Talmud Builders

    Commentary page

    Taanit 4a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Taanit 4a

    Taanit 4a. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 387 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    עורפילא גשמים דקים כך שמן כדלקמן:

    אפי' לפרצידא דתותי קלא הגרעין שתחת גושה של קרקע:

    מהניא שמתחיל לבצבץ ולעלות מיד:

    עורו פילי שסותם סדקי הארץ ל"א שמגדלת ומצמחת הגרעינין העומדין בסדקי הקרקע:

    צורבא מרבנן בחור חריף כמו ביעי דצריבן במסכת ביצה (דף ז.) תלמיד חכם זקן לא קרי צורבא אלא ההוא מרבנן קרי ליה:

    כיון דנבט נבט שמתחיל לבצבץ ולעלות עולה למעלה כך תלמיד חכם כיון שיצא שמו הולך וגדל למעלה:

    אורייתא מרתחא ליה שיש לו רוחב לב מתוך תורתו ומשים ללבו יותר משאר בני אדם וקמ"ל דחייבין לדונו לכף זכות:

    כאש שמחמם כל גופו:

    16 more comments on this page.

    Rashi on Taanit 4a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    עורפילא היינו גשם דק אפילו לפרצידא דתותי קלא מהניא פי' פרצידא זו גרעין שהוא מתחת האבן היינו כמו חטה שמתחת הקרקע:

    מאי עורפילא עורו פילי פי' מעוררן ומצמיחן פילי פי' אותן העומדים בסדקי הארץ:

    שלשה שאלו שלא כהוגן אליעזר שאול ויפתח וא"ת אמאי לא חשיב כלב בן יפונה שאמר אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי לו את עכסה בתי לאשה אמאי לא פריך כמו הכא יכול ממזר או עבד וי"ל דהא דקאמר כלב שיתן לו הקב"ה כל מי שיכול לחזור אותן הלכות ששכחו בימי אבלו של משה אתן לו עכסה בתי וי"מ דלכך נקראת עכסה שכל הרואה אותה כועס על אשתו וזהו ודאי משום צניעות יתירא דקא חזו בה והיה סומך דזכותה וזכות דידיה מסתייע דלא מזדווגין לה אלא כפי מעשיה כדאיתא בסוטה (דף ב.) דאין מזווגין וכו':

    יכול אפי' חיגרת או סומא תימה אמאי לא נקט הכא גבי אליעזר עבד אברהם כמו דקאמר גבי שאול בסמוך יכול אפי' ממזרת או שפחה וכו' ואמר רש"י משום דגבי אליעזר לא שייך עדיין ממזרת דהא לא נתנה תורה אי נמי דגבי אשה לא דייק עלמא אלא ליופי וא"ת היכי קאמר דשאל אליעזר שלא כהוגן והא לא אמר אלא אשר אומר אליה הטי נא כדך ואם יראה שתהא חיגרת או סומא לא יאמר לה וי"ל דה"פ יכול אפילו חיגרת ואפילו סומא יכול אפי' חיגרת שיהיה לה אפילו רגל של עץ והוא לא יהא רואה או סומא כגון שיש לה עינים יפים ואינה רואה כלל:

    והייינו דקאמר להו נביא לישראל הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם כלומר להתיר נדרו ליפתח והא הוה פנחס ואמאי לא הלך יפתח אצלו להתיר נדרו אלא מתוך גסות רוחו אמר לא אלך אצלו שאני שופט ונגיד אלא יבא אצלי ופנחס אמר ליתי גבאי דאנא נביא ועל ידי תהא פטורה שהייתי שורה ומתיר הנדר ופוטר אותה ולבסוף נענשו שניהם יפתח נענש שנפלו אבריו קודם מיתה כדכתיב ויקבר בערי גלעד ופנחס נענש דכתיב לפנים היה ה' עמו:

    Tosafot on Taanit 4a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rabbeinu Chananel

    עורו פילי פי' הטפה היורדת בכח מערערת פילא כמו פילחא כדכתיב כמו פולח ובוקע בארץ. אפי' לפרצידא דתותי קלא. פי' שתחת האבן צומח וכן ת"ח דומה לפרי תחת האבן (ששואב שואב) וכיון שצומח [צומח] בבת אחת.

    צורבא מרבנן דמרתח אורייתא מרתחא ליה שנאמר הלא כה דברי כאש:

    אמר רב שמואל בר נחמני א"ר יונתן ג' שאלו שלא כהוגן אליעזר שאול ויפתח. ומצינו בבראשית רבה ד' הן ששאלו שלא כהוגן אליעזר שאול ויפתח וכלב ופשטיה כיון דשאול וכלב שוין דתרווייהו נתינת [בתם חשיב] להו כאחד. לפיכך תני הכא שלשה:

    אין שואלין הגשמים כיון ששנינו כאן שאילת הגשמים סמוך לגשמים היא הוצרכנו לומר סברוה שאלה והזכרה ביום אחד הן הניחא לר' יהושע דאמר משעת הנחתו מזכיר ומיד שואל כי אין שאלה אלא בתפלת החול בי"ח בברכת השנים אלא לר' אליעזר קשיא ושנינן הזכרה לחוד ושאלה לחוד לזמן אחר ולאו כי הדדי:

    Rabbeinu Chananel on Taanit 4a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Ritva

    מתני׳‎ אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים אין לנו הכרח אימת קרי ליה סמוך לגשמים דאפשר דהיינו בג׳‎ במרחשון כדברי רבי מאיר או ביום ז׳‎ של חג כסברא דרבה בש״ס:

    ומיהו קשיא לן טובא בסדורא דהא מתני׳‎ דהא ברישא דמתני׳‎ פתח בהזכרה והשתא מיירי בשאלה והדר רבי יהודה ואיירי בהזכרה והדר איירי בשאל׳‎ בג׳‎ במרחשון שואלין את הגשמים והנכון דתנא פתח בהזכרה שהיא הקודמת לעולם בתפלה ואיפליגו רבי אליעזר ורבי יהושע ומאי דהדר קתני אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים לא ללמד על דין השאלה ממש היא אלא דלאביי דסבר דהא רבי אליעזר אתא למתני דאע״ג דמזכירין בי״ט הראשון של חג מודה הוא שאין שאלה סמוך לגשמים שהם סימן ברכה דשאלה לחוד והזכרה לחוד ולפי זה לא הוזקק לפ׳‎ יום השאלה אלא נקט סתם סמוך ולרבה דאוקמה כרבי יהושע דבריית׳‎ בז׳‎ של חג ושאלה והזכרה חדא מילתא לחלוק על דין הזכרה בא על ר״א ור׳‎ יהושע ולומ׳‎ בין הזכרה ובין השאלה הם בז׳‎ של חג ולא מאחרי׳‎ הזכי׳‎ עד י״ט האחרון שהוא זמן הגשמים אלא עד זמן סמוך לגשמי׳‎ דהיינו בז׳‎ של חג ופליג אדר׳‎ יהושע ורבי אליעזר בהזכרה ואדרבי מאיר ור״ג בשאלה ונקט לשון שאלה לאשמועי׳‎ דאף בשאלה עבדי׳‎ בז׳‎ וכיון שכן א״א לאחר ההזכר׳‎ כי עיקר תנא זה לחלוק על רבי יהושע שיש טעם לדבריו יותר דאלו בי״ט הראשון של חג דרבי אליעזר ליכא למימר מטעמא דרבי יהושע והיינו דקתני אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים וכלל בדבריו שאלה והזכרה ומפני שחולק בדין ההזכרה דאיירי׳‎ נקטיה הכא וקתני בתריה פלוגתא דר׳‎ יהודה בהזכרה דס״ל שהזכר׳‎ היא בי״ט האחרון כדברי ר׳‎ יהושע דמתני׳‎ אלא שאינה בתחלת י״ט אלא בתפלת מוסף והאחרון מזכיר הראשון אינו מזכיר וכיון דאיירי בהזכרה בתחלת׳‎ איירי נמי בסופ׳‎ ואמ׳‎ שהיא עד תפלת יוצר של פסח ואע״ג דשאלה קודמת לסוף ההזכר׳‎ בעי למיתני כולהו דיני ההזכר׳‎ שהם ממוסף י״ט האחרון של חג עד תפלת יוצר של י״ט הראשון של פסח ובדין השאלה לא איירי אם מתחיל לשאול במוצאי י״ט לאלתר שהוא חול או בג׳‎ במרחשון או בז׳‎ בו כאידך תנאי דלקמי׳‎ מי׳‎ קודם לכן א״א שאין שאלה קודמת להזכרה בשו׳‎ צד ומשום הכי אע״ג דקיימ׳‎ לן כר״ג בשאלה כדאיפסיק׳‎ הלכתא בהדיא קיימא לן נמי כר׳‎ יהודה בהזכר׳‎ כדאפסיק׳‎ הלכתא נמי בהדיא. ולא קשיא הלכתא אהלכת׳‎ דהזכרה לחוד ושאלה לחוד ואפשר דלא פליגי אהדדי ולכשתמצי לומר דפליגי אפשר לפסוק הלכה בהזכרה כר׳‎ יהודה ובשאלה כר״ג ולא סתרן אהדדי:

    Ritva on Taanit 4a · Sefaria · Edition: Chidushi HaRitva, Amsterdam, 1729. · Public Domain

    Meiri

    תלמיד חכם אע"פ שתורתו מכעיסתו בשעה שרואה מעשי בני אדם מכוערים ראוי לו למעט בכעסו כמה שאפשר לו וללמדם בנחת כדי שיערבו דבריו על שומעיהם ויקבלו דבריו וכדי שלא לגרום בעצמו שום נזק שנאמר הסר כעס מלבך והעביר רעה מבשרך:

    נטיעות שהם רכות וצריכות תקון התירו חכמים לחרוש בהם בתוספות שביעית בכדי יניקתן שחוששים להפסידן מתוך ילדותם ושיעור יניקתם מפורש להם מהלכה למשה מסיני לעשר נטיעות בית סאה שהוא נ' על נ' כשנטיעתן משוערת באותו בית סאה בשוה וכן כל נטיעה לפי חשבון זה והוא שאמרו עשר נטיעות ערבה ר"ל אותה שהיו מקיפים בה המזבח בשביעי של חג ונסוך המים בחג שהוא כל ז' הלכה למשה מסיני אבל אילנות אחרים שאינן רכין אסור וכן אף באותם שהזכרנו שהן נטיעות רכות אם היו נטועים יותר מעשרה הם חשובים כנעקרים ואם אין שם עשרה אין חורשים כל בית סאה אלא בכדי מה שצריך להם לפי חשבון זה ודברים אלו כולן בזמן שבית המקדש קיים אבל בזמן שאין בית המקדש קיים עבודת הארץ מותרת לגמרי עד ראש השנה אפילו בשאר אילנות כמו שיתבאר במקומו וערבה שנאמר בה שהיא הלכה למשה מסיני פירושה על ערבה שהיו מקיפים בה את המזבח בשביעי כמו שביארנו אבל אותה שבלולב מן התורה היא וכן מה שאמרו בנסוך המים שהוא הלכה למשה מסיני פירושה להיותה כל שבעה כמו שביארנו:

    המשנה השנית אין שואלים את הגשמים וכו' כונת המשנה לבאר זמן הזכרת גשמים ככונת המשנה הראשונה וחדש בהזכרה זמן אחר על דעת בן בתירא והוא מוסף של י"ט אחרון של חג לגשמים ותפלת שחרית של י"ט הראשון של פסח לטל אע"פ שאין הלכה כמותו בטל ואגב גררא נתערב עמה ענין שאלה בדרך קצור לומר שאין שואלים את הגשמים ר"ל ותן טל ומטר תכף להזכרה ואין שאלה עד שיעברו ימי החג והוא סמוך לגשמים שימות החג אינם ימות הגשמים ולא פי' איזהו זמן השאלה בפרט ולמטה יתבאר ולענין הזכרה בין לגשמים בין לטל כבר בארנו הפסק במשנה הראשונה:

    זהו ביאור המשנה ודינין הבאים עליה בגמרא אלו הן:

    Meiri on Taanit 4a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא כה דברי כאש ואמר רב אשי כל ת"ח שאינו קשה כברזל אינו ת"ח שנאמר וכפטיש יפוצץ סלע א"ל ר' אבא לרב אשי כו' כצ"ל:

    בפרש"י בד"ה והיינו כו' קרא ואמר הצרי אין כו' אלמא דלא הוה ניחא קמי שמיא כדאמרינן הצרי כו' ובד"ה וכתיב אשר לא כו' באש אשר לא צויתיו ולא דברתי כו' וגדעון ששאל למנוע טל כו' כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Taanit 4a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Gilyon HaShas

    גמ' ר"י היא דאמר משעת הנחתו תמוה לי אמאי נקט ר"י דברייתא ולא נקט ר"י דמתני' מיו"ט האחרון אח"כ מצאתי בעז"ה בספר המכריע לריא"ז דמחק זה וכצ"ל סתם מני ר"י היא:

    Gilyon HaShas on Taanit 4a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    גמרא, מאן תנא (דתני אין שואלין את הגשמים, אלא סמוך לגשמים) ר' יהושע הוא דאמר משעת הנחתו, (ללולב הוא מזכיר, דהיינו יום שמיני, וזה סמוך לגשמים). תימא למה נקט ר' יהושע דברייתא ולא ר"י דמתני', דאמר מאימתי מזכירין את הגשמים מיו"ט האחרון של חג. אחר זמן רב מצאתי בעזה"י בספר המכריע לריא"ז דמחק זה וצ"ל סתם ר' יהושע היא:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Taanit 4a · Sefaria · Edition: Chiddushei Rabbi Akiva Eiger, Warsaw 1892 · Public Domain

    Ben Yehoyada

    הַאי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן דְּרָתַח, אוֹרַיְתָא הוּא דְּקָא מַרְתְּחָא לֵיהּ יש להקשות למה נקיט צורבא מרבנן דקאי על תלמיד חכם רך בשנים, לימא האי תלמיד חכם דרתח בסתם? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל הכעס מקצר ימיו של אדם, דכתיב (איוב יד, א) 'קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז' וזהו שאמר לא מבעיא תלמיד חכם גדול בשנים דרתח דודאי צריך לומר אין כעסו טבעי מן היצר הרע דהא קא חזינן דהוא גדול בשנים והכעס מקצר ובודאי דזה הכעס בא מן התורה דמרתחא ליה ולכן לא עשה בו נזק, אלא אפילו תלמיד חכם רך בשנים דתוכל לתלות כעסו טבעי מצד היצר גם כן לא תימא הכי אלא אורייתא מרתחא ליה.

    כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵינוֹ קָשֶׁה כְּבַרְזֶל, אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם הקשה גבורת ארי ז"ל, דבפסחים (פסחים סו:) מפורש כל אדם שכועס, אם תלמיד חכם הוא חכמתו מסתלקת עיין שם. ונראה לי בס"ד דמה שאמר קשה כברזל אינו לענין כעס אלא על דרך מה שאמרו ביומא (יומא כג.) 'כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם' דראוי להקפיד על בזיונו אך לא יכעוס! ומה שאמר רש"י ז"ל כאן 'קפדנים וקשים כברזל' אין הכונה קפדנות של כעס אלא הכונה שיקפיד על בזיונו ולא יוותר להמבזים, אבל ודאי צריך שלא יהיה בזה תערובת כעס דכתיב (קהלת יא, י) 'וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ'. והנה בגמרא דמנחות (מנחות צה:) אמר רבא הוקשה אדם קשה כברזל ומנו רב ששת, פירש רש"י 'חכם ומחודד לחתך הלכה כברזל' יעוין שם, ויש להקשות למה לא פירש כאן כדהתם? ונראה משום דכאן קאמר רבינא 'אֲפִלּוּ הָכִי מִבָּעִי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמֵילַף נַפְשֵׁיהּ בְּנִיחוּתָא' ודברים אלו לא יבואו נכון לאותו הפירוש של החידוד. מיהו נראה לי דשפיר יבא נכון, רוצה לומר החידוד שהוא קושיות והוויות לא יאמר אותם בדרך כעס כדרך הלוחמים זה בזה במלחמתה של התורה אלא יאמרם בניחותא! וכמו שהזהיר רבינו האר"י לרבינו מהרח"ו על לימוד שהיה לומד עם בן אחיו, כנזכר בשער רוח הקודש. ובעיקר המאמר כאן נראה לי בס"ד על פי מה שנאמר במשלי (משלי כז, יז) 'בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד וְאִישׁ יַחַד פְּנֵי רֵעֵהוּ' ומפרש ברש"י ומצודות כמו הלוטש ברזל הסכין באחרת נעשית חדה ושנונה כן יחדד איש פני רעהו, רוצה לומר תלמידי חכמים שיושבים יחד ועוסקים בתורה מחדדים זה את זה יעוין שם, וכן הכונה. ועל פי זה פירש בני ידידי כבוד הרב יעקב הי"ו, סמיכות מאמר זה דקשה כברזל למאמר האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא מרתחא ליה, והוא כי מאמר קשה כברזל מודיענו שטוב ללמוד זה בזה כדי שיתחדדו זה בזה, אך אפשר יאמר אדם דנפיק מזה נזק שבאים לידי כעס בתוך לימודם זה בזה, לכך הביא מאמר אורייתא מרתחא ליה, לומר דאין חשש כעס, דאורייתא מרתחא ליה ואין זה כעס ממש, עד כאן דבריו נר"ו. ועוד נראה לי ביאור מאמר קשה כברזל, דהברזל טבעו אחר חמום האש שיהיה גחלת יניחוהו במים קרים תכף ואז יתקשה ויתחזק יותר וכן התלמיד חכם אחר שיתחמם באש התורה בעת לימודו דאורייתא מרתחא ליה תכף ומיד יחזור לבו להתקרר בסברה אחרת שתתחדש לו הן מעצמו הן מחבירו כאלו הוטל במים קרים ובזה יתחזק בדברי תורה יותר. ונראה לי לכך התורה נמשלה לאש ונמשלה למים ולזה אמר (תהלים סו, יב) 'בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה' שבזה נתרוינו מדברי תורה.

    (דברים ח, ט) "אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל", אַל תִּקְרִי 'אֲבָנֶיהָ', אֶלָּא 'בּוֹנֶיהָ'. הנה הכלל של 'אַל תִּקְרִי' ידוע, ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (שבת קיט:) 'לא חרבה ירושלים אלא על שביזו בה תלמידי חכמים' אם כן בזיון תלמידי חכמים גורם חרבן העיר ואם התלמידי חכמים שהם בוניה קשים כברזל שהם תקיפים, דאז ההמון הם יראים מהם ואין בוזים אותם, אז תתקיים העיר ולא תחרב, כאלו אבניה הם ברזל שאינו נחרב, וזהו שאמר אַל תִּקְרִי 'אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל' שתתקיים כברזל אלא אם כן תקרא 'בּוֹנֶיהָ' שהם החכמים בַרְזֶל, כלומר תקיפים דאז אין בוזים אותם.

    אָמַר רַבִינָא אֲפִלּוּ הָכִי, מִבָּעִי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמֵילַף נַפְשֵׁיהּ בְּנִיחוּתָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת יא, י) "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ". נראה לי בס"ד אם תסיר מספר רעה [275] מן בשר [502] ישאר רכ"ז כמנין בְּרָכָה [227], ומנין זכר [227] שהוא כח הזכירה דהכעס גורם שכחה כמו שאמרו בגמרא, וזהו שאמר וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, אז על ידי כך וְהַעֲבֵר רָעָה שהיא השכחה מִבְּשָׂרֶךָ, כלומר שיהיה לך כח הזכירה הרמוז כאן כשתסיר מספר רעה מן מספר בשר שישאר זכר.

    (שופטים יא, לא) יָכוֹל אֲפִלּוּ דָּבָר טָמֵא? וֶהֱשִׁיבוּהוּ שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן וְנִזְדַּמְּנָה לוֹ בִּתּוֹ. מקשים אמאי לא אמר 'יָכוֹל אֲפִלּוּ אָדָם' וכדהוה אחר כך? ונראה לי בס"ד שבא לתרץ בזה קושיא אחרת דיש להקשות למה לשנים השיבו כהוגן, ולו לא השיבו כהוגן? וכי משוא פנים יש בדבר! ובזה נתרצה קושיא כי הם לא נגעו בכבוד שמים אבל הוא נגע בדבריו אלו בכבוד שמים דמשמע מדבריו שיקריב אפילו דבר טמא, אבל אדם אינו נקרא דבר טמא! ודלא כמו שכתב מהרש"א ז"ל דהא מצינו שאברהם אבינו ע"ה חשב תחלה שיעלהו ליצחק אבינו ע"ה עולה ממש, ולכן אמר 'יָכוֹל אֲפִלּוּ דָּבָר טָמֵא' שהראה לנו בזה גרעון וחסרון שיש בדברי יפתח הנוגע לכבוד שמים, ובזה מובן הטעם למה לא השיבו לו כהוגן שנזדמנה לו בתו.

    (ירמיה יט, ה) "אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי", זֶה בְּנוֹ שֶׁל מֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב נקיט בזה האי לישנא ד'לֹא צִוִּיתִי' לומר אל תאמר מישע טעה בצווי שצויתי לאברהם תחלה דחשב שיש רשות ממני בכך, דזה אינו, כי באמת לבני נח לא צויתי כזאת ואין לו ללמוד אלא ממינו שהם בני נח, 'וְלֹא דִבַּרְתִּי' זוֹ בִּתּוֹ שֶׁל יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי, כי הקב"ה בפרשת נדרים דבר דברים שיהיו מובנים מהם דאין להקריב נפשות, דכתיב (במדבר ל, ג) אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַהֳ', ותיבת 'נֶדֶר' לשון יתר, אך הכונה יִדֹּר נֶדֶר המצוי אצל בני אדם לידור בו ולא נפשות דאין מצוי זה ושכיח, וזהו לֹא דִבַּרְתִּי בפרשת נדרים בכך, 'וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי' זֶה יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, כי מתחלה לא היתה כונתי להקריבו ממש, כי אם להעלותו רק על המזבח ויורידהו חי.

    אַף כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שָׁאֲלָה שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, וְהֵשִׁיבָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כַּהֹגֶן, דִּכְתִיב: (הושע ו, ג) "וְנֵדְעָה, נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה', כְּשַׁחַר נָכוֹן מֹצָאוֹ, וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ כְּמַלְקוֹשׁ יוֹרֶה אָרֶץ" אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּתִּי, אַתְּ שׁוֹאֶלֶת דָּבָר שֶׁפְּעָמִים מִתְבַּקֵּשׁ, וּפְעָמִים אֵינוֹ מִתְבַּקֵּשׁ, אֲבָל אֲנִי אֶהְיֶה לָךְ דָּבָר הַמִּתְבַּקֵּשׁ לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: (הושע יד, ו) "אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל. צריך להבין מה ענין דמיון הגשם והטל בנמשל? ונראה לי בס"ד שישראל שאלו שיהיו נשפעים על ידי מצות תפלין כח משלשה אותיות שם שדי הרמוזים בו, ורמזו זה באותיות 'גֶּשֶׁם' שהוא שם ג' דהיינו שם שדי שיש בו שלשה אותיות, ואמר לה: אַתְּ שׁוֹאֶלֶת דָּבָר שֶׁפְּעָמִים מִתְבַּקֵּשׁ וּפְעָמִים אֵינוֹ מִתְבַּקֵּשׁ, כי מצוה זו של תפילין שאת מבקשת בעבורה היא ביום ולא בלילה וגם אינה בשבתות וימים טובים ומאחר דאינה תמידית אין השפע המשתלשל בעבורה תמידי, אֲבָל אֲנִי אֶהְיֶה לָךְ דָּבָר הַמִּתְבַּקֵּשׁ לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר 'אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל', והענין הוא דאיתא במדרש (תנא דבי אליהו רבה כו) וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת (במדבר טו, לב), אמר הקב"ה למשה מפני מה חלל זה את השבת, אמר משה: רבונו של עולם איני יודע! אמר הקב"ה למשה: אני אומר לך, כי בכל ששת ימי החול יש לישראל תפילין בראשו ובזרועו ורואה אותם וחוזר ממעשיו, אבל עכשיו ביום השבת שאין לו תפילין בראשו ובזרועו לכן חלל זה את השבת! באותה שעה אמר הקב"ה משה צא וברר להם מצוה אחת שיהיו נוהגים בה גם בשבתות וביום טוב, ואיזה? זה מצות ציצית, שנאמר (במדבר טו, לח) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳ וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וגו׳ וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת הֳ' עיין שם. לכך אמר לו 'אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל' שאשפיע לכם כח ושפע טוב בעבור מצות ציצית שרמוז בה מספר ט"ל, שיש בכל כנף ט"ל כריכות כמנין 'הֳ' אֶחָד' [39] וכמנין ט"ל אותיות דשם אהי"ה דההי"ן בפשוט ומילוי ומלוי המלוי כמו שכתב האר"י ז"ל בשער הכונות, וזו היא מצוה תמידית בימים ובלילות בטלית קטן וגם בשבתות וימים טובים, ועל ידה תהיה השפעה שלכם תמידית מט"ל הנזכר וגם מן ט"ל אותיות של עסמ"ב.

    בִּתִּי, אַתְּ שׁוֹאֶלֶת דָּבָר שֶׁפְּעָמִים נִרְאֶה, וּפְעָמִים אֵינוֹ נִרְאֶה נמצא היא שאלה דוגמת הלב ונתן לה דוגמת הכף, וההפרש שיש בין מספר כף [100] למספר לב [32] הוא ס"ח כמנין חיים [68], שזה הטוב היה לה בזכות התורה שנקראת (משלי ג, יח) 'עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ' ואם תוסיף על לב מספר חיים יהיה כף. ובזה יובן (איכה ג, מא) 'נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם' ולכן בישר את ישראל (דברים ד, ד) 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם', שיהיה לכם תוספת מספר חיים כדי שתתעלו להיות דוגמת כף גם היה לה עוד עזר לזה בזכות הצדקה שהיא מכף לכף. ועוד נראה לי בס"ד הם בקשו השפעה מן אות וא"ו דשם הוי"ה שהוא קו התפארת הנקרא 'לב' ומן אות ה"א אחרונה דשם הוי"ה שהוא סוד המלכות הנקראת 'זרוע' ולכן אמרה (שיר השירים ח, ו) 'כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ', והשיב להם ההשפעה מן אותיות ו"ה שבשם פעמים נראית בגלוי גדול פעמים אינה נראית, דכתיב (שמות יז, טז) 'כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ' אך אני אעשה לך השפעה מן אותיות י"ה שהיא השפעה תמידית והם הרמוזים בכפים כי האצבעות הם י"ד פרקין והכף משלים לט"ו פרקים כמנין שם י"ה.

    Ben Yehoyada on Taanit 4a · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Taanit, daf 4, Amud Aleph, about 387 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 126 words

      Opens “עוּרְפִּילָא — אֲפִילּוּ לְפַרְצִידָא דְּתוּתֵי קָלָא מַהְנְיָא…”

    2. Segment 236 words

      Opens “וְאָמַר רָבָא: הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דְּרָתַח —…”

    3. Segment 339 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב אָשֵׁי: אַתּוּן,…”

    4. Segment 429 words

      Opens “אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי…”

    5. Segment 524 words

      Opens “אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם — דִּכְתִיב: ״וְהָיָה הַנַּעֲרָה…”

    6. Segment 627 words

      Opens “שָׁאוּל בֶּן קִישׁ — דִּכְתִיב: ״וְהָיָה הָאִישׁ…”

    7. Segment 721 words

      Opens “יִפְתַּח הַגִּלְעָדִי — דִּכְתִיב: ״וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר…”

    8. Segment 812 words

      Opens “וְהַיְינוּ דְּקָאָמַר לְהוּ נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל: ״הַצֳרִי אֵין…”

    9. Segment 910 words

      Opens “וּכְתִיב: ״אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא…”

    10. Segment 1034 words

      Opens “״אֲשֶׁר לֹא צִוֵּיתִי״ — זֶה בְּנוֹ שֶׁל…”

    11. Segment 1126 words

      Opens “אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה: אַף כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שָׁאֲלָה…”

    12. Segment 1225 words

      Opens “אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּתִּי, אַתְּ…”

    13. Segment 1342 words

      Opens “וְעוֹד שָׁאֲלָה שֶׁלֹּא כַּהוֹגֶן, אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ…”

    14. Segment 1421 words

      Opens “אֵין שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים כּוּ׳. סַבְרוּהָ: שְׁאֵלָה…”

    15. Segment 1512 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר…”

    16. Segment 163 words

      Opens “וְאִיכָּא דְאָמְרִי: לֵימָא…”

    Sages named on this page

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Taanit 4a · Segment 3 — “…אֶלָּא בּוֹנֶיהָ. אָמַר רָבִינָא: אֲפִילּוּ הָכִי, מִיבְּעֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Taanit 4a · Segment 4 — “אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: שְׁלֹשָׁה…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Taanit 4a · Segment 15 — “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר — שְׁאֵלָה…

    Original text

    עוּרְפִּילָא — אֲפִילּוּ לְפַרְצִידָא דְּתוּתֵי קָלָא מַהְנְיָא לֵיהּ. מַאי עוּרְפִּילָא — עוּרוּ פִּילֵי. וְאָמַר רָבָא: הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דָּמֵי לְפַרְצִידָא דְּתוּתֵי קָלָא, דְּכֵיוָן דִּנְבַט — נְבַט.

    and drizzle [ urpila ] is even beneficial to a seed [ partzida ] under a clod of earth, as it can reach anywhere without causing any harm. The Gemara asks: What is the meaning of the word drizzle? The Gemara explains: It is a contraction of the phrase: Arise, furrows [ uru pilei ]. And the Gemara cites another saying in which Rava uses the same imagery. Rava said: This Torah scholar [ tzurva ] is like a seed under a clod of earth, as once he sprouts and begins to develop, he continues to sprout and his greatness increases.

    וְאָמַר רָבָא: הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דְּרָתַח — אוֹרָיְיתָא הוּא דְקָא מַרְתְּחָא לֵיהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה׳״, וְאָמַר רַב אָשֵׁי: כׇּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵינוֹ קָשֶׁה כַּבַּרְזֶל — אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע״.

    § And, incidentally, the Gemara relates that which Rava said: This Torah scholar who grows angry, it can be presumed that it is his Torah study that angers him. Therefore, he must be given the benefit of the doubt, as it is stated: “Is not my word like fire, says the Lord” (Jeremiah 23:29). And similarly, Rav Ashi said: Any Torah scholar who is not as hard as iron, but is indecisive and wavers, he is not a Torah scholar, as it is stated in the same verse: “And as a hammer that breaks rock in pieces” (Jeremiah 23:29).

    אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב אָשֵׁי: אַתּוּן, מֵהָתָם מַתְנִיתוּ לַהּ. אֲנַן, מֵהָכָא מַתְנֵינַן לַהּ, דִּכְתִיב: ״אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל״, אַל תִּקְרֵי ״אֲבָנֶיהָ״, אֶלָּא בּוֹנֶיהָ. אָמַר רָבִינָא: אֲפִילּוּ הָכִי, מִיבְּעֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמֵילַף נַפְשֵׁיהּ בְּנִיחוּתָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְגוֹ׳״.

    Rabbi Abba said to Rav Ashi: You learned the proof for this idea from that verse there; we learned it from here, as it is written: “A land whose stones [ avaneha ] are iron” (Deuteronomy 8:9). Do not read this phrase as “whose stones [ avaneha ],” rather, read it as whose builders [ boneha ], since Torah scholars build the land spiritually and are as tough as iron. With regard to these statements praising the toughness of a Torah scholar, Ravina said: And even so, one is required to teach himself to act gently, as it is stated: “And remove anger from your heart, and put away evil from your flesh” (Ecclesiastes 11:10).

    אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: שְׁלֹשָׁה שָׁאֲלוּ שֶׁלֹּא כַּהוֹגֶן, לִשְׁנַיִם הֱשִׁיבוּהוּ כַּהוֹגֶן, לְאֶחָד הֱשִׁיבוּהוּ שֶׁלֹּא כַּהוֹגֶן. וְאֵלּוּ הֵן: אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם, וְשָׁאוּל בֶּן קִישׁ, וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי.

    As a preamble to the statement of Rabbi Berekhya, below, the Gemara cites that which Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: Three people entreated God in an unreasonable manner, i.e., in situations where their requests might have received an unfavorable answer. To two of them God responded reasonably, with a favorable response to their requests, and to one God responded unreasonably, i.e., unfavorably, in a manner befitting the unreasonable request. And they are: Eliezer, servant of Abraham; Saul, son of Kish; and Jephthah the Gileadite.

    אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם — דִּכְתִיב: ״וְהָיָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְגוֹ׳״, יָכוֹל אֲפִילּוּ חִיגֶּרֶת, אֲפִילּוּ סוֹמָא. הֵשִׁיבוּ כַּהוֹגֶן, וְנִזְדַּמְּנָה לוֹ רִבְקָה.

    The Gemara clarifies each of these cases in turn: With regard to Eliezer, servant of Abraham, he made a request when he prayed beside the well, as it is written: “That the maiden to whom I shall say: Please let down your pitcher that I may drink; and she shall say: Drink, and I will also give your camels to drink; that she be the one whom you have appointed for your servant Isaac” (Genesis 24:14). Eliezer entreated God unreasonably, as his request allowed for the possibility that she might even be lame or even blind, and yet he had promised to take her to Isaac. Nevertheless, God responded to him reasonably and the eminently suitable Rebecca happened to come to him.

    שָׁאוּל בֶּן קִישׁ — דִּכְתִיב: ״וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ״, יָכוֹל אֲפִילּוּ עֶבֶד, אֲפִילּוּ מַמְזֵר. הֵשִׁיבוּ כַּהוֹגֶן, וְנִזְדַּמֵּן לוֹ דָּוִד.

    With regard to Saul, son of Kish, he made an offer when Goliath the Philistine challenged the Jews, as it is written: “And it shall be that the man who kills him, the king will enrich him with great riches, and will give him his daughter” (I Samuel 17:25). The man who killed Goliath might even have been a slave or a mamzer , one born from an incestuous or adulterous union, who would be unfit to marry his daughter. Nevertheless, God responded to him reasonably and David happened to come to him.

    יִפְתַּח הַגִּלְעָדִי — דִּכְתִיב: ״וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי וְגוֹ׳״, יָכוֹל אֲפִילּוּ דָּבָר טָמֵא. הֵשִׁיבוּ שֶׁלֹּא כַּהוֹגֶן, נִזְדַּמְּנָה לוֹ בִּתּוֹ.

    By contrast, there is the case of Jephthah the Gileadite. Upon leaving for battle he issued a statement, as it is written: “Then it shall be that whatever comes forth from the doors of my house to meet me when I return in peace…it shall be to the Lord and I will bring it up for a burnt-offering” (Judges 11:31). This might even have been an impure, non-kosher animal, which he had committed himself to sacrifice. In this instance, God responded to him unreasonably, and his daughter happened to come to him.

    וְהַיְינוּ דְּקָאָמַר לְהוּ נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל: ״הַצֳרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם רֹפֵא אֵין שָׁם״.

    Regarding the incident of Jephthah, the Gemara remarks: And this is what the prophet said to the Jewish people: “Is there no balm in Gilead? Is there no physician there? Why then has the health of the daughter of my people not recovered?” (Jeremiah 8:22). This verse alludes to the fact that had he sought a means to do so, Jephthah could have had his vow annulled.

    וּכְתִיב: ״אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי״,

    And it is written, with regard to human sacrifice: “And they have also built the high places of the Ba’al, to burn their sons in the fire for burnt offerings to Ba’al, which I did not command, and I did not speak, nor did it come into My heart” (Jeremiah 19:5).

    ״אֲשֶׁר לֹא צִוֵּיתִי״ — זֶה בְּנוֹ שֶׁל מֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה״; ״וְלֹא דִבַּרְתִּי״ — זֶה יִפְתָּח; ״וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי״ — זֶה יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם.

    The Gemara interprets each phrase of this verse: “Which I did not command,” this is referring to the son of Mesha, king of Moab. King Mesha sacrificed his son, as it is stated: “Then he took his firstborn son, who would reign after him, and he offered him as a burnt-offering” (II Kings 3:27). “And I did not speak,” this is referring to Jephthah, who sacrificed his daughter as an offering. “Nor did it come into my heart,” this is referring to Isaac, son of Abraham. Although God commanded Abraham to sacrifice Isaac, there was no intent in God’s heart that he should actually do so; it was merely a test.

    אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה: אַף כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שָׁאֲלָה שֶׁלֹּא כַּהוֹגֶן, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֱשִׁיבָהּ כַּהוֹגֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה׳ כְּשַׁחַר נָכוֹן מֹצָאוֹ וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ״,

    § In light of the above statement, the Gemara returns to the issue of rain. Rabbi Berekhya said: The Congregation of Israel also entreated God unreasonably, and yet the Holy One, Blessed be He, responded reasonably, as it is stated: “And let us know, eagerly strive to know the Lord. His going forth is sure as the morning, and He will come to us as the rain” (Hosea 6:3). They compared the revelation of God to the rain.

    אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּתִּי, אַתְּ שׁוֹאֶלֶת דָּבָר שֶׁפְּעָמִים מִתְבַּקֵּשׁ וּפְעָמִים אֵינוֹ מִתְבַּקֵּשׁ, אֲבָל אֲנִי אֶהְיֶה לָךְ דָּבָר הַמִּתְבַּקֵּשׁ לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל״.

    In response, the Holy One, Blessed be He, said to the Jewish people: My daughter, you request the manifestation of My Presence by comparing Me to a matter, rain, that is sometimes desired, but is sometimes undesired, e.g., during the summer. However, I will be to you like a matter that is always desired, dew, as it is stated: “I will be as the dew to Israel” (Hosea 14:6), since dew appears in all seasons and is invariably a blessing.

    וְעוֹד שָׁאֲלָה שֶׁלֹּא כַּהוֹגֶן, אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! ״שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ״, אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּתִּי, אַתְּ שׁוֹאֶלֶת דָּבָר שֶׁפְּעָמִים נִרְאֶה וּפְעָמִים אֵינוֹ נִרְאֶה, אֲבָל אֲנִי אֶעֱשֶׂה לָךְ דָּבָר שֶׁנִּרְאֶה לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ״.

    And the Congregation of Israel further entreated God unreasonably in another context, saying before Him: Master of the Universe: “Set me as a seal upon Your heart, as a seal upon Your arm” (Song of Songs 8:6). The Holy One, Blessed be He, said to her: My daughter, you ask that I be manifest to you in a matter that is sometimes visible and sometimes not visible, as the heart and arm are not covered. However, I will act so that I manifest Myself for you like a matter that is always visible, as it is stated: “Behold, I have engraved you on the palms of My hands, your walls are continually before me” (Isaiah 49:16).

    אֵין שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים כּוּ׳. סַבְרוּהָ: שְׁאֵלָה וְהַזְכָּרָה חֲדָא מִילְּתָא הִיא, מַאן תַּנָּא? אָמַר רָבָא: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא, דְּאָמַר מִשְּׁעַת הַנָּחָתוֹ.

    § The Gemara returns to the halakhot of the mishna: One requests rain only immediately preceding the rainy season. The Sages assumed that requesting and mentioning are one and the same thing, and consequently they asked: Who is the tanna who taught this halakha ? The Gemara answers that Rava said: It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, who said that one mentions rain from the time of putting down the lulav , i.e., the Eighth Day of Assembly, which is indeed near the rainy season.

    אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר — שְׁאֵלָה לְחוּד, וְהַזְכָּרָה לְחוּד.

    Abaye said to him: Even if you say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who holds that one mentions rain from the first day of the festival of Sukkot , this ruling of the mishna can be explained by distinguishing between the two terms: Requesting is a discrete concept and mentioning is another discrete concept. In other words, even according to the opinion of Rabbi Eliezer, one begins to request rain just before the rainy season, on the Eighth Day of Assembly, whereas one starts to mention rain already on the first day of Sukkot .

    וְאִיכָּא דְאָמְרִי: לֵימָא

    And some say a different version of this discussion: Let us say