Commentary page

Gittin 70b

This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

Read the full text in the reader

Babylonian Talmud · folio map

Gittin 70b

Gittin 70b. The full printed text of this folio side — 20 numbered segments, about 360 words — with the classic commentaries printed on the page.

Rashi

למטה מן הביצים כמו ברגליו ובשוקיו:

למעלה מן הבצים בכתפים ובצואר ובקילבוסת:

כותבין ונותנין גט לאלתר ואפילו בתוך חוליו הואיל ואמר קודם לכן ולא אמרינן שוטה הוא ואינו יכול לגרש:

אימלוכי ביה ליטול רשות:

האי מחוסר מעשה שצריך רפואה בשרא סומקא אגומרי:

לאו סמיה בידן אין סם רפואתו בידינו:

מגויד מחותך בחתיכות לשון גודו אילנא (דניאל ד):

צילותא היא צלולה היה דעתו אלא שכחש כחו מלהוציא דבר בפיו:

17 more comments on this page.

Rashi on Gittin 70b · Sefaria

Tosafot

דקתני אין בדבריו האחרונים כלום מייתור הלשון דייק דהוה ליה למימר הרי אלו יכתבו ויתנו אי נמי דייק מדלא תנא אין צריך לבודקו פעם שניה דהוה משמע שממתינים מיהא עד שישתפה:

ומי אמר רבי יוחנן הכי והא אמר שמואל שחט בו שנים כו' וא"ת השתא דמדמי ליה לאחזו קורדייקוס תקשי ליה מתני' דקתני מי שאחזו קורדייקוס ואמר כתבו גט לאשתי לא אמר כלום והכא בשחט בו שנים ואמר כתבו הרי אלו יכתבו ויתנו י"ל דהא פשיטא דבשעה שאמר כתבו אכתי דעתא צילותא היא ולא דמי לאחזו קורדייקוס אבל קודם שיכתוב וינתן יתחלש ויתקלקל ועל שעת נתינה נראה לו לדמות לאחזו קורדייקוס וקשה לרבי יוחנן דאמר אין כותבין ונותנין עד שישתפה הקשה הרב רבי אלחנן דאמאי פריך לרבי יוחנן לריש לקיש נמי תיקשי דהא טעמא דריש לקיש באחזו קורדייקוס משום דסמיה בידיה והכא דאין סמיה בידיה מודה ר"ל דאין כותבין ונותנין דמדמי ליה לשוטה ולספרים דלא גרסי ומי אמר רבי יוחנן הכי א"ש דפריך לתרוייהו אי נמי נקט רבי יוחנן משום דקאמר בהדיא אין כותבין:

ורמז ואמר כתבו גט לאשתי כגון שאמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו ושמא אין צריך לבודקו כמו במתניתין משום דאית ביה דעתא צילותא כדאמרינן בסמוך:

התם דעתא צילותא היא לא ידע רבינו יצחק עד מתי יחשב דעתא צילותא דליכא למימר דבדקוהו בשעת נתינת הגט דאם כן לא הוה פריך מידי לרבי יוחנן ושמא עד שיודע שנטרפה דעתו יחשב דעתא צילותא ובגט שכיב מרע אומר ר"י דצריך ליזהר שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה דאם נתקלקל בינתיים אפילו נתפקח לבסוף אין מועיל אפי' לריש לקיש דהא לא סמיה בידיה ופעמים ששכיב מרע אינו בדעתו ומספקא אי חשבינן ליה כשוטה או שמא תונבא בעלמא הוא דנקטיה וכישן דמי:

ואי סלקא דעתך חי הוא אמאי מעידין כו' דסלקא דעתך דמעידין עליו שכבר מת קאמר ומשני חי וסופו למות לאלתר קודם שיתירוה ב"ד לינשא:

אלא מעתה יהא גולה על ידו לשמואל פריך דכיון דקאמר דמת לאלתר היה לו לגלות ולאו אשינויא דחי הוא וסופו למות פריך דכ"ש אי חשבת ליה כבר מת דקשה טפי דקס"ד דגלות תלי במת לאלתר ואם לא מת לאלתר אינו גולה דס"ד דבהכי תלי דלישנא דכתיב גבי גלות ויפל עליו וימות (במדבר ל״ה:כ״ג) משמע ליה לאלתר אע"פ שבמזיד חייב אפילו לא מת לאלתר יש חילוק בין מיתה לגלות כדמפלגי בגלות בין דרך ירידה לדרך עליה ובמזיד אין שום חלוק ולית ליה השתא הא דפריך באלו נערות (כתובות דף לג:) ממאי דבמזיד ונקה המכה מקטלא ודלמא בשוגג ומאי ונקה מגלות דמשמע דחייב גלות אפילו לא מת לאלתר:

חיישינן שמא הרוח בלבלתו דווקא בגלות חיישינן להני טעמי אבל במזיד לעולם חייב ושמא יש שום דרשא גבי גלות כמו שיש חילוק בין גלות למיתה לענין דרך ירידה ועליה והא דמשמע באלו נערות (גם זה שם) כי מוקי ונקה המכה אשוגג דחייב גלות אפי' לא מת לאלתר מיירי בביתא דשישא וכגון דלא פירכס:

בביתא דשישא או דלא פירכס מר חשיב בלבול הרוח קירוב מיתה יותר מפרכוס ומר חשיב פרכוס קירוב מיתה יותר מבלבול הרוח ותרוייהו בעו שימות מחמת הרוצח ולא מחמת דבר אחר אי נמי מר חשיב פירכוס מחמת רוצח משום. דכל אדם דרכו לפרכס מחמת שחיטה ומר חשיב בלבול רוח מחמת רוצח משום דאתי ממילא אי נמי לא פליגי הני לישני ואינו חייב אלא בביתא דשישא ולא פרכס והש"ס מפרש נפקותא בין הנך טעמי:

2 more comments on this page.

Tosafot on Gittin 70b · Sefaria

Rashba

הא דאקשינן לרבי יוחנן מדאמר רב יהודה אמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו. דאלמא כותבין ונותנין לאלתר אף על פי שאינו משתפה ומינה דהוא הדין למי שאמר כתבו ותנו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס דכותבין ונותנין לאלתר. קשיא לן אי אתיא לדמויי שחט בו שנים למי שאחזו קורדייקוס תיקשי לן מתניתין דקתני מי שאחזו קורדייקוס ואמר כתבו גט לאשתי לא אמר כלום. ויש לומר דלכולי עלמא שחט בו שנים דעתא צילתא הוא, מי שאחזו קורדייקוס דעתא שגישתא הוא, אלא דסלקא דעתין דמקשה דאי אפשר דבין צואה לכתיבה או לנתינה לא חליש עליה עלמא טובא והוי דעתא שגישתא ואפילו הכי לא חיישינן דכיון דבשעת צואה הוי דעתא צילתא לדעתא שגישתא דבתר הכין לא חיישינן ואתיא כריש לקיש אבל לרבי יוחנן דאמר לכשישתפה קשיא, והכין משמע בירושלמי אלא שהחליפו שם השיטה רבי יוחנן אמר עודהו קורדייקוס עליו כותבין גט ונותנין לאשתו רבן שמעון בן לקיש אמר לכשישתפה אמר רבי זירא מתניתין פליגא על רבן שמעון בן לקיש ולית לה קיום הרי שהיה צלוב או מגוייד ורמז ואמר כתבו גט ותנו לאשתי כותבים ונותנים בחזקת שהנשמה תלויה בו ואפשר שלא נטרפה דעתו שעה אחת הדא פליגא על רבן שמעון בן לקיש ולית לה קיום. ואם תאמר מכל מקום תיקשי לריש לקיש דהא למאי דסבירא ליה למקשה לשוטה איכא לדמוייה דהא נמי לאו סמיה בידו כשוטה ובשוטה הא אמרינן דמודה ביה ריש לקיש דאין כותבין אלא לכשישתפה, ותירצו בתוספות דאין בדבריו של ריש לקיש ממש שוטה כלל ואנן הוא דאמרינן דאפילו לריש לקיש בשוטה אין כותבין הואיל ולאו סמיה בידו וסמכינן אמסקנא, ושמא המקשה היה סבור עכשיו דלריש לקיש אפילו בשוטה כותבין ונותנין לאלתר כיון שאמר בשעה שהיה בריא כמו בשחוט בו שנים שגם הוא הולך ומתקלקל למאי דסבירא ליה. ויש לומר עוד דשחט בו שנים סמיה בידן דעבידנא ליה סמתרי וחי כדאמרינן בהרוגי מלכות אי לאו זיקא עבידנא להו סמתרי וחיי ואף על גב דהרוח מבלבלתי כדאיתא התם אפשר בביתא דשישא כדאמרינן בסמוך. [בנדפס: הא דאקשינן מדשמואל דאמר שחט בו שנים או רוב שנים קשיא לן למה לי להדורי בתר הא דשמואל ליקשי ליה מגופא דברייתא דקתני ראוהו מגויד או צלוב דשמואל גופיה בההיא ברייתא אמרה ובירושלמי נמי מההיא ברייתא הוא דמקשה ולא מדשמואל כמו שכתבתי למעלה, ונראה לי דאי לאו דשמואל מברייתא לא משמע להו דהוי דעתיה שגישתא כמו קורדייקוס אבל בשחט שנים ודאי משמע להו דהוי דעתא שגישתא כמו קורדייקוס, ואי נמי משום דבעי אגב אורחיה לאשמועינן דטעמא דאינו גולה על ידו כיון דהשתא מיהא חי הוא אלא שהרוח בלבלתו. כן נראה לי].

הא דאקשינן אלא מעתה יהא גולה על ידו. לאו אשינויא דשנינן חי הוא וסופו למות הוא דאקשינן דכל שכן דקשיא למאי דסבירא ליה למקשה דמהשתא חשבינן ליה כמת, אלא אעיקרא דמילתיה דשמואל דאמר מעידין עליו הוא דמקשינן דאם כן יהא גולה על ידו אלא מדלא גלי שמע מינה דיכול להתרפאות, ואף על גב דתנן נקובת הושט ופסוקת הגרגרת, דילמא אדם שאני, ואף על גב דבחולין ריש פרק אלו טרפות (חולין מב, א) לא משמע הכי, דילמא טרפיות יש מהן שנוהגין באדם כבהמה כלקתה בכוליא כדמשמע התם ואף שאינן כאדם כנחבסה הגולגולת וניקב קרום של מוח כדמשמע בהניזקין (נו, ב) גבי טיטוס ביתוש דנקר במוחו שבע שנים, ואף זה סבירא ליה למקשה דיכול להתרפאות [להתרפאות] באדם.

ירושלמי נתן לה את גיטה ואמר לא יהא גט אלא למחר ונעשה קורדוקוס הפלוגתא דרבי יוחנן ורבן שמעון בן לקיש. [בנדפס: עד כאן. ומכאן נראה דאפילו כתבוהו בעודו שפוי ונעשה קורדיקוס בשעת נתינה לגירושין פסול לרבי יוחנן, ואם כן חולה צריך בדיקה בין בשעת כתיבה בין בשעת נתינה. וקשיא לי דהא דאמרינן לקמן (גיטין עג, ב) בפירקין גמרא לא תתיחד עמו באומר מעת שאני בעולם דמשמע שאינו רוצה שיחול הגט אלא רגע אחרון שהוא בעולם ואותו רגע אי אפשר לבודקו, ומדברי רבותינו בעלי התוספות נראה לי שאין מקפידין אלא בשעת כתיבה ושלא כדברי הירושלמי והתוספתא, וצריך לי עיון]. וקיימא לן כרבי יוחנן דאין כותבין אלא לכשישתפה בין בשוטה בין בשאחזו קורדיקוס, אבל צלוב או מגוייד או ששחט בו שנים או רוב שנים כותבין ונותנין כל זמן שיש בהן נשמה ואין צריכין בדיקה אחר כך דדעתא צליתא נינהו אלא דכחישותא הוא דנקיטא בהו, וכתבו בתוספות דמהכא משמע דכל היכא דכתבינן גיטא לשכיב מרע צריכין לדקדק שלא יתקלקל בשעת כתיבה דפעמים אינו מיושב בדעתו ולא סמסייה בידן ולכולי בדלית סמייה בידן אין כותבין, ואפילו סמייה בידן כיון דמחוסר מעשה אין כותבין לרבי יוחנן, ואף על גב דבשחט בו שנים אין צריך בדיקה הא אמרינן דדעתא צלותא הוא, כיון דמתוך בוריו נשחט אבל הכא דמתוך חליו פעמים שאינו מיושב בדעת, והא נמי דתניא בתוספתא הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לגג ונפל ומת כתבינן כל זמן שיש בו נשמה, וההיא דמתוך [בנדפס: כמתוך] חליו הוא, דילמא התם בבדיקה קאמר, והיינו דאמרינן גבי נשתתק וליחוש דילמא שיחה דלא לאו נקטיה, דאלמא כל שנשתתק כשוטה חשבינן ליה, אף על גב דיש לבעל הדין לחלוק דהתם בנשתתק מתוך בוריו דעתא שגישתא היא אבל מתוך חליו כחישותא דחליו הוא דנקיט ליה, ומיהו בירושלמי משמע דאפילו נשתתק מתוך חליו צריך בדיקה אלא שדיו פעם אחת דגרסינן התם תני במה דברים אמורים בנשתתק מתוך בוריו אבל נשתתק מתוך חליו דיו פעם אחת, ובתוספתא משמע דאפילו חולה בודקין אותו שלשה פעמים דתניא התם היה חולה או משותק והרכין בראשו בודקין אותו שלשה פעמים אם אמר על הן הן ועל לאו לאו דבריו קיימין. ולענין גוסס כתב הרב רבנו יואל מבונא דכמת הוא חשוב ואף על פי שדעתו מיושבת עליו ודבריו מכוונין בפיו אינו יכול לגרש מדאמרינן בבבא בתרא בפרק יש נוחלין ובקדושין פרק עשרה יוחסין ולרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס, ופירש שם רבנו חננאל ז"ל שאינו יכול להקנותם כיון דרוב גוססין למיתה הרי הוא חשוב כמת, והילכך אף אנו נאמר כשם שאינו יכול ליתן ולהקנות נכסיו אף אינו נותן גט, אף על פי ששנינו בריש אהלות (מה, ב) ובמסכת שמחות הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו נוחל ומנחיל זוקק ליבום ופוטר מן היבום, היינו דוקא במילי דאתו ממילא אבל גיטו ומתנתו דמכח דיבורו ודעתו נינהו לא, והא דתנן נמי בפרק כל הגט (גיטין כח, א) הניחו זקן או חולה נותנו בחזקת שהוא קיים, ואמרינן עלה בגמרא לא שנו אלא חולה שרוב חולים לחיים אבל גוסס שרוב גוססין למיתה לא, דמשמע דטעמא דרוב גוססין למיתה ואין מחזיקין אותו בחזקת שהוא קיים הוא דלא יתן הא ידעינן ביה דאכתי לא מיית נותנים כל זמן שיש בו נשמה, לא היא אלא הכי פירושו אם נתנו לשליח קודם שהיה גוסס ולא הספיק שליח ללכת עד שהניחו גוסס אינו יכול ליתן בחזקת שנתרפא משום דאין רוב גוססין לרפואה ולחיים אלא למיתה ולא נתרפא ועדיין גוסס הוא או מת. אבל ר"י בעל התוספות זצ"ל כתב: דגוסס כחי הוא לכל דבריו וכשדעתו מיושבת עליו ויכול לדבר מתנתו מתנה וגיטו גט גמור מדאמר שמואל הכא ובפרק בתרא דיבמות (קכ, ב) נמי איתא שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין ואין לך גוסס גדול מזה וטפי עדיף מגוסס דפעמים שהגוסס מתרפא ושחט בו שנים אי אפשר לו לחיות והתרפאות, וכן מגוייד וצלוב דגוססין הן ותניא כותבין ונותנין ותניא נמי בפרק קמא דערכין גוסס נודר ומעריך, אלמא מתנתו מתנה דאי לא לא עדיף אמירתו לגבוה ממסירתו להדיוט, וההיא דנפלו לו נכסים בשעה שהוא גוסס, לאו משום דגוסס אין מתנתו מתנה נקט לה אלא משום דרוב גוססין אין יכולין לדבר אבל ודאי בשיכול לדבר נותן מתנה ומזכה. ואם תאמר אם כן אמאי לא נקט בנכסים שנפלו לו בשעה שהוא חולה ונשתתק דאז נמי אינו יכול ליתן אלא בבדיקה, וכדתניא הכא כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ומתנות, איכא למימר משום דלא פסיקא ליה דאין רוב חולים או ברואים משתתקין אבל רוב גוססין משתתקין. ועוד דמסתמא רוב חולים לחיים ויתרפא ואז מתנתו מתנה, ואם כן אכתי תהדר קושיין לדוכתיה יכיר למה לי לא יהא אלא אחד [בנדפס: אחר] אי בעי למיתן ליה מתנה מי לא מצי יהיב, ואפשר נמי דרבנו חננאל ז"ל לאו משום דחשבינן ליה מעתה כמת אף על פי שיכול לדבר קאמר אלא משום דכמת הוא חשוב שאינו יכול לדבר אמר, ועוד נראה להביא ראיה מעובדא דפרק הזורק (גיטין עז, ב) דההוא גברא דכתב גיטא לדביתהו בהדי פניא פניא דמעלי שבתא ולא איספיק למיתביה ניהליה למחר תקף עליה עלמא טובא אתי לקמיה דרבא אמר ליה ליקנייה ניהלה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא, אלמא מדאמרינן תקף עליה עלמא טובא שיהוא [בנדפס: שהיו] מתיראין שמא לא יעבור השבת והרי הוא כמת [בנדפס: מת] ולא יכיל [בנדפס: יוכל] ליתן והוצרכו להקנות לה הבית בשבת בודאי גוסס היה ואף על פי מתנתו מתנה וגיטו גט, ובתוספתא שכתבנו למעלה נמי מוכיח כן מדקתני ועלה לגג ונפל כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה.

ודילמא שיחה דלאו לאו נקטיה אי נמי שיחה דהן הן נקטיה מקצת ספרים יש דלא גרסי אי נמי והיא הגירסא הנכונה לפי ששלשה פעמים דקתני במתניתין לאו שלשה פעמים של לאו לבד או של הן לבד קאמר אלא שלשה הן ושלה לאו שהן ששה, והכי איתא בירושלמי ובלבד בסירוגין אומר לו נכתוב גט לאשתך הן ולאמך לאו ולאשתך הן לבתך לאו לאשתך הן לחמותך לאו, ואפילו לספרים דגרסי אי נמי איכא למימר דהכי קאמר דילמא בדיקת הלאו או ההן בלא דעת ובמתכוין השיב עליו.

וליחוש דילמא קררא אחדיה או נמי חמה אחדיה ואם תאמר מאי פריך וכי בשביל כך נכתוב הגט ואם נחמיר עליו שלא לכתוב היכי שייך הכא חששא, וליכא לפרושי וליחוש דילמא קרא אחדיה ואם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר נצרכה גט משני, ואם מת חולצת ולא מתיבמת, דהא במתניתין כותבין ואין כותבין קתני, ומצאתי בתוספות דהכי פירושא למה נעגן אשה זו דמיד שלא כיון דבריו נאמר שאינו בדעתו ולא נבדוק אותו יותר דילמא קרא אחדיה ונצריכינהו בדיקות אחרות.

Rashba on Gittin 70b · Sefaria

Meiri

מי ששחטו בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו וכן אם ראוהו מגויד ר"ל מחותך מלשון גודו אילנא או מגוייר ר"ל מנוקב בחצים מלשון גירי או צלוב ואמר כתבו גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו כשאר שכיב מרע ואע"פ שכל אלו מיתתם ודאית מ"מ עדין הוא חי ושבוש הדעת אין כאן שכל אלו אע"פ שבשעת נתינה דחיק להו עלמא טובא עד שנראה כאלו לא נשאר בהם דעת כלל כל זמן שהנשמה בקרבם דעתא צילתא הוא ואין דעתם משתבשת בכך אלא שמחמת חולשא נראה כן ומ"מ אם ראינו בהם בשעת נתינה סימני שבוש צריכין להתישב בדבר:

ולענין ביאור זו שהקשו לר' יוחנן משמועה זו לא שיעלה על הדעת לדמותה לקורדיקוס שאם כן מתניתין גופה תיקשי דקתני אין בדבריו האחרונים כלום ובזו אמרו כותבין ונותנין על פיו אלא שכך פירושו שמי ששחטו בו רוב שנים ודאי כבר תשש כחו בשעת צוויו עד שאינו מספיק לכתיבת הגט וחתימתו ונתינתו עד דזקיף ליה עלמא עד שלא ישאר בו שום דעת ואעפ"כ הואיל ובדעת צלול אמר כתבו כותבין ונותנין כל זמן שהנשמה תלויה בקרבו אע"פ שאין לו דעת וקשיא לר' יוחנן ותירץ דעתא צילתא היא ועד שעת יציאת נשמה לא משתבש אלא שחולשתו תקפה ומכאן למדו קצת חכמי הדורות בשכיב מרע שאמר כתבו ונשתתק שכותבין ונותנין בשעת השתוק ואין חוששין לטירוף דעת ואין דנין את השתוק כסימני שבוש שכתבנו עליהם שצריך להתישב בדבר שהשתוק מחמת חולשא הוא ואע"פ שבנשתתק אמרו שצריך בדיקה אלמא שחוששין בשתוק לטירוף דעת התם נשתתק מתוך בוריו אבל מתוך חליו חולשא בעלמא הוא ומכל מקום מגדולי הדורות ראיתי שמחמירין ומשום דנשתתק סתמא קאמר ומעתה כל שנשתתק בין צווי לכתיבה ונתינה בודקין בחזקת שלא נטרפה דעתו ובתוספתא כל זמן שיש בו נשמה פירושו בבדיקה אלא שלקצת מפרשים ראיתי בשם תלמוד המערב שכל שנשתתק מתוך חליו דיו בבדיקה פעם אחת הא כל שלא בבדיקה לא וא"כ זו של שחט בו רוב שנים ומגויד וצלוב קים להו לרבנן שאין דעתם מתבלבלת בכך הא כל שהוכה בראש שמוחו מתבלבל או בלב בודקין אותו ואף בקצת חבורים מצינו בשם חכמי פרובינצא שאירע להם מעשה בשכיב מרע שאמר כתבו וכו' ונשתתק ונתנוהו בשעת השתוק ומת לו מתוך השתוק והצריכוה חליצה:

לענין עדות אשה כל ששחטו בו שנים או רוב שנים וברח ולא ראוהו שמת מעידין עליו שמת ומשיאין את אשתו שאע"פ שעדין חי הוא סופו למות בקרוב בודאי ויכולין להעיד בלא פקפוק:

ההורג בשגגה שהוא גולה כמו שהתבאר במקומו ענינו בשמת הנהרג מיד אבל אם לא מת מיד אע"פ שכבר אמדוהו למיתה ושלא נפסק חליו שמחמת המכה עד שמת שאלו במזיד כיוצא בזה נהרג בשוגג אינו גולה שמא הוא קירב את מיתתו בפרכוסו או הרוח נכנסה בחבורתו והרגתהו ואפי' בשחט בו שנים או רוב שנים בשוגג כגון שנפלה סכין מידו ושחטו הדין כן ומתוך כך כל שלא פירכס שנמצא שלא קירב הוא את מיתתו וכן ששחטו בבית של שיש שאין הרוח שולט בו הרי זה גולה וזו שאמרו חובשין אותו כו' ואי מיית קטלינן ליה שוגג שאני שראוי להקל בו ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שלא לא נאמרה אלא בשחט בו רוב שנים אבל מכה אחרת אין רוח ופרכוס מקרבין את מיתתו והדברים נראין שהרי שוגג דקרא ביער הוא ורוח מצויה לשם והיאך אפשר דקרא במת לשעתו מיירי ודבר שאינו מצוי הוא למות המוכה בשעתו ומ"מ יש מפרשים כן בכל מכה וקושית היער יראה לי לתרצה בשאמדוהו למיתה מיד וכל שאמדוהו מיד למיתה אין תולין עוד לפרכוס ולבלבול רוח אבל כל שלא אמדוהו ומת לאחר שעה תולין וזו של שחט שנים או רוב שנים דרך ריבותא נאמר כלומר אף בזה שהכל יודעין שאלו בא לתורת אומד היו אומדין אותו למיתה כל שלא אמדוהו מיהא תולין לקירוב מיתה שעל ידי סבה וכל שבשוגג אף בקירוב פוטרו אע"פ שהמיתה ודאית כך נראה לי והדברים מחוורים וכבר ראיתי לקצת רבנים שטרחו לישבה בדברים זרים ולא נראו לי דבריהם:

Meiri on Gittin 70b · Sefaria

Maharsha (Chidushei Halachot)

בתוספות בד"ה ומי אר"י הכי כו' ולספרים דלא גרסי ומי אר"י הכי א"ש דפריך לתרוייהו כו' עכ"ל מיהו ק"ק דה"מ למפרך בעלמא אשוטה דמשמע דפסיקא ליה לתלמודא בעלמא בשום דוכתא לכ"ע אין כותבין עד שישתפה דאין לומר דבשוטה הוה ידע למימר ולחלק דדעתו שגישתא אבל באחזו קורדייקוס לא ידע דא"כ ר"ל ה"ל לפלוגי בהא בין אחזו קורדייקוס לשוטה וק"ל:

בד"ה התם דעתא כו' דליכא למימר דבדקוה בשעת נתינת הגט דא"כ לא הוה פריך כו' עכ"ל יש לדקדק ומאי קושיא דהא לדברי המקשה דלא אסיק אדעתיה דהתם דעתא צילותא ומדמה ליה לאחזו קורדייקוס לא מהניא ליה נמי בדיקה בשעת הגט כמו דלא מהני בדיקה לאחזו קורדייקוס אלא לדברי המתרץ דמחלק וקאמר דהתם דעתא צילותא איכא למימר שפיר בודקין אותו ויש ליישב כיון דהמקשה נמי מסיק אדעתיה הא דדעתא צילותא בשעה שאמר כתבו כמ"ש התוס' לעיל וע"כ היינו ע"י בדיקה דאל"כ עד מתי יחשב כו' כמו שהקשו הכא וא"כ לא הוה פריך נמי מידי אשעת נתינה דאימא ע"י בדיקה יודעין דדעתיה צילותא וצ"ע ודו"ק:

בא"ד שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה דאם נתקלקל בינתים אפילו נתפקח כו' עכ"ל לא ידענא מנין לו לפסול בנתקלקל בינתים כיון שהוא שפוי בשעת כתיבה ובשעת נתינה דר' יוחנן נמי לא פסל אלא בשאינו שפוי בשעת כתיבה ונתינה ודברי הר"ן נכונים בזה שכתב בשם ר"י דצריך ליזהר שלא תיטרף דעתו עליו בשעת כתיבה ובשעת נתינה כו' עכ"ל ע"ש:

בד"ה בודקין כו' אלא כלומר בחד מהן או בלאו או בהן אינו בדעתו כו' עכ"ל מיהו ה"ה דה"מ למיפרך דבתרוייהו אינו בדעתו ומצינן לפרושי נמי כיון דהן ולאו הם דברים הפכיים לית לן למתלי דבתרוייהו אינו בדעתו אלא בחד מהן אלא דבעינן שיהיה בתרוייהו בדעתו וק"ל:

בד"ה וניחוש כו' ונאמר שאינו גט ונעגן כו' עכ"ל מפי' מהרש"ל אלא נבדוק אותו בגוונא אחריתא כו' ומדברי ר"י משמע שאין בודקין אלא בכה"ג כו' עכ"ל ויותר נ"ל דה"פ אמאי הך בדיקה דר"י עדיפא ליה מבדיקה דת"ק דמתני' כמ"ש התוספות לעיל כיון דבהך בדיקה דר"י ליכא למיקם עליה דמלתא שפיר גם אם לא יכוין דבימות החמה יש לנו למתלי להקל משום עגון דקור אחדיה ובימות הגשמים דחמה אחדיה ודו"ק:

Chidushei Halachot on Gittin 70b · Sefaria

Gilyon HaShas

תוס' ד"ה חיישינן עי' שבועות ד' לד ע"א תוס' ד"ה על פי עדים:

Gilyon HaShas on Gittin 70b · Sefaria

Original text

Segment 1

לְמַטָּה – לְמַטָּה מִן הַבֵּיצִים, לְמַעְלָה – לְמַעְלָה מִן הַבֵּיצִים.

When the Gemara mentioned letting blood from below it meant below the testicles, and when it mentioned letting blood from above it meant above the testicles.

Segment 2

וּכְשׁוּת שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ. תָּנָא: כְּשֵׁם שֶׁקָּשָׁה שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ, כָּךְ יָפָה בִּזְמַנָּהּ. אָמַר רַב פָּפָּא: זְמַנָּהּ – תַּמּוּז, שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ – טֵבֵת, יוֹמֵי נִיסָן וְיוֹמֵי תִּשְׁרֵי – לָא מְעַלּוּ וְלָא קָשׁוּ.

It was taught: And dodder eaten not in its time, before it is ripe, causes harm. The Gemara explains: A Sage taught: Just as eating dodder not in its time is harmful to the body, so too, eating it in its time, when it is ripe, is good for the body. Rav Pappa said: Its time is Tammuz, in the summer, and not in its time is Tevet, in the winter. And during the days of Nisan, spring, and the days of Tishrei, autumn, they neither help nor harm.

Segment 3

אָמַר: ״כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״, וַאֲחָזוֹ קוּרְדְּיָיקוֹס, וְחָזַר וְאָמַר: ״אַל תִּכְתְּבוּ״ – אֵין דְּבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים כְּלוּם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין גֵּט לְאַלְתַּר. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵין כּוֹתְבִין אֶלָּא לִכְשֶׁיִּשְׁתַּפֶּה.

§ The Gemara returns to its discussion of the halakhot mentioned in the mishna. The mishna teaches: If he said: Write a bill of divorce for my wife, when he was lucid, and was then afflicted with temporary insanity and he retracted his previous statement and said: Do not write it, his latter statement is considered to be nothing, i.e., it is not halakhically valid. The Gemara comments on this that Rabbi Shimon ben Lakish says: In that case the court writes and gives the bill of divorce immediately, because even though he is insane, the court does not wait for him to return to his senses. And Rabbi Yoḥanan says: They write this bill of divorce based on his instructions only once he is healed and returns to a sound state of mind.

Segment 4

מַאי טַעְמָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ? דְּקָתָנֵי: אֵין בִּדְבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים כְּלוּם. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לָךְ: אֵין בִּדְבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים כְּלוּם – דִּלְכִי מִתְּצִיל לָא צְרִיךְ לְמִיהְדַּר אִימְּלוֹכֵי בֵּיהּ; וּלְעוֹלָם אֵין כּוֹתְבִין אֶלָּא לִכְשֶׁיִּשְׁתַּפֶּה.

The Gemara elaborates: What is the reason for the opinion of Reish Lakish? As it teaches in the mishna: His final statement is considered to be nothing, which indicates that his initial statement stands and the court should act in accordance with his instructions. By contrast, Rabbi Yoḥanan could have said to you as follows: When the mishna said that his final statement is considered to be nothing it means that when his mind becomes lucid it is not necessary for the court to return and confirm his instructions; rather, they rely on his statement. But the court actually writes the bill of divorce only once he is healed.

Segment 5

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רֵישׁ לָקִישׁ מְדַמֵּי לֵיהּ לְיָשֵׁן, וְרַבִּי יוֹחָנָן מְדַמֵּי לֵיהּ לְשׁוֹטֶה.

The Gemara asks: With regard to what principle do Reish Lakish and Rabbi Yoḥanan disagree? Reish Lakish compares one afflicted with temporary insanity to one who is sleeping. If one said to write a bill of divorce and went to sleep then the court may write it without waiting for him to awaken. And Rabbi Yoḥanan compares him to an imbecile: When he is afflicted with temporary insanity he is not of sound mind and is therefore unfit to give a bill of divorce.

Segment 6

וְרַבִּי יוֹחָנָן נָמֵי לִידַמְּיֵהּ לְיָשֵׁן! יָשֵׁן – לָא מְחוּסָּר מַעֲשֶׂה, הַאי – מְחוּסָּר מַעֲשֶׂה.

The Gemara asks: And Rabbi Yoḥanan also could compare him to one who is sleeping, so why does he not do so? The Gemara answers: One who is sleeping is not lacking an action, meaning that no action is needed in order to awaken him, and he can awaken on his own. This one, who is afflicted with temporary insanity, is lacking an action by not taking the remedy mentioned earlier.

Segment 7

וְרֵישׁ לָקִישׁ נָמֵי נִידַמְּיֵיהּ לְשׁוֹטֶה! שׁוֹטֶה לָא סַמֵּיהּ בִּידַן, הַאי, סַמֵּיהּ בִּידַן – בִּישְׂרָא סוּמָּקָא אַגּוּמְרֵי, וְחַמְרָא מַרְקָא.

The Gemara asks: And Reish Lakish could also compare him to an imbecile, so why does he not do so? The Gemara answers: There is a difference, as there is no remedy in our possession that can cure an imbecile. And since there is no remedy, a bill of divorce may not be written on his behalf. By contrast, for this one, who is afflicted with temporary insanity, there is a remedy in our possession. As the Gemara explained (67b): The remedy for this disease is for the afflicted person to eat lean red meat roasted over coals and drink wine that has been diluted with a large amount of water.

Segment 8

וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי?! וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁחַט בּוֹ שְׁנַיִם, אוֹ רוֹב שְׁנַיִם, וְרָמַז וְאָמַר: ״כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ;

The Gemara asks: But did Rabbi Yoḥanan actually say this, that the court must wait for him to regain his mental capabilities? But didn’t Rav Yehuda say that Shmuel says: If one was attacked by another who slit his throat and severed the two pipes, his trachea and esophagus, or the majority of the two pipes, and the dying man signaled and thereby stated through his gestures: Write a bill of divorce for my wife, then those present should write and give a bill of divorce to his wife?

Segment 9

וְתַנְיָא: רָאוּהוּ מְגוּיָּד אוֹ צָלוּב עַל הַצְּלִיבָה, וְרָמַז וְאָמַר: ״כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ!

And it was similarly taught in a baraita : If they saw a man whose limbs had been severed or crucified on a cross, and he signaled and thereby stated: Write a bill of divorce for my wife, then those present should write and give the document to his wife. This teaches that it is permitted to write a bill of divorce even on behalf of one who cannot be cured and will certainly die. If so, why does Rabbi Yoḥanan claim that a bill of divorce may be written for someone afflicted with temporary insanity only once he has been cured?

Segment 10

הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם דַּעְתָּא צִילּוּתָא הִיא, וּכְחִישׁוּתָא הוּא דְּאַתְחִילָה בֵּיהּ; הָכָא דַּעְתָּא שְׁגִישְׁתָּא הִיא.

The Gemara rejects this: How can these cases be compared? There, after his throat was slit or he was crucified, his mind is lucid, but he has begun to feel weakness and will die very soon. Consequently, he cannot speak, but his intellectual capabilities are assumed to be intact. But here, in the case of one afflicted with temporary insanity, his mind is confused, and he is not lucid enough to act with intent.

Segment 11

וּמִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָכִי?! וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁחַט בּוֹ שְׁנַיִם אוֹ רוֹב שְׁנַיִם, וּבָרַח – מְעִידִין עָלָיו. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ חַי הוּא, אַמַּאי מְעִידִין עָלָיו?

The Gemara asks: But did Shmuel actually say this, that someone whose throat has been slit is treated as though he is alive, and he can give a bill of divorce? But didn’t Rav Yehuda say that Shmuel says: If someone slit the two pipes in his throat or the majority of the two pipes and the victim fled without the witnesses seeing what ultimately happened to him, then they may testify with regard to him that he is dead? And if it enters your mind to say that one whose throat has been slit is alive and able to instruct others to write a bill of divorce for his wife, then why can witnesses testify with regard to him that he is dead?

Segment 12

אָמְרִי: חַי הוּא – וְסוֹפוֹ לָמוּת.

The Gemara says in response to this that he is currently alive and on account of this he can give a bill of divorce to his wife, but ultimately he will certainly die within a short period of time. Consequently, it is possible to testify with certainty that he died later on.

Segment 13

אֶלָּא מֵעַתָּה, יְהֵא גּוֹלֶה עַל יָדוֹ! אַלְּמָה תַּנְיָא: שָׁחַט בּוֹ שְׁנַיִם אוֹ רוֹב שְׁנַיִם – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ גּוֹלֶה?

The Gemara asks: If that is so, that he is assumed to have ultimately died, then the one who slit his throat should be exiled on his account if he did so unintentionally. Exile is the punishment for unintentionally killing another. If so, why is it taught in a baraita : If he unintentionally slit the two pipes in his throat or the majority of the two, for example if one dropped a knife and accidentally cut another’s trachea and esophagus, then this one is not exiled?

Segment 14

הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא הָרוּחַ בִּלְבְּלַתּוּ. אִי נָמֵי, הוּא קֵירַב אֶת מִיתָתוֹ.

The Gemara answers: Wasn’t it stated with regard to that baraita that Rabbi Hoshaya says: We are concerned that perhaps the wind made him senseless, and it was not only the one who dropped the knife who caused this man’s death, but also the wind or some other factor. One who only partially causes the death of another is not exiled. Or also perhaps he, the one who had his throat slit, brought his death closer through his convulsions and his death throes.

Segment 15

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּשַׁחְטֵיהּ בְּבֵיתָא דְשֵׁישָׁא, וּפַירְכֵּס. אִי נָמֵי, דְּשַׁחְטֵיהּ בְּבָרָא, וְלָא פַּירְכֵּס.

What is the difference between the first and second explanations with regard to why the killer is not exiled? The difference between them is if he slit his throat in a marble house and the victim convulsed. In such a case the death cannot be attributed to the wind, so according to the first explanation the killer would be exiled. Rather, his death can be attributed to his convulsions, so according to the latter explanation the killer would not be exiled. Alternatively, he slit his throat outside and the victim did not convulse. In such a case the death can be attributed to the wind, so according to the first explanation the killer would not be exiled. Since it cannot be attributed to his convulsions, according to the latter explanation the killer would be exiled.

Segment 16

נִשְׁתַּתֵּק, וְאָמְרוּ לוֹ: ״נִכְתּוֹב גֵּט לְאִשְׁתְּךָ״ כּוּ׳. וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא שִׁיחְיָא דְּ״לָאו לָאו״ נַקְטֵיהּ, אִי נָמֵי שִׁיחְיָא דְּ״הֵן הֵן״ נַקְטֵיהּ!

§ The mishna teaches: In a case where the husband became mute, and the members of the court said to him: Shall we will write a bill of divorce for your wife? And he nodded his head as a signal, and then the court checked his intent three times with different questions; if he said no, shaking his head to questions to which he should have answered no, and yes to questions to which he should have answered yes, this demonstrates that he understands the questions and his intent is clear. The Gemara asks: But let there be a concern that perhaps the involuntary movement of: No, no, took hold of him, and he continuously nods his head as if he were signaling no, even though he does not intend it? Alternatively, perhaps the involuntary movement of: Yes, yes, took hold of him?

Segment 17

אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן: דְּאָמְרִינַן לֵיהּ בְּסֵירוּגִין.

Rav Yosef bar Minyumi says that Rav Naḥman says: The meaning of the mishna is that we, the court, say alternating questions to him, switching between asking him questions to which he must answer yes and questions to which he must answer no.

Segment 18

וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא שִׁיחְיָא דְּסֵירוּגִין נַקְטֵיהּ! דְּאָמְרִינַן לֵיהּ חַד ״לָאו״ וּתְרֵין ״הֵן״, וּתְרֵין ״לָאו״ וְחַד ״הֵן״.

The Gemara asks: But let there be a concern that perhaps alternating involuntary movements took hold of him, such that he switches between nodding his head yes and nodding his head no. The Gemara answers: The meaning of the mishna is that we, the court, say to him questions to which he must answer no once and yes twice, and twice no and one time yes. If he nevertheless answers each question correctly there is no concern that his movements were involuntary.

Segment 19

דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: אוֹמְרִים לוֹ דְּבָרִים שֶׁל יְמוֹת הַחַמָּה בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְשֶׁל יְמוֹת הַגְּשָׁמִים בִּימוֹת הַחַמָּה.

The school of Rabbi Yishmael taught: The court says to him questions concerning matters of the summer in the rainy season, and concerning matters of the rainy season in the summer, in order to check if he is answering coherently.

Segment 20

מַאי נִיהוּ? אִילֵּימָא גְּלוּפְקְרֵי וּסְדִינֵי – לֵיחוּשׁ דִּלְמָא קוֹרָא אַחְדֵּיהּ, אִי נָמֵי חַמָּה אַחְדֵּיהּ!

The Gemara asks: What are these matters that the court asks him? If we say that the court asks him if he wants a warm coat in the summer or a thin sheet in the rainy season, and he answers that he does, this cannot serve as proof of his intellectual capabilities, as the following is possible: Let there be a concern that perhaps he has the chills even though it is the summer and needs a warm coat. Alternatively, that the heat afflicted him during the rainy season and he requires a thin sheet, in which case his response does not demonstrate a lack of comprehension.

Gittin 70b

Gittin 70b

Rashi

Tosafot

Rashba

Meiri

Maharsha (Chidushei Halachot)

Gilyon HaShas

What this page contains

Continue the sequence

Parallel sources

Lessons and study tools

Sages named on this page

Original text