Gittin 42b

וחצי כופר דצד חירות:

ליורשיו ולקמן פריך יורשין מנא ליה:

וצמתה יבשה:

וסופה לחזור ושיימינן ליה כמה דמיו פחותים בכך למכור עכשיו בשוק ואם יום של רבו היה ינתן הכל לרבו ואם יום של עצמו היה הכל לעצמו:

הניחא לאביי דאמר בב"ק (דף פו.) באדם שחבל בחברו בענין זה:

נותן לו שבת גדולה ושבת קטנה שבת גדולה הן פחת דמיו לימכר עכשיו בשוק והוא נזק ולהכי קרי ליה שבת שפחת דמיו של עכשיו אינו אלא משום שבת שאינו ראוי לעשות מלאכה בשתי ידיו עד זמן שתחזור ידו אלא לשמור קישואים יהא ראוי לאחר שיקל ממנו כאב המכה קצת ושבת קטנה היינו כאילו הוא שומר קישואין שנותן לו כל ימי חליו שישכב במטה מחמת חולי זה שאינו יכול לשמור קישואים:

שפיר דכיון דשייך דין נזק במכה זו מיחייב שור עלה וכיון דלא כליא קרנא לגמרי יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו:

שבתו של כל יום ויום ואין כאן פחת דמים הואיל וסופו לחזור אלא לפי שבת של כל יום יתן לו כל ימי נפילתו למטה יתן שכר אדם שלם לפי מלאכה שהיה רגיל בה וכשיעמוד ויהא ראוי לשמור קישואין ישמור קישואין וזה יתן לו פחת השכר:

ושור אינו משלם אלא נזק‎—And an ox pays for damages only O VERVIEW רבא rules in a case where one hit someone and damaged his hand, but it can be healed that the מזיק only pays for his inability to work during his rehabilitation (שבת), but does not pay for his decrease in value (נזק) if he were to be sold as a slave. The גמרא comments that if the damage was done by an animal, there would be no payment at all, since an animal pays only for נזק but not for שבת‎. ------------------------------- יש רוצים לפטור את השוכר או שואל סוס מחבירו‎ – There are those who want to exempt, one who rents or borrows a horse from his friend, from paying for any damage sustained by the horse – אפילו הוזק בפשיעה ונתבטל הרבה ממלאכתו כיון דסופו לחזור להתרפאות‎ – Even if the horse was injured through negligence and was not able to work for a long time, since eventually the horse will be healed ; their reasoning is – דכי היכי דדרשינן איש בעמיתו ולא שור בעמיתו‎ – For just as we expound the פסוק of איש בעמיתו (a man to his friend), but not שור בעמיתו regarding שבת that the בעל השור in only חייב for נזק if he injured a person – הכי נמי דרשינן איש בעמיתו ולא איש בשור‎ – We also expound איש בעמיתו (is חייב בד' דברים), but not איש בשור; if a person damages a שור there is no חיוב of ד' דברים – ואין לחלק בין שומרים לאדם המזיק‎ – And we cannot differentiate between guardians (who are perhaps חייב בד' דברים) and a person who damages (who is not חייב) – מדפריך בבבא קמא (דף ד, ב) ותו שומר חנם והשואל כולי אדם דאזיק שור הוא‎ – Since the גמרא asks in מסכת ב"ק; ‘but a ש"ח and a borrower, etc. are all cases of a person who damaged an ox’ – תוספות replies to an anticipated question: והא דפריך בריש הנחנקין (סנהדרין פד, ב) הכחישה באבנים הכי נמי דלא מיחייב – And this which the גמרא asks in the beginning of פרק הנחנקין, ‘if he weakened the animal by loading it with stones, is it indeed so that he will be liable’?! היינו בהכחשה דלא הדרא – There we are discussing a weakening that will not go back; the animal will be permanently weakened – תוספות offers a differing view: ורבינו חיים אומר דלא שייך שבת אלא באדם דשבתו לא הוי בכלל נזק‎ – And the ר"ח says that the concept of an independent שבת is not applicable, only by a person, for his שבת is not included in the נזק payment – דמשום שבת לא פחתי דמיו כל כך – Since the monetary value of a person does not decrease that much on account of שבת‎ – אבל שור פשיטא דשבתו בכלל נזק הוא דפחתי דמיו – However by an ox it is obvious that his שבת payment is part of his נזק payment, because his value decreases on account of his שבת‎ – ומתחלה כשהוזק שמין אותו כמה דמיו פחותים לימכר: And initially when he was injured we assess the ox how much has his selling price decreased. S UMMARY There is a dispute whether the financial loss of the time a recuperating animal cannot work is considered שבת (and therefore [even] a שומר who was negligent will be פטור), or is it part of נזק (and the שומר will be חייב). T HINKING IT OVER תוספות contends that an אדם דאזיק שור is פטור from שבת, because just as we expound איש בעמיתו ולא שור בעמיתו, we also expound איש בעמיתו ולא איש בשור‎. Why did not תוספות cite an explicit גמרא in ב"ק ד, ב, which states that an אדם דאזיק שור נזק הוא דמשלם (but not ד' דברים).

מאי לאו כמשנה אחרונה‎—Is it not according to the last Mishnoh O VERVIEW The גמרא posed a query; does the master of an עבד who is מעוכב גט שחרור receive the קנס of שלושים שקלים if this עבד is killed by an animal. The גמרא cited a ברייתא which states that the קנס of a חצי עבד וחצי בן חורין is given half to the master and half to his heirs. The גמרא initially assumed that this ברייתא is following the משנה אחרונה, where all agree that we force the remaining partner to free the slave (he is a מעוכב גט שחרור) and nevertheless the master receives (half of) the קנס‎. Our תוספות explains why we cannot use this reasoning to resolve a previously cited contradiction. ------------------------------- ולעיל לא בעי לאוקומי הא דנותן חצי קנס לרבו למשנה אחרונה – But previously the גמרא did not want to establish that the ברייתא which rules that he gives half the קנס to his master, follows the משנה אחרונה‎ – דקנסא לרבו מעשה ידיו לעצמו – Where assume that the קנס belongs to the master and the slave’s handiwork belongs to him – והא דנגחו שור יום של רבו לרבו הוי למשנה ראשונה כדפרישית לעיל – And that ברייתא where an ox gored and injured the עבד, if it was יום של רבו, the payment goes לרבו, that ברייתא is according to the משנה ראשונה as I explained previously; the reason the גמרא did not offer this resolution – כי היכי דלא לפשוט בעיא דהכא: Is in order that we should not resolve the query here whether a מעוכב גט שחרור receives קנס at all S UMMARY We forgo resolving a contradiction by assuming a ruling that remains in doubt. T HINKING IT OVER Why was it necessary for תוספות to mention 'מעשה ידיו לעצמו'; what relevance does it have to explaining why חצי קנס goes לרבו‎?!

חבלי ביה אחריני יהבי ליה לרביה‎—Others wound him; they give the payment to his master O VERVIEW The גמרא queried whether the master of a מעוכב גט שחרור receives the קנס‎. The גמרא assumed that if the master receives the קנס, it is obvious that if someone wounded a מעוכב גט שחרור, the payment would go to the master. תוספות rationalizes this assumption. --------------------------- תוספות responds to an anticipated difficulty: אף על גב דמעשה ידיו לעצמו כיון דקנסא לרבו חבלה נמי לרבו‎ – Even though that the handiwork of a מעוכב גט שחרור belongs to the slave, nevertheless since the קנס belongs to the master (according to the current assumption), the payment for a wound also belongs to the master – דמה לי קטליה כולו ומה לי קטליה פלגא: For what difference does it make whether he killed him completely (where קנסא לרבו) or whether he killed him halfway (meaning wounding him) in both cases the payment is to the master. S UMMARY The payment for wounding goes where the payment for killing goes. T HINKING IT OVER What is this logic of מה לי קטלא כולו ומה לי קטליה פלגא, so that the master receives payment for his wounded עבד‎?!

הואיל ומדרש חכמים הוא‎—Since it was expounded by the sages O VERVIEW The גמרא says that (the מכריעין maintain) regarding a slave who goes free because one of his limbs were cut off (as opposed to going free because of שן ועין), requires a גט שחרור to be completely free, since this mode of emancipation is not stated explicitly in the תורה, rather it is expounded by the חכמים‎. Our תוספות explains why this should make a difference. ---------------------------- אומר רבינו תם דחיישינן שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה – The ר"ת says that regarding this עבד who is going free because of the (other) ראשי אברים, we are concerned perhaps his master will find him in the marketplace and say to him, ‘you are my slave’; therefore we require the master to write a שטר שחרור for this עבד, so the master cannot make such a claim later on – אבל בשן ועין לא חיישינן דזיל קרי בי רב הוא: However if the עבד was freed because his שן ועין were knocked out, we are not concerned that the master will claim 'עבדי אתה', for everyone knows that an עבד is freed with שן ועין, since it is clearly written in the תורה‎! Summary The reason to require a גט שחרור for an עבד who is יוצא בשאר אברים is so that the owner should not claim later 'עבדי אתה', T HINKING IT OVER Is the view of the מכריעין that agree with ר"ע by an עבד who goes out בשאר אברים that he requires a גט שחרור, the same as the view of ר"ע regarding this same עבד, or is the requirement according to ר"ע a חיוב מדאורייתא and according to the מכריעין it is only מדרבנן, so the master should not say 'עבדי אתה'?

מעוכב גט שחרור אוכל כולי‎—One who is lacking a writ of emancipation eats, etc. O VERVIEW The גמרא posed a query whether a מעוכב גט שחרור (whose master was a כהן) may continue to eat תרומה (until he receives his גט שחרור) or not. תוספות reconciles our גמרא with a seemingly contradictory גמרא‎. --------------------------------- הך בעיא לא אתיא אליבא דריש לקיש דריש פרק בתרא דכריתות (כד, ב) – This query (whether a מג"ש eats תרומה) is not according to ר"ל in the beginning of the last פרק of מסכת כריתות‎ – דמסקינן אליבא דרבן שמעון בן גמליאל דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה‎ – Who concludes that according to [the ת"ק of] רשב"ג, a מג"ש eats תרומה‎ – תוספות offers an alternate reconciliatory view: אי נמי יש לחלק דהתם במעוכב גט שחרור על ידי הפקר אוכל בתרומה‎ – Or one may also differentiate that there in כריתות we are discussing a מג"ש on account of הפקר; this עבד eats תרומה‎ – כמו שמותר בשפחה כדפרישית לעיל – Just as he is permitted to be with a שפחה כנענית as I explained previously – והכא איירי בחציו עבד וחציו בן חורין: However the query here is by a חעוחב"ח where he is אסור בשפחה כנענית and therefore there is the query whether he may eat תרומה or not. S UMMARY We can either assume that the rules of a מג"ש eating תרומה are the same for all types of מג"ש, or we can say that even if a מג"ש ע"י הפקר eats תרומה, there may still be a doubt by a מג"ש who is a חעוחב"ח. T hinking it over 1. Why is it necessary to say that the query here is not according to ר"ל, perhaps initially ר"ל agreed to the query but at a later date (in כריתות) he resolved it? 2. How can תוספות contemplate that the query is by a חעוחב"ח; how is it possible that the צד חירות should be permitted to eat תרומה‎?!

הרי אלו אוכלים בתרומה‎—These may eat T’rumoh O VERVIEW רב משרשיא ruled that if the baby of a כהנת got mixed up with the baby of her שפחה, both children may eat תרומה‎. Our תוספות reconciles our גמרא with a seemingly contradictory גמרא‎. ------------------------------ תוספות anticipates a difficulty: והא דאמרינן בפרק קמא דכתובות (דף יג, ב) גבי עשרה כהנים ופירש אחד מהם ובעל‎ – And this which שמואל stated in the first פרק of מסכת כתובות regarding ten כהנים who were before us and one of them separated himself from the group and was בועל a woman; the rule is – הולד שתוקי שמשתיקין אותו מדין כהונה – That the child is a שתוקי, meaning that we silence him from the rights of כהונה‎ – מדכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו שיהא זרעו מיוחס אחריו – Since it is written, ‘and (the כהונה) shall be for him and his children after him’ we expound this to mean that his children should be identified after him (the father) – תוספות responds: הא אמרינן בפרק נושאין על האנוסה (יבמות דף ק, ב) דזרעו מיוחס אחריו דרבנן‎ – However the גמרא states in פרק נושאין על האנוסה that this requirement of זרעו מיוחס אחריו is a Rabbinic decree – וכי גזור רבנן בזנות בנישואין לא גזרו – And when did the רבנן ordain this decree only in a case of זנות, however if it was a legitimate marriage they did not issue this decree – תוספות offers an alternate solution: אי נמי הכא לאחר שנולדו נתערבו: Or you may also say that here they became mixed up after they were born; initially we were aware who was the child of the כהן and who his father was, therefore he is מיוחס אחריו even though that later they became mixed up S UMMARY The children may eat תרומה either because the requirement of זרעו מיוחס אחריו only excludes a case of זנות, not of נישואין, or the children were initially identified and got mixed up later. T HINKING IT OVER 1. Why is there a need for a second answer since the גמרא in יבמות states that בזנות גזרו בנישואין לא גזרו, therefore they may eat תרומה‎?! 2. In our case we know who is the father of the בן כהן, we just do not know which child is the בן כהן; obviously the בן שפחה does not need זרעו מיוחס אחריו, so we know who the father of the בן כהן is; it is not comparable to the case of עשרה כהנים where we do not know who the father is. How can תוספות compare the two cases?!

עבד שמכרו רבו לקנס כולי‎—A slave whose master sold him for the fine, etc. O VERVIEW The גמרא posed a query whether the owner of a slave can sell only the קנס aspect which the slave possesses. תוספות explains why the query was not whether he can sell the קנס itself (instead of selling the עבד for his קנס). --------------------------------- מכר קנס של עבד לא מיבעיא ליה דאפילו לרבי מאיר לא קני דהא לא עבידי דאתי – He did not query what the rule would be if he sold the קנס of the עבד, for even according to ר"מ, the buyer would not acquire the rights to the קנס, since it is not expected to come – כדקאמרינן וכל שכן לרבנן‎ – As the גמרא states; and certainly according to the רבנן, the buyer will not acquire the קנס, since they maintain אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם‎ – אלא במכרו רבו לקנס מיבעיא ליה דדילמא אפילו לרבנן קני להו כמו דקל לפירותיו – Rather the query is where the master sold the slave for the rights to the קנס (which the master possesses in this slave) in which case perhaps even according to the רבנן the buyer will acquire it, just as in the case where one sells a tree for its fruit – כדאמרינן הא קאי שור והא קאי עבד – As the גמרא states, ‘the ox is standing and the עבד is standing before us’, so it is not comparable to the rule of א"א מקנה דבר שלב"ל; this is one side of the query – או דלמא אפילו לרבי מאיר לא קני דלא דמי [לפירות דקל] – Or perhaps even according to ר"מ the buyer will not acquire the קנס for it is not similar [ even to the fruits of a tree] שהפירות יוצאים מגוף הדקל ועבידי דאתו אבל קנסא מעלמא אתי ולא עבידי דאתי: For the fruits come from the body of the tree (which exists) and they usually grow from the tree, however the קנס comes from elsewhere and לא עבידי דאתי‎. S UMMARY We should be able to sell the עבד for the קנס (even according to the רבנן) since it is like דקל לפירותיו, on the other hand we should not be able to sell the עבד for the קנס (even according to ר"מ) since the קנס is מעלמא and not עבידי דאתי it is less בעולם than (even) פירות דקל‎. T HINKING IT OVER תוספות mentions two differences between פירות דקל and עבד לקנס; by פירות דקל the פירות come from the דקל directly (but by קנס it does not come directly from the עבד), and פירות דקל are עבידי דאתי (but the קנס is not עבידי דאתי). Our גמרא however only mentions the difference regarding עבידי דאתי, but not that the פירות come directly from the דקל‎. How can we explain this?

איבעיא להו מעוכב גט שחרור יש לו קנס או אין לו קנס כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו אמר רחמנא והאי לאו אדון הוא. הקשו בתוספות דהכא מספקא להו אי אי קריה ליה אדון והתם בחגיגה פרק קמא [ב, א] פשיטא להו למשנה אחרונה דלאו אדון הוא דתנן התם הכל חייבין בראיה חוץ מנשים ועבדים וקא מפרש טעמא דעבדים דכתיב את פני האדון ה' מי שאין לו אדון אלא ה' יצא זה שיש לו אדון ותנן התם הכל חייבין בראיה ואמרינן הכל לאתויי מאי לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ופרכינן והא אמר רבינא מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראיה ומשני כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה, אלמא למשנה אחרונה חייב דלא קריה ליה אדון ואין לו אדון אלא ה'. ותירצו דהתם היינו טעמא משום דלמשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו והילכך לגבי עליית הרגל באדון שמעשה ידיו שלו תליא מילתא דטעמיה דמילתא דהקפידה תורה באדון כדי שלא יעכבהו מלעלות מפני בטול מלאכתו והילכך מי שחציו עבד אין רבו מעכבו משום מעשה ידיו דאינו אלא לעצמו, אבל הכא לגבי קנס שמא אף על פי שאין לו במעשה ידיו כלום כלומר למשנה אחרונה אדון קריא ליה.

הא דאמרינן יוצא בשינו ונותן דמי עינו. איכא דקשיא ליה והלא קנס הוא זה וקנס אינו זוכה בו אלא משעת העמדה בדין כדתנן בנדה עד שלא עמדה בדין פטור, ואיכא למימר דהכא בשהפיל את שינו ועמד בדין ואחר כך סימא את עינו, ומיהו לישנא לא משמע הכי אלא הפיל את שינו ומיד סימא את עינו קאמר. ויש מפרשים דאף על גב דלא הוי ממון להורישו לבניו או לזכות בו בממון [בנדפס: שהוא] שברשות אחרים מכל מקום בשעמד בדין לבסוף אגלאי מילתא למפרע דמשעה ראשונה זכה בעצמו ויצא לחירות אלא שעדיין מעוכב גט שחרור הוא.

איבעיא להו עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור תיבעי לרבי מאיר תיבעי לרבנן, תיבעי לרבי מאיר עד כאן לא קאמר רבי מאיר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא כגון פירות דקל דעבידי דאתו וכו'. תימה מאי קמיבעיא ליה, דהא פשיטא דמוכר דקל לפירותיו אפילו לרבנן קנה ומוכר עבד לקנס כמוכר דקל לפירותיו דמי, ומאי האי נמי דקאמר תיבעי לרבי מאיר עד כאן לא קאמר רבי מאיר אלא כגון פירות דקל דעבידי דאתו אבל הכא מי יימר דתנגח, דבמוכר גוף לפירותיו לא אשכחן דנבעי מידי דעביד דאתי. וכתב הרמב"ן נ"ר דהכי מיבעי לה מי אמרינן כמוכר דמים בלבד הוא ולא קני אפילו לרבי מאיר דלא אמר רבי מאיר בדבר שלא בא לעולם כלל דקני אלא בכעין פלוגתא דרב נחמן ורב הונא דפליגי בפירות דקל. ולא דמי אומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתתגרשי לאחר שתשתחררי דהתם הגוף בעולם ואף על גב דלא עביד דאתי קנה, אלא דמי לדבר שאינו בעולם כלל דלאו פירות דגופיה קא מזבין דליקני במשיכה דגופיה, או דילמא הרי הוא כמוכר גוף לפירות דכשבאו לעולם קנה ואפילו לרבנן, והרי הוא כמוכר שפחה לעובריה שקנה מעכשיו, ולא דמי לא למוכר פירות דקל ולא לאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתתגרשי דהתם לא קנה לרבנן אף על גב דקאי איש וקאי אשה, אלא למוכר שדהו לפירות דמי או למוכר שפחה לעובריה דמי, עד כאן. ולכאורה משמע דכי מהדרינן בריש פרק המפקיד (בבא מציעא לג, ב) אטעמא דמתניתין דקתני למי הוא משלם למי שהפקדון אצלו ופרישנא טעמא משום דבעל הבית מקנה ליה כפילא ואתקיף עלה רמי בר חמא והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו' ודחיק רבי זירא ומוקי לה דנעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו חוץ מגיזותיה וולדותיה, ורבא דחיק ומוקי לה דנעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני סמוך לגניבתה קניה לך, ולא מוקמינן לה בטעמא רויחא דנעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי תרצה ותשלמני פרתי קנויה לך מעכשיו לכפיליה, ותו ליכא לאקשויי אי הכי אפילו גיזותיה וולדותיה, דהא לא אקני ליה ניהליה אלא לכפילא לבד, נראה דמהאי טעמא הוא משום דאי אפשר לו להקנות כפיליה משום דלאו פירות דגופה נינהו ובמשיכתה של פרה לא קנה לה כפילא, דלא דמי לפירות דקל דמגופיה נינהו ובחזקת הדקל קני להו לפירי דעבידי דאתו מיניה, אלא דקשיא לי דהא מוכר חורבה לאוירא קנה אוירא אף על גב דאוירא לאו פירי דחורבה נינהו ואפילו הכי קני ליה אגב חורבה, וכדגרסינן בירושלמי בפרק חזקת הבתים, תני המוכר עוברי בהמתו לחברו לא עשה כלום המוכר מעשרות שדהו לחברו לא עשה כלום המוכר ולדי שפחתו לחברו לא עשה כלום המוכר אויר חורבתו לחברו לא עשה כלום, אלא מוכר לו בהמה ומשייר עובריה מוכר שדה ומשייר מעשרותיו מוכר שפחה ומשייר ולדותיה מוכר חורבה ומשייר אוירה [בנדפס: וטעמא דמילתא דמוכר אויר חורבתו דלא עשה כלום ויכול לשייר אויר חרבתו דכל המשייר בעין יפה משייר והוי ליה כמשייר חורבה לאוירה וכאותה שאמרו בפרק מי שמת אמר רבא אמר רב נחמן אם תרצה לומר דקל לאחר ופירותיו לאחר לא שייר מקום פירי דקל לאחר ופירותיו לעצמו שייר מקום פירי דכל דמשייר בעין יפה משייר, אלמא המוכר חורבה לאוירה קנה]. ואולי נאמר דאויר החורבה הרי הוא כאחת מחלקי החורבה, וכבר הארכתי יותר מזה בכתובות בסוף המסכתא. ובתוספות פירשו כאן דכל היכי דאיכא תרי מי יימר קיל טפי מפירות דקל ואפילו לרבי מאיר כדהכא וכל שכן כההוא דריש פרק המפקיד (בבא מציעא לג, ב) דאיכא תלתא מי יימר.

היה כלו משוחרר אלא שמעוכב גט שחרור כגון מקדיש ומפקיר אין לאדון קנס כלל וכל הכופר ראוי ליורשיו אם היו לו יורשים ואין אומרין שעכבת גט שחרור תזכהו במקצתו ואע"פ שכשנשתחרר כלו ונתעכב גט שחרור הרי הוא אצל כלו כחציו עבד וחציו בן חורין אצל חציו של עבדות שמאחר שכופין אותו לשחרר אותו חצי הרי הוא כנשתחרר אלא שמעוכב גט שחרור מאותו חצי שחציו האחר כבר הוא בן חורין לגמרי ממנו אלא שמחצי של עבדות הוא קרוי מעוכב גט שחרור ואעפ"כ אמרו שנותן חצי קנס של עבדות לרבו בזו מ"מ עדיין אדון הוא בחציו עד שיכפוהו ויכתוב שטר על חצי דמיו אבל כל שאינו מחוסר לכתוב שטר בשום דמים ואין לו עליו אלא זיקת שטר אין קרוי אדון ואין לו קנס כלל וכל הכופר היה ראוי ליורשיו אלא שאין לו יורשים ואע"פ שתירצו זו של חצי קנס למשנה ראשונה לומר שלמשנה אחרונה הואיל וכופין אותו אין משלם קנס דחייה בעלמא היא ואין אנו צריכין לה שבזו מ"מ עדיין אדון הוא וכן כתבוה גדולי המחברים ר"ל שהמשוחרר כלו ומעוכב גט שחרור אין בו קנס וחציו עבד וחציו בן חורין אע"פ שכופין אותו יש לו חצי קנס ויש פוסקים כתירוץ זה לומר שלמשנה אחרונה אין קנס כלל אפי' לחצי עבדות הואיל וכופין אותו ואין צורך בכך ומ"מ אף לדבריהם אתה צריך לפסק שלנו לענין שפחה:

שמא תאמר המית חציו עבד וחציו בן חורין עד שלא הספיקו לכופו ולהכתיבו שטר על חצי דמיו לשיטתנו או שהמית שפחה לשטה האחרת מפני מה לא אמרו יום של רבו לרבו ושל עצמו לעצמו על הדרך שאמרו בנגחו שור תדע דכל דכליא קרנא אין אומרין כן וזו של נגחו שור פירושו במכה שאין בה כלוי הקרן ר"ל מיתה או חסרון אבר אלא שהכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור וא"כ אי אתה מוצאה בנגיחת שור אלא לאביי שאמר באדם שהכה את חברו על ידו וצמתה וסופה לחזור שנותן לו שבת גדולה ושבת קטנה ר"ל שבת גדולה מה שנפחתו דמיו ושמין אותו כעבד וזהו נזק ולא דמי ידו שהרי סופה לחזור ושבת קטנה כל ימי חליו שנותן לו שכר שמירת קשואין והילכך אף בזו פחת הדמים שהוא הנזק אם ביום של רבו לרבו שאם לרבא הרי אמר במכה זו באדם שאינו נותן לו אלא דמי שבתו שבכל יום שזהו בטול מלאכה ולא פחת דמים כלל הואיל וסופה לחזור והרי אין כאן נזק ושור אינו משלם אלא נזק שחמשה דברים באדם נאמרו ולא בשור וכבר אמרו איש בעמיתו ולא שור בעמיתו הילכך אי אתה יכול להעמידה בנגיחת שור אלא לאביי וכבר פסקנו במקומו כרבא וא"כ זו שבכאן אתה צריך להחזירה לענין פסק בהכהו אדם ומ"מ גדולי ספרד פוסקין בה כאביי ומכח סוגיא זו הואיל ופשוטה של סוגיא הולכת כדבריו ואין הדברים נראין שהרי זו מ"מ מחלקת אביי ורבא הוא והלכה כרבא:

כבר ביארנו במקומו בכל עבד היוצא בראשי איברים שצריך הוא גט שחרור להתירו בבת ישראל ואע"פ שהוכרעה כאן בדרך אחרת אין אומרין הלכה כדברי המכריע אלא במשנה אבל בבריתא לא ומעתה אף היוצא בראשי איברים הוא קרוי מעוכב גט שחרור ואין קנס לרבו ומעתה הפיל את שנו וסימא את עינו יוצא בשנו ונותן לו דמי עינו כמו שביארנו בשביעי של קמא ויש מי שמעמיד שאלות אלו בספק ובדין קולא לנתבע ובדין תפש לא מפקינן מיניה ואין דבריהם נראין:

עבד של כהן כבר ידעת שאוכל בתרומה מתורת קנין כספו ומ"מ כל שנשתחרר אע"פ שעדין מעוכב גט שחרור אינו אוכל ואע"פ שבאחרון של כריתות אמרו שרשב"ג סובר שהוא אוכל אין הלכה כדבריו אלא כתנא קמא ויש מפקפקים בה מצד שאף תנא קמא לא נחלק עליו מטעם מעוכב גט שחרור אלא מטעם אחר ומ"מ הואיל ונשאלה כאן ולא הובררה ראוי להחמיר בה ולא עוד אלא שאף מה שתירצו כאן הכא לאו קנין כספו הוא טעמא דמיסתבר הוא וראוי לסמוך ואין לומר על כיוצא בזה אשנויא לא סמכינן:

כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה הרי אלו אוכלין בתרומה ממה נפשך אם כהן מתורת כהן ואם עבד מתורת עבד וחולקין חלק כאחד על הגרן אבל לא זה בלא זה שאין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו שמא יעלוהו ליוחסין כמו שביארנו בשני של כתבות הגדילו משחררין זה את זה:

כבר ידעת שהמוכר פירות דקל לחברו הואיל ואינן בעולם אינו כלום שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואם הקנה לו דקל לפירותיו קנה הואיל והקנה לו הגוף שהוא בעולם אע"פ שלא הקנהו אלא לצורך פירותיו וא"כ אף מכר עבדו לקנס ר"ל שאם יוגח וימות יהא הקנס שלו יראה לי שהוא כדקל לפירותיו וקנה ומ"מ בסוגיא זו נשאלה ולא הובררה ומתוך כך פסקו בה שהדבר ספק ואם תפש אין מוציאין מידו אלא שאני תמה שהרי זה לגמרי כדקל לפירותיו ומתוך כך נראה לי בשמועה זו שמכר קנסו של עבד ולא מכר הגוף לקנסו והרי זה כפירות דקל ומכל מקום קאי שור וקאי עבד והרי זה בעולם יותר מפירות דקל שאע"פ שהדקל בעצמו אצל הפירות כשור ועבד אצל הנגיחה מכל מקום הפירות אי אפשר להיותם עכשו בעולם אבל זו אע"פ שאיפשר שלא תבא הנגיחה לעולם ואם תבא שיזכה בה ויפטר מטעם מודה בקנס מ"מ הואיל ואיפשר להיות הנגיחה תכופה לדבורו הרי היא כמי שבאה ומתוך כך נשארה בספק ואע"פ שבאחר שתתגיירי קדושין ס"ב א' קאי איש וקיימא אשה מ"מ אין הקדושין תופסין עד שתתגייר הא כל שמכר עבדו לקנס כדקל לפירותיו הוא וקנה וכעין מה שאמרו ב"מ ל"ד א' לכשתגנוב ותרצה ותשלמני תהא פרה קנויה לך מעכשו ויש מפרשים בשאלה שאף בעבד לקנסו הוא ומפני שדקל לפירותיו יש לו להשתדל בתקונו כדי שיצליחו פירותיו ונמצא שיש לו שיכות אצל הדקל לתקנו ולהצליחו אבל עבד אין לו להשתדל בו כלל שיבא ידי קנס והרי הוא כדין דבר שלא בא לעולם ולשטה זו יש לפרש בנוסח השאלה עד כאן לא קאמרי רבנן אין אדם וכו' אלא בפירות דקל דהשתא מיהת ליתנהו וכיוצא בה בעבד אף במכר גופו לקנס הואיל ואין לו אצל העבד כלום אלמלא שיש לבא מטעם קאי שור וקאי עבד אלא שנראה לי כדעת ראשון:

בד"ה מעוכב גט כו' והכא איירי בחציו כו' עכ"ל כתב מהרש"ל תימה ואיך יאכל בתרומה החצי בן חורין אפילו למשנה ראשונה אלא בע"כ איירי כו' ע"י הפקר כו' עכ"ל ע"ש ולא ידענא (א) תמיהתו על דברי התוס' דהא לקמן בשמעתין לענין קידושין נמי בעי למימר בכה"ג דאין קידושיו קידושין כלל אע"ג דהוי חצי בן חורין וק"ל:

בד"ה עבד שמכרו כו' מכר קנס של עבד כו' דלא דמי לדקל לפירותיו כו' עכ"ל כן הוא בכל נוסחי תוספות הישנים משום דלכאורה לר"מ במכר קנס של עבד נמי איכא למבעיא הכי מה"ט אי איכא לפלוגי בין פירות דקל דעבידי דאתי ובין קנס של עבד דלא עבידי דאתי אבל מדנקט עבד שמכרו רבו לקנס כו' משמע דאפילו לר"מ לא מבעיא ליה אלא בכה"ג דומיא דדקל לפירות אבל במכר הקנס של עבד לא מבעיא ליה דפסיקא ליה ביה דאפי' לר"מ כיון דלא עבידי דאתי אינו מכור ומהרש"ל הגיה ולא דמי לפירות דקל כו' (ב) ולא ידעתי כוונתו:

ב ד"ה מאי לאו כמשנה אחרונה וכו' עד כי היכי דלא לפשוט וכו'. נ"ל דהאי איבעיא להו נשאלה בימי חכמים הקדמונים ולכך הוצרך ע"כ גמרא לעיל לתרץ הברייתא בשנויא אחרינא דאי לא מיתרצא האי ברייתא אלא כדאוקמינן לה כמשנה אחרונה א"כ תקשי לן למה לא פשטו החכמים הקדמונים האבעיא שלהם ממתניתא זו וק"ל:

ד"ה מעוכב גט שחרור וכו' עד והכא איירי בחציו עבד וחציו בן חורין. דברי התוס' אלו צריכין עיון וא"א ליישבן כלל דאיך יעלה על הדעת דחצי עבד וחצי בן חורין יאכל בתרומת כהן משום צד חירות שבו דאותו צד זר גמור הוא אצל תרומה וק"ל:

ד"ה עבד שמכרו רבו וכו' עד או דלמא אפי' לר"מ לא קני דלא דמי לפירות דקל וכו' כצ"ל משום דלרבי מאיר אפי' לא יהא דמי לדקל לפירותיו אלא לפירות דקל הוי מכור דהא ר"מ סבירא ליה המוכר פירות דקל קנה וק"ל:

גמרא איבעיא להו מעוכב גט שיחרור יש לו קנס כו' והאי לאו אדון הוא או דלמא כו'. ומשמע דבחצי עבד נמי קמיבעיא ליה אי מקרי אדון מדבעי למיפשט מהמית חצי עבד וקשה דהא בריש פ"ק דחגיגה אמרינן דלמשנה ראשונה חצי עבד וחב"ח פטור מן הראיה משום דכתיב אל פני האדון ה' מי שאין לו אלא אדון אחד יצא זה שיש לו אדון אחר ודייק שם להדיא ממתני' דלמשנה אחרונה חייב בראיה אלמא כיון דכופין לשחררו תו לא קרינן ביה יש לו אדון אחר וא"כ מאי קמיבעיא ליה הכא תפשוט ממתני' דהתם ובאמת שהתוספות שם הרגישו בזה ותירצו דהכא בשמעתין לא מיבעיא לן אלא כיון שמת העבד ואינו עומד להשתחרר עוד ממילא לא שייך שום כפיי' וקנסא לגבי האדון ומש"ה אפשר דקרינן ביה שפיר אדון משא"כ התם בחגיגה שעבד עודנו בחיים ועומד להשתחרר מש"ה פשיטא לתלמודא דלא קרינן ביה אדון אחר שהרי הפקיעו חכמים עד שישחרר וכל העומד לשיחרור כמשוחרר דמי אלא דלפ"ז יש לדקדק א"כ מאי פשיט בסמוך מסימא את עינו דנותן לו דמי עינו ומאי קושיא דשאני התם כיון שעומד להשתחרר למ"ד צריך גט שיחרור ועבד עודנו בחיים מש"ה נותן לו דמי עינו דתו לא מיקרי אדון שהרי הפקיע' התורה שעבודו ועומד לשחרור בכל שעה והו"ל כמשוחרר משא"כ לענין קנס דמת העבד אכתי קמיבעיא לן ויש ליישב דדוקא לענין חצי עבד כיון שאינו חייב לשחרר אלא מדרבנן שייך לחלק בין מחיים לאחר מיתה משא"כ בהפיל שינו וסימא עינו דלמ"ד צריך גט שיחרור היינו מדאורייתא דיליף מקרא בפ"ק דקידושין א"כ אי ס"ד דמחיים לא מיקרי אדון ממילא דה"ה לאחר מיתת העבד כנ"ל לשיטת התוספות. והרשב"א ז"ל בחידושיו כתב בד"א לחלק בין ההיא דשמעתין ובין ההיא דחגיגה ע"ש ולענ"ד לולא דבריהם בלא"ה לק"מ דודאי לא מצינן למיפשט האיבעיא דהכא ממתניתין דחגיגה דהא איכא שם אוקימתא אחריתא בריש חגיגה דהכל חייבין לאתויי סומא בא' מעיניו וממאי דמוקי רבינא בבא דסיפא שם עבדים שאינן משוחררים פטורים דהיינו בח"ע וחב"ח אדרבא משמע שפיר טפי דאפילו למשנה אחרונה פטור וא"כ הא גופא קמיבעיא לן הכא בשמעתין וק"ל:

תוספות בד"ה חבלי ביה אחרינא יהבי ליה לרביה אע"ג דמעשה ידיו לעצמו כו' דמה לי קטליה כוליה מה לי קטליה פלגא עכ"ל. וקשיא לי אכתי מי דמי בשלמא קטליה כוליה דחיוב שלשים של עבד הוי קנס דאפילו אינו שוה אלא שקל נותן ל' סלעים ולא מחייב אלא מגזירת הכתוב א"כ יש לספק שהתורה זיכתה לאדון זה הקנס אע"ג שאין לו עוד שום זכות ממון בזה העבד מ"מ כיון דעדיין נקרא אדון לענין הגוף ממילא זכה בקנס מגזירת הכתוב אבל בקטליה פלגא כגון בחובל או סימא עינו שהחיוב הוא ה' דברים וכולם ממון גמור לכל הפוסקים זולת הרמב"ם ז"ל שסובר דנזק וצער הוי קנס כמו שאפרש בסמוך וא"כ מהיכא תיתי יזכה בו הרב כיון שאין לו עוד שום זכות ממון ואפילו בעבד גמור היה שורת הדין נותן שהחובל יתן לו ה' דברים ואפילו בושת ילפינן מקרא דיש לעבדים בושת דאחיו הוא במצות אלא הא דקי"ל בחובל בע"כ של חבירו נותן ה' דברים לרבו היינו משום דאין יד לעבד וכל מה שקנה עבד קנה רבו משא"כ בזה העבד שיש לו יד ומעשה ידיו שלו א"כ אמאי פשיטא ליה לש"ס דחבלתו לרבו וכ"ש דלענין שבת נראה פשוט דשייך לעבד כיון שמעשה ידיו שלו וכמ"ש התוספות להדיא לעיל בשמעתין בד"ה יום של רבו והנראה דבאמת לא מקשה הש"ס הכא משבת וריפוי ובושת וצער אלא מנזק לחוד כיון שהגוף עדיין לרבו נראה לש"ס דכיון דגלי קרא בלמ"ד של עבד שהוא לרבו כל היכא דנקרא אדון ה"ה לנזק דמה לי קטליה כוליה כו' ועפ"ז נתיישב לי קושיא עצומה דהוי ק"ל מאי משני הש"ס דלמא כמ"ד א"צ דאכתי תפשוט האיבעיא מהאי תנא דאמר דצריך גט שיחרור ואפ"ה ע"כ סבר דהפיל שינו וסימא את עינו נותן לו דמי עינו דהא קרא קאמר תחת שינו ולא תחת שינו ועינו כדאיתא להדיא בפרק מרובה דף ע"ג דמסיק אביי עליך אמר קרא ולמאי דפרישית א"ש דמקרא לא מוכח מידי דאפשר דלא מחייב ליה קרא בדמי עינו אלא בשבת וריפוי דממונא דידיה הוא ולא בנזק אלא דבעי למפשט מהברייתא דפסיק ותני נותן לו דמי עינו דמשמע כל ה' דברים ונזק בכלל שהוא עיקר דמי עינו ועל זה דחה הש"ס שפיר דברייתא אתיא כמ"ד א"צ אבל למ"ד צריך גט שיחרור פטור מנזק אבל בשבת וריפוי חייב מקרא דתחת שינו ולפמ"ש נתיישב לי ב' לשונות הרמב"ם ז"ל שסותרין זא"ז דבהלכות חובל ומזיק פ"ד פסק להדיא כל המעוכב גט שיחרור אין לו קנס כו' לפיכך המפיל שן עבדו ואח"כ סימא עינו יוצא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו וכו' ובפ"ו מה' עבדים כתב להיפך הפיל שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו וכבר השיגו הראב"ד ז"ל והקשה מדידיה אדידיה וכל מפרשיו נדחקו ונלאו למצוא הפתח ולפמ"ש יש לי ליישב בנקל וכ"ש לשיטתו של הרמב"ם ז"ל שכתב שם בפ"ה מהל' חובל ובפ' ראשון מהל' טוען שנזק וצער הם קנס וא"כ מ"ש בפ"ד מהלכות חובל דפטור מדמי עינו היינו מנזק וצער דלדידיה הוי קנס ומש"ה פטור משום דאיבעיא דלא איפשיטא היא בשמעתין לענין קנס וסובר הרמב"ם ז"ל דאיבעיא ל"ש לענין למ"ד של עבד ל"ש נוק וצער דמ"ל קטליה כוליה כו' כיון דתרוייהו קנסא נינהו והיינו דפשט הש"ס מעיקרא מסימא את עינו משום דמשמע דאפילו נזק וצער בכלל וכיון דדחי הש"ס הדר הו"ל איבעיא דלא איפשטא ופטור אם לא שתפס ומ"ש הרמב"ם ז"ל סתם אינו נותן היינו משום דאדלעיל מיניה סליק שכתב להדיא מעוכב ג"ש אין לו קנס ועליה מסיק לפיכך וממילא ידעינן דהיינו לענין דמי קנס שבדמי עינו איירי וכן בבבא דמציעתא שכתב לענין חבלו בו אחרים נראה ג"כ מהמשך לשונו דדוקא לענין קנס של חבלה איירי ובזה יובן מ"ש שם בלשון השגת הראב"ד ז"ל דהני ממונא נינהו ולא קנסא ע"ש שאין לדברים אלו הבנה ולמאי דפרישית א"ש ואין כאן מקומו להאריך והחכם יבין מדעתו ומ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' עבדים נותן לו דמי עינו היינו חיוב דמים שבו לבר מקנסא דהיינו ריפוי שבת ובשת כנ"ל לפי שיטת הרמב"ם ז"ל ועיין מ"ש הב"ח בי"ד סימן רס"ז וכבר הקשה הט"ז שם על דבריו ובר מן דין שמעתתא דידיה מרפסן איגרי שכתב ליישב דבהפיל שינו וסימא עינו בבת אחת נותן דמי עינו וכל שהיה שהות בינתיים לכתוב גט שיחרור פטור ומי שיש לו מוח בקדקדו יראה שהדעת מכרעת להיפך ומ"ש נלע"ד נכון בעז"ה והרבה דברים מאלה וכאלה יש לי בזה בישוב לשונות הרמב"ם ז"ל ואין להאריך ודוק היטב:

גמרא איבעיא להו מעוכב ג"ש אוכל בתרומה או לא קנין כספו אמר רחמנא והאי לאו קנין כספו הוא כו'. ויש לדקדק לפמ"ש לעיל דף ל"ח דאף למאן דפליג אדשמואל במפקיר עבדו סבר ג"כ דרשא דעבד איש דכל שאין רשות לרבו עליו אין קרוי עבד אלא דמוקי ליה לענין פסח בלבד שאין מעכבו מלאכול בפסחו וכתבתי שם שכן הוא להדיא בירושלמי ושכ"כ הרמב"ן והרשב"א ז"ל וא"כ מאי קמיבעיא ליה הכא אי ס"ד דמעוכב ג"ש לאו קנין כספו הוא אמאי איצטריך התם עבד איש ות"ל מדכתיב מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו וכיון שהפקירו רבו ואין רשותו עליו לאו מקנת כסף הוא ומאי איצטריך למעוטי ואולי יש לחלק בין מקנת כסף בין קנין כספו דמשמע טפי המיוחד לו אע"ג דלענין תרומה כ"ע מודו דלא בעינן מיוחד לו אלא הכל תלוי בקנין הגוף כמ"ש התוס' בריש פרק אלמנה לכ"ג ע"ש אכתי יש לומר דמעוכב ג"ש גרע טפי דאפי' הגוף אינו מיוחד כיון שעומד להשתחרר וק"ל:

תוספות בד"ה מעוכב ג"ש כו' דמסקינן אליבא דרשב"ג כו' עכ"ל כבר כתבתי לעיל דף ל"ט שיש כאן ט"ס דאליבא דרבנן דרשב"ג מסקינן הכי בפ"ב דכריתות והר"ן ז"ל נמשך בזה אחר לשון התוספות לקמן בסוגיא דאין פודין את השבויים ע"ש:

בא"ד א"נ יש לחלק כו' והכא איירי בח"ע וחב"ח עכ"ל וכתב מהרש"ל ז"ל שיש לתמוה היאך אפשר דח"ע וחב"ח יאכל בתרומה אפילו למשנה ראשונה כו' ע"ש ומהרש"א ז"ל תמה על תמיהת מהרש"ל ז"ל דהא לקמן אשכחן נמי לענין קידושין למ"ד אין תופסין אע"ג דחציו ב"ח כו' ע"ש ובאמת דאי משום הא לא איריא דמה ענין קידושין לאכילת תרומה דלענין קידושין כיון דלא חזיא לכוליה לא שייך נמי לחציו ולא חלו הקידושין כלל משא"כ לענין תרומה ע"כ צד חירות שבו אינו אוכל בתרומה והו"ל זר מיהו לכאורה היה נ"ל ליישב דאכתי לא איכפת לן במאי דאכיל צד חירות תרומה כיון דקנין כספו של כהן הוא ואפילו ע"ע גופא הוי אכיל תרומה אי לאו משום דלא מקרי קנין כספו שאין גופו קנוי לו לגמרי והכי איתא להדיא בת"כ משא"כ ח"ע וחציו בן חורין כיון דצד עבדות קנוי לגמרי לרבו א"כ אפילו צד חירות מותר כיון דמקרי קנין כספו. אמנם אחר עיון יראה דא"א להעמיד שיטת התוספות בזה דאע"ג דחציו קנוי לרבו אפ"ה אסור בתרומה דהא ב' שותפים כהן וזר שיש להם עבד בשותפות איתא להדיא בת"כ דאסור לאכול בתרומה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהל' תרומות וכתב הכ"מ שהוציאו מהת"כ ולענ"ד משנתינו היא זו ביבמות פרק אלמנה לכ"ג בת ישראל הניסת לכהן והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר אי משום דעובר במעי זרה זר הוא או משום דאינו ילוד אינו מאכיל ואפילו רבנן דפליגי היינו מטעמא אחרינא אבל כ"ע מודו דהיכא שיש לזר חלק בעובר אינו רשאי לאכול חלק בתרומה אצל הכהן אם לא שנדחוק לפרש דהתם איירי שיש הרבה עבדים ומטעם ברירה אתינן עלה שאפשר שיגיע העבד לחלק העובר לגמרי ולא ידעינן הי מינייהו אלא שזה דוחק ולשון הסוגיא שם לא משמע הכי וכ"ש שכבר כתבתי דבת"כ מבואר להדיא דעבד של שותפין אפילו יש לזר חלק ממאה אינו אוכל ולשון התוס' צ"ע:

גמ' אדון קרינא ביה עי' חגיגה ד' ד ע"א תד"ה לא נצרכא:

תד"ה מעוכב וכו' עי' ברמב"ן במלחמות פ"ג דברכות באיבעיא דנשים בבהמ"ז דאורייתא:

ד"ה עבד וכו' ועבידי דאתו עי' ב"מ ד' לג ע"ב תד"ה כגון: