Gittin 41b

בת חורין אינו יכול לישא מפני צד עבדות שבו:

לא תוהו בראה יוצר הארץ לא על תוהו להיות ריקנית ברא אותה כי אם לשבת להיות בה יישוב יצרה:

גמ' קנה והוי חציו בן חורין:

והפדה לא נפדתה דגבי שפחה חרופה איכא דדריש ליה בפדויה ואינה פדויה לקמן ובמסכת כריתות (דף יא.) חציה שפחה וחציה בת חורין וסתם פדייה בכסף ובשוה כסף:

חופשה לא נתן לה היינו שטר דגמר לה לה מאשה:

מה כסף בין כולו בין חציו כדיליף מוהפדה לא נפדתה:

מה אשה לחציה לא אין אשה מתגרשת מבעלה לחצאין:

רבנן סברי ג"ש עדיף דלא שבקינן ג"ש וילפינן מהיקש ורבי סבר היקש עדיף דכי איכא למילף מהיקש ומג"ש שבקינן ג"ש וילפינן בהיקש:

לא תוהו בראה לשבת יצרה‎—He did not create it for a waste; he formed it to be settled O VERVIEW The משנה taught regarding an עבד כנעני who is half free and half slave, that he cannot marry neither a שפחה כנענית, nor a בת ישראל, and he cannot remain unmarried, since the world was created for פריה ורביה as it is written לא תוהו בראה לשבת יצרה‎. Our תוספות discusses why the גמרא cites the פסוק of שבת and not the פסוק of פרו ורבו, which is written in the תורה‎. תוספות responds to an anticipated difficulty: הא דלא נקט קרא דפרו ורבו‎ – The reason the ב"ש did not cite the פסוק of פרו ורבו (instead of שבת), is – משום דאי הוה יכול לקיים שבת כל דהו משום מצות פרו ורבו לא הוה כפינן ליה – Because for if the עבד would have been able to fulfill somewhat the מצוה of שבת, the חכמים would not have forced the master to free the עבד on account that he should also fulfill the מצוה of פו"ר – והכא כפינן ליה כדפירשנו – But here we do force him to free the עבד, and that is because he cannot even fulfill the מצוה of שבת as we have explained – תוספות offers an alternate reason why he mentions שבת and not פו"ר: אי נמי נקט האי קרא משום דמוכחא דמצוה רבה היא – Or you may also say; he mentions this פסוק of שבת because it proves that שבת is a great מצוה‎ – וכן בפרק בתרא דמגילה (דף כז, א) מייתי לה גבי מוכר ספר תורה ללמוד תורה ולישא אשה – And similarly the גמרא cites this פסוק of שבת in the last פרק of מסכת מגילה regarding the discussion whether one may sell a ס"ת in order to study תורה or to marry a wife – דקאמר שאני תלמוד תורה דאמר מר גדול תלמוד תורה כולי אשה נמי לא תוהו בראה‎ – Where ר' יוחנן rules in the name of ר"מ that ת"ת is different since the master said that ת"ת is great, etc. for it brings to action, so we may sell a ס"ת to learn תורה and also to marry a woman, for it is written לא תהו בראה‎. We see that in order to express the greatness of the מצוה of having children, the גמרא chooses the פסוק of לא לתוהו בראה as opposed to פו"ר, for לא לתוהו shows that it is a great מצוה (a מצוה רבה). Al final explanation why the גמרא mentions שבת instead of פו"ר: והרב רבינו יצחק ברבי מרדכי מפרש דנקט לשבת יצרה משום דשייך אף בצד עבדות‎ – And הרב ריב"ם explains that the גמרא here cites לשבת יצרה, because it is applicable even to the צד עבדות‎ – אבל פרו ורבו לא שייך אלא בצד חירות‎ – However the מצוה of פו"ר is applicable only to the צד חירות, but not to the צד עבדות, so therefore since the entire עבד is no מצווה on פו"ר we would not force the master; however since the entire עבד is מצווה on שבת (an he cannot do it in his present state), therefore we force the master – וכן משמע קצת בירושלמי דפרקין (הלכה ה') ודפרק קמא דמועד קטן (הלכה ד') – And this is also somewhat indicated in the תלמוד ירושלמי of our פרק and in the first פרק of מסכת מו"ק – דאמר תמן תנן אין נושאין נשים במועד‎ – Where the ירושלמי states, ‘the משנה there taught, one may not marry women on חול המועד‎ – שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן אומר מפני ביטול פריה ורביה‎ – שב"א stated in the name of ר"י the reason for this rule is because it prevents פו"ר – פירוש שלא ימתין מלישא עד המועד שהוא זמן שמחה ופנוי מכלום‎ – This means that one should not wait until חוה"מ to get married because it is a time of rejoicing and one is free from obligations; there is no work to be done, rather he should marry as soon as possible so he can commence with פו"ר – בעון קומי רבי אסי העבד מהו שישא במועד אמר להון נשמענה מן הדא – A query was posed before ר"א; ‘can an עבד marry on חוה"מ’, he answered them, ‘we know it from this ruling – יבטל והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה‎ – Shall he cease from marrying, but the whole world was created only for פו"ר’ – ואמר שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן כל שהוא מצווה על פריה ורביה אסור לו לישא במועד‎ – And שב"א said in the name of ר"י whoever is commanded on פו"ר is forbidden to marry on חוה"מ – פירוש כל שהוא מצווה על פריה ורביה משום לשבת יצרה כגון עבד‎ – The meaning is, ‘whoever is commanded for פו"ר because of לשבת יצרה, for instance an עבד (is forbidden to marry on חוה"מ) – אבל אפרו ורבו ודאי לא מיחייב ולפי זה בשפחה נמי שייך בה שבת – However an עבד is certainly not liable for transgressing פו"ר, so according to this, the חיוב of שבת applies to a שפחה as well (even though פו"ר does not apply to her) – והא דלא כפינן בחציה שפחה וחציה בת חורין אלא היכא דנהגו בה מנהג הפקר‎ – And so the reason why we do not force the master of a חציה שפחה וחציה בת חורין to free her, unless they are promiscuous with her – היינו משום כיון דלא מיפקדא אפרו ורבו שמא גם לאחר שתשתחרר לא תקיים: That is because, since she is not commanded for פו"ר we are concerned that even after she is freed she will not be מקיים (even) the מצוה of שבת‎. S UMMARY The משנה cites שבת (instead of פו"ר) because, a) שבת is the deciding factor to force the master to free him, b) שבת is a מצוה רבה, and c) there is a חיוב of שבת on the עבד (ושפחה), but no חיוב of פו"ר. T HINKING IT OVER תוספות proves from the ירושלמי that an עבד is not מצווה on פו"ר, since we query what is the status of an עבד after we already determined that פו"ר precludes one from marrying בחוה"מ. However this itself may be the query whether an עבד is מחוייב בפו"ר or not; what is the proof.

כופין את רבו ועושה אותו בן חורין‎—We force his master and he makes him a free man O VERVIEW The משנה teaches that we force the master of a חצי עבד וחצי בן חורין to free his part of the עבד, so the עבד can be מקיים פו"ר (שבת). When freeing an עבד כנעני one transgresses the עשה of לעולם בהם תעבודו, and nevertheless we force him to transgress this עשה in order to benefit the עבד‎. Our תוספות discusses when we take such steps and when not. -------------------------- תוספות asks: ואם תאמר וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך – And if you will say; but do we then say to a person; ‘sin in order that your friend shall merit’?! דהכי אמר בפרק קמא דשבת (דף ד, א) גבי הדביק פת בתנור – For this is what רב ששת stated in the first פרק of מסכת שבת regarding the case where one stuck a dough in the oven – תוספות answers: ויש לומר דדוקא התם אמרינן הכי משום דפשע שהדביק סמוך לחשיכה – And one can say that it is only there (by שבת) that we say this (וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך) b ecause he was negligent for he stuck it on close to nightfall – אבל הכא דלא פשע לא‎ – However here where the עבד was not פשע, we do not say וכי אומרים לאדם וכו', but on the contrary we encourage (coerce) one to do a (smaller) sin to enable another to do a מצוה‎. וכן בפרק בתרא דערובין (דף קג, א) אמר כהן שעלתה לו יבלת חברו חותכה לו בשיניו‎ – And similarly in the last פרק of מסכת ערובין the ברייתא states if a wart appeared on a כהן, his friend would cut it off with his teeth – דקעביד שבות כדי שיזכה חברו בעבודה‎ – So the friend (who is biting off the יבלת) is transgressing a שבות in order that his friend (the one with the יבלת) should merit doing the עבודה‎ – וכן בריש תמיד נשחט (פסחים דף נט, א) אמר מחוסר כפרה בערבי פסחים And similarly in the beginning of פרק תמיד נשחט, the ברייתא states; ‘a מחוסר כפרה on ערב פסח‎ – שמביא כפרתו אחר תמיד של בין הערבים דעשה דפסח שיש בו כרת דחי עשה דהשלמה – That this מחוסר כפרה can bring his כפרה even after the תמיד של בין הערביים was brought, for we say that the מצות עשה of bringing the קרבן פסח for which there is כרת if one does not bring it, that מ"ע pushes aside the מצות עשה of השלמה’ – אלמא קא עברי כהני בעשה דהשלמה כדי שיזכה זה בפסח – It is evident that the כהנים who bring his קרבן transgress the עשה of השלמה, in order that he should be זוכה to bring the קרבן פסח‎. In summation; when the person we wish to assist was a פושע (like by הדביק פת בתנור) we do not say חטא בשביל שיזכה חברך, however if he was not פושע (like the חצי עבד or the כהן וזב) we say חטא בשביל שיזכה חברך‎. תוספות anticipates a difficulty: וחציה שפחה וחציה בת חורין דכפו את רבה (לעיל לח, ב) משום דנהגו בה מנהג הפקר‎ – And regarding the חציה שפחה וחציה בת חורין where the בי"ד forced her master to free her, because the people conducted themselves with her in a promiscuous manner – אף על גב דהם פושעים – Even though that the people were negligent, so why do we force the master to do a sin for the benefit of others who are also sinning; the answer is – כיון שהיתה מחזרת אחריהם ומשדלתן לזנות חשיבי כאונסים‎ – That since the שפחה was seeking them out and encouraging them for זנות, they are considered as אונסים ועוד דמצוה דרבים שאני : And furthermore a מצוה for the benefit of the public is different. S UMMARY We say חטא בשביל שיזכה חברך if the חבר was not negligent or it is preventing a רבים from sinning. T HINKING IT OVER תוספות justifies freeing the slave even though the master is עובר on a מ"ע and proves it from the case of the יבלת‎. However there the כהן biting off the יבלת is merely transgressing a שבות מדרבנן, while by the עבד the master is עובר on a מ"ע מה"ת‎?!

דכולי עלמא גזירה שוה עדיפא‎—For everyone agrees that a G’zayroh Shovoh is preferable O VERVIEW The ברייתא cites a dispute whether one can free half an עבד with a שטר‎. Initially the גמרא wanted to say that רבי, who maintains that he can be freed, relies on the היקש (of שטר to ממון), and the חכמים, who maintain he cannot be freed halfway, rely on the גזירה שוה of לה לה (from עבד to אשה). Their argument is which is more effective a גז"ש or a היקש‎. However רבא argues that all agree that a גז"ש is preferable than a היקש (and their argument hinges on something else). תוספות qualifies this statement of רבא‎. תוספות anticipates a difficulty: בריש איזהו מקומן (זבחים דף מח, א) ובפרק דם שחיטה (כריתות דף כב, ב) פליגי רבי עקיבא ורבנן‎ – In the beginning of פרק איזהו מקומן and in פרק דם שחיטה there is a dispute between ר"ע and the רבנן‎ – בספק מעילות ומשמע דלכולי עלמא הקישא עדיפא – Regarding questionable מעילות, and it seems that all agree that a היקש is preferred over a גז"ש, so how can רבא state here that כ"ע גז"ש עדיפא‎?! תוספות responds: הכא שאני משום דעיקר שטר מגזירה שוה נפקא לן : Here (by עבד) it is different because the entire concept that שטר is effective by an עבד is derived through a גז"ש from אשה, therefore in this case only, the גז"ש is dominant S UMMARY Generally הקישא עדיפא, however here, since the entire concept of שטר by עבד is derived from this גז"ש, therefore רבא can say גז"ש עדיפא‎. T HINKING IT OVER Why was it necessary for רבא to say that כ"ע גז"ש עדיפא, he could have said that כ"ע הקישא עדיפא (as it says in the other גמרות) however here the חכמים maintain that since עיקר שטר מגז"ש נפקא לן, therefore here we cannot follow the היקש; why the need to say כ"ע גז"ש עדיפא, when generally this is not the case?!

מה לאשה כולי‎—Why is it by a woman, etc Overview רבא explained that even though all agree that גז"ש עדיפא, nevertheless רבי felt that here הקישא עדיפא because we can refute the גז"ש לה להfrom אשה, by distinguishing between אשה and עבד‎. Our תוספות explains the view of רבי‎. ------------------------------------- תוספות anticipates a difficulty: אף על גב דגזירה שוה מופנה היא דילפינן מינה מילי טובא – Even though that the גז"ש of לה לה is מופנה, since we know that we derive many things from this גז"ש, so how can there be a refutation – תוספות responds: מכל מקום כיון דאיכא למיפרך שבקינן לה משום הקישא: Nevertheless, since we can ask that there is a difference between עבד ואשה, we abandon the גז"ש because of the היקש‎. S UMMARY Where there is a היקש to the contrary of the גז"ש, the rule of למידין ואין משיבין by a גז"ש מופנה does not apply (according to רבי). T HINKING IT OVER Are the words ‘לה’ extra (מופנה) both by אשה and עבד, or only by one of them?

במאי קא מפלגי במזיק שעבודו של חברו רבנן סברי פטור והעבד הוא שכותב שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה ורבן שמעון בן גמליאל סבר חייב ולפיכך לא העבד כותב אלא משחרר שהזיקו הוא כותב לו והכא בדשוייה ניהלי באפותיקי מפורש אבל באפותיקי סתם לכולי עלמא חוזר על המשחרר דאף כשתמצא לומר דמזיק שעבודו של חברו פטור מכל מקום אכתי שעבודו על שאר נכסיו קיים הוא כיון שנשרף שעבוד זה ומינה דלא אמרו מזיק שעבודו חייב אלא בשמזיקו לגמרי שאין לו שעבוד אחר. והא דאוקימנא פלוגתייהו במזיק שעבודו ולא אוקימנא בדינא דגרמי, משום דאלים ליה מזיק שעבודו מדינא דגרמי כדאיתא בבבא קמא דאפילו מאן דלא דאין דינא דגרמי במזיק שעבודו של חברו מחייב וכדמוכח בבבא קמא בפרק המניח את הכד [לג, ב] דקאמר שחטו בשרו מותר אמר רב הונא בריה דרב יהושע זאת אומרת המזיק שעבודו של חברו פטור ופריך הא אמרה רבה חדא זימנא השורף שטרותיו של חברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ומשני אי מהתם הוה אמינא משום דאמר ליה ניירא בעלמא קלאי לך [בנדפס: אבל שחטו בחפר בה בורות קמ"ל] אלמא אף על פי שהיה פוטר בדינא דגרמי במזיק שעבודו הוה דאין לחיובי בתוספות.

עולא אמר מי שחררו רבו שני הקשה הרב רבי אלחנן לאביי דאמר פרק שני דפסחים למפרע הוא גובה היאך יפרש משנה זאת, כרב לא מצי לפרושה שהרי לפי פירוש רב צריך לפרש כדרבא ואביי לית ליה דרבא כדמוכח התם, וכדעולא נמי לא שהרי בשחררו רבו שני קאמר דאינו משוחרר מדינא שהרי יצא עליו שם בן חורין לאביי הוי משוחרר מן הדין כדקאמר התם כיון דמטא זימניה ולא פרעיה איגלאי מילתא דכי אקדיש שפיר אקדיש ושפיר זבין. ונראה לי דודאי כעולא יפרשנה והא דאמרינן התם כי אקדיש מלוה שפיר אקדיש היינו טעמא שאנו רואין כשהגיע הזמן שאינו חפץ לסלקו במטות אלא מנוחה משוקעת בידו וכי האי גוונא דאי דאמר אביי למפרע הוא גובה אבל הכא מיירי בכל ענין אפילו אם הלוה רוצה ליתן לו מעותיו והלה יחזיר לו עבדו דהשתא ליכא למימר למפרע הוא גובה ואפילו הכי קאמר שהוא משוחרר מטעם שהרי יצא עליו שם בן חורין. כך כתוב בתוספות.

העושה שדהו אפותיקי לאחרים ושטפה נהר וכו' כתוב בפירושי הרמב"ן נ"ר פר"ח ז"ל אפותיקי סתם כגון משכנתא וכן כתב רבינו יצחק ז"ל בתשובה. ומשמע שאפותיקי סתם הוא שמשכן לו שדהו לאכול פירות בכדי דמיהן או בנכייתא. והתנו שיהא גובה ממנו לזמן פלוני אם לא פרעו, ומשכונה סתם היא שאין כותב בה גוביינא כלל, וכן פירש הרב אלברג'לוני ז"ל, ומיהו באפותיקי כל זמן שלא שטפה נהר אין לו אלא מאותה שדה עד כאן.

תתרגם שמעתיה דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזה ואבוה דשמואל דאמר גובה משאר נכסים באפותיקי סתם ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.

תניא העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה גובין משאר נכסים כלומר אם מכרה לאחר גובין בעל כרחן משאר נכסים דאמר להו לקוחות הנחנו לכם מקום לגבות ממנו ובאפותיקי סתם הכי [בנדפס: הוא], ומשום הכי קתני גובין משאר נכסים. דאילו באפותיקי מפורש לעולם גובין ממנו ולא משאר נכסים, וכן כתב הרב אלפאסי ז"ל בתשובה וזה לשונו, זו דרבן גמליאל [שמעון בן גמליאל] שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין לאו בהיכא דאמר לה לא יהא לך פרעון אלא מזו דוקא, דהיכי דכתיב ביה כך לא אמרינן דגביא משאר נכסים, אלא באפותיקי סתם דוקא ולדעתו של רבנן גמליאל אף על פי שהוא סתם אינו יכול ליקח ממנו וכו' לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין לכך אין לה לחזור על לוקח אחר.

רבן שמעון בן גמליאל אומר בעל חוב גובה משאר נכסים אבל אשה אינה גובה משאר נכסים. כלומר אין הלוקח יכול לדחותה אצל שאר נכסים אלא אפילו יש שם שאר נכסים גובה ממנו אם תרצה וידה על העליונה רצתה מזה גובה רצתה משאר נכסים גובה וכדתניא בתוספתא דכתובות רבן שמעון בן גמליאל אומר העושה שדהו אפותיקי לכתובת אשה ומכרה לאחר ידה על העליונה רצתה גובה ממנו רצתה גובה משאר נכסים. אבל מלשון רש"י ז"ל נראה שלא פירש כן וזהו לשונו אינה גובה משאר נכסים לפי שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינין כלומר דוקא הטילה אחריות כתובתה על שדה זו ועל מנת כן נשאת ולא שיהו כל נכסיו אחראין לה [בנדפס: וערבאין לכתובתה] ולא תדע על איזה לחזר מי קנה ראשון ומי קנה אחרון לדון עם כל אחד ואחד. על כן נראה דאפותיקי סתם לגבי כתובת אשה כאפותיקי מפורש שמדמי ליה, ואינו גובה משאר נכסים דוקא קתני, וכן כתב הרב אלפאסי בתשובה אפילו מת בעלה של אשה והיה לה אפותיקי סתם בכתובתה אינה חוזרת על לוקח אחרון שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין, עד כאן לשונו. ואינו מחוור, מפני שדברי התוספתא שכתבנו בהפך מזה ומדקתני גובה משאר נכסים ואינה גובה משמע דלכולי עלמא מכורה היא עד שעת גוביינא אלא דרבנן סברי דלעולם בין אשה בין בעל חוב אינן גובין ממנו במקום שיש בני חורין ולרבן שמעון בן גמליאל כתובת אשה גובה ממנה אף במקום שיש בני חורין לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין לדעת איזה לוקח ראשון ואיזה לוקח אחרון. וכן נמי משמע מלשון התוספתא דקתני ידה על העליונה רצתה גובה ממנו רצתה גובה משאר נכסים ואם בטל המקח מיד לרבן שמעון בן גמליאל אין ידה על העליונה שאינה גובה אלא ממנה דכל דשוייה ניהלה אפותיקי כאפותיקי מפורש דמי. ומיהו בירושלמי משמע דלרבן שמעון בן גמליאל בטל הוא מיד ואפילו לשעה אינו מכור דגרסינן התם בפרק אלמנה לכהן גדול והביאו הרב אלפאסי ז"ל כאן בהלכות, רבי יעקב בר אחא אמר בעבדי צאן ברזל פליגון רבי יוחנן אמר מכרן אינן מכורין אמר ליה רבי אלעזר אוכלין בתרומה מכחו ואת אמרת מכרן אינן מכורין וכו' מה פליגין בשמכרן לשעה אבל מכרן לעולם דברי הכל אינן מכורין, או במכרן לעולם אבל במכרן לשעה דברי הכל מכורין נשמעינה מן הדה העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו מכרה הרי זו מכור והלוקח יחוש לעצמו רבן שמעון בן גמליאל אומר לאשה בכתובתה אינה מכורה שלא עלתה על דעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינין אמרי אתיא דרבי אלעזר כרבנן דרבי יוחנן כרבן שמעון בן גמליאל הוי כשמכרן לשעה אינן קיימין אבל מכרן לעולם דברי הכל אינן מכורים. אלמא משמע דלרבן שמעון בן גמליאל לאלתר בטל המקח לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין ולטרוף מן הלקוחות. ולפי הירושלמי יש לומר דהא דקאמר רבן שמעון בן גמליאל בברייתא אשה אינה גובה משמע נכסים לישנא דלא דוקא קתני. ומדקאמר תנא קמא גובה משאר נכסים נקט איהו נמי אינה גובה אבל ודאי לרבן שמעון בן גמליאל אינו מכור כלל ובטל מקח מעתה. אלא דלשון התוספתא דקתני ידה על העליונה רצתה גובה ממנו רצתה גובה משאר נכסים קשיא. ועוד דביבמות פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סו, ב) גבי נכסי צאן ברזל אמרינן המכנסת שום לבעלה רצה הבעל למכור לא ימכור מכר הבעל מוציא מיד הלקוחות, מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה ובא לפני רבן שמעון בן גמליאל ואמר שניהם מוציאין מיד הלקוחות ואוקימנא טעמא התם משום שבח בית אביה. אלמא אי לאו משום שבח בית אביה המקח קיים עד שעת גוביינא כדינא דבעל חוב, ובאפותיקי מאי שבח בית אביה איכא. ואף בזו יש לומר דכיון דייחד לה אותו שדה לנדוניא שהביאה מבית אביה הרי הוא כשדה שהביאה מבית אביה ממש ואית ביה נמי משום שבח בית אביה דעליו נזכר שבח נדוניאתה שהביאה מבית אביה ובירושלמי שכתבנו נמי הוא משוה דין אפותיקי לנכסי צאן ברזל דגרסינן התם בעבדי צאן ברזל פליגין וכו' עד ומה פליגין בשמכרן לעולם אבל בשמכרן לשעה דברי הכל מכורין. נשמעינה מן הדה בעושה שדהו אפותיקי וכו'.

ולענין פסק הלכה כתב רבינו הרב ר' יונה בפרק חזקת דהלכה כרבן שמעון בן גמליאל. והביא ראיה מדתנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל ואוקמה רבה בר רב הונא באותן שלש שדות וסתמן של דברים דין ביטול מקח כבשלשתן על דרך אחד, וכי היכי דבנכסי צאן ברזל דהיינו שדה שכתב לה שום משלו מקחו בטל לאלתר משום שבח בית אביה כדאיתא בכתובות בפרק אלמנה לכהן גדול [שם], הכי נמי באפותיקי דהיינו שדה שכתב לה בכתובתה ושייחד לה בכתובתה מכרו בטל לאלתר, והא דאמרינן בירושלמי מה ראו חכמים לומר בכלים פוחת חומש, שמו דעתה של אשה שהיא רוצה לבלות כליה ולפחות חומש, אמר רבי יוסי הדה אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו, דמשמע דוקא משום האי טעמא, ולא שייך בקרקע, לא היא דכל שכן בקרקע שהיא סומכת עליהן בגביית כתובתה, אבל במטלטלין שאין דעתה עליהן שהרי הם פוחתין והולכין וכלין אימא לא קא משמע לן דמכל מקום רוצה היא לבלותן בעצמה ולפחות חומש משום דשבח בית אביה הוא שתהא משתמשת בכליה, וכשמכרן לשעה נמי כלומר לשנה או לשנתים מסתברא דהילכתא כרבן שמעון בן גמליאל כיון דקאי רבי יוחנן דירושלמי כותיה דרבי יוחנן רביה דרבי אלעזר הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב, אלו הן דבריו. וכתב בשם הר"א [בנדפס: הראב"ד] ז"ל שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל. והרמב"ן נ"ר כתב כאן דלגבי עבדי צאן ברזל קיימא לן כמאן דאמר הדין עמה, וגבי אפותיקי קיימא לן כרבנן ושאני התם משום שבח בית אביה כדמפורש בפרק אלמנה בגמרא דילן, עד כאן. ובפרק אלמנה לכהן גדול כתב דאפילו באפותיקי מפורש המכר קיים עד זמן גביית כתובתה שהרי אם רצה הוא מסלקה בדמים ולאו בעלת דברים דידה הוא עד שתבא לגבות כתובתה, ולא דמיא ליבמה דאמרינן בין ייבם ואחר כך חלק בין חלק ואחר כך ייבם לא עשה כלום, דהתם בנכסי צאן ברזל שלה הם נכסי המת שהרי מכיון שמת ניתנה כתובתה לגבות והרי היא כמכנסת אותם לבעלה בנכסי צאן ברזל, ויש אומרים דבאפותיקי מפורש דוקא המכר בטל מעכשיו. ובמסכת שביעית בירושלמי חלקו בכך דגרסינן התם המשעבד שדה לחבירו והלך ומכרה רב אחא אומר מכורה לשעה רבי יוסי אומר אינה מכורה לשעה חיליה דרבי יוסי מן הדה שור מצוי להבריח שדה אינה מצויה להבריח, הגע עצמך שהיתה מכורה לבעלי זרוע אמר רב אבין מצויין הן בעלי זרוע ליפול. תני הכותב שדהו אפותיקי לכתובה ולבעל חוב בחובו מכרה הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו, מתני' בשאמר יהא פרעון מזה מה פליגין בשאמר לא יהא לך פרעון אלא מזו. וכבר הראה פנים רבינו ז"ל דדין אפותיקי ונכסי צאן ברזל שוין בדבר זה ואף באפותיקי יש בו משום שבח בית אביה וכמו שמשוה אותן בירושלמי.

לא דכולי עלמא גזרה שוה עדיפא ושאני הכא דאיכא למיפרך וכו' קשיא לי אם כן שטר בעבדים מנא לן כיון דאיפריכא לה גזירה שוה דלה לה, ויש לומר דעיקר גזירה שוה לא פרכינן דמופנה הוא, והכא לענין יציאה לחצאים קאמר, והכי קאמר הא דאמרת דבשטר כולו ולא חציו משום גזירה שוה [בנדפס: לא] על כרחין גזירה שוה לאו להכין אתיא דהא כסף קיל משטר דעבד יוצא בכסף מה שאין כן באשה, ואם כסף הקל מוציא בעבד לחצאים שטר החמור לא כל שכן הילכך גזירה שוה בצד זה ליתה דהא איכא למיפרך כדאמרן וכאן גלה לך הכתוב שלא באה גזירה שוה להכי. כך נראה לי.

זה שבארנו במשנה בפירוש חציו עבד וחציו בן חורין שהיה של אחד ונטל ממנו מקצת דמיו למדת מדברינו שהמשחרר חצי עבדו קנה דוקא בכסף אבל בשטר אם שחרר חציו או מקצתו הואיל ושייר בקנינו אינו כלום אבל כל שהוא של שנים ושחררו האחד אפי' בשטר קנה שהרי מ"מ לא שייר זה בקנינו וכן בהיה של רבים ושחררו אחד מהם בשטר:

ולענין ביאור זה שאמרו בכאן דברה תורה כלשון בני אדם לומר שבשפחה גמורה הכתוב מדבר תמה הוא היאך עלה על דעתו שבשפחה גמורה יביא אשם ושמא הטעם הואיל ונתיחדה לחירות אלא שלענין פסק אין לנו:

בא"ד והא דשרי חרורי בנתינה ואסירי בשפחה כו' עכ"ל טפי ה"ל להקשות הא דשרי חרורי בממזרת ואסור בשפחה אע"ג דבתרוייהו בממזרת ושפחה איכא קדשות י"ל דניחא ליה טפי כתירוצם דבממזר בהדיא כתיב בקהל ה' וקהל גרים לא אקרי קהל אבל בנתינה לא כתיב בהדיא אלא דילפינן משאר פסולי קהל כמו שכתבו בתירוצם ודו"ק:

בד"ה לא תוהו כו' והא דלא כייפינן בחציה שפחה כו' אלא היכי דנהגי בה כו' עכ"ל ואין להקשות ומאי קושיא דהא אפשר לה לישא ע"ע דמותר בכנענית ובבת חורין דכה"ג הקשו לעיל דהוא ימכור עצמו בע"ע דא"כ משום דנהגי בה מנהג הפקר נמי לא היו כופים את רבה כיון דאפשר לה בע"ע אלא ע"כ דאיירי דאין לרבה עבד עברי ודוקא רבו שרי (ו) למסור לו שפחה כנענית שלו אבל בשפחה כנענית שאינה לרבו של ע"ע אסור בה אבל לעיל ניחא שימכור הוא צד בן חורין שלו למי שיש לו שפחה כנענית ויהיה מותר בה וק"ל:

בד"ה דכ"ע ג"ש עדיפא כו' הכא שאני משום דעיקר שטר מג"ש נפקא לן עכ"ל ומיהו לא בעי למימר דלכ"ע היקשא עדיפא אלא דבהא פליגי אם נימא דהכא ג"ש עדיפא משום דעיקר שטר מג"ש נפקא דלא מסתבר ליה לתלמודא דליכא מאן דפליג בהא דודאי ג"ש עדיפא מה"ט אלא משום דאיכא למפרך כו' וק"ל:

בא"ד לא שרינן אלא הקדשות דאתי מיניה ר"ל דלא שרינן לממזר לישא קדשות אלא בענין קדשות דנולד הוא מינה כגון אשה דלא תפסי בה קדושין דהממזר נולד ג"כ מאשה דלא תפסי בה קדושין אבל לא איסור קדשות דזכר ובהמה ונ"ל למחוק ה' דהקדשות ולגרוס לא שרינן אלא קדשות דאתי מינה וק"ל:

ד"ה לא תוהו וכו' עד וכן משמע קצת בירושלמי וכו' פי' דאפי' בעבר שייך גמי שבת מדאמר שם העבד מהו שישא וכו' ר"ל משום דאינו מצווה במצוה דפריה ורביה דאינו חייב אלא במצות שהאשה חייבת ופשיט לה מהא דתנן יבטל והלא לא נברא העולם וכו' שנאמר לא תוהו בראה ש"מ דאף עבד שייך בשבת וק"ל:

בא"ד ולפי זה בשפחה נמי שייך שבת וכו' היה יכול לומר דבכל אשה שייך נמי שבת אע"ג דלא מיפקדא אפריה ורביה אלא דנקט שפחה משום דבעו לאסוקי בתר הכי והא דלא כפינן בחצי שפחה וכו' וק"ל:

ד"ה דכ"ע ג"ש עדיפא וכו' עד הכא שאני משום דעיקר שטר מג"ש נפקא יש לדקדק קצת א"כ לפי זה אמאי דחיק בגמרא לומר לא דכ"ע ג"ש עדיפא הל"ל לא דכ"ע היקשא עדיף כדאיתא שם בזבחים וטעמא דרבנן הכא דשבקי להיקשא וילפי בג"ש משום דעיקר שטר מג"ש נפקא אלא שיש ליישב דגמרא ס"ל דהמקשה שהקשה לימא בהא קמפלגי וכו' לא היה מתמיה אלא על ר' דשביק ג"ש ויליף היקשא דמשום דהכא מסתברא טפי למילף ג"ש משום דעיקר שטר מג"ש נפקא אבל על רבנן אין מקום לתמוה דפשוט הוא דאע"ג דבעלמא מסתבר טפי למילף היקשא הכא מסתבר טפי למילף ג"ש כדאמרינן ולכך ודאי ארבי הוא קא מתמה ולכך השיב התרצן לא דכ"ע ג"ש עדיפא הכא ואפי' ר' היה מודה בזה אלא משום דאיכא למיפרך אג"ש ולכך שביק רבי ג"ש ויליף היקשא:

תוספות בד"ה לא תוהו כו' והר"י בר' מרדכי מפרש כו' עד סוף הדיבור. ונראה מפירושו דפשיטא להו דעבד ושפחה אין מצווין על פ"ו כיון דקיי"ל דנשים לא מיפקדו וכל מצוה שאין אשה חייבת אין העבד חייב דגמרינן לה לה מאשה ולכך הוצרכו לפרש הירושלמי דאמר עבדי' מיפקדו היינו לשבת יצרה ומש"ה פשיטא להו דשפחה נמי מיפקדא אלשבת יצרה דעבד ושפחה שווין למצות וממילא דלפ"ז ע"כ פשיטא דאשה בת ישראל מיפקדא אלשבת יצרה ולענ"ד אף שאיני כדאי להשיב קשה בעיני לומר כן דלא אישתמיט בכולא תלמודא לומר דנשים מיפקדו אפ"ו משום לשבת יצרה ואדרבא לקמן בפירקין ובסוף פרק הבא על יבמתו מקשה הש"ס בפשיטות אמ"ד נשים לא מיפקדו מההיא דח"ש וחב"ח שכפו את רבה ואי ס"ד דאלשבת יצרה כ"ע מודו דמיפקדו לא הוי מקשה הש"ס בפשיטות ומ"ש התוס' ליישב כאן נראה דוחק. ולולא דבריהם היה נ"ל דלמאי דקי"ל נשים לא מיפקדו היינו לגמרי וממילא דשפחה פשיטא דלא מיפקדא כלל. אבל עבד י"ל דכ"ע מודו דמיפקד אפ"ו ולא שייך למילף בג"ש דלה לה מאשה אלא בדבר שהוא מגזירת הכתוב אבל מידי דתליא בסברא לא שייך למילף מאשה כדאשכחן דאע"ג דעיקר שחרור לא ילפינן אלא מג"ש דלה לה מאשה אפ"ה אשכחן שעבד יכול להשתחרר ע"י קבלת שטר שחרור ע"י אחרים משא"כ באשה והיינו משום דאזלינן בתר סברא דבאשה חוב הוא לה משא"כ בעבד זכות הוא וטובא אשכחן כה"ג וכן לענין מצות אשכחן דעבד חייב למול אע"ג דלא שייך באשה וא"כ ה"נ הא דאיתתא לא מיפקדא היינו משום דאיש דרכו לכבש ואשה אין דרכה לכבש ודרך האיש לחזור על אשה וא"כ מה"ט נראה דעבד דבר כיבוש הוא ודרכו לחזור על אשה ממילא דמחייב וכדאשכחן נמי לענין השחתת זקן דאף ע"ג דאשה אינה מצווה אפ"ה עבד מוזהר עליה כדאיתא בי"ד סימן ק"ע ועוד שהתוס' עצמם כתבו בסנהדרין דף ל"ט דכל מי שהוא מצווה על עשה דפ"ו שייך גביה וא"ת דהשחתת זרע ע"ש נמצא דלפ"ז מילתא דפשיטא היא שהעבד מצווה על השחתת זרע דלענין ל"ת הושווה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה אלא דלא שייך השחתת זרע לענין נשים אבל בעבד פשיטא דשייך בל"ת דהשחתת זרע וא"כ ע"כ שייך נמי בעשה דפ"ו דהא בהא תליא כמו שכתבו התוס' שם כנ"ל וצ"ע ודו"ק:

גמרא אמר רבה מחלוקת בשטר וקשיא לי היאך אפשר לשחרר חצי עבדו בשטר מי מקבל השחרור דע"י קבלת עצמו של העבד א"א דכיון דחצי גופו קנוי לרבו א"כ הא אגיד גביה ולא שייך לומר גיטו וידו באין כא' ואין זה שחרור וע"י קבלת אחרים שלא מדעתו א"א דנהי דקיי"ל על ידי אחרים שלא מדעתו והיינו כשמשחררו לגמרי דזכות הוא לו משא"כ בחציו ע"כ חוב הוא לו כיון דאסור בשפחה ואסור בב"ח וכל היכא דאיכא צד חוב לא מצי לשחרר ע"י אחרים כמבואר לעיל דף י"ג ועיין שם בחידושינו ול"ל שמשחררו ע"י אחרים מדעת העבד דא"כ היינו מתורת שליחות כמו באשה שאינה מתגרשת ע"י אחרים אלא כשעשאה שליח קבלה והיינו מה"ט דחוב הוא לה וא"כ קשה תפשוט הא דאיבעיא ליה לרבה בפ"ק דקידושין דף כ"ג עבד לרשב"א מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מי אמרינן כל מאי דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי ומאי קמיבעיא ליה לרבה הא איהו גופא מוקי הכא האי ברייתא דמשחרר חצי עבדו היינו בשטר ולמאי דפרישית ע"כ דאיהו לא מצי לקבל ושליח מצי משוי ויש ליישב בדוחק דמימרא דרבה הכא היינו לבתר דאיפשטא האיבעיא דהתם מסברא דעבד מיהא שייך בתורת שחרור כדמסיק שם אבל אי לאו דפשיט מסברא ע"כ היה צ"ל דפלוגתא דרבי ורבנן הכא היינו בכסף כאוקימתיה דרב יוסף ועדיין צ"ע ודו"ק:

שם אבל בכסף ד"ה קנה פדויה ואינה פדויה וקשיא לי טובא דאכתי בכסף גופא מנ"ל דקנה לחצאין דילמא הא דכתיב פדויה ואינה פדויה היינו בשפחה של ב' שותפין דמסקינן לקמן דאפילו אליבא דרב יוסף כ"ע מודו דמהני וכ"ש דלרבא איכא לאוקמי נמי בשחרר חציה ומכר או נתן במתנה חציה דכ"ע מודו דמהני אבל בשחרר חציה והניח חציה לעולם דבכסף נמי לא מהני ול"ל דלהנך לא צריך קרא דוהפדה לא נפדתה דפשיטא לן מסברא דמהני הא ליתא דהא קרא לאו להכי לחוד אתא לאשמעינן דמהני אלא עיקר פשטא דקרא אתי לאשמעי' דין אשם שפחה חרופה דלא משכחת אלא בח"ש וחציה ב"ח ולעולם בשפחה של ב' שותפין איירי מיהו לרבי דאית ליה הקישא איכא למימר דעיקר הקישא משמע ליה דאתי להכי וא"כ ע"כ דלגמרי מהני בין בכסף בין בשטר דאי בשני שותפין לא איצטריך הקישא אבל לרבנן דרבי קשה ותו קשיא לי טובא כיון דרבנן ורבי מודו דבכסף מהני ובהכי משמע להו קרא דוהפדה לא נפדתה אלמא דסברי כר' עקיבא בכריתות ומייתי לקמן בשמעתין דאיזוהי שפחה חרופה חציה שפחה וחב"ח וא"כ היאך קאמרי רבנן דבשטר לא מהני שיחרור חציו דא"כ פשטא דקרא היאך מפרשו דהא כתיב להדיא או חופשה לא ניתן לה וע"כ איירי בשטר דמהכא נפקא להו מג"ש דלה לה מאשה וממילא דע"כ איירי שנשתחרר חציה בשטר והא דקאמר לא ניתן לה היינו על חציה השני דאי כשלא נשתחררה לגמרי בשטר א"כ היא שפחה גמורה ואין זו שפחה חרופה ודוחק לומר דתלתא תנאי היא ורבנן דהכא סברי דשייך שפחה חרופה בחצי שפחה ע"י כסף או בשפחה גמורה שלא נשתחררה כלל והיינו או חופשה לא ניתן לה אלא דלא אשכחן שום מפרש או פוסק שסובר כן אלא כר"ע קי"ל דדוקא חציה שפחה וחב"ח הוי שפחה חרופה וכ"ש שיש להקשות כן אליבא דרב יוסף דאמר מחלוקת בכסף ומפ' דרבנן סברי דוהפדה לא נפדתה דברה תורה כלשון בני אדם ואמאי לא קאמר בפשיטות דוהפדה לא נפדתה מוקי רבנן בשפחה של שני שותפין דכ"ע מודו כדמסקינן לקמן ולכאורה היה נ"ל ליישב דס"ל לר' יוסף דאי הוו מוקי רבנן בשפחה של ב' שותפין והפדה לא נפדתה בח"ש ממילא הוי סברי נמי דהקישא דאו חופשה לא ניתן נמי איירי בכה"ג וממילא דלא מיתוקמא בשל שותפין דא"כ הקישא ל"ל וסובר ר"י דכ"ע הקישא עדיף וא"כ ע"כ מדלא ילפינן הקישא סובר ר"י דהיינו משום דוהפדה לא נפדתה נמי לא מוקי לה כלל בח"ש אלא בשפחה גמורה כרבי ישמעאל לקמן אלא דלפ"ז קשה יותר א"כ עכשיו נמי דמוקי בשפחה גמורה פשטא דקרא דאו חופשה היאך מפרשו דהא ע"כ איירי קרא שלא נשתחררה כלל לא ע"י כסף ולא ע"י שטר דא"כ הו"ל למכתב והפדה לא נפדתה וחופשה לא ניתן לה ומאי או דכתב קרא אבל למאי דמוקי בח"ש א"ש דה"ק קרא והפדה לא נפדתה שהיא ח"ש ע"י כסף או חופשה לא ניתן והיינו שלא נשתחררה ע"י שטר אלא חציה בלבד והא דלא קשיא ליה בפשיטות ארבי ישמעאל דקאמר להדיא בשפחה גמורה הכתוב מדבר וד"ת כלשון בני אדם אם כן מאי או חופשה דכתיב דאיכא למימר דסובר כר"ש דאמר לעיל דכסף אינו גומר לענין איסור אלא לענין ממון בלבד וא"כ הכי מפרש קרא והפדה לא נפדתה שלא נפדית כלל בכסף לענין הפקעת ממון או אף שניפדית בכסף והופקע שיעבודה אלא דחופשה לא ניתן לה והיינו שטר שחרור שמפקיע האיסור ובתרוייהו אמר קרא דהויא שפחה חרופה בין שהיא שפחה גמורה לממון ואיסור ובין שהיא מופקעת משעבוד והיא שפחה לענין איסור שבה אלא לרב יוסף דסבירא ליה דמשמע כסף לד"ה קנה אף לענין איסור ובחצייה קמיפלגי א"כ הדרא קושיא לדוכתא פשטא דקרא היאך מפרש ליה והנלע"ד ליישב על ראשון ראשון דלרבה אליבא דרבנן כיון דמשמע להו נמי דוהפדה לא נפדתה איירי מיהא בחציה שפחה וחב"ח דוקא ממילא דסיפא דקרא דכתיב או חופשה לא ניתן לה היינו נמי בחציה שפחה וחב"ח ומוקי לה בשטר ובשפחה של שני שותפין והא דלא מוקי נמי בכה"ג בכסף בשל שני שותפין היינו משום דפשיטא ליה לרבה כיון דגלי קרא דאשכחן ח"ש בשל ב' שותפין וכן בשחרר חציה ומכר חציה אלמא דהא דילפינן מאשה דלא מהני לחצאין לאו בכל גווני ילפינן אלא דוקא מאי דשייך באשה לאפוקי שותפין או שחרר חציו ומכר חציו כיון דלא שייכי באשה לא ילפינן שחרור מגט ואם כן כ"ש דמה"ט גופא פשיטא ליה לרבה דכסף כיון דלא שייך כלל באשה שהרי אינה מתגרשת בכסף א"כ לא שייך למילף מיניה שחרור וממילא דבכל ענין מהני בכסף אף בשחרר חציה והניח חציה כנ"ל נכון אליבא דרבה משא"כ לר"י לית ליה האי סברא אלא משום דסובר דהיקשא עדיף א"כ אי הוי איירי קרא דוהפדה לא נפדתה בח"ש ממילא דע"כ הוי מוקי לענין שטר נמי בח"ש ומדלא ס"ל לרבנן הכי אלמא דקרא לדידהו לאו בח"ש איירי אלא ד"ת כלשון בני אדם והא דכתיב וחופשה לא ניתן לה נ"ל שיש ליישב בדוחק לפי מאי דקי"ל דבכסף אין יוצא לחירות אלא בדאקני ליה אחר מנה וא"ל ע"מ שתצא לחירות וא"כ נראה דהיכא דלא א"ל בהאי לישנא דחירות אלא ע"מ להפקיעך משעבוד לא מהני כלל לענין איסור אלא לענין הפקעת ממון וא"כ קרא ה"ק והפדה לא נפדתה כלל אף לענין שעבוד או חופשה לא ניתן פי' אף שנפדית לענין ממון אלא שלא חופשה לענין איסור הוי נמי שפחה חרופה כנ"ל ועדיין צ"ע:

תוספות בד"ה מה לאשה אע"ג דג"ש מופנית היא כו' עכ"ל כבר כתבתי בפ"ק דקשיא לי הי מינייהו מופנה דהא לה דאשה ודאי לא מופנה דדרשינן לה לשמה וא"כ האי דעבד נמי מנ"ל דמופנה דלמא ה"נ מיבעיא ליה למילף לה לשמה לענין שטר השיחרור ונהי דגבי אשה תרי לה כתיבי הא איצטריך נמי דדרשינן לה ולא לה ולחברתה. מיהו יש ליישב דאדרבה כיון דבאשה תרי לה כתיבי והכא חדא גבי שפחה וא"כ אכתי לא ידעינן האי לה למאי אתא אי לענין לשמה או למעט לה ולחברתה והי מינייהו מפקת אכתי לא ידעינן אע"כ דאגז"ש סמיך ועוד יש לומר דלא שייך למידרש לה דשפחה לענין לשמה או למעוטי לה ולחברתה דהא פשטא דקרא גופא לא משמע שטר שחרור אע"כ דאגז"ש סמיך וק"ל:

גמ' לימא תהוי תיובתא כעין זה סוכה דף ד ע"ב וש"נ: