Talmud Builders

    Commentary page

    Yoma 54a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Yoma 54a

    Yoma 54a. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 526 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    כל חדרה הגנוז בחדרי חדרים:

    נ"ב שנה הי' מחרבות ירושלים בגלות צדקיהו עד פקידת כורש שעלו לבנות הבית שהרי לסוף ע' לגלות יהויקים היתה הפקידה כמו ששנינו במגילה (דף יא:) וי"ח שנה היה מכיבוש יהויקים עד חרבות ירושלים דאמר מר גלו בשבע גלו בשמונה גלו בשמונה עשרה גלו בתשע עשרה ופירושו גלה יכניה בשבע לכיבוש יהויקים שהוא שמונה לנבוכדנצר גלו צדקיהו וגלותו בחרבות ירושלים בשמונה עשר לכיבוש יהויקים שהוא תשע עשרה לנבוכדנצר דאמר מר שנה ראשונה כיבש נינוה שניה עלה וכיבש יהויקים:

    עד בהמה בהמה בגימטריא חמשין ותרין:

    הגביר לרבים בספר דניאל כתיב והכי מפרש ליה ר' יוחנן אותו ברית האמור בגפרית ומלח שנאמר בו על אשר עזבו את ברית הגבירו האויב על ישראל שבוע אחד:

    לרבים לשרים כמו כל רבי מלך בבל (ירמיהו ל״ט:י״ג):

    מתעסק בטיול ושחוק:

    רצפה משונה אחת מן הטבלאות של שיש שברצפה ראה גבוהה מחברותיה והבין שסילקוה מאחר שנסדרה שם:

    ביחוד בברור:

    16 more comments on this page.

    Rashi on Yoma 54a · Sefaria

    Tosafot

    כרובים דצורתא נשאלתי על אותם שמציירים במחזורים צורות חיות ועופות אם יפה עושים אם לאו והשבתי נ"ל דודאי לא יפה עושים שמתוך שמסתכלים בצורות הללו אין מכוונין לבם לאביהם שבשמים מיהו אין כאן איסור דלא תעשה לך פסל וגו' (שמות כ׳:ד׳) דהא מסקינן בפרק כל הצלמים (ע"ז דף מג:) שאני רבן גמליאל דאחרים עשו לו ואפילו חשדא ליכא בציורים שהם מיני צבעים בעלמא ואין בהם ממשות כלל דלא חיישינן לחשדא אלא בחותם בולט ולא בחותם שוקע וכל שכן בדבר זה שאינו לא שוקע ולא בולט אלא מין צבע בעלמא ונראה לי דאפילו ישראל מותר לצור צורות במיני צבעים ואין בזה משום לא תעשה לך פסל דלא אסר אלא פרצוף גמור חקוק בששר אבל במיני צבעים מותר כדאמר בחזקת הבתים (ב"ב דף נד.) הצר צורה בנכסי הגר קנה דרב לא קנה לגינתא דבי רב אלא בצורתא והקשה שם רבינו שמואל והאמרת. דכיור לא קנה אלא באמה כנגד הפתח ותירץ דהתם לאו היינו צורת בריה אלא ציורין בעלמא מעשה צעצועים ופרחים אבל צורת חיה או עוף חשיבא ולא בעינן אמה כנגד הפתח אלמא דרב צייר צורת חיה ועוף אלא ודאי במיני צבעים מותר והא דתניא במכילתא לא תעשה לך פסל וכו' עד לא יעשה לו גלופה אבל יעשה לו אטומה תלמוד לומר וכל תמונה וכו' עד אפילו בהמה חיה ועוף ודגים וחגבים ואפילו הבובים ואפילו הסורזירים כו' נראה לי דהכי פירושו גלופה היינו צורה בולטת אטומה צורה שוקעת ואשר במים מתחת לארץ להביא את הבוביא פי' שעושה צורה וחוקק דמות בבואה שבמים דסד"א דוקא אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת לרקיע אבל צורת דמות בבואה שבמים לא תלמוד לומר ואשר במים ויש אומרים להביא הסורזירים נראה שהוא מין שד שבמים שקורין נינס' בלשון אשכנז וכל אילו אינן אסורין לעשותם אלא פרצופים חקוקין אבל לא ממין הצבעים כמו שהוכחתי אמנם על כסא שלמה אני תמיה דכתיב ושנים אריות עומדים אצל הידות ושנים עשר אריים וגו' (מלכים א י׳:י״ט-כ׳) ואין לומר דעל פי הדיבור הוה כדכתיב וישב שלמה על כסא ה' למלך (דברי הימים א כ״ט:כ״ג) שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ואיכא למימר בהא מיגדרא מילתא שאני כמו אליהו בהר הכרמל ושמא בהא מילתא נמי איכא למיגדר מילתא שכשהיו עדים באים להעיד בפניו היו אריות שואגים ונוהמים כמו שיש במדרש ומתוך כך היו מתפחדים להעיד עדות שקר אי נמי יש לומר אחרים עשו לו וחשדא ליכא דרבים שכיחי גביה כדאמר גבי ר"ג ומה שעשו בכותלי היכל וקדשי קדשים ציורים חקוקים בכותל סביב פני הכפיר אל התימורה מפה ופני אריה אל התימורה מפה יש לומר על פי הדיבור הכל בכתב (דברי הימים א כ״ח:י״ט) אי נמי יש לומר דלא שייך לא תעשה לך פסל אלא בתלוש אבל על הכותל במחובר לא דאינו אלא לנוי בעלמא ובטל לגבי הכותל ואע"ג שאני מדמה לא הייתי עושה מעשה כמו זה התירוץ האחרון ועוד נראה לי דלפי סוגיית פרק כל הצלמים (ע"ז דף מג:) מוכח דכל מיני פרצופין מותר לעשות אפילו חקוקין וחותמה בולט חוץ מפרצוף אדם לחודיה או דמות ארבעה פרצופין בהדי הדדי שבכסא הכבוד אדם אריה שור נשר ודמות שמשין שבמדור העליון ושבמדור התחתון ותשמישי מקדש לעשות כמותו בית תבנית היכל אכסדרה תבנית אולם כמדתן בארכו ורחבו שולחן תבנית שולחן מנורה תבנית מנורה אבל מילי אחריני שרי תדע דאמר אביי התם לא אסרה תורה אלא שמשין שאפשר לעשות כמותן והדר אמר אביי לא אסרה תורה אלא דמות ארבעה פנים בהדי הדדי והדר אמר אביי לא אסרה תורה אלא שמשין שבמדור העליון ופריך ושבמדור התחתון מי שרי והתניא אשר בשמים (שמות כ׳:ד׳) לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות ממעל לרבות מלאכי השרת ומשני כי תניא ההיא לעובדם ופריך לעבדם אפילו שלשול קטן נמי ומשני אין הכי נמי ומסיפא דקרא נפקא אשר בארץ לרבות ימים ונהרות הרים וגבעות מתחת לרבות שלשול קטן ופריך ועשייה גרידתא מי שרי והתניא לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני כו' ומשני שאני רבן גמליאל דאחרים עשו לו וכו' והשתא מדלא קאמר אלא ככל הנך שנויי שמע מינה דלא הדר ביה מכל מאי דשני מעיקרא ולא מסרו הכתוב אלא לחכמים ושמשין שבמקדש לא אסירי אלא כמותן דוקא כמדת ארכו ורחבו דאי לאו הכי לא יוכל שום אדם לעשות בית ושלחן וכלים לפי שהיו במקדש אלא ודאי לא אסרה תורה אלא כמותן ממש ועוד כיון דאפשר לעשות כמותן מסתמא לא אסרה אלא כיוצא בהן אבל שמשין שברקיע שאי אפשר לעשות כמותן אסרה תורה לעשות דוגמתן ואע"פ שאינו עושה כמדת ארכו ורחבו לפי שאי אפשר ושמשין שבמדור העליון כגון חיות שרפים ואופנים ומלאכי השרת אסור אפילו היכא דאחרים עשו לו ואפילו ליכא חשדא היכא דשכיחי רבים גביה משום דכתיב לא תעשון לא תעשון תרי זימני לדרשה לא תעשון אתי שמשין שאתי דהיינו שבמדור העליון לא תעשון כלל וקרי ביה לא תעשון אותי ולהכי פרצוף אדם לחודיה אסור וארבעה פרצופין אדם אריה שור ונשר אסור ולעבור עליו בשתים משום פרצוף אדם ומשום ארבעה פרצופין בהדי הדדי דהיינו דמות החיות ולא תעשו לכם איצטריך לשמשין שבמדור התחתון כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות ודוקא לכם לעצמכם אבל אחרים עושין לכם אי נמי דרשינן איפכא כי מן השמים דברתי עמכם וסמיך ליה לא תעשון דהיינו כל שמן השמים לא תעשון דהיינו אפילו שמשין שבמדור התחתון ודוקא אתם לא תעשון אבל אחרים עושין לכם ואת אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם נדרוש לשמשין שבמדור העליון לאסור אפילו כשאחרים עושין לכם דמשמע לכם לא ימצא לכם וכי האי גוונא דריש בתורת כהנים בפרשת קדושים תהיו אלהי מסכה לא תעשו יכול יעשו אחרים תלמוד לומר לכם והא דתניא אשר בשמים לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות ממעל לרבות מלאכי השרת ומוקי לה לעובדם היינו אפילו כשאחרים עשו לו לעובדם לעבור עליהם משעת עשיה ואע"ג דמלאכי השרת עובר בלא תעבדם אפילו כשאחרים עשו לו (דהיינו פרצוף אדם) יש לומר לעבור עליו בשתים אי נמי אפילו אם הוא של פרקים דמשום עשייה לחודה לא עבר כדאיתא בפרק כל הצלמים (ע"ז דף מג:) מכל מקום כי עביד להו לעובדם חייב:

    Tosafot on Yoma 54a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    ראשונה הא דאמרן שנאמר ולא יותר דבר אמר ה' אלו עשרת הדברות שבתוכו [שניה מאי דכתיב] ויצא מבת ציון כל הדרה ופליגא דעולא דאמר דרבי מתיא שאל לרשב"י וא"ל ארון במקומו נגנז שנאמר ויאריכו הבדים ויראו ראשי הבדים מן הקדש אל פני הדביר ולא יראו החוצה ויהיו שם עד היום הזה. איני והכתיב ואת היבוסי יושב ירושלים לא הורישו וגו' ועלתה בתיובתא דמקשה וכל היכא דכתיב עד היום הזה לעולם הוא.

    והתניא ר' יהודה אומר נ"ב שנה לא עבר איש ביהודה שנאמר על ההרים אשא בכי ונהי וגו' בהמה בגימטריא נ"ב הוי. ותניא ז' שנים נתקיימה גפרית ומלח בא"י שנא' על אשר עזבו את ברית ה' וגו' וכתיב והגביר ברית לרבים שבוע [אחד] מה ברית זו שבוע אף ברית זו שבוע.

    אמר רב נחמן תנא ארון בלשכת דיר העצים הוא גנוז דתנן בשקלים מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק וראה זו הרצפה משונה מחברותיה כו'. תנא ב' כהנים מתלעין בעצים היו ונפל קרדום אחד מהן ויצאה ואכלתו. תניא כיצד היו הבדים נראים בארון היו דוחקין ובולטים ויוצאים בפרוכת ונראית כב' דדי אשה שנאמר בין שדי ילין וכשהיו ישראל עולין לרגל היו מגללין הפרוכת ומראין להן הכרובים מעורים זה בזה שנאמר כמער איש ולויות ואיך מראין להן הכרובים והכתיב ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו ואמרינן בשעת הכנסת כלי הקדש לנרתקו כו' ואמרינן כאיש המעורה בלויה שלו.

    Rabbeinu Chananel on Yoma 54a · Sefaria

    Ritva

    חמשים ושתים שנה פי׳ כי מן החרבן ועד תשלו׳ ע׳ שנה דפקידה שהיתה בימי כרש היו נ״ב שנה כי מגלות יהויכין ועד גלות צדקיהו והחרבן היו י״ח שנה כדאמרינן התם גלו בשבע גלו בשמונה גלו בי״ח גלו בי״ט וכדפ״רשי ז״ל.

    משונה מחברותי׳ פיר׳ רש״י ז״ל אחת מן הטבלאות של שיש שברצפה היתה גבוהה מחברותי׳ מעט.

    Ritva on Yoma 54a · Sefaria

    Meiri

    כל כהן בעל מום שנכנס לפנים מן המזבח לוקה אפי' במום עובר ואם עבד חלל ולוקה אף על העבודה אלא שאינו במיתה ואינו ראוי לשום עבודה אלא לתלע בעצים ר"ל לבדוק אם יש בהם תולעת שכל עץ שיש בו תולעת פסול למערכה:

    במקדש ראשון היה פתח הדביר באמצע הכותל של אמה טרקסין והפרכת לפנים הימנה והבדים היו מתארכים מן הארון עד הפרכת והוא שנאמר ויאריכו [הבדים ויראו] ראשי הבדים ולא היו דוחקים כל כך בפרכת עד שיהו ראשי הבדים קורעים בפרכת ויראו ראשיהן מן ההיכל דרך הקרעים שהרי כתי' ולא יראו החוצה אלא דוחקים היו בפרוכת עד שמקום ראשיהן עושה בליטה בפרוכת עד שהיה אדם מכיר מבחוץ מצד הבליטות שהן הן ראשי הבדים כעין דדי אשה שניכר מקומם על בגדיה מצד הבליטה הדה הוא דכתי' צרור המור דודי לי בין שדי ילין:

    זה שנאמר בתורה ולא יבאו לראות כבלע את הקודש במסכ' סנהדרין פרשנוהו כעין אזהרה לגונב כלי שרת שהקנאין פוגעין בו ומ"מ עקר ענינו היה אזהרה ללוים במדבר שבשעה שהיו המחנות נוסעים וצריכים לפירוק מה שבתוך המשכן שלא יכנסו הלוים למשכן בשעת הפירוק עד שיכסו הכהנים את הכלים לנרתק שלהם כמה שנ' בסדר מדבר סיני ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה והורידו את פרכת המסך וכסו בה את ארון העדות ונתנו עליו כסוי עור תחש ופרשו (עליו) בגד כליל תכלת וכו' ועל שלחן הפנים יפרשו בגד תכלת וכו' ולקחו בגד תכלת וכסו את מנורת המאור וכו' ועל מזבח הזהב יפרשו בגד תכלת וכו' ולקחו את כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש [וכו'] וכסו אותם וכו' ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן וכו' וכלה אהרן ובניו לכסות וכו' ואחרי כן יבואו בני קהת לשאת וכו' ומ"מ דבר זה לא היה לו מקום אלא במדבר שהיו ישראל כעין ארוסה אבל משנבנה בית המקדש ראשון ונתפרסמה החיבה ר"ל שמלאה הארץ דעה את ד' והיתה להם חכמה יתירה והיו משיגים מכבודו ית' מה שבטבע בני אדם להשיגו בשעה שהיו עולים לרגל היו גוללים להם הפרוכת שלפני הדביר כדי לראות בפנים הארון והכרובים ויתבוננו בהם מה שהוא תכלית שכל האנושי והתאחדותו למושכלו וזה רמזו באמרם ומראים להם את הכרובים מעורין זה בזה ר"ל דבקים זה בזה כשאר בני אדם הנצמדים יד ליד זה בצד זה שכך היו הכרובים עומדים לרוחב הדביר זה לצד ימין וזה לצד שמאל וכנפיהם פרושות ומתדבקות כנף הימני של זה לכנף השמאלי של זה וכל כנף שיעור פרישתו חמש אמות ונמצאו ארבעה כנפים מחזיקות עשרים אמה שהוא רוחב הדביר וגוף הכרובים ופניהם עומדים בנס והפנים מצודדים מעט זה כנגד זה עד שנראים ומביטים זה לזה כדכתיב ופניהם איש אל אחיו ונמצאו דבקים זה בזה בחבור הכנפים ומביטים זה בזה והמשילם לזכר ונקבה להודיע שהרמוז בהם והוא מציאות הנפרדים שהיו כופרים האומות הקדומות והם מקבלים שפע זה מזה וכל אחד גבוה מחבירו במדרגת מעלה וכולם מושפעים ועליהם עלת העלות בורא הכל יתברך:

    שמא תאמר והלא במקדש ראשון לא היו שם פרכת שהרי כותל היה מפסיק בין דביר להיכל והוא הקרוי אמה טרקסין וא"ת שבבית שני היה שהיו שם שתי פרכות האמורות במשנתנו הרי לא היו שם כרובים תדע שאף בבית ראשון היו שם פרכות בהיכל ובאולם כנגד הפתחים ואע"פ ששערים של עץ היו שם מ"מ לא היו נועלים אותם ביום ופורסים הפרוכת לפניהם על הדרך שאמרו בבית שני ששלש עשרה פרכות היו של שבעה על שבעה שערי עזרה שפירשנו בפרק ראשון י"ט א' ואחד בפתח האולם ושתים לפני קדש הקדשים ושנים כנגדן בעליה ר"ל בין עליית ההיכל לעליית בית קדשי הקדשים וכשם שהיו פרכות בבית שני כך בבית ראשון ועליהן הוא אומר שהיו גוללים אותם אבל במקדש שני לא היו נוהגים כן ולא מצד העדר הכרובים שמ"מ מצויירין היו שם במיני סמנין אלא שהרי נתקלקלו הדורות וחזרו להם בחסרון חכמה ולא היו מקילים בכך:

    המשנה השניה והכוונה בה בביאור החלק השני והשלישי והרביעי על סדר העבודות והוא שאמר נטל את הדם ממי שהוא ממרס בו נכנס למקום שנכנס ועמד במקום שעמד והזה ממנו אחת למעלה ושבע למטה לא היה מתכוין להזות לא למעלן ולא למטן אלא כמצליף וכך היה מונה אחת אחת ואחת אחת ושתים אחת ושלש אחת וארבע אחת וחמש אחת ושש אחת ושבע יצא והניחו על כן הזהב שהיה בהיכל אמר הר"ם נכנס למקום שנכנס בקטורת בין בדי הארון והיה מזה מן הדם לפני הארון כמו שאמר ית' על הכפרת לפני הכפרת כמצליף כמי שמכה בשוט והיה מחזיר פעמים על האחת כדי שלא יטעה במנין והיה מונה ההזאה הראשונה מכלל שבע של מטה והשם ית' אמר והזה באצבעו והיא ההזאה הראשונה ואחר כך מזה מן הדם באצבעו שבע פעמים כך באה הקבלה ובאלו היא העקר הביאו לו את השעיר שחטו וקבל במזרק את דמו נכנס למקום שנכנס ועמד במקום שעמד והזה ממנו אחת למעלן ושבע למטן ולא היה מתכוין להזות לא למעלן ולא למטן אלא כמצליף וכך היה מונה ויצא והניחו על כן השני שהיה בהיכל ר' יהודה אומר לא היה שם אלא כן אחד בלבד נטל דם הפר והניח דם השעיר והזה ממנו על הפרכת שכנגד הארון מבחוץ אחת למעלת ושבע למטה לא היה מתכוין להזות לא למעלן ולא למטן אלא כמצליף וכך היה מונה נטל דם השעיר והניח דם הפר והזה ממנו על הפרכת שכנגד הארון מבחוץ אחת למעלן ושבע למטן לא היה מתכוין להזות לא למעלה ולא למטן אלא כמצליף וכך היה מונה ערה דם הפר לתוך דם השעיר ונתן את המלא בתוך הרקם ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו זה מזבח הזהב היה שופך דם הפר במזרק שהיה בו דם השעיר ומחזיר הכל למזרק שהיה בו דם הפר כדי שיתערבו הדמים עירוב יפה והדבר כלו מבואר התחיל מחטא ויורד מהיכן הוא מתחיל מקרן מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית דרומית מזרחית מקום שהוא מתחיל בחטאת על המזבח החיצון שם הוא גומר על מזבח הפנימי ר' אליעזר אומר במקומו היה עומד ומחטא ועל כלן הוא נותן מלמטן למעלן חוץ מזו שהיתה לפניו שהיה נותן מלמעלן למטן היה מזה על קרן שלפניו מלמעלן למטן כדי שלא יזה מן הדם על בגדיו ואין הלכה כר' אליעזר הזה על טהרו של מזבח שבע פעמים שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון ושל מזבח החיצון היה שופך על יסוד דרומי אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונשכרים לגננים לזבל ומועלין בהם טהרו של מזבח הוא המקום המגולה ממנו והוא כי קטורת של כל יום היה במזבח הזהב כמו שאמר ית' והקטיר עליו אהרן קטורת סמים וכל יום היה מוציא ממנו מותר הגחלים והדשן כמו שביארנו והיה נזהר שיזה הדם על מקום שלא יהיה בו דשן ולא גחלים אלא עצם המזבח מגולה ואמר ושל מזבח החיצון רוצה בו הדמים הניתנים על מזבח החיצון שיריהם היו נותנין על יסוד דרומי ועוד יתבאר לך ענין המעילה במקומו:

    אמר המאירי נטל את הדם ר"ל אחר שיצא מקדשי הקדשים ממעשה הקטרת ויצא לו להיכל והתפלל שם אותה תפלה קצרה שביארנו חזר לו להיכל ונטל את הדם של פר שהניח ברובד העזרה ביד הממרס על הדרך שביארנו בפרק קלפי והולך עם אותו הדם למקום שנכנס שם עם הקטרת ר"ל לפני לפנים ועמד במקום שעמד שם בשעת הקטרת ר"ל בין הבדים והזה שם מדם הפר שמונה הזאות ובבית שני שלא היה לא ארון ולא בדים מזה במקום שהיה שם בין הבדים בבית ראשון ואמר על אותם שמונה הזאות שאחת מהן היתה למעלה ושבע למטה וטעם שמונה הזאות משום דכתיב והזה (מדם הפר) [באצבעו] על פני הכפורת קדמה ולפני הכפורת יזה שבע פעמים ולמדו בה מפי השמועה שזה שכתיב בה והזה (מדם הפר) היא הזאה אחת לבד השבע שהוזכרו אחריה ואותה הראשונה שנאמר בה על פני הכפורת פירושה למעלה מאמצעיתה של כפורת כנגד חדה העליון והשבע שנאמר בהן לפני הכפורת עניינם למטה מאמצעה שהוא כנגד חדה התחתון ולא היה מתכוין להזות לא למעלה בראשונה ולא למטה בשבע שאחריה אלא כמצליף ופי' בגמ' כמנגדנא כלומר כזה שמלקה את חבירו ופי' הענין שלא היה מכוין שיהא הדם נוגע בכפרת לא בחדה העליון בהזאה ראשונה ולא בחדה התחתון בשבע שאחריה אלא נותן אצבעו הטבול בדם כנגד עובי הכפרת וכשרוצה להזות הזאה של מעלה מצדד ידו למטה כאדם הרוצה להשליך או להכות מלמטה למעלה שמשפיל את ידו בצד הארץ וזורק למעלה עד שהדם עולה למעלה באויר שכנגד חדה העליון של כפורת ומשם נופל לארץ וכשרוצה להזות שבע של מטה מגביה ידו למעלה כאדם הרוצה לזרוק או להכות מלמעלה למטה ואם נגע בכפורת נגע אלא שאינו מכוין לכך וזהו כמנגדנא והוא שאמרו בגמ' מאי כמצליף מחוי רב יהודא כמנגדנא ונאמר אחריו תנא כשמזה אינו מזה על הכפורת אלא כנגד עוביה של כפורת וכשמזה למעלה מצדד ידו למטה וכשמזה למטה מצדד ידו למעלה כלומר שזה שפירשנו בכמנגדנא לאו דוקא שיכה בדם על הכפורת אלא לא נתדמה למנגדנא אלא לענין הגבהת היד בהכאה שמלמעלה למטה או השפלתו בהכאה שממטה למעלה ויש לפרש כמצליף כמנגדנא כלומר שאינו מכוין להכות במקום ידוע אלא באיזה מקום שיזדמן לו ובא ללמד אחריה שאינו נוגע בכפורת אלא שאף כנגד האויר של עובי הכפורת אינו מכוין בראשונה כנגד חדה העליון ממש ולא בשבע כנגד חדה התחתון ממש אלא כמלקה זה שמגביה היד ומכה ואינו מכוין באיזה מקום אלא כמו שיארע לו אלא שבעליונה אם עברה למעלה מן הכפורת או אם ירדו השבע למטה מן הכפורת אין בכך כלום:

    ואמר אח"כ על ההזאות שהוא מונה את כלם כדי שלא יוסיף ולא יגרע וכן שכל פעם ופעם מונה את הראשונה ר"ל העליונה לעצמה כדי שלא לכללה עם שבע הזאות וישלים התחתונות בשישית מצד שאינו זוכר אלא השבע הכתובות בהדיא ומתוך כך כשמזה את העליונה אומר אחת וכשמתחיל במנין התחתונות אומר בהזאה ראשונה של אותן שבע ויראה מ"מ שאין המנין מעכב אלא כל שהשלים הזאותיו אף בלא מנין יצא ואע"פ שבסוגית הגמרא יראה שלא יצא שהרי לא נחלקו אלא במנין העליונה עם האחרות הא מנין כל אחת בעצמו ראוי לומר שיעכב אפשר שדרך סוגיא נאמרה:

    ונשוב לדברינו והוא שאח"כ יוצא מבית קדשי הקדשים ומניח את המזרק עם דם הפר הנשאר בתוכו על כן זהב שבהיכל והוא מקום אחד מוכן ליתן בו את המזרק:

    9 more comments on this page.

    Meiri on Yoma 54a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמ' תנ"ה ויראו ראשי הבדים יכול לא יהיו זזין ממקומן ת"ל ויאריכו וגו' הוא מגומגם ובפירושו גם בקרא כתיב מעיקרא ויאריכו הבדים ובתר הכי ויראו ראשי וגו' והכי מייתי לה נמי בבריי' בפ' שתי הלחם ויש להגיה נמי הכא כן דמייתי מעיקרא מדכתיב ויאריכו הבדים וה"פ ויאריכו הבדים יכול אף שהאריכו לא היו זזין ממקומן דהיינו ממקום שארון היה עומד באמצע קדשי קדשים שהיה ממנו עד לפתח י' אמות וא"כ לא היו הבדים נראין מבחוץ שהרי לא היה אורכן י' אמות ת"ל ויראו ראשי וגו' שהאריכו בנס עד שהיו מגיעין יותר מי' אמות עד שהיו נראין מחוץ לפתח וקאמר יכול שהיו מקרעין בפרוכת ת"ל ולא יראו הא כיצד כו' ויש ליישב נמי גירסת הספרים שלנו ע"פ דרך זה ודו"ק:

    תוס' בד"ה כרובים כו' נשאלתי על אותן כו' אלו הדברים מתשובת מהר"ם הישנים סי' כ"ד ע"ש:

    Chidushei Halachot on Yoma 54a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' ועתודותיהם שושתי תיובתא עיין סוטה דף מו ע"ב ברש"י ד"ה ויקרא שמה וצ"ע:

    Gilyon HaShas on Yoma 54a · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    תוס' ד"ה כרובים בסוף הדבור [אב"ה עי' בחידושים לקמן במסכת ע"ז דף מח]:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Yoma 54a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    אַתָּה מַאי אַתָּה אוֹמֵר פירוש אתה האיש הידוע שחלק לך הקב"ה בבינה בהשגת התורה ורוח ה' דבר בך בכמה דברים בסודות התורה מה אתה אומר בדבר זה שאמר רבי אליעזר.

    ' בְּהֵמָה ' בְּגִימַטְרִיָּא, הָכִי הֲווּ הנה לפי זה כך הוא משמעות הכתוב שאפילו קול צפצוף עופות לא נשמע שם וזהו (ירמיה ט, ט) 'וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה' ואפילו 'מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם' גם כן לא נשמע קול. ואמר עוד מלתא אחריתי 'וְעַד בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ' פירוש עד שנים כמספר בְּהֵמָה [52] נָדְדוּ הָלָכוּ ואחר כך חזרו.

    שֶׁבַע שָׁנִים נִתְקַיְּמָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל " גָּפְרִית וָמֶלַח ". מה שהיתה הגזרה שבע שנים כי ארץ ישראל נקראת בַּת שֶׁבַע שהיתה של שבעה עממין ונתנה הקב"ה לישראל בחסדו הגדול ולכן מאחר שחטאו במתנה זו שלקחה הקב"ה מן שבעה עממין ונתנה להם לכך לקתה שֶׁבַע שָׁנִים בְּגָּפְרִית וָמֶלַח. ומה שהיתה הגזרה גָּפְרִית וָמֶלַח נראה לי בס"ד כי עיקר עונם היה על ביטול תורה דכתיב (ירמיה ט, יא) עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי, וידוע כי עסק התורה יש בו תרתי תלמוד ומעשה יען כי 'הקורא בפרשת עולה כאלו הקריב עולה' (מנחות קי.) וכן בכולהו מצות, נמצא עסק התורה שהוא בפה נשלם בו תרי"ג מצות של המעשה גם כן וכנגד הלימוד שנקרא בשם לֶחֶם דכתיב (משלי ט, ה) 'לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי' נהפך אותיות ' לֶחֶם ' לְ' מֶלַח ' וכנגד חסרון תרי"ג מצות שהיו נשלמים על ידי הפה בעסק התורה נתקיים גזרת ' גָּפְרִית ' שהוא אותיות תרי " ג פ ' כלומר תרי"ג מצות הנשלמים על ידי פה.

    אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ מִתְעַסֵּק בְּקַרְדֻּמּוֹ הָיָה. פירוש מִתְעַסֵּק בדרך טיול שלא לצורך העבודה ולכך נענש שנעשה לו סיבה שימות על ידה דהיינו סיבבו מן השמים שירגיש ויראה בשנוי הרצפה וילך ויגיד שעל ידי כך יצאה נשמתו. ונראה שהוא הגיד ראיתי שנוי באבן אחת מן הרצפה והיה רוצה להגיד באיזה צד ובאיזו שורה ראה שנוי זה ולא הספיק לומר ויצאה נשמתו ולכן כשראו כך הבינו כי שם הארון גנוז ולכך יצאה נשמתו קודם שיודיע ויסיים מקום השנוי דלא ניחא קמי שמייא לגלות מקום גניזתו, ועל כן גם המה לא הלכו ללשכה לבדוק ברצפה ולהתבונן באיזה מקום יש שנוי כיון דחזו דלא ניחא קמי שמייא לידע דבר זה. ומה שאמר תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: שְׁנֵי כֹּהֲנִים בַּעֲלֵי־מוּמִין אפשר דלא פליגי על הברייתא אלא הא והא הוה. ומה שאמר וְנִשְׁמְטָה קַרְדֻּמּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן וְנָפְלָה שָׁם, וְנִצְּתָה אֵשׁ וַאֲכָלַתּוֹ נראה שזה נענש על אשר לא תיקן קרדומו כראוי וגרם שישמט הברזל ויזרק על אבן הרצפה אשר הארון שהוא עץ חיים גנוז תחתיה ואז מן הכאת הברזל באבן יצאה אש בדרך נס ואכלתו. ונראה לי בס"ד דנצטרפו אותיות 'קר' ד קר דום שהם מספר ש' עם אות א' של א בן ונעשה צירוף אֵשׁ ונשאר אותיות 'בדומן' שזה נשרף ונעשה כדומן.

    וְנִרְאִין כִּשְׁנֵי דַּדֵּי אִשָּׁה נראה לי בס"ד הטעם שבדי הארון בולטין ונראין כמו דדים, כי בארון היו הלוחות ששם התורה וידוע כי עיקר לימוד התורה הוא בחלק שבעל פה שיש בו שמונה דרגין שהם כשר ופסול טהור וטמא אסור ומותר חייב וזכאי דהם ארבע וארבע ולכן כתיב בתורה (משלי ה, יט) 'דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת' כי 'דד' רומז לשמונה דרגין שיש בתורה שבעל פה, ולכן היו בדי ארון בולטין ונראין כמו דדים והיו כשני דדים כי כמו שיש ח' דרגין בחלק הנגלה כן יש ח' דרגין בחלק הנסתר ואם כן הם שני דד. ועוד נראה לי בס"ד הטעם שהיו כעין דדי אשה לרמוז לישראל שיעסקו בתורה בכל עת כמו התינוק שיונק מדדי אמו בכל עת, ולכן כתיב 'דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת'. גם עוד לרמוז כמו הדד שבו החלב שהיה דם ונהפך לחלב כן התורה מהפכת הדין לרחמים ומהפכת העונות לזכיות דכתיב (ישעיה א, יח) אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ.

    רְאוּ חִבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כְּחִבַּת זָכָר עִם נְקֵבָה נראה לי בס"ד על פי מה שאמר המפרשים ז"ל בפסוק (שמואל ב' א, כו) 'נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים' כי מנהג אהבת רעים אם ראובן אוהב את שמעון הנה צריך שיאהב כל אדם שאוהב אותו שמעון וישנא כל אדם שישנא אותו שמעון, אבל אהבת האדם עם אשתו היא להפך שאם ראובן יש לו שתי נשים בלהה וזלפה שהם צרות זו לזו ומסתמא שונאים זה את זה והוא אוהב את בלהה ואוהב את זלפה אף על פי שבלהה שונאה את זלפה וזלפה שונאה את בלהה. וכן ענין אהבתו יתברך בישראל שישראל יש להם דין אשה וימצא בישראל שני צדיקים שאחד שונא את חבירו כענין שאול המלך ע"ה עם דוד המלך ע"ה שהיה שאול שונא את דוד, והקב"ה אוהב את שניהם. ולזה היו הכרובים זכר ונקבה מחבקים זה את זה להורות שאהבת הקב"ה לישראל כאהבת איש לנשיו, ועל כן אומרים להם רְאוּ חִבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם כְּחִבַּת זָכָר עִם נְקֵבָה, ונפקא מינה שאפילו אם ימצא בכם שנים שונאין זה את זה הנה הקב"ה אוהב את שניהם כשהם צדיקים. ומה שאמרו רְאוּ חִבַּתְכֶם ואין אומרים 'אַהֲבַתְכֶם' נראה לי בס"ד דידוע כשהחטיא הנחש את חוה והטיל בה זוהמה נעשה כ"ד זיני מסאבותא בעולם כמנין 'וְאֵיבָה' [24] כי על זה אמר לו (בראשית ג, טו) 'וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה' ועל ידי שיהיו ישראל באחדות אחד מבטלים כ"ד זיני דמסאבותא הנזכרים שרמוזים באותיות 'וְאֵיבָה' והיינו על ידי האחדות נוסף מספר אחד על אותיות 'וְאֵ' ויהיה מהם אות ח' ותצרף עם אותיות 'יבָה' ותהיה צירוף חִיבָּה, נמצא וְ' אֵיבָה ' נהפכה לְ' חִיבָּה ' וכל זה יזכו ישראל על ידי האחדות ועל ידי לימוד התורה שרמוז באות אל"ף לשון אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי (תהלים נה, יד). ובזה פרשתי בס"ד מה שאמר רבי עקיבא באבות (משנה אבות ג, יד) 'חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה' זו התורה שעוסקים בה, דאז וְ'אֵיבָה' תתהפך לְ'חִיבָּה' וכן בכרובים שהם לפני הארון שבו התורה וגם בחיבוקם זה בזה אשר מורין על אהבה ואחדות של ישראל שאומרים להם רְאוּ חִבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם נקטו לשון חיבה כי על ידי עסק התורה ועל ידי האחדות יתבטל כח וְאֵיבָה ויהיה חִיבָּה.

    Ben Yehoyada on Yoma 54a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Yoma, daf 54, Amud Aleph, about 526 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 122 words

      Opens “כׇּל הֲדָרָהּ״. מַאי: ״כׇּל הֲדָרָהּ״ — חַדְרָהּ.…”

    2. Segment 242 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רַבָּה לְעוּלָּא: מַאי מַשְׁמַע? דִּכְתִיב:…”

    3. Segment 341 words

      Opens “וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה…”

    4. Segment 440 words

      Opens “וְתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שֶׁבַע שָׁנִים נִתְקַיְּימָה…”

    5. Segment 544 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ: הָכָא כְּתִיב ״שָׁם״, הָתָם לָא…”

    6. Segment 615 words

      Opens “וּכְבָר עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּבִלְבֵּל כׇּל…”

    7. Segment 747 words

      Opens “אָמַר רַב נַחְמָן: תָּנָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אָרוֹן…”

    8. Segment 830 words

      Opens “מַאי הֲוָה עָבֵיד? אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: מִתְעַסֵּק…”

    9. Segment 943 words

      Opens “רַב יְהוּדָה רָמֵי. כְּתִיב: ״וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים״,…”

    10. Segment 1018 words

      Opens “הָא כֵּיצַד? דּוֹחֲקִין וּבוֹלְטִין וְיוֹצְאִין בַּפָּרוֹכֶת, וְנִרְאִין…”

    11. Segment 1129 words

      Opens “אָמַר רַב קַטִּינָא: בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹלִין…”

    12. Segment 1219 words

      Opens “מֵתִיב רַב חִסְדָּא: ״וְלֹא יָבוֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע…”

    13. Segment 1320 words

      Opens “אָמַר רַב נַחְמָן: מָשָׁל לְכַלָּה, כׇּל זְמַן…”

    14. Segment 1421 words

      Opens “מֵתִיב רַב חָנָא בַּר רַב קַטִּינָא: מַעֲשֶׂה…”

    15. Segment 1525 words

      Opens “בְּמַאי עָסְקִינַן? אִי נֵימָא בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן —…”

    16. Segment 1629 words

      Opens “דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: שְׁלֹשָׁה עָשָׂר…”

    17. Segment 1728 words

      Opens “רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: לְעוֹלָם בְּמִקְדָּשׁ…”

    18. Segment 1813 words

      Opens “וּכְתִיב: ״כְּמַעַר אִישׁ וְלוֹיוֹת״. מַאי ״כְּמַעַר אִישׁ…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Yoma 54a · Segment 8 — “…הָיָה. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: שְׁנֵי כֹהֲנִים בַּעֲלֵי מוּמִין…

    • Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…

      Source: Yoma 54a · Segment 17 — “רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: לְעוֹלָם בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, וּכְרוּבִים…

    Original text

    כׇּל הֲדָרָהּ״. מַאי: ״כׇּל הֲדָרָהּ״ — חַדְרָהּ. אַתָּה, מַאי אַתָּה אוֹמֵר? אָמַר לוֹ, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אָרוֹן בִּמְקוֹמוֹ נִגְנַז, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּאֲרִיכוּ הַבַּדִּים וְגוֹ׳״.

    all her splendor” (Lamentations 1:6). What is the meaning of: “All her splendor [ hadara ]”? It means: Her chamber [ ḥadra ], i.e., something that was hidden within the innermost chambers, namely the Ark. You, Rabbi Shimon ben Yoḥai, what do you say in response to this? He said to him: As I say, the Ark was buried in its place and not exiled, as it is stated: “And the staves were so long that the ends of the staves were seen from the sacred place before the partition, but they could not be seen without; and they are there to this day” (I Kings 8:8).

    אֲמַר לֵיהּ רַבָּה לְעוּלָּא: מַאי מַשְׁמַע? דִּכְתִיב: ״וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה״, וְכׇל הֵיכָא דִּכְתִיב: ״עַד הַיּוֹם הַזֶּה״ לְעוֹלָם הוּא? וְהָכְתִיב: ״וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִין וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִין בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה״, הָכִי נָמֵי דְּלָא גְּלוֹ?

    Rabba said to Ulla: From where in this verse may it be inferred that the Ark was buried in its place? Ulla replied that the source is as it is written: “And they are there to this day,” which is referring to any day when one might read this sentence, i.e., forever. Rabba objected to this explanation: And is it the case that anywhere that it is written “to this day” it means forever, as opposed to the time when the verse was written? But isn’t it written: “And the children of Benjamin did not drive out the Jebusites who inhabited Jerusalem; but the Jebusites dwelt with the children of Benjamin in Jerusalem, to this day” (Judges 1:21)? So too here, let us say that the Jebusites were not exiled from Jerusalem.

    וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה לֹא עָבַר אִישׁ בִּיהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה כִּי נִצְּתוּ מִבְּלִי אִישׁ עוֹבֵר וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ״, ״בְּהֵמָה״ בְּגִימַטְרִיָּא חַמְשִׁין וּשְׁתַּיִם הָווּ!

    But wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: No person passed through the land of Judea for fifty-two years after the destruction of the Temple by Nebuchadnezzar, as it is stated: “I will raise crying and wailing for the mountains, and a lamentation for the pastures of the wilderness, for they have been burned, with no person passing through. And they do not hear the sound of the cattle; from the bird of the heavens to the beast [ behema ], all have fled and gone” (Jeremiah 9:9). Behema , spelled beit , heh , mem , heh , has a numerical value of fifty-two, alluding to the fact that no one passed through the land for fifty-two years.

    וְתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שֶׁבַע שָׁנִים נִתְקַיְּימָה גׇּפְרִית וּמֶלַח בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי — אָתְיָא ״בְּרִית״ ״בְּרִית״. כְּתִיב הָכָא: ״וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים שָׁבוּעַ אֶחָד״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה׳ אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם״!

    And it was taught in another baraita that Rabbi Yosei says: For seven years a curse of brimstone and salt endured in Eretz Yisrael, rendering it unfit for human habitation. And Rabbi Yoḥanan said: What is the rationale of Rabbi Yosei; from where does he learn this? It is derived from a verbal analogy between “covenant” and “covenant.” It is written here: “And he shall make a firm covenant with many for one week” (Daniel 9:27), i.e., seven years. And it is written there: “And that its entire land is brimstone and salt… They shall say: Because they forsook the covenant of the Lord, the God of their fathers” (Deuteronomy 29:22; 24). Evidently, the Jebusites must have been exiled from Jerusalem, which proves that the phrase “to this day” does not always mean forever.

    אֲמַר לֵיהּ: הָכָא כְּתִיב ״שָׁם״, הָתָם לָא כְּתִיב ״שָׁם״, וְכׇל הֵיכָא דִּכְתִיב: ״שָׁם״ — לְעוֹלָם הוּא. מֵיתִיבִי: ״וּמֵהֶם מִן בְּנֵי שִׁמְעוֹן הָלְכוּ לְהַר שֵׂעִיר אֲנָשִׁים חֲמֵשׁ מֵאוֹת וּפְלַטְיָה וּנְעַרְיָה וּרְפָיָה וְעוּזִּיאֵל בְּנֵי יִשְׁעִי בְּרֹאשָׁם. וַיַּכּוּ אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלֵיטָה לַעֲמָלֵק וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה״.

    Ulla said to him: Here, with regard to the Ark, it is written: “And they are there”; whereas there, in the verse that deals with the Jebusites, it is not written. And anywhere that “there” is written with the phrase “to this day” it means forever. The Gemara raises an objection from the following verse: “And some of them, even of the sons of Simeon, five hundred men, went to Mount Seir having for their captains Pelatiah and Neariah and Rephaiah and Uzziel, the sons of Ishi. And they smote the remnant of the Amalekites who escaped, and dwelt there to this day” (I Chronicles 4:42–43).

    וּכְבָר עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּבִלְבֵּל כׇּל הָאֲרָצוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָסִיר גְּבוּלוֹת עַמִּים וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי״. תְּיוּבְתָּא.

    The Gemara explains its objection: But Sennacherib, king of Assyria, had already come, and through his policy of forced population transfer he had scrambled all the nations of the lands, as it is stated in reference to Sennacherib: “And I have removed the bounds of the peoples, and have robbed their treasures” (Isaiah 10:13). This indicates that the children of Simeon were also exiled, despite the fact that the verse states: “There to this day.” The Gemara concludes: Indeed, this is a conclusive refutation of Ulla’s statement.

    אָמַר רַב נַחְמָן: תָּנָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אָרוֹן בְּלִשְׁכַּת דִּיר הָעֵצִים הָיָה גָּנוּז. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: מַעֲשֶׂה בְּכֹהֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מִתְעַסֵּק, וְרָאָה רִצְפָּה מְשׁוּנָּה מֵחַבְרוֹתֶיהָ, וּבָא וְהוֹדִיעַ אֶת חֲבֵירוֹ, וְלֹא הִסְפִּיק לִגְמוֹר אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ. וְיָדְעוּ בְּיִחוּד שֶׁשָּׁם אָרוֹן גָּנוּז.

    Rav Naḥman said that a Sage taught in the Tosefta : And the Rabbis say that the Ark of the Covenant was buried in the Chamber of the Woodshed. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: We, too, have learned in a mishna: There was an incident involving a certain priest who was occupied with various matters, and he saw a floor tile in the woodshed that was different from the others. One of the marble floor tiles was higher than the rest, suggesting it had been lifted out and replaced. He came and informed his friend of the uneven tile, but was unable to finish his report and provide the exact location of the tile before his soul departed from his body. And consequently they knew definitively that the Ark was buried there, but its location was meant to be kept secret.

    מַאי הֲוָה עָבֵיד? אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: מִתְעַסֵּק בְּקַרְדּוּמּוֹ הָיָה. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: שְׁנֵי כֹהֲנִים בַּעֲלֵי מוּמִין הָיוּ מַתְלִיעִין בְּעֵצִים, וְנִשְׁמְטָה קַרְדּוּמּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם וְנָפְלָה שָׁם, וְיָצְתָה אֵשׁ וַאֲכָלַתּוּ.

    The Gemara asks: What was he doing, that priest who noticed the misplaced tile? Rabbi Ḥelbo said: He was occupied with his axe, i.e., he was banging the floor with his axe. He thereby discovered an empty space under a tile, which he guessed was the opening of a tunnel. The school of Rabbi Yishmael taught: Two blemished priests were sorting wormy wood when the axe of one of them dropped and fell there, into the hole in the floor. Blemished priests were appointed to inspect the wood for worms, as these logs were unfit for use on the altar. And fire burst out and consumed that priest, so the exact location remains unknown.

    רַב יְהוּדָה רָמֵי. כְּתִיב: ״וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים״, וּכְתִיב: ״וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה״. הָא כֵּיצַד? נִרְאִין וְאֵין נִרְאִין. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים״, יָכוֹל לֹא יְהוּ זָזִין מִמְּקוֹמָן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וַיַּאֲרִיכוּ הַבַּדִּים״, יָכוֹל יְהוּ מְקָרְעִין בַּפָּרוֹכֶת וְיוֹצְאִין — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה״.

    § Rabbi Yehuda raised a contradiction. It is written: “The ends of the staves were seen,” and it is written in that same verse: “But they could not be seen without” (I Kings 8:8). How can one reconcile this contradiction? They were seen and yet not seen, i.e., the staves were partially visible. This was also taught in a baraita : “The ends of the staves were seen”; one might have thought that they did not move from their position and did not protrude at all. Therefore, the verse states: “And the staves were so long.” One might have thought that they ripped through the curtain and emerged on the other side; therefore, the verse states: “They could not be seen without.”

    הָא כֵּיצַד? דּוֹחֲקִין וּבוֹלְטִין וְיוֹצְאִין בַּפָּרוֹכֶת, וְנִרְאִין כִּשְׁנֵי דַּדֵּי אִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צְרוֹר הַמּוֹר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין״.

    How is this so? The staves of the Ark pushed and protruded and stuck out against the curtain toward the outside, and appeared like the two breasts of a woman pushing against her clothes. As it is stated: “My beloved is to me like a bundle of myrrh, that lies between my breasts” (Song of Songs 1:13). For this reason the Ark of the Covenant, where the Divine Presence rests, is positioned so that its staves protrude through the curtain, like the breasts of a woman.

    אָמַר רַב קַטִּינָא: בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹלִין לָרֶגֶל, מְגַלְּלִין לָהֶם אֶת הַפָּרוֹכֶת, וּמַרְאִין לָהֶם אֶת הַכְּרוּבִים שֶׁהָיוּ מְעוֹרִים זֶה בָּזֶה, וְאוֹמְרִים לָהֶן: רָאוּ חִבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם כְּחִבַּת זָכָר וּנְקֵבָה.

    Continuing the previous discussion, Rav Ketina said: When the Jewish people would ascend for one of the pilgrimage Festivals, the priests would roll up the curtain for them and show them the cherubs, which were clinging to one another, and say to them: See how you are beloved before God, like the love of a male and female. The two cherubs symbolize the Holy One, Blessed be He, and the Jewish people.

    מֵתִיב רַב חִסְדָּא: ״וְלֹא יָבוֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ״, וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בִּשְׁעַת הַכְנָסַת כֵּלִים לְנַרְתֵּק שֶׁלָּהֶם!

    Rav Ḥisda raised an objection: How could the priests allow the people to see this? After all, it is stated with regard to the Tabernacle: “But they shall not go in to see the sacred objects as they are being covered, lest they die” (Numbers 4:20), and Rav Yehuda said that Rav said: When the vessels were put into their containers for transport, it was prohibited even for the Levites to look at them. The prohibition against viewing the vessels should be even more severe when they are fixed in their sacred place within the Temple. How could they be publicly displayed?

    אָמַר רַב נַחְמָן: מָשָׁל לְכַלָּה, כׇּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית אָבִיהָ צְנוּעָה מִבַּעְלָהּ. כֵּיוָן שֶׁבָּאתָה לְבֵית חָמִיהָ — אֵינָהּ צְנוּעָה מִבַּעְלָהּ.

    Rav Naḥman said in answer: This is analogous to a bride; as long as she is engaged but still in her father’s house, she is modest in the presence of her husband. However, once she is married and comes to her father-in-law’s house to live with her husband, she is no longer modest in the presence of her husband. Likewise, in the wilderness, when the Divine Presence did not dwell in a permanent place, it was prohibited to see the sacred objects. By contrast, all were allowed to see the sacred objects in their permanent place in the Temple.

    מֵתִיב רַב חָנָא בַּר רַב קַטִּינָא: מַעֲשֶׂה בְּכֹהֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מִתְעַסֵּק וְכוּ׳! אֲמַר לֵיהּ: נִתְגָּרְשָׁה קָא אָמְרַתְּ, נִתְגָּרְשָׁה חָזְרוּ לְחִיבָּתָהּ הָרִאשׁוֹנָה.

    Rav Ḥana bar Rav Ketina raised an objection from the aforementioned mishna: There was an incident involving a certain priest who was occupied and discovered the place where the Ark was hidden, and he subsequently died before he could reveal its location. Since he was prevented from seeing the Ark, it was evidently prohibited to see the sacred objects even after the Temple was built. Rav Naḥman said to him: This is not difficult, as you are speaking of when she was divorced. Since the Jewish people were exiled after the destruction of the First Temple, they are compared to a woman divorced from her husband, and when a woman is divorced she returns to her original beloved but reserved state. She is once again modest and does not reveal herself. Likewise, the Divine Presence will remain hidden until the glory of the First Temple is restored.

    בְּמַאי עָסְקִינַן? אִי נֵימָא בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן — מִי הֲוַאי פָּרוֹכֶת? אֶלָּא בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי — מִי הֲווֹ כְּרוּבִים? לְעוֹלָם בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, וּמַאי פָּרוֹכֶת — פָּרוֹכֶת דְּבָבֵי.

    The Gemara poses a question concerning Rav Ketina’s statement: With what are we dealing here; in what circumstance did the priests roll up the curtain to show everyone the cherubs? If we say this is referring to the First Temple, was there a curtain between the Sanctuary and the Holy of Holies? In the First Temple, there was a wall there. Rather, we will say this is referring to the Second Temple; but were there cherubs there? Since there was no Ark, it follows that there were no cherubs on it. The Gemara answers: Actually, Rav Ketina is referring to the First Temple, and what is the curtain that he mentioned? It is the curtain of the gates. For all of the Jewish people to be able to see, they had to raise the curtains hanging on all the gates.

    דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: שְׁלֹשָׁה עָשָׂר פָּרוֹכוֹת הָיוּ בְּמִקְדָּשׁ, שִׁבְעָה כְּנֶגֶד שִׁבְעָה שְׁעָרִים, שְׁתַּיִם — אַחַת לְפִתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל, וְאַחַת לְפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם. שְׁתַּיִם בַּדְּבִיר, וּשְׁתַּיִם כְּנֶגְדָּן בָּעֲלִיָּה.

    As Rabbi Zeira said that Rav said: There were thirteen curtains in the Second Temple: Seven opposite, i.e., on the inside of, seven gates; two additional ones within the Temple, one of which was at the entrance to the Sanctuary and the other one of which was at the entrance to the Entrance Hall. Two additional curtains were within the partition, in the Holy of Holies in place of the one-cubit partition, and two corresponding to them were above in the upper chamber. Above the Holy of Holies, there was another level in the same layout as the one below, and a curtain was affixed there, too, as no one climbed up to the higher chamber above the Holy of Holies without a pressing need. These curtains were most likely hanging in the First Temple as well.

    רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: לְעוֹלָם בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, וּכְרוּבִים דְּצוּרְתָּא הֲווֹ קָיְימִי, דִּכְתִיב: ״וְאֶת כׇּל קִירוֹת הַבַּיִת מֵסַב קָלַע כְּרוּבִים וְתִמֹרוֹת וּפְטוּרֵי צִיצִּים וְצִפָּה זָהָב מְיֻשָּׁר עַל הַמְּחוּקֶּה״.

    Rav Aḥa bar Ya’akov said: Actually, Rav Ketina’s statement is referring to the Second Temple: There was a curtain at the entrance of the Holy of Holies, and indeed there were images of cherubs there, i.e., drawn or engraved pictures of the cherubs on the walls. As it is written: “And he carved all the walls of the house round about with carved figures of cherubs and palm trees and open flowers, within and without” (I Kings 6:29), and it is further stated: “And he overlaid them with gold fitted upon the graven work” (I Kings 6:35), which teaches that in addition to the cherubs within the sacred place, other cherubs were drawn on the walls.

    וּכְתִיב: ״כְּמַעַר אִישׁ וְלוֹיוֹת״. מַאי ״כְּמַעַר אִישׁ וְלוֹיוֹת״? אָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא:

    And it is written: “According to the space of each with loyot ” (I Kings 7:36). The Gemara asks: What is the meaning of: “According to the space of each with loyot ”? Rabba bar Rav Sheila said: