Gittin 30b

עניי כותיים שאם אין עני ישראל בעיר ויש עניי כותיים מפריש לצורכם ויעכבם לעצמו שאף הם זוכים בהן דכותיים גרי אמת הם ולתנא קמא גרי אריות הם ולא יפריש בשבילם אלא בשביל עניי ישראל יפריש בכל מקום שהם:

וזכה הלה במה שבידו הלוה הזה אינו חייב לפרוש משלו שהרי הלוהו ע"מ שלא ליפרע הימנו:

דעבוד תקנתא דקאמר מפריש עליו בחזקת עניי ישראל ובהעשיר קתני אין מפרישין עליו:

לא שכיחא הלכך לא חשו לה:

אשר האמן והחזק הדבר לשון שריר וקיים:

לא תאשר לא תאמן:

שירשו קרקע שעליהם מוטל המצוה לפרוע חובת אביהן:

מלא מחט כלומר הניח קרקע מועט אין זה מפריש בחזקת יורשין אלא כשיעור דמי הקרקע:

איכא בינייהו עניי כותיים‎—There is a difference between them; by Kutee’im paupers O VERVIEW The ברייתא taught if one lent money to a pauper and will receive payment by withholding the מעשר עני for himself, and the עני died, the rule is he may still take the מעשר עני, either assuming that it is from other עניי ישראל (the view of ר' אליעזר ב"י) or בחזקת עניי עולם (according to ר' אחי). The גמרא explained that the difference between these two views is עניי כותיים‎. These is a dispute between רש"י and תוספות how to explain this גמרא‎. ----------------------------- אומר רבינו יצחק דלא תקינו אלא בחזקת עניי העיר – The ר"י says that (according to ראב"י) the חכמים instituted that one can be מפריש only בחזקת עניי העיר, but not בחזקת עניי עולם‎. תוספות cites and rejects פרש"י: ולא כמו שפירש הקונטרס דלתנא קמא גרי אריות הם ולא יפריש בשבילם‎ – And not like רש"י explained that according to the ת"ק, the כותים are considered גרי אריות and he may not withhold מעשר עני on their behalf – אלא בשביל עניי ישראל מפריש בכל מקום שהם‎ – But rather he may withhold the מעשר עני on behalf of עניי ישראל wherever they are. This concludes פרש"י, and תוספות comments – דאם כן לא נפקא מינה מידי מאי בינייהו: For if this is the meaning, there is no difference between them at all; both maintain that he can be מפריש; it will be (ר' אחי) for עניי כותים or (ת"ק) for עניי ישראל בכל מקום שהם‎! S UMMARY All agree that one can be מפריש only for the עניי העיר‎. The dispute is if one can be מפריש for the עניי כותים, where the ת"ק maintains no and ר' אחי maintains yes. T HINKING IT OVER תוספות writes that according to רש"י (who maintains that according to the ת"ק he can be מפריש for עניי ישראל בכל מקם שהם) there is no difference between the ת"ק and ר' אחי‎. However רש"י said that (only) according to the ת"ק he can be מפריש for עניי ישראל בכ"מ שהם, but not according to ר' אחי, so there will be a difference between the ת"ק and ר' אחי in a case where there are no עניים at all in this city; where according to the ת"ק he can be מפריש for עיר אחרת, but not according to ר' אחי‎. What is תוספות question?

תניא רבי אומר יורשין שירשו‎—It was taught; Rebi said, heirs who inherited O VERVIEW The משנה taught that if the כהן (the debtor) died, the creditor can no longer be paid by withholding תרומה, unless he asks permission from the heirs. However if he lent the כהן the money by בי"ד he is not required to ask permission from the heirs. רבי ruled (as it was interpreted by ר' יוחנן) that the rule of the משנה is where the heirs inherited (land but not money). תוספות clarifies which case of the משנה is רבי referencing. ---------------------------- מפריש עליהם אבל לא ירשו לא מפריש עליהן‎ – He may continue separating and keeping the תרומה on account of these heirs, if they inherited land, but if they did not inherit land, he cannot continue to separate and keep the תרומה on their account – ואסיפא קאי ואם הלוה בפני בית דין אין צריך ליטול רשות מן היורשים‎ – And רבי is referencing the סיפא of the משנה which states, ‘and if he lend him before בי"ד he is not required to receive permission from the heirs’, provided that they inherited land. רבי is qualifying the permissive rule of the סיפא‎ – אבל ארישא דקתני מת צריך ליטול רשות מן היורשים לא מצי קאי – However רבי cannot be referencing the רישא, which states, ‘If the כהן dies he is required to receive permission from the heirs’ – דכל שכן אם לא ירשו שצריך ליטול רשות יותר שאין עליהן מוטל לפרוע חוב אביהן: For how much more so is there a greater requirement to receive permission when they did not inherit land, since there is no obligation for the heirs to repay their father’s debt. S UMMARY רבי is referencing and qualifying the more lenient סיפא‎. T HINKING IT OVER Why cannot we say that רבי is referencing the רישא and this is what he means; when the יורשים inherit (קרקע), then the lender can ask רשות and may continue להפריש עליהם, however if they did not inherit (קרקע), even if he asks permission, he cannot be מפריש עליהם since he never lent them money?!

וכמעשה דקטינא דאביי‎—And like the story of the small land of Aba’yay O VERVIEW ר' יוחנן ruled that even if the father left over a small tract of land (less than the value of the debt), nevertheless he can be continually be מפריש עליהם until the entire debt is paid and like the story of קטינא דאביי‎. ------------------------------- תוספות responds to an anticipated difficulty: ואף על גב דאמר התם במי שהיה נשוי (כתובות דף צא, ב) – And even though the גמרא states there in פרק מי שהיה נשוי‎ – דאי אמרו ליה הני חמשין דמי קטינא סלוקי סלקוהו הכא תקנתא דרבנן היא: That if the יתומים told the מלוה, ‘ these fifty זוז which we are giving you, is payment for this קטינא’, they removed him from this land and he cannot collect anymore, so why here can he continually collect? תוספות responds that here it is an enactment of the רבנן so the כהנים can borrow money more easily. S UMMARY He can continually be מפריש for the קטינא here because of a תקנתא דרבנן‎. T HINKING IT OVER What is תוספות question; indeed if the יתומים would claim that we are paying for the field, he can no longer by מפריש עליהם, however in our גמרא we are discussing where they did not claim it, so it is like קטינא דאביי‎?!

הילך דמיו חוששין שמא עשאו כולי‎—‘Here is the money’; we are concerned perhaps he made it, etc. O VERVIEW The גמרא cites a ברייתא which states (according to the rendition of אביי) that if a ישראל says to a לוי, ‘I have your כור מעשר in my house and here is money in exchange for the מעשר’, the rule is that the ישראל cannot eat this מעשר, for perhaps the לוי used this כור מעשר as תרומת מעשר for nine כורים of מעשר which he owns. There is a dispute between רש"י and תוספות as to when and how the לוי made this כור מעשר into תרומת מעשר‎. ---------------------------------- פירש בקונטרס לאחר שקיבל המעות עשאו תרומת מעשר‎ – רש"י explained that after the לוי received the money he made this כור מעשר for תרומת מעשר‎ – תוספות disagrees with פירש"י: וקשה לרבינו יצחק דלאחר שמכרו איך יכול לעשותו הא לא מיחסר משיכה – And the ר"י has a difficulty with פרש"י, for after the לוי sold the מעשר how can he make it תרומת מעשר, since it is not lacking משיכה‎ – שהרי ברשות ישראל קאי‎ – For the מעשר is stationed in the possession of the ישראל, it does not belong to the לוי‎ – תוספות offers his interpretation: אלא יש לומר דשמא עשאו קודם קבלת הדמים קאמר‎ – Rather one can say the גמרא means that we are concerned that perhaps the לוי made it תרומת מעשר before he received the money – תוספות explains the follow up question in the גמרא: ופריך אטו ברשיעי עסקינן דשקלי דמי ומשוו ליה תרומת מעשר – And [when] the גמרא asks, ‘are we discussing wicked people who take money and make it תרומת מעשר’; we must say – פירוש ומשוו ליה כבר תרומת מעשר מעיקרא: The explanation of this question is that the concern is that the לוי already made it תרומת מעשר initially, but not that he is making it תרו"מ after he received the money, because then it is not ברשותו‎. S UMMARY According to רש"י the לוי may make it תרו"מ after he receives the money, and according to תוספות before he receives the money. T HINKING IT OVER 1. What would be considered a greater 'רשע'; if he made it תרומת מעשר after he received the money (פרש"י) or before he received the money (תוס')? 2. Previously we learnt that the כהן (or לוי) can retract from the deal, so what is תוספות question on רש"י, the לוי can retract and therefore he can make it תרומת מעשר‎?!

מעשר לאביך בידי הילך דמיו‎—I have your father’s Maaser, here is its money O VERVIEW רב משרשיא בריה דרב אידי explained the previous ברייתא in the following manner; if a ישראל told a לוי, ‘I am holding your father’s מעשר, and here is its money’, etc. (as the ברייתא rules). Our תוספות clarifies this explanation. ------------------------------- תוספות asks: תימה אמאי נקט השתא הילך דמיו – It is astounding! Why mention now (in this case), ‘here is its money’?! תוספות has an additional difficulty: ועוד אמאי חוששין כלל שעשאו אביו תרומת מעשר‎ – And additionally why are we at all concerned that the father made it תר"מ – והא אדרבה חזקה על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו‎ – For on the contrary there is a presumption regarding a חבר that he does not allow anything to leave his hand unless it is in proper order (regarding תרומות ומעשרות) – כדאמרינן (פסחים דף ט, א) בחבר שמת והניח מגורה מליאה פירות‎ – As the גמרא states regarding a חבר who died and left over a drawer full of produce, that we assume that תרו"מ were properly separated. Why should we therefore assume that the father used it for תרומת מעשר and did not inform anyone, since this could cause that a זר should eat it?! תוספות answers: ויש לומר בדוחק דקסבר דמסתמא אביו אמר לו אם הוא מתוקן או אינו מתוקן‎ – And one can say - reluctantly – that the גמרא assumes that presumably the father told him whether the מעשר was prepared or not prepared (to be eaten) – ואם לא נטל דמיו רמי אנפשיה לצורך עצמו ומדכר שאמר לו אביו – So if the בן לוי did not take its money (but rather took back the מעשר), he exerts himself for his own sake and remembers what that father told him – ואם לא מדכר חשבינן ליה בחזקת מתוקן – And if he does not remember, we consider this מעשר in the presumptive status of מתוקן אבל כשנוטל דמיו לצורך אחרים לא רמי אנפשיה ומדכר: However when the בן לוי takes the money and leaves the מעשר over for the ישראל, so for the needs of others the בן לוי does not exert himself to remember, therefore we are concerned that perhaps the father told him that they are not מתוקן‎. S UMMARY A person exerts more effort to be certain that he is acting properly than if it concerns the action of others. T HINKING IT OVER תוספות asks why should we assume that the father made it תר"מ, since there is a חזקה that a חבר is not מוציא מתח"י דבר שאינו מתוקן‎. Why did not תוספות ask the same question on the אוקימתא of אביי that we are discussing the לוי himself; how can we assume that he made it תר"מ על מקום אחר and not inform anyone?!

וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף—And are Chaveirm suspect to separate when it is not close by Overview The גמרא asks why should there be a concern that the father was תורם של מן המוקף‎. Our תוספות reconciles our גמרא with other seemingly contradictory גמרות‎. ------------------------------- תוספות asks: תימה דתנן במסכת ביכורים (פרק ב' משנה ה') תרומת מעשר שוה לביכורים בשני דרכים‎ – It is astounding! for the משנה in מסכת ביכורים teaches; ‘תרומת מעשר is similar to ביכורים in two ways, – ניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף‎ – It can be separated from טהור produce on produce which is טמא, and it can be separated שלא מן המוקף,’ which seemingly contradicts our גמרא which requires מן המוקף by תרומת מעשר‎! An additional contradiction: ואמר נמי בירושלמי בפרק ב' דתרומות דכל התורה כולה למידה ומלמדה‎ – And it is also stated in the ירושלמי in the second פרק of מסכת תרומות that regarding the entire תורה, that from the פסוקים on a particular topic we learn about the topic discussed, and it also teaches about other topics – חוץ מתרומת מעשר שמלמדה ואינה למידה‎ – With the exception of תר"מ which teaches regarding other דינים, but we cannot learn from it regarding itself; meaning – דבתרומת מעשר כתיב (במדבר י"ח) ממנו מן המוקף‎ – For regarding תר"מ it is written, ‘from it’ (ממנו), meaning מן המוקף‎ – ומוקמינן ליה בתרומה גדולה ולא בתרומת מעשר‎ – However, we establish this דרשה for תרומה גדולה, but not for תר"מ. We see again that תר"מ need not be taken מן המוקף contradicting our גמרא – A third contradiction: ובפרק הזהב (בבא מציעא דף מט, א) אמרינן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי‎ – And ר' יוחנן states in פרק הזהב, a ישראל who said to a בן לוי, ‘I have a כור מעשר of yours in my possession’; the rule is that – רשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר‎ – The בן לוי is permitted to make this כור מעשר into תר"מ for מעשר which he has elsewhere. In all these three citations we see that תר"מ can be separated שלא מן המוקף – והכא פריך אתרומת מעשר וכי נחשדו כולי‎ – And yet here the גמרא asks regarding תר"מ, ‘and are they suspect, etc. of being מפריש תר"מ שלא מן המוקף, indicating that תר"מ must be separated מן המוקף, however we see in these three places that it can be done שלא מן המוקף‎! תוספות answers: ויש לומר מדרבנן אף תרומת מעשר בעי מוקף‎ – And one can say that מדרבנן even תר"מ requires being separated מן המוקף, and those other גמרות are discussing the rule מדאורייתא – תוספות responds to an anticipated difficulty: והא דקאמר רשאי בן לוי היינו בשבתות וימים טובים דשרי – And regarding this which ר"י said in פרק הזהב that the בן לוי is permitted to use this כור מעשר as תר"מ on other מעשר, that permission is only for ערב שבת ויו"ט – כדאמרינן בהאשה רבה (יבמות דף צג, א) – As the גמרא relates in פרק האשה רבה‎. תוספות asks: וקשה דבפרק המפקיד (בבא מציעא דף לח, א) תנן המפקיד פירות אצל חבירו‎ – And there is a difficulty, for the משנה in פרק המפקיד teaches, ‘one who deposited produce by his friend – אפילו הן אבודין לא יגע בהן – Even if they are being destroyed, the watchman should not touch them’ – ומפרש רב נחמן בר יצחק בגמרא דחיישינן שמא עשאו תרומת מעשר על מקום אחר‎ – And רנב"י explained in the גמרא because ‘we are concerned that perhaps the depositor made them into תר"מ for somewhere else’. תוספות asks – ואמאי וכי נחשדו לתרום שלא מן המוקף‎ – But why should we be concerned that שמא עשאו תר"מ וכו', are then people suspect of being תורם שלא מן המוקף (as the גמרא asks here)?! תוספות answers ואומר רבינו תם דגבי פקדון חיישינן טפי – And the ר"ת says that by a deposit there is a greater concern – ובחששא מועטת תולין הדבר להחמיר שלא ליגע בו‎ – And even by a slight concern we lean to being stringent and not touch the deposit – וחיישינן שמא בשבתות ויום טוב עשאו דשרי שלא מן המוקף – For we are concerned that perhaps he made it תר"מ on ערבי שבתות ויו"ט when it is permitted to be תורם של מן המוקף כדאמר בהאשה רבה (יבמות דף צג, א) – As the גמרא relates in פרק האשה רבה‎ – אבל בשאר מקומות לא חיישינן‎ – However by other places (meaning where it is not a פקדון) we are not concerned – דלא שכיחא שיהא לו פירות בביתו ולא יהא לו די לשבת אם לא יעשרו ממקום אחר‎ – For it is not common that he should have produce in his house and not have enough for שבת unless he takes מעשר from elsewhere, so since it is not שכיח, there is no concern – תוספות offers an alternate explanation to resolve the contradictions: ויש מפרשים דדוקא חברים לא נחשדו לתרום שלא מן המוקף‎ – And others explain that it is only regarding חברים who are not suspected לתרום שלא מן המוקף‎ – דהכא איירי בבן לוי שניתן לו מעשר ואין נותנין אלא לחבר‎ – For here we are discussing a בן לוי to whom מעשר was given, and we only give מעשר to a חבר‎ – כדאיתא בהזרוע (חולין דף קל, ב) אין נותנין מתנות לכהן עם הארץ‎ – As the גמרא mentions in פרק הזרוע; ‘we do not give מתנות כהונה to a כהן עם הארץ’ – אבל המפקיד כל אדם מפקיד אף שאינן בקיאין בהלכות מוקף‎ – However regarding depositing, any person can deposit even if he is not familiar with the requirement of מוקף, therefore we are חושש that he was תורם שלא מן המוקף. תוספות asks: ואם תאמר ההיא דביכורים דנטילתה שלא מן המוקף היכי מצי למימר דמדאורייתא איירי‎ – And if you will say; that משנה regarding ביכורים where it states that ביכורים (and תר"מ) can be taken שלא מן המוקף, how can we say that it is discussing the דאורייתא rule, however מדרבנן it needs to be taken מן המוקף‎ – הא קתני וצריכה שיעור כתרומה‎ – But the משנה there teaches that בכורים requires an amount like תרומה does – ומדאורייתא לתרומה גדולה אין לה שיעור דחטה אחת פוטרת את הכרי – However מה"ת there is no שיעור for תרומה גדולה, for one kernel of wheat (which is separated for תרומה) exempts the entire pile of wheat from separating additional תרומה‎? How can there be a שיעור for בכורים like תרומה, when there is no שיעור for תרומה מה"ת‎?! תוספות answers: ויש לומר דאין לה שיעור למטה אבל יש לה שיעור למעלה‎ – And one can say; that תרומה (and ביכורים) has no minimum שיעור, but it has a maximum שיעור; meaning – דאין יכול לעשות כל גורנו תרומה דבעינן ראשית ששיריה ניכרים‎ – that one cannot make his entire silo into תרומה, for we require that the תרומה be ראשית (the first), meaning that the remainder (which is not תרומה) be recognizable – וכי האי גוונא איכא בריש מסכת פאה (פרק א' משנה א') גבי אלו דברים שאין להם שיעור: And a similar explanation is found in the beginning of מסכת פאה regarding the משנה of אלו דברים שאין להם שיעור‎. S UMMARY The requirement to be מפריש מן המוקף is only מדרבנן [and perhaps only for חברים]. T HINKING IT OVER תוספות writes that by a פקדון we are more concerned that he was מפריש שלא מן המוקף on ערב שבת ויו"ט where it is permitted. What is the סברא to differentiate between a פקדון (where we are חושש), but not in other instances?

לתרום שלא מן המוקף—To separate when it is not close by O VERVIEW The גמרא here assumes that it is forbidden to be תורם תרומת מעשר שלא מן המוקף‎. There is a dispute between רש"י and תוספות why it is forbidden. ---------------------------------- פירש בקונטרס דשמא באותה שעה אינה בעין – רש"י explained the reason one may noy be תורם שלא מן המוקף is because that perhaps at that time when he is separating the תר"מ, the designated תר"מ are not existent – תוספות disagrees: ואין נראה דתרומה גדולה מדאורייתא בעי מוקף ואם כן אפילו שתיהן לפניו – And it does not seem that this is correct, for תרומה גדולה requires מוקף מה"ת, so therefore even if both the produce which he will designate as תרומה and the other produce are both before him but they are separated (שלא מן המוקף) it is not תרומה‎ – ובתרומת מעשר נמי דלא בעינן מוקף אלא מדרבנן‎ – And even regarding תר"מ where we require מן המוקף only מדרבנן (it is not because שמא אינה בעין as רש"י maintains, but rather( the reason it requires מוקף‎ – נראה דהיינו משום גזירה אטו תרומה גדולה – It is seemingly because of an injunction on account of תרומה גדולה‎ – ובעינן מוקף אפילו שתיהן לפניו כמו בתרומה גדולה‎ – So תר"מ also requires מוקף even if they’re both in front of him, just like by תרומה גדולה‎ – וגבי חלה נמי תנן מוקף אפילו שתיהן לפניו: And by חלה where the משנה taught that it needs to be separated מן המוקף, it means even if they’re both in front him, nevertheless it must still be מן המוקף‎. S UMMARY רש"י maintains that מוקף is required because of the חשש that it no longer exists, while תוספות maintains that by תרומה it is required מה"ת and by תר"מ it is משום תר"ג. T HINKING IT OVER רש"י, when he writes the concern of אינה בעין, is discussing תר"מ, which all agree requires מן המוקף only מדרבנן‎. Therefore we can say that if not for the חשש of אינה בעין we would not require מן המוקף at all, however since there is the serious concern of אינה בעין, therefore we are גוזר that it must be מן המוקף (touching) like תרומה גדולה, as the expression מן המוקף indicates.

כיון דלא קייץ כולי‎—Since it is not defined, etc O VERVIEW רב אשי explained the ברייתא of ישראל שאמר ללוי וכו' to be in a case where a ישראל told a לוי, ‘my father told me that he is holding your (unspecified amount of) מעשר’, in which case the לוי (when he takes possession of this מעשר), needs to be concerned that תרומת מעשר was not yet separated from this מעשר (however if he told him כור מעשר the לוי can be assured that the father [who is a חבר] separated תר"מ from it). -------------------------------- תוספות asks: ואם תאמר והא מוקי לה כאבא אלעזר בן גמלא דאמר ניטלת מאומד‎ – And if you will say, but the גמרא established this ברייתא like אבא אלעזר בן גמלא who maintains that תר"מ may be taken by estimation – ואם כן כי לא קייץ נמי ליחוש דלמא תקוניה תקניה בעל הבית מאומד – So therefore even if it was not קייץ (we do not know the exact amount of מעשר), nevertheless let us be concerned that perhaps the בעה"ב made it fit by estimation?! תוספות answers: ויש לומר דאינו תורם מאומד דבר שאינו שלו שאינו רוצה להפסיד לא ללוי ולא לכהן: And one can say that one is not תורם by estimation something which is not his for he does not want to cause a loss neither to the לוי, nor to the כהן‎. S UMMARY One is not מפריש מאומד if the produce is not his, because he may cause a loss to someone. T HINKING IT OVER תוספות asks that even if לא קייץ we should assume that the בעה"ב was מפריש, so therefore presumably the לוי need not be מפריש‎. However why do we care if the לוי will be מפריש תר"מ, what is the downside?!

הא ד תניא רבי אומר יורשין שירשו פירשו בתוספות דאסופא דמתניתין קאי דקתני ואם הלוון בפני בית דין אין צריך ליטול רשות מן היורשין, ועלה קאמר רבי דדוקא בדאיכא יורשין שירש, כלומר דבכענין הוא דתקון רבנן לגבות בחזקתן, אבל אי ליכא יורשין שירשו קרקע בכי הא לא תקון רבנן, דאי ארישא קאי אדרבא כי ליכא יורשין שירשו כל שכן דצריך ליטול רשות מהן. וכן פירשה הר"ז הלוי ז"ל אלא שהוסיף בו [בנדפס: דברים] משום דבפני בית דין כמלוה בשטר דמיא וגביא מן היורשין שירשו קרקע, ותפס עליו הרמב"ן נ"ר דאי משום הא אפילו רישא דמלוה על פה, נמי גובה מן היורשין ואי משום שמא יטענו פרע אבינו אינן נאמנין דהויא ליה כתוך זמנו שהרי קבע לו זמן לגורן, וקיימא לן דגביא אפילו מן היתומים כדאיתא בפרק קמא דבבא בתרא (ה, א), וכל שכן הכא דלא קיימא לפרעון כלל אלא מן המעשרות. ועוד, שאם מן הדין אפילו לא הניח מלא מחט למה גובה מלא קרדום מן הדין בלא רשות היתומים הא אינה אמרי ליה אנן דמי מלא [בנדפס: דממלא] מחט יהבינן, אלא ודאי ארישא דמתניתין קאי והכי קאמר אי איכא יורשין שירשו קרקע מצי יהבי ליה רשות להפריש ואפילו לא הניח אלא מלא מחט גובה מלא קרדום דכיון דאיפשר לו לגבות חובו, כעין קטינא דאביי, נמצא ששעבוד כל חובו קיים, אבל כשלא ירשו קרקע אף על פי שנתנו לו רשות אינו מפריש וגובה לפי שכבר אבד שעבודו ואין מפרישין על האבוד ולא שנינו אלא המלוה, אבל כהן שאמר לישראל הפרש עלי והן שלך במתנה אפילו כשהוא קיים ואפילו במכרי כהונה ולוייה אינו מפריש ואפילו במזכה לו על ידי אחר, וכדאמרינן נמי בשחיטת חולין בפרק הזרוע האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשיבבותיה ודחיקא ליה מילתא ליזכי ליה מתנתא ואף על גב דלא אתו לידו במכרי כהונה, ואיתמר גבי רבא דאמר ליה לשמעיה בעינא דאיכול לישנא בחרדלא זכי לי וזכי ליה, אימר דאמרי אנא דלא איפשר ליה רבא איפשר ליה, שמע מינה שלא התירו כן אלא מפני התקנה. וגרסינן נמי בירושלמי: אתא עובדא קומי רבי אמי בבן לוי שהיה חייב לישראל מעות ואמר לו הפרש עליהן מחלקי אמר ליה ולא נינן המלוה מעות את הכהן וכו' בשהלוום על מנת כן אבל אם לא הלוום על מנת כן לא, רבי זעירא אמר ואפילו לא הלוום על מנת כן, חיליה דרבי זעירא מן הדה וכן בן לוי שהיה חייב לישראל מעות ואמר לו הפרש עליהן מחלקי לא יהא גובה ומפריש שאין לוי עושה לוי לא אמר אלא לא יהא גובה ומפריש הא משלו מפריש, הנה בכאן שאינו רשאי להפריש שלא ברשותן אף על פי שהן חייבין לשלם, ואיכא נמי מאן דאסר אפילו ברשות כיון שלא הלוום מתחילה על מנת כן, כל שכן יורשין שירשו מטלטלים שאפילו נתנו לו רשות אינו רשאי. אלא ודאי ארישא קאי, וכן תני לה בתוספתא ארישא דתניא התם המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני ומתו צריך ליטול רשות מן היורשין, אלו הן היורשין רבי אומר כל שירשו רבי אליעזר בן יעקב אומר המלוה מעות את הכהן ואת הלוי בפני בית דין. ותדע נמי מדקא פסקי עלה מתניתין מת צריך וכו' ואי אסופא קאי הוה להו למימר אינו צריך ליטול רשות ותניא רבי אומר ובלבד יורשין שירשו. תוספתא בפרק קמא דתרומות לא יתרום בעל הבית את המעשר ויטול רשות מלוי ולא הזרוע והלחיים והקיבה ויטול רשות מכהן אבל מלוה אותו להיות מפריש עליהן מחלק. וזה מוכיח כדברי הרמב"ן נ"ר שכתבנו [בנדפס: וכן נראה ודאי דאי אסיפא מתניתין פליגא אדרבי אלעזר בן יעקב דאמר לעיל דאפילו מת הוא מפריש עליהן בחזקת אותו השבט, ולמה נעשה משנתינו חולקת עם רבי אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי].

ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי הא לך דמיו אין חוששין שמא עשאן תרומת מעשר על מקום אחר. דכיון דלא קיץ אינו עושה [בנדפס: אותו] תרומת מעשר דהא לא ידע כמה ניהו אבל

כור מעשר לך בידי הא לך דמיו חוששין שמא לאחר שקבל הדמים

עשאן תרומת מעשר על פירות שיש לו בתוך הבית והיינו דאמרינן

[אטו] ברשיעי עסקינן דשקלי דמי ומשוי ליה תרומת מעשר דמשמע דחיישינן דילמא בתר דשקיל דמי משוי ליה תרומת מעשר. כך פירש רש"י ז"ל. והקשו עליו בתוספות, דאי לבתר דשקיל דמי היכי מצי משוי ליה תרומת מעשר דהא לאו דידיה הוא. ורש"י ז"ל נשמר מזאת הקושיא וכתב דכיון דלא משך יכול לחזור בו הלוי ואף על פי שהוא ברשותו של ישראל לא קנו מעותיו, דאימתי קנייה לוי דליקנייה לישראל בקבלת המעות, הילכך כי חזר בו ועשאו תרומת מעשר חל עליו שם המעשר. עד כאן. ואם תאמר אם כן אף הוא היאך יעשנו תרומת מעשר דאכתי לא קני לה, איכא למימר דכיון דאין לו בו לישראל הנותן אלא טובת הנאה והויא לה מתנה מועטת, ויש בחזרתו משום מחוסרי אמנה יכול הוא לעשות תרומת מעשר על מקום אחר כל שלא חזר בו בעל הבית אף על פי שיש לו לבעל הבית רשות לחזור בו כדאמרינן בבבא מציעא פרק הזהב (בבא מציעא מט, א) מודה רבי יוחנן במתנה מועטת דסמכה דעתיה הכי נמי מסתברא דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר נתנו לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תרעומת, ומיהו לפי מה שכתבתי למעלה בין רב בין לעולא אחר שנמרח אינו יכול לחזור בו דכיון דנפיק ישראל ידי נתינה בכך או משום מכרי כהונה או משום שעשו שאינו זוכה כזוכה מיזכא זכי ביה לוי וקניא ליה חצרו של ישראל, אי נמי מעותיו דבכי הא לא תקנו משיכה ודבר תורה מעות קונות והכא במכרי לויה מיירי לרב, דאי לא כי לא עשאו לוי תרומת מעשר על מקום אחר מאי הוי הא לא נפיק ישראל ידי נתינה, ודאקשינן לעיל בריש שמעתין ואף על גב דלא אתי לידיה ולעולא בכל לוי נמי איכא לאוקמא ומשום שעשאוהו כזוכה דכיון שעשאוהו כזוכה יצא ידי נתינה ויכול לוי למכרו ומעותיו של ישראל קונות לו, ועוד דלהאי אוקמתא אתיא ברייתא דלא כשמואל דאמר במזכה להן על ידי אחר דלשמואל קני ליה ישראל לגמרי כיון שמשכו ממנו. ונראה דברי רבינו תם ור"י זצ"ל דפירשוה חוששין שמא בין אמירה לקבלת מעות עשאן תרומת מעשר. והא דאקשתיה לרש"י ז"ל מדאמרינן ברשיעי עסקינן דשקלי דמי ומשוי ליה תרומת מעשר, ולא קאמר דמשוי ליה תרומת מעשר ושקל דמי, לא דק בלישניה, והכי קאמר דשקול דמי כיון דמשוי ליה תרומת מעשר.

וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף פירש רש"י ז"ל אסור לחבר לומר תבואה שיש לי במקום פלוני תהא תרומה על זו, שמא באותה שעה אינה בעין ואם עשה עשוי. והקשו עליו דלדבריו מגזרת חכמים היא, ואינה אלא דבר תורה ולא משום גזרה שמא אינה בעין, אלא גזרת הכתוב וכדילפי לה מוהרמותם ממנו מן המוקף לו ודרשה גמורה היא כדאמרינן עלה בסיפרי דכל התורה כולה למדה ומלמדת חוץ מזה שמלמדת ואינה למדה דוהרמותם ממנו בתרומת מעשר כתוב, ותרומת מעשר לא בעיא מוקף דבר תורה ותרומה גדולה בעיא מוקף, ופירשו בתוספות דאפילו שתיהן לפניו דליכא למיחש בעינן בתרומה גדולה מוקף ובתרומת מעשר נמי מדבריהם גזרה אטו תרומה גדולה, וגבי חלה נמי תנן מחתה בכפישה או באחנותא ומקפת וקורא לה שם.

ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי או כור מעשר יש לך בידי אם הוא נותנו לו אין כאן מקום לחוש לתרומת מעשר שבו שהרי הוא נותנו לו והוא יחוש לעצמו והוא שאמרו כאן מאי קאמר כלומר והיאך נחוש לתרומת מעשר שבו הואיל והוא נותנו לו אמר לו מעשר יש לך בידי שהפרשתי בשבילך ולא הזכיר לו כמה אלא שאמר לו הילך דמיו ולקחם הלוי אין חוששין שמא אחר שנטל דמיו עשאו הלוי תרומת מעשר על מקום אחר ולאסרם לישראל באכילה שהרי לא ידע כמה הם והילכך מותר לישראל בהפרשת תרומת שבו אמר לו כור מעשר יש לך בידי הילך דמיו היה סבור בסוגיא זו לומר שחוששין שמא אחר שנטל דמיו עשאו תרומת מעשר אלא שהוקשה לו בלוי רשע עסקינן דשקיל דמי ומשוי ליה בתר הכי תרומת מעשר אלא ודאי אף בזו אין חוששין וכן הלכה ויראה לי שכן הדין אם אמר לו מעשר יש לך בידי או כור מעשר יש לך בידי ולאחר זמן אמר לו מכרהו לי והילך דמיו ונטלם הלוי שאין חוששין בה כלל שאינו חשוד לקבל דמיו אחר שעשאו תרומת מעשר ושמא תאמר בראשונה מיהא שקבל דמיו מאי איריא משום דמסתמא לאו רשע הוא ואפילו היה ליה רשע היאך יכול לעשותו תרומת מעשר אחר שקבל הדמים והרי קנאם הישראל בנתינת הדמים ומתוך קושיא זו נראה לי לפרש כמה שכתבתי באחרונה אלא שהם מתרצים שאף בראשונה לא זכה בהם הלוי עדין שיוכל להקנותם לישראל ולפיכך לא קנאם הישראל בנתינת מעות ומכל מקום קנאם לענין שיכול לעשות מהם תרומת מעשר ואין נראה כן דמאי פסקא ועוד שמאחר שנתן הדמים ושהם ברשותו ודאי קנאם ומתוך כך נראה לפרשה על הדרך שכתבתי באחרונה:

אמר לבן לוי מעשר לאביך בידי כלומר וכבר הודעתיו כן בחייו הילך דמיו וקבלם אין חוששין שמא האב עשאו תרומת מעשר על מקום אחר הואיל ולא בירר לו כמה הוא ומותר לו לאכלן בהפרשת תרומת מעשר כור מעשר יש לאביך בידי כלומר וכבר הודעתיו כן בחייו הילך דמיו וקבלם היה סבור בסוגיא זו לומר שחוששין שמא עשאו האב תרומת מעשר והוקשה לו וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף והלא אסור להם בכך שמא באותה שעה אין התבואה בעין ובתלמוד המערב למדוה דרך אסמכתא מדכתוב והרמותם ממנו ר"ל מן המוקף ואין חברים חשודים בכך וכהנים ולויים כחברים הם אלא ודאי אף בזו אין חוששין ויש שואלים והלא בשני של בכורים אמרו שתרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף כבכורים ופירשו דדוקא שבאו לידו אלא שאינו מחובר לכרי שהוא עושהו תרומת מעשר עליו הא כשאינן בביתו מיהא לא וזהו שפירשו בה גדולי הרבנים שמא אותה שעה אינם בעין כמו שכתבנו ומקשים לעצמם שהרי בשלישי של מציעא אמרו המפקיד פירות אצל חברו אפי' הם אובדים לא יגע בהם שמא עשאן תרומת מעשר על מקום אחר והרי אינם בביתו כלל ואינה קושיא חדא שמא לאו חברים נינהו ואידך אינשי נחשדו ועוד שאיפשר לפרשה שמא עשאם תרומת מעשר כשהיו בביתו קודם שיפקידם לו ויש מתרצים שזו של בכורים דאוריתא הא מדרבנן צריך להפרישה מן המוקף אלמא תרומה גדולה אף מדאוריתא מן המוקף ומקשים לעצמם שהרי בזו של מציעא אמרו לפיכך עושה אותן תרומת מעשר ומדקאמר עושה לכתחלה אלמא אף מדרבנן שרי ותירצוה בערב שבת ומתוך הדחק הקלו בה בערב שבת ועיקר הדברים דכל שלא מן המוקף דרבנן ובדיעבד שרי דהא קרא דוהרימותם ממנו בתרומת מעשר כתוב ובדידיה כולהו מודו דמדרבנן ועוד דבעירובין ל"ב ב' קרי שלא מן המוקף איסורא זוטא אלא שהדברים נראין כדעת ראשון ובמה שבביתו מיהא מותר בתרומת מעשר ואסור בתרומה גדולה ובמעשר ויש מתרצים שבתלמיד חכם אסור לו בתרומת מעשר בכל שלא מן המוקף הא איניש אחרינא בתרומת מעשר מותר ואף גדולי המחברים נוטים לדעה זו ואין נראה כן דמאי פסקא:

זה שכתבנו שכל שלא מן המוקף בדיעבד מותר דוקא מן השמור הא אם היה מביא כדי יין והוא רואה אותם שמשתברין ואמר יהו תרומה על אלו שבביתי אין זה כלום כמו שיתבאר במקומו:

בן ישראל שאמר ללוי אמר לי אבא שמעשר יש לך בידו חושש הלוי לתרומת מעשר שבו ויש לו והפריש ממנו תרומת מעשר אבל אם אמר לו אמר לי אבא כור מעשר יש לך בידי אין הלוי חושש לתרומת מעשר דודאי הישראל הפרישה הואיל וסיים ללוי חלקו ולגדולי המחברים מצאתי שמועה זו בהפך שבמעשר יש לך בידי אין חוששין לתרומת מעשר שבו ובכור מעשר חוששין והדברים מתמיהים:

ולפי דרכך למדת שיש רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר וליתנו לכהן כתרומה גדולה ואין גורסין בזו הילך דמיו כלל ושבוש הוא בקצת ספרים:

בד"ה תניא רבי אומר כו' דכ"ש אם לא ירשו שצריך ליטול רשות כו' עכ"ל ופשיטא ופסיקא להו דבנטילת רשות מיורשין מהני גם אם לא ירשו כלום ובחידושי הרשב"א לא כ"כ ע"ש באורך (ז) ודו"ק:

בד"ה הילך דמיו כו' דלאחר שמכרו איך יכול לעשותו הא לא מיחסר משיכה כו' עכ"ל ויש לדקדק בזה הא אמרינן לעיל דכהן יכול לחזור בו ואם כן אמאי לא יכול לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר על ידי חזרה וי"ל דעיקר קושייתם הכא למאן דאמר משיכה קונה לרבנן ולענין דינא וממונא אמרינן לעיל דהכהן יכול לחזור בו כיון דמ"מ לא עבד משיכה גמורה עשאו יד הכהן על העליונה כמ"ש לעיל אבל הכא לענין איסורא ודאי כיון דלא מיחסרא משיכה קשיא להו שפיר איך יכול לעשותו כיון דמשיכה כזו נמי קניא לא יכול לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר ועי"ל דלא דמיא דלעיל כיון דבתורת הלואה (ח) באו הדמים ליד הכהן עשאו יד הכהן על העליונה ויכול לחזור בו אע"ג דלא מיחסר משיכה משא"כ הכא שבתורת מכירה באו דמיו לידו אינו יכול לחזור בו כיון דלא מיחסר משיכה ודו"ק:

בד"ה וכי נחשדו כו' והא דקאמר רשאי בן לוי היינו בשבתות וימים טובים כו' עכ"ל דההיא מתני' דבכורים ודירושלמי בדין תורה איירי אבל הא דקאמר רשאי בן לוי כו' דמשמע דינא אתא לאשמועינן אפילו מדרבנן איכא לאוקמא דאיירי בשבתות וי"ט דשרי ומיהו (ט) הכא בשמעתין כיון דלא ידעינן דעשאו תרומת מעשר על מקום אחר לא חיישינן לשבתות וי"ט וק"ל:

בא"ד אבל המפקיד כל אדם מפקיד אף שאינן בקיאין כו' עכ"ל כצ"ל:

ד"ה איכא בינייהו עניי עובדי כוכבים וכו' עד בשביל עניי ישראל מפריש בכל מקום שהן וכו'. יש להקשות לפירוש התוס' דיש תקנה להפריש בשביל עניי ישראל בכל מקום שהן א"כ מה צריך גמרא לתרץ איכא בינייהו עניי עובדי כוכבים הל"ל דאיכא בינייהו שאין כאן עניי העיר לת"ק אין יכול להפריש דאין מפרישין על עניי העולם שהן עניי ישראל בכל מקום שהן ולרב אחא מפרישים בחזקת עניי העולם ד"ל עניי ישראל בכל מקום שהן ויש ליישב בדוחק דלישנא דעניי העולם משמע לה לגמרא שר"ל עניים שבכל העולם אף שאינם [ישראלים] גמורים:

תוספות בד"ה איכא בינייהו עניי כותים אור"י דלא תקינו כו' ולא כמו שפירש בקונטרס כו' דא"כ לא נ"מ מידי מאי בינייהו עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י ז"ל לא מיבעיא לשמואל דאמר במזכה ע"י אחר וא"כ ע"כ צריך לייחד לשם מי הוא מפריש ולזכות על שמו ואם כן נ"מ אם הפריש וזיכה ע"י אחר לעניי כותים דלת"ק לא מהני ולרבי אחא מהני וכן לרב דאמר במכירי כהונה וא"כ משמע דצריך להפריש לשם מכיריו וא"כ שייך נמי האי נ"מ אלא אפי' לעולא דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה נראה דאפ"ה צריך לייחד לשם מי הוא מפריש דהא תרומה נתינה כתיב בה. ושיטת התוספות ודאי נראה דאם הלווה בב"ד תו לא צריכינן לכל הני אוקימתי דלעיל משום דדעת ב"ד מתנה להפריש בחזקת אותו שבט ועניי עולם וכה"ג מיקרי נתינה. והנלע"ד ליישב שיטת רש"י ז"ל כתבתי וכן נראה מדקדוק לשונו בד"ה אותו השבט דמשמע להדיא שצריך להפריש לשם קרובי המת ודו"ק:

בד"ה תניא רבי אומר כו' ואסיפא קאי עד סוף הדיבור בהשקפה ראשונה נפלאתי על דבריהם היאך אפשר לומר דאסיפא קאי דהא בהלווה בב"ד אמרינן לעיל דמפריש בחזקת אותו שבט וא"כ הא דקתני נמי במתני' א"צ ליטול רשות היינו מה"ט גופא ומשיטת התוספות נראה דתנא דמתני' לית ליה הא דראב"י ולא ידעתי מנא להו דאפושי פלוגתא לא מפשינן כ"ש דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי מיהו הוכרחו לפרש מדקשיא להו דארישא לא מצי קאי דכ"ש אם לא ירשו כו' וזה יותר תימה דלכאורה נראה דבלא ירשו קרקע לא מהני נטילת רשות דידהו כיון שאין חייבין לפרוע א"כ מתנה הוא דיהביה ליה וזה אסור בתרומה וראיתי שהרשב"א ז"ל בחידושיו נתעורר בכל זה בשם הרמב"ן ז"ל ע"ש באריכות ותיתי לי דקיימתי מסברא דנפשאי שכוונתי לדעת הגדולים וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ז' מהלכות מעשר דארישא קאי:

גמרא אמר אביי הכי קאמר ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי והילך דמיו כו' לכאורה קשה טובא מאי איריא הילך דמיו הא בלא"ה קני ליה הישראל באמירה בעלמא שנתרצה הלוי דהא בחצירו שלו הן וקניא ליה חצירו כדאיתא בפרק הספינה ברשות המופקדין אצלו כיון שנתרצה קנה ונהי דבעיקר אוקימתא דאביי איכא למימר דאין ה"נ דהילך דמיו לאו דוקא אלא לאורחא דמילתא שע"י כך שפוסק לו דמים נתרצה הלוי אלא דלפ"ז לא הוי מקשה מידי בגמרא אטו ברשיעי עסקינן דשקלי דמי ובין לפירש"י ובין לפירוש התוספות לא מקשה מידי דאיכא לאוקמא בכה"ג גופא דכל כמה שלא נתן לו הדמים חושש לתרומת מעשר שבו דמצי הלוי למיהדר ביה ומלאחר מתן מעות לא איירי כלל דאז ישאלנו אם הן מופרשין לתרומת מעשר ובכה"ג קשה נמי על פירוש התוספות בד"ה הילך דמיו דלבתר דקשיא להו על פירש"י דע"י משיכה ברשות ישראל קאי ולא ניחא להו במה שתירץ רש"י בזה דאכתי לא קניא הלוי דליקניה לישראל אם כן מה הועילו בתירוץ ר"י דאיירי שלא נתן הדמים דסוף סוף קניא באמירה וריצוי בעלמא והדרא קושיא לדוכתיה דאכתי ברשות ישראל קיימי מטעם חצירו. מיהו לשיטת התוספות יש ליישב דהא דקשיא ליה לר"י על פירש"י ולא ניחא ליה בתירוצו של רש"י שהקשה ומתרץ להדיא אלא דר"י סובר דודאי קניא הלוי ע"י קבלת הדמים דלא גרע ממלוה דשמעתין דלעיל דעשו את שאינו זוכה כזוכה אלא דמשמע ליה לר"י דלא שייך לומר כן אלא כשנותן לו מעות ולטובת הלוי עשאוהו כזוכה דומיא דמלוה דלעיל משא"כ קודם מתן מעות סובר ר"י נמי כפירוש רש"י דלא קניא הלוי דליקנייה לישראל אלא דאכתי לפרש"י קשה דאביי גופא שפיר מצי לאוקמא שעדיין לא נתן דמים וליכא לאקשויי אטו ברשיעי עסקינן כדפרישית. ונראה בזה דבלא"ה ע"כ צריך לאוקמא דאיירי שנתן הדמים דאל"כ נהי דקנייה הלוי לענין שאין הישראל יכול לחזור בו דהו"ל כמתנה מועטת כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו אלא דאפ"ה בלאו חששא דעשאו תרומת מעשר נמי א"א להישראל לאכול מתבואה זו דעדיין לא יצא ידי נתינת מעשר כלל שלא נתן להלוי כלום וכמ"ש הרשב"א ז"ל לעיל בשמעתין אע"כ דלאחר מתן מעות קאמר אי חוששין או אין חוששין. מיהו השתא דאתינן להכי יש לי ליישב גם כן הא דמסיק רב משרשיא בריה דר"א דמוקי לה בישראל שאמר לבן לוי מעשר לאביך בידי והילך דמיו ואיירי בהאי ענינא גופא שכבר נתרצה אביו לכך בדיבור בעלמא ועדיין לא נתן לו הדמים או דאיירי במכירי לוייה שרגילין בכך ליתן דמיו אלא משום האי קושיא לחוד דמקשינן אאוקימתא דאביי אטו ברשיעי עסקינן דשקלי דמי והיינו כדפרישית דקודם מתן דמים לא מצי איירי דבלא"ה לא יצא ידי נתינה עד שיתן דמים ואז ישאלנו אהא מסיק רב משרשיא שפיר דבאמת עדיין לא נתן דמים ולא יצא ידי נתינה עד היום שנותן לבנו ובהא קאמר דבכור מעשר חוששין שמא עשאן אביו תרומת מעשר בין לפירוש רש"י בין לפירוש התוספות דמצי לעשותן תרומת מעשר דלא קנייה הלוי להקנות לישראל בדיבור בעלמא ואע"ג דלפ"ז לא הוי צריך לאוקמא דוקא במעשר לאביך בידי אלא כדמעיקרא שאמר ללוי גופא אלא ששלח לו המעות אחר כך ע"י שליח ויוצא ידי נתינה בכך וביני ביני קאמר דחושש שמא עשאן תרומת מעשר אלא דכולא חדא מילתא היא ומה לי אי מוקי לה בשלח ע"י שליח או ששולח ע"י בנו ואדרבא בהכי ניחא ליה טפי דאיירי בין בחיי אביו ובין לאחר מיתת אביו דהוי מילתא דפסיקא טפי דחושש לעולם כיון דליתא לדאבוה דנשיילי' כן נ"ל ליישב קושיית התוספות דבסמוך בד"ה מעשר לאביך בידי ודוק היטב כי נכון הוא בעזה"י:

תוספות בד"ה וכי נחשדו חבירים כו' תימא דתנן במס' ביכורים כו' ומוקמינן לה בירושלמי בתרומה גדולה ולא בתרומת מעשר כו' עכ"ל. שם בירושלמי מבואר הטעם דבתרומת מעשר איכא קרא אחרינא דשרי לתרום שלא מן המוקף דכתיב מכל מעשרותיכם תרימו ואפילו אחד ביהודה וא' בגליל כו' ע"ש. ומתוך כך נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל במה שמפ' קושיית הגמרא וכי נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף דהיינו דאיכא למיחש שמא אינן בעין דאי בשניהם לפניו לא הוי קשה מידי דהא במשנה דביכורים איתא להדיא דבתרומת מעשר תורמין מן המוקף ומשמע דאף מדרבנן מיירי כמו שהוכיחו התוספות מההיא דאין לה שיעור ובהכי ניחא ליה לרש"י לחלק דדוקא בשניהם לפניו שרי אף מדרבנן דכיון דגלי קרא בהדיא דאע"ג דכתיב קרא בתרומת מעשר אפ"ה כתיב נמי קרא אחרינא דמכל מעשרותיכם תרימו אף שלא מן המוקף תו לא מצי רבנן למיגזר אטו תרומה גדולה כיון שהתירה התורה בפירוש כדפרישית כה"ג בכמה דוכתי משא"כ היכא שאין שניהם לפניו דאיכא טעמא לאיסורא שמא אינו בעין ואע"ג דבירושלמי יליף מקרא דמכל מעשרותיכם דאפילו א' ביהודה וא' בגליל אפ"ה לאו מפשטא דקרא יליף לה אלא דממילא הכי הוא מדינא דאורייתא כיון דלא קפיד קרא אמוקף ממילא בכל ענין שרי ולא חיישינן מדאורייתא לשמא אינו בעין דמדאורייתא אזלינן בכל התורה בתר חזקה להכי מוקמינן לתרומה בחזקה שהוא בעין אבל מ"מ מדרבנן החמירו בתרומת מעשר בכה"ג כיון דאשכחן בכמה דוכתי שהחמירו חכמים ולא אזלו בתר חזקה כן נ"ל נכון בשיטת רש"י ז"ל ודו"ק: