Commentary page
Taanit 20b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerTaanit 20b
Taanit 20b. The full printed text of this folio side — 15 numbered segments, about 571 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
נזדמן לו אדם יש ספרים שכתוב בהן אליהו זכור לטוב והוא נתכוון להוכיחו שלא ירגיל בדבר:
ה"ג מפולת שאמרו בריאות ולא רעועות שאינן ראויות ליפול ולא שראויות ליפול הי ניהו בריאות והי ניהו שאינן ראויות ליפול הי ניהו רעועות והי ניהו ראויות ליפול לא צריכא דקיימן אגודא דנהרא – מפולת שיש שם רוח חזק שמפיל החומות מפולת שאמרו מתריעין עליהן בבריאות קאמרינן שיהו החומות בריאות ואף על פי כן נופלות מכח נשיבת הרוח אבל אם היו החומות הנופלות רעועות אין מתריעין עליהן וכשאינן ראויות ליפול מתריעין עליהן ולא בראויות ליפול:
לא צריכא הא דקתני שאינן רעועות וראויות ליפול אלא כגון דקאי אגודא דנהרא על שפת הנהר שאע"פ שהיא בריאה ראויה היא ליפול שהמים מפילין אותה שמקלקלין את הקרקע ושוחקין את היסוד:
כי ההיא אשיתא רעועה כו':
באתרה במקומה אף על גב דאינה ראויה ליפול דהא קמה באתרה כולי האי אפילו הכי כיון דרעועה היא לא הוו חלפי תותה אלא היה מקיף סביבותיה:
מנכין ממעטין:
ה"ג לא הקפדתי בתוך ביתי ולא הלכתי בלא תורה דכל שעתא הוה גריס:
בהכינתו שמכנים לו בני אדם כגון שם לווי:
10 more comments on this page.
Rashi on Taanit 20b · Sefaria
Tosafot
נזדמן לו אדם אחד שהוא מכוער ביותר במסכת דרך ארץ מפרש דאותו אדם היינו אליהו ולטוב נתכוין כדי שלא ירגיל בדבר:
לא צריכא דנפלי מחמת גובהייהו פי' דהוו בריאות ולא היו ראויות ליפול אלא מחמת גובהן:
אמר ליה דאיכא רב אדא בהדן דנפיש זכותיה וצ"ל דתרי רב אדא הוו דהא רב אדא בר אהבה הוה בימי רבא דמצינו בכמה מקומות אמר רב אדא בר אהבה אמר רבא והא רב אדא בר אהבה דהכא משמע דהוה חבר לרב ולשמואל מדקאמר ליה שמואל לרב וקאמר ליה הא איכא רב אדא בהדן ואנן ידענא דרב יהודה היה תלמיד דרב ושמואל ורבא הוה נולד ביום שמת רב יהודה ורב אדא היה תלמיד דרבא א"כ ע"כ צ"ל דתרי רב אדא הוו:
בהכינתו פירוש בכינוי שמכנין אותו בן אדם לגנאי בחניכתו פי' כינוי שם משפחתו שם לווי כמו שם חניכת אבות בגיטין עד עשרה דורות (גיטין דף פח.) כגון רבי אברהם אבן עזרא שכל בני משפחתו היו נקראים כך ודוקא לגנאי אבל לשבח מותר:
Tosafot on Taanit 20b · Sefaria
Rabbeinu Chananel
ת"ר מעשה בר' שמעון בן אלעזר שפגע באחד ואמר כמה מכוער כלי זה שמא כל בני עירך מכוערים כמותך. כיון שידע שחטא התחיל לבקש מחילה. נפק ודרש לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז:
מלתא דשיבתא פי' משקה של רפואה:
Rabbeinu Chananel on Taanit 20b · Sefaria
Ritva
וכן עיר שיש עליה דבר או מפולת כת׳ הרמב״ם ז״ל על המפולת כיצד הרי שרבתה העיר מפולת כותלים בריאים שאין עומדים בצד הנהר הרי זו צרה ומתענין ומתריעים עליה וכן על הרעש ועל הרוחות שהן מפילין את הבנין מתענין ומתריעין ע״כ ולא נתן הרב שיעור למפולת אלא שאמר הרי שרבתה מפולת ואפשר דשיעור׳ בג׳ בתים דומיא דדבר דהוי בג׳ מתים אלא דהכא דליכא הפרישא בין עיר גדולה לעיר קטנה ולא בקיום א׳ לג׳ ימים ועוד כתב הרב ז״ל שאם נפל חולי א׳ מבני העיר לאנשים הרבה כגון אסכרה וכיוצא בהן ומתי׳ מאותו חולי מתריעים ומתענין עליהם ונפקא ליה לרב ז״ל מיהא דתניא לעיל ואסכרה בזמן שיש בה מיתה מתריעים עליה ולא נתפ׳ בש״ס גם בדברי הרב ז״ל כמה מתים ימותו ובכמ׳ ימים אם הוא כעין דבר אם לאו ונרא׳ שבענין זה שהחולי נתפשט בעיר כבר מכיון שמתו מחמת חולי זה עצמו ג׳ אנשים בין ביום א׳ או יותר מתעני׳ ומתריעי׳ עליו ולא אמרו בדבר אותו שיעור אלא כשאין חולי שלהם שוה:
Ritva on Taanit 20b · Sefaria
Meiri
קיר נטוי אסור לעבור תחתיו ואפילו עמד לו זמן רב בנטיה אין סומכים על זה וכל מקום סכנה אל יהא אדם עומד לשם וסומך שעושים לו נס שמא אין עושים לו נס ואם עושים לו נס מנכין לו מזכיותיו:
תלמיד חכם ראוי לו לעטר עצמו במדות הגונות יתר על כל שאר בני אדם כמו שבארנו המהדרין מן המהדרין ראוי להם להזהר ממדת הכעס אפילו בתוך ביתם ולהיות מהלכו בצניעות וענוה בפני גדולים ממנו ושלא יראה עצמו שמח בתקלת חבירו ולא יבזה את חבירו לקראו בכנוי הן כנוי עצמו הן כנוי משפחתו ואם הוא מן התלמידים ראוי לו שלא ילך ד' אמות בלא תורה ובלא תפלין ושלא יישן בבית המדרש אלא שמ"מ יזהר שלא להרהר במבואות המטונפות בדברי תורה ואין צריך לומר שלא ידבר בהם ואם הוא ממונה במנהיג ראוי לו לפשפש בכל עניני העיר ולהשתדל בכל מיני תקון הצריכים בה הן תקון מדיני הן תקון נפשיי הן במניעת היזק הן בהשתדלות תועלת:
אע"פ שמצות הצדקה גדולה ביותר וכל שכן בערבי שבתות וימים טובים ראוי לחסיד להמנע שלא ליתן לעניים בחק ידוע בערבי שבתות וימים טובים שום דבר מוכן אא"כ יודע בעצמו שבכל יום מהם יזדמן לו כן שמא פעמים לא יזדמן לו והעני סומך על אותה הכנה ונמצא שבתו עומד ובטל והוא שאמר כאן וליתבה לעניי והשיב זמנין דסמכי עליה ולא אתו למזבן:
אוכלי אדם אין מאכילין אותם לבהמה ופי' גדולי המחברים מפני בזוי אוכלים ואע"פ שבמעשה זה אמרו שהיה משליכם בנהר הם סוברים שההשלכה בנהר אין בה בזוי שבני אדם מוצאים אותם ואוכלים או שמא תולין הם באיזו סבה ומ"מ גדולי המפרשים והרי אמרו מחתכים את הדלועים לפני הבהמה אע"פ שהם מאכל אדם ואף בשנשרפה בשאין ראויות לאדם או שאינו מוצא מי יקנם ואינם צריכות לו והותר בכך שלא להביאם להפסד אבל לקנות ולהאכיל לבהמה לא אטו תמרים וחרובין אין נותנים אותם לבהמה או אפילו פת עד שהם תירצוה שלא נאסר אלא בדבר מרבה אבל בדבר מועט מותר ואין הדברים נראים שאם מטעם זלזול הוא מה לי מרבה מה לי מועט וי"מ שלא אסרוה אלא בשיש לו להאכילה מצד אחר אבל אין לו מותר וכמו שאמרו במסכת שבת האי דאפשר ליה בדשערי ואכיל בדחיטי עובר משום בל תשחית ואף זה אין נראה לי דודאי במעשה זה הרבה היה להאכיל לבהמה אלא יראה לי שלא על כל אוכלי אדם אנו אוסרים שהרי התמרים והדלועים אוכלי אדם הן וכן החרובים ואין נמנעים מלתתם לפני בהמה ולא אף הפת כמו שכתבו גדולי המפרשים אלא לא נאמר אלא על מאכל שסתמו ומינו מאכל אדם ושהוכן למאכל אדם בפרט בשעה זו אבל הוכן לבהמה אע"פ שסתמו מאכל אדם אין חוששים לו:
Meiri on Taanit 20b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
גמרא ואל יהא קשה כארז ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ס"ת תפילין ומזוזות כו' כצ"ל:
בפרש"י בד"ה ה"ג מפולת כו' נשיבת הרוח אבל אם היו כו' כצ"ל:
תוס' בד"ה בהכינתו פירוש כו' חניכת אבות בגיטין עד עשרה כו' עכ"ל:
Chidushei Halachot on Taanit 20b · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' קסבר מאכל אדם אין מאכילים לבהמה מג"א סימן קעא ס"ק א:
Gilyon HaShas on Taanit 20b · Sefaria
Ben Yehoyada
אָמַר לוֹ רֵיקָה, כַּמָּה מְכֹעָר אוֹתוֹ הָאִישׁ, שֶׁמָּא כָּל בְּנֵי עִירְךָ מְכֹעָרִין כְּמוֹתְךָ. נראה ודאי דאין כונת רבי אלעזר על צורתו אלא על הנהגתו ודרך ארץ שלו מפני שנראה לו שהוא אדם פחות ובאותו מקום נוהגין שלא יתן הקטן שלום לגדול ואם יתן הרי זה מבזה את הגדול ולכך כיון שראה שהקדים ליתן לו שלום הקפיד ודן אותו לגאה שיצא משורת דרך ארץ לכך הקדים לומר לו רֵיקָה כדי שיובן מה שיאמר לו מְכֹעָר אינו אומר על הצורה אלא על ההשכלה והנהגה שלו שֶׁמָּא כָּל בְּנֵי עִירוֹ מְכֹעָרִין בדעת כמוהו שנותנים הקטנים שלום לגדולים. אך עם כל זה שגה רבי אלעזר בדבר זה יען מפני שאותו אדם היה מכוער ביותר ולכן דבריו מובנים דקאי על צורתו ובזה נעשה לו ביוש גדול וגם נראה מזלזל ביצירה חס ושלום ולכך כאשר השיב לו אמור לאומן, הרגיש רבי אלעזר בשגגתו ותכף בקש מחילה ולא עוד אלא זלזל בכבודו ביותר שטייל אחריו לבקש ממנו עד שהגיע לעירו ולא חש לכבוד עצמו בפני אנשי עירו וגם תכף נשתטח לפניו שהוא דבר יותר קשה מהנופל לרגליו ראה כמה חסיד היה אף על פי שבשגגה דבר. ונראה לי נִשְׁתַּטַּח לְפָנָיו להראות הכנעה כנגד כל האיברים שביזה. ומה שאמרו שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי רַבִּי, מוֹרִי מוֹרִי, פירוש רבי בחלק הנגלה רבי בחלק הנסתר מורי במידות מורי בדרך ארץ.
מִיָּד נִכְנַס רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְדָרַשׁ לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רַךְ כְּקָנֶה, וְאַל יְהֵא קָשֶׁה כְּאֶרֶז. קשה מה שייכות יש לדרשה זו עם המעשה הנזכר? ונראה לי כי המעשה הנזכר נתגלגלה בשביל שבתחילה הקפיד עליו הרבה על אשר הקדים ליתן לו שלום במקום שנוהגין שלא יתן הקטן שלום לגדול ואם לא היה מקפיד אלא יהיה רך כקנה לא נעשה אחר כך הדבר הזה שיאמר לו כך וישיב לו כך ולכן אמר אותו האיש 'וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא רָגִיל לַעֲשׂוֹת כֵּן' כלומר שלא יהא רגיל להקפיד בדברים אלו וכיוצא בהם. ונראה לי הדמיון של רכות וקשות שעשה לקנה ולארז הוא על פי מה שאמרו לעיל דהקנה אפילו כל הרוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו אלא הולך ובא עמהן ודממו הרוחות עמד הקנה במקומו וכן האדם טוב שיהיה נח הטבע ודעתו מעורבת עם הבריות שילך עם כל אדם לפי דעתו וזה סופו לעמוד במקומו שהכל דעתם נוחה ממנו ואין אויב לו. אך הארז הוא קשה שאפילו כל הרוחות נושבות אינו הולך ובא ועם כל זה אם תבא רוח דרומית, שחזקה ביותר עוקרתו והופכתו על פניו וכן האדם שהוא תקיף בדעתו ולא ישוב מפני כל עם כל זה יזדמן לפעמים אדם כנגדו שהוא קשה ממנו שאינו יכול להלחם עמו אלא עוקרו מן העולם.
אֵינִי מוֹחֵל לְךָ, עַד שֶׁתֵּלֵךְ לָאֻמָּן שֶׁעֲשָׂאַנִּי, וֶאֱמֹר לוֹ, כַּמָּה מְכֹעָר כְּלִי זֶה שֶׁעָשִׂיתָ. קשה למה האריך, די לומר 'עד שתאמר לאומן שעשאני' ולמה הוצרך לומר 'עד שתלך'? ונראה לי בס"ד על דרך מעשה באחד שהיה נאה ביותר מתלוצץ באדם מכוער אמר לו אותו חסיד למה תתגאה עליו בצורה שלך והלא בקבר תהיה שוה עמו! כי בקבר לא ישאר הנוי של הצורה ואם אתה תמות קודם ממנו נמצא הוא בחיים צורתו נאה מגופך שבקבר! וכן רמז האיש מוסר בדבריו אלו שאמר 'עד שתלך אצל אומן שעשאני' כלומר כשתהיה נפטר מן העולם שהרוח תשוב אל האלקים שאז אותו זמן הגוף הוא בקבר ואין שם היכר לצורה נאה ולצורה מכוערת אלא כל הגופים שוים אז אותו זמן תאמר לאומן שעשאני וכו'.
אָמַר לָהֶם כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה לִי. קשא הוה ליה למימר 'כך וכך אמר לי' דלא עשה מעשה אלא דברים דיבר! ונראה לי כונתו בדברים אלו עשה מעשה של שפיכות דמים דאזיל סומקא ואתי חוורא (בבא מציעא נח:), ואמרו לו אף על פי כן מחול לו כי כונתו לא היתה לבייש אלא כונתו כאשר פרשנו לעיל שהלעיג על מיעוט דרך ארץ שראה בו יען שאדם גדול בתורה הוא ובודאי אין כונתו להלעיג על הצורה והיצירה ולא חשיד בהכי.
דִּנְפִישָׁא זְכוּתֵיהּ וְלָא מִסְתְּפִינָא יש להקשות ומה בכך אם יקיף ולא יסמוך על הנס? ונראה לי רצה לפרסם שבחו של רב אדא בר אהבה וגם להודיע לעולם תוקף המעשים טובים להגין בעולם הזה גם במקום סכנה ובודאי רב ושמואל נפיש זכותייהו אך מענוה אין רוצים לסמוך על זכות עצמן. והא דלא אקפד רב אדא בר אהבה בהאי עובדא כמו שהקפיד בעובדא דרב הונא, התם שאני שהנס ניכר להדיא דתכף ומיד בעת שיצאו מהמפתן נפל הבית מה שאין כן בכותל דנשאר קיים אחר שהלכו מאצלו וגם כל העולם הולכים ואין מקפידים (תהלים קטז, ו) שֶׁשֹׁמֵר פְּתָאיִם הֳ'.
דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי לְעוֹלָם אַל יַעֲמִיד אָדָם עַצְמוֹ בִּמְקוֹם הַסַּכָּנָה, וְיֹאמַר, שֶׁעוֹשִׂין לוֹ נֵס, שֶׁמָּא אֵין עוֹשִׂין לוֹ נֵס. וְאִם [תִּמְצָא לוֹמַר]: עוֹשִׂין לוֹ נֵס, מְנַכִּין לוֹ מִזְּכֻיּוֹתָיו. נראה לי בס"ד דרב הונא ידע להא דרבי ינאי וסבירא ליה הכי אך מפרש דאיירי בהיכא דעומד לכתחלה במקום סכנה וסומך על זכויותיו אבל אם עמד שם לפי תומו דלא ידע שיש סכנה אין מנכין לו מזכויותיו וכאן רב אדא בר אהבה לא ידע בסכנה ולפי תומו עמד שם לכך לא חש לה רב הונא ועם כל זה רב אדא בר אהבה הקפיד דמפרש למילתא דרבי ינאי בכל גוונא אפילו בעומד לפי תומו דלהכי נקיט רבי ינאי לעולם. ועוד נראה לי בס"ד דרב הונא סבירא ליה בהיכא דעוסק בתורה באותו מקום סכנה לית לן בה ואין מנכין מזכיותיו ורב אדא מפרש דאיירי בכל גוונא. והנה הרב פתח עינים ז"ל בברכות דף ל"ג הקשה בעובדא דרבי חנינא בן דוסא שהניח עקיבו בחורו של ערוד, איך העמיד עצמו במקום סכנה? עיין שם. והתירוץ פשוט דהתם רצה רבי חנינא בן דוסא לעשות קדוש השם בדבר וללמד מוסר גדול לבני אדם כי נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש ואמר להם ראו בני אין הערוד ממית אלא החטא ממית! ואפילו אם חס ושלום ינכו מזכויותיו ירויח זכות עשר ידות על מה שנטלו ממנו במה שזיכה את הרבים בדבר זה שהראה לעולם שאין הערוד ממית אלא החטא ועל ידי כך נתעורדו הכל בתשובה. ועוד נעשה תועלת גופנית לרבים מכאן ולהבא שלא יהיו עוברין ושבין נזוקין כי הערוד איננו. ועוד נראה לי בס"ד דהערוד הוא מין נחש וידוע דאין הנחש מזיק אלא אם כן שלוח מן השמים וכמו שנאמר 'אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ' דלכן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות לג.) נחש כרוך על עקבו לא יפסיק אבל עקרב פוסק, וכיון דידע בנפשיה שהוא צדיק גמור ודאי לא לחשו מן השמים לערוד שישכהו אלא כדי שיעשו לו נס וימות הערוד וילמדו העולם מוסר מדבר זה.
בַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים נראה לי נחתו לשאלו כזאת מפני כי הכעס גזור על בבל דכתיב (דברים כח, סה) 'וְנָתַן לְךָ לֵב רַגָּז' ואמרו בגמרא (נדרים כב.) בבבל כתיב, וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל הכעס מקצר ימיו של אדם, דכתיב (איוב יד, א) 'קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז' ורב אדא בר אהבה בבבל הוה יתיב לכך נתפלאו על אריכות ימיו ושאלוהו. ומה שאמר להם מִיָּמַי לֹא הִקְפַּדְתִּי בְּתוֹךְ בֵּיתִי כלומר 'בקרבי' כי גוף האדם מכונה בשם בית בספר קהלת (קהלת יב, ג) וכונתו לומר אף על פי שתראו לפעמים אני מקפיד, זהו לעיני הרואין כדי לזרז ולהזהיר אבל בקרבי ולבי אין לי שום כעס והקפדה! ומה שאמר וְלֹא צָעַדְתִּי בִּפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנִי בְּחָכְמָה, פירוש ואף על פי שאני גדול ממנו בזקנה. ומה שאמר וְלֹא הִרְהַרְתִּי בַּמְּבוֹאוֹת הַמְּטֻנָּפוֹת פירוש מבואות שדרכם להיות מטונפות על פי הרוב אף על פי שעתה אין אני רואה טינוף לפני. ומה שאמר וְלֹא יָשַׁנְתִּי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ פירוש בית המדרש שלהם שהיו רחוקים מן הבתים שלהם ואי אפשר לבא בלילה לביתם לישן בהיכא דמשכא שמעתתייהו ונתעכבו בבית המדרש וכאשר נזדמן לו זה שהוכרח לישאר שם היה מוכרח להיות ניעור כל הלילה ההוא. ומה שאמר וְלֹא שַׂשְׂתִּי בְּתַקָּלַת חֲבֵרִי אין הכונה לומר שלא שש על התקלה דזה ודאי אסור! אך רוצה לומר כי ודאי האדם ישיש בהלכה שכיון בה על האמת והוא בעת שיזדמן לו כך אם באותה הלכה שכיון בה על האמת נזדמן שחבירו נכשל בה הוא לא היה שש באותה הלכה בעבור עצמו וזהו שאמר: ולא ששתי בדבר שהיה בו תקלה לחבירי. ומה שאמר לֹא קָרָאתִי לַחֲבֵרִי בַּחֲכִינָתוֹ רוצה לומר אף על פי שאינה לגנאי שדרך העולם לקרא לאדם בחניכתו בלבד שאין מזכירין שמו אלא רק שם משפחתו כגון שמו שלמה לוריא מזכירים אותו בשם לוריא בלבד והוא היה נזהר בזה מפני כי זכירת האדם בשמו ממש מורה כבוד ואהבה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (שמואל א' כ, כז) מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי אֶל הַלָּחֶם? ויהונתן השיב: נִשְׁאַל דָּוִד מֵעִמָּדִי, שהזכירו בשמו אפילו שלא לצורך אבל שאול המלך ע"ה הזכירו בשם בן ישי.
הֲווּ מַפְקִין לֵיהּ בְּגוּהַרְקָא דְּדַהֲבָא יש להקשות מאי קא משמע לן בזה דהוה דדהבא, הלא זה הוא עושה לכבודו? ונראה לי בס"ד דלא הוה נפיק בגוהרקא דדהבא בשביל לכבד עצמו ולהתגדל חס ושלום! אלא לצורך הענין של המצוה דעסוק בה הוא עושה יען כי הוא היה עושה תיקון זה לסתור כותל הרעוע גם במבואות הגוים שיושבים שם יהודים ובשלמא ישראל ישמעו לו בדבר זה אך הגוים יקומו עליו ויתריסו כנגדו לכך הוה יתיב בגוהרקא דדהבא שבזה הגוהרקא אין יושבין אלא שרים גדולים ונכבדים ולכך גם הגוים היו מפחדים ממנו ומקבלים גזרתו לסתור כותל רעוע.
4 more comments on this page.
Ben Yehoyada on Taanit 20b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Taanit, daf 20, Amud Bet, about 571 words in 15 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 15 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 173 words
Opens “נִזְדַּמֵּן לוֹ אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְכוֹעָר בְּיוֹתֵר.…”
- Segment 263 words
Opens “הָיָה מְטַיֵּיל אַחֲרָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לְעִירוֹ. יָצְאוּ…”
- Segment 340 words
Opens “אָמַר לָהֶם: בִּשְׁבִילְכֶם הֲרֵינִי מוֹחֵל לוֹ, וּבִלְבַד…”
- Segment 421 words
Opens “וְכֵן עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דֶּבֶר אוֹ מַפּוֹלֶת…”
- Segment 525 words
Opens “הֵי נִיהוּ בְּרִיאוֹת, הֵי נִיהוּ שֶׁאֵינָן רְאוּיוֹת…”
- Segment 649 words
Opens “כִּי הַהִיא אֲשִׁיתָא רְעִיעֲתָא דַּהֲוַאי בִּנְהַרְדְּעָא דְּלָא…”
- Segment 731 words
Opens “רַב הוּנָא הֲוָה לֵיהּ הָהוּא חַמְרָא בְּהָהוּא…”
- Segment 844 words
Opens “סָבַר לַהּ כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי:…”
- Segment 932 words
Opens “מַאי הֲוָה עוֹבָדֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה?…”
- Segment 1033 words
Opens “וְלֹא הִרְהַרְתִּי בִּמְבוֹאוֹת הַמְטוּנָּפוֹת, וְלֹא הָלַכְתִּי אַרְבַּע…”
- Segment 1156 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַפְרָם בַּר פָּפָּא: לֵימָא…”
- Segment 1235 words
Opens “וְכֹל פַּנְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא הֲוָה מְשַׁדַּר שְׁלוּחָא…”
- Segment 137 words
Opens “וְלָא לִיזְבְּנֵיהּ כְּלָל! נִמְצֵאתָ מַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבֹא.…”
- Segment 1439 words
Opens “כִּי הֲוָה לֵיהּ מִילְּתָא דְאָסוּתָא, הֲוָה מָלֵי…”
- Segment 1523 words
Opens “כִּי הֲוָה כָּרֵךְ רִיפְתָּא, הֲוָה פָּתַח לְבָבֵיהּ,…”
Sages named on this page
- Rav Adda bar Ahava [the First] · Amoraim · First generation of Amoraim
Rav Adda bar Ahava, a first-generation Amora and a leading disciple of Rav, was renowned for his piety, miraculous experiences, and exceptional…
Source: Taanit 20b · Segment 6 — “…יוֹמָא חַד אִיקְּלַע רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְהָתָם, אֲמַר…”
- Rabbi Yannai · Fourth Generation of Tannaim
Rabbi Yannai, a fourth-generation Tanna and a prominent teacher of Rabbi Yochanan, was known for his humility and deep understanding of Jewish…
Source: Taanit 20b · Segment 8 — “…כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי: לְעוֹלָם אַל יַעֲמוֹד אָדָם…”
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Taanit 20b · Segment 6 — “…לְהָתָם, אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב: נֵיתֵי מָר נַקֵּיף! אֲמַר…”
Encyclopedia entries citing this page
- Rav Adda bar Ahava [the First] · Amoraim · First generation of Amoraim
Rav Adda bar Ahava, a first-generation Amora and a leading disciple of Rav, was renowned for his piety, miraculous experiences, and exceptional…
Cited source: Taanit 20b
All 7 sources this entry cites
Original text
נִזְדַּמֵּן לוֹ אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְכוֹעָר בְּיוֹתֵר. אָמַר לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי! וְלֹא הֶחְזִיר לוֹ. אָמַר לוֹ: רֵיקָה, כַּמָּה מְכוֹעָר אוֹתוֹ הָאִישׁ! שֶׁמָּא כׇּל בְּנֵי עִירֶךָ מְכוֹעָרִין כְּמוֹתְךָ? אָמַר לוֹ: אֵינִי יוֹדֵעַ, אֶלָּא לֵךְ וֶאֱמוֹר לָאוּמָּן שֶׁעֲשָׂאַנִי: ״כַּמָּה מְכוֹעָר כְּלִי זֶה שֶׁעָשִׂיתָ״. כֵּיוָן שֶׁיָּדַע בְּעַצְמוֹ שֶׁחָטָא, יָרַד מִן הַחֲמוֹר וְנִשְׁתַּטַּח לְפָנָיו, וְאָמַר לוֹ: נַעֲנֵיתִי לְךָ, מְחוֹל לִי! אָמַר לוֹ: אֵינִי מוֹחֵל לְךָ עַד שֶׁתֵּלֵךְ לָאוּמָּן שֶׁעֲשָׂאַנִי וֶאֱמוֹר לוֹ: כַּמָּה מְכוֹעָר כְּלִי זֶה שֶׁעָשִׂיתָ.
He happened upon an exceedingly ugly person, who said to him: Greetings to you, my rabbi, but Rabbi Elazar did not return his greeting. Instead, Rabbi Elazar said to him: Worthless [ reika ] person, how ugly is that man. Are all the people of your city as ugly as you? The man said to him: I do not know, but you should go and say to the Craftsman Who made me: How ugly is the vessel you made. When Rabbi Elazar realized that he had sinned and insulted this man merely on account of his appearance, he descended from his donkey and prostrated himself before him, and he said to the man: I have sinned against you; forgive me. The man said to him: I will not forgive you until you go to the Craftsman Who made me and say: How ugly is the vessel you made.
הָיָה מְטַיֵּיל אַחֲרָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לְעִירוֹ. יָצְאוּ בְּנֵי עִירוֹ לִקְרָאתוֹ, וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי רַבִּי, מוֹרִי מוֹרִי! אָמַר לָהֶם: לְמִי אַתֶּם קוֹרִין רַבִּי רַבִּי? אָמְרוּ לוֹ: לְזֶה שֶׁמְּטַיֵּיל אַחֲרֶיךָ. אָמַר לָהֶם: אִם זֶה רַבִּי — אַל יִרְבּוּ כְּמוֹתוֹ בְּיִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי מָה? אָמַר לָהֶם: כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה לִי. אָמְרוּ לוֹ: אַף עַל פִּי כֵּן, מְחוֹל לוֹ, שֶׁאָדָם גָּדוֹל בְּתוֹרָה הוּא.
He walked behind the man, trying to appease him, until they reached Rabbi Elazar’s city. The people of his city came out to greet him, saying to him: Greetings to you, my rabbi, my rabbi, my master, my master. The man said to them: Who are you calling my rabbi, my rabbi? They said to him: To this man, who is walking behind you. He said to them: If this man is a rabbi, may there not be many like him among the Jewish people. They asked him: For what reason do you say this? He said to them: He did such and such to me. They said to him: Even so, forgive him, as he is a great Torah scholar.
אָמַר לָהֶם: בִּשְׁבִילְכֶם הֲרֵינִי מוֹחֵל לוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא רָגִיל לַעֲשׂוֹת כֵּן. מִיָּד נִכְנַס רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְדָרַשׁ: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רַךְ כְּקָנֶה וְאַל יְהֵא קָשֶׁה כְּאֶרֶז. וּלְפִיכָךְ זָכָה קָנֶה לִיטּוֹל הֵימֶנּוּ קוּלְמוֹס לִכְתּוֹב בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת.
He said to them: For your sakes I forgive him, provided that he accepts upon himself not to become accustomed to behave like this. Immediately, Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, entered the study hall and taught: A person should always be soft like a reed and he should not be stiff like a cedar, as one who is proud like a cedar is likely to sin. And therefore, due to its gentle qualities, the reed merited that a quill is taken from it to write with it a Torah scroll, phylacteries, and mezuzot .
וְכֵן עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דֶּבֶר אוֹ מַפּוֹלֶת כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מַפּוֹלֶת שֶׁאָמְרוּ, בְּרִיאוֹת וְלֹא רְעוּעוֹת. שֶׁאֵינָן רְאוּיוֹת לִיפּוֹל, וְלֹא הָרְאוּיוֹת לִיפּוֹל.
§ The mishna taught: And likewise, if a city is afflicted by pestilence or collapsing buildings, that city fasts and sounds the alarm, and all of its surrounding areas fast but they do not sound the alarm. Rabbi Akiva says: They sound the alarm but they do not fast. The Sages taught: These collapsing buildings to which the Sages referred are those of sturdy and not dilapidated walls; they have walls that are not ready to fall, and not those that are ready to fall.
הֵי נִיהוּ בְּרִיאוֹת, הֵי נִיהוּ שֶׁאֵינָן רְאוּיוֹת לִיפּוֹל. הֵי נִיהוּ רְעוּעוֹת, הֵי נִיהוּ רְאוּיוֹת לִיפּוֹל! לָא צְרִיכָא, דִּנְפַלוּ מֵחֲמַת גּוּבְהַיְיהוּ. אִי נָמֵי, דְּקָיְימָן אַגּוּדָּא דְנַהֲרָא.
The Gemara expresses puzzlement with regard to the wording of the baraita : What are sound walls; what are walls that are not ready to fall; what are dilapidated walls; what are those that are ready to fall? The elements in each pair of walls are apparently the same, and the baraita is repetitive. The Gemara answers: No, it is necessary to specify that in the case of walls that fell due to their height, i.e., they are sound but also ready to fall, due to their excessive height. Alternatively, the baraita is referring to a case where the walls were positioned on a riverbank, as they are likely to fall despite the fact that they are not dilapidated, as the riverbank itself is unstable.
כִּי הַהִיא אֲשִׁיתָא רְעִיעֲתָא דַּהֲוַאי בִּנְהַרְדְּעָא דְּלָא הֲוָה חָלֵיף רַב וּשְׁמוּאֵל תּוּתַהּ, אַף עַל גַּב דְּקַיְימָא בְּאַתְרַהּ תְּלֵיסַר שְׁנִין. יוֹמָא חַד אִיקְּלַע רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְהָתָם, אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב: נֵיתֵי מָר נַקֵּיף! אֲמַר לֵיהּ: לָא צְרִיכְנָא הָאִידָּנָא, דְּאִיכָּא רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה בַּהֲדַן דִּנְפִישָׁ[א] זְכוּתֵיהּ, וְלָא מִסְתְּפֵינָא.
The Gemara relates: This is like that dilapidated wall that was in Neharde’a, under which Rav and Shmuel would not pass, although it stood in place thirteen years. One day Rav Adda bar Ahava happened to come there and walked with them. As they passed the wall, Shmuel said to Rav: Come, Master, let us circumvent this wall, so that we do not stand beneath it. Rav said to him: It is not necessary to do so today, as Rav Adda bar Ahava is with us, whose merit is great, and therefore I am not afraid of its collapse.
רַב הוּנָא הֲוָה לֵיהּ הָהוּא חַמְרָא בְּהָהוּא בֵּיתָא רְעִיעָא, וּבְעָא לְפַנּוֹיֵיהּ. עַיְּילֵיהּ לְרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְהָתָם, מַשְׁכֵיהּ בִּשְׁמַעְתָּא עַד דְּפַנְּיֵיהּ. בָּתַר דִּנְפַק נְפַל בֵּיתָא. אַרְגֵּישׁ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, אִיקְּפַד.
The Gemara relates another incident. Rav Huna had a certain quantity of wine in a certain dilapidated house and he wanted to move it, but he was afraid that the building would collapse upon his entry. He brought Rav Adda bar Ahava to there, to the ramshackle house, and he dragged out a discussion with him concerning a matter of halakha until they had removed all the wine. As soon as they exited, the building collapsed. Rav Adda bar Ahava realized what had happened and became angry.
סָבַר לַהּ כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי: לְעוֹלָם אַל יַעֲמוֹד אָדָם בְּמָקוֹם סַכָּנָה וְיֹאמַר: עוֹשִׂין לִי נֵס, שֶׁמָּא אֵין עוֹשִׂין לוֹ נֵס. וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר עוֹשִׂין לוֹ נֵס — מְנַכִּין לוֹ מִזְּכִיּוֹתָיו. אָמַר רַב חָנָן: מַאי קְרָא — דִּכְתִיב: ״קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכׇּל הָאֱמֶת״.
The Gemara explains: Rav Adda bar Ahava holds in accordance with this statement, as Rabbi Yannai said: A person should never stand in a place of danger and say: A miracle will be performed for me, and I will escape unharmed, lest a miracle is not performed for him. And if you say that a miracle will be performed for him, they will deduct it from his merits. Rav Ḥanan said: What is the verse that alludes to this idea? As it is written: “I have become small from all the mercies and all the truth that You have showed Your servant” (Genesis 32:11). In other words, the more benevolence one receives from God, the more his merit is reduced.
מַאי הֲוָה עוֹבָדֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה? כִּי הָא דְּאִתְּמַר, שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו לְרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: בַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לָהֶם: מִיָּמַי לֹא הִקְפַּדְתִּי בְּתוֹךְ בֵּיתִי, וְלֹא צָעַדְתִּי בִּפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנִּי,
After recounting stories that reflect Rav Adda bar Ahava’s great merit, the Gemara asks: What were the exceptional deeds of Rav Adda bar Ahava? The Gemara reports that they are as it is stated: The students of Rabbi Zeira asked him, and some say that the students of Rav Adda bar Ahava asked him: To what do you attribute your longevity? He said to them: In all my days I did not become angry with my household, and I never walked before someone greater than myself; rather, I always gave him the honor of walking before me.
וְלֹא הִרְהַרְתִּי בִּמְבוֹאוֹת הַמְטוּנָּפוֹת, וְלֹא הָלַכְתִּי אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תּוֹרָה וּבְלֹא תְּפִילִּין, וְלֹא יָשַׁנְתִּי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לֹא שֵׁינַת קֶבַע וְלֹא שֵׁינַת עֲרַאי, וְלֹא שַׂשְׂתִּי בְּתַקָּלַת חֲבֵרַי, וְלֹא קָרָאתִי לַחֲבֵירִי בַּהֲכִינָתוֹ, וְאָמְרִי לַהּ בַּחֲנִיכָתוֹ.
Rav Adda bar Ahava continued: And I did not think about matters of Torah in filthy alleyways; and I did not walk four cubits without engaging in Torah and without donning phylacteries; and I would not fall asleep in the study hall, neither a deep sleep nor a brief nap; and I would not rejoice in the mishap of my colleague; and I would not call my colleague by his nickname. And some say that he said: I would not call my colleague by his derogatory family name.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַפְרָם בַּר פָּפָּא: לֵימָא לַן מָר מֵהָנֵי מִילֵּי מְעַלְּיָיתָא דַּהֲוָה עָבֵיד רַב הוּנָא! אֲמַר לֵיהּ: בְּיַנְקוּתֵיהּ לָא דְּכִירְנָא, בְּסֵיבוּתֵיהּ דְּכִירְנָא. דְּכֹל יוֹמָא דְעֵיבָא הֲווֹ מַפְּקִין לֵיהּ בְּגוּהַרְקָא דְּדַהֲבָא, וְסָיַיר לַהּ לְכוּלַּהּ מָתָא. וְכֹל אֲשִׁיתָא דַּהֲווֹת רְעִיעֲתָא, הֲוָה סָתַר לַהּ. אִי אֶפְשָׁר לְמָרַהּ — בָּנֵי לַהּ, וְאִי לָא אֶפְשָׁר — בָּנֵי לַהּ אִיהוּ מִדִּידֵיהּ.
§ The Gemara relates another story about the righteous deeds of the Sages involving a dilapidated wall. Rava said to Rafram bar Pappa: Let the Master tell us some of those fine deeds that Rav Huna performed. He said to him: I do not remember what he did in his youth, but the deeds of his old age I remember. As on every cloudy day they would take him out in a golden carriage [ guharka ], and he would survey the entire city. And he would command that every unstable wall be torn down, lest it fall in the rain and hurt someone. If its owner was able to build another, Rav Huna would instruct him to rebuild it. And if he was unable to rebuild it, Rav Huna would build it himself with his own money.
וְכֹל פַּנְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא הֲוָה מְשַׁדַּר שְׁלוּחָא לְשׁוּקָא, וְכֹל יַרְקָא דַּהֲוָה פָּיֵישׁ לְהוּ לְגִינָּאֵי, זַבֵּין לֵיהּ וְשָׁדֵי לֵיהּ לְנַהֲרָא. וְלִיתְּבֵיהּ לַעֲנִיִּים! זִמְנִין דְּסָמְכָא דַּעְתַּיְיהוּ וְלָא אָתוּ לְמִיזְבַּן. וְלִשְׁדְּיֵיהּ לִבְהֵמָה! קָסָבַר: מַאֲכַל אָדָם אֵין מַאֲכִילִין לִבְהֵמָה.
Rafram bar Pappa further relates: And every Shabbat eve, in the afternoon, Rav Huna would send a messenger to the marketplace, and he would purchase all the vegetables that were left with the gardeners who sold their crops, and throw them into the river. The Gemara asks: But why did he throw out the vegetables? Let him give them to the poor. The Gemara answers: If he did this, the poor would sometimes rely on the fact that Rav Huna would hand out vegetables, and they would not come to purchase any. This would ruin the gardeners’ livelihood. The Gemara further asks: And let him throw them to the animals. The Gemara answers: He holds that human food may not be fed to animals, as this is a display of contempt for the food.
וְלָא לִיזְבְּנֵיהּ כְּלָל! נִמְצֵאתָ מַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבֹא.
The Gemara objects: But if Rav Huna could not use them in any way, he should not purchase the vegetables at all. The Gemara answers: If nothing is done, you would have been found to have caused a stumbling block for them in the future. If the vegetable sellers see that some of their produce is left unsold, the next week they will not bring enough for Shabbat. Therefore, Rav Huna made sure that the vegetables were all bought, so that the sellers would continue to bring them.
כִּי הֲוָה לֵיהּ מִילְּתָא דְאָסוּתָא, הֲוָה מָלֵי כּוּזָא (דְמַיָּא) [מִינֵּיהּ], וְתָלֵי לֵיהּ בְּסִיפָּא דְבֵיתָא, וְאָמַר: כׇּל דְּבָעֵי לֵיתֵי וְלִישְׁקוֹל. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: מִילְּתָא דְשִׁיבְתָּא הֲוָה גְּמִיר, וַהֲוָה מַנַּח כּוּזָא דְמַיָּא וְדָלֵי לֵיהּ, וְאָמַר: כׇּל דִּצְרִיךְ — לֵיתֵי וְלֵיעוּל דְּלָא לִסְתַּכַּן.
Another custom of Rav Huna was that when he had a new medicine, he would fill a water jug with the medicine and hang it from the doorpost of his house, saying: All who need, let him come and take from this new medicine. And there are those who say: He had a remedy against the demon Shivta that he knew by tradition, that one must wash his hands for protection against this evil spirit. And to this end, he would place a water jug and hang it by the door, saying: Anyone who needs, let him come to the house and wash his hands, so that he will not be in danger.
כִּי הֲוָה כָּרֵךְ רִיפְתָּא, הֲוָה פָּתַח לְבָבֵיהּ, וְאָמַר: כׇּל מַאן דִּצְרִיךְ לֵיתֵי וְלֵיכוֹל. אָמַר רָבָא: כּוּלְּהוּ מָצֵינָא מְקַיַּימְנָא, לְבַר מֵהָא דְּלָא מָצֵינָא לְמִיעְבַּד,
The Gemara further relates: When Rav Huna would eat bread, he would open the doors to his house, saying: Whoever needs, let him come in and eat. Rava said: I can fulfill all these customs of Rav Huna, except for this one, which I cannot do,