Gittin 14a

בההיא הנאה דקא משתניא האי מלוה לגבי האי ממלוה ישנה למלוה חדשה ונוח לו לדחות הפרעון זמן ארוך:

גמר השתא בשעת אמירה:

ומשעביד נפשיה בלב שלם להאי ומינתיק מקמא:

כגון הני דבי בר אלישיב אם היה מקבל זה אדם חזק שאינו ממתין כגון הני דבי בר אלישיב כו':

כהלכתא בלא טעמא כאילו קבלה משה הלכה מסיני שאין צריך לתת בה טעם:

אפיטרופיא להכניס ולהוציא ואע"פ שכתבו לה בלשון מתנה לא קנאתן ואין טעם בדבר אלא כך תקנו והפקר ב"ד היה הפקר:

בבית בית מיוחד שאינו דר בה אלא עשאו לו לבית חתנות:

באפיה קאמינא לך דלא הדרנא בי השתא ס"ד דהכי אמר ליה בפניו אני מבטיחך שלא אחזור בי:

אם כן נתת דבריך לשיעורין‎—If it is indeed so; your ruling is variable O VERVIEW The גמרא argues that we cannot say that מעמ"ש is קונה because the לוה gains an advantage that he can forestall the payment of the loan, for if the recipient of the loan would be the דבי בר אלישיב who collect immediately, then מעמ"ש should not be effective (since the לוה is not gaining anything); it turns out that the rule of מעמ"ש is not applicable to all people equally; it applies to some and not to others. This cannot be for א"כ נתת דבריך לשיעורין‎. ----------------------- מה שקשה על פירוש הקונטרס בפרק קמא דקידושין (דף יא, א) – The difficulty with sרש"י' explanation in the first פרק of מסכת קידושין‎ – גבי בנתיה דרבי ינאי דקפדן אתרקבא דדינרי מפורש בקידושין: Regarding the daughters of ר' ינאי, who insisted on three קבין of דינרין for their כסף קידושין, that difficulty is discussed in מסכת קידושין‎. S UMMARY The idea of נתת דבריך לשיעורין has ramifications regarding כסף קידושין‎. T HINKING IT OVER Can we differentiate between the נתת דבריך לשיעורין mentioned here regarding מעמ"ש and the נתת דבריך לשיעורין which תוספות wishes to apply by כסף קידושין‎?

כהלכתא בלא טעם‎—Like a ruling without a reason O VERVIEW There are three rulings in the גמרא which are referred to as a הלכתא בלא טעם‎. Our תוספות explains that nonetheless there is a טעם for these rulings. ------------------------ פירוש מה שמועיל לקנות אבל טעם יש למה תקנו חכמים‎ – The interpretation of הלכתא בלא טעם is in reference as to how these three rules are effective in their acquisition (for this there is no explanation), however there is an explanation why the חכמים instituted these three rulings. תוספות enumerates and explains each of the three הלכתא בלא טעמא: מעמד שלשתן תקנו שלא יצטרך לטרוח ולעשות קניינים‎ – 1. They instituted מעמ"ש in order that it should not be necessary for people to be bothered and make קנינים‎ – ובהכותב נכסיו לאשתו משום דלא שביק לבריה ויהיב לאחריני‎ – 2. And in regards to the ruling of one who writes his whole estate to his wife (where the rule is that she does not acquire it), that is because a man will not forsake his son and give his estate to others – ואין דרך לעשות כן אלא לחלק לה כבוד ולמנותה אפיטרופיא‎ – And it is not usual to do so (to grant the estate to the wife) but rather the purpose why he wrote over the estate to his wife is in order to honor her and appoint her as an executrix for the estate – ומשיא אשה לבנו כשהאב מסיר כל מה שיש לו מן הבית סמכא עליה דעתא דבן – 3. And one who marries off his oldest son in a specified house, it is assumed that when the father removes all that he owns from the house, the son depends on this house that it is being gifted to him – כדמפרש בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמד, א): As the גמרא explains in פרק מי שמת‎. S UMMARY There is a reason why the חכמים instituted these three הלכתא בלא טעמא; however there is no explanation how they are effective legally. T HINKING IT OVER 1. תוספות explains that by הכותב כל נכסיו לאשתו she is only an אפוטרופא because דלא שבק לבריה ויהיב לאחריני‎. This would seem to be a valid reason why she does not acquire the estate. Why is this considered a הלכתא בלא טעמא‎? 2. תוספות explains that there is a reason for these הלכות; however there is no reason how they are קונה‎. Seemingly if there is a reason for the תקנה then it is understood that they are effective since הפקר בי"ד הפקר as we find in many other instances. Why are these three considered a הלכתא בלא טעמא‎?!

אבל מתנה מועטת כולי‎—However a small gift, etc O VERVIEW The גמרא explained that it was necessary for רב to state that he cannot retract a מתנה מועטת, only if it was given במע"ש (otherwise he would be able to retract), for we may have thought that מעמ"ש is necessary (for the transfer to be effective) only for a מתנה מרובה‎. Our תוספות explains why we cannot derive this from another statement of רב‎. ----------------------- תוספות asks: ואם תאמר הא נמי שמעינן לה דאמר רב בפרק הזהב (בבא מציעא מט, א) – And if you will say; but we know this as well (that one can retract even a מתנה מועטת [unless it was given במע"ש {or some other קנין}]), for רב stated in פרק הזהב‎ – דברים אין בהן משום חיסור אמנה ומדמי התם מתנה מועטת למכר דליכא מעות בהדי דברים ‘There is no lack of trust by mere words’, and the גמרא there compares granting a מתנה מועטת, to a sale where no money was transferred at the time there were words that there is an intent to make a sale. The question is why it was necessary for רב to teach us this rule again (by קבא דמוריקא). תוספות answers: ויש לומר דהכא שאומר לנפקד או לבעל חוב שיתן לו סלקא דעתין דקני טפי‎ – And one can say; that here (by קבא דמוריקא) where the original owner says to the נפקד or the to the לוה that he should give it to the recipient we would have assumed that the recipient would by more likely to acquire it in this case – מכשאמר מתנה אני נותן לך: Than in a case where the grantor merely says I am giving you a gift. רב taught us (in the case of קבא דמוריקא) that even when the item to be transferred is no longer in the possession of the grantor, he may still retract unless he gave it over במעמ"ש. S UMMARY According to רב one may retract even from a מתנה מועטת, even if it is no longer in his possession, if it was not transferred במעמ"ש. T HINKING IT OVER 1. תוספות is comparing our גמרא here to the rule of מחוסרי אמנה‎. Our גמרא is discussing whether or not there is a קנין by a מתנה מועטת, and it is obvious that even if we maintain דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה, nevertheless there is no קנין with words alone, and one is permitted to retract according to everyone. These (קנין and מחוסרי אמנה) are two separate issues. What is תוספות question and (more importantly) what is the answer?! 2. It appears from תוספות that just like according to ר"י we say that מתנה מועטת is like מכר without כסף, the same applies to רב‎. However it is possible to assume that by מתנה מועטת there is more reason not to be חוזר than by מכר בלי כסף‎. Therefore ר"י certainly maintains that by מתנה מועטת he is מחוסרי אמנה, but perhaps רב also agrees that by מתנה מועטת it is מחוסרי אמנה (and not like מכר בלא כסף)!

ולא פש גביה ולא מידי‎—And nothing remained by him O VERVIEW The גמרא cites a case where after one of the gardeners admitted to owing five זוזים, he reevaluated the situation and realized that he owes nothing. The גמרא concludes that it is a קנין בטעות‎. Our תוספות clarifies how we indeed know that nothing was owed. ------------------------ פירש רבינו חננאל וכן רבינו תם שהיו בעלי דינין מודים לו‎ – The ר"ח and the ר"ת both explained that the other litigants admitted to him, that there was no extra money in his possession – או היה הדבר ידוע בעדות ברורה דלא פש גביה מידי‎ – Or it was known with irrefutable testimony that nothing remained by him. ומשמע מדבריהם דמנפשיה אין נאמן לומר טעיתי במה שהודיתי‎ – And it seems from their interpretation that he would not be believed to claim, ‘I erred when I admitted that I had an extra five איסתרי זוזי’. He would not be believed – אף על גב דאית ליה מיגו דאי בעי אמר חזרתי ופרעתי – Even though he has a מיגו for if he wanted he could have said, ‘I later paid it to the מרי ארעא ’, nevertheless (despite the מיגו), he is not believed. תוספות proves that the claim of טעיתי is not acceptable even with a מיגו: וכן משמע מהא דתנן בשבועות (דף לח, ב) מנה לי בידך אמר ליה הן‎ – And it similarly seems so from that which the משנה in מסכת שבועות teaches, if one claims, ‘ you owe me a מנה’, and the לוה responded to him, ‘it is true’ – למחר אמר ליה תנהו לי אם אמר נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב – On the morrow the מלוה says to the לוה, ‘give it to me’, if the לוה responds, ‘I gave it to you’, he is פטור; however if the לוה says, I do not owe you’, he is חייב‎. ומפרש טעמא בפרק קמא דבבא בתרא (דף ו, א) – And in the first פרק of מסכת ב"ב the גמרא explains the reason, why he is חייב if he says אין לך בידי‎ – משום דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי‎ – Because whoever says, ‘I never borrowed’ is as if he says, ‘I never paid back’. This concludes the גמרא; now תוספות continues with his proof: ואמאי לא מהימן לומר לו אין לך בידי שטעיתי שהייתי סבור להיות חייב ואיני חייב כלום‎ – But why is he not believed to say to the מלוה, ‘ I owe you nothing, for I erred; I thought I owed you but now I realize that I owe nothing’; he should be believed with this claim of טעיתי since he has – מיגו דאי בעי אמר פרעתי אחר כך‎ – A מיגו, for if the לוה wanted he could have said, I paid you afterwards, after I admitted. The fact however is that he is not believed – אלא משמע דבמגו לא מהימן לומר שטעה: For rather it appears that he is not believed with a מגו to claim טעיתי‎. S UMMARY We do not believe the claim of טעיתי even when there is a מגו‎. T HINKING IT OVER תוספות discusses why the gardener is not believed with a מגו of פרעתי (to the מרי דארעא). If the gardener would have claimed פרעתי (the מגו), then the מרי דארעא would suffer a loss (he would not be able to claim the five זוזי from the גינאי). When the gardener claims טעיתי (his actual טענה), then the גינאי suffer a loss (they will have to give the מרי דארעא the five זוזי). The results of the טענה and the מגו are different (as opposed to a ‘regular’ מגו where the results are the same whether we accept the טענה or the מגו).The question is do we say such a מגו (which is a מגו מגברא לגברא)?

חדא דאמר רב הונא כולי‎—Firstly, רב הונא for said, etc O VERVIEW Initially רב נחמן ruled that the gardener must give the מרי ארעא the five זוזים which he was committed to; later when he was told there was no extra money, ר"נ ruled that he is פטור‎. Our תוספות explains what ר"נ assumed initially, which caused him to rule that the gardener must pay the מרי ארעא‎. ------------------- רב נחמן סלקא דעתיה שהיה חוזר בו ולא משום דלא פש גביה מידי: רב נחמן initially thought that the gardener is retracting from the initial commitment to give the extra five זוזי to the מרי ארעא, but not because no extra money remained by the gardener. Therefore ר"נ ruled that he cannot retract since there was מעמ"ש and a קנין‎. S UMMARY ר"נ did not realize initially that the gardener did not retain any extra money. T HINKING IT OVER Seemingly רבא said this to ר"נ; ‘is this man saying he does not want to give it; he is saying he does not have it’. What is תוספות adding to the words of רבא‎?! 2. When the gardener approached ר"נ (as the גמרא states אתא לקמיה דר"נ), what did the gardener tell him? In addition תוספות mentioned previously that the others were מודה or there were עדים; how is then possible to assume that ר"נ thought that the gardener was ‘merely’ חוזר בו‎?!

ומר סבר הולך לאו כזכי דמי‎—And this master maintains הולך is not similar to זכי O VERVIEW שמואל ruled that if a לוה says to a שליח, ‘bring this money to my מלוה’, the לוה can retract (and have the שליח return the money to him) since the לוה is responsible for the loss of the money. The גמרא initially said the reason why שמואל maintains that the לוה can retract is because שמואל maintains הולך לאו כזכי‎. Our תוספות discusses how the גמרא gives a reason different than the reason שמואל offered. ------------------- והשתא סבור שאותו טעם שאומר שמואל מתוך שחייב באחריותו חוזר לא עיקר טעם הוא‎ – And at this point it is assumed that the reason which שמואל gave ( for his ruling that אם בא לחזור חוזר), which is, ‘ since he carries the responsibility for its loss, therefore he can retract’; that reason is not the main reason why he may retract, but rather the main reason is because הולך לאו כזכי‎. תוספות adds that even though this is awkward, nevertheless we find this elsewhere as well: וכהאי גוונא אשכחן (לקמן דף כה, א) בההיא דהלוקח יין מבין הכותים – And we find something similar regarding the case of one who buys wine from the כותים‎ – דמעיקרא בעי למימר דטעמא דרבי יהודה משום דלית ליה ברירה – Where initially the גמרא wanted to say that the reason of ר"י is because he does not maintain the ruling of 'ברירה' – אף על גב דקתני (שם כו, א) אמרו לו לרבי מאיר אי אתה מודה שמא יבקע הנוד כולי‎ – Even though it states in that ברייתא, they (ר' יהודה, ר"י ור"ש) said to ר"מ, ‘do you not admit that perhaps the barrel will burst, etc.’ וכהנה רבות: And there are many such instances, where the גמרא offers an explanation which differs from the explicit explanation given by the תנא/אמורא‎. S UMMARY The גמרא oftentimes offers an explanation for a ruling which may differ from the explanation given by the author of the ruling. T HINKING IT OVER There is obviously a difficulty in the גמרא giving a reason different from the one presented. How is this difficulty alleviated by bringing similar examples where this difficulty exists? It is seemingly merely compounding the difficulty. How are we to understand this תוספות‎?!

לא דכולי עלמא הולך כזכי‎—No; everyone agrees that הולך is like זכי O VERVIEW The גמרא concludes that everyone maintains הולך כזכי‎. Our תוספות discusses in what instance is this relevant. ----------------------------- פירש בקונטרס ואם היו במתנה דליכא אחריות מודה שמואל דאינו חוזר‎ – רש"י explained that if the money was given as a gift, where there is no responsibility (for the loss of the money), שמואל would admit that the grantor cannot retract; since הולך is כזכי, the שליח acquired the מתנה on behalf of the recipient. תוספות disagrees with רש"י: ואין נראה דבמתנה אין הולך כזכי כדפרישית לעיל (דף יב, א) – And this does not seem to be correct; for regarding a gift the rule is that הולך is not כזכי as I explained previously. תוספות will now explain what relevance is there according to שמואל that הולך כזכי since it is not applicable to a מתנה (as just mentioned) and not to a חוב (for he is חייב באחריות therefore he can be חוזר) – אלא יש לומר דכשפטרו מלוה מן האחריות או בגט שחרור מודה שמואל דאינו חוזר: Rather on can say that the relevance of הולך כזכי according to שמואל is in a case where the מלוה released the לוה from any responsibility (if he sends the money with a/this שליח), or by a גט שחרור (where there is no issue of responsibility if the גט שחרור is lost); in these two cases שמואל would agree that he cannot retract once he gave the money of the גט שחרור to the שליח since הולך כזכי‎. S UMMARY שמואל agrees that הולך כזכי by מתנה according to רש"י. According to תוספות there is no הולך כזכי by מתנה (according to everyone); שמואל will agree to הולך כזכי when there is no אחריות on the sender. T HINKING IT OVER What will be if the שליח accepted אחריות, will the לוה be able to retract or not?

לסוף אישתמיט להו‎—Eventually he avoided them O VERVIEW The גמרא relates that רב יוסף בר חמא was able to avoid making a קנין to accept responsibility for the אשרתא דסרבלי (in case it will be lost or stolen). תוספות explains why the בני מחוזא were not able to use the claim of אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר to force ריב"ח to return to them the אשרתא דסרבלי‎. ------------------------------ משמע דבדין לא היו יכולין לכופו להחזיר אף על גב דלא הוחזקו כפרנים – It seems that the people of מחוזא were not lawfully able to force רב יוסף בר חמא to return the אשרתא דסרבלי even though they are not presumed liars – היינו משום דאמת היה שהוא שלוחו ולא מצי אמר אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר: This is because truthfully ריב"ח was the שליח of רב ששת (to bring him back this אשרתא דסרבלי), so the בני מחוזא could not say, ‘ רב ששת does not wish to have his פקדון ביד אחר’. S UMMARY We cannot say אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר when the recipient appointed the שליח‎. T HINKING IT OVER Seemingly the concept of אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר applies only by a פקדון where (even though the sender may be חייב באחריות, nevertheless) the owner wants the actual item returned to him. However by a debt (such as the case here by אשרתא דסרבלי), where the משלח is חייב באחריות why is there the concept of אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר‎?!

הנהו גינאי דעבוד חושבנא בהדי הדדי פש חמש איסתרי זוזי גבי חד מנייהו וכו' אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה מה אעביד לך חדא דאמר רב הונא אמר רב וכו' ועוד הא קנו מינך. וסבירא ליה לרב נחמן השתא דהאי גננא לא הוה אתי בטענת טעות אלא מתורת חזרה לומר דלא קנה ואמר ליה רבא דעיקר טענתו של זה מחמת דלית ליה גביה מידי קאמר וקנין בטעות הוא ואודי לה רב נחמן דאם כן קנין בטעות הוא וחוזר. וכתב הרי"ף ז"ל בהלכותיו משמא דרבוותא ז"ל דלא עבדינן בה עובדא אלא היכא דאיכא סהדי דעבוד חושבנא קמייהו ואמרי דהכין הוה חושבנא ואישתכח ביה טעותא. אי נמי היכא דקא מודה ליה חבריה דהכין הוא חושבנא ואית ביה טעותא אבל היכא דליכא סהדי ולא מודי ליה חבריה אלא דאיהו הוא דקא טעין טענת טעותא לא מהימן, דאי לא תימא הכין פסילנא לכולהו שטרי דעלמא דכולהו אמרי דטעותא אית בהו, וכן כתב ר"ח ז"ל, אבל אם אין ראיה ובעלי הדין מכחישין אותו או הלכו למדינת הים או טוענים שכחנו החשבון ואין הנתבע יכול לברר הטעות בראיה או בהודאת בעלי הדין אין בדבריו ממש. עד כאן לשונו. ואיכא דקשיא ליה כי ליכא סהדי דמסהדי בההוא טעותא ולא קא מודה ליה חבריה אמאי לא מהימן מיגו דאי בעי אמר פרעתי. ויש מי שתירץ דכיון דקנו מיניה וסתם קנין לכתיבה עומד (ב"ב מ, א) אינו נאמן לומר פרעתי וזה נכון וברור. ואיכא מאן דאמר דכל היכא דלא איכתיב שטרא מהימן בטענת פרעתי דהא לא מצי אמר שטרך בידי מאי בעי והכא היינו טעמא משום דהוה ליה כמיגו במקום עדים דאנן סהדי דלא משעבד נפשיה במעמד שלשתן אלא אם כן דייק מעיקרא שפיר ואשכח דפש גביה ההוא ממונא, זו דומה לזו שאמרו בבבא בתרא (קעה, א) שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי [בכ"י אי': נאמנין, אמר תנו ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי] אינן נאמנין משום דכי אמר תנו חזקה מידק דייק והדר אמר, ואף על גב דמצו אינהו למימר פרענו אפילו הכי אינן נאמנים לומר שאמר להן אביהן פרעתי דכמיגו במקום עדים הוא, ודוקא דשעבד נפשיה במעמד שלשתן בפני עדים אבל בינו לבינם במעמד שלשתן לבד נאמן דכל שלא בפני עדים לא דייק שפיר. ובשם הראב"ד ז"ל דדוקא בבא בטענת טעות וליכא סהדי הוא דמהמנינן ליה במיגו דאי בעי אמר פרעתי אבל בבא בטענת השטאה לא דאנן סהדי דמעיקרא לא בהשטאה אודי ליה דבטוען את חבירו מנה לי בידך והלה מודה לו ולא קאמר אתם עדי הוא דאיכא למימר דמשטה ביה (סנהדרין כט, א) משום דאיהו נמי משטה ביה כיון דתבע מיניה מאי דלית ליה גביה אבל כי אסמכי לגבי האי שלישי לא עביד אינש דמשטה בהאי שלישי דלא ידע במילתא מידי ולא תבע מיניה מידי. ובעיקר דינא דכתב הרי"ף ז"ל דהיכא דמודה ליה חבריה מהימן אי בעל הקרקע מודה ליה בכך, האי דקנו מיניה ודאי פטור דהא מודי ליה אידך דבטעות אשתעבד ליה וכדגרסינן בירושלמי בפרק הכותב הכותב שטר חוב לחבירו בחזקת שחייב לו ונמצא שאינו חייב לו אינו חייב לתת לו כלום, וגנני נמי מיפטר פטירי מיניה מארי ארעא משום דאמרי ליה חושבנא בקושטא הוה ואת הוא דאודית ליה לאו כל כמינך לחיובי לדידן, ואפילו אמרי ליה נמי אישתלין חושבנא מיפטר פטורי, דהוה ליה כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור (כתובות יב, ב), ולא דמי למנה הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אם לאו דהכא הא אמרי לה ודאי פרענו אלא דאת הוא דאמרת דאשתכח ביה טעותא האי טעותא לא ידעינן, ומיהו משתבעי דלא ידעי ומיפטרי. ואם בעל הקרקע אינו מודה בכך אלא גננא חבריה הוא דקא מודה ליה לאו כל כמיניה לאבד זכותו של זה ואי משום דהוא חייב לשלומי ליה אמר ליה מרי ארעא אי ניחא לך דליפטר גננא חבירך זיל שלים, ונראה דאפילו איכא לאישתלומי מיניה דגננא לאו כל כמיניה אלא מימר אמרי ליה אי קושטא קאמרת זיל הב ליה השתא להאי או להאי, ולא דמי לאומר שטר אמנה הוא זה דאסיקנן בכתובות (יט, א) דאפילו מלוה אינו נאמן במקום שחב לאחרים, ודוקא בשחב לאחרים הא לאו הכי אלא דאיכא לאישתלומי מיניה ממקום אחר נאמן דהתם הוא דכיון דאי בעי פרע ליה ממקום אחר נאמן אבל הכא דאיסתלק ליה מארי ארעא מגננא וקם גננא חבריה בחריקי לא כל כמיניה, ומשום מיגו נמי דאי בעי מחיל ליה לא מהימן חדא דהכא משמע דפקדון הוה ולא מלוה ובפקדון לא מצי מחיל דהא קננהו מארי ארעא קנין גמור והוה ליה האי גננא תנינא מרי פקדונא דמרי ארעא אלא אף כשתמצא לומר שהוציאו וקם עליה במלוה הא קנו מיניה, ועוד דהא אסיקנא לעיל (גיטין יג, ב) דבמעמד שלשתן אם חזר ומחלו אינו מחול, אלא ודאי דינא הכי דלישלים האי גננא למארי ארעא וחוזר וגובה מגננא חבריה דהא אודי ליה דבטעות המחהו. אלא שהראב"ד ז"ל אמר דאפילו גננא נאמן דהא איהו פרע עסקא ועייל בחריקיה אבל במתנה דאיכא פסידא למקבל מתנה כי מודי ליה חבריה דטעותא הוה לא מהימן. ומיהו אי תרי גינאי נינהו בר מהאי דאישתעבד מהימני דלא גרעי מתרי סהדי דעלמא ואי משום נגיעת עדות הגע עצמך דאין כאן נגיעת עדות כלל, אלא מיהו נראה דדוקא בדאיכא לאישתלומי מינייהו הא לאו הכי חיישינן לקנוניא כההיא דהאומר שטר אמנה הוא זה (כתובות שם) דבמקום שחב לאחרים אינו נאמן דחיישינן לקנוניא. ואיכא דקשיא ליה כי ליכא אלא חד גננא נמי ואפילו ליכא כלל דמודה ליה אמאי מיחייב דהא הוה ליה מארי ארעא ספק וגננא ברי והוה ליה כאומר לו ספק מלוה יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום דאין חייב לו כלום, י"ל דאדרבה החיוב ודאי והפטור ספק ויכול לומר לו ברי שנתחייבת לי ממון וזה מודה לו בכך אלא שטוען דעבד חושבנא ואשכח ביה טעותא ופטור אני והלה אמר לו אם כן שטר חובך בידי מאי בעי מעיקרא איבעי לך למידק וכל טענת לוקח ויורש הכי איתא, ולעד אחד מעידה שהיא פרועה (כתובות פז, א) לא דמיא דהתם דיכולה הוא לישבע נשבעת ונוטלת אבל האי מארי ארעא דאינו יכול לישבע נוטל בלא שבועה דההיא תקנתא היא והיכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר נוטל בלא שבועה.

איתמר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו דהא לא אמר לו שלח, ואם בא לחזור אינו חוזר דמכל מקום כבר זכה לו שליח ואנן סהדי דניחא ליה דלישדר ליה, והוא שיהא חייב הוא באחריות.

ושמואל אמר מתוך שחייב באחריות אם בא לחזור חוזר לימא בהא קא מיפלגי מר סבר הולך כזכה ומר סבר הולך לאו כזכה. דמספקא להו האי מיגו דקאמר שמואל אי עיקר טעמיה הוא או לדברי רב קאמר, כלומר לדידי הולך לאו כזכה לעולם אלא לדידך אודי לי מיהא דמתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור חוזר ואהדר ליה דכולי עלמא הולך כזכה והכא מאי דקאמר שמואל עיקר טעמא הוא. ופרש"י ז"ל דכולי עלמא היכא דליכא אחריות כגון במתנה הולך כזכה הוא דהא אזל ליה מיגו דשמואל, והקשו עליו (בתוס' ד"ה לא) דהא בהדיא אמרינן לקמן (גיטין לב, ב) שליח מתנה כשליח הגט למאי נפקא מינה להולך לאו כזכה, ועוד דלקמן בשמעתין אסיקנא דכולי עלמא במתנה הולך לאו כזכה. והכי איתא בהדיא בירושלמי (פ"א, ה"ה) האומר לחבירו תן מנה זה לפלוני שאני חייב לו הולך מנה זה לפלוני פקדון שיש לו בידי אם רצה להחזיר לא יחזור וחייב באחריותו עד שיקבל אותו האיש את שלו אמר ר' אילא המתנה כחוב תן מנה זה לפלוני תן שטר מתנה זה לפלוני הולך שטר מתנה זו לפלוני אם רצה להחזיר יחזיר וכן היא שנויה בתוספתא (פ"א סי"א) אלמא הולך לאו כזכה במתנה. והכא ה"פ דכולי עלמא במקום שאינו חייב באחריותו כגון בחוב שפטרו מן האחריות אי נמי דאמר ליה שלח הולך כזכה אבל מתנה ודאי הולך לאו כזכה כדכתבינן ותן נמי במתנה לאו כזכה וכדמשמע הכי בירושלמי שאמר תן מנה זה לפלוני, תן שטר מתנה זה לפלוני, הולך שטר מתנה זו לפלוני אם רצה להחזיר יחזיר דאלמא תן כהולך במתנה ואם רצה לחזור בשניהם חוזר, וכן נמי משמע מהא (לעיל) דאמר ליה רב לרב אחא ברדלא קבא דמוריקא דאת לי גבך הבייה לפלניא באפיה קאמינא לך דלא הדרנא בי וההיא מתנה הויא כדאמרינן אי מההיא הוה אמינא מתנה מרובה אבל מתנה מועטת לא קא משמע לן, דאלמא מתנה היא ודוקא משום מעמד שלשתן הוא דקנה, הא משום דאמר ליה הבייה לפלניא דלאו באפיה לא. ודוחק הוא לומר דההוא מוריקא לא הוה ברשותיה דרב אדא ברדלא. ואם תאמר אם כן תיקשי לך מתניתין דקתני האומר תן שטר שחרור זה לעבדי ורצה לחזור באשה חוזר בעבד אינו חוזר ואמרינן עלה בגמרא משנתינו כל האומר תנו כאומר זכו דמי ושטר שחרור מתנה הוא, בגמרא דבני מערבא (שם) בעי לה בכל אתר אתמר תן כהולך והכא אתמר תן כזכה כיני מתניתא זכה גט זה לאשתי זכה שטר שחרור זה לעבדי לשון מתניתא אמר כן לפי שזכין לאדם שלא בפניו אלא דגירסא זו דלא כגמרא דילן דאסיקנא עלה דטעמא משום האומר תנו כאומר זכו, ורבינו תם ז"ל תירץ דשטר שחרור לאו כמתנה הוא אלא כחוב דאי לאו דעבד ליה נייח נפשא לא הוה משחרר ליה וכדכתבינן לעיל (גיטין יא, ב).

הולך מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר. פקדון לימא ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. כלומר כיון דאידך מצי אמר ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אף הוא נמי מצי למיהדר ביה מהאי טעמא דאנן סהדי דאידך לא ניחא ליה דתיהוי פקדונו ביד אחר ולאו זכות הוא לו אלא חובה ואין חבין לו שלא בפניו.

¨אמר רבי זירא כשהוחזק כפרן דניחא ליה דליפוק מרשותיה וזכות הוא לו. והוא הדין אם שליח זה גברא מהימנא הוא לגבי מפקיד וכל יומא הוה מפקיד איהו נמי גביה אינו יכול לחזור בו דהא השתא לא מצי אמר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כדאיתא במציעא (לו, א) וכן נמי אי שדר ליה מפקיד פלניא גברא מהימנא הוא אף על גב דלא פטרי' אינו יכול לחזור בו וחייב באחריותו.

זה שהצרכנו בדין זה למעמד שלשתן הא שלא בפניו אינו כלום לא סוף דבר במתנה מרובה אלא אף במועטת והוא שאמרו כאן קבא דמוריקא אית לי גבך הבייה לפלוניא ובאפיה קאמינא לך דלא הדרנא בי והיה בעל התלמוד מבין מדבריו כלומר אני אבטיחך בפניו שלא לחזור ומתוך כך הוא שואל מכלל דאי בעי מיהדר מצי הדר אלא הכי קאמר באפיה קאמינא כדי שיהא מעמד שלשתנו ולא אוכל לחזור אלמא אף במתנה מועטת צריך מעמד שלשתן ואם תאמר כזו יהא הלה זוכה בשבילו מיד ולא יצטרך למעמד שלשתן שהרי תן כזכה כבר פרשנו שלא נאמר תן כזכה אלא כשבא לידו מתחלה על דעת שיתנהו לו ואחרוני הרבנים היו למדים מכאן שלא נאמר תן כזכה במתנה ואין הדברים נראין כלל:

מעמד שלשתן אינו צריך קנין וכל שהמחהו בחזקת שהיה זה חייב לו ונמצא שאינו חייב לו אין זה כלום ואפי' קנו ממנו על כך שהרי קנין בטעות הוא וכל קנין בטעות חוזר והוא שאמרו במעשה הנזכר בסוגיא זו הנהו גינאי ר"ל מוכרי ירק דעבוד חושבנא בהדי הדדי פוש חמש איסתרי זוזי גבי חד מניהו ואמר ליה באפי מריה ארעא הב להו למריה ארעא ונמצאת המחאתו במעמד שלשתן וקנו מניה ואע"פ שאין מטבע נקנה בחליפין דוקא כשאמר אני אתן לך מנה או אלוה לך מנה או שרצה להקנות לו מעות שבביתו אבל יכול אדם לשעבד עצמו שחייב לחברו מנה ושיהיו נכסיו משועבדים לחוב זה וקנה ואף במתנה כל שהזכיר בה שעבוד נכסים מועיל בה קנין וכמו שאמרו במציעא י"ג א' דבשטר הקנאה הא שעבד נפשיה ואע"ג דכתב ללוות ולא לווה הא שעבד נפשיה כדאיתא התם וכן כתבוה גאוני ספרד לסוף עבד חושבנא בהדיה נפשיה ולא פש גביה ולא מידי אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה מאי אעביד לך דהא במעמד שלשתן הוה ועוד דקנו מינך אמר ליה רבא אטו מי קאמר ליה לא יהיבנא כלומר חושבנא הכי סליק אלא דאנא ממליכנא ולא יהיבנא ליכא גבאי קאמר ליה ואע"פ שיש שם קנין אינו כלום שכל קנין בטעות חוזר וכל שכן אם אין שם קנין אלא שהיה במעמד שלשתן אם היתה הודאתו בטעות ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבוה שיש עדים על החשבון שכך היה ושבטעות היה או שחברו מודה לו בכך דאי לאו הכי אף בכלהו שטרי נמי מצי למימר הכי ומכל מקום כל שאתה אומר בזו או שחברו מודה לו ושפירושו על הממחה דוקא כשאין זה שהמחוהו לו מפסיד בכך כגון שיכול לחזור על הממחה שהוא עשיר דאי לאו הכי הוה ליה כאומר שטר אמנה הוא זה במקום שחב לאחרים שאינו נאמן ואינו כלום אלא אם כן הודה לו כן אותו שקבל ההמחאה ויש מפרשים בזו שלא האמינוהו אלא מפני שהקנין היה בלא עדים ולדעת אחרוני הרבנים שכתבו דקנין בלא עדים מהני כל ששניהם מודים ומגו דמצי אומר להד"מ כי אמר קנין בטעות הוה נאמן וכן כל שאין שם קנין אלא מעמד שלשתן ואין עדים בהמחאתו מגו דמצי אמר לא המחיתי כי אמר טעינא נאמן והשתא דאתינן להכי אף כל שיכול לומר פרעתיך נאמן בטעיתי ולא נאמרו הדברים אלא שבמעמד ההמחאה ועדים שבה אמר טעיתי ומכל מקום דוקא במעמד שלשתן לבד הא בקנו מידו אינו נאמן בפרעתי שסתם קנין לכתיבה עומד ויש חולקין בזו אלא שראשונים של גאונים כתבה ואף דברי גדולי הפוסקים נוטים לכך בשני של כתבות ואע"פ שבהמחאה יכול לומר פרעתי או טעיתי מכל מקום טענת משטה אני בך אינה שאין אדם נכנס בעל חוב לאחר בשביל להשטות את זה:

הרבה דינין נאמרו בסוגיא זו בחדושין ובתוספות ובנימוקי הגאונים בדין מעמד שלשתן ואני רואה לכללם יחד כדי שיהא הכל סדור לפניך א. שדין מעמד שלשתן נאמר בין במלוה בין בפקדון ואם כן אין בה חילוק בין מנה סתם למנה זה ב. שהוא נאמר בין בשטר בין בעל פה אלא שאם היה בשטר לך ולבאים מכחך אינו צריך למעמד שלשתן ג. שהוא צריך למעמד שלשתן בין במתנה מועטת בין במתנה מרובה ד. שהוא נאמר בין שהממחה נותנו למקבל בהמחאה בין שמכניסו לו בחוב שהיה חייב לו בין לסבה אחרת ה. שלשיטתנו אין דין מעמד שלשתן נאמר אלא אם כן המומחה מודה ומקבל עליו ליתנו לזה ויש חולקין לומר אף על כרחו אלא שאין הדברים נראין ו. שהמוכר שטר חוב לחברו והמחהו לו במעמד שלשתן אם מחלו אחר כן אינו מחול ויש חולקין בזו ז. שאינו צריך קנין ח. שאם היתה ההמחאה בטעות אינו כלום ט. שיכול המומחה לטעון בה פרעתי למקבל ההמחאה אלא אם כן יש בה קנין או שקבע זמן ואמר כן תוך זמן י. שאינו יכול לומר לו בה משטה אני בך יא. שכל שהמחה במעמד שלשתן אין הממחה והמומחה יכולין לחזור ומכל מקום במקבל ההמחאה אם ראה שהמומחה אינו רוצה ליתן לו יש מפקפקים אם יכול לחזור אצל הממחה הואיל ולא סלקו בהדיא ליפטר ממנו והעירם בפקפוק זה מה שראו בתלמוד המערב ראובן חייב לשמעון מנה סמכיה גבי לוי איפרסו לוי ר"ל שהעריכוהו ונמצא עני לית ראובן חייב כלום שכבר נסתלק בהמחאתו הדא דתימא בשלא עשו ערמה כלומר שלא היה עני בשעת ההמחאה או שהיה עני ואף הוא יודע בכך וסבר וקביל אבל עשו ערמה ראובן חייב והרי נתבררו הדברים שכל שאין שם ערמה נסתלק הממחה משעת המחאה וגדולי פרובינצא חולקים לומר שלא נסתלק אלא אם כן פטרו בפירוש כמו שיתבאר בסמוך ואין דבריהם נראין יב. הוא לדעת גדולי הפוסקים שאין דין מעמד שלשתן נאמר אלא כשיש למומחה בידו אותו מנה שהממחה מצוהו ליתנו למקבל ההמחאה אבל אם אין לו בידו אע"פ שהוא אומר לו תן לו מנה בשבילי אינו כלום וחוזר מקבל ההמחאה עליו והוא שאמרו בתשיעי של מציעא קי"א א' בענין שכר שכיר המחהו אצל חנוני כלומר שהעמידו אצל חנוני ליתן לו פירות בדינר שהוא חייב לו וקבל עליו חנוני ליתן ושכיר ליטול אינו עובר עליו ופירשו שם שמכל מקום השכיר יכול לחזור על בעל הבית ואנו מקשים בה מדין מעמד שלשתן שנסתלק הממחה לשיטתנו עד שמכאן למדו חכמי פרובינצא מה שכתבנו בשמם שלא נסתלק הממחה עד שיפטרנו מקבל ההמחאה בפירוש ואחרים הטילו בה פשרה שאם פשע המקבל ולא תבע את המומחה עד שהעני נסתלק הממחה אבל כל שלא פשע לא נסתלק ואף אחרים תירצו בה שלא נאמר דין מעמד שלשתן להסתלק הממחה לגמרי אלא בשנתנו הממחה למקבל ההמחאה וכמו שיצא הלשון בה תנהו לפלני וכו' אבל בהמחאת פירעון לא נסתלקו וכנגד מה שכתבנו אלא שדעת זה הפסדו מבואר ממעשה הנזכר כאן בהנהו גינאי וכן אחרים תירצו בה שדין מעמד שלשתן אינו אלא כששלשתן במעמד אחד אבל כל שאמר הממחה למומחה שלא במעמד המקבל ואע"פ שהמקבל אמר אחר כן לבעל הבית שכבר אמר לו חנוני ליתן לא נסתלק ואע"פ שהדין אמת מכל מקום לשון המחהו אצל חנוני אינו סובל כן וסוף הדברים תירצו גדולי הפוסקים שאין דין מעמד שלשתם אמור אלא בשיש לממחה אותו מנה ביד זה שהוא אומר לו ליתנם לו אבל בזו בעל הבית אין לו אצל חנוני כלום אלא שהוא אומר ליתן בהקפה עליו וכל כיוצא בזה לא נסתלק המלוה ואע"פ שתלמוד המערב נראה כחולק בזו כבר תירצנוהו לדעתם כמו שכתבנו שם ולמדת מכל מקום שאין דין מעמד שלשתם אלא שהיה לממחה מנה זו ביד המומחה אבל כל שאינו בידו והוא אומר להלוותו חוזר המקבל אצל בעל הבית ובכלל זה אם המומחה יכול לחזור ולומר רצוני היה להלוותו ומימליכנא אם לאו ולקצת חכמי הדור ראיתי כן אלא שדעתי שכל שסילק את הממחה בפירוש אין המומחה יכול לחזור וכן לא המקבל ונמצא ששניהם שוים שאם סלקו בפירוש שניהם אין יכולין לחזור ואם לאו שניהם יכולין לחזור יג. מה שכתבנו גם כן שאין דין מעמד שלשתן נאמר אלא בששלשתן במעמד אחד אבל כל שאין שלשתן במעמד אחד אע"פ שהודיעו כלם זה לזה ר"ל שאמר ממחה למומחה ליתן והמומחה אמר למקבל ליתן והמקבל אמר לבעל הבית שכבר קבלו על המומחה אין זה כלום יד. שאין צורך למעמד שלשתן אלא כשרוצה להקנות בלא קנין אבל כל שראובן רוצה להקנות חובו שאצל לוי לשמעון בקנין אין צריך להיות שמעון באותו מעמד הואיל ולוי נשתעבד לו בקנין אבל ראובן יכול לחזור לדעת גאוני ספרד תלמידיהם של גדולי הפוסקים שכתבו דהואיל והלואה להוצאה ניתנה לא מהני בה קנין ילמדו רבים מדבריהם דבפקדון מהני קנין ואינו יכול לחזור טו. הוא שכתבו הגאונים שאין דין מעמד שלשתן אמור על ידי שליח כגון שאם ראובן חייב לשמעון מנה ושולח שלוחו ללוי שיתן מנה שבידו לשמעון והשליח מקבל עליו כן במעמד שמעון אינו כלום שמאחר שעשאוה הלכתא בלא טעמא הבו דלא לוסיף עלה יו. הוא שכתבו גדולי הפוסקים שכל שזה שהומחה מכניס ערב למקבל ההמחאה נשתעבד הערב ואפי' בלא קנין ששעת המחאה כשעת מתן מעות היא והרי ערב בשעת מתן מעות משתעבד בלא קנין יז. הוא שכתבו אחרוני הרבנים שלא נאמר דין מעמד שלשתן אלא בישראל אבל בגוי אינו כן וכיצד נדון בו אם הלוה או הנפקד גוי ואמר לו ישראל תנהו לישראל פלני לא קנה שאפי' זיכה ישראל לחברו על ידי גוי לא קנה ואין מעמד שלשתן יותר מזכוי ואם הנפקד ישראל ואמר לו ישראל תנהו לפלני גוי במעמד שלשתן כל זמן שהנותן אינו חוזר יכול הנפקד ליתנו לגוי אפי' אמר לו שלא בפני הגוי אבל אם חזר הנותן לא זכה הגוי ומכל מקום אם הגוי מכריח את ישראל ליתן מצד שבדיניהם חייב הואיל ואמר לו ישראל מתחלה הרי זה נותן ופטור ואם הגוי נותן ואומר לישראל תנהו לישראל במעמד שלשתם קנה הישראל ויכול להוציא מן הנפקד בדין שהרי אף בדיניהם נסתלק זכות הגוי מאותו מנה:

מי שמנה שליח ואמר לו הולך מנה לפלני שאני חייב לו אם רצה לחזור אינו חוזר מפני שזה זכה בשבילו וכמו שאמרו הולך כזכי ואע"פ כן כל שנאנסו ביד שליח חייב המשלח באחריותו עד שיגיע ליד הבעלים הואיל ולא ברשות המלוה מסרם לו ואע"פ ששמואל חלק בזו עם רב לומר מתוך שחייב באחריותו חוזר ורב ושמואל הלכה כשמואל בדיני בזו הלכה כרב משום דתניא כותיה וכמו שאמרו הולך מנה לפלני שאני חייב לו תן מנה לפלני שאני חייב לו הולך לפלני מנה פקדון שיש לו בידי תן לפלני מנה פקדון שיש לו בידי חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר ויש סוברים לפסוק כשמואל וכתבו לשיטתם שאף לשמואל כל שאין שם חיוב אחריות לשולח אינו חוזר ולא שתאמר כגון ששלחו בידו מתנה וכמו שפרשו גדולי הרבנים שבמתנה אין אומרין הולך כזכי כמו שנבאר ולא כגון שקבל עליו מלוה אונס הדרך שכל שנעשה כן בתורת מלוה פטור אלא כגון שקבל עליו שליח אונס הדרך או שהתנה עם המלוה שכל שמוסרו ליד שליח להוליכו אצלו יהא פטור מאחריותו ויש מפרשים אותה אף כשהלוה חייב באחריותו וכגון שנתנם הלווה ליד השליח ומת הלוה ונשארו יתומים ואין יכולין לחזור ולומר מטלטלין שלנו הם שכבר זכה שליח בשביל הלה אחר שאין הם חייבים באחריות וכן אף לדעת שמואל הואיל והולך כזכי אין אחד משאר בעלי חוב יכולין לתפשם אע"פ שלא הגיעו ליד המלוה ואפילו היה מוקדם ומכל מקום אין אנו צריכין לכל זה שרוב פוסקים הסכימו שהלכה כרב:

אלא שבפקדון מיהא שבארנו שאינו חוזר דוקא בהוחזק כפרן עד שהדבר מוכיח שנוח לו לבעל הפקדון שיצא מרשותו של זה שאם לא כן חוזר השולח מפני שאומר לו אין רצונו של מפקיד להיות פקדונו ביד אחר שמא תאבד ולא תחזור לו בעינה אבל הוחזק כפרן אינו חוזר ואף אם השליח הוחזק כפרן מכל מקום ניחא ליה שתצא מיד כפרן אע"פ שבאה ליד כפרן זה הואיל ומכל מקום אחריותו על הראשון הא מכל מקום כל שהנפקד לא הוחזק כפרן והשליח הוחזק כפרן יראה שאף בהלואה חוזר ויש חולקים בה הואיל ומכל מקום אחריותו על הראשון והוחזק כפרן האמור כאן יש מפרשים דוקא שהוחזק כפרן אחר שהופקד אצלו והמפקיד לא ידע הא אם המפקיד מכיר ומאמין סבר וקביל ואינו חוזר ויש מפקפקים בזו:

זה שביארנו בהולך שהוא כזכי דוקא במלוה או בפקדון שהוחזק כפרן אבל במתנה הולך אינו כזכי ואם רצה נותן לחזור קודם שיגיע לידו חוזר אלא אם כן אמר לו בהדיא זכה ששליח מתנה כשליח הגט ובגט מיהא הולך אינו כזכי שלא נאמר הולך כזכי אלא למי שמזכין לו ביד אחר את שלו אבל מה שאינו של מקבל אינו קונהו בהולך:

כל שביארנו שהמשלח אינו יכול לחזור אם החזיר לו השליח והעני השולח המלוה גובה אותם מידו וכן כתבוה גדולי הפוסקים בתשובת שאלה ומה שכתבו בשני של קדושין בענין שליח נעשה עד ועדים מפטר פטירי מיגו דיכלי למימר אהדריניה ללוה פירושו כגון שהלוה עשיר ויכול המלוה ליפרע ממנו שאם היה עני כל שאמרו אהדריניה ללוה חייבים לפרוע למלוה:

וכל שהיה הלוה חייב לשליח ורוצה לעכבם בחובו יכול מלוה לכופו ליתנם לו ואם המלוה חייב לשליח אף הוא אין יכול לעכבם שהרי המלוה יכול לחזור על הלווה:

בד"ה לסוף אשתמיט להו משמע דבדין לא היו יכולין לכופו כו' אע"ג דלא הוחזקו כו' עכ"ל הכי משמע להו דבדין לא היו יכולין לכופו דאל"כ לא הוי ליה לאישתמט מנייהו אך מ"ש אע"ג דלא הוחזקו כפרנין כו' הוא קשה דהא הכא אשרתא הוה דהיינו מלוה ולכאורה דלא פרכינן לימא ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אלא אפקדון אבל אמלוה לא תקשי לן כלל והיינו משום כיון דהכא עדיין הלוה חייב באחריות לא שייך למימר ביה אין רצוני שיהא ביד אחר משא"כ גבי פקדון אע"ג דהנפקד חייב באחריות שייך ביה אין רצוני כו' דרצוני בחפץ יותר מבדמיו וכן נראה מדברי הפוסקים שלא הזכירו הא דהוחזק כפרן אלא גבי פקדון ונראה ליישב דברי התוספות דבהלואה ודאי דאיכא למיפרך הכי לימא אין רצוני שיהא ביד אחר משום דאת מהימנת לי שתעשה. בה שמירה מעולה טפי כיון שאת חייב באונסין משא"כ השליח דאינו חייב על האונס ואע"ג שהלוה חייב באחריות מכל מקום אין רצוני כו' דשמא לא יהיה לך לשלם אלא דאפילו בפקדון שאין הנפקד חייב באונסין מכל מקום יכול לומר אין רצוני כו' דאת מהימנת לי טפי לשומרו שמירה מעולה מאיש אחר ושמא לא יהיה לך לשלם ודו"ק:

ע"א ד"ה לסוף אשתמיט להו משמע דבדין לא היו יכולין לכופו להחזיר וכו'. כתבו כן משום דקשה להו והיכי עביד הכי אם הדין נותן שחייב להחזיר להם ונראה שהתוס' מפרשי אשרתא דסרבלי היינו שהיה לו בידם סרבלים והיו מחויבים ליתן לו הסרבלים לזמן מיוחד והוי דומה לפקדון ולכך כתבו התוס' לישנא דאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ולא כפרש"י שפי' שנתן סרבלים באשראי לתת לו המעות לזמן קבוע דהיינו הלואה:

תוספות בד"ה ולא פש גביה ולא מידי פי' ר"ח וכן ר"ת שהיו בעלי דינים מודים כו' עכ"ל. נראה שדקדקו לכתוב שהיו בעלי דינים מודים הודאת הנותן גם הודאת המקבל דבהודאת הנותן לחוד לא מיפטר הלוה או הנפקד ממקבל אפי' אם הוא מקבל מתנה דלאו כל כמיניה דנותן להפסיד למקבל לאחר שנגמר המעמד שלשתן כיון דקנה ברשותיה קיימי ואם מודה הנותן שטעה ישלם משלו וכן בהודאת המקבל לחוד לא מהני לחזור על הנותן אפילו אם הנותן נתן למקבל בתורת פריעת חוב לאו כל כמיניה דמקבל שהוא הלוה לחוב בהודאתו את המלוה כל זה מבואר בלשון הרא"ש ז"ל ע"ש. לכך כתבו התוספות שכולם מודים או שיש עדים שטעו אבל קשה דא"כ אמאי אתי לדינא קמיה דר"נ ועיין בסמוך:

בא"ד ומשמע מדבריהם דמנפשיה אין נאמן כו' אע"ג דאית ליה מיגו דאי בעי אמר חזרתי ופרעתי כו' עכ"ל. והרשב"א ז"ל בחידושיו כתב דאיכא למימר דהיכא דאיכא מגו מהימן אלא דהכא ליכא מיגו דפרעתי משום דקני מיניה וקי"ל סתם קנין לכתיבה עומד ותו לא מהימן לומר פרעתי ע"ש באריכות ובאמת שרוב הפוסקים כתבו דבקנין לא מצי למיטען פרעתי אבל מלשון התוס' כאן ודאי נראה דסברי דבקנין בלא שטר נמי מצי למיטען פרעתי ועי"ל דהא דקי"ל סתם קנין לכתיבה עומד היינו בקנין של מכר ומתנה או של הלואה שעומדת לזמן ולטרוף ממשעבדי ובכה"ג אמרינן שפיר סתם קנין לכתיבה עומד דאל"כ למה הטריח לעשות קנין וכיון דלכתיבה עומד אי איתא דפרעי' איבעיא ליה לאודועי לסהדי משא"כ בעובדא דגינאי דהכא שלא עשו הקנין אלא לקיום המעמד שלשתן דלאו כ"ע דינא גמירי ונראין הדברים דקנין כי האי לא ניתן לכתוב וא"כ יכול לטעון פרעתי ואפ"ה משמע להו דלא מצי למיטען טעיתי במיגו דפרעתי כן נ"ל. ובעיקר דבריהם שכתבו דלא מצי למיטען טעיתי במיגו דפרעתי נראה לכאורה דה"ה במיגו דלהד"ם כגון דליכא סהדי על המעמד ג' אפ"ה לא מצי למיטען טעיתי במיגו דלהד"ם והא דנקטו מיגו דפרעתי היינו דלא פסיקא להו מיגו דלהד"ם דמסתמא איכא עדים אבל דלא מהימן לומר טעיתי במיגו דפרעתי מוכח שפיר מדר"ח ור"ת וע"כ דהכי הוא דאי ס"ד דבמיגו דלהד"ם נמי לא מהימן לומר טעיתי א"כ מאי דוחקיה דר"ח ור"ת לאוקמי עובדא דגינאי בדוחקא כגון דאיכא סהדי דטעי או דמודו כולהו דזהו דוחק גדול דא"כ אמאי אתו לדינא קמיה דר"נ דהא הגננא הנותן צריך לשלם למרי ארעא החוב שלו כיון שיודע שטעה או לשלם לגננא החוב שלו אם לא שנצטרך לומר שהגננא הנותן העני או הלך למ"ה ובפשיטות הוי להו לאוקמי עובדא דגננא בענין דליכא סהדי על המעמד שלשתן ועל הקנין אלא הכל נעשה בהודאת עצמן שא"צ עדים אף בקנין דלא איברי סהדי אלא לשיקרא כדאיתא בסי' קצ"ה ומש"ה מהימן לומר טעיתי במיגו דלהד"ם אע"כ דבכל ענין לא מהימן אף במיגו דלהד"ם אלא שיש להתיישב בדבר מ"ט דלא מהימן בשלמא הא דלא מהימן במיגו דפרעתי יש לומר דהוי ליה כמיגו במקום עדים דכיון דאיכא עדים על המעמד שלשתן וחזקה שלא התחייב בפניהם אא"כ יודע בבירור שהוא חייב והו"ל כאילו יודעים העדים שלא טעה (וכמו שדקדק הרי"ף ז"ל דאל"כ בכל השטרות נמי ליטעון טעיתי ונ"ל בכוונתו דנהי דלא מצי למיטען להד"ם שהעדים מכחישין אותו ולא מצי למיטען פרעתי משום דא"ל שטרך בידי מאי בעי אבל טעיתי שאין העדים יכולין להכחישו אמאי לא מהימן אף בשטר אע"כ דכיון שהתחייב עצמו בפני העדים ידוע בבירור דלא טעה וא"כ ה"ה בנידון דידן זה נ"ל ברור בכוונתו ונסתלקה תמיהת הש"ך בסימן פ"א סעיף כ"ג סעיף קטן ס' מלשון הרי"ף ז"ל ואין בזה הכרע לדין שלו דהרי"ף ז"ל לא איירי אלא בקנין ע"ש ודוק) הדרינן לשמעתי' דלפ"ז תו לא מהימן במיגו דהו"ל כמיגו במקום עדים אבל היכא דליכא עדים על המעמד ג' אמאי לא מהימן לומר טעיתי במיגו דלהד"ם כיון דליכא עדים וליכא למימר דאפ"ה הו"ל כמיגו במקום חזקה דחזקה כיון שהודה במעמד ג' ואמר תן פסקה למילתא ובודאי לא טעה וכההיא דאמרינן סוף פרק גט פשוט בשכ"מ שאמר תנו לא מצו היורשים לומר חזר ואמר אבא פרעתי והיינו טעיתי כמ"ש התוספות שם ומשום דאמר תנו פסקה למילתא וה"נ דכוותה דה"ה לבריא שאמר תנו דהא לחד תירוצא כתבו התוספות דבש"מ שייך יותר לומר שטעה שאין דעתו מיושבת אלא דאפ"ה תיקשי הא קי"ל דמגו במקום חזקה הוא בעיא דלא איפשיטא בפ"ק דב"ב ואם כן פשיטא דהמוחזק מצי למיטען טעיתי במיגו דלהד"ם וליפטר ועוד נראה לי דהכא לא מיקרי מיגו במקום חזקה כיון שהחזקה גופא אינה ידועה לנו כי אם מפיו אנו חיין והוי ליה הפה שאסר כו' מה שאין כן בההיא דפרק קמא דב"ב וכיוצא בו שהחזקה ידוע' לנו בעדים שיש עדים על קביעת הזמן וחזקה שאין פורע תוך זמנו ועל פי סברא זו הנכונה נתיישבה תמיהת התוספות ס"פ שני דכתובות גבי חזקה אין עדים חותמין על השטר ע"ש ומבואר אצלינו באריכות וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא מוקי לעובדא דגינאי דהכא בדליכא סהדי ומהימן במיגו דלהד"ם. והנלע"ד דאפילו בדליכא סהדי לא שייך טעיתי במיגו דלהד"ם דממ"נ אם יטעון להד"מ יש עד אחד שמכחישו וקי"ל דמיגו במקום ע"א לא אמרינן שהרי אם נאמר דהיכא שהנפקד או הלוה כופר ואינו רוצה לשלם להמקבל אפ"ה נפטר הנותן מהמקבל כמ"ש הרי"ף ז"ל ס"פ המקבל א"כ תו לא מיקרי הנותן נוגע בעדות והו"ל ע"א ואם נאמר כשיטת הרא"ש ז"ל וסייעתו דלא נפטר הנותן וצריך לשלם למקבל אם הוא בעל חוב א"כ מיקרי המקבל עד אחד לסייע להנותן נגד הנפקד וא"כ תו לא מיקרי מיגו דניחא ליה לטעון טעיתי ומש"ה לא מהימן כן נ"ל ויש לדקדק בזה מלשון הרמ"א ז"ל שהכריע ג"כ בסימן קכ"ו דבדליכא סהדי יכול לטעון טעיתי אלא דנראה שהוא סובר כשיטת הרשב"א והר"ן ז"ל דבליכא סהדי לא הוי חזקה כלל לומר שלא הודה אא"כ ידוע לו בבירור ולפ"ז אפילו בלא מיגו יכול לומר טעיתי ודלא כמ"ש הש"ך שם ס"ק ס' דטעמיה דרמ"א והמחבר משום מיגו דלהד"ם וא"כ תיקשי הא הו"ל מיגו במקום ע"א אע"כ דטעמא דרמ"א כמ"ש. ולדעתי צ"ע מאי שנא מההיא דסוף פר' גט פשוט דבדאמר תנו פסקה למילתא ומשמע דלאו דוקא שכ"מ אלא כ"ש בברי שאמר תנו כמ"ש בשם התוס' שם וגם לשון התוס' שם צ"ע דבתירוץ הראשון מוקי לגינאי דהכא משום קנין דוקא וקשיא ליה תיפוק לי דאמר תנו והרבה יש לי לדקדק בדינים אלו בלשון הש"ך סי' פ"א וסימן קכ"ו ואין כאן מקומו להאריך אולי יזכני ה' להאריך בביאורי לח"מ בעזה"י ודוק היטב:

בד"ה ומר סבר הולך לאו כזכי והשתא סבר כו' לאו עיקר טעם הוא עכ"ל. ולולי דבריהם יש לפרש מאי לאו דקאמר שמואל מתוך שחייב באחריותו אפילו אי הולך לאו כזכי לא היה יכול לחזור משום דהו"ל תופס לב"ח אלא מתוך שהמשלח חייב באחריות הו"ל כתופס לב"ח במקום שחב לאחרים דאסקינן לעיל דלא קנה וכן נ"ל מלשון הרא"ש ז"ל ע"ש:

בד"ה לסוף אשתמיט להו כו' אע"ג דלא הוחזקו כפירש"י כו' עכ"ל דבריהם בזה תמוהין מאד דבאשרת' דהיינו מלוה לא שייך לומר אין רוצה שיהא פקדונו ביד אחר אלא דוקא בפקדון ומה שכתב מהרש"א ז"ל בזה דבריו דחוקין מאד ואפשר לפרש דהאי אשרתא דסרבלא היה כעין פקדון כגון שהמעות היו צבורין ומונחין שם בעין ולעיל משמע להדיא דאפי' במעות של פקדון נמי שייך אין רוצה אע"ג דהלה חייב באחריותו מ"מ איכא קפידא אפילו במעות דהני חריפי טפי וכדומה ואפשר דלשון אשרתא משמע להו הכי וכמ"ש בס' קיקיון דיונה שהערוך פירש בענין אחר. ולולי דמסתפינא היה נראה לי שנפל איזה טעות בספרים שכל דברי התוספות אינן על לשון לסוף אשתמיט להו דהיינו עובדא דרב ששת ורב יוסף אלא אעובדא דרב אחי ברבי יאשיה ור' דוסתאי בר ינאי קאי שבדין לא היו יכולין לכופו והתם א"ש דבפקדון הוי האי כסא דכספא וכמ"ש נראה מלשון רבינו תם בתשובה שהשיב לרבני רעגנשבורג כמו שהוא במרדכי בפ"ק דגיטין ע"ש:

בגמרא תניא כוותיה דרב כו' ואע"ג דלקמן פרק התקבל מסקינן דרב גופא מספקא ליה אי הולך כזכי כרבי או כר' נתן דהולך לאו כזכי ומש"ה פסיק דאין יכול לחזור דספק ממונא לקולא אפ"ה מייתי שפיר תניא כוותיה דרב דנהי דאיכא לאוקמי ברייתא כרבי מ"מ שמעינן דלא אמרינן מתוך שחייב באחריותו ועיין לקמן בחידושינו פרק התקבל:

גמ' א"ר חייב באחריותו ע' בריטב"א קידושין דף מג ע"ב ד"ה מאי קסבר:

תוס' ד"ה ולא פש גביה כו' דמנפשיה אין נאמן ע' ב"ב דף קעה ע"א תד"ה חזר ואמר:

גמרא והא לא ידעי למקרי ק"ל מה בכך דבשעת מסירה לא ידעי למקרי הא מ"מ יעידו שמכירים בטב"ע שזהו השטר שנמסר בפניהם ואנן נברר לקרות מה שבשטר דהא בכל ע"מ אי ליכא ע"ח ע"כ צריך שהעדים יכירו בטב"ע שזהו השטר שנמסר בפניהם דעל מה שיהיה בזכרונם מה שנכתב בשטר ליכא למסמך דלמא ישכחו וליכא למען יעמדו ימים רבים אלא דסמכי' שיכירו בטב"ע שזהו השטר שנמסר בפניהם וממילא ידונו הב"ד על מה שנכתב בשטר. וכמ"ש תוס' להדיא לקמן (דף כב ע"ב) ד"ה אבל בשטרות. וא"כ ה"נ בשטרי פרסאות מהני בכה"ג. ואי דנימא כיון דבעידן דנמסר בפניהם ל"י למקרי לא מקרי ע"מ, דע"מ לא משוי ליה שטר אא"כ ידעי מה שנכתב בו. ז"א דהא מבואר לקמן (דף יט ע"ב) תוס' ד"ה צריכים למקרי דאף בקרא הגט אחר נתינה מהני. ואף בלא קיום כלל אם ניסת לא תצא הרי דמקרי ע"מ בכל גוונא אף דלא קראו להשטר בעידן מסירה. או דמטעם ששומעים שאומר הבעל ה"ז גיטך ויכולים להאמין לו דבידו לגרשה הוי כמו קראו אותו ושפיר מקרי ע"מ. וה"נ במה שאומר הלוה ה"ז שט"ח ממני יכולים להאמינו דבידו לשעבד עצמו הוי כמו קריי' וא"כ ע"כ פירכת הש"ס דהכא והא ל"י למקרי לא דלא הוי ע"מ בלא קריי' אלא דפירכת הש"ס כך האיך יעידו אח"כ על מה דכ' בשטר כיון דל"י למקרי וכמו שפירש"י להדי'. ובזה יקשה הא יעידו בטב"ע שזהו השטר שנמסר בפניהם. וצע"ג:

גמרא הא אמר רב חדא זימנא וק"ל לשיטת תוס' דס"ל דבמתנה ל"א תן כזכי א"כ דלמא המעשה היה שהיה קבא דמוריקא בחצירו דהנפקד ואשמעי' דדוקא באפי' קאימנא דא"י לחזור מטעם מ"ג. אבל שלא באפי' היה יכול לחזור דבמתנה ל"א תן כזכי, וצע"ג:

אָמַר לֵיהּ הוּנָא מַר בְּרֵיּה דְּרַב נְחֶמְיָה לְרַב אַשֵּׁי אֶלָּא מֵעַתָּה כְּגוֹן הַנִּי דְּבֵי בַּר אֶלְיָשִׁיב דְּכָפְתִי וְשַׁקְּלִי לְאַלְתָּר הָכֵי נָמִי דְּלָא קָנוּ וְכִי תֵּימָא הָכֵי נָמִי אִם כֵּן נָתַתָּ דְּבָרֶיךָ לְשִׁעוּרִין. מקשים הא רב אשי עצמו הקשה לעיל על אמימר אלא מעתה הקנה לנולדים וכו' משמע דסבירא ליה דרב איירי בכל גונא, ואם כן תיקשי לדידיה אלא מעתה כגון הני דבי בר אלישיב? ועיין במהר"ם שיף ז"ל. ונראה לי בס"ד דלעולם רב אשי סבירא ליה דקני בכל גוונא אפילו בהני דבר אלישיב יען דסבירא ליה לרב אשי דחכמים תיקנו כן מטעם דרוב העולם ניחא להו בזה משום דהוי מלוה חדשה ואינשי אלימי בעלי זרוע לא שכיחי כל כך ואף על גב דימצא גברי אלמי בטלי במעוטיה ולא פלוג רבנן אבל לסברת אמימר שפיר מקשי משום דנולדים שכיחי הרבה.