Gittin 37a

בולי ובוטי עשירים ועניים עשירים שלא יפסידו ועניים שלא ינעלו דלת בפניהם:

בולאות עשירים:

העבט ומי הן הלווים עניים:

ללעוזא שאינו מדבר בלשון עברי הוא לעוזא ואותו ששאל רבא הימנו זאת היה מדבר בלשון פרוזבול ופי' לו שבלשונו פרוז פורסא תקנה:

אין צריכין פרוסבול שאין שביעית משמטת חוב של אביהן המת:

ר"ג ובית דינו כלומר נשיאי ישראל שבכל דור ודור:

אביהן של יתומין הן וממונים עליהן ועל ממונם והיו שטרותיהן כמסורים לב"ד הא דנקט רבן גמליאל שהיה בית דינו קיים ונוהג כשנשנית משנה זו והא דרמי בר חמא ברייתא היא:

אלא על הקרקע אם יש קרקע ללוה דלא תקנו אלא בזמן שהחוב כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע דהוי מלתא דשכיחא כדאמרינן בכמה דוכתי דבמילתא דלא שכיחא לא עבוד רבנן תקנתא ואע"פ שאינו שוה כל החוב כדקתני לקמיה קרקע כל שהוא האמרן אפילו מלא מחט גובה מלא קרדום כמעשה דקטינא דאביי (כתובות דף צא:):

אלא על הקרקע‎—Only on land O VERVIEW The גמרא cites a משנה which states that a פרוסבול is written only if the borrower has land (real estate). תוספות discusses the reason for this qualification. ------------------------ משום דמלתא דשכיחא היא שמלוה למי שיש לו קרקע‎ – Because this is something common that one lends money to someone who owns land; it is common – לפי שאין יכול לכלותו ועומדת בפניו – Since the borrower cannot destroy it and it exists before him – תוספות responds to an anticipated difficulty: ואף על גב דעציץ נקוב יכול לכלותו לא פלוג רבנן במקרקעי‎ – And even though a perforated flowerpot can be destroyed, nevertheless the רבנן did not differentiate between different types of קרקע, but rather ruled that all קרקע including an עציץ is fit for writing a פרוסבול‎. תוספות responds to an additional difficulty: והא דכתבינן אקרקע כל שהוא פירש בקונטרס משום דראוי לגבות בו כל החוב – And regarding that which we write a פרוסבול even if the לוה owns a miniscule property, so רש"י explains that it is valid since it is possible to collect the entire debt even from a קרקע כל שהוא‎ – כמעשה דקטינא דאביי – Like the story of the small field with אביי‎. תוספות offers an alternate explanation: ורבינו שמואל פירש משום דקרקע כל שהוא שוה כל החוב דאין אונאה לקרקעות – And the רש (ב"ם) explained it is a valid פרוסבול, since a קרקע כל שהוא is worth the entire amount of the loan for there is no law of אונאה by קרקע‎– תוספות asks on פירוש הרשב"ם: וקשה דהא אמרינן (כתובות דף ק, ב) דביטול מקח יש להם עד פלגא: And this explanation is difficult, for the גמרא states in מסכת כתובות that there is ביטול מקח for קרקע up to half. S UMMARY A person usually lends only if his loan is guaranteed by the קרקע which is owned by the לוה, therefore a פרוסבול is written only in such as case. We write for an עציץ נקוב because of לא פלוג‎. If the קרקע is not worth the entire loan we write a פרוסבול either because it is possible to collect the entire loan (רש"י) or because אין אונאה לקרקעות (רשב"ם), [even though there is אונאה for more than half]. T HINKING IT OVER 1. Why did not תוספות answer that we write a פרוסבול on קרקע כל שהוא because לא פלוג רבנן במקרקעי (just as תוספות answered regarding an עציץ)?! 2. Can we write a פרוסבול for a מלוה ע"פ (where the לוה has sufficient קרקע)?

מדרבי נתן‎—On account of רבי נתן O VERVIEW רבי נתן rules that if שמעון owes ראובן money and לוי owes שמעון money, ראובן can collect his debt directly from לוי, and לוי cannot claim that you have no business with me. תוספות rules according to ר"נ. --------------------- הלכה כרבי נתן דרבא בפרק כל שעה (פסחים לא, א) לא מתוקמא מלתיה אלא כרבי נתן – The ruling is according to ר' נתן for רבא in פרק כל שעה could not establish his ruling only according to ר"נ; this is – גבי פלוגתא דלמפרע הוא גובה דאביי ורבא וקיימא לן כרבא בר מיע"ל קג"ם – Regarding the dispute between אביי ורבא whether a lender collects his debt retroactively or not, and we have established that the rule is like רבא whenever he argues with אביי except for the six disputes known as יע"ל קג"ם. ורבינו תם בתחלה רצה לומר דאין הלכה כרבי נתן ושוב חזר בו ואין להאריך כאן: And initially the ר"ת wanted to say that the הלכה is not like ר"נ, and then he retracted (and agreed that the הלכה is כר"נ), and there is no need to expound on this issue here. S UMMARY We rule like ר"נ. T HINKING IT OVER תוספות proves that the הלכה is כר"נ from the גמרא in פסחים‎. Why could not תוספות prove that the הלכה is כר"נ from our גמרא which states that ת"ר אין לו קרקע וכו' that כותבין עליו פרוסבול מדר"נ and no one argues on this דין‎? This would seem to be a more conclusive proof!

שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט‎—A note in which there is a guarantee of assets is not released O VERVIEW ר' יוחנן and ר"ל ruled that if the לוה subjected his real estate assets to subordinate the loan, שביעית cannot be משמט this loan. The reason is that since the loan is secured (even if the לוה sells his assets, the מלוה can still collect them), it is considered as if the loan is already paid up. -------------------- תוספות anticipates a difficulty: הא דאמרינן לעיל בפרק ב' (דף יח, א) דאונס קנס ופיתוי שזקפן במלוה משמטין – That which the ברייתא taught us previously in the second פרק that אונס, קנס and פיתוי, which were converted into a loan, are משמט‎ – ומפרש דהיינו משעת העמדה בדין – And the ברייתא there explained that it is considered זקפן במלוה from the time that this case was settled in court, and the accused was found guilty and was required to pay the קנס‎. This concludes the citation of the ברייתא‎. תוספות asks – אף על גב דמשעמד בדין גבי ממשעבדי כדמוכח בכמה דוכתי‎ – Even though once it was עמד בדין the creditor can collect even from משעבדי as is evident in many places – וכן כתובה משתפגום ותזקוף משמטת אף על גב דגבי ממשעבדי – And similarly by כתובה the rule is that it is משמטת after she received partial payment and/or she converted it [the remainder] into a loan, even though that כתובה may be collected from משעבדי‎ – תוספות replies that even though they (קנסים and כתובה) are גבי ממשעבדי‎ – מכל מקום אלים טפי כשמפורש שיעבוד בשטר: Nevertheless the שעבוד is stronger when the שעבוד is written explicitly in the שטר‎. S UMMARY There is a difference whether a debt can be collected from משעבדי implicitly (where שביעית is משמט) or if it can collect ממשעבדי explicitly (where שביעית is not משמט). T HINKING IT OVER According to the הו"א of תוספות (that there is no difference whether the שעבוד is explicit or not) why did not תוספות ask that every שטר (even without אחריות) should not be משמט for since we maintain אחריות טעות סופר, every שטר is גבי ממשעבדי‎?!

דתפיס ליה‎—That he seized it O VERVIEW רבא explained the reason why המלוה על המשכון there is no השמטת כספים, because the מלוה is תופס the משכון‎. Our תוספות explains what is meant by דתפיס ליה‎. --------------------- פירוש בתורת משכון ודרשינן בספרי ולא של אחיך בידך: The explanation of the phrase דתפיס ליה is that he is seizing it as lawful collateral, and the ספרי makes the דרשה that שמיטה does not apply when your brother’s debt is in your hand, as is the case here where he is holding a משכון‎. S UMMARY שביעית is not משמט המלוה על המשכון because it is של אחיך בידך‎. T HINKING IT OVER According to תוספות that the reason why by המלוה על המשכון there is no שמיטה is because it is של אחיך בידך, what does the גמרא ask from הלוהו ודר בחצרו; there it is not של אחיך בידך since the קרקע is always in the רשות of the rightful owner?!

אלא מעתה הלוהו ודר בחצרו‎—But now if he lent him and lived in his חצר O VERVIEW רבא explained that the reason if one is מלוה על המשכון the rule is that אין שביעית משמט is because דתפס ליה (he seized the משכון). אביי asked רבא according to you the same rule should apply to one who lent his friend money and lived in his חצר, that שביעית should not be משמט since תפיס ליה‎. Our תוספות explains what אביי meant with הלוהו ודר בחצרו‎. ------------------- אין לפרש דפריך מהלוהו שלא על חצרו – We cannot interpret that אביי was asking from a case where he lent him the money, but did not offer his חצר as collateral, but rather the מלוה was living in the חצר (from before); this cannot be the case אביי was referring to – תוספות proves that אביי was not discussing a case of הלוהו שלא על חצרו‎ – מדלא נקט הלוהו ויש לו משכון בידו – Since אביי did not mention הלוהו ויש לו משכון בידו as the challenging case, instead of הלוהו ודר בחצרו‎ – אלא פריך הלוהו על חצירו ודר בחצירו‎ – Rather אביי asked from a case where he lent him the money with the חצר as collateral and he dwelt in that חצר, where it is similar to המלוה על המשכון‎ – דאפילו הכי משמט כדמוכח בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף סז, ב) – And nevertheless it is משמט as is evident in פרק איזהו נשך‎ – דאמרינן האי משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטת: Where the גמרא states, ‘this משכון of קרקע in a place where the לוה can remove the מלוה from the field by paying the debt, this type of loan שביעית is משמטת’. S UMMARY When one offers a field as a משכון with recourse, שביעית is משמט (as opposed to a משכון of מטלטלין). T HINKING IT OVER 1. How are we to understand the answer of רבא that 'שאני משכון וכו'' (according to תוספות that חצרו is also a משכון)? 2. Is this תוספות more readily understood according to פירש"י in דתפס ליה (that he is not demanding payment) or according to פירוש תוספות in דתפס ליה (that ולא של אחיך בידך)?

שאני משכון דקני ליה מדרבי יצחק‎—A משכון is different for he acquires it on account of רבי יצחק O VERVIEW רבא explained the reason המלוה על המשכון אין שביעית משמטת is because the מלוה acquires the משכון, as ר"י taught. The ruling of ר"י is (mainly) regarding the responsibility of the מלוה for the משכון, if the משכון was lost or stolen the מלוה is liable for it (it reduces or nullifies the debt). There are two types of משכונות, one is משכנו בשעת הלואתו, the מלוה requested the משכון as collateral at the time of the loan, but he had no intention of keeping the משכון as payment. There is also משכנו שלא בשעת הלואתו, that when the debt was due and the לוה did not pay, the מלוה then collected a משכון which he may use as a payment for his loan. ---------------------- תוספות asks: ואם תאמר והא דרבי יצחק שלא בשעת הלואתו – And if you will say, but ר"י is discussing a משכון שלא בשעת הלואתו‎ – כדאמרינן בהאומנים (בבא מציעא פב, א) ובשלהי פרק הדיינין (שבועות מד, א) – As the גמרא states in פרק האומנים and in the end of פרק הדיינין‎ – והכא המלוה על המשכון קתני דמשמע בשעת הלואתו‎ – But here the ברייתא states המלוה על המשכון which indicates that the משכון was taken בשעת הלואתו‎ – כדאמרינן התם והא אידי ואידי הלוהו על המשכון קתני‎ – As the גמרא states there, ‘but here and there it states הלוהו על המשכון’, which indicates that it was בשעת הלואה‎ – תוספות rejects a possible solution: ואין סברא לחלק בין המלוה להלוהו – And it is not logical to distinguish between המלוה על המשכון (which may mean שלא בשעת הלואה) and הלוהו על המשכון (which means בשעת הלואה). תוספות argues that even if we assume that המלוה על המשכון means שלא בשעת הלואתו, nevertheless there is still a difficulty: ועוד בפרק הזהב (בבא מציעא דף מח, ב) ובפרק הדיינין (שבועות מד, א) – And furthermore from the גמרות in פרק הזהב and in פרק הדיינין‎ – משמע נמי דאפילו בשעת הלואתו אינו משמט גבי מלוה על המשכון ואינו שוה אלא פלגא‎ – It also seems that even משכנו בשעת הלואתו is not משמט‎. This is regarding a case where one was מלוה על המשכון and the משכון was only worth half of the loan – דקאמר רבן שמעון בן גמליאל דאינו משמט פירוש מה שכנגד המשכון‎ – Where רשב"ג ruled that שביעית is not משמט; meaning it is not משמט the loan which is equal to the value of the משכון‎ – ורבי יהודה הנשיא סבר דמשמט משום דלא תפיס ליה אלא לזכרון דברים בעלמא – And ר"י הנשיא maintains that it is משמט, because he seized the משכון only that the לוה should merely remember that he owes a loan. This concludes the citation – והיינו על כרחך במשכון בשעת הלוואתו דשלא בשעת הלוואתו מאי דמשכן שקיל לגוביינא‎ – And this means perforce that the גמרא there was discussing a משכון בשעת הלואתו, for if it was a משכון שלא בשעת הלואתו, whatever the מלוה took it was for collection, not for a זכרון דברים בעלמא as ר"י stated – ואפילו הכי אם היה שוה המשכון כנגד ההלואה אינו משמט‎ – And nevertheless (even though it is a משכון בשעת הלואתו) if the משכון would be worth the amount of the loan it would not be משמט‎. This proves that we maintain that even a משכון בשעת הלואה is not משמט; the question remains, but ר"י was only discussing a משכון שלא בשעת הלואה‎. In summation: The rule of ר"י that בע"ח קונה משכון is only by משכנו שלא בשעת הלואתו, but not by משכנו בשעת הלואתו, nevertheless it appears that המלוה על המשכון even בשעת הלואתו is not משמט; how can רבא say the reason is because of ר"י. תוספות answers: ויש לומר דמסתבר ליה להש"ס מאחר דקני ליה מדרבי יצחק שלא בשעת הלוואתו‎ – And one can say; that it appears logical to the גמרא, that since שלא בשעת הלוואתו the מלוה acquires the משכון (in the sense that he is liable for it) on account of the ruling of ר"י, therefore – אלים נמי שיעבודיה בשעת הלואה דלא משמט דקרינן ביה ולא של אחיך בידך – The lien which the מלוה has on this משכון even בשעת הלואה is also sufficiently powerful that it is not משמט for we can apply to it the ruling of ולא של אחיך בידך תוספות finds a corollary to this concept: וכן צריך לפרש בפרק כל שעה (פסחים לא, ב) דמייתי דרבי יצחק‎ – And similarly it is necessary to explain the גמרא in פרק כל שעה in the same manner, where the גמרא cited ר"י, this is – גבי ישראל שהלוה לעובד כוכבים על חמצו דאלים שיעבודיה אפילו בשעת הלוואתו‎ – Regarding a ישראל who lent money to a gentile for his חמץ (as security), we need to say that the שיעבוד the ישראל has on this חמץ which he took as a משכן even בשעת הלוואתו is strong enough – דמיקרי שלך לעבור בבל יראה הואיל שלא בשעת הלוואה קני לגמרי‎ – That this חמץ is called שלך (it is yours) that the ישראל transgresses the prohibition of בל יראה, since if he took this חמץ שלא בשעת הלוואה the ישראל would acquire it completely – דאפילו מקבל פקדון מעובדי כוכבים אם מקבל עליה אחריות מחייב עליה בבל יראה – For if even one accepts a deposit of חמץ from a עכו"ם, the rule is that if the ישראל accepted upon himself responsibility, he is liable for בל יראה on this חמץ‎ – תוספות continues in the reverse: ועובד כוכבים שהלוה לישראל על חמצו – And regarding a gentile who lent money to a ישראל for his חמץ as a security – אי הוה קני עובד כוכבים מישראל לא מחייב ישראל אפילו משכנו בשעת הלוואה‎ – If the ruling would be that an עכו"ם is קונה a משכון from a ישראל, the ישראל would not be חייב for בל יראה even if the עכו"ם took the משכון בשעת הלואה‎ – משום דאלים שיעבודיה דלא חשיב מצוי ביד ישראל – Because since the שיעבוד of the עכו"ם on the חמץ is strong, it is not considered that the חמץ is ‘accessible’ in the possession of the ישראל‎ – תוספות explains from where we derive this requirement of מצוי for בל יראה: דדרשינן לא ימצא מי שמצוי בידו למעוטי ייחד לו בית – For we interpret the פסוק of לא ימצא to mean something which is found in his hand, to exclude the case of ייחד לו בית אפילו קיבל עליו אחריות כדאמרינן בפרק קמא דפסחים (דף ו, א) – Even if the ישראל accepted upon himself the responsibility, as תוספות states in the first פרק of מסכת פסחים‎ – In summation; since משכנו שלא בשעת הלואתו the מלוה acquires the משכון with a קנין גמור (to be liable for גניבה ואבידה), therefore even if משכנו בשעת הלואתו it is still אלים שיעבודו regarding שביעית that it is not משמט and regarding חמץ that he is עובר on בל יראה‎. תוספות mentions a case where we do not say אלים שיעבודו by משכנו בשעת הלואה: ומיהו בפרק קמא דקידושין (דף ח, ב) גבי קדשה במשכון אחרים דמקודשת – However in the first פרק of מסכת קידושין regarding the case where a man was מקדש a woman with a משכון, which the man held for a loan he made to another, the rule is that she is מקודשת‎ – ומייתי מדרבי יצחק צריך לומר דדוקא במשכנו שלא בשעת הלוואתו מקודשת‎ – And the גמרא cites ר"י (that בע"ח קונה משכון), there it is necessary to say that she is מקודשת only where it was משכנו שלא בשעת הלוואתו‎ – דבפרק האומנין (בבא מציעא פב, א) משמע דלא מהני דרבי יצחק להתחייב באונסין‎ – For in פרק האומנין it seems from the גמרא that the ruling of ר"י (that בע"ח קונה משכון) is not sufficient that the בע"ח should be liable for אונסין‎ – ולא חשיב אלא כשומר שכר אלמא לא חשיב כשלו לגמרי – And the בע"ח is only considered like a paid watchman (and he is חייב only for גניבה ואבידה), it is evident that the משכון is not considered as if it is totally his – אם כן מאיזה טעם נחשב כשומר שכר‎ – If so (that it is not שלו לגמרי), for what reason is he considered a ש"ש – אם לא משום דנהנה דקני ליה לקנות בו את האשה וקרקעות או בחליפין‎ – If not for the fact that he derives a benefit from the משכון, that he acquired it to buy with the משכון either a woman or properties or he can use it for חליפין‎ – ואם כן בשעת הלוואתו אינו יכול לקדש בו את האשה: And if indeed this is so, then he cannot be מקדש an אשה with a משכון בשעת הלוואתו S UMMARY Since בע"ח קונה משכון שלא בשעת הלואותו with a קנין גמור to be liable for גניבה ואבידה, therefore even בשעת הלואתו it is considered sufficiently שלו to be משמט by שביעית and to be חייב for ב"י by הלוה לעכו"ם על חמצו‎. However by קידושין she is מקודשת only if it was משכנו שלא בשעת הלוואתו‎. T HINKING IT OVER Seemingly the reason why המקדש במשכון (דאחרים) מקודשת is because he is giving her something of value (that she can use this משכון to collect from the לוה). What difference is there whether it is בשעת הלואתו or שלא בשעת הלואתו, it either case the משכון has a value for the woman, for she will collect the loan through it?!

תנן התם אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע פירש רש"י ז"ל דלא תקון הלל אלא בזמן שהחוב כשאר שטרי חוב שהן נגבין מן הקרקע דהויא מילתא דשכיחא, כדאמרינן בכמה דוכתי דבמילתא דלא שכיחא לא עבוד רבנן תקנתא ואף על פי שאינו שוה ככל החוב כדקתני לקמיה קרקע כל שהוא האמרינן אפילו מלא מחט גובה מלא קרדום כמעשה דקטינא דאביי. וזה מגומגם, דאם כן כי מזכה לו בעל חוב בתוך שדהו מאי הוי, וכי מילתא דשכיחא הוא זה ליתן לבעל חוב כדי שיחזור ויגבה משל עצמו, אלא שיש לומר דלא פלוג בכל שיש לו קרקע מכל מקום. ורבינו שמואל פירש משום דאין אונאה בקרקעות וקרקע כל שהוא שוה הוא כל החוב וראוי לגבות ממנו ממון הרבה בפעם אחת. והקשה עליו רבינו תם דהא אמרינן בפרק הזהב (בבא מציעא נז, א) דאונאה אין להם אבל בטול מקח יש להם. ופירש הוא ז"ל כפירושו של רש"י ז"ל משום דראוי לגבות ממנו כמעשה דקטינא דאביי. ואף על גב דאי אמר ליה דמי קטינא אינו חוזר וגובה, מכל מקום כיון דאי לא אמר ליה גובה וחוזר וגובה על זה סמכו והתקינו. ומיהו מה שהקשו עליו ודאמר רבי יוחנן התם דבטול מקח יש להם, יש לומר דלא קיימא לן כותיה אלא כרב נחמן דסבירא ליה דאפילו בטול מקח אין להם כדמוכח גבי בר מיצרא דזבין במאתים ולא שוה אלא מאה וכדכתב רבינו אלפאסי ז"ל בפרק הזהב.

נקוב אין שאינו נקוב לא אמאי והא איכא מקומו לא צריכא דמנח אסיכי. ואם תאמר והא איכא מקום סיכי, תירצו בתוספות דמקום סיכי אינו חשוב לכתוב עליו פרוזבול. ותמהני וכי מגרע גרע מקלח של כרוב. ועוד דהא קרקע כל שהוא קתני ודוקא קתני, ואף על גב דאיבעי להו עלה וכמה ואהדרו כדאמר רב חייא בר אשי אמר רב אפילו קלח של כרוב, לאו למימרא דשיעורא בעינן וקלח של כרוב דוקא דהא קתני בפרק קמא דקידושין (כו, א) נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות, ואיבעיא להו עלה מי בעינן צבורין או לא בעינן צבורין ואתיא למיפשטה מדתנן רבי עקיבא אומר קרקע כל שהוא חייבת בפאה ובבכורים וכותבין עליו פרוזבול וקונין עמה נכסים שאין להם אחריות ואי סלקא דעתך בעינן צבורין קרקע כל שהוא למאי חזי, תרגמא שמואל בר ביזנא קמיה דרב יוסף בר אויא לנעוץ בה מחט ואמר ליה רב יוסף קבסתן איכפל תנא לאשמועינן מחט, ואמר רב אשי מי לא עסקינן דתלי בה מרגניתא דשויא אלפא זוזי, אלמא דשיעור קלח של כרוב לאו דוקא דאם כן אמאי איכפלו לאוקומה בשיעור מחט ותלי בה מרגניתא לוקמא בשיעור מלא קלח של כרוב דחזיא לאוקמי בה כמה מרגניתא, וכן מוכח נמי בבבא בתרא בשילהי לא יחפור. אלא הכי פירושו דמנח אסיכי וסיכי לאו דבעל עציץ ניהו אלא דבעל הקרקע נמצא שאין קרקע מושאל לו אלא סיכי וסיכי דנעיצי בקרקע לאו כקרקע דמו.

רבי יונתן מסר מילי לרב חייא בר אבא אמר ליה צריכנא מידי אחרינא. כלומר צריכנא לכתוב או אפילו באמירת דברים בעלמא. אמר ליה לא צריכת מידי אחרינא. רבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי.

לו לערב אין להם קרקע ולחייב לו יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול מדרבי נתן דתניא רבי נתן אומר מנין לנושה בחברו מנה וכו'. נראה דלחייב לו, ללוה או לערב קאמר. מהכא משמע דהלכתא כרבי נתן. וכן נמי מדאמרינן בפרק שני דכתובות האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן, ואמרינן דקאמר מאן וכו' ואסיקנא לעולם דאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדרבי נתן, ובפסחים נמי בפרק שני (לא, א) גבי פלוגתא דאביי ורבא דבעל חוב למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה דפרכינן עליה דרבא דאמר מכאן להבא הוא גובה מדרב נחמן דאמר יתומים שגבו קרע בחובת אביהם בעל חוב גובה אותה מהם ומשני לה כדרבי נתן דאמר מוציאין מזה ונותנין לזה. וקיימא לן כרבא לגבי אביי ומדקאי רבא כרבי נתן שמע מינה הלכתא כרבי נתן, ורב נחמן נמי דקאי כותיה וקיימא לן כותיה בדיני ועוד דאביי גופיה לא פליג בדרבי נתן, דאיהו נמי כותיה סבירא ליה דאיהו ניהו דפרקה לההיא דהאומר אמנה הוא זה כטעמא דרבי נתן. אלא דההיא דיתומים דגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה אותן מהן משמע ליה דהוי טעמא משום דלמפרע הוא גובה. אבל רבינו תם ז"ל פירש בפרק קמא דקידושין (טו, א) בגמרא עבד עברי נקנה בכסף, דלית הלכתא כרבי נתן, מדאיפליגי התם רבי אלעזר ורבנן במוכר עצמו אי מעניקין לו או לא דרבנן סברי מוכר עצמו אין מעניקין לו ורבי אלעזר סבר מעניקין לו, ואמרינן מאי טעמא דתנא קמא דאמר מוכר עצמו אין מעניקין לו מיעטא רחמנא גבי מכרוהו בית דין הענק תעניק לו ולא למוכר עצמו, ואידך ההיא לו ולא ליורשיו, יורשין אמאי לא וכו' אלא לו ולא לבעל חובו, מדסבירא לן בעלמא כרבי נתן אתא לו אפקיה. ואידך בעלמא נמי לא סבירא לן כרבי נתן. ויחיד ורבים הלכה כרבים וכיון דקיימא לן כתנא קמא ותנא קמא לית ליה דרבי נתן אלמא לית הלכתא כותיה. ועוד דבההוא פירקא אמרינן הא מני תוטאי הוא דתניא תוטאי אומר לו ולא לבעל חובו סבירא ליה כרבי נתן, ומדקאמר הא מני תוטאי הוא שמע מינה דלית הלכתא כותיה. ור"י ז"ל דחה דמהתם ליכא ראיה דאדרבה מדתנא קמא איצטריך ליה למימר דלית ליה דרבי נתן לא קיימא לן כותיה אלא כרבי אלעזר דאמר מעניקין לו, דרבי נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא, ואף על גב דלית הלכתא כרבי אלעזר דאמר מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית, הא לא בהא תליא ולא תרווייהו מחד קרא ילפי להו אלא כל חדא מקרא באפיה נפשיה. ואפשר דהלכתא כרבי אלעזר בהענקה ולית הלכתא כותיה במסירת שפחה כנענית, והא דקאמר הא מני תוטאי הוא, משום דאיהו אמר לה בהדיא. ואפשר לומר דאפילו תמצי לומר דהלכתא כתנא קמא בהענקה, אפשר נמי דהלכתא כרבי נתן, והא דדרשינן לו ולא למוכר עצמו ולא דרשינן מיניה לו ולא לבעל חובו, משום דמסתברא קאי גבי עבד ממעט מילי דעבד אחר אבל קאי גבי עבד וממעט בעל חוב, ומשמעות דורשין איכא בינייהו. והא דאמרינן ואידך בעלמא נמי לא סבירא לי כרבי נתן ולא אמר משום דמסתברא כדפרישית, משום דניחא ליה למיתלי טעמא דתנא קמא בדין גמור מדתלי ליה במשמעות דורשין. אלא מיהו אפשר דטעמא דתנא קמא לאו משום ההוא טעמא איתיה, אלא בטעמא דפרישית. ואנן דפסקינן כותיה דרבי נתן אי סבירא לן נמי כתנא קמא דרבי אלעזר הכי מפרשינן טעמייהו. כן נראה לי.

אי הכי הלוהו ודר בחצרו הכי נמי דלא משמט נראה דהא דנקט הלוהו ודר בחצרו ולא נקט הלוהו על חצרו דהוי טפי דומיא דמלוה על המשכון, משום דההיא לא פסיקא ליה דתשמט דאדרבה תניא סיים לו שדה בהלואתו אינו משמט, ורבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש נמי הכי סבירא ליה דשטר חוב שיש בו אחריות נכסין אינו משמט, אלא דמספקא להו דדילמא הא דתניא אינו משמט בית שמאי היא דאמר שטר העומד לגבות כגבוי דמי ולא עבדינן בה[ו] עובדא והא דאמרינן במציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא סז, ב) רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאמרי תרווייהו האי משכנתא באתרי דמסלקי השביעית משמטתה מספיקא דרבי יוחנן קא פסקי הכי, דאיסתפקא ליה ברייתא דילמא בית שמאי הוא, ואף על פי שאנו מדמים לא נעשה מעשה. ועוד היינו טעמא דאביי דלא נקט הלוהו על חצרו, משום דלא פסיקא ליה דודאי באתרא דלא מסלקי ליה לא משמט וכדאמרינן התם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע באתרא דלא מסלקי ליה בכור נוטל בו פי שנים ואין השביעית משמטתה, והלכך הוה ליה לארוכי בלישניה הלוהו על חצרו באתרא דמסלקי הכי נמי דלא משמט. והרמב"ם ז"ל שפסק כברייתא דקתני סיים לו שדה בהלואתו אינו משמט, לא נראו דבריו, מעובדא דקריביה דרב אסי ואתא רב אסי לקמיה דרבי יוחנן ואמר ליה משמט או אינו משמט אמר ליה משמט, והא מר הוא דאמר אינו משמט אמר ליה וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. אמר ליה והתניא כותיה דמר אמר ליה דלמא ההוא בית שמאי היא. אם תאמר דהא דקאמר רבי יוחנן דאין עושין בו מעשה היינו בשטר שכתוב בו אחריות נכסים כעובדא דקריביה דרב אסי, והא דאמר ליה רב אסי והתניא כותיה דמר היינו ברייתא דקתני שטר חוב משמט ואם יש בו אחריות נכסים אינו משמט. אבל סיים לו שדה בהלואתו הא ודאי לכולי עלמא אינו משמט, דטפי עדיף טובא הא משטר שיש בו אחרית נכסים וכדתניא באידך סיים לו שדה בהלואתו אינו משמט ולא עוד אלא כתב לו כל נכסי אחראין וערבאין לך אינו משמט, ומדקתני ולא עוד אלמא טפי עדיף כשסיים לו את השדה, אפילו הכי לא אפשר למימר הכי דהא בהדיא אמרו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע האי משכנתא באתרא דמסלקי השביעית משמטתה, ולא עדיף סיים לו שדה בהלואתו ממשכנתא דנחית לה מהשתא, ושמא הרב ז"ל מפרש סיים לו שדה בהלואתו כגון שירד בה מעתה ואוכל פירותיה ועשאה לו אפותיקי שאם לא פרעו לזמן פלוני שיהא פרעון ממנה. ומשכונה סתם היא שאין בה גוביינא כלל. והילכך טפי עדיף ממשכנאת באתרא דמסלקי, ואי נמי אפשר דמוקי לה להא דסיים לו שדה באפותיקי מפורש. וראיתי לרמב"ן נ"ר דאפילו באפותיקי מפורש משמט, דהא מלוה על המשכון משום דקני ליה ממש כדרבי יצחק הוא דאין שביעית משמטתו, הא לאו הכי משמט.

הא דאמרינן דקני לה כרבי יצחק שנאמר ולך תהיה צדקה. מקשו בה רבוותא ז"ל מהא דגרסינן בשבועות פרק שבועת הדיינין (שבועות מד, א) ותסברא אימר דאמר רבי יצחק משכנו שלא בשעת הלואתו משכנו בשעת הלואתו מי אמר. והכא בשעת הלואתו מיירי מדקתני המלוה את חברו על המשכון, וכדאמרינן התם בהשוכר שבמציעא (פב, א) והא אידי ואידי בהלוהו על המשכון קתני. ותירץ הר"ז הלוי זצ"ל, דהכא הכי פירושא שאני משכון הואיל וקני לה כדרבי יצחק, כלומר מגו דמשכחת ליה צד דקני בכדרבי יצחק והוא שמשכנו שלא בשעת הלואתו שהוא כנגוש ועומד ולא קרינא ביה לא יגוש הואיל ואיכא שם משכון בעולם דקני ליה מה שאין כן בהלוהו ודר בחצרו דלא מקניא חצר לעולם הילכך לא מהניא ליה תפיסתו. עד כאן. ודברי רבינו ז"ל מתמיהין דאטו טעמא דמשכון דלא משמט איתיה אלא משום דתפיס ליה ונגוש ועומד הוא ואי האי משכון לא נגוש הוא מאי אהני לן מאי דאפשר במשכון אחר דעלמא למהוי לה קנוי מדרבי יצחק, ועוד דבחצר נמי משכחת צד דלא משמט כגון שסיים לו את השדה וכדעת תנא דברייתא, אי נמי בהלוהו על חצרו באתרא דלא מסלקי לכולי עלמא, והפירוק הנכון הוא מה שכתב הרב בעצמו ז"ל משם אחרים, דההיא דשבועות ליתא, אלא דרבי יצחק בכל משכון איתא ואפילו במשכנו בשעת הלואתו כדאוקמינן לה הכא. והרמב"ן נ"ר חזק הסברא הזו בראיות נכונות, חדא דאמרינן בקדושין (י, א) במקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדרבי יצחק והך לישנא במלוה שיש עליה משכון משעת הלואתו משמע, תו דגרסינן התם בפרק קמא (יט, א) המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדרבי יוסי בר רבי חנינא לא אמר רבי יוסי מעות הראשונות לאו לקידושין נתנו היא גופה משכון היא ואפילו הכי יש שהות ביום מקודשת, והא אמה עבריה משכנה בשעת הלואתה היא ודכותה במשכון כסף מקודשת אלמא קני ליה [בנדפס: דאי לא קני ליה] אינה מקודשת כדאמרינן בריש פרקין התם במשכון דאחרים דקני ליה כדרבי יצחק אלמא דרבי יצחק נמי אפשר דאיתיה אפילו במשכנו בשעת הלואתו ומיהו לא מוכחא מדידיה. ומשום הכי פשטוה מדרבי יוסי כרב חנינא. וכן ההיא שמעתא דפסחים (לא, ב) מוכיחה כן דאפילו משכנו בשעת הלואתו קני ליה כדרבי יצחק דקאמרי בהדיא גבי ההוא דקתני ישראל שהלוה את הנכרי וכו' דקני ליה בדרבי [בנדפס: כדרבי] יצחק. והלוהו על חמצו משכנו כשעת הלואתו היא. ומאי דקאמרינן התם אימר דקאמר רבי יצחק משכנו שלא בשעת הלואתו משכנו בשעת הלואתו מי קאמר, לא על דרך בירור נאמר אלא על דרך הספק לומר לך שלא שמענו ממנו דבר זה בפירוש, ואפשר שלא אמרו אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו וכדכתב קרא ולא תוקמה בתנאי, אבל אפשר גם כן לומר דאפילו משכנו בשעת הלואתו נמי כך דינו. וכשהגיעו פה במסכת גיטין ושנו בברייתא שהמלוה על המשכון אינו משמט אמרו דאיתא לרבי יצחק אפילו משכנו בשעת הלואתו. עד כאן. והענין נכון אלא שהלשון אינו מתיישב בעיני היטב, דכל כי האי גונא בלישנא דהניחא [בנדפס: אי] אית ליה הכי קא נסיב לה תלמודא אי נמי באימר דשמעת ליה. אבל התם בשבועות (כב, א) וכן בפרק השוכר שבמציעא (פב, א) מתמיהין בה ותסברא אימר דאמר רבי יצחק וכו' והאי לישנא לישנא ברירא משמע ולא דספיקא, אלא שהענין מתחוור בו וראוי לסמוך עליו. ומצאתי לרב בעל ההלכות זצ"ל שכתב בהלכות שבועות בלשון הזה וכי אמר רבי יצחק בעל חוב קונה משכון הני מילי במשכנו שלא בשעת הלואתו אבל משכנו בשעת הלואתו לא קני והני מילי דכתב עליה שטרא דלא סמך אמשכון אבל לא כתוב עליה שטרא ושקל מיניה משכון בשעת הלואתו קאני והוי עליה שומר שכר, דכי אמר רבי יצחק משכנו בשעת הלואתו לא קאני בדכתב שטרא ולא סמך אמשכון דאזלינן בתר אומדן דעתא, והיכא דאוזפיה וכתב עליה שטרא ולבתר הכי שקל מיניה משכון הוי עליה שומר שכר והיינו דרבי יצחק. עד כאן. וצריך עיון דאי הכי התם בשבועות ובמציעא היכי אקשינן להדיא ותסברא אימר דשמעת ליה לרבי יצחק וכו' דדילמא התם בלא שטרא הוא וסתמא דמילתא ודאי הכין הוא דלא הוה ביה שטרא. נראה להמעתיק דלא גרסינן דשמעת ליה אלא אימר דאמר רבי יצחק.

היתומים אין צריכין פרוזבל רבן גמליאל ובית דינו אביהם של יתומים וכן כל בתי דינין שבכל דור ודור ואין בזה חלוק ולא סוף דבר באין לו אפטרופוס אלא אף ביש לו ולא סוף דבר במנהו בית דין אלא אף במנהו אבי יתומים שהרי מ"מ מפסיד מסלקינן ליה מעתה הרי ממונם מוטל על שמירתם והרי הוא כמי שנמסר להם:

לא נתקנה תקנת פרוזבל אלא על הלואות המצויות מעתה אין כותבין פרוזבל אלא על הקרקע ר"ל שיהא ללוה קרקע שכל שאין לו קרקע אין הדבר מצוי להלוותו ומילתא דלא שכיחא לא עבוד בה רבנן תקנתא וכן כל שיש שם קרקע נגישתו קלה והרי הוא דומה מעט לנגוש עד שהפרוזבל אינו אלא כעין גלויי מילתא היה לו קרקע אפי' לא היה שוה בכדי חובו כותבין עליו שהרי פורע וחוזר ופורע כקטינא דאביי ואפי' מועט בכדי קלח של כרוב לא היה לו קרקע אבל יש קרקע לערב כותבין עליו לא היה לו ולא לערב אבל יש לו חוב על אחר שיש לו קרקע או לערב שיש לו ממנו כותבין פרוזבל על זה על סמך קרקע של חברו הואיל וחברו חייב לו או של ערב שלו והוא הדין לבעל חובו של ערב ואין בכל אלו חלוק בין קבלן לשאינו קבלן וכולהו מדר' נתן שאמר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו וכבר ביארנו דיני שמועה זו של ר' נתן ברביעי של קמא:

לא היה ללוה ולא לערב ולא לבעל חובו של אחד מהם הרי המלוה מזכה לו כל שהוא בשדהו והסכימו בה הגאונים אפי' שלא בפניו ואע"פ שחוב הוא לו מ"מ זכות הוא אלא שחובה מתגלגלת על ידו אלא שאני חוכך בה אם זכות כזה נעשה שלא בפניו אלא שאיפשר שהתקנה כך היתה והפקר בית דין הפקר או שמא זכות הוא לו שלא יהו נמנעים מלהלוותו ולא רצה לזכותו אלא שהשאילו מקום לתנור וכירים כותבין עליו פרוזבל היה לו עציץ נקוב אפי' היה מונח על גבי יתדות כותבין עליו הואיל ויונק מן הארץ אבל שאינו נקוב אם היה מונח על גבי יתדות אין כותבין עליו ואם היה מונח על גבי קרקע הן שלו הן שהשאילוהו כותבין עליו מצד מקומו שהוא שלו או מושאל או מושכר לו וכן אם הקנהו גזע של עץ מחובר לקרקע כותבין עליו ובמשניות של שביעית אמרו היתה לו שדה ממושכנת כותבין עליה ר"ל שהיא שלו אלא שממושכנת ביד אחרים שמכל מקום שלו היא ואין צריך לומר אם היא של אחרים וממושכנת בידו שאף במושאלת כן כמו שביארנו וכן אמרו שם שכותבין לאיש על נכסי אשתו וליתומים על נכסי אפטרופסין:

תלמידי חכמים הלווים זה מזה מוסרין את דבריהם לחבריהם ודיים שמסירת דבריהם כמסירת השטר או ככתיבת הפרוזבל יודעים הם כונת הענין והן הן אצלם דברים הנקנין באמירה:

שביעית משמטת את המלוה ולא סוף דבר מלוה על פה אלא אפי' מלוה בשטר ולא סוף דבר שאין בה אחריות אלא אף שיש בה אחריות נכסים ואין אומרין כל העומד לגבות כגבוי דמי ואם סיים הלוה למלוה שדה לגבות הימנה חובו ר"ל שייחדו לו אפי' כתב לו שיהו כל נכסיו אחראין שאין זה יחוד גמור יש אומרים שאינו משמט וכן פסקוה גדולי המחברים אלא שחכמי הדורות כתבו שזו לדעת האומר בשטר שיש בו אחריות שאינו משמט נאמרה וכבר נדחית והילכך אפי' סיים משמט ולא עוד אלא אף באפותיקי מפורש הואיל ומצי מסלק ליה שהרי משכונה כאפותיקי מפורש הוא ואמרו במציעא פרק נשך משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטתה ונמצא שהם דוחים זו שבכאן מפני אותה שבפרק נשך וגדולי המחברים פסקו את שתיהן זו שבכאן בהלכות שמטה ויובל פרק תשיעי ואותה של פרק נשך בהלכות מלוה ולוה פרק שביעית ואף גדולי המגיהים לא הרגישו בה והוא תמה גדול:

ומכל מקום יש מפרשים שם באתרא דמסלקי מארעא לארעא ומכיון שיכול לסלקו מקרקע לקרקע אין זה יחוד כלל אבל כל שאין יכול לסלקו מקרקע לקרקע אעפ"י שיכול לסלקו במעות אינו משמט ואם כן אף סיים לו שדה כן ונמצא שנתקיימו שתיהן וכן עיקר:

כבר ביארנו במוסר שטרותיו לבית דין שאינו משמט וכן הדין במלוה על המשכון של מטלטלין שאינו משמט שכל שבמטלטלין בעל חוב קונה משכון אבל אם הלוהו ודר בחצרו שלא בתורת משכון אלא שדר שם מאליו ובהיכר כגון שיעלה לו שכר אף לדעת האומר במשכון של קרקע שאינו משמט הרי זה משמט שאין זה קרוי משכון שהרי לא יחדוהו לכך ולא הביאוה כאן אלא דאי טעמא דמשכנתא משום דתפיס הא נמי תפיס ואעפ"כ אינו משמט עד שהוצרך לבא במשכון מטעם שבעל חוב קונה משכון ולא עוד אלא שאף כשהביאו בסוגיא זו על ענין זה אלא מעתה הלוהו ודר בחצרו יש מפרשים שלא מתפישת הקרקע הוא מקשה שהקרקע מי הכניסו שיהא קרוי תפיס וקרקע בחזקת בעליה עומדת אלא לא אמרה אלא על השכירות שהוא חייב לו מדירתו יהיה לנו לומר שיעכבהו בחובו ולא יהא שביעית מעכבתו ואינו כן שהשכירות אינו נשמט וחובו נשמט וזהו עקר הדברים:

וזה שאנו אומרין ששכירות הבתים אינו משמט אע"פ שלא הוזכר במשנה בהדיא מ"מ דומה היא להקפת חנות ולשכר שכיר שאינן משמיטין שאין זה מלוה ושמא תאמר היאך לא הוזכרה שם ואם מפני שכל שאינו דרך מלוה אינו משמט למה הזכיר הקפת חנות ושכר שכיר ואונס ומפתה ומוציא שם רע וכל מעשה בית דין שאין משמיטין והיה לו לומר דרך כלל כל שאינו דרך מלוה אינו נשמט יראה שהקפת חנות מלוה היא והוצרך בה ללמד שאינה משמטת ולהוציא מדעת ר' יהודה שאמר שם דוקא בכותב פירות אבל בכותב מעות משמט ושכר שכיר לא הוצרך ללמד אלא שמתוך שכתוב בו ואליו הוא נושא את נפשו הייתי אומר שאף זקפו במלוה לא ישמט ומתוך כך הוצרך במשנה ללמד שני אלו אחת מצד עצמו שאינו נשמט ואחת מצד שאם זקפן במלוה נשמט וכל האחרים למדים מאלו ואונס ומפתה ודומיהם אשמעתא אחרינא היא ומשום דכל שבבית דין גבוי ועומד הוא:

בד"ה אלא מעתה כו' מדלא נקט הלוהו ויש לו משכון בידו כו' עכ"ל מפי' מהרש"ל לאו דוקא אלא כלומר פקדון יש לו משלו בידו או כו' עכ"ל ע"ש אבל יש לו משכון (ב) לא משמע כן אלא דיש לפרש דיש לו משכון ממש אהלוואה אחרת והמשכון שוה יותר מאותו חוב דלא חשיב המותר תפיסה אחוב אחר שיש לו עליו בע"פ וה"ל דומיא ממש להלווהו בע"פ ודר בחצירו במשכונה אחרת או בשכירות וק"ל:

תוספות בד"ה אלא על הקרקע משום דמילתא דשכיחא היא עכ"ל מכאן נראה מבורר דלהתוס' נמי עיקר הדין פרוזבול אינו מדאורייתא ועמ"ש לעיל בד"ה מי איכא מידי:

רש"י בד"ה שאני משכון דמטלטלי דקני ליה למלוה ואם אבד חייב באחריותו כו' עכ"ל. נראה מפירושו דבחיוב באחריותו תליא מילתא דשביעית משמטתו וא"כ ע"כ צ"ל דלפרש"י שייך מילתא דר' יצחק לגמרי אפילו במשכון בשעת הלואתו והיינו כשיטת הרמב"ן ז"ל דהא דאמרינן בפרק האומנין ובפרק שבועת הדיינים ותיסברא אימר דאמר רבי יצחק שלא בשעת הלואתו היינו דרך דחיה בעלמא ודלא כשיטת התוספות כאן אלא דאכתי קשה לי היאך אפשר לפרש כן בשיטת רש"י ז"ל דהא לשיטתו הא דאמר רבי יצחק ב"ח קונה משכון היינו אפילו לענין חיוב אונסין כמו שפירש להדיא בפרק האומנין וא"כ לפמ"ש כאן דהא דר' יצחק איירי נמי בשעת הלואתו היינו ג"כ אפילו באונסין וזה א"א דהא בפרק האומנין במשנה ובברייתא פליגי תנאי להדיא במלוה על המשכון אי הוי ש"ח או ש"ש אבל באונסין ליכא למ"ד. והנלע"ד בישוב שיטת רש"י ז"ל שסובר דודאי מסברא אין לחלק בין משכנו בשעת הלואתו או שלא בשעת הלואתו וכיון דיליף רבי יצחק מקרא דב"ח קונה משכון ממילא דאפילו בשעת הלואתו אלא הא דמקשה הש"ס בפ' האומנין ובפרק שבועת הדיינים ותסברא אימר דאמר ר"י שלא בשעת הלואתו היינו משום דלהאי אוקימתא דמוקי הש"ס פלוגתייהו דתנאי אי מלוה על המשכון הוי ש"ח או ש"ש דפליגי בדרבי יצחק א"כ מקשי שפיר ותסברא דע"כ רבי יצחק לא מיירי אלא שלא בשעת הלואתו והיינו כשיטתו של רש"י ז"ל דלרבי יצחק חייב אפי' באונסין ואי ס"ד דבשעת הלואתו נמי אמר הדרא קושיא לדוכתא מ"ט דמ"ד מלוה על המשכון ש"ש ות"ל דחייב אפילו באונסין אע"כ דשני ליה לר"י בין שעת הלואתו לשלא בשעת הלואתו וא"כ לפ"ז אפילו ש"ש נמי לא הוי אבל למסקנא דפרק האומנין ופרק שבועת הדיינין דמוקי הש"ס פלוגתא דתנאי במלוה שצריך למשכון פליגי אי שייכי פרוטה דרב יוסף ואם כן לפ"ז משמע דבכה"ג לא שייך כלל מילתא דרבי יצחק דכיון שמלוה צריך להיות פוחת דמי הלוואה והולך א"כ לא שייך לומר דקני ליה דלא הוי אלא כשוכר וגריע משוכר וכמ"ש הש"ך בשם הריטב"א ז"ל סי' ע"ג ולפ"ז הדרינן למילתא קמייתא לסברא החיצונה דלעולם שייכא מילתא דרבי יצחק אפילו בשעת הלואה ואידי ואידי חייב באונסין והיינו כסוגית הש"ס דהכא וכסוגיא דפסחים ובלא"ה ע"כ צ"ל דבמלוה צריך למשכון לא שייך מילתא דר"י דאלת"ה היאך כתב הרמב"ן ז"ל דהאי ותסברא היינו דחיה בעלמא דא"כ תקשי מיהא למסקנא דפרק האומנין ופרק שבועת הדיינין דפליגי במלוה צריך למשכון ופליגי אי שייכא פרוטה דרב יוסף ות"ל דאפילו לא שייכא פרוטה דר"י אפ"ה הוי ש"ש משום דקניא ליה מדר"י דהא להרמב"ן ז"ל למסקנא איירי ר"י אפי' בשעת הלואתו אע"כ דבמלוה צריך למשכון לא שייכא מילתא דר"י וא"כ כ"ש דא"ש טפי לשיטת רש"י ז"ל וכמ"ש והתמיה על הש"ך שהאריך בשיטת רש"י ז"ל בסימן ע"ג ולא הרגיש ועיין בלשון רש"י ז"ל בשמעתין ומלבד זה יש לי לדקדק על מה שכתב הוא ז"ל בשיטת רש"י ז"ל ואין כאן מקומו ודו"ק ועיין בסמוך ואכתי יש לי לדקדק לשיטת רש"י ז"ל והרמב"ן א"כ למאי דס"ד מעיקרא בפרק האומנין דר"י לא קאמר אלא שלא בשעת הלואתו א"כ תיקשי ליה מתני' דהכא מ"ט דמלוה על המשכון אינו משמט ואפשר דלמאי דס"ד מעיקרא הוי סבר דמלוה על המשכון אינו משמט היינו משום דתפיס ליה ולא הוי קשיא ליה מהלוהו ודר בחצירו דאפשר דהתם נמי אינו משמט מה"ט דתפיס ליה והא דקאמרינן בפרק איזהו נשך דאפילו משכנתא באתרי דמסלקי משמט היינו לפי המסקנא דטעמא דמלוה על המשכון היינו משום דר"י דאפילו בשעת הלואה אמר משא"כ למאי דס"ד מעיקרא דר"י בשעת הלואה לא קאמר א"כ ע"כ טעמא דמלוה על המשכון משום דתפיס וה"ה להלוהו ודר בחצירו ובלא"ה נראה דההיא במשכנתא באתרא דמסלקי משמט לאו הלכה פסוקה דלמ"ד שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט נראה דכ"ש משכנתא:

תוספות בד"ה שאני משכון כו' וי"ל דמסתבר ליה לתלמודא מאחר דקני ליה מדר' יצחק שלא בשעת הלוואתו אלים נמי שעבודיה בשעת הלואה דלא משמט כו' עכ"ל. ולכאורה אין אלו אלא דברי נביאות כהלכתא בלא טעמא דמאן פליג לן כיון דשעת הלואתו לא שייכא בדר"י א"כ מנ"ל דקונה בשום ענין אפילו לענין שמיטה וחמץ בפסח. ונלע"ד דודאי הא בהא תליא כיון דחזינן דשלא בשעת הלואתו קנה לגמרי אע"ג שזה לא נתכוון להקנותו קנין גמור אלא שיהא בטוח בחובו אפ"ה קונה אותו לגוביינא מדרב נחמן ולענין שאם מת לא נעשו מטלטלין אצל בניו וכן לענין ב"ח מוקדם אלמא דמשעת תפיסתו קנהו במשיכה להאי מילתא אע"ג דהוי קנין לחצאין א"כ ה"ה במשכנו בשעת הלואתו קנהו במשיכתו למילתיה שאם לא יפרענו יזכה בו למפרע דהא קי"ל לגוביינא שקליה ומה"ט לא נעשו נמי ממטלטלין אצל בניו וכן לענין שאין ב"ח מוקדם יכול להוציא מידו נמצא דלפ"ז א"ש כיון דזכה בו למפרע אינו משמט דהו"ל כנגוש ועומד וכן לענין חמץ בפסח דהא מעיקרא בעי למימר שם בפסחים דאפי' בשלא הרהינו אצלו עובר עליו למ"ד ב"ח למפרע גובה וע"ז משני שפיר דלעולם ב"ח מכאן ולהבא גובה ושאני הכא שהרהינו אצלו פי' כיון שהרהינו אצלו כ"ע מודו דלמפרע גובה שקנהו במשיכה משעה ראשונה לענין זה שאם לא יפרענו יזכה בו למפרע אלא דאי לאו דר"י לא הוי ידעינן הא מילתא גופא שקונה במשיכה כה"ג דאפשר דמשיכה אינה קונה אלא היכא דנפיק מרשותו דמריה לגמרי כמוכר ונותן מתנה אבל דרך שיעבוד ומשכונא לא מש"ה מייתי מדר"י דשייך קניה בכה"ג שלא בשעת הלואתו וממילא דבשעת הלואתו קנה נמי למילתא לענין שזוכה למפרע ונהי דלענין חיוב אחריות שני לן בין שעת הלואתו לשלא בשעת הלואתו היינו משום דמשכנו בשעת הלוואתו אין לנו לחייבו באחריות מסברא כיון שלא קיבל אחריות בפירוש ונהי דלגוביינא שקליה היינו אם ירצה לזכות בו יזכה למפרע אבל כל כמה דלא ידעינן שנתכוון לקנותו קנין גמור א"א לחייבו משא"כ שלא בשעת הלוואתו דגלי קרא בהדיא דחייב באחריותו דשקליה לגוביינא ממש ונתכוון לקנותו לשם גוביינא מה שאין כן לענין דקני למילתא ילפינן שפיר שעת הלוואתו משלא בשעת הלוואתו כנ"ל נכון ליישב שיטת הסוגיא ממה שנתקשו הקדמונים ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו ודו"ק:

גמ' דמנח אסיכי עיין לעיל דף ז ע"ב תד"ה דלמא:

שם וכי מפני שאנו מדמין לעיל יט ע"א:

תוס' ד"ה שטר שיש בו וכו' מ"מ אלים טפי עיין שבועות דף לז ע"ב תד"ה ואין מביאין: