Gittin 48b

במספר שני תבואות ובשעת היובל משתעי כדכתיב במספר שנים אחר היובל וגו' אלמא אין גוף הקרקע מכור אלא תבואות של כל שנה:

בכור נוטל כו' בשדה החוזרת לאביו ביובל כלומר בשדה החוזרת לאחים מחמת שמכרה אביהן דאי דחזרה בחיי האב פשיטא ואשמועינן דגוף הקרקע לא היה קנוי ללוקח והוה ליה מוחזק לאביו לפני מותו דאי כקנין הגוף דמי הוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי דכתיב (דברים כ״א:י״ז) בכל אשר ימצא לו במוחזק בידו:

צריך הרשאה מאשתו אם בא לדון עם שום אדם בגוף הקרקע דאי ליכא הרשאה מצי א"ל לאו בעל דברים דידי את דקנין פירות לאו כקנין הגוף הוא:

דלא נחית לדון לפירא שאין לו לדון עמו כלום בפירות שאין לו טענה עם אותו האיש בפירות כלל:

מתני' הניזקין שמין להן ניזקן וגובין דמי ניזקן:

בעידית שבנכסי המזיק שנוח לו לאדם לגבות מועט מקרקע עידית ולא לגבות הרבה מזיבורית וכולהו מפני תיקון העולם כדמפרש בגמ':

אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות הגוזל שדה ומכרה לאחר וזרעה וצמחה ועשתה פירות ובא נגזל וגבאה עם פירותיה מן הלוקח ואינו משלם ללוקח כי אם היציאה חוזר הלוקח על המוכר וגובה דמי הקרקע מנכסים משועבדים שמכרה לו באחריות וכתב לו שטר מכירה והרי היא מלוה בשטר ואת הפירות מנכסים בני חורין ולא ממשועבדים ובגמ' מפרש טעמא וכן לשבח קרקעות אם השביחה הלוקח בנטיעת אילנות או טייבה בזבל ודיירה:

והמוצא מציאה ומחזירה ובעלים אומרים שלא החזיר כולה לא ישבע:

מתני' הניזקין שמין להן בעידית אין ענין נזקין אצל גיטין אלא משום דתנא לעיל בהשולח מילי דתיקון העולם תנא ליה הכא וגט פשוט דתנא בבבא בתרא ולא תנאה הכא במכילתין משום דאיירי התם במילי שטרות כיצד נעשין תנא התם:

וכתובת אשה בזיבורית בגמ' מפרש טעמא משום דיותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא וקשה דלמאן דאמר כתובה דאורייתא דיליף לה בפ' קמא דכתובות (דף י.) מכמוהר הבתולות שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה מדאורייתא דינה בעידית ואמאי הפקיעו חכמים דינה מהאי טעמא ור"מ נמי דאמר דינה בבינונית קסבר כתובה דאורייתא בפ' אע"פ (כתובות דף נו.) וי"ל דטעמא דהפקיעו חכמים דינה כדאמר בגמ' (לקמן גיטין מט.) גבי בעל חוב שלא יראה אדם לחבירו שדה נאה ויאמר אקפוץ ואלוונו הכי נמי חשו חכמים באשה שמא תקניטנו כדי שיגרשנה ותגבה כתובה וטעמא דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא לא הוי אלא משום דלא תימא כמו שבעל חוב בבינונית משום נעילת דלת אשה נמי משום חינא תהא בבינונית:

אין נפרעין מנכסים משועבדין כו' ואע"ג דלמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא מדאורייתא נמי בלא תיקון העולם לא גבי ממשעבדי ואפילו למ"ד שעבודא דאורייתא מכל מקום בע"ח דינו בזיבורית מן התורה מ"מ אי לאו משום תיקון העולם היה גובה אפילו ממשעבדי בבינונית משום נעילת דלת להכי קאמר שפיר משום תיקון העולם:

אין נפרעין מנכסי יתומים כו' בבעל חוב ניחא דלא חיישינן לנעילת דלת כדאמרינן בגמרא (לקמן גיטין דף נ.) דלא מסיק מלוה אדעתיה דמית לוה אבל ניזקין דדינן מדאורייתא בעידית איך הפקיעו חכמים דינן משום יתומים ובגמרא אמר דמיתמי בזיבורית אפילו הן ניזקין ולרבא ניחא דמוקי לה כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק כו' ולאביי ולמר זוטרא דפליגי עליה איכא למימר דסברי שעבודא לאו דאורייתא אי נמי לא פלוג רבנן בין בעל חוב לנזקין:

אמר אביי לא צריכא אלא לר' ישמעאל דאמר מדאורייתא בדניזק כו' הקשה ר"ת דהכא משמע לאביי דפליגי ר' ישמעאל ור' עקיבא אי שיימינן בדניזק או בדמזיק וכן תנא בהדיא לקמן ובפ' הכונס (ב"ק דף נט.) מוקי אביי פלוגתייהו בנידון במשוייר שבו ונראה לפרש דאע"ג דפליגי אי שיימינן בדניזק או בדמזיק מ"מ משמע ליה לאביי דבנידון במשוייר שבו נמי פליגי מדקאמר ר"ע לא בא הכתוב משמע מתוך תשובתו שכך ר"ל לא בא הכתוב להחמיר על המזיק כמו שאמרת אלא לענין עידית לבד בא הכתוב ואי לא פליגי בנידון במשוייר שבו אלא בעידית לחודיה לא היה מחמיר ר' ישמעאל על המזיק בשום דבר טפי מר' עקיבא אלא אדרבה ר"ע דאמר בדמזיק שיימינן מחמיר טפי כמו שאפרש בסמוך ולהכי טעי טפי במילתיה דר' ישמעאל מדברי רבי עקיבא דקאמר ולר' ישמעאל אכל כחושה משלם שמנה דמתוך תשובתו של ר"ע משמע ששמע מרבי ישמעאל שבא הכתוב להחמיר על המזיק יותר ממה שהזיק כדפירשנו:

ורבי ישמעאל אכל שמנה כו' פירוש בשלמא אכל שמנה משלם שמנה אלא אכל כחושה אמאי משלם שמנה א"נ הכי פירושו כיון דבאכל שמנה אינו משלם אלא שמנה כמו שהזיקה ולא קנסינן ליה לשלם יותר ממה שהזיק אם כן כשאכל כחושה נמי לא לקנסיה לשלם שמנה:

אמר אביי נקטינן בעל בנכסי אשתו בעי הרשאה ואי איכא פירא אארעא מגו דמשתעי דינא אפירי משתעי דינא אארעא. מסתברא מדאתי לה בטעמא דמגו משמע דמדין [מדין] ההוא דינא אחרינא דאיתמר בכתובות פרק מי שהיא נשוי [צד, א] נגעו בה דאמרינן התם הני תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד וקם חד מינייהו בהדיה לדינא לאו מצי אידך למימר ליה לאו בעל דברים דידי את אלא שליחותיה קא עביד והכא נמי כיון דאית ליה פירי בהאי ארעא הרי הוא כשותף ויכול הוא לידון על הכל, ודוקא בדאיתה במתא אבל ליתה במתא מצית אמרה אי הוינא התם הוה טעיננא טפי כדאמרינן גבי תרי אחי ותרי שותפין ואין דאין איהו על הכל בדליתה במתא אי נמי בדאיתה ועמדה ומיחת שלא ידון בעלה עם בעל דינה, אם נתחייב בדין מה שעשה בגופה של קרקע לא עשה ולא כלום אבל לגבי הפירות שהם שלו מה שעשה עשוי. ואי קשיא לך ואפילו לגבי פירות כל זמן שהיא מוחה היאך הוא יכול לדון עליהם ואפילו לא מיחת היאך הוא יכול לדון ולחייב לה והלא בעל שמכר בנכסי מלוג לא עשה ולא כלום לא משום רווח ביתא כדאמרינן בכתובות פרק האשה שנפלו לה נכסים [פ, ב] ובמה שאין ממכרו היאך דיננו דין שאם אתה אומר כן אף הוא יכול להפסיד את הפירות וכלל גדול אמרו במקום שחב לאחרים אינו נאמן. ונראה ל דהכי נמי היכא שנתחייב בהודאת פיו יכולה היא לבטל שהוא אינו יכול לחוב לה במה שיש לה בו זכות אבל הכא במאי עסקינן בשנתחייב בעדים, והיכא דליכא פירא בארעא ואינו יכול אלא בהרשאה ואפילו על פי עדים משום דלאו בעל דברים בגופו של קרקע ואינו אלא כאחר ואין מקבלים עדים בפניו אלא דוקא בפני אשתו ואם קבלו בפניו הרי זה כאילו קבלום שלא בפני בעל דין אלא אם כן בא בהרשאה, אבל היכא דאיכא פירא בארעא הוה ליה כשותף ומקבלים עדים בפניו דהרי הוא כבעל דבר בכל עד שתמחה היא ואי ליתיה במתא יכולה היא לבטל הדין ולומר לו לאו בעל דברים דידי את ואי הוינא התם הוה טעיננא טפי. ומסתברא דאפילו בנכסי צאן ברזל גם כן כיון שהוא משועבד לה יכולה היא לומר כלי אני נוטלת משום שבח בית אביה כדאיתא ביבמות פרק אלמנה [סו, א] ואם הוא הודה לבעל דינו שאותו כקרקע גזול הוא ביד אשתו וביד מורישיה אין הודאתו כלום כיון שהוא אינו יכול להפסידו ממנה ולהפקיעו ממנה על ידי מכר, וכדאמרינן התם מכרו שניהן לפרנסה כלומר בשלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה זה היה מעשה לפני רבי עקיבא ורבן שמעון בן גמליאל ואמרו הבעל מוציא מיד הלקוחות כלומר אפילו הבעל וכל שכן היא מפני שהמכר בטל מעתה וכיון שכן אינו יכול להפסידו ולהוציאו מידי שעבודה על ידי הודאתו בבית דין אלא שהוא ודאי יכול לדון עליו בבית דין ואם נתחייב בו כעדים מה שעשה עשוי דבעל דברים הוא בו. כן נראה לי.

מתני' וכתובת אשה בזיבורית. ואכולהו תנן בסיפא מפני תיקון העולם. ואם תאמר והלא דינא מדאורייתא כך הוא שהרי היא כבעלת חוב, וליכא משום נעילת דלת דיותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא, ומאי מפני תקון העולם. יש לומר דהכי קאמר בעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית אף על פי ששניהם בעלי חוב לפי שכך הוא קיום העולם שאף על פי שלא נחוש לכתובת אשה לפי שאין בה משום נעילת דלת דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא נחוש לבעל חוב כדי שלא תנעול דלת בפני לווין וכן פירש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה שלו. ויש מתרצים שאם היו גובות מן הבינונית ממנעי [בנדפס: אינשי] ולא נסבי. ובתוספות מקשין למאן דאמר כתובת אשה דאורייתא ונפקא ליה מדכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות שיהא זה כמהר הבתולות ומהר הבתולות כזה, אם כן כיון דמאונס גמרינן לה אף היא תגבה מן העדית כאונס ומפתה ולמה גרעוה מדינה, ותירצו שם דהיינ תיקון העולם כדי שלא תתקוטט עם בעלה כדי להתגרש ולגבות את העדית. ויפה תירץ הרמב"ן נ"ר שאין אנו אומרים שהתא כתובה כאונס דהתם בחמשים כסף צורי וכאן סלע מדינה והתם נמי בעידית וכאן בבינונית, אלא משום דאפקיה רחמנא בלשון מהר סמכו חכמים שיש מהר לבתולות והיינו כתובה אלא שאין לה שיעור וכל אחד כתב כרצונו וחכמים תקנו מאתים, עד כאן. ולפי דברי רבינו נ"ר הא דאמרינן בריש פרק קמא דכתובות הואיל ותקנת חכמים היא לא תגבה כתובתה אלא מן הזיבורית, לאו למימרא דלמאן דאמר דאורייתא תגבה כתובתה מן העידית אלא מן הבינונית כמו שכתבתי שם בסייעתא דשמיא. קשיא לי אמאי לא תנא במשנתנו המלוה את חברו בעדים גובה מנכסים בני חורין. וזה גם כן מפני תקון העולם דמשום תקנת לקוחות היא. וניחא לי דלמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא ההוא דשאינו גובה מנכסים משועבדים מדינא הוא ואפילו למאן דאמר שעבודא דאורייתא איתיה בכלל אין מוציאין לאכילת פירות וכל שכן היא שאפילו פירות דכתיבי כיון דלית להו קלא לא חשבינן להו ככתובין ואינו גובה מנכסים משועבדים כל שכן מלוה על פה שאינה כתובה כלל, ורבי חנינא דמפרש טעמא משום שאינן קצובין, דילמא סבירא ליה שעבודא לאו דאורייתא ולפיכך לא הוצרך לשנות מלוה על פה.

גמרא ולרבי ישמעאל אכל שמנה משלם שמנה אכל כחושה משלם שמנה. כלומר אי אפשר לומר דכי אכל אינו משלם לו יותר ממה שהזיק וכשהזיק כחושה ישלם לו דמי שמנה. ואם תאמר ומנא ליה דרבי ישמעאל סבירא ליה הכי דלפי מדה משלם ולא לפי דמים דילמא רבי ישמעאל נמי לפי דמים קאמר כרבי עקיבא ויש לומר דלישנא דרבי עקיבא קשיתיה דקא מהדר ליה לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית דלכאורה משמע דרבי ישמעאל לחומרא ואתיא רבי עקיבא למימר לא בא הכתוב להחמיר עליו כך אלמא משמע [בנדפס: דשמעיה] לרבי ישמעאל דאמר [בנדפס: דקאמר] דטפי ממה שהזיקו משלם לו ואהדר ליה איהו דלא בא הכתוב להגבותו יותר ממה שהזיקו אלא לגבות מן העידית.

הבכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו שאע"פ שלא חזרה לו בחייו מ"מ הואיל והתורה זכתהו בחזרה הרי הוא כמוחזק בידו ואינו בכלל נכסים הראויים אלא בכלל המוחזקים וכן בכורו של לוקח נוטל בה פי שנים לזמן הקצוב לו עד היובל:

בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה ר"ל שאם בא לדון עם אדם בגוף קרקע מקרקעות שלה של נכסי מלוג בלא הרשאה יכול שכנגדו לומר לאו בעל דברים דידי את שקנין פירות שלו אינו כקנין הגוף ומ"מ אם היה לו לדון על הפירות מתוך שהוא בא עמו לדון על הפירות יכול לדון עמו אף על גופו של קרקע ולדעת זה אנו גורסין ולא אמרן אלא דלא נחית לפירא אבל דנחית לפירא מגו דמשתעי דינא אפירא משתעי נמי אגופא ומ"מ כל שאין לו דין על הפירות אע"פ שהיו שם פירות הואיל ואין לו דין עליהם אינו דן על הגוף ומ"מ יש פוסקים שכל שיש שם פירות הואיל ויכול לדון על הפירות שהם שלו לגמרי דן על העקר ואינו צריך הרשאה והם גורסין ולא אמרן אלא דליכא פירא אבל איכא פירא מגו דמשתעי דינא אפירא משתעי נמי אגופא:

ונשלם הפרק תהלה לאל ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה:

פרק חמישי בע"ה ובישועותו:

הנזיקין שמין להם בעידית וכו' זה הפרק כלו הוא שלא ממין המסכתא אלא שמתוך שנתגלגל בפרק השולח בדברים שנאמרו מפני תקון העולם היתה הכונה לבאר ממין ענינים אלו עוד כגון בניזקין ששמין בעידית מפני תקון העולם שלא יהו קופצים להזיק ושלא ליפרע ממשועבדים במקום בני חורין ושלא ליפרע מנכסי יתומים אלא מן הזבורית ושלא להוציא לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים וכן מוצא מציאה שלא ישבע שכל אלו מפני תקון העולם הם ומה שנאמר בסוף המשנה מפני תקון העולם על כלם הוא חוזר והיתה הכונה גם כן לבאר קצת דברים הדומים לתקון העולם שנאמרו מפני דרכי שלום ועל ידי שהוזקק להזכיר דין נכסי יתומים נתגלגל על ידי זה בענין אפטרופסות של יתומים וכן על ידי שהזכיר בדינין אלו הניזקין הזכיר גם כן דין היזק שאינו ניכר ודין קצת גזילות שתקנו בהן ליטול את דמיהן ונתגלגל מזה בהיזק הבא מגוי תקיף לישראל בדין סיקריקון ועל ידי שהוזכרו בו דברים אלו שתקנו בהם מצד התקנה כמו שאמרו הושיב רבי בית דין ונמנו הזכיר בו דין הקנאת חרש ופעוטות שהם מצד תקון הנהגה לא מצד דין גמור וכן באו עניני זה הפרק מגלגול לגלגול אחד על ידי חברו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשבעה חלקים הראשון בדיני הנכסים לענין פירעון לאי זה ענין נפרעין מן העידית ולאי זה מן הבינונית ולאי זה מן הזבורית וכן לאי זה דבר נפרעין דוקא מן הבני חורין ולאי זה מן המשועבדים השני במוצא מציאה שלא ישבע השלישי בענין אפטרופסות של יתומים הרביעי בענין היזק שאינו נכר ועל יד שהזכיר בה כהנים שפגלו במקדש נתגלגל בה לעדותו של ר' יוחנן בחטאת גזולה ונמשכו עמה קצת ענינים אחרים שבאותה עדות וכן שהוצרך להביאה מצד מריש שגזלו ובנאו בבירה ליטול את דמיו מפני תקון העולם ר"ל תקנת השבים וכן אף בחטאת גזולה מפני תקנת המזבח החמישי בענין סיקריקון הששי בענין הקנאת חרש ופעוטות השביעי בענין הנאמרים מפני דרכי שלום זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שבאו בו קצת דברים אחרים על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר הניזקין שמין להן בעידית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזבורית ר' מאיר אומר אף כתובת אשה בבינונית:

אמר הר"ם פי' עידית הטובה שבקרקעות והמשובחת והזבורית היותר פחותה והיותר רעה ואמר השם מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם נפל המחלקת בזאת הכונה למי אם שב על הניזק או על המזיק ואפי' למי שאמר מיטב שדהו על ניזק מפני תקון העולם יקח הנזק שעור הנזק בטוב מה שהיה אצל המזיק כדי שלא תתרבה ההיזק בין האנשים ובין בעל חוב מן התורה שיגבאו מן הזבורית לאמרו ית' בחוץ תעמד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט החוצה ולא יוציא אדם מביתו אלא היותר פחות והמעט מועיל אבל אמרנו בבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לווין והעמדנו האשה בזבורית על עקר דין בעל חוב ולא נאמר שכתיבתה יהיה בזבורית לא תנשא לפי שהיא יותר משתדלת בנשואין יותר מן האיש ואין שם נעילת דלת ואין הלכה כר' מאיר:

אמר המאירי הניזקין ר"ל הן שהזיקו בגופן הן שהזיקו על ידי ממון ששמירתם עליו כגון ארבעה אבות נזיקין ותולדותיהם אם אין למזיק מעות או מטלטלין לפרוע דמי נזקו מהן והוא נצרך לפרעו מן הקרקע שמין לו מן העידית שבבכסיו בכדי נזקו לשלם את הנזק ופי' הענין ששמין לו בעידית של מזיק ואין צריך לומר אם נכסי המזיק פחותים עד שהעדית שלו כזיבורית של ניזק או של עולם שהרי אי אפשר לו לפרוע אלא מה שיש לו אלא אף כשנכסים שלו מושבחים עד שזיבורית שלו כעידית של ניזק או של אחרים משלם מעידית שבנכסיו ודבר זה אם הוא מן התקנה או מן הדין נחלקו בו ר' ישמעאל ור' עקיבא שלדעת ר' ישמעאל מן התורה בדניזק שיימינן ר"ל שכל זמן שיהו נכסי המזיק מושבחים יותר משל ניזק נותן לו מנכסיו כעין עידית של ניזק שלדעתו מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם פירושו מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק ומשנתנו מדרבנן ומפני תקון העולם שיאמר אדם למה אני גוזל למה אני חומס למחר בית דין באין מצד תקנותיהם ויורדין בנכסי ונוטלין שדה נאה שלי ולר' עקיבא אף מן התורה כן וכמו שאמר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית ר"ל מעידית של מזיק ואם כן מה שנאמר במשנה זו מפני תקון העולם פירושו לענין ניזקין שהתורה אמרה כן לתקון העולם ולדעת ר' שמעון נאמרה שהיה רגיל תמיד למידרש טעמא דקרא והוא שאמרו ר' שמעון אומר מפני מה אמרה תורה הניזקין שמין להם בעידית מפני הגזלנים והחמסנים שיאמר אדם למה אני גוזל למה אני חומס למחר בית דין באין ויורדין לנכסי ונוטלים שדה נאה שלי וסומכים על מה שכתוב בתורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם וכבר ידעת שהלכה כר' עקיבא:

תוספות בד"ה וכתובת אשה כו' גבי בע"ח שלא יראה כו' הכי נמי חשו חכמים באשה שמא תקניטנו כו' עכ"ל דמהאי טעמא ודאי איכא למימר שפיר דהפקיעו דינה דמדאורייתא בעידית אבל מטעם דקאמר דאשה רוצה להנשא יותר אין ראוי להפקיע דינה דמדאורייתא בעידית ואע"ג דלכאורה אינו דומה ממש דהתם בע"ח דינו מדאורייתא בזיבורית משא"כ באשה דדינה מדאורייתא בעידית הא איכא טעמא דבע"ח משום נעילת דלת והיה ראוי לו העידית ועדיפא להו האי טעמא דנעילת דלת בבע"ח ממאי דבאשה מדאורייתא בעידית דהא מהאי טעמא דבבע"ח שלא יראה אדם לחבירו שדה נאה כו' לא נחתינן ליה אלא חד דרגא דהיינו מעידית (א) לבינונית ובאשה מהאי טעמא דשמא תקניטהו כדי כו' נחתינן לה תרי דרגא דהיינו מעידית לזיבורית ולא איצטריך לן טעמא דאשה רוצה להנשא יותר אלא דמשום חינא הוה ס"ד שתהא בבינונית ודו"ק:

בד"ה אין נפרעין כו' ואפילו למאן דאמר שיעבודא דאורייתא מ"מ בע"ח דינו בזיבורית כו' עכ"ל וכיון דהלוה גופיה יכול לדחותו אצל הזיבורית לוקח נמי יכול לדחותו דמה מכר הלוה לו כל זכות שיש לו בו וק"ל:

בד"ה אין נפרעין כו' איכא למימר דסברי שיעבודא לאו דאורייתא כו' עכ"ל אע"ג דמיניה דידיה מדאורייתא בעידית דכתיב מיטב שדהו מ"מ כיון דשיעבודא לאו דאורייתא מיתמי לא הוה גבי כלום כמו שכתבו התוספות לקמן ואפילו היכא דכתב לו השבת דלקמן לא הוה גבי מיתמי כלל כיון דשיעבודא לאו דאורייתא וק"ל:

בד"ה אמר אביי כו' ואי לא פליגי בנידון כו' לא היה מחמיר ר"י כו' בשום דבר טפי כו' עכ"ל מיהו בהך פלוגתא בדניזק שיימינן או בדמזיק נמי ודאי דפליגי כדתני בהדיא לקמן ולפי מה שכתבו התוספות לקמן ואיפכא לא מצי למימר כו' לפום הך סברא אי המ"ל איפכא והוה ר"ע מיקל טפי לא הוה איצטריך לן למימר דפליגי נמי בנידון במשוייר כו' ודו"ק:

בא"ד אלא אדרבה ר"ע כו' מחמיר טפי כמו שאפרש בסמוך כו' עכ"ל היינו ממה שכתבו לקמן דאיפכא לא מצי למימר כו' גם לפי מה שכתבו בסמוך דמצי למימר דא"ב כגון דעידית דמזיק כזיבורית דניזק דלר"י או כסף או מיטב משלם כסף ולר"ע משלם מיטב שלו אין זה חומרא לר"י וקולא לר"ע דאיכא דניחא ליה טפי בקרקע אפילו היא זיבורית מבכסף אבל למאי דמוקי לה דלר"ע נותן לו עידית דמזיק ודאי דהוא מחמיר לגבי ר"י דעידית ודאי עדיפא טפי מזיבורית ואי איכא (ב) דניחא ליה בזיבורית טפי פורתא כדאמרינן בעלמא בטלה דעתו אצל כל אדם ודו"ק:

תוס' ד"ה וכתובת אשה כו' וקשה דלמ"ד. עי' כתובות דף י ע"א תד"ה הואיל:

מתני' הנזקים כו' יש להקשות אמאי לא חשיב מתני' דיכול לשעבד דאקני מפני תקון עולם דאף דמדינא א"י לשעבד כמו דאינו יכול למכור דשלב"ל. מ"מ תקנו דמשעבד מפני נעילת דלת, וצ"ל דמתני' קתני מה שאליבא דכ"ע. אבל דאקני לר"ש הוא מדינא, דהא ס"ל דאדם מקנה דשלב"ל. ובזה יש ליישב מה דאמרי' לעיל (דף יג ע"ב) אלא מעתה הקנה לנולדים מאי. אפי' לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל, אימור דאמר ר"מ דבר שלב"ל אבל לדבר שלב"ל מי אמר. והקשה הפ"י מה פריך הא י"ל כמו לדידן דס"ל א"א מקנה דשלב"ל אפ"ה ס"ל דיכול לשעבד דשלב"ל מתקנת חז"ל. א"כ ה"נ לר"מ יכול לשעבד לדבר שלב"ל מתקנת חז"ל. ולפי הנ"ל ניחא דאם איתא דלר"מ יכול לשעבד לדשלב"ל הו"ל למחשב במתני' שיעבוד לדשלב"ל. אע"כ דבאמת לא מהני. ולפ"ז נ"ל להוכיח שיטת הרשב"א דס"ל בדאקני לדידן יכול לחזור קודם שקנה דלא עדיף ממכר אליבא דר"מ דאם נימא כשיטת הרמב"ן דא"י לחזור דאלמוה רבנן לשעבודא יותר ממכר לר"מ. א"כ ממילא גם לר"מ בשעבוד א"י לחזור מתקנת חז"ל דבהא לא פליגי ר"מ ורבנן. וא"כ יקשה דלחשוב במתני' שיעבוד דאקני דא"י לחזור קודם שקנה. אע"כ כרשב"א דיכול לחזור. וק"ל:

תד"ה אין נפרעים ואפי' למ"ד שעבודא דאורייתא כו'. לכאורה י"ל דמיירי בעשאו שדה בינונית אפותיקי לב"ח דלוה עצמו א"י לסלקו מזה הקרקע וליתן לו קרקע אחרת. אבל מ"מ אם מכר האפותקי אין נפרעים מלוקח אם יש זיבורית בנ"ח כדפסקי' בש"ע דבאפותקי סתם יכול לומר הנחתי. אמנם הא בלא"ה קשה על תוס' דהא י"ל בפשוטו דנ"מ לענין נזקין דמדינא בעידית ומפני ת"ע אין נפרעים מנכסים משועבדים, וצ"ל או דקושי' התוספות אינו בדוקא מבבא דאין נפרעים מנכסים משועבדים. אלא דקושייתם ג"כ אבבא דאין נפרעים מנכסי יתומים בזה שפיר ק"ל לרבא דס"ל לקמן דאין נפרעים מנכסי יתומים אלא מזיבורית היינו דזיבורית דמזיק כעידית דניזק וא"כ יקשה מאי מפני ת"ע הא גם מד"ת אין לו יותר, או דס"ל לתוס' כהפוסקים דלרבא גם בהך בבא דאין נפרעים מנכסים משועבדים ג"כ הכא דא"י לומר הנחתי על הזבורית דנזקים. אא"כ דשייר זבורית שהם כעידית דניזק. בין כך וב"כ אזדא תירוצא הנ"ל דמיירי באפותקי דכיון דשיעבד בפירוש להבינונית באמת לרבא נפרעים מהיתומים מהם. וכן אפשר א"י לומר הנחתי כיון דשיעבד להבינונית בפירוש ומדאורייתא משועבד לו. וק"ל: אמנם נלענ"ד ליישב קושי' תוס' באופן אחר כי אני מסתפק לדינא בלוה שיש לו נכסים בשעת הלואה ויש לו ג"כ נכסים שקנה אחר ההלואה ולא כתב לו דאקני והבע"ח בא לטרוף מהנכסים שהיה לו בשעת ההלואה דא"י לדחותו להנכסים שקנה אח"כ. כיון דבאותן הנכסים לא נשתעבדו כלל. אלא דיכול לגבותם בתורת מיניה וכו' י"ל דכל כמה דאין הלוה מסלק לו בזוזי יכול לומר אני אקח שעבודי היינו נכסים שנשתעבדו לי ולא אקח נכסים אחרים שאינם משועבדים, לי. א"כ י"ל דמתני' דאין נפרעים מנכסים משועבדים וכן אין נפרעים מנכסי יתומים מיירי דהזיבורית הם דאקני והלוה שיעבד להמלוה דאקני ובזה מהראוי דיגבה המלוה הבינונית מדינא דהא מצד דאורייתא כיון דהזבורית לא נשתעבדו לו דהא מה"ת א"י לשעבד דשלב"ל ממילא א"י לדחותו להזבורית דיכול לומר שעבודי אני נוטל כנ"ל. ומצד דרבנן הא מגיע לכל בע"ח בינונית. א"כ יכול הבע"ח לבא מב' צדדים לגבות מבינונית. ומש"ה צריך ת"ע. ואף דעדיין יש לפקפק קצת דהמשמעות דבבא דאין נפרעים אתי' ג"כ לר"מ ולדידיה מדינא משתעבד דאקני. וא"כ מדאורייתא יכול לדחותו לזבורית. מ"מ לר"מ בלא"ה משכחת להך בבא דהיינו בכתובה דמיניה גבי בבינונית וזהו מדרבנן דהא מדאורייתא מגיע לה אפי' עידית אלא משום דלא תקנו תקנתם בבינונית. א"כ מהראוי לגבות ממשועבדים ומיתמי בבינונית. ומש"ה צריך לתיקון עולם. וק"ל:

גמרא המוציא מחבירו ע"ה לכאורה קשה דלמא מיירי בניזק ברי ומזיק שמא וחייב מטעם דהוי כחמשים ידענא וחמשים לא ידענא דהוי מחוייב שבועה וא"י לישבע והיינו לשיטת הראב"ד דס"ל דחפר בה בורות שיחין ומערות ותובע לשלם לו לא מקרי כפירת קרקעות. אח"כ ראיתי שהפ"י הקשה כן. ותי' כיון דפשטא דקרא דמיטב שדהו ישלם היינו ממיטב דהאיך דקא משלם. והיינו אי דלהך ס"ד גם לר"י בדמזיק או דס"ל דבדניזק הא מ"מ צריכים לקרא ג"כ פשטא דקרא וכדמסקי' וכיון דמיירי דיש להמזיק קרקעות ממילא ליכא ש"ד דהוי כפירת שעבוד קרקעות למ"ד שעבודא דאורייתא עיי"ש. ועדיין יש לפקפק דלמא מיירי דהמזיק קנה קרקעות אחר שהזיק קודם העמדה בדין דכיון דהוי דאקני אין עליהם שום שיעבוד. אלא דצריך לשלם מדין מיני' ולא מקרי שיעבוד קרקעות כמו למ"ד שיעבודא ל"ד. ואולי י"ל באמת לדינא דמה דשיימי' בדמזיק היינו לגבי אותן נכסים שהיה לו בשעה שהזיק דחלה החיוב לשלם ממיטב שלו. אבל למה שקונה אחר שהזיק אף דצריך לשלם מהם בתורת מיניה אבל ליכא עלייהו דין תשלומי מיטב וכמו למ"ד בדניזק שיימי'. דנלענ"ד פשוט דהיינו רק מנכסים שהיה לניזק בשעת ההיזק דאטו אם ילך הניזק אח"כ קודם העמדה בדין ויקנה מובחר נכסים שבעולם יצטרך המזיק לשלם כפי המיטב ההוא א"כ ה"נ י"ל למ"ד בדמזיק שיימי' תליא הכל בשעת הנזק. אף דגוף קושי' פ"י אינו קושי' כ"כ דלענ"ד פשוט דלהראב"ד לא הוי כפירת קרקעות. י"ל דמיירי בניזק ברי ומזיק שמא לזה ל"צ קרא דכבר שמעי' מקרא דשבועת ד' תהי' בין שניהם דאמרי' מחוייב שבועה ואי"ל משלם, ואף דעדיין י"ל דלמא ר"י ס"ל כר"ט דשבועת ד' אתי' לדרשה אחרת דכ"ז שעומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים ומ"מ ס"ל מתוך שאיל"מ ונפקא לי זה מקרא דהכא דמיטב שדהו. מ"מ אינו קושי' כ"כ לומר דרש חדש דלא מצינו. ובלא"ה יש לדחות קושי' הפ"י בכמה אופנים ואך כתבתי זאת בשביל ההערה לדינא הנ"ל אם מה דאמרי' בדמזיק. אזלינן בתר העמדה בדין. או בשעת הנזק. וצ"ע לדינא: