Commentary page
Shabbat 83b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerShabbat 83b
Shabbat 83b. The full printed text of this folio side — 10 numbered segments, about 523 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
כרעו הן ונשאו הן את הזב:
טהורין דתנן כל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב האדם אבל כל שאר כלים ואוכלים אין מיטמאין מחמת משכב ומושב כדתניא (לעיל שבת דף נט.) מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרים עמוד ונעשה מלאכתנו ולמהוי אפילו ראשון לטומאה מחמת משא הזב נמי לא דכי כתיב משא הזב באדם כתיב והנושא אותם וגו' והא דאמר לעיל נכרי ונכרית וע"ז שהסיטום אחרים טמאים באדם קאמרינן:
כל הטמאו' המסיטות אחרים כגון בכף מאזנים או אדם טמא מת שהסיט את חברו טהורין:
שלא מצינו לו בשאר טומאות שבתורה אלא בזב:
וכל דדמי ליה דאתי מריבויא דזב וע"ז מנדה גמרי דהיינו זב:
ישנה לאברים כגון של חוליות ישנה לטומאתה אבר אבר או לא:
דהדיוט יכול להחזירה שאין צריך אומן לכך:
פחותה מכזית והיא שלמה:
15 more comments on this page.
Rashi on Shabbat 83b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Tosafot
ע"ז ישנה לאיברים כו' בשל חוליות מבעיא ליה אבל ע"ז שנשתברה פשיטא ליה דלא מטמאה ולא משום היקישא דנדה פשיטא ליה בנשתברה דדמיא לגמרי לנדה שאין אדם יכול להחזירה דא"כ אמאי קאמר לעיל דמבעיא ליה אליבא דר' עקיבא אליבא דרבנן נמי מצי למיבעי דהא דנפקא להו דע"ז אינה לאיברים מנדה הני מילי כשנשתברה לגמרי אלא ודאי בלא נדה פשיטא ליה דנשתברה טהורה:
כי תבעי לך היכא דאין הדיוט כו' לענין טומאה מבעיא ליה כדפי' הקונט' ולעיל נמי מייתי אפלוגתא דרבי עקיבא ורבנן אבל לענין איסורא דאורייתא לא שייך למילף מנדה ואע"ג דאסור בהנאה בטומאה דרבנן מיבעיא ליה אי פרחה אי לאו משמע דבהדיוט יכול להחזירה פשיטא דאסירה אפילו ללישנא בתרא מדבעי לענין טומאה בהדיוט יכול להחזירה דאי איסור הנאה דאורייתא שרי כ"ש דלא מטמא וקשה לר"י דבפרק ג' דמסכת ע"ז (ד' כט:) פליגי רב ושמואל בע"ז שנשתברה מאליה דרב אמר צריכה לבטל כל קיסם וקיסם ושמואל אמר אין ע"ז צריכה לבטל אלא דרך גדילתה ובעי לאוקמא פלוגתייהו בשברי שברים ומסיק דבע"ז של חוליות עסקינן והדיוט יכול להחזירה קא מיפלגי דרב סבר כיון דהדיוט יכול להחזירה כו' לא בטלה משמע דבאין הדיוט יכול להחזירה אפי' רב מודה דשריא ונראה לר"י דהתם פליגי בחוליות קטנים דכשמתפרקין הוו כעין שברי שברים דקאמר התם מעיקרא אבל הכא מיירי בחוליות גדולות דאפי' שמואל מודה דאסירי בהנאה אפי' אין הדיוט יכול להחזירה:
וישימו להם בעל ברית וגו' האי קרא בשופטים כתיב וקשה לר"י למה לא הביא קרא דמלכים (ב א) זבוב בעל עקרון ולמה ליה לאתויי ברייתא וי"ל דאי מהתם ה"א זבוב גדול היה אלא שהיה לו דמות זבוב לכך מייתי מהכא שהיה קטן כשאר זבובים כדקתני ומניחה בתוך כיסו ודריש לה מדכתיב בעל ברית משמע שכרתו להן ברית להיות כל שעה אצלם ומסברא קאמר זה זבוב בעל עקרון:
מה מת בכזית אף ע"ז בכזית תימה [לר"י] לרבי עקיבא אי ישנה לאברים נוקי האי היקישא לקולא דבעי כזית אאברים אבל ע"ז שלימה אפילו אין בה כזית דומיא דמת כשהוא שלם דמטמא אפילו אין בו כזית. כדאמר בנזיר בפרק כ"ג (דף נ.) ויש לומר דבמת אפי' אבר שלם שאין בו כזית טמא כדאמרינן נמי התם א"כ כך לי אבר אחד כמו כולה ואם תאמר אכתי מצי לאוקמא היקישא בחוליא אחת שכנגדה במת לא חשיב אבר וי"ל דההיא אפילו כזית לא מטמא דכשברי שברים חשיבא:
נלמדנה משק דספינה אינה מיוחדת למדרס אף על פי שכל שעה יושבין בה בני אדם מכל מקום עיקרן עשויות לפרגמטיא ואומר בה עמוד ונעשה מלאכתנו דאי ספינה מיוחדת למדרס לא הוה ילפינן משק כדאמרינן בריש אלו מומין (בכורות לח.) דמדרסות לא איתקוש לשק:
לאפוקי ספינה שאינה מיטלטלת מליאה ומה שמיטלטלת בים לא חשיב ליה טלטול כיון דעיקר הילוכה מחמת המים:
Tosafot on Shabbat 83b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Rabbeinu Chananel
כמאן אזלא הא דתניא כל הטומאות המסיטות אחרי' טהורין חוץ מן הזב שלא מצינו לו בכל התורה כולה ניחא דלא כר"ע. דאי ר"ע הא אף ע"ז שהסיטה את אחרים טמאין. ודחינן אפילו תימא ר"ע תנא זב וכל דדמי ליה. נמצא דברי רב אשי דפלוגתא דרבה ור' אלעזר בתרצתא דהא מתנית' דר' אלעזר סבר בהיסט שהסיטו אחרים את ע"ז פלוגתא דרבנן ודר' עקיבא. אבל הסיטה היא את אחרים טהורין. ורבה סבר בהיסט שהסיטה ע"ז את אחרים פלוגתייהו. אבל אם הסיטוה אחרים טמאין. ובעיא דרמי בר חמא הא אמרינן כרבה בעי לה ואליבא דר"ע. אבל לרבה לרבנן אינה לאברים. ולר' אלעזר בין אליבא דרבנן ובין אליבא דר' עקיבא אינה לאברים. וכן הלכה. ובעיא דרב אחדבוי בר אמי ע"ז פחותה מכזית לענין איסורא פשטא דאסורא דהא זבוב בעל ע"ז עקרון אסור.
אבל לענין טומאה אין בה טומאה של כלום דלהכין איתקש למת ואיתקש לנדה שאינה לאברים.
ואיתקש לשרץ שאינה מטמא במשא ולא מצית למימר לחומרא לשרץ כעדשה ולנדה לאבן מסמא. ולמת לאהל משום דטומאת ע"ז דרבנן היא. וכי איכא חומרא וקולא לקולא היא דמקשינן:
[מתני'] מנין לספינה שהיא טהורה כו' פי' שאינה מקבלת טומאה. רבנן דמתני' משום מדמי לה ספינה לים מה הים אין מקבל טומאה אף הספינה אינה מקבלת טומאה. וחנניה מפיק לה למילתא דספינה שאין מקבלת טומאה מן השק דכתיב מכל כלי עץ או בגד או עור או שק מה שק מטלטל מלא וריקן מקבל טומאה לאפוקי ספינה שאינה מטלטלת מלא וריקן. לפיכך אינה מקבלת טומאה.
מאי בינייהו איכא בינייהו ספינה של חרס לרבנן [שמדמין] אותה לים אף ספינה של חרס טהורה. ולחנניה שהוא [למד] לטהרת ספינה משק ספינה של חרס [מקבלת] טומאה דא' לן עץ ובגד ועור ושק דכתיבי בענינא גמרינן להו משק נמצא משק מלמד עליו. אלו הדברים שכתובין בפרשה. וכן מלמד שאין מקבלין טומאה אלא מה שהוא מטלטל מלא וריקן כגון שק אבל כלי חרס אינו כתוב עם השק. לפיכך אין השק מלמד עליו. דאע"פ שאינו מטלטל מלא וריקן מקבל טומאה.
אי נמי איכא בין רבנן שלמידין מן הים ובין חנניה שהוא למד מן השק. (ספות) [לענין ספינת] הירדן לרבנן טהורה ולחנניה טמאה מפני שהיא מטלטלת מליאה וריקנית כר' חנניה בן עקביה:
Rabbeinu Chananel on Shabbat 83b · Sefaria · Edition: Vilna Edition
Rashba
אלא [זה] זבוב בעל עקרון תימה למה הביאו זו הברייתא, אי למימר דזבוב עבודה זרה היא, פשיטא, דהא קרא כתיב (מלכים-ב א, ב) בבעל זבוב אלהי עקרון. ואיכא למימר אי מקרא הוה אמינא גוף גדול הוא אלא שנקרא כן, אבל השתא דכתיב (שופטים ח, לג) וישימו, משמע שמשימין אותה בתוך חיקם, אלמא גוף קטן הוא. ואין זה נכון דאף על פי כן אפשר שהיא [גדולה] מכזית. ורש"י ז"ל פירש שזבוב הוא כמשמעו אבל לכך צריך לברייתא לומר שהיא עבודה זרה גמורה ואדוקין בה, מלשון ברית שהיא לשון אהבה וחיבה, כלומר: שלא תאמר בעקרון הוא שעשו כך לזכר עבודה זרה בעלמא, ואינה עבודה זרה גמורה ואינן אדוקין בה. ובירושלמי (פ"ט, ה"א) מצאתי: אבל בע"ז שלימה אפילו כל שהוא דא"ר יוסי בר בון בשם ר' חמא בר גוריא הבעל ראש גויה היה ובאטין היה, וישימו להם בעלי ברית לאלהים, פירוש ברית הוא ראש הגויה שבו הברית, והוא נמי לשון בעל, ונראה שהגירסא (כאפין) [באפין] היה שהיה קטן כגרעין של אפונין [כן הוא בירושלמי כת"י ליידן, וכן הוא בירושלמי ע"ז פ"ג, ה"ו. ועיין רמב"ן]. ולפי זה לא מייתי ראיה משום לשון זבוב אלא מלשון בעל ברית, לומר שהיו אדוקין בצורת ראש הגויה שנקרא בעל, והא דקתני זה זבוב בעל עקרון, מפני שנקרא בעל אומר כן, או שהוא דבר קטן כזבוב. הרשב"א ז"ל. [מלקוטי רבנו בצלאל אשכנזי שבת, נדפס בסוף ספר הבתים. וכן הוא בחידושי הרמב"ן, עיש"ה].
Rashba on Shabbat 83b · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain
Meiri
זה שהחלטנו לומר שע"ז אינה מטמאה לאברים פירושו כשאין הדיוט יכול להחזירה אבל אם היא של חוליות ונתפרק אבר ממנה והדיוט יכול להחזיר' הדבר בספק ומ"מ גדולי המחברים כתבוה בסתם ר"ל שאינה מטמאה לאברים כלל אלא הצורה לבד בעוד שהיא שלימה:
ע"ז שהיא פחותה מכזית כגון זבוב בעל עקרון והדומים לו אע"פ שהיא שלימה בתבניתה וצורתה ואסורה בהנאה מ"מ לענין טומאה אינה מטמאה כלל ואע"פ שהוקשה לשרץ לא להחמיר הוקשה לטמא בכעדשה אלא להקל לומר שאינה מטמאה במשא הואיל וטומאתה מדברי סופרים כל שהקישוה לשאר טומאות לא הקישוה אלא לקולא לנדה שלא לטמא באברים לשרץ שלא לטמא במשא למת שלא לטמא בפחות מכזית ואין ע"ז מטמאה באהל כלל:
יש בתלמוד המערב קצת דברים חלוקים בסוגיא זו עם תלמוד שלנו ואל תחוש להם והוא שאמרו שם כתיב תועבה בשרץ וכתיב תועבה בנדה וכתיב תועבה בע"ז לאיזו הוקשה רבנין אמרי' לתועבה שבשרצים הוקשה מה שרץ אינו מטמא בהיסט אף ע"ז אינה מטמאה בהיסט אי מה שרץ בכעדשה אף ע"ז כן ר' זעירא בשם ר' יוחנן ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת בכזית אף ע"ז כן אי מה מת משיכניס ראש אצבעו אף ע"ז כן יליף נתיצה מבית המנוגע מה בית המנוגע עד שיכניס ראשו ורובו אף ע"ז עד שיכניס ראשו ורובו שנ' צא תאמר לו אין אומרין צא אלא למי שהכניס ראשו ורובו ולמדת מכאן שעבודה זרה מטמאה באהל מיהא משיכניס ראשו ורובו ואינו כן אלא לעולם אפילו נכנס כלו אינו טמא כמו שיראה מסוגיא זו וכן מה שאמרו שם הדא אמרה בע"ז שבורה אבל שלימה אפי' כל שהוא אף זה אינו כמו שכתבנו:
המשנה השניה מנין לספינה שהיא טהורה שנ' דרך אניה בלב ים אמר הר"ם פי' ראינו מאמרו בלב ים שהוא כמו הים וכאשר הים אינו מטמא כמו כן כל מה שבתוכו אינו מטמא ואפי' היתה ספינה של חרס ואפי' טענוה ביבשה והורידוה לים:
אמר המאירי המשנה השניה ואף היא מן הדברים שנתגלגלו בה ואמר מנין לספינה שהיא טהורה ר"ל שאינה מקבלת טומאה שנ' דרך אניה בלב ים ר"ל ששלמה אמר שלושה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים ואחת מהן דרך אניה בלב ים וכי מה פליאה יש בדרך אניה בלב ים פשוט הוא שדרך אניה בלב ים אלא כך פירושו מה ים טהור כדכתיב אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור אף ספינה כן והיה אומר שטעם זה נעלם ממנו ויש שואלין למה לא דרשו באחרים הנזכרים עמה ר"ל דרך נחש עלי צור ודרך נשר בשמים ודרך גבר בעלמה ופשט המקראות בכלם מפני שדרכים אלו אין רישומן ניכר עד שיכיר שום אדם שעבר זה דרך שם ואמר שהם נעלמים מעין בני אדם ומ"מ למה שהתחילו לדרוש מפני מה לא דרשו אף באחרים ותרצו בה מפני שהאחרים מהלכותיהם משתנים ומתחלפים תמיד זה בכה וזה בכה אבל אניה לעולם אינה יכולה להלך אלא בלב ים:
ויש דורשין את כלם בדרך זה לענין טומאה וטהרה שלשה המה נפלאו ממני שאיני יודע ליתן בהם טעם דרך נחש עלי צור שהוא טהור ושמנה שרצים טמאים ומה חולדה שאינה ממיתה מטמאה נחש שממית ומרבה טומאה אינו דין שיטמא דרך נשר בשמים שהוא עוף טמא ואינו מטמא בגדי' ונבלת עוף טהור מטמאן בבית הבליעה דרך גבר בעלמה ששכבת זרע במעי אשה טהור ואם פולטתו תוך שלשה טמא:
ולענין ספינה מיהא שאלו בגמ' והלא טהרתה מן התורה ומצד שאינה מטלטלת מלא וריקן שכל כלי עץ למדים משק מה שק מיטלטל מלא וריקן ואינו נשבר אף כל שמיטלטל מלא וריקן ואינו נשבר הא כל שאינו כן כגון שמחזיק ארבעים סאה בלח אין מיטלטלין מלאים בלא שבירה ופרשוה בשני פנים אחת בספינה של חרס שלא נאמר עליה דין מלא וריקן הואיל ולא נזכרו בפרשת מדין וכן שהחמיר בה מצד אחר ליטמא מאוירן ושלא ליטהר במקוה ובא ללמד שמאחר שהיא גדולה כל כך שהולכת בים טהורה והוא הדין בשאר נהרות והשנית בספינת הירדן ר"ל ספינה קטנה שמיטלטלת מלא וריקן על ידי שוורים עד שאמרו עליה שהיא טמאה מפני שטוענין אותה ביבשה ומורידין אותה במים על ידי שוורים וכל שמיטלטלת על ידי שוורים מיטלטל הוא ובא ללמד שאין הלכה כדברי האומר ספינת הירדן טמאה אלא כל שהיא הולכת בים או בנהר טהורה וכן הלכה שכל ספינה אע"פ שמטלטלת טהורה שאין הספינה בכלל הכלים האמורים בתורה כלל בין גדולה הראויה לים בין קטנה של שאר נהרות בין של חרס בין של עץ ואף האומר ספינת הירדן טמאה לא במדרס שהרי אינה ראויה לישיבה אלא במגע מגבה לעץ ומתוכה לחרס:
לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפי' שעה אחת פעמים שיעלם ענין אחד כמה שנים וברוב הימים ימצאנו אם יתמיד עמידתו בבית המדרש וכן לעולם אל ימנע אדם עצמו מדברי תורה אפי' בשעת מיתה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל אפי' בשעת מיתה תורה ואין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנ' זאת התורה אדם כי ימות באהל:
Meiri on Shabbat 83b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown
Maharsha (Chidushei Halachot)
תוס' בד"ה ע"ז ישנה כו' ולא משום היקשא דנדה פשיטא ליה כו' עכ"ל ה"מ לאוכוחי דע"כ בלאו היקשא דנדה ידענא ליה בנשתברה דטהורה דהא כיון דאפילו איסור הנאה דאורייתא ליכא ביה מכ"ש דלא מטמא כמ"ש התוס' לקמן ודו"ק:
Chidushei Halachot on Shabbat 83b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Maharam
בגמרא לימא דלא כר"ע דאי כר"ע אי איכא נמי ע"ז פירוש לרבה פריך דסבירא ליה דלר"ע מטמאה באבן מסמא וס"ל:
בתוס' ד"ה כי תבעי לך וכו' ולעיל נמי מייתי אפלוגתא דר"ע ורבנן ולענין איסור דאורייתא לא שייך למילף מנדה כצ"ל ר"ל דמדמייתי לה לעיל אפלוגתא דר"ע ורבנן דפליגי אי ילפינן לה מנדה או משרץ מכלל דלענין טומאה איירי דאי לאיסור הא לא שייך למילף מנדה ולא הוי שייך לפלוגתא דר"ע ורבנן:
ד"ה מה מת בכזית וכו' תימה לר"י לר"ע אי ישנה לאברים וכו' ר"ל תפשוט מהכא דלר"ע אינה לאברים דאי ישנה לאברים היכי יליף מהאי היקשא דע"ז שלימה אינה מטמאה פחותה מכזית ניקום האי היקשא דבעי כזית אאברים אבל שלימה אפילו אין בה כזית טמא וכו':
בא"ד כחוליא אחת פירוש חוליא מן אבר אחד ולא אבר שלם:
Maharam on Shabbat 83b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Penei Yehoshua
בגמרא בעי רב חמא בר גוריא אשירה ישנה לאיברים או אינה לאיברים וכו' עי מ"ש בעל המאור בזה בהא דלא פשיט הך איבעיא ממתני' דלעיל קתני אבניו ועציו ועפריו מטמא' כשרץ וכבר כתבתי בזה לעיל בלשון התוספות שם מיהו במאי דמשמע מלשון בעל המאור דפשיטא ליה דמשמשי ע"ז ישנו לאיברים וכן כתב הרמב"ם בפירוש בפ"ו מהלכות אבות הטומאה דבזה חמור משמשיה מע"ז עצמה ונראה מדבריו שם דאפילו היכא שאין עיקר הע"ז קיימת שנשתברה היא ומשמשיה אפ"ה היא טהורה ומשמשיה טמאין אלא דלמאי דפרישית לעיל בלשון התוספות דמלשון המשנה אינו הכרע א"כ צ"ע מהיכן יצא לו להרמב"ם ז"ל דין זה דהחמירו במשמשיה יותר מע"ז עצמה ובעיקר דברי הרמב"ם שפסק בהך איבעיא לקולא ע"ש בספר משנה למלך שכתב דאע"ג דמשמע לעיל דאיבעיא דרב חמא היינו דוקא כרבה אליבא דר"ע וא"כ למאי דק"ל כרבנן פשיטא דאינה לאיברים אלא דאפ"ה אין לפרש כן בכוונת הרמב"ם שהרי כתב שם דהיקישא דנידה היינו אפילו לשברים ממש כגון קצץ מהן אבר וא"כ בשל חוליות שפיר איכא לאוקמי הך איבעיא אפילו אליבא דרבנן ע"ש שהאריך ונדחק ליישב מיהו מתוך מה שאפרש בסמוך יתיישב שיטת הרמב"ם לנכון:
בפירש"י בד"ה ישנה לאיברים כגון של חוליות וכו' וכ"כ בתוס' דבנשתברה פשיטא דלא מטמא אפילו בלא הקישא דנדה והוכיחו כן מסוגי' דלעיל מדלא מוקמינן להך איבעיא דרבי חמא אלא כרבה ואליבא דר"ע ולפ"ז צריך לומר דהא דפשיטא לן דנשתברה טהורה אפילו בלא היקישא דנדה היינו משום דמסברא אין להחמיר בטומאת ע"ז דרבנן יותר משאר טומאה דאוריית' דקי"ל דשבירתן היא טהרתן ולענין טומאה ישנה כשנשתנה איבעיא בפני עצמה היא בפרק רבי ישמעאל דף נ"ג כנ"ל בכוונת פרש"י והתוס' ולפ"ז משמע לפי פירושם דהלכה כר"ע כיון דאיבעיא דר"ח וכל השקלא וטריא כרבה ואליבא דר"ע וכבר כתבתי דשיטת הרמב"ם אינו כן לפי מה שפסק הלכה כחכמים ותו קשיא לי על שיטת רש"י והתוס' דלדידהו ע"כ עיקר איבעיא דהכא היינו מהנך סברות דמסיק הש"ס באין הדיוט יכול להחזירו אי הוי כמתבר או לא ולאידך גיסא איפכא ובסוגיא דלעיל משמע דאיבעיא דר"ח היינו אי אמרינן הקישא דנדה דוקא לחומרא או אפילו לקולא וצ"ע ליישב סוגי' דשמעתין ע"פ שיטת רש"י ותוס' וכמ"ש ג"כ בעל משנה למלך:
מיהו לפמ"ש לעיל בתחלת הסוגי' א"ש טובא דבשקלא וטריא דלעיל בפלוגתא דרבה ור"א הוי ס"ד דטומאת ע"ז מהקישא דשרץ הוי מדאורייתא והא דבעי למימר דאינה לאיברים מהיקישא דנדה היינו לענין טומאת משא לחוד וא"כ לפ"ז לא שייך לחלק בין לאיברים דחוליות או לאיברים דנשתברו דאי משרץ אפילו נשתברו לגמרי טמא ואי מנדה אפילו של חוליות טהור דדומיא דנדה לגמרי בעינן משא"כ בסוגי' דהכא מפרש סתמא דתלמודא איבעיא דר"ח אליבא דהלכתא דטומאת ע"ז דרבנן ופשיטא דהיקישא דנדה אף לקולא אלא דאפ"ה מיבעיא ליה לר"ח בהנך סברות דמסיק הש"ס אי מחמרינן לענין טומאה טפי מאיסורא או איפכא דמקילין בה טפי כיון דעיקרו אינו אלא מדרבנן ובזה יתיישב ג"כ מה שהקשו התוס' בסמוך בד"ה כי תיבעי לך ודוק היטב ותן לחכם ויחכם עוד:
במשנה מניין לספינה שהיא טהורה שנאמר דרך אניה בלב ים ומפרש בגמרא מה ים טהור אף ספינה טהורה וחנניא אומר נלמדה משק וכו'. ומשמע דתנא דמתני' לית ליה ילפותא דשק לענין ספינה וחנניא לית ליה ילפותא דמתניתין מש"ה מהדרינן למימר מאי בינייהו דנפקא מינה נמי לענין דינא לענין ספינה של חרס או של ירדן דלחנניא טמאה ולתנא דמתני' הכל טהור אלא דאכתי היא גופא קשיא לי כיון דפשיטא לן בכולה תלמודא דכ"ע ילפינן משק דבעינן מטלטל מלא וריקן דמה"ט ממעטינן פשוטי כלי עץ בכל הכלי' הבאים במדה וא"כ קשה ממ"נ מאי קסבר תנא דמתני' אי קסבר דספינה לא הוי בכלל כלי עץ ולא בכלל כלי חרס דלא כלי מיקרי אלא כבתים ודברים שמחוברין לקרקע א"כ אמאי קאמר מניין לספינה שהיא טהורה דמה"ת תהא טמאה ואי קסבר דמסברא פשיטא דבכלל כלי היא וא"כ בכלי חרס דלא איתקש לשק לענין מלא וריקן כיון דלא כתיב בהאי ענינא וכ"ש בספינת הירדן דמטלטלת מלא וריקן כדמשמע לכאורה בשמעתין וכמו שיבואר אמאי מטהר להו תנא דמתניתין דאטו מהאי אסמכתא בעלמא דדברי קבלה דמשלי שאינו אלא דברי משל נקיל בטומאה דאורייתא ואפילו בדבר שמפורש בדברי קבלה אשכחן בכמה דוכתי בש"ס דהנביאים גמרא גמירי להו ואתי אינהו ופירשוהו והכא לא שייך לומר כן. לכך היה נראה בעיני לומר דודאי עיקר פלוגתא דת"ק וחנניא בסברא דאורייתא נמי פליגי דלחנניא פשיטא ליה דטלטול ע"י שוורים שמיה טלטול ופשיטא ליה נמי דספינה הוי בכלל כלי ומש"ה מטמא בשל חרס אפילו אין מטלטל מלא וריקן מה שא"כ לת"ק משמע ליה מסברא דטלטול ע"י שוורים לא שמי' טלטול ומשמע ליה נמי דספינה לא מיקרי כלי דסתם כלים עיקר תשמישן ביבשה (דומיא דכלי מדין וכן מצאתי ג"כ בל' הירושלמי דמהקישא דשק נמי משמע דוקא בכלים המשמשים ביבשה ובים) ולא בים כדאשכחן טובא אפילו בבעלי חיים דכל מאי שבים טהור כ"ש בספינה של חרס דדמיא טפי למחובר לקרקע לענין ביכורים וכיוצא בו כדמשמע בפ"ק דגיטין דף ז' ע"ב ע"ש בתוספות ובחידושינו אלא דאכתי כיון דלא פשיטא ליה לתנא דמתני' הנך סברות כל כך מש"ה שפיר קאמר מניין שהיא טהורה ומסמיך לה אקרא כנ"ל. אלא דשיטת התוס' לא משמע הכי דלפי מ"ש אין מקום למה שהקשו התוס' בד"ה ולחנניא תימא לר"י אמאי נקיט חנניא הא רבנן נמי וכו' והניחו בתימא וצ"ע ולמאי דפרישית שפיר מצינן למימר דעיקר טעמא דרבנן משום דטלטול ע"י שוורים לא שמיה טלטול דמהאי אסמכת' שמעינן לה ודו"ק ועיין עוד בסמוך:
בתוס' בד"ה נלמדנה משק דספינה אינה מיוחדת למדרס וכו' דאי ספינה מיוחדת למדרס לא הוי ילפינן משק כדאמרינן בריש אלו מומין דמדרסות לא איתקוש לשק עכ"ל. ויש כאן מקום עיון דמשמע דפשיטא להו להתוספות דכי היכא דאמרינן בריש אלו מומין לענין כלי שאין לו בית קיבול אפ"ה טמא היכא דחזי למדרס משום דלא איתקש לשק ה"ה לכלים הבאים במדה דאיירינן בהו הכא לענין ספינה שאינה מטלטלת אלא מפני כובד המשוי דבהא נמי פשיטא להו דלא איתקש לשק לפי הסוגיא דאלו מומין (ולפ"ז קשיא טובא מהך מתניתין דכלים דמייתי הש"ס בסמוך דקתני תיבה שפתחה מצדה טמאה מדרס מלמעלה טמאה מת והבאה במדה טהורה מכלום ומשמע לכאורה דאפתחה מצידה נמי קאי אלא דמלשון רש"י לקמן בד"ה טהורה מכלום נראה מבואר דלא קאי אלא אהך בבא דפתחה מלמעלה וכמו שכתבו שם ג"כ התוס' מסוגיא דבכורות גופא) אלא דלפ"ז לא א"ש מ"ש התוס' דספינה אינה מיוחדת למדרס ואכתי מאי הוי נהי דאינה מיוחדת למדרס אפ"ה הא חזיא מיהא למדרס והתם בר"פ אלו מומין קאמר להדיא הנך דחזי למדרסות משמע להדיא אע"ג דאין מיוחדת למדרס אלא דחזי' אפ"ה טמאין וא"כ אמאי איצטריך הכא למימר דטעמא דחנניא בשל חרס משום דלא כתיבא גבי שק ובספינות הירדן משום דטוענין אותן ביבשה ותיפוק ליה דאפילו בשל עץ יש לומר דטמא כיון דחזיא למדרס למאי דלית ליה הך אסמכתא דאניה בלב ים ועוד דעיקר לשון התוס' תמוה במ"ש כיון דעיקר עשויה לפרקמטיא אמרינן בה עמוד ונעשה מלאכתינו והתם משמע דכל היכא דחזיא למדרס לא שייך בהו עמוד ונעשה מלאכתינו וכ"ש בספינת הירדן דאיירי בה הכא דסתמא עשויה ג"כ בשביל בני אדם היושבין בה וזימנין נמי שעשויה בענין שניכר בה שעשויה לישיבת בני אדם ומאי פסקיה:
ולולי דברי התוס' היה נראה לי לפרש בפשיטות דבספינה שאינה מטלטלת כשהיא מלאה אפילו אם עשויה למדרס נמי לא מטמא דלא דמיא להא דאמרינן בר"פ אלו מומין דהנך דחזיין למדרס אע"ג שאין להם בית קיבול טמאין היינו דכיון דחזיא למדרסות שפיר מיקרי כלי והוי בכלל כל כלי עץ דכתיב בפרשת כלי מדין והקישא דשק לא קאי עלייהו והיינו מק"ו דפכין קטנים דלקמן ומכ"ש למאי דמשמע התם בר"פ אלו מומין דהא דהנך דחזיין למדרסות טמאין אינו אלא מדרבנן א"כ שפיר מצינן למימר דדוקא בהך הוא דגזרו בהו רבנן משום הנך דמיוחדין למדרסות והרואה סבור שהן מיוחדות וטמאין מדאורייתא בכל הטומאות מכללא דכל המטמא מדרס מטמא טמא מת והיינו מק"ו דלקמן כמ"ש רש"י והתוס' לקמן ובכמה דוכתי מש"ה לא פלוג רבנן משא"כ בספינה דשמעתין שפיר איכא למימר דלחנניה נמי היכא דאינה מטלטלת אלא ע"י שוורים לא מיקרי כלי כלל ולא הוי בכלל ריבויא דכל כלי עץ דכתיב בפרשת מדין וא"כ אין לה טהרה במקוה ואין במינה טהרה במקוה ומשום הכי טהורה אף מן המדרס כדאמרינן לקמן לענין כלי חרס וגזירה דרבנן נמי לא שייך בהו למיגזר ספינה אטו שאר כלים דבכה"ג לא טעו אינשי:
וכמו שכתבתי נראה לי מבואר בלשון הרמב"ם ז"ל בפי"ח מהלכות כלים הלכה ט' דטעמא דספינה בין גדולה בין קטנה טהורה היינו משום דלא מיקרי כלי והיינו כמ"ש כאן ובלשון המשנה ועיין עוד בסמוך בלשון התוס' ד"ה ולחנניה ובלשון רש"י בד"ה הבאה במדה ודו"ק:
בגמרא איכא בינייהו ספינה של חרס וכו' אי נמי ספינת הירדן וכו' ולכאורה לשון אי נמי אינו מדוקדק דהו"ל לערבינהו בחדא בבא ולמימר איכא בינייהו ספינה של חרס וספינה של ירדן דלחנניא טמאה ולתנא דמתניתין טהורה כיון דלשיטת התוספות תרווייהו מחד טעמא מטהרי להו ת"ק מגזירת הכתוב דאיתקש לים ולחנניה טמאין כיון דאיתנייהו בהקישא דשק מה שא"כ למאי דפרישית דתנא דמתניתין וחנניה עיקר פלוגתייהו היינו נמי מסברא מדין תורה א"כ א"ש כיון דכל חד וחד סברא באפי נפשה היא מש"ה פלגינן לתרתי ומש"ה קאמר א"נ כן נ"ל ודו"ק:
1 more comments on this page.
Penei Yehoshua on Shabbat 83b · Sefaria · Edition: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain
Gilyon HaShas
רש"י ד"ה טהורין וכו' דכי כתיב משא הזב באדם כתיב עי' נדה דף נד ע"ב ברש"י ד"ה היא עושה וצע"ג:
תוס' ד"ה כי תיבעי וק' לר"י ק"ל הא שם מבואר דמדין ביטול הוא (ואם כן) [י"ל] דהאיבעיא בע"ז של ישראל דלא מהני ביטול אם טהור מטומאה וצ"ע:
Gilyon HaShas on Shabbat 83b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger
גמרא, בעי ר"ח בר גורי' עכו"ם ישנה לאיברים או אינה לאיברים מי נימא כמאן דמתברא דמי או דלמא הא לא מחסרה. כתבו בתוס' (מדבעי לענין טומאה מוכח דלענין איסור הנאה דאורייתא ברירא לי' דודאי אסור, והקשו על זה דבפ"ג דעכו"ם פליגי רב ושמואל בעכו"ם שנשתברה מאליה אי צריך לבטל כל קיסם וקיסם, ומסיק שם דבעכו"ם של חוליות עסקינן והדיוט יכול להחזירה) משמע דבאין הדיוט יכול להחזירה אפילו רב מודה דשרי. תמיהני הא התם מבואר דמדין ביטול אתיא עלה דבאין הדיוט יכול להחזירה מבטלה ופקע שם ע"ז מינה, א"כ הכא שפיר משכחת לה בליכא ביטול, כגון ע"ז של ישראל ואסור בהנאה, ומבעיא לענין טומאה:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Shabbat 83b · Sefaria · Edition: Chiddushei Rabbi Akiva Eiger, Warsaw 1892 · Public Domain
Ben Yehoyada
תְּנִינָן (שופטים ח, לג) "וַיָּשִׂימוּ לָהֶם בַּעַל בְּרִית לֵאלֹהִים" זֶה זְבוּב בַּעַל עֶקְרוֹן. עיין בתוספות מה שכתב בזה, ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו חיד"א ז"ל בפסוק (מלכים א' א, א) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים, שיש קליפה שנקראת 'זְבוּב' ליפרע מן הפוגם ביסוד בניאוף וכיוצא עיין שם. וכאן אמר הכתוב (שופטים ח, לג) וַיָּשׁוּבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים וַיָּשִׂימוּ לָהֶם בַּעַל בְּרִית, למדו רבותינו ז"ל מזה שעבודה זרה שלהם היתה זְבוּב שהוא כנגד קליפת 'זְבוּב' השולטת במי שפוגם באות ברית קודש, ולכך נקראת קליפה זו בַּעַל בְּרִית. ולזה אומר מַנִּיחָהּ בְּתוֹךְ כִּיסוֹ וּמְחַבְּקָהּ וּמְנַשְּׁקָהּ, כי הפה מכוון כנגד ברית המעור, וחבוק ונשוק הם עניינים של ניאוף. והר"ן ז"ל כתב דבירושלמי משמע שעשו עבודה זרה כמו צורת ראש המילה, והיינו בַּעַל בְּרִית רצונו לומר עבודה זרה שהיא כצורת מקום שנעשה הברית עיין שם, ולפי מה שכתבתי בס"ד דברי הירושלמי קרובים עם תלמוד דידן.
לְעוֹלָם אַל יִמְנַע אָדָם אֶת עַצְמוֹ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ וּמִדִּבְרֵי תּוֹרָה וַאֲפִלּוּ בִּשְׁעַת מִיתָה. קשה בִּשְׁעַת מִיתָה מי יביאהו לבית המדרש ואיך יצוייר דבר זה? ומהרש"א ז"ל כתב דלא קאי זה אלא על דברי תורה, והוא דוחק עצום בלשון המאמר דקאי אתרווייהו, ועוד גם אי קאי על דברי תורה גם כן קשא דרחוק מציאות זה, כי מי זה יזכה להיות שפוי בדעתו בשעת פטירתו לדבר בדברי תורה כרבי שמעון בר יוחאי וכרבי אליעזר בן הרקנוס וכיוצא, ואיך אמר לְעוֹלָם וכו'? ונראה לי 'מִיתָה' דנקיט הכא לאו ממש אלא 'יִסּוּרִין' דנחשבים כמיתה, כצרעת, או סמיות עינים, או עניות, דשלשה אלו חשובין כמת, וקאמר אֲפִלּוּ אם יהיו לו אחת מאלה שהם נחשבים מִיתָה אַל יִמְנַע אָדָם אֶת עַצְמוֹ מִן בֵּית הַמִּדְרָשׁ וּמִדִּבְרֵי תּוֹרָה:
אֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מִתְקַיְּמִין, אֶלָּא, בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עָלֶיהָ נראה לי בס"ד הכונה על דרך שאמרו (תמיד לב:) 'הרוצה שיחיה ימות' שהוא רצונו לומר יחליש החומר בסיגופים ותעניות, וכן התנא אמר (אבות ו, ד) כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה פַּת בַּמֶּלַח וכו'. ונראה לי בס"ד דקדוק תיבת 'עָלֶיהָ' דהוה ליה לומר מֵּמִית עַצְמוֹ 'בַּעֲבוּרָהּ' והוא כי קודם אותיות 'תּוֹרָה' יש אותיות 'שָׁקְדָה' שהוא רצונו לומר שקדנות, ולזה אמר מֵּמִית עַצְמוֹ בִּשְׁקֵדָהּ שיהיה שקדן בתורה הרבה ובזה תתקיים בידו, ולכן אמר 'עָלֶיהָ' רצונו לומר במה שרמוז באותיות שהם 'עָלֶיהָ' שהם 'שָׁקְדָה' העומדים למעלה מאותיות תורה.
Ben Yehoyada on Shabbat 83b · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · CC0
What this page contains
A full text unit for Shabbat, daf 83, Amud Bet, about 523 words in 10 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 10 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 144 words
Opens “כָּרְעוּ הֵן טְהוֹרִין. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא…”
- Segment 287 words
Opens “בָּעֵי רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא: עֲבוֹדָה זָרָה…”
- Segment 378 words
Opens “בָּעֵי רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי: עֲבוֹדָה זָרָה…”
- Segment 435 words
Opens “אָמַר רַב אַוְיָא וְאִיתֵּימָא רַבָּה בַּר עוּלָּא,…”
- Segment 552 words
Opens “וְרַבָּנַן, לְמַאי הִלְכְתָא אִיתַּקַּשׁ לְשֶׁרֶץ — דְּלָא…”
- Segment 611 words
Opens “מַתְנִי׳ מִנַּיִן לִסְפִינָה שֶׁהִיא טְהוֹרָה — שֶׁנֶּאֱמַר:…”
- Segment 739 words
Opens “גְּמָ׳ פְּשִׁיטָא, אֳנִיָּה בְּלֶב יָם הִיא! הָא…”
- Segment 845 words
Opens “מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ סְפִינָה שֶׁל חֶרֶס.…”
- Segment 981 words
Opens “אִי נָמֵי סְפִינַת הַיַּרְדֵּן. לְמַאן דְּאָמַר אֳנִיָּה…”
- Segment 1051 words
Opens “אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: לְעוֹלָם אַל יִמְנַע אָדָם…”
Sages named on this page
- Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs
Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…
Source: Shabbat 83b · Segment 1 — “…זָרָה! אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא, תְּנָא זָב וְכׇל דְּדָמֵי…”
- Rav Yosef · Third Generation Amoraim
Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.
Source: Shabbat 83b · Segment 3 — “…מַהוּ? מַתְקִיף לַהּ רַב יוֹסֵף: לְמַאי? אִילֵימָא לְעִנְיַן אִיסּוּרָא,…”
Original text
כָּרְעוּ הֵן טְהוֹרִין. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא כׇּל הַטֻּמְאוֹת הַמְּסִיטוֹת טְהוֹרוֹת, חוּץ מֵהֶיסֵּטוֹ שֶׁל זָב שֶׁלֹּא מָצִינוּ לוֹ חָבֵר בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ — לֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאִי כְּרַבִּי עֲקִיבָא — אִיכָּא נָמֵי עֲבוֹדָה זָרָה! אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא, תְּנָא זָב וְכׇל דְּדָמֵי לֵיהּ.
Even an inanimate object can move a source of impurity in that way. And if the food and drink tipped the scales, they remain ritually pure. The Gemara asks: In accordance with whose opinion is that which was taught in a baraita : All impure items that move other objects remain pure, meaning that an object does not become impure if moved by a source of impurity, except for movement by a zav , which has no counterpart in the whole Torah in its entirety? Let us say that this is not in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, as if it were in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, there is also the case of idolatry. In his opinion, idolatry also transmits impurity to an object by moving it. The Gemara answers: Even if you say that the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, teach: Zav and everything similar to it. According to Rabbi Akiva, just as a menstruating woman falls into that category, so too does an idol.
בָּעֵי רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא: עֲבוֹדָה זָרָה יֶשְׁנָהּ לְאֵבָרִים, אוֹ אֵינָהּ לְאֵבָרִים? הֵיכָא דְּהֶדְיוֹט יָכוֹל לְהַחֲזִירָהּ — לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, דִּכְמַאן דִּמְחַבְּרָא דָּמֵי. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ הֵיכָא דְּאֵין הֶדְיוֹט יָכוֹל לְהַחֲזִירָהּ, מַאי? כֵּיוָן דְּאֵין הֶדְיוֹט יָכוֹל לְהַחֲזִירָהּ — כְּמַאן דְּמִתַּבְרָא דָּמֵי, אוֹ דִילְמָא הָא לָא מְחַסְּרָה. וְאִיכָּא דְּבָעֵי לַהּ לְהַךְ גִּיסָא: הֵיכָא דְּאֵין הֶדְיוֹט יָכוֹל לְהַחֲזִירָהּ — לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, דִּכְמַאן דְּמִתַּבְרָא דָּמֵי, כִּי תִּבְּעֵי לָךְ הֵיכָא דְּהֶדְיוֹט יָכוֹל לְהַחֲזִירָהּ, מַאי? כֵּיוָן דְּהֶדְיוֹט יָכוֹל לְהַחֲזִירָהּ — כְּמַאן דִּמְחַבְּרָא דָּמֵי, אוֹ דִילְמָא הַשְׁתָּא מִיהַת הָא מִשַּׁלְפָא וְשַׁדְיָא, תֵּיקוּ.
The dilemma that was cited incidental to an earlier discussion is examined here in depth. Rav Ḥama bar Guria raised a dilemma: Does idolatry have the capacity to transmit impurity through limbs or does it not have the capacity to transmit impurity through limbs? The Gemara narrows the parameters of the dilemma. In a situation where a common unskilled person can restore it to its original form, do not raise the dilemma, as in that case it is certainly considered to be attached and is not considered broken. The case where you could raise the dilemma is where a common unskilled person cannot restore it to its original form. What is the ruling in that case? The two sides of the dilemma are: Do we say that since a common unskilled person cannot restore it, it is considered broken? Or perhaps we say that it is not lacking anything? Idolatry can only be nullified by breaking it in a case where, as a result, it is incomplete. And some raise this dilemma in another direction based on a different assumption: In a situation where a common unskilled person cannot restore it to its original form, do not raise the dilemma, as in that case it is certainly considered to be broken. When you could raise the dilemma is in a situation where a common unskilled person can restore it to its original form. What is the ruling in that case? The two sides of the dilemma are: Do we say that since a common unskilled person can restore it, it is considered attached? Or perhaps we say that at present, it is in pieces and permitted? No resolution was found for either version of this dilemma. Therefore, let it stand unresolved.
בָּעֵי רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי: עֲבוֹדָה זָרָה פְּחוּתָה מִכְּזַיִת, מַהוּ? מַתְקִיף לַהּ רַב יוֹסֵף: לְמַאי? אִילֵימָא לְעִנְיַן אִיסּוּרָא, לֹא יְהֵא אֶלָּא זְבוּב בַּעַל עֶקְרוֹן. דְּתַנְיָא: ״וַיָּשִׂימוּ לָהֶם בַּעַל בְּרִית לֶאֱלֹהִים״, זֶה זְבוּב בַּעַל עֶקְרוֹן. מְלַמֵּד שֶׁכׇּל אֶחָד וְאֶחָד עֹשֶׂה דְּמוּת יִרְאָתוֹ וּמַנִּיחָהּ בְּתוֹךְ כִּיסוֹ, כֵּיוָן שֶׁזּוֹכְרָהּ מוֹצִיאָהּ מִתּוֹךְ כִּיסוֹ וּמְחַבְּקָהּ וּמְנַשְּׁקָהּ. אֶלָּא לְעִנְיַן טוּמְאָה מַאי? כֵּיוָן דְּאִיתַּקַּשׁ לְשֶׁרֶץ: מָה שֶׁרֶץ בְּכַעֲדָשָׁה, אַף עֲבוֹדָה זָרָה נָמֵי בְּכַעֲדָשָׁה. אוֹ דִילְמָא, הָא אִיתַּקַּשׁ לְמֵת: מָה מֵת בִּכְזַיִת, אַף עֲבוֹדָה זָרָה בִּכְזַיִת.
Rav Aḥadvoi bar Ami raised a dilemma: What is the halakha with regard to idolatry that is less than an olive-bulk? Rav Yosef strongly objected to this: With regard to what use was this dilemma raised? If you say it was raised with regard to the matter of the prohibition of idolatry, let it only be like Zevuv, the Baal of Ekron, which was the size and form of a fly, as it was taught in a baraita with regard to the verse: “And they made Baal Berit into their god” (Judges 8:33). The Sages said that this is referring to Zevuv, the Baal of Ekron. It teaches that each and every person made an image of his god and placed it in his pocket. When he remembered it, he removed it from his pocket and embraced and kissed it. Apparently, even idolatry the size of a fly falls under the rubric of the prohibition of idolatry. Rather, the dilemma is: What is the halakha with regard to the matter of impurity? The two sides of the dilemma are as follows: Since an idol is juxtaposed to a creeping animal, just as a creeping animal transmits impurity when it is a lentil-bulk, so too, idolatry transmits impurity when it is a lentil-bulk. Or perhaps idolatry is juxtaposed to a corpse, and just as a corpse transmits impurity only when it is at least an olive-bulk, so too, idolatry transmits impurity only when it is at least an olive-bulk.
אָמַר רַב אַוְיָא וְאִיתֵּימָא רַבָּה בַּר עוּלָּא, תָּא שְׁמַע דְּתַנְיָא: עֲבוֹדָה זָרָה פְּחוּתָה מִכְּזַיִת אֵין בָּהּ טוּמְאָה כׇּל עִיקָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּשְׁלֵךְ אֶת עֲפָרָהּ אֶל קֶבֶר בְּנֵי הָעָם״ — מָה מֵת בִּכְזַיִת, אַף עֲבוֹדָה זָרָה בִּכְזַיִת.
Rav Avya said, and some say it was Rabba bar Ulla who said: Come and hear a resolution to this dilemma from that which was taught in a baraita : Idolatry that is less than an olive-bulk has no impurity at all, as it is stated: “And he brought out the ashera from the house of the Lord, outside Jerusalem, to the brook of Kidron, and burned it at the brook of Kidron, and stamped it into powder, and cast its powder upon the graves of the common people” (II Kings 23:6). Just as a corpse transmits impurity when it is an olive-bulk, so too, idolatry transmits impurity when it is an olive-bulk.
וְרַבָּנַן, לְמַאי הִלְכְתָא אִיתַּקַּשׁ לְשֶׁרֶץ — דְּלָא מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא, לְנִדָּה — דְּאֵינָהּ לְאֵבָרִין, לְמֵת — דְּלָא מְטַמֵּא בְּכַעֲדָשָׁה. אֵימָא לְחוּמְרָא: לְמַאי הִלְכְתָא אַקְּשַׁהּ רַחֲמָנָא לְשֶׁרֶץ — לְטַמּוֹיֵי בְּכַעֲדָשָׁה, לְנִדָּה — לְטַמּוֹיֵי בְּאֶבֶן מְסָמָא, אַקְּשַׁהּ רַחֲמָנָא לְמֵת — לְטַמּוֹיֵי בְּאֹהֶל! טוּמְאַת עֲבוֹדָה זָרָה דְּרַבָּנַן הִיא, וְקוּלָּא וְחוּמְרָא — לְקוּלָּא מַקְּשִׁינַן, לְחוּמְרָא לָא מַקְּשִׁינַן.
The Gemara now asks a general question: And according to the Rabbis, with regard to what halakha was idolatry juxtaposed to a creeping animal? The juxtaposition establishes that like a creeping animal, it does not transmit impurity through carrying. The juxtaposition to a menstruating woman establishes that like a menstruating woman, it has the capacity to transmit impurity through limbs. The juxtaposition to a corpse establishes that it does not transmit impurity when it is a lentil-bulk. The Gemara suggests: Let us say that all of these juxtapositions come to teach a stringency. With regard to what halakha did the Torah juxtapose idolatry to a creeping animal? It is to establish that it transmits impurity when it is a lentil-bulk. The juxtaposition of idolatry to a menstruating woman is to establish that it transmits impurity via a very heavy stone; and the Torah juxtaposed it to a corpse to establish that it transmits impurity imparted by a tent, all of which are stringencies that exist with regard to those types of impurity. The Gemara answers: The impurity of idolatry is by rabbinic law. And whenever there are two possibilities with regard to a rabbinic decree, a leniency and a stringency, we juxtapose to establish the lenient possibility, and we do not juxtapose to establish the stringent possibility.
מַתְנִי׳ מִנַּיִן לִסְפִינָה שֶׁהִיא טְהוֹרָה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם״.
MISHNA: This is another mishna that digresses from the central topic of this tractate. It, too, is based on an allusion from the Bible. From where is it derived that the ship is ritually pure, in the sense that it cannot become impure? As it is stated: “The way of a ship in the midst of the sea” (Proverbs 30:19).
גְּמָ׳ פְּשִׁיטָא, אֳנִיָּה בְּלֶב יָם הִיא! הָא קָא מַשְׁמַע לַן כְּיָם: מָה יָם טָהוֹר — אַף סְפִינָה טְהוֹרָה. תַּנְיָא, חֲנַנְיָה אוֹמֵר: נִלְמְדֶנָּה מִשַּׂק, מָה שַׂק מִיטַּלְטֵל מָלֵא וְרֵיקָן — אַף כֹּל מִיטַּלְטֵל מָלֵא וְרֵיקָן. לְאַפּוֹקֵי סְפִינָה, דְּאֵינָהּ מִיטַּלְטֶלֶת מְלֵאָה.
GEMARA: The allusion in the mishna requires clarification. The verse appears to state the obvious. Of course a ship is in the midst of the sea. Rather, this verse teaches us an allusion that the legal status of a boat is like that of the sea. Just as the sea is ritually pure and cannot become impure, so too, a boat is ritually pure and cannot become impure. It was taught in a baraita that Ḥananya says: This halakha is derived from the halakha of a sack, as the impurity of wooden vessels is likened to the impurity of a sack. Just as a sack, which can become ritually impure, is carried both full and empty, so too, any object that is carried both full and empty can become ritually impure. This is to exclude a ship, which is not carried on land full and empty, as due to its weight it cannot be carried full.
מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ סְפִינָה שֶׁל חֶרֶס. מַאן דְּאָמַר ״אֳנִיָּה בְּלֶב יָם״, הָא נָמֵי בְּלֶב יָם הִיא. לְמַאן דְּאָמַר כְּשַׂק — הָנָךְ הוּא דִּכְתִיבִי גַּבֵּי שַׂק, דְּאִי מִיטַּלְטֵל מָלֵא וְרֵיקָן אִין, אִי לָא — לָא. אֲבָל סְפִינָה שֶׁל חֶרֶס, אַף עַל גַּב דְּאֵינָהּ מִיטַּלְטֶלֶת מְלֵאָה.
The Gemara asks: What is the practical difference between the two reasons? The halakhic ruling according to both is that a ship cannot become impure. The Gemara explains: There is a difference between them with regard to a ship made from earthenware or from any material other than wood. According to the one who said that it is derived from the verse: “A ship in the midst of the sea,” this boat is also in the midst of the sea. However, according to the one who said that it is derived from the halakha of a sack, this halakha applies only to those materials that are written in the same verse together with sack and are likened to it. If it is carried both full and empty, yes, it can become impure; and if it can not be carried both full and empty, no, it cannot become impure. However, an earthenware ship can become impure even though it is not carried both full and empty.
אִי נָמֵי סְפִינַת הַיַּרְדֵּן. לְמַאן דְּאָמַר אֳנִיָּה בְּלֶב יָם הִיא — הָא נָמֵי אֳנִיָּה בְּלֶב יָם הִיא. לְמַאן דְּאָמַר מִיטַּלְטֶלֶת מָלֵא וְרֵיקָן — הָא נָמֵי מִיטַּלְטֶלֶת מְלֵאָה וְרֵיקָנִית. דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקַבְיָא: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ סְפִינַת הַיַּרְדֵּן טְמֵאָה — מִפְּנֵי שֶׁטּוֹעֲנִים אוֹתָהּ בַּיַּבָּשָׁה, וּמוֹרִידִין אוֹתָהּ לַמַּיִם. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם אַל יִמְנַע אָדָם אֶת עַצְמוֹ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ וַאֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת, שֶׁהֲרֵי כַּמָּה שָׁנִים נִשְׁנֵית מִשְׁנָה זוֹ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא נִתְגַּלָּה טַעְמָהּ עַד שֶׁבָּא רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקַבְיָא וּפֵירְשָׁהּ.
Alternatively, there is a difference between them regarding a Jordan ship, which is a small boat used on the Jordan River. According to the one who said that it is derived from the verse: “A ship in the midst of the sea,” this is also a ship in the midst of the sea. A river is pure like the sea and the boat will remain pure. According to the one who said that it is derived from the halakha of a sack, and in order to become impure it must be carried full and empty, this is also carried both full and empty, and can become ritually impure. As Rabbi Ḥanina ben Akavya said: For what reason did they say that a Jordan ship can become impure? Because they load it on dry land and carry it on land and then lower it into the water. It is carried on land when full. Rav Yehuda said that Rav said: One should never prevent himself from attending the study hall for even one moment, as this mishna which states that a Jordan ship can become ritually impure was taught for several years in the study hall, but its reason was not revealed until Rabbi Ḥanina ben Akavya came and explained it.
אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: לְעוֹלָם אַל יִמְנַע אָדָם אֶת עַצְמוֹ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ וּמִדִּבְרֵי תוֹרָה וַאֲפִילּוּ בִּשְׁעַת מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל״ — אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת מִיתָה תְּהֵא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל״. אָמַר רָבָא
Following Rav’s statement, the Gemara cites that which Rabbi Yonatan said: One should never prevent himself from attending the study hall or from engaging in matters of Torah, even at the moment of death, as it is stated: “This is the Torah: A person who dies in a tent” (Numbers 19:14). That is an allusion to the fact that even at the moment of death, one should engage in the study of Torah. Reish Lakish said: Matters of Torah only endure in a person who kills himself over the Torah, one who is ready to devote all his efforts to it, as it is stated: “This is the Torah: A person who dies in a tent,” meaning that the Torah is only attained by one who kills himself in its tent. Rava said: