Talmud Builders

    Commentary page

    Shabbat 15b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Shabbat 15b

    Shabbat 15b. The full printed text of this folio side — 9 numbered segments, about 236 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    אתו אינהו יוסי ויוסי:

    גזור אגושא לשרוף תרומה הנוגעת בגוש העפר:

    ואאוירא לתלות תרומה הנכנסת באוירא ואין דבר מפסיק בינתים כגון שידה פרוצה מתחתיה:

    ואכתי אגושא לשרוף באושא גזור:

    על ספק בית הפרס כלומר על ספקו של בית הפרס כגון תרומה שנכנסת לבית הפרס דהוא שדה שאבד בה קבר היינו ספק דלא ידעינן אם האהילה על הקבר אם לאו:

    ועל ספיקו של עפר ארץ העמים דכל עפר ארץ העמים מספקא לן בקבר של מת:

    ועל ספיקו של בגדי עם הארץ דכולהו מספקא לן שמא ישבה עליהם אשתו נדה כדתנן (חגיגה דף יח:) בגדי ע"ה מדרס לפרושים:

    ועל ספק כלים הנמצאים דלא ידעינן אם טמאים הן:

    12 more comments on this page.

    Rashi on Shabbat 15b · Sefaria

    Tosafot

    אתו אינהו גזור אגושא לשרוף כו' וקשה דמכלי זכוכית לא תירץ כלום אפי' לפי המסקנא דהא ליכא למימר דמעיקרא גזור אזכוכית לתלות ולבסוף גזור לשרוף כדמסקינן אגושא דאכלי זכוכית לא שורפים כדאמרינן לקמן דעבוד רבנן היכרא דלא לישרוף עליה תרומה וקדשים וי"ל דדוקא בטומאת גבן אמר לקמן דאין שורפין תרומה וקדשים דאינו טמא אלא משום דמדמי להו לכלי מתכות אבל שאר טומאות המטמאין מתורת כלי חרס שפיר שורפים תרומה וקדשים דהא דמו לגמרי לכלי חרס וכן בלאו הכי צריך לפרש כן לקמן ולספרים דגרסי הכא אלא מעיקרא גזור ולא קבלו מינייהו ואתו רבנן דשמונים שנה וגזרו וקבלו מינייהו למימרא דחדא גזרה הואי לשרוף והאמר אילפא כו' אתי שפיר דכלי זכוכית נמי בשינויא קמא תירץ:

    ואאוירא לתלות תימה דתנן במסכת אהלות (כ"ב מ"ג) אלו מטמאין במגע ובמשא ולא באהל עצם כשעורה וארץ העמים וי"ל דהתם מיירי כגון שהביא עפר מארץ העמים לארץ ישראל אי נמי כר' שמעון דאמר קברי עכו"ם אין מטמאין באהל דלא החמירו בארץ העמים יותר מקבריהם ועוד תירץ דההיא משנה נשנית קודם גזירה שגזרו על אוירה אלא על גושא בלבד וכן משמע מדקאמר על גושא לתלות ועל אוירה ולא כלום ואמאי קאמר ועל אוירה ולא כלום לימא דמעיקרא גזרו על תרוייהו לתלות ולבסוף גזרו על גושא לשרוף ועל אוירה כדקאי קאי אלא משום דמוכח ממתניתין דאהלות דמתחלה כשגזרו על גושא לא גזרו על אוירה והא דבעי בנזיר בפרק כהן גדול (נזיר דף נד: ושם) ארץ העמים משום אוירה גזרו עליה או משום גושא גזרו עליה הא פשיטא דאאוירה נמי גזרו כדקאמר הכא אלא התם ה"פ משום אוירה גזרו עליה שלא יכנס באויר ארץ העמים בשום ענין אפי' ע"י שידה תיבה ומגדל או משום גושא שהוא מאהיל על הגוש אבל כשאינו מאהיל על הגוש כגון ע"י שידה תיבה ומגדל טהור:

    על ששה ספקות שורפין אומר ר"י דאפי' איכא ספקות יותר ששורפין את התרומה עליהן כגון סככות ופרעות וכיוצא באלו הכא לא חשיב אלא הנהו דתקינו באושא:

    על ספק בית הפרס נראה לר"י דמיירי בשדה שנחרש בה קבר דטהור מדאורייתא ולא חיישינן לעצם כשעורה ולא הוי אלא מדרבנן אבל שדה שאבד בה קבר הוי ספיקא דאורייתא כדמוכח במ"ק (ד' ה:) וא"כ לחכמים אמאי קאמרי אף ספק מגע ברשות היחיד תולין והתנן בפ' ו' דטהרות דכל ספקות ברשות היחיד טמא:

    ועל בגדי עם הארץ דגזרו עליהם שיהיו כזבין לכל דבריהם ואפילו רוק שלו טמא דאמר בפ' בתרא דחגיגה (ד' כג.) גזירה משום צינורא דעם הארץ ואפילו טמא מת רוק שלו אינו טמא אלא שעשאוהו כזב לבד מהיסט ומדרס שלא גזרו עליו כדתנן במסכת טהרות (פ"ז משנה ו) דקתני התם בגנבים שנכנסו לבית אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים ומה הן מטמאין אוכלים ומשקין אבל כלי חרס המוקף צמיד פתיל ומשכבות ומושבות טהור ואם יש עמהן נכרי או אשה הכל טמא ובהניזקין (גמין דף סא. ושש) משמע נמי הכי דפריך וליחוש שמא תסיטם אשתו נדה משמע דהוא אינו מטמא בהיסט ועל ספק רוקין נמי דקאמר דחיישינן שמא של עם הארץ הן שרוקו טמא היינו כדפרישית ולא כפ"ה דפירש דבגד ע"ה טמא דחיישינן שמא ישבה עליו אשתו נדה:

    ועל ספק מי רגלי אדם שכנגד מי רגלי בהמה פ"ה דספק ספיקא הוא וקשה דבפרק בנות כותים (נדה דן לג: ושם) תנן דאין שורפין עליהן תרומה מפני שטומאתן בספק ורמינהו על ו' ספקות שורפין כו' ומשני דמתני' דהתם מיירי דאיכא ספק ספיקא ומש"ה אין שורפין ולפירוש הקונטרס הא על ספק מי רגלי אדם שורפין אע"ג דהוי ספק ספיקא ונראה לר"י דנקט מי רגלי בהמה משום דכשהן זה אצל זה הן ניכרות טפי שהן של אדם וליכא אלא ספק אחד:

    אלמה תנן אלו חוצצין בכלים וליכא למימר דההיא טבילה בכלים חדשים מיירי כשקונים מן הנכרים כדאמר בסוף מסכת ע"ז (דף עה:) דצריכי טבילה דהא קתני סיפא בפ"ט דמסכת מקוואות (משנה ה) על השלחן ועל הטבלא ועל הדרגש (ועל הדולבקי) חוצצין:

    ורבי מאיר היא דאמר הכל הולך אחר המעמיד ובפרק במה אשה (לקמן שבת דף נט:) דקתני שהיה רבי נחמיה אומר בטבעת הלך אחר חותמה בעול הלך אחר סמלוניו בסולם הלך אחר שליבותיו כו' וחכמים אומרים הכל הולך אחר המעמיד לא מייתי הכא דהכא קרי מעמיד זה מה שנותנין לתוכם והתם קרי מעמיד דבר המעמיד כלי עצמו כגון עמודי סולם שמחברים את השליבות:

    2 more comments on this page.

    Tosafot on Shabbat 15b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    ארץ העמים יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו על גושה שהוא קרקע עצמו כדכתיב (איוב ז) וגוש עפר לתלות כלומר טומאתה בספק לפיכך קדשים הנוגעים בה תולין לא אוכלין ולא שורפין ועל אוירן ולא כלום כלומר אם נכנסה התרומה בשידה תיבה ומגדל ולא נחה בקרקע חוצה לארץ אלא באוירה ולא כלום ורבנן דשמוני' שנה גזרו על אוירה נמי לתלות ואתו רבנן דבאושא גזרו תרומה שנגעה בגוש חוצה לארץ לשרפה ועל אוירה כדקאי [קאי] לתלות.

    על כלי זכוכית מ"ט גזרו יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן טומאה בהן א"ר שמעון בן לקיש הואיל ותחלת ברייתן מן החול שוינהו רבנן ככלי חרס ואקשינן אם ככלי חרס הן לא יטהרו במקוה אלמה תנן ואלו חוצצין בכלים הזפת וחמר בכלי זכוכית (ושביק) מכלל שאם אין עליה דבר חוצץ עלתה להן טבילה ונטהרו ושנינן האי בכלי זכוכית שניקבו והטיפו לתוכן אבר וסתם הנקב והעמיד המשקין מלצאת.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 15b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוס' בד"ה אתו אינהו כו' דמכלי זכוכית לא תירץ כלום כו' עכ"ל ולולי דבריהם אפשר לומר דמכלי זכוכית לא הוה קשיא ליה משום דאיכא למימר דמעיקרא גזור למקדש ואתו אינהו וגזור אף לתרומה כדמשני לעיל גבי ידים אבל לענין ארץ עמים ליכא למימר הכי דמילתא דלא שכיחא הוא כלל להביא גוש עפר ארץ עמים למקדש ובודאי משום מקדש לחוד לא הוו גזרי וק"ל:

    בא"ד מעיקרא גזור ולא קבלו מנייהו ואתו רבנן כו' עכ"ל מפרש מהרש"ל דהמקשן ידע ששורפין אגושא מכח משנה דו' ספיקות כו' עכ"ל ע"ש הוצרך לזה משום דאימא דמעיקרא גזור לתלות אגושא ולא קבלו ואתו רבנן דפ' שנים וגזרו לתלות אגושא וקבלו ולזה פי' דידע המקשה דדין ידים הוא לשריפה מכח משנה דששה ספיקות אבל אין זה מספיק דכיון דהמקשה ידע דהך דו' ספיקות באושא גזור אכתי אימא דמעיקרא גזור לתלות אגושא ולא קבלו ואתו רבנן דפ' שנים וגזרו לתלות אגושא וקבלו ואתו באושא וגזרו אף לשרוף אלא דאית לן למימר כיון דסתמא אמר דמעיקרא גזור כו' ואתו רבנן דפ' שנים וגזור כו' משמע ליה דגזור לשריפה מיהו למאי דמפרש ומסיק דאתו אינהו וגזור אגושא לתלות אאוירא ולא כלום ואתו רבנן דפ' שנים גזרו אידי ואידי לתלות כו' מי הכריחו למתרץ להזכיר גזירת אוירא כלל לימא כדבעי למימר מעיקרא דאינהו גזור אגושא לתלות ולא קבלו ואתו רבנן דפ' שנים וגזרו לתלות אגושא וקבלו אבל אאוירא לא גזור כלל ובאושא גזור לשרוף ונ"ל דפסיקא להו משום דוכתא או ממנהגא דתולין אאוירא והיינו מרבנן דפ' שנים דרבנן קדמאי לא גזרו אאוירא כדמוכח הך מתניתין דאהלות דארץ עמים אינו מטמא באוהל כמ"ש התוס' ובזה יתישב במה שתירצו התוס' בשנוייא מציעא אמאי קאמר ועל אוירא ולא כלום לימא דמעיקרא גזור על תרווייהו כו' ותירצו בו דמוכח ממתני' דאהלות דלא גזרו מתחלה אאוירא דאכתי קשה דמי הכריח להמתרץ להזכיר גזירת אוירא כלל לימא דמעיקרא גזור לתלות אגושא ואאוירא ולא כלום ואתו רבנן דפ' שנים גזור לשרוף אגושא ואאוירא כדקאי קאי ולא כלום אלא ע"כ דקים ליה לתלמודא בשום דוכתא או ממנהגא דתולין אאוירא וע"כ מרבנן דפ' שנים דרבנן קדמאי לא גזרו אאוירא כלל כדמוכח מהך מתני' דאהלות כמ"ש התוס' ודו"ק:

    בד"ה על ספק כו' וא"כ לחכמים אמאי קאמרי אף ספק מגע ברה"י תולין כו' עכ"ל לפי מ"ש הר"ש בפי' המשנה לפי הגירסא שלפנינו דגרסינן וחכ"א כו' דאיכא תלתא תנאי ה"מ לדקדק כן את"ק דקאמר על ודאי מגען כו' שורפין ואי הוה ספק דאורייתא אפילו על ספק מגען נמי שורפין אלא דניחא להו לדקדק אדברי חכמים בפשיטות ולא אדיוקא דת"ק ועוד דאפשר לפרש דאין כאן דעת שלישית אלא דמעיקרא תני דעל ודאי מגען לכ"ע שורפין אבל בספק מגען פליגי ר"י וחכמים והא דלא קשיא להו בפשיטות למאי דקאמר דגזרו על הו' ספיקות ואי הוה איירי בשדה שאבד בו קבר דהוי ספיקא דאורייתא למה להו למגזר כן דהא מדאורייתא נמי טמא מספק די"ל דאע"ג דמדאורייתא טמא מספק מכל מקום לא היו שורפין מספק דאסור לשרוף תרומה וקדשים ולכך הוצרכו למגזר בהו אף לשרוף על ספיקות אלו והא דלא תקשי להו אספק רוקין כפרש"י דדילמא דזב נינהו וכן ספק כלים הנמצאים דהוי ספיקא דאורייתא אמאי קאמרי חכמים דתולין אספק מגען ברה"י די"ל דהיכא דלא אתחזק לן טומאה כמו בספק רוק וספק כלים לא הוי ספיקא דאורייתא אפי' ליטמא דאית לן למיזל בתר רובא דעלמא דאינן זבין וכלים טהורים משא"כ בשדה שנאבד בה קבר דאתחזק שם טומאה דהוי ספיקא דאורייתא ודו"ק:

    בד"ה ועל בגדי ע"ה דגזרו עליהן שיהיו כזבין כו' ועל ספק רוקין נמי דקאמר דחיישינן שמא של ע"ה הן כו' עכ"ל נראה מדבריהם דודאי בגדים של ע"ה נמי ספק הוא דגזרו ביה לשרוף משום דעשאום כזבים ודומיא דספק בית הפרס וספק ארץ עמים דוודאן נמי ספק הוא וא"כ מה שכתבו ועל ספק רוקין נמי דקאמר דחיישינן שמא של ע"ה כו' אין רצונם ברוק הנמצא דחיישינן דמספקא לן שמא של ע"ה הן דהא בודאי רוק של ע"ה נמי לא הוי רק ספק לשרוף כמו בבגדי ע"ה דמדינא לא הוו כזבים אלא דגזור בהו שיהיו כזבים לכל דבריהם וודאן נמי ספק הוא אבל שיעור דבריהם כן הוא ועל ספק רוקין נמי דקאמר דחיישינן לשרוף שמא דפירושו נמי בודאי רוק של ע"ה דהוי ספק רוק כמו בגדי ע"ה דמתפרש הכי דודאי נמי ספק הוא אלא הכא כיון דנקט סתם ספק רוקין איכא לפרושי בה נמי בספק ממש דדילמא דזב נינהו כפירש"י ודו"ק:

    בד"ה אלמה תנן אלו כו' וליכא למימר דההיא טבילה לכלים חדשים כו' עכ"ל ויש לדקדק ומאי קושיא דלפום הך סברא דשוינהו ככלי חרס קושטא הוא דלא נצריך טבילה בכלי זכוכית חדשים כמו בכלי חרס חדשים דהא דקאמר התם דבעי טבילה בכלי זכוכית היינו מטעמא דכי נשתברו יש להם תקנה בכלי זכוכית שוינהו ככלי מתכות והכא אכתי לא אסיק אדעתיה הך טעמא אלא דלגמרי ככלי חרס דמי וא"כ לא בעי בהו טבילה בחדשים וי"ל דלענין להצריכן טבילה בכלים חדשים אסיק המקשה אדעתיה האי טעמא וכה"ג כתבו התוס' לקמן לרב אשי ע"ש ודו"ק:

    בד"ה וחכמים מטהרין כו' אבל אין לפרש דרבנן מטהרין לגמרי כו' כלי חרס שטיהר שעה א' כו' דא"כ מנליה דר"מ אזיל כו' עכ"ל ויש להקשות כיון דמצינו דפליגי בהכי ר"מ וחכמים בתוספתא א"כ אימא דבהכי פליגי הכא ר"מ ורבנן דר"מ מטמא מתורת כלי חרס משום דמקבלים טומאה מכאן ולהבא ורבנן מטהרין לגמרי משום דכלי חרס שטיהר שעה א' כו' ומנליה לתלמודא למימר דר"מ אזיל בתר המעמיד וי"ל דאית ליה לתלמודא דלא אמרי רבנן בתוספתא הך סברא כיון שטיהר שעה א' כו' אלא בחתיכת חרס שפירש מן החבית ויש בה כשיעור ונקבה וסתמה אבל לא בכלי שלם שניקב וסתמו כמ"ש התוס' פ"ק דר"ה והר"ש בפ"ב דכלים ע"ש שכתבו ראיות בזה והכא בכלי שלם שניקבה וסתמה איירי ומדרבנן מיהת טמא מכאן ולהבא אפי' לחכמים מתורת כלי זכוכית ולר"מ מטמא מדאורייתא דאזיל בתר המעמיד ומשום שיש לבעל דין לחלוק ולומר דאין לחלק בין כלי שלם לשבר כלי ולכך רבנן מטהרין לגמרי כתבו דע"כ אין לפרש כן דע"כ תלמודא מחלק בין כלי שלם לשבר כלי דא"כ מנליה דר"מ כו' וק"ל:

    Chidushei Halachot on Shabbat 15b · Sefaria

    Maharam

    בגמ' אמר עולא אלו ששה ספיקות כו' כצ"ל:

    בתוס' ד"ה אתי אינהו כו' ולספרים דגרסי הכא וכו' למימרא דחדא גזירה היא והאמר אילפא כו' יש לדקדק לגירסא זו מאי פריך למימרא וכו' ומי בקש זאת לומר שארץ העמים גזרו עליהם מתחלה לשריפה דפריך עלה מהא דאילפא וראיתי בספר ח"ש שתירץ וז"ל שהמקשה ידע ששורפין אגושא בודאי מכח המשנה דששה ספקות ואם כן מאחד דשני ליה התרצן דאתו אינהו ולא קבלוה עד דאתו הלל ושמאי וא"כ ע"כ גזירה קדומה היתה לשרוף כמו לבסוף ועל זה פריך למימרא כו' הא ע"כ גזירה קדמונית לא היתה לשרוף עכ"ל אבל בעיני פירושו דחוק דלפי פירושו קשה מאי תלי קושיא זו של המקשה במה שמשנה התרצן אלא מעיקרא גזור ולא קבלוה ואתו רבנן דשמנים שנה וגזור וקבלוה תקשה ליה להמקשה המימרא דאילפא על מתניתין דתנן על ששה ספקות שורפים את התרומה ועוד מה תלי קושיא זו של המקשה במה ששתי גזרות היו שיוסף בן יועזר גזר עליה וגם רבנן דשמנים שנה גזרו על זה לא יהא אלא חדא גזירה וע"כ צריך אתה לומר דלשריפה היתה דהא תנן על ששה ספקות שורפין כו' וא"כ תקשה עלה מהמימרא דאילפא ועוד קשה בסוגיא דשמעתא לפי מאי דמקשה המקשן למימרא דחדא גזירה הוה לשריפה משמע שהוא רוצה לומר תחלת הגזירה לא היתה לשריפה כי אם לתלות אם כן מה הקשה הא רבנן דפ' שנים הא איהו גופיה ידע דמתחלה לא גזור אלא לתלות וק"ל ונ"ל דלגירסא זו המקשה זה שהקשה למימרא דחדא גזירה הואי לשריפה אינו המקשה הראשון אלא מקשן אחר ומקשה על התרצן זה מדדחיק לשנויי אלא מעיקרא גזור ולא קבלוה וכו' ולא שני דמעיקרא גזור לתלות ואתו אינהו וגזור לשרוף מכלל דס"ל דחדא גזירה הואי לשרפה והאמר אילפא וכו' ואע"ג דיש לדחוק ולומר דמשום הכי דחיק לשנויי מעיקרא גזור ולא קבלוה משום זכוכית מ"מ ארץ העמים שהיה יכול לשנויי בשנויא דעדיפא מיניה לא ה"ל לשנויי בדוחק דגזרו ולא קבלוה ולפי מאי דמסיק אתי שפיר דאין ה"נ דקושיא דארץ העמים מתרץ לה דמתחלה לא גזור אלא לתלות וכו' וקושיא דכלי זכוכית דלא שייך לשנויי בשנויא דלתלות ולשרוף תירץ בשינויא קמא דמעיקרא גזרו ולא קבלו מינייהו ואתו אינהו גזור וקבלו מינייהו ודו"ק:

    ד"ה על ששה ספקות וכו' כגון סככות ופרעות פירוש סככות הוא ענף היוצא מן האילן וטומן תחתיו ופרעות הוא אבן היוצא מן הכותל ועי' במס' אהלות פ"ח ובמס' נדה פ' בתרא:

    ד"ה על ספק בית הפרס וכו' ואם כן לחכמים אמאי קאמר וכו' פירוש אלא ודאי לא איירי הכא בשדה שאבד בה קבר אלא בשדה שנחרש בה קבר:

    ד"ה ועל בגדי ע"ה וכו' ואפילו טמא מת רוק שלו אינו טמא וכו' רצה להוכיח מזה דאין הטעם משום מגע נדה כפירוש רש"י אלא משום דעשאום כזבים דאי משום מגע נדה הא אפילו טמא מת רוק שלו אינו טמא אלא הטעם הוא שעשאום כזבים כו':

    ד"ה אלמה תניא כו' דהא קתני סיפא כו' על השולחן ועל הדרגש כו' וא"כ אין לפרש דאיירי בטבילת כלים חדשים דההיא טבילה ליתא אלא בכלי אכילה:

    ד"ה וחכמים מטהרים וכו' אבל אין לפרש דרבנן מטהרים לגמרי וכו' דא"כ מנלן דר"מ אזל בתר מעמיד וכו' אלא משום דאזיל לטעמיה וכו' ויש לדקדק ואימא ה"נ דר"מ דמטמא לא משום כלי מתכות מטמא אלא משום דאזיל לטעמיה דס"ל דכלי חרס אע"ג דטיהר שוב יש לו טומאה וחכמים דמטהרין סבירא להו אע"ג דהוי סתימה מעלייתא מ"מ כיון שטיהר שעה אחת שוב אין לו טומאה ולכ"ע לא אזלינן בתר המעמיד ויש לומר דסבירא להו לגמ' דלא אמרו חכמים דכלי חרס דטיהר שעה אחת שוב אין לו טומאה אלא היכא שנשבר לגמרי ולא נשאר אלא קרקעיתו או דפנותיו ושיפן ועשאו כלי חדש בזה אמרו הכמים כיון שטיהר שעה אחת שוב אין לו טומאה אבל היכא שלא נשבר לגמרי אלא שניקב כיון שראוי לסותמו באבר סתימה מעלייתא לא מיקרי כלל טיהר שעה אחת ויש לו טומאה לאחר שסתמו אפי' לרבנן וא"כ על כרחך הא דמטהרי רבנן לא לגמרי מטהרין ליה דהא חוזר שפיר לטומאתו הראשונה אלא ודאי מטומאה דאורייתא היא דמטהרי ליה דהיינו מטומאת כלי מתכות משום דלא אזלי בתר המעמיד אבל מדרבנן מיהא מטמא משום כלי זכוכית כמו שהיה מטמא מתחלה וממילא צ"ל על כרחך דהא דמטמא ר"מ היינו טומאה דאורייתא מדין כלי מתכות משום דאזיל בתר המעמיד דאל"כ במאי פליג אחכמים דהא אינהו נמי מטמאין ליה טומאה דרבנן וק"ל:

    Maharam on Shabbat 15b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא אלא אתו אינהו גזור אגושא לשרוף ואאוירא ולא כלום ואתו אינהו גזור אאוירא לתלות. ולכאורה יש לתמוה דמה דאמר אגושא לשרוף הוא מיותר ובקצרה הו"ל לתרץ מעיקרא גזור אגושא ובתר הכי גזרו אאוירא וכיוצא בזה קשה בסוף הסוגיא מעיקרא גזור אגושא לתלות ואאוירא ולא כלום והו"ל למימר אגושא לתלות. ע"ש בתוס' דאכלי זכוכית לא תירצו כלום ומחקו לספרים דגרסי מעיקרא גזור ולא קיבלו מינייהו והקשו כל המפרשים דא"כ מאי מקשה מדאילפא וכתב מהרש"ל בח"ש והמקשה הוי ידע דגזרו אגושא לשרוף בסוף ועיין במהרש"א ומהר"ם ז"ל ובהשקפה ראשונה היה נ"ל דמהרש"ל נמי מפרש כמהר"ם דמקשה והאמר אילפא אשקלא וטריא כיון דבלא"ה צ"ל דשתי גזירות הן חדא לשרוף וחדא לתלות תו לא צריך לשנויי דמעיקרא גזור ולא קיבלו מינייהו אלא דקשיא למהרש"ל דאכתי לא הוי מקשה מידי דשמא ניחא לי' לשנויי דגזור ולא קיבלו מינייהו כמו בידים ותו לא נצטרך לומר דגזרו כלל אגושא לשרוף ויותר מסתבר ליה לומר דלא גזרו כלל אלא לתלות לכך הוכרח מהרש"ל לפרש ג"כ דהמקשה הוי ידע דלקושטא דמילתא ע"כ בסוף גזרו לשרוף אלא דלא אסיק אדעתיה דאגושא גזרו ודלא כמו שהבין מהרש"א ז"ל וא"כ לפירוש מהרש"ל מקשה שפיר אשקלא וטריא ותו לא איצטריך לשנויי גזור ולא קיבלו מינייהו כיון דמוכח מדאילפא בלא"ה דשני גזירות היו כן נ"ל לכאורה בכוונת מהרש"ל ז"ל. אלא דאכתי קשיא לי דאשקלא וטריא נמי לא מקשה מידי דלמא אדרבא בכל השקלא וטריא הוי ידע דאילפא ולא הוי קשיא לי' כלל מידים אלא מכלי זכוכית לחוד דלא גזרו כלל לשרוף כדמוכחי התוספת מדלא מטמאין בפשוטי כלי זכוכית ואהא משני שפיר דלא קיבלו מינייהו:

    לכך נלע"ד לעשות כל נוסחאות שהביא התוספת אחד דהמקשה שהקשה הא רבנן דפ' שנה גזור מקשה ממ"נ משום דמשמע ליה כיון דבשני הגזירות גזרו כא' על כלי זכוכית ועל ארץ העמים משמע דכי הדדי נינהו או אידי ואידי לתלות או תרווייהו לשרוף ובאמת הוי ידע דלפי האמת דכלי זכוכית לתלות ובארץ העמים ע"כ לשרוף כדאמר במשנה דששה ספיקות וס"ד דלא הוי אלא שתי תקנות וא"כ מאי שנא דהאי לתלות והאי לשרוף ע"ז משני שפיר מעיקרא גזור אגושא לשרוף ממילא דאכלי זכוכית נמי לשרוף אלא דלא קיבלו מינייהו אכלי זכוכית כלל ובתר הכי גזרו אאוירא לתלות וכן בכלי זכוכית לתלות דהוי נמי תרווייהו כהדדי וע"ז מקשה שפיר והאמר אילפא ידים תחילת גזירתן לשריפה מידי אחרינא לא וא"כ הדרא קושי' לדוכתא דממ"נ גזירה שניה לא הוי תרווייהו כהדדי דאגושא לשרוף וכלי זכוכית לתלות ואהא מסיק שהי' חדא דמעיקרא גזור אגושא לתלות וה"ה לכלי זכוכית אלא דבזכוכית לא קיבלו מינייהו ובתר הכי נמנו אאוירא א"כ גבי אגושא דהוי גזירה שנייה ממילא הוי לשרוף דבתחילה נמי היה ראוי לומר שריפה אלא דלא גזרו בשום דבר תחילתן לשריפה. וא"כ השתא מיהא לענין גושא בשניי' בשריפה משא"כ לענין אוירא דהוי ראשונה וכן בזכוכית כיון דלא קיבלו ה"ל ראשונה גזרו בשניהם לתלות. וכן הוא ג"כ לפי המסקנא דשלשה גזירות היו דבשני הראשונות הו"ל כלי זכוכית וארץ העמים כהדדי אלא דלא קיבלו זכוכית בראשונה ודוק היטב:

    שם כלי זכוכית מ"ט גזרו ביה רבנן טומאה ולא משמע לתלמודא למימר דגזרו אכלי זכוכית אטו שאר כלים דמ"ש מכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה לא מד"ת ולא מדברי סופרים כדאיתא בס"פ המצניע אלמא דלא שייך לגזור מדרבנן אטו שאר כלים וא"כ מ"ש כלי זכוכי' מהנך וע"ז משני הש"ס דשאני כלי זכוכי' כיון דתחלת ברייתן מן החול סברי אינשי דבכלל כלי חרס נינהו מש"ה גזרו רבנן טומאה דלא ליתי למטעי בכלי חרס ממש והשתא א"ש הא דמקשה הש"ס אלא מעתה לא תהא להן טהרה במקוה ומאי קשיא הא בפשיטות מצינן למימר דכיון דטומאה זו אינה אלא מדרבנן לא החמירו בה כל כך שלא תהא לה טהרה במקוה אבל למאי דפרישית א"ש דכיון דעיקר התקנה לא הוי אלא משום דסברי אינשי דכלי זכוכית בכלל כלי חרס הן א"כ מה"ט גופא כ"ש שיש לגזור שלא תהא להם טהרה במקוה כי היכי דלא ליתי למיטעי ולומר כלי חרס גמור ג"כ יש להם טהרה במקוה כמו שאר כל הכלים כנ"ל וק"ל:

    בתוס' בד"ה אלמה תנן ואלו חוצצין וליכא למימר דאיירי בכלים חדשים כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דהא דלא קשיא להו באמת על כלים חדשים גופא היינו משום דבהא הוי מסיק אדעתיה דיש לדמותו לכלי מתכות וכו' ע"ש. והביא ראיה מלשון התוספות לקמן בשינויא דרב אשי ובאמת לא כתבו טעם לדבר מה טעם יש לחלק בין כלים חדשים ובין טומאה דהכא אבל למאי דפרישית בסמוך א"ש טובא דכיון דעיקר קושיית הגמרא לא תהא להם טהרה במקוה היינו משום דכי היכי דעיקר גזרת טומאה הוי משום דסברי אינשי דכלי זכוכית ככלי חרס הן א"כ מה"ט כ"ש דשייך לגזור שלא תהא להן טהרה במקווה כי היכי דלא ליתי למיטעי בכ"ח גמור דמהני בהו טהרה במקוה ובאמ' נשאר' טומאתן מדאורייתא. וא"כ לפ"ז לא שייך הך חששא כלל בכלים חדשים שאף אם יטבלו כלי חרס חדשים במקוה לית לן בה כנ"ל נכון ודו"ק:

    בד"ה וחכמים מטהרין וא"ת היכי מוכח מהכא וכו' וי"ל דמסתבר ליה דלכ"ע הוי סתימה מעלייתא ופליגי ר"מ מטמא כו' עכ"ל. ולא ניחא להו לפרש הכא כמו שפירש"י ז"ל בפ"ק דר"ה דף י"ט דהא דר"מ מטמא היינו אפילו לא נגעו בטומאה אלא שחזרו לטומאה ישנה שהיה עליהן משום דהכל הולך אחר המעמיד וחכמים מטהרים לגמרי משום דלא ס"ל דהכל הולך אחר המעמיד ובכה"ג גופא הוי מצינן למימר נמי דטעמא דרבנן משום דלא חשיב סתימה מעלייתא והיינו משום דהתוספות לשיטתייהו שכתבו בפ"ק דר"ה והקשו על פירש"י דכיון דקדמה טומאה לסתימה מאי מהני סתימה לבסוף ע"ש או משום דלישנא דברייתא דקתני כלי זכוכית שנקבו ולא קתני כלי זכוכית טמאים שנקבו משמע להו דבכלים טהורים איירי וק"ל. כל דברי התוס' בזה הדיבור מבוארים יותר בפ"ק דר"ה ע"ש:

    Penei Yehoshua on Shabbat 15b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' ועל ספק בגדי ע"ה עי' נדה דף לד ע"א תוד"ה וזובו:

    שם דתני' כלי זכוכית עיין פרק בתרא דכלים מ"ג:

    תוס' ד"ה ואאוירא וכו' וי"ל דהתם מיירי כגון שהביא עפר עי' סנהדרין די"ב ע"א תוס' ד"ה חוששין:

    Gilyon HaShas on Shabbat 15b · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    גמרא, ואכתי באושא גזור על ספק עפר הבא מארץ העמים ברש"י לא ציין עפ"ר הב"א, אבל במשניות שלפנינו הגירסא הבא, והרע"ב פירש דמספקינן שמא הוא רקב המת, היינו דעפר הבא משמע שלקחו עפר מארץ העמים דבזה ליכא חשש רק שמא העפר הוא רקב המת. לפ"ז קשה לי' דמאי פרכינן דלמא מעיקרא גזור רק על קרקע ארץ העמים ועל אוירה דשמא זה מקום קבר ממש אבל בנטלו העפר למקום אחר דליכא האי חשש לא גזרו, ובאושא הוסיפו דמ"מ טמא מחשש שהוא רקב המת, וצ"ע. ובגליון המשניות כתבתי לתמוה עוד על הרע"ב, דהא קתני על ודאי מגען, והא רקב אינו מטמא במגע רק במשא כמ"ש הרע"ב פ"ב מ"ב דכלים ובהרע"ב דמתני' דאהלות:

    תד"ה ועל בגדי ע"ה, ועל ספק רוקין נמי דחיישינן שמא של ע"ה הן. רצונם שמא מיירי ברוק שידוע שמע"ה הן, וקרי ליה ספק רוקין משום דרוקין דע"ה דעשאום חז"ל כזבים בגדר ספק הן וכ"פ מוהר"ש איידלש ז"ל. וקשה לי בתוס' נדה (דף לד ע"א ד"ה וזובו טמא], שהקשו ואמאי לא שרפינן, הא שורפין על ספק רוקין של ע"ה דמנ"ל לעשות קושי' מזה והיכן מצינו כן, ודלמא באמת ספק הרוקין היינו דשמא של זב, אבל ברוק ע"ה י"ל דאין שורפין, ומבגדי ע"ה אין ראיה דדלמא הטעם דשמא ישבה עליהן אשתו נדה, דהא מה"ט לא הביאו ראי' מבגדי ע"ה:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Shabbat 15b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Shabbat, daf 15, Amud Bet, about 236 words in 9 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 9 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 116 words

      Opens “אֶלָּא: אֲתוֹ אִינְהוּ גְּזוּר אַגּוּשָּׁא לִשְׂרוֹף וְאַאֲוִירָא…”

    2. Segment 221 words

      Opens “לְמֵימְרָא דַּחֲדָא גְּזֵירְתָא הֲוָה לִשְׂרֵיפָה? וְהָאָמַר אִילְפָא:…”

    3. Segment 318 words

      Opens “אֶלָּא: אֲתוֹ אִינְהוּ גְּזוּר אַגּוּשָּׁא לִתְלוֹת וְאַאֲוִירָא…”

    4. Segment 451 words

      Opens “וְאַכַּתִּי, בְּאוּשָׁא גְּזוּר! דִּתְנַן: עַל שִׁשָּׁה סְפֵקוֹת…”

    5. Segment 520 words

      Opens “רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף עַל סְפֵק מַגָּעָן…”

    6. Segment 633 words

      Opens “וְאָמַר עוּלָּא: אֵלּוּ שִׁשָּׁה סְפֵיקוֹת בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ!…”

    7. Segment 741 words

      Opens “כְּלֵי זְכוּכִית — מַאי טַעְמָא גְּזוּר בְּהוּ…”

    8. Segment 834 words

      Opens “הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן? — כְּגוֹן שֶׁנִּיקְּבוּ וְהִטִּיף…”

    9. Segment 92 words

      Opens “אֶלָּא מֵעַתָּה…”

    Sages named on this page

    • Rabban Shimon ben Gamliel [III] · Third Generation of Tannaim

      Rabban Shimon ben Gamliel III was a prominent Tanna, son of Rabban Gamliel of Yavneh and father of Rabbi Yehudah HaNasi.

      Source: Shabbat 15b · Segment 8 — “…לְתוֹכָן אֲבָר, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: רַבִּי מֵאִיר…

    • Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im

      Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…

      Source: Shabbat 15b · Segment 6 — “וְאָמַר עוּלָּא: אֵלּוּ שִׁשָּׁה סְפֵיקוֹת בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ! אֶלָּא אֲתוֹ…

    Original text

    אֶלָּא: אֲתוֹ אִינְהוּ גְּזוּר אַגּוּשָּׁא לִשְׂרוֹף וְאַאֲוִירָא וְלֹא כְלוּם, וַאֲתוֹ רַבָּנַן דִּשְׁמֹנִים שָׁנָה גְּזוּר אַאֲוִירָא לִתְלוֹת.

    Rather, this decree was issued in stages. First, Yosei ben Yo’ezer and Yosei ben Yoḥanan came and issued a decree that teruma that comes into contact with a clump of earth of the land of the nations is to be burned , and they decreed nothing with regard to teruma that enters into the air space of the land of the nations. The Sages of the final eighty years prior to the destruction of the Temple came and issued a decree with regard to teruma that enters into the air space of the land of the nations that its legal status is in abeyance, and it is not burned.

    לְמֵימְרָא דַּחֲדָא גְּזֵירְתָא הֲוָה לִשְׂרֵיפָה? וְהָאָמַר אִילְפָא: יָדַיִם תְּחִלַּת גְּזֵירָתָן לִשְׂרֵיפָה! יָדַיִם הוּא דִּתְחִלַּת גְּזֵירָתָן לִשְׂרֵיפָה, הָא מִידֵּי אַחֲרִינָא — לָא.

    The Gemara asks: Is that to say that there was one decree issued immediately to subject teruma to burning? Didn’t Ilfa say: With regard to hands, from the beginning their decree was that teruma that comes into contact with them is to be burned? The Gemara infers from this that, with regard to hands alone, the beginning of their decree was to render teruma that came into contact with them impure to the point of burning; however, with regard to other matters, they did not immediately issue so severe a decree.

    אֶלָּא: אֲתוֹ אִינְהוּ גְּזוּר אַגּוּשָּׁא לִתְלוֹת וְאַאֲוִירָא וְלֹא כְלוּם, וַאֲתוֹ רַבָּנַן דִּשְׁמֹנִים שָׁנָה גְּזוּר אַגּוּשָּׁא לִשְׂרוֹף וְאַאֲוִירָא לִתְלוֹת.

    Rather, the stages of the decree were as follows: Yosei ben Yo’ezer and Yosei ben Yoḥanan came and decreed that any item that came into contact with a clump of earth is to be in abeyance, and they decreed nothing with regard to teruma that enters into the air space of the land of the nations. The Sages of the last eighty years came and were stringent by one more level; they decreed that teruma that came into contact with a clump of earth of the land of the nations is to be burned, and, with regard to teruma that enters into the air space of the land of the nations, its legal status is in abeyance.

    וְאַכַּתִּי, בְּאוּשָׁא גְּזוּר! דִּתְנַן: עַל שִׁשָּׁה סְפֵקוֹת שׂוֹרְפִין אֶת הַתְּרוּמָה: עַל סְפֵק בֵּית הַפְּרָס, וְעַל סְפֵק עָפָר הַבָּא מֵאֶרֶץ הָעַמִּים, וְעַל סְפֵק בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ, וְעַל סְפֵק כֵּלִים הַנִּמְצָאִין, וְעַל סְפֵק הָרוּקִּין, וְעַל סְפֵק מֵי רַגְלֵי אָדָם שֶׁכְּנֶגֶד מֵי רַגְלֵי בְּהֵמָה — עַל וַדַּאי מַגָּעָן וְעַל סְפֵק טוּמְאָתָן שׂוֹרְפִין אֶת הַתְּרוּמָה.

    The Gemara asked further: And still is the matter clear? Didn’t the Sages issue this decree in Usha, many years after the destruction of the Temple? As we learned in a mishna: For six cases of uncertain impurity one burns the teruma which came into contact with them: For the uncertain case of beit haperas , meaning teruma that entered a field where a grave was plowed and the location of the bones of the corpse is unknown, and it is uncertain whether or not the teruma became impure; And for the uncertain case of earth that comes from the land of the nations, whose impurity itself has the status of uncertain impurity. Therefore, teruma that came into contact with it also has the status of uncertain impurity; And for the uncertain case of the clothes of an am ha’aretz . Since an am ha’aretz is not careful with regard to purity, we are concerned lest a menstruating woman touch his clothes. Due to that uncertainty, his clothes are considered impure with a severe degree of impurity. If teruma came into contact with them there is uncertainty with regard to whether or not they became impure; And for the uncertain case of vessels that are not his that are found. Since he does not know whether or not those vessels are impure, if teruma came into contact with them, there is uncertainty whether or not they are impure; And for the uncertain case of spittle, as perhaps it is the spittle of a zav and transmits impurity by Torah law. If teruma came into contact with it there is uncertainty whether or not it is impure; And for the uncertain case of a person’s urine, even though it was adjacent to the urine of an animal, there is room for concern that perhaps it is the urine of a zav , and impure by Torah law. If teruma came into contact with it, there is uncertainty whether or not it is impure. In all of these cases, the Sages established that for their definite contact, when it is clear that these came into contact with teruma , and although there is uncertainty with regard to their essential impurity, i.e., it is uncertain whether or not these items are impure, one burns the teruma that came into contact with them.

    רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף עַל סְפֵק מַגָּעָן בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד — שׂוֹרְפִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד תּוֹלִין, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים — טְהוֹרִין.

    Rabbi Yosei says: Even in a case of uncertain contact; if it was in the private domain one burns teruma that came into contact with it, as with regard to impurity by Torah law an uncertainty that developed in a private domain is also ruled impure. According to Rabbi Yosei, these decrees, even though they are fundamentally cases of uncertainty, are sufficiently stringent that the Sages applied Torah law to them. And the Rabbis say: Since these cases are only impure by rabbinic decree, in a case of uncertain contact in the private domain, one does not burn the teruma but rather places it in abeyance. While in the public domain, they are ritually pure.

    וְאָמַר עוּלָּא: אֵלּוּ שִׁשָּׁה סְפֵיקוֹת בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ! אֶלָּא אֲתוֹ אִינְהוּ גְּזוּר אַגּוּשָּׁא לִתְלוֹת וְאַאֲוִירָא וְלֹא כְלוּם, וַאֲתוֹ רַבָּנַן דִּשְׁמֹנִים שָׁנָה גְּזוּר אִידֵּי וְאִידֵּי לִתְלוֹת, וַאֲתוֹ בְּאוּשָׁא גְּזוּר אַגּוּשָּׁא לִשְׂרוֹף, וְאַאֲוִירָא — כִּדְקָאֵי קָאֵי.

    And Ulla said with regard to these six uncertain cases: In Usha they instituted how one must act in terms of practical halakha . If so, a clump of earth from the land of the nations transmits impurity from the time of the Usha ordinances and not from eighty years prior to the destruction of the Temple. Rather, Yosei ben Yo’ezer and Yosei ben Yoḥanan came and decreed that if teruma came into contact with a clump of earth from the land of the nations, its legal status is in abeyance and one does not burn it, and upon teruma that entered the air space of the land of the nations they decreed nothing. And the Sages of the last eighty years of the Temple came along and issued a decree upon this, earth, and upon that, air, that in both cases the teruma is in abeyance. And the Sages of the city of Usha came along and decreed that teruma that came into contact with a clump of earth from the land of the nations is burned. And teruma that entered the air space of the land of the nations, as it stood, it continues to stand in abeyance. They did not impose any greater stringency in this matter.

    כְּלֵי זְכוּכִית — מַאי טַעְמָא גְּזוּר בְּהוּ רַבָּנַן טוּמְאָה? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הוֹאִיל וּתְחִלַּת בְּרִיָּיתָן מִן הַחוֹל שַׁוִּינְהוּ רַבָּנַן כִּכְלֵי חֶרֶס. אֶלָּא, מֵעַתָּה לֹא תְּהֵא לָהֶן טׇהֳרָה בְּמִקְוֶה. אַלְּמָה תְּנַן: וְאֵלּוּ חוֹצְצִין בְּכֵלִים — הַזֶּפֶת וְהַמּוֹר בִּכְלֵי זְכוּכִית!

    One of the matters mentioned above was the decree of impurity on glass vessels. With regard to glass vessels, what is the reason that the Sages decreed impurity upon them? Rabbi Yoḥanan said that Reish Lakish said: Since the beginning of the manufacture of glass vessels is from sand, the Sages equated them to earthenware vessels. The Gemara asks: But if what you say is so, if the Sages truly equated the impurity of glass vessels to the impurity of earthenware vessels, there should not be purification in the ritual bath for glass vessels, just as there is no purification for earthenware vessels. Why, then, did we learn in a mishna with regard to the halakhot of immersing vessels: And these materials interpose in vessels, i.e., if they were stuck to the vessel when it was immersed the vessel is not purified: The pitch and the myrrh that were stuck on glass vessels obstruct their immersion. Apparently, glass vessels are purified in a ritual bath.

    הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן? — כְּגוֹן שֶׁנִּיקְּבוּ וְהִטִּיף לְתוֹכָן אֲבָר. וְרַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַמַּעֲמִיד. דְּתַנְיָא: כְּלֵי זְכוּכִית שֶׁנִּקְּבוּ וְהִטִּיף לְתוֹכָן אֲבָר, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.

    The Gemara answers that glass cannot usually be purified in a ritual bath. However, with what are we dealing here? With a special case where the glass vessels were perforated and he dripped molten lead into them to seal the hole. This halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who said: Everything follows the nature of the facilitator, i.e., if an object that is not fit for use on its own is reinforced with a different material that facilitates its use, the entire object assumes the legal status of that material. Therefore, since the substance that sealed the holes in these glass vessels is lead, which can be purified through immersion like other metals, these glass vessels can also be purified in a ritual bath. As it was taught in a baraita : Glass vessels that were perforated and one dripped lead into them; Rabban Shimon ben Gamliel said that Rabbi Meir deems them ritually impure and the Rabbis deem them ritually pure.

    אֶלָּא מֵעַתָּה

    The Gemara asks further: But if that is so, and glass vessels are equated with earthenware vessels,