Shabbat 56a

בני שמואל חטאו במקח שוחד והטיית דין:

לחזניהם שמשיהם ששוכרין אותן לילך ולהזמין את הנקראים לדין:

ולסופריהם לשטרי בירורין ולאגרות שום:

חלקם שאלו בפיהם מעשר ראשון הראוי להם שלוים היו שאלו בפיהם מתוך שהיו גדולי הדור ושופטים לא היו מונעים מהם ושאר לוים עניים מצטערים ולר' מאיר לא חטאו בהטיית משפט:

מלאי הטילו על בעלי בתים נותנים להן פרגמטיא לעסוק בה ולתת להם השכר ומתוך כך היה נמשך לבם להטות דין כשבאין לפניהן לדון והיינו חטאם:

קופה יתירה יותר מן הראוי:

מתנות זרוע לחיים וקיבה והם לא היו כהנים ל"א מתנות לויה כגון מעשר וקרא כתיב ונתן לכהן ודרשינן ולא שיטול מעצמו בשחיטת חולין בפ' הזרוע (חולין דף קלג.) וה"ה לכל מתנות כהונה ולויה:

דוד חטא בבת שבע קודם שקבלה גט:

שהיה לך לדונו בסנהדרין קשה לר"י דפ"ק דמגילה (דף יד: ושם) אמרינן גבי נבל דמורד במלכות לא בעי למדייניה ואוריה מורד במלכות הוה כדאמר בסמוך ויש לומר דודאי צריך לדונו ולידע אם הוא מורד במלכות אבל לעיין בדינו ולעשות הלנת דין ולהמתין עד למחר אין צריך וכן משמע דבסנהדרין (דף לו. ושם) אמר שדן דוד את נבל בסנהדרין מויחגרו איש חרבו וגו':

ליקוחין יש לך בה אף על גב דאפילו חטא נמי יש לו בה ליקוחין דהא אנוסה היתה ושריא לבעל וה"ה לבועל מ"מ ליקוחין יש לך בה משמע לא היה לך בה עבירה:

גט כריתות כותב לאשתו פרש"י על תנאי שאם ימות במלחמה תהא מגורשת מעכשיו וצריך לומר לפירושו דאף על גב דאוריה בא מן המלחמה התנאי היה שאם לא ישוב בסוף המלחמה שיהא גט אך קשה דתנן במי שאחזו (גיטין דף עג. ושם) מה היא באותן הימים רבי יהודה אומר הרי היא כאשת איש לכל דבריה ואם כן לר' יהודה היתה אשת איש גמורה ונראה לר"ת שהיה מגרשה לגמרי בלא שום תנאי והא דאמרינן בהזהב (ב"מ דף נט. ושם) מוטב שיבעול אדם ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנלן מדוד קרי לה ספק אשת איש לפי שהיו מגרשים בצנעה והעולם סבורים שהיא אשת איש:

דאמר ליה ואדוני יואב פרש"י דמורד במלכות הוה משום דקאמר ואדוני יואב ואין נראה דאין זה מורד שלא היה בלבו להמליכו ולקרותו מלך אלא כמו שפירש רבינו מאיר דהוי מורד משום דבסיפא דקרא כתיב ואני אבא אל ביתי לאכול ולשתות ולשכב עם אשתי וגו' שדוד אמר לו לעשות ולא רצה לעשות:

רק בדבר אוריה החתי קשה דהא איכא מעשה דהסתה בריש פ"ב דיומא (דף כב:) וי"ל דלא חשיב ליה דלא הוי כל כך. עון גדול וגם שגג:

אע"פ שמדת חסידות בנטיה אל קצה אחרון מדה יתירה היא ולא נתנה לכל עד שיענש הנמנע ממנה מ"מ מי שנתפרסמו אבותיו במדה זו באיזו ענין ובא הבן למלא מקומו באותו ענין הרי אותה מדה שבה אצלו כמדה ממוצעת שכל אדם ראוי לאחוז בה עד שאם יניחנה ראוי לו ליענש עליה והוא שנא' בבני שמואל שלא חטאו בעון הנזכר בהם ר"ל ויטו אחרי הבצע ויקחו שוחד ויטו משפט אלא מתוך שלא עשו כמעשה אביהם שהיה שמואל מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם ובניו לא עשו כן אלא ישבו בבתיהם כדי להרבות שכר לחזניהם ולסופריהם ומ"מ כל שמרפה ידיו מן הדין כדי שלא לחייב את העשיר או את האלם או מי שהגיע לידו הנאה ממנו הרי זה בכלל עול שנוא ומשוקץ א"כ מה שאמרו כאן מלאי הטילו על בעלי בתים כלומר פרקמטיא לעסוק בה בשבילם עד שמתוכה היו מטים להם את הדין אין זה התנצלות בגופו של חטא ואין לך שוחד גדול יתר הימנו:

כהנים או לויים המכירים בעצמם שמתוך שררותם בני אדם נשמעים להם אין ראוי להם לשאול חלקם ומתנותיהם בתרומות ומעשרות ושאר מתנות בפיהם מתוך שאין בני אדם מסרבים להם בכלום הרי הם כעין גוזלים לשאר עניי כהנים ולויים ואין צריך לומר שיזהרו שלא ליטול קופה יתירה ר"ל ביתר מן הראוי להם וכן שלא ליטלם בזרוע שנאמר ונתן לכהן ולא שיטול לעצמו:

אע"פ שדיני המלכות דינים קבועים הם ויש לה רשות להרוג ביתר ממה שאין יד הסנהדרין שולטת להרוג כמו שיתבאר במקומו מ"מ כל שבא להרוג מצד כבודו ונקמתו ראוי לו לדונו בסנהדרין עד שלא יאמרו שיהו כעס או קנאה מביאין אותו לכך ומ"מ אם עשה אינו נענש והוא שאמרו את אוריה החתי הכית שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנתו ואעפ"כ דרשו ואותו הרגת בחרב בני עמון מה עמון אי אתה נענש עליו אף אוריה וכו' מ"ט מורד במלכות הוה דקאמר ואדני יואב:

המגרש את אשתו ע"מ שאם ימות יהא גט מעכשיו ובא אחר וקדשה קודם שימות לכשימות מיהא קדושין חלין למפרע ואע"פ שביאתו אסורה והבא עליה באשם תלוי לכשתתברר מיתתו פקע את הכל והוא שאמרו ואת אשתו לקחת לך לקוחין יש לך בה שכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו על מנת שאם ימות במלחמה יהא גט מעכשיו ואע"פ שאוריה כבר חזר מכיון שלביתו לא ירד אין זו חזרה ועוד שדעתו לחזור למלחמה היה ואין זו חזרה שכך הוא תרפן של דברים שישוב לביתו אחר גמר המלחמה וכך היה דרכו של בית דוד לעולם שהרי במלחמת שאול מצינו לישי אביו שאמר לו ואת אחיך תפקד לשלום ואת ערבתם תקח ודרשו בו דברים המערבים בינו לבינה ר"ל הקידושין ושיבטלם בהבאת גט ומ"מ פשט המקרא ר"ל שילמוד בענינם ועם מי הם מתערבים שהאדם נכר מתוך אותם שהוא מתחבר עמהם כמו שאמרו חכמי המוסר המופת על האנוש חברתו והוא שתרגם יונתן וית טיבהון תילף כלומר טבם ושיכות שלהם אצל מי:

לשון הרע מדה פחותה ומגונה עד מאד וגורמת להשחתת כל חבה והריסת כל מצב ולא סוף דבר שהאומרה נענש עליה אלא אף המקבלה דרך הערה אמרו אלמלא לא קבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל ע"ז ולא גלינו מארצנו והוא שציבא הלשין על מפיבושת ודוד קבל עד שאמר אתה וציבא תחלקו את השדה ודרשו ז"ל באותה שעה יצתה בת קול ואמרה רחבעם וירבעם יחלקו את המלכות כלומר שנענש על כך מדה כנגד מדה:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

בתוס' ד"ה רק בדבר אוריה החתי קשה הא איכא מעשה דהסתה בריש פ"ב דיומא וכו' כצ"ל:

גמרא אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל האומר דוד חטא כו' שביקש לעשות ולא עשה כו'. כל מה שיש לדקדק בענין זה ובאידך מימרא דשמואל ב"נ דאמר גט כריתות כותב לאשתו ולשון התוס' ד"ה גט כריתות כתבתי בס"פ מי שאחזו דף ע"ד בל' התוס' ד"ה אמר רבה ע"ש מה שכתבתי בשיטת ר"ת ותוכן הדברים דהא דאמרינן הכא שביקש לעשות ולא עשה היינו משום דדוד היה סבר שאוריה גירשה על תנאי כפירש"י כאן וכיון שעדיין לא נתקיים התנאי א"כ ביקש לעשות דהרי היא כאשת איש לכל דבריה אבל האמת היה שאוריה היה מגרשה בגט גמור כפי' ר"ת כאן ולכך לא רצה לירד לביתו ולשכב עמה וא"כ הרי לפנינו שביקש לעשות ולא עשה. ובזה נתיישב ג"כ מה שהקדים הנביא הריגת אוריה קודם לקיחת אשתו כמ"ש שם באריכות ואיפשר דהיינו דקאמר רב הכא רבי דאתי מדוד מהפך ודרש בזכותיה היינו דע"י היפוך סדר הכתוב מצא מקום למדרש בזכותיה ע"ש ותמצא נחת:

גמ' שהיה לך לדונו בסנהדרין עי' מגילה דף יד ע"ב תוס' ד"ה מורד במלכות:

תוס' ד"ה דאמר ליה וכו' ואין נראה עיין יומא דף סו ע"ב תוס' ד"ה מהו להציל:

שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א' ח, א) "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל וְגוֹ' וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו". מקשים אמאי הביא פסוק זה, ודי להביא פסוק לֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו? ונראה לי כי פסוק זה מלמדנו חטאם היה שלא הלכו כמנהג שלו לסבב, יען כי הכתוב אומר מפני שהיה זָקֵן לכך שם בניו שופטים. וקשא וכי זקן לא יכול לשפוט? ועוד הוא נפטר בן נ"ב שנה ולא היה זקן כל כך?! אך הואיל והיה דרכו לסבב ודבר זה גם בהיותו בן חמשים לא יוכל לעשות בשביל טרחא, לכך שם בניו שופטים כדי שהם יעשו כמנהגו לסבב, ועל זה בא הכתוב אחריו ואמר לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכָיו, אלו אשר שם אותם שופטים בעבורם אבל מחטא לא חטאו.

"וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע" (שמואל א' ח' ג'), רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר חֶלְקָם שָׁאֲלוּ בְּפִיהֶם וְכוּ'. דברי התנאים כולם אמת, ונרמזו כל דבריהם באותיות שהם אַחֲרֵי 'הַבָּצַע' כי אחר עי"ן יש פ"ה רמז למאן דאמר חֶלְקָם שָׁאֲלוּ בְּ 'פֶה' ואחר צד"י יש קו"ף רמז למאן דאמר 'קֻפָּה ' יְתֵרָה שֶׁל מַעֲשֵׂר נָטְלוּ בִּזְרוֹעַ, ואחר בי"ת יש גימ"ל רמז למאן דאמר מְלַאי הִטִּילוּ עַל בַּעֲלֵי בָּתִּים שבזה נעשו 'גומלין' זה את זה, וזהו גימ"ל שהוא רצונו לומר גומלין זה את זה, ולכן אמרו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע 'אַחֲרֵי' דייקא דכלהו אתנהו. ברם קשה לי בזה דהוה ליה להקדים דברי רבי עקיבה לדברי רבי מאיר ורבי יהודה שהיו תלמידיו? ונראה לי בס"ד הקדים דברי רבי מאיר ורבי יהודה מפני שקרובים לפשט הכתוב טפי, כי מן הכתוב משמע שהיה הקלקול מצד הדין שהיו עושין דבר להחניף, אבל מה שאמר קֻפָּה נָטְלוּ בִּזְרוֹעַ אין עושין חנופה בעבור דבר זה, דהא בזרוע ויד רמה נוטלין, ולכן דברי רבי יוסי שגם הם אינם קרובים לפשט המקרא, כי הוא אמר כיוצא בזה מַתָּנוֹת נָטְלוּ בִּזְרוֹעַ הזכירם אחר דברי רבי עקיבה שהיה רבו, ונמצא דאם נאמר כל הני הוו בהו, הרי יש בידם חמשה דברים, כי מלבד ארבעה דאמרו תנאים הנזכרים, עוד איכא חדא דאמר שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן שֶׁלֹּא עָשׂוּ כְּמַעֲשֵׂה אֲבִיהֶם לסבב, ונראה לכך נאמר ויטו אחרי 'הַבָּצַע' רמז בזה 'ה' בצע'.

קֻפָּה יְתֵרָה שֶׁל מַעֲשֵׂר נָטְלוּ בִּזְרוֹעַ נראה לי בס"ד כי המעשר הוא אחד מעשרה, אבל בעל עין טובה יפריש עוד מעשר עני כדי שיהיה בין הכל חומש, וזה נקרא קֻפָּה יְתֵרָה שהוא יותר מן החיוב, ואין להם מן הדין לתבוע חלק היתרון הזה, והם היו לוקחים גם זה בִּזְרוֹעַ כאלו יש להם זה מצד הדין.

כָּל הָאוֹמֵר דָּוִד חָטָא, אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה נראה לי בס"ד בא לרבות בתיבת 'כָּל' אפילו שהאומר כן כונתו לשם שמים כדי לחזק לב בעל תשובה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה ד:) 'לא היה דוד ראוי לאותה מעשה אלא להורות תשובה ליחיד' עם כל זה אינו אלא טועה במה שאומר חטא בסתם, שהשומע יבין ויחשוב שחטא באשת איש ממש וזה אינו כך, ואף על גב דפסוק דמוכח מיניה דְּשְׁכִינָה עִמּוֹ נאמר קודם עון בת שבע, מכל מקום שפיר מוכח כי הקב"ה צופה עתידות, ואם ידע שיחטא אחר כך בחטא אשת איש חס וחלילה איך תשרה עליו שכינה מעיקרא?!

רַבִּי, דְּאַתִּי מִדָּוִד מְהַפֵּךְ וְדָרִישׁ בִּזְכוּתֵיהּ דְּדָוִד קשא לשון מְהַפֵּךְ יתר ואין לו ביאור? ונראה לי בס"ד דאף על גב דלפי דרשה זו של רבי דבת שבע היתה פנויה ואוריה נתחייב הריגה כדין, אכתי לא פליט דוד המלך ע"ה מִלְזוּת שְׂפָתַיִם, שעדיין אומרים למה עשה הדבר בהסתר וגניבה, ששלח אותה לביתה ואמר לאוריה שישכב עמה כדי שלא יורגש שנתעברה ממנו, שדברים אלו מוכחין כאלו היא עודנה אשת איש כשבא עליה? לכך קודם שהיה דורש רבי פסוק זה המדבר בזכות דוד המלך ע"ה, ומגיד על בת שבע פנויה, ואשתו של דוד היא מן הדין, היה רבי דורש פסוק הידוע שהוא נדרש מהופך מסיפיה לרישיה, והוא פסוק (תהילים קיט, קכו) עֵת לַעֲשׂוֹת הֳ' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ, דאמרינן בגמרא דברכות (דף סג) אמר רבא האי קרא מסיפיה לרישיה מדריש, הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ מה טעם? משום עֵת לַעֲשׂוֹת לַהֳ', ופירש רש"י ז"ל הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ הם העושים רצונך, כגון אליהו שהקריב בבמה משום עֵת לַעֲשׂוֹת גדר וסייג בישראל לשמו של הקב"ה להפרישם מעבודה זרה עיין שם. והנה על פי דרשת פסוק הנזכר דדרשינן ליה מהופך, אז ממילא בטל לְזוּת שְׂפָתַיִם הנז' מעל אדונינו דוד המלך ע"ה, שגם הוא עשה דברים המורין שהיא עודנה אשת איש חס וחלילה, כדי שיורה בזה תשובה ליחיד לעשות גדר בישראל לענין תשובה, שיאמרו דוד חטא באשת איש ועשה תשובה ונרצה לו, ואם כן אין דבר עומד בפני התשובה, ואז כולם יתעוררו לעשות תשובה, וכמו שנאמר (תהילים נא, טו) אֲלַמְּדָה פֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ וְחַטָּאִים אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ. ולכן רבי הוה מְהַפֵּךְ וְדָרִישׁ בִּזְכוּתֵיהּ, פירוש הוה מְהַפֵּךְ בפסוק אחד הידוע לדרשו מספיה לרישיה, ואחר כך הוה דָרִישׁ בִּזְכוּתֵיהּ דדוד, בהאי קרא של מדוע שהיה עושה הדרשה של היפוך הכתוב הנזכר, כמו מערכה אל הדרוש של פסוק זה. ובשם הגאון העשל ז"ל שמעתי דמפרש לדקדוק זה של מְהַפֵּךְ, ודריש על פי מ"ש בבתרא (דף קיט), דפליגי אי חולקין כבוד לתלמיד במקום רבו, והאי פלוגתא תליא בדרשת הכתוב (במדבר כז, ב) וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, ומאן דסבר חולקין דריש הכתוב הנזכר בפשוטו, דעמדו לפני אלעזר אחר שעמדו לפני משה, ומאן דסבירא ליה אין חולקין סבר סרס המקרא ודרשהו, דמעיקרא עמדו לפני אלעזר, ואחר כך לפני משה, ולכן רַבִּי דְּדָרִישׁ כאן בִּזְכוּתֵיהּ דְּדָוִד, לומר שבדין הרג את אוריה שחלק כבוד ליואב בפני דוד, על כן היה מְהַפֵּךְ הפסוק של וַתַּעֲמֹדְנָה, כמאן דאמר סרס הכתוב ודרשהו, כמאן דאמר אין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב עד כאן דבריו.

שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת וְלֹא עָשָׂה קשא כיון דדריש בת שבע מגורשת היתה קודם שיצא אוריה, אם כן מאי בִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת רַע וְלֹא עָשָׂה? ומהרש"א ז"ל ישב קושיא זו למאן דאמר היו כותבין על תנאי, ועדיין אין הדבר מתיישב היטב כאשר יראה הרואה וגם מה שתירץ על פי סברת רבנו תם ז"ל דסבירא ליה היו מגרשין בצנעה קשא, והלא ודאי דוד המלך ע"ה ידע אשר גרש אותה אוריה, כי הוא אשר תיקן דבר זה לחיילותיו! וגם בעת שבאה בת שבע אליו שאל אותה אם יש לה גט. ונראה לי בס"ד כי הרע הזה שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת הוא על מה שרצה להיות אוריה שוכב עמה, שצוהו שילך לביתו אחר שידע שהיא מעוברת, ונמצא שרצה לתלות את בנו שנולד ממנו באוריה, ודבר זה נפיק מניה חורבא בענין ערוה! ועוד אם ילך אוריה לביתו וישכב עם בת שבע, נמצא שוכב עם מעוברת חבירו ואיכא איסורא רבא, וכל שכן מ"ד נתקדשה לדוד המלך ע"ה בביאה ראשונה שבא עליה כי שם היו עדי יחוס, ואם כן איך ישכב אוריה עם אשת איש?! ולדבר זה שרצה לעשות קרי ליה 'רַע'. אך באמת לא נעשה הָרַע הזה כי אוריה לא הלך לביתו, ולמחר כשאמר לו לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ לְבֵיתְךָ? והשיב לו דברי טעם, לא הכריחו דוד המלך ע"ה שילך לביתו בלילה שניה, שאם היה גוזר עליו שילך על כל פנים שיהיה, היה מוכרח שילך לקיים גזירת מלך. אך באמת גם דוד המלך ע"ה נתחרט מזאת העצה שחשב לעשות, ועל זה קאמר שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת וְלֹא עָשָׂה. ומה שאמרו שֶׁהָיָה לְדוּנוֹ בְּסַנְהֶדְּרִין, אף על גב דאם דן אותו שם גם כן היה נהרג בחרב, כי חייבי מלכות מיתתם בסייף, מכל מקום היה נהרג בסייף של בית דין, ועתה נהרג בחרב של מלחמה שזה נקרא חרב בסתם אבל של בית דין נקרא סייף.

"וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה" לִקּוּחִין יֵשׁ לְךָ בָּהּ נראה לי בס"ד אמר לִקּוּחִין לשון רבים, כי הוא היה גלגול אדם הראשון, והיא היתה גלגול חוה, ולפי זה ב' לקוחין היו של גלגול הקודם, ושל גלגול עתה. או נראה לי בס"ד לִקּוּחִין בהפוך אתוון חֲלוּקִין לשון חלוק ומלבוש, כי האיש נותן לאשה בקדושין 'אור מקיף' ובביאה 'אור פנימי' ובזה פרשתי בס"ד הטעם שמנהג חסידים לקדש בטבעת לרמוז על אור מקיף, ודוד המלך ע"ה בביאה ראשונה קידשה על ידי עידי יחוד, ונמצא שלא היה חסר גם אור המקיף, ולזה אמר 'לִקּוּחִין' אותיות 'חֲלוּקִין' רמז לאור מקיף יש לך בה שגם זה לא היה חסר:

מָה חֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן אִי אַתָּה נֶעֱנַשׁ עָלָיו, אַף אוּרִיָּה הַחִתִּי אִי אַתָּה נֶעֱנַשׁ עָלָיו. פירוש מה שנהרגו בו עוד אנשים אחרים מישראל עם אוריה אין אתה נהרג על אותו חרב, כי אתה לא צוית אלא על אוריה, והיה לו ליואב לעשות אופן שאוריה לבדו יהרג, ולכך ודאי דאין אתה חייב בזה, הנה גם על אוריה שצוית עליו בפירוש אין אתה חייב, יען כי מורד במלכות היה.