Commentary page
Rosh Hashanah 29b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerRosh Hashanah 29b
Rosh Hashanah 29b. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 374 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
ברכת הלחם של אכילת מצה שמברכין (לפני) המוציא:
וברכת היין שמברכין לפני קידוש:
מהו על אכילת מצה ומקדש ישראל לא תיבעי לך דחובה נינהו ומפיק אלא ברכת המוציא וברכת היין מיבעיא לן שאין באות אלא לפי שהמברך צריך שיטעום ואי אפשר ליהנות בלא ברכה אי נמי לא טעים איהו אי אפשר דלא יהיב ליה לחד מינייהו למטעם ובעי ברכה מאי:
כיון דחובה היא אכילת מצה חובה עליו וכן קידוש היום חובה עליו ואי אפשר שלא בהנאה והנאה אי אפשר בלא ברכה נמצאת המצוה תלויה בברכת הנאה ומפיק:
או דלמא בברכת ההנאה לאו חובה למצוה אתיא שאף בכל ההניות היא נוהגת:
לא יפרוס ברכת המוציא כדאמרינן לעיל שאינה חובה עליהם לא יאכלו ולא יברכו:
מתני' יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין בגמרא מפרש לה:
אבל לא במדינה לא בירושלים ולא בגבולין:
13 more comments on this page.
Rashi on Rosh Hashanah 29b · Sefaria
Tosafot
ברכת הלחם דמצה וברכת היין דקידוש מבעיא ליה דוקא מהו כיון. דלא הנאותן הן:
מתני' אבל לא במדינה לא בירושלים ולא בגבולים כדפירש בקונטרס והא דקתני כל עיר שרואה ושומעת תוקעין בה היינו לאחר חורבן שתיקן רבן יוחנן בן זכאי וא"ת ומ"ש מלולב שהיה ניטל אפילו בגבולין בזמן שבהמ"ק קיים כדמשמע בלולב (הגזול) [וערבה] (סוכה ד' מג. ושם) שהיו מוליכין לולביהן לבהכ"נ וי"ל דשאני לולב שאינו אלא טלטול בעלמא הואיל ואשתרי במקדש לא החמירו במדינה אבל תקיעת שופר מעשה חכמה ומיהו קשיא דלאחר חורבן הבית הקילו טפי בשופר מבלולב שתיקן רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש ב"ד אבל לולב לא אשתרי כדמשמע התם דמוקי לה ההיא דמוליכין לולביהן בזמן בית המקדש ובגבולין משמע דבזמן שאין בית המקדש קיים לא הותר בשום מקום וי"ל דשופר שהוא להעלות זכרוניהם של ישראל לאביהן שבשמים לא רצו לבטל לגמרי וכיון דתקון בחד ב"ד תקון בכל מקום שיש ב"ד אע"פ שבזמן הבית לא היה אלא במקדש דוקא ועוד י"ל דבדין הוא דלולב יהיה דוחה בגבולין יותר משופר שבראש השנה לא היה ידוע קביעות החדש אלא בירושלים אבל יום ראשון דלולב היה ידוע בגבולין:
הא לאו מלאכה היא דאיצטריך כו' קשיא אדרבה אי מלאכה לא איצטריך קרא דהא מכל מלאכה לא תעשו נפקא ומשום דלאו מלאכה היא איצטריך קרא ונראה לי דאי לאו מלאכה היא הא פשיטא דליכא למיסרה אבל אי מלאכה היא איצטריך קרא סלקא דעתך אמינא תשתרי משום דכתיב יום תרועה יהיה לכם ואפילו בשבת ולהכי איצטריך קרא למיסרה ויום תרועה מוקי לה בחול:
כל מלאכת עבודה לא תעשו בי"ט כתיב והוה מצי לאתויי כל מלאכה לא תעשו דאף ביום שבת לא איתסר אע"ג דלא כתיב ביה עבודה:
רדיית הפת פירש רבינו חננאל רדייה דהכא לאחר אפייה ושרי לכתחילה ורדייה דריש מסכת שבת (דף ג:) דהתירו לו לרדות קודם שיבא לידי אפייה דאיסור סקילה או לא התירו דמשמע דאסור מדרבנן ברודה הפת בעוד שהיא עיסה דהוא כעין לש שמרככו כשרודהו בידו ובחנם דחק דהך דהכא נמי לא שריא אלא מדאורייתא כדמוכח בפרק כל כתבי (שבת דף קיז:) גבי מציל פת מן התנור שמציל מזון שלשה סעודות דקאמר כשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין וכן תקיעת שופר אסור מדרבנן כדמוכח בפ' כסוי הדם (חולין דף פד:) דקאמרינן תקיעת שופר בגבולין תוכיח שספיקה דוחה יו"ט ואין ודאה דוחה שבת ואפילו הכי לא היו אוסרין אי לאו משום דרבה שמא יעבירנו:
שמא יטלנו ויעבירנו ארבע אמות הא דלא נקט שמא יוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים פי' בקונט' בסוכה (דף מג.) משום דלא פסיקא דאם הגביהו על מנת להצניעו ונמלך והוציאו פטור וקשיא דגבי העברת ד' אמות נמי לא מיחייב אלא א"כ הגביהו על מנת להעבירו ד' אמות ונראה דמרשות היחיד לר"ה אית ליה הכירא וליכא למיגזר אבל ברשות הרבים זימנין דלאו אדעתיה ומעביר ארבע אמות [ועיין תוספות מגילה ד: ותוס' סוכה מג. ותוספות ביצה יח.]:
Tosafot on Rosh Hashanah 29b · Sefaria
Rabbeinu Chananel
א"ר אילא שאני בברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך. בעי רחבא ברכת הלחם של מצה שצריך לברך המוציא ועל אכילת מצה. וברכת היין של קדוש היום שצריך לברך ברכת היין וברכת קדוש היום מהו מי אמרינן כיון דחובה היא מפיק או דלמא ברכה לאו חובה היא. ופשטי לה מהא דאמר רב אשי כי הוינן בי רב פפי הוה מקדש לן וכי הוו אתו אריסיה מדברא הוה מקדש להו שמעינן מינה שאע"פ שיצא מוציא וה"ה לברכת הלחם של מצה:
ת"ר לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אא"כ אוכל עמהן אבל פורס לבניו ולבני ביתו כדי לחנכן במצות בהלל ובמגילה אע"פ שיצא מוציא פשוטה היא:
הדרן עלך ראוהו בית דין.
יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה משחרב בהמ"ק התקין ריב"ז כו' אוקמה רבא דמדאורייתא אפילו בגבולין שרי למתקע ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת דהא תנן דבי ר' ישמעאל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה ומפני מה אסורה גזירה שמא יטלנה מי שאינו בקי וילך אצל בקי ללמוד ויעביר השופר ד' אמות לרה"ר והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה.
ת"ר פעם אחת שחל ר"ה להיות בשבת אריב"ז לבני בתירה נתקע אמרו ליה נדון אמר להו נתקע ואח"כ נדון.
לאחר שתקעו אמרו לו נדון אמר להו כבר נשמעה קרן ביבנה ואין משיבין אחר מעשה: מתני' אמרו לו אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין גם הת"ק כך אמר התקין ריב"ז שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד ופרקינן איכא בינייהו בי דינא דאיקראי כלומר מקום שאין שם חכמים קבועין לב"ד ועכשיו נזדמן לחכמים ב"ד ובאו שם עוברי דרך. ת"ק סבר אין תוקעין ותנא דאמרו לו סבר תוקעין דגרסינן בגמרא דהמוכר פירות לחבירו ולא צימחו (דף צג ע"א) כל תנא בתרא לטפויי מלתא אתי לפיכך אמרנו כי התנא דאמרו לו דהוא תנא בתרא אית ליה בי דינא דאקראי.
כל מקום שיש בו ב"ד.
Rabbeinu Chananel on Rosh Hashanah 29b · Sefaria
Rashba
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. פירוש מדינה אפילו בירושלים. והא דקתני עוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה לאחר התקנה נשנית. ואם תאמר מאי שנא מלולב שהיה דוחה את השבת בגבולין בזמן שבית המקדש קיים כדתנן בפרק לולב הגזול (סוכה מא, ב) יום הראשון של חג כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת וכל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו, ותנן בפרק לולב וערבה (סוכה מב, ב), יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית, ומפרשים להני תרתי מתניתין התם בפרק לולב וערבה (סוכה מד, א) הא והא בזמן שבית המקדש קיים ולא קשיא כאן במקדש כאן בגבולין. אלמא בזמן הבית אפילו בגבולין היה ניטל. ויש לומר דלולב ליכא למיגזר כולי האי, דיותר בקיאין בנטילתו מתקיעת שופר שהיא חכמה ואין הכל בקיאין בה, ושמא יוליכנו אצל בקי. ואם תאמר אם כן מאי שנא דבשופר התקינו לאחר חורבן ומאי שנא בלולב שאסרוהו בכל מקום. יש לומר משום דשופר עולה זכרון ולא רצו שיהא הדבר בטל לגמרי.
כל מלאכת עבודה לא תעשו ביום טוב כתיב והוה מצי לאיתויי לא תעשה כל מלאכה (שמות כ, י) דכתיב בשבת, דאף בשבת לא נאסר אע"ג דלא כתיב ביה עבודה, דלאו מלאכה היא.
יצאת תקיעת שופר ורדיית הפת שחכמה היא ואינה מלאכה ומיהו מדרבנן אסורין, וכדאמרינן בריש פרק קמא דשבת (ג, ב) הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת או לא, דאלמא מדרבנן אסירא. וכדתנן נמי בפרק כל כתבי הקודש (שבת קיז, ב) גבי מציל פת מן התנור, מציל מזון שלש סעודות וכשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין. וכן תקיעת שופר אסירא מדרבנן כדמוכח לקמן (ראש השנה לג, א) גבי אין מעכבין את התינוקות מלתקוע ביום טוב. וכן בשלהי במה מדליקין (שבת לה, ב), ובפרק כיסוי הדם (חולין פד, ב) דקאמר, תקיעת שופר בגבולין תוכיח שספיקה דוחה יום טוב ואין ודאה דוחה שבת, ואפילו הכי לא היו אוסרין אלא משום דרבה דאמר שמא יעבירנו.
שמא יעבירנו ארבע אמות הא דלא נקט שמא יוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים, משום דהתם אית ליה היכירא טפי. ורש"י ז"ל לא פירש כן בכאן.
Rashba on Rosh Hashanah 29b · Sefaria
Ritva
ת״ר לא יפרוס פי׳ דאיסור ברכה לבטלה מדרבנן הוא ואסמיכוה אלא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא וכן מוכח בברכות וכפר״ת ז״ל ולפיכך התירו כאן לומר ברכה שאינה צריכה לו כדי לחנך בניו ובני ביתו במצות ואלו היה איסור תורה לא היו מתירים לו לעשות בידים איסור תורה משום חינוך מצות דדבריהם ק״ל דנשים סומכות רשות ואע״ג דסמיכה משתמש בקדשים הוא לא חשיב איסור שלא במקום מצוה דאע״ג דלא מחייבי מצוה איכא עליה ונוטלות עליהם שכר וכן אמ׳ מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים קס׳ נשים סומכות רשות וק״ל כוותיהו ולפיכך רשאות לתקוע בי״ט אם ירצו ולא חיישינן לשבות דרבנן וכיון דאיכא צד מצוה ונוטלין שכר נראין דברים כדברי האומר שאם רצו לברך יברכו ומ״מ הבא להוציאן אם יצא אינו מברך דכיון דרשות היא ה״ל ברכת הנהנין שאין מוציא לאחרים בברכה אלא כשמוציא לעצמו וי״א דהכא כיון דלאו רשות גמור הוא דהא איכא צד מצוה רשאי לברך והראשון נכון יותר וכ״כ רבינו אפרים:
פרק רביעי יום טוב של ר״ה פי׳ וק״ל לרבנן בקביע דירחא. במקדש היו תוקעין דאין שבות במקדש. אבל לא במדינה פי׳ הרמב״ם דהיינו כל א״י חוץ מירושלים וכן פי׳ תוס׳ ואע״ג דבעלמא במדינה היינו ירושלים כדאמרינן במקדש היו אומרים את השם ככתבו ובמדינה בכינויו הכא ע״כ מפ׳ כל שאר א״י מדקתני סיפא ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה וכו׳ אלמא בירושלים היו תוקעין קודם חרבן משא״כ בשאר מקומות והיתה עוד יתירה כדאמרן ואינו נכון דהא מדקתני סיפא בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום א׳ פי׳ ובמדינה היינו ירושלים ה״ה דמדינה דקתני רישא היינו ירושלים וכדמתפרש בעלמא וקתני שלא היו תוקעין אף בירושלים משום גזירה דרבה (שאני) [ושאני] התם דלעולם ידעינן בקביעא דירחא וכיון שכן במקום מצוה ודאית של תורה לא גזרו משום דרבה אבל בר״ה שחגו בן יומו וזמנין דלא ידעי בקביעא דירחא שלא היו עדים באים אלא מן המנחה ולמעלה חששו בו לגזירה דרבה לעולם שלא לחלוק בדיניהם וב״ד מתנין לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה כדאיתא ביבמות וכ״ת א״כ דקודם חרבן לא היו תוקעין בירושלים מאי האי דקתני סיפא ועוד זאת היתה ירושלים וכו׳ וכ״ת דההיא קודם חרבן הוה ומתקנת ריב״ז שהתקין שיהו תוקעין בירושלים ובנותיה הסמוכות לה מה שלא התקין אח״כ ביבנה שאין תוקעין אלא ביבנה עצמה הא ליתא דאנן לא אשכחן שתיקן ריב״ז אלא תשעה תקנות שמנו כאן וזו תקנה עשירית היא ואינה בכלל תקנת יבנה שהרי היא יתירה עליה ויש לומר דלעולם קודם החרבן כשגלו סנהדרין מלשכת הגזית וישבה בירושלים קודם (שילכו) [שהלכו] ליבנה חזרה ירושלים כמקדש לתקוע בה ובעיירותיה ועל זה שנינו ועוד זאת היתה וכו׳ אבל כשהמקדש קיים וב״ד בלשכת הגזית לא היו תוקעין בירושלים וכן עיקר:
משחרב בהמ״ק וכו' פי׳ ועם ב״ד ובפני ב״ד כדאיתא בגמרא דהשתא ליכא משום גזירה דרבה שב״ד אין מניחין אותן לטעות להעביר השופר וזה שלא התקין כן בלולב מפני שבשופר שא׳ תוקע לכולן ליכא למיחש לגזירה אבל בלולב שכל א׳ וא׳ חייב בלולב יש לחוש עדיין אף בב״ד לגזירה דרבה ועוד דלולב יש לו זכר בשאר ימים משא״כ בר״ה שהוא יום א׳ ושמא ישתכח מישראל:
א״ר אלעזר פי׳ כשגלתה שם סנהדרין מירושלים.
א״ל וכו' ובגמרא פריך אמרו לו היינו ת״ק ופרקינן איכא ביניהו ב״ד דאקראי פרש״י דכולהו תנאי סברי אלא במקום שיש שם סנהדרין גדולה וכדאמ׳ בגמרא ובר״ה לא היו תוקעין אלא בב״ד שקדשו בו את החדש וסבר ר׳ אלעזר דדוקא ביבנה כשהיתה שם סנהדרי גדולה ואידך תנאי סברי דה״ה כל מקום שיש בו סנהדרי גדולה אלא דבהא פליגי דת״ק סבר אפילו ב״ד דאקראי כלומר שאין סנהדרין קבועין שם אלא שבאו שם דרך מקרה ורבנן בתראי אתו לטפויי דבעינן קבועה ויש מוסיפין שדין סנהדרין אפילו יש שם ג׳ של ב״ד (סומכין) [סמוכין] וכ״ש בזמן דליכא ב״ד סמוכין אבל הרי״ף הביא משנה זו וגמרא דילה בהלכות נראה שהוא סובר שזה נוהג אפילו בזמן הזה ותלמידיו העידו עליו שהיה נוהג לתקוע שופר בב״ד שלו בשבת משום דהשתא ידעינן בקביעא דירחא ונראה שהוא מפרש משנתנו כן (דכר') [דר'] אלעזר סבר שלא התקין ריב״ז אלא ביבנה דוקא כשהיתה שם סנהדרי גדולה ואמרו לו סברי דה״ה כל מקום שיש שם ב״ד דסנהדרי גדולה או קטנה או ג׳ מהן שראוין לקדש החדש ות״ק סבר אפילו ב״ד שאינו סמוך אלא חשוב וקבוע במקומו וזהו ב״ד דאקראי והלכה כת״ק ומ״ש בגמרא שאין תוקעין אלא בב״ד שקדשו החדש אתיא כר״א ודלא כהלכתא וזה אינו נכון ולא מצינו מי שינהוג כמותו בשום מקום מישראל:
גמ׳ מ״ט וכו' פי׳ וה״ה דאיכא למיחש שמא יוציאנו מרה״י לרשות הרבים אלא דנקט הא בלחוד לרבותא שאפילו היה השופר בר״ה או בכרמלית עדיין יש לחוש מ״מ שיעבירנו ד׳ אמות בר״ה ובמס׳ סוכה אמרינן גבי הא דתנן בראשונה היה לולב ניטל במדינה בשבת ביום ראשון דטעמא משום דהוי דאוריית׳ ופרכינן השתא נמי בזמן הזה נדחי ומשני דהשתא לא ידעינן בקביעא דירחא פי׳ דלא ידעינן במעשה אע״ג דעבדינן בידיעה משום מנהג אבותינו כדכתיבנא לעיל ופריך אינהו דידעי בקביעא דירחא לידחו פי׳ שהרי בא״י שהיו עושין בתחלה יום א׳ בזמן הזה ג״כ עושין יום א׳ חוץ מר״ה דעבדינן ב׳ ימים ופריק כיון דאנן לא דחינן אינהו נמי לא דחו שכך התקנה דכל היכא דלא דחינן אנן דלא לדחי אינהו ולפי ההיא סוגיא משמע בהדיא דלא דחינן מצות של תורה משום גזירת רבה אלא היכא דלא ידעינן בקביעא דירחא כגון שופר בכל מקום קודם החרבן ולולב בזמן הזה דלא ידעינן בקביעא דירחא או בזמן שבהמ״ק קיים במקום דלא מטו שלוחים (ועבריתה) [ועבדי תרי] יומי הא כל היכא דידעי בקביעא דירחא דחו והיינו טעמא דמילה דחיא שבת ולא גזרו בה משום דרבה משום דלית בה ספיקא ששמיני של ודאי ומאי דאמרינן הכא והיינו טעמא דמגילה לאו דוקא דהתם טעמא משום דמגלה דרבנן ויש לגזור בה משום דרבה בודאי אלא משום דבהני נמי כל היכא דלא ידעינן בקביעא דידחא והוי ספק ה״ל כמצוה דרבנן תלו להו בחד טעמא משום דהוי דרבנן גזרו בכולם גזירת רבה ובזה יש ליישב דברי הרי״ף שכתב במס׳ מגלה מ״ש במס׳ סוכה בלולב לא דחי שבת משום דלא ידעינן בקביעא דירחא וכתב והיינו טעמא דמגילה ותמהו עליו דהא דמגלה לאו משום דלא ידעינן בקביעא דירחא ושופר נמי לא היו תוקעין בירושלים שהיו יודעין בקביעא דירחא ובמה שכתבנו נתיישב הכל דכולהו חשיבי במעשה כמאן דלא ידעי בקביעא דירחא וכדכתיבנא:
Ritva on Rosh Hashanah 29b · Sefaria
Meiri
יש דברים שהם חובה מוטלת על האדם ונמשכת עם עשייתם הנאה שמצדה הוא צריך לברך בה ברכת הנהנין מצורפת עם ברכת החובה כגון ברכת המוציא של מצה ובורא פרי הגפן של קדוש היום שאכילת מצה ושתיית היין חובה בזמנים אלו ויש בהם ברכת חובה ר"ל על אכילת מצה וקדוש היום ואלו השתים ברור הדבר שהוא מוציא בהם את חברו אלא שהוא צריך לברך ברכת הנהנין ר"ל המוציא ובורא פרי הגפן ומ"מ הואיל וברכת הנהנין אלו על דבר של חובה הן באות הרי הן כאלו הן גופן ברכות חובה ומוציא את חברו אף בהן וכן בורא פרי הגפן שבהבדלה הואיל וטעונה כוס הרי על חובה היא באה ומוציא בה את חברו כהבדלה עצמה ר"ל המבדיל בין קדש לחול ומאור ובשמים יש אומרים שהם ברכת הנהנין ואין מי שיצא מוציא בהם ואני אומר שאין אלו ברכת הנהנין גמורה ואלו היה המאור ברכת הנהנין גמורה היינו מברכים בו כל זמן שנראה לנו מחדש כמו שכתבנו במס' ברכות נ"ב ב' אלא הואיל ותקנת חכמים הם ולא מצד הנאתו הוא מביאם אע"פ שנהנה מהם הרי הם כברכת חובה ועוד כיון שמסדר חכמים נסדרו כאחת אין לומר על קצתן לצאת ועל קצתן שלא לצאת.
לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים ר"ל ברכת המוציא אא"כ הוא אוכל עמהם שהרי ברכת הנהנין אינו מוציא אחרים אא"כ הוא רוצה לצאת כמו שביארנו.
הלל ומגלה ברכות חובה הן ואע"פ שיצא מוציא אע"פ שאין דומות למטבע ברכות של שאר מצות.
ישראל שהקדיש שדהו בשנת היובל עצמה אינה מוקדשת כלל אא"כ מקדישה לפחות שתי שנים קודם היובל אבל כהן או לוי שהקדיש בשנת היובל עצמה הרי זו מקודשת וזהו שאמרו שכהנים ולויים מקדישים לעולם.
ישראל שהקדיש שדה אחוזה שלו והגיע היובל ולא נפדית הרי היא מתחלקת לכהנים ביובל אבל כהן או לוי שהקדישו אפילו עבר היובל ולא גאלוה פודין אותה אחר היובל שנאמר גאולת עולם תהיה ללויים.
ישראל שהקדיש שדה אחוזה ומכרה גזבר לאחר והגיע היובל ולא פדאוה הבעלים מיד הלוקח הרי היא יוצאה ביובל מיד הלוקח ומתחלקת לכהנים ואלו כהן ולוי שהקדישו ומכרה הגזבר ולא פדאה המקדיש יוצאה מיד הלוקח וחוזרת לכהן או ללוי המקדישה ופסק זה כתבנוהו בכאן לגרסת הספרים שגורסים כהנים ולויים מקדישין לעולם וגואלין לעולם ומפרשים אותה לענין בתי ערי חומה ולענין פסק בענין זה כך הוא ישראל שמכר בית בבתי ערי חומה אם הגיעה שנה תמימה ולא גאלה הוחלטה ביד הלוקח אבל כהן ולוי גואלין לעולם אף בבתי ערי חומה שלהם ישראל שמכר שדהו בשנת היובל אינה נמכרת כהן ולוי מוכרין אפילו סמוך ליובל יש מבעלי גירסא זו שמפרשין אותה לענין שדה מקנה ולענין פסק בענין זה כך הוא ישראל שמכר שדה מקנה שלו אינו גואלה בפחות משתי שנים כהן ולוי גואלים מיד ודברים אלו כלם מתבררים במקומם במסכת ערכין שאר דברים שביובל כגון חזרת קרקע לבעליה במה שקנו מישראל או מחבריהם וכן השמטת כספים או שלוח עבדים דין כהן ולוי שוים בו לדין ישראל כמו שיתבאר במקומו הראוי לו.
ונשלם הפרק תהלה לאל.
יום טוב של ראש השנה וכו' כונת הפרק להשלים מה שכבר התחיל בביאור עניני הלכות שופר ולבאר אח"כ עניני התפלות והברכות שבסדר היום ורוב הפרק יסוב על ארבעה ענינים הראשון לבאר בו הזמן הראוי לתקוע בו והזמן שאין ראוי לתקוע בו השני ענין סדור התקיעות כשתוקעים מיושב וסדורם גם כן על סדר הברכות ומקום קביעותם בהם ומנין התקיעות ושיעורם השלישי לבאר בו במי שאין לו שופר אא"כ חלל עליו יום טוב באיזה צד מחללין אותו ובאיזה צד אין מחללין אותו הרביעי לבאר בו ענין תשע ברכות של ראש השנה הקבועות בתפלת מוסף וענין נסח שלהם ופסוקים שבהם זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים אחרים על ידי גלגול כענין סוגיית התלמוד על הדרך שיתבאר.
4 more comments on this page.
Meiri on Rosh Hashanah 29b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בפרש"י בד"ה אלא ביבנה כו' בימיו וכן בכ"מ כו' עכ"ל הס"ד:
תוס' בד"ה אבל לא במדינה לא בירושלים כו' והא דקתני כל עיר שרואה ושומעת כו' היינו לאחר חורבן כו' עכ"ל מיהו ק"ק דאחר חורבן בהמ"ק למה היתה ירושלים יתירה גם נראה דאחר החורבן מיד היה ב"ד של ריב"ז ביבנה וע"ק דרש"י גופיה פי' ועוד זאת היתה ירושלים בעודה בבנינה יתירה כו' ע"ש ויש לפרש דלאו דוקא אחר חורבן בית המקדש אלא אחר שגלתה סנהדרין מלשכת הגזית לחנות ומחנות לירושלים כדאמרינן לקמן בפרקין ודו"ק:
בא"ד ועי"ל דבדין הוא דלולב יהיה כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה בתוס' בפרק לולב וערבה אבל האי תירוצא אין כאן מקומו אבל הוא שייך אקושיא דלעיל וכ"ה בת"י וק"ל:
בד"ה רדיית הפת כו' וכן תקיעת שופר אסור מדרבנן כו' שספיקה דוחה י"ט כו' עכ"ל ר"ל דתקיעת שופר יש בו איסור מלאכה מדרבנן דומיא דרדיית פת בלאו גזירה דשמא יעבירנו כדמוכח כו' דמספיקא דוחה י"ט כו' מזה מוכח דיש בו איסור מלאכה מדרבנן דהא איסור הוצאה ליכא בי"ט אבל מהא דקאמר דאין ודאה דוחה שבת ליכא ראיה דהא היינו טעמא משום גזירה שמא יעבירנו ואהא כתבו דלא תימה דע"כ לית ביה איסור מלאכה דרבנן דאם כן ל"ל טעמא דשמא יעבירנו כו' תיפוק ליה משום האי איסור מלאכה דרבנן די"ל דמשום האי איסורא דרבנן לא הוה דחינן מצות עשה אי לאו משום דרבה דשמא יעבירנו ודו"ק:
Chidushei Halachot on Rosh Hashanah 29b · Sefaria
Penei Yehoshua
בתוספות ד"ה ברכת הלחם דמצה וברכת היין דקידוש מיבעיא להו דווקא כו' עכ"ל. הלשון דווקא שכתבו התוספות לא ידעתי לפרשו מאי בעו ללמדינו בזה דאי לאפוקי ברכת הלחם וברכת היין בלא מצה וקידוש זו מבואר בהדיא בברייתא דקתני חוץ מברכת הלחם וברכת היין ואם בא למעט שאר ברכות היין דמצוה כגון דהבדלה וכיוצא בזה בכוס של אירוסין ונישואין ומילה הא וודאי ליתא דלקושטא דמילתא אין חילוק ביניהם כמבואר בכל הפוסקים וממעשה בכל יום ועיין מ"ש בקונטרס אחרון בכתובות בפ"ק גבי ברכת אירוסין ונלע"ד דכוונת התוספת כאן דדוקא בברכת היין דקידוש מבעי' ליה כיון דלאו להנאתן הן אלא לחובה בא משא"כ בברכת היין של כוס בה"מ דאע"ג שבא ג"כ לחובה כיון שכבר אכל ושתה חייב לברך אלא דאפ"ה לא קמיבעיא ליה היינו מטעם שכתבתי בסמוך בשם הירושלמי דברכות מדכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך וא"כ ה"ה לברכת היין של ברכת המזון כיון דמחמת בה"מ קאתי לא עדיף מיניה כנ"ל ליישב בדוחק ועדיין צ"ע:
סליק פרק שלישי
יום טוב פרק רביעי
במשנה יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה ופירש"י לא בירושלים ולא בגבולין וטעמו מבואר דל' במקדש היו תוקעין הכי משמע ליה שלא היו תוקעין אלא במקדש ממש במקום ב"ד הגדול בלשכת הגזית אלא דלכאורה דברי רש"י תמוהים מאד דנראה שסותר דברי עצמו שהרי כתב בסמוך בד"ה ועוד זאת היתה ירושלים בעודה בבניינה עכ"ל וא"כ לפ"ז באותו זמן שהיתה בבניינה והיו תוקעין אפילו בכל העיירות הקרובות לירושלים והיו רואות ושומעות ויכולות לבא א"כ כ"ש שהיו תוקעין בירושלים עצמה וכמו שהקשו בתוספות ולכך מפרשי' דסיפא דמתני' איירי בחורבנה קודם שתיקן ריב"ז דלא כפירש"י ומלבד דמלשון המשנה לא משמע כן מדקתני ועוד זאת משמע דאיירי בבניינה דומיא דרישא אלא שגם אין טעם בדבר דמה חילוק יש בירושלים בחורבנה ליבנה ומ"ש מהרש"א ז"ל בזה נראה יותר דוחק:
אמנם לענ"ד נראה שדברי רש"י ז"ל נכונים וברורים בטעמם דכל דבריו אחד הם ופה קדוש אמרם דמ"ש ברישא דמתני' דדוקא במקדש עצמו היו תוקעין אבל לא בירושלים היינו לענין שלא היו רשאין לתקוע בירושלים בי"ט שחל להיות בשבת קודם שתקעו בב"ד במקדש והיינו מטעמא דמסיקנא בגמ' כיון דאין הכל בקיאין לתקוע שמא ילך אצל בקי ויעבירנו כו' ויבא לידי איסור סקילה משא"כ בסיפא דמתני' דאיירי שכבר תקעו בב"ד ונשמע הקול בעיירות הקרובות וכ"ש בירושלים וא"כ כבר יצאו ידי חובתן ע"פ מה ששמעו תקיעות הב"ד אלא שעדיין היו רוצים לתקוע כל אחד בעצמו אי בביתו למצוה מן המובחר כדקתני לקמן וכמו שאבאר בשיטת רש"י הדברים על מכונם דשיטתו מוכרחת בזה ומש"ה שפיר היו יכולין לתקוע דתו לא שייך האי טעמא דשמא יעבירנו דכיון שכבר יצא י"ח ועוד שהרי היו תוקעין איש בביתו. ואף לפי מה שאבאר בסמוך דמלבד האי חששא דשמא יעבירנו שהוא איסור סקילה יש עוד חשש איסור דאורייתא מצד התקיעה עצמה שהיא חכמה ואינה מלאכה אפ"ה יש בה איסור שבות דאורייתא כדאשכחן כה"ג טובא שיש כמה שבותין שאסורין מדאורייתא כמ"ש הסמ"ג לענין הזאה לטמאי נפש שהיו בימי משה אע"ג שאינו אלא שבות והרבה גדולים הסכימו עמו ומייתי ראיה מדאמרינן בפרק במה מדליקין משה גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות. וא"כ ה"נ לענין הך שבות דתקיעה י"ל ג"כ כן וכן מבואר בכמה מפרשים קדמונים ונהי דשבות כה"ג אפילו שהוא מדאורייתא אינו דוחה עשה דתקיעה אפ"ה אסור לתקוע כיון דלא בקיאי בקביעי דירחא וא"כ יבואו לידי איסור שבות דאורייתא שלא במקום מצוה. ובסמוך אבאר בהו נמי לאו הבא מכלל עשה. וא"כ לפ"ז לא שייך האי טעמא אלא בגבולין משא"כ בירושלים שלעולם היו בקיאין בקביעי דירחא תו לא שייך האי טעמא מש"ה איצטריך לאסוקי בגמ' הך חששא דשמא יעבירנו שהוא איסור סקילה ואינו דוחה שבת כלל כנ"ל ובסוגיא דבסמוך אבאר בכמה ראיות ברורות דא"א לפ' בענין אחר אלא כמו שפירש"י כנ"ל ודו"ק ועיין בסמוך. ותוספות שלא פירשו כן היינו לשיטתייהו כמו שאכתוב בסמוך בד"ה וביבנה:
בתוס' בד"ה אבל לא במדינה כו' וא"ת ומ"ש מלולב כו' ועי"ל דבדין הוא כו' דבר"ה לא היה ידוע קביעות החדש אלא בירושלים כו' עכ"ל. וקשיא לי דא"כ לפ"ז מאי מקשה בגמרא בסמוך מנה"מ דמשמע דס"ד דבעי למילף מקרא מדלא קאמר מ"ט ורבי לוי בר לחמא בשם ר"ח אמאי איצטריך למילף מקראי ובמסקנא נמי אמאי מסיק רבא דמדאורייתא משרי שרי ורבנן הוא דגזרו דשמא יעבירנו כו' אמאי לא מפרשי בפשיטות טעמא דמתני' מהאי טעמא גופא שכתבו התוספות משום דלא היה ידוע קביעות החדש ואף שיש לדחוק קצת ולומר דא"כ באותן המקומות שהיו יודעין קביעות החדש היה להם לתקוע משום הא לא איריא דלא פלוג רבנן כדאשכחן בדוכתי טובא וכ"ש בכה"ג דלא שכיחא דזמנין דנשתהו עדים ולא היה שהות לשלוחים לצאת משא"כ לפירש"י דהא דקתני אבל לא במדינה שבירושלים גופא לא היו תוקעין א"כ אתי שפיר דהא בירושלים לעולם היו יודעין בקביעות החדש אפ"ה לא היו תוקעין מקשה שפיר מנה"מ מש"ה איצטריך נמי רבי לוי למילף מקראי ורבא הוצרך לאסוקי מדאורייתא מישרא שרי כו' אבל לפירוש התוספות ודאי צ"ע:
בתוס' בד"ה הא לאו מלאכה היא כו' קשיא אדרבה אי מלאכה היא לא איצטריך קרא כו' עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל ליישב קושיא זו דוודאי אי הוי מלאכה איצטריך קרא דאל"כ היה מקום לומר דתקיעת שופר בר"ה דוחה שבת והיינו משום כיון דאשכחן ביובל דהיו תוקעין בי"ה ואע"ג דאי מלאכה היא יש בה איסור כרת אפ"ה דחי א"כ ה"ה לר"ה כדאמרינן לקמן שוה יובל לר"ה לתקיעה כו' ולקמן בפירקין מייתי נמי ברייתא דדרשינן להדיא מיתורא דבחדש השביעי שיהיו כל תקיעות החדש זה כזה והתם נמי מייתי אידך תנא דמפיק גזירה שוה דשביעי שביעי וכיון דקי"ל דאין ג"ש והיקש למחצה א"כ ממילא הוי ילפינן נמי דבר"ה נמי דוחה שבת ומשום הכי איצטריך קרא דזכרון תרועה כנ"ל נכון ליישב קושית התוספות:
בא"ד ומשום דלאו מלאכה היא איצטריך קרא ונראה דאי לאו מלאכה היא פשיטא דליכא למיסרה עכ"ל. הרבה מפרשים נתקשו בדברי התוס' בזה. ולענ"ד נראה לפרש דמה שכתבו פשיטא דליכא למיסרה כוונתם כיון דלא מצינו שום טעם לחלק בשום סברא בין שבת לי"ט א"כ לא מסיימי הנך קראי למידרש יום תרועה לחול וזכרון תרועה לשבת דמ"ש ואי משום דקשיין קראי אהדדי טפי הוה לן למימר דיום תרועה היינו במקדש וזכרון תרועה היינו בגבול ובהכי הוי אתי שפיר טובא דקרא דזכרון תרועה כתיב בפ' אמור דהתם כתיבי עיקרי המצות השייכים בכל רגל ורגל וקרא דיום תרועה שהיא עיקר מצות התקיעה בפועל לא כתיב אלא בתר הכי בפ' פינחס דלא איירי התם אלא מעיקרי דינא דהקרבת מוספין משא"כ בענין זה שכתבתי הוי א"ש שבא ללמד דעיקר התקיעה בפועל לא היתה אלא במקום שהיו מקריבין המוספין ובירושלמי דפירקין מייתי להדיא ברייתא דתני ר"ש ב"י שדורש כן אימתי תוקעין במקום שיש מוסף וק"ל:
Penei Yehoshua on Rosh Hashanah 29b · Sefaria
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger
גמרא גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. הא דנא נקיט שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר, ובתוספות הקשו כן י"ל דהא אף אם יוציא מ"מ כל שלא יעמוד לפוש אלא אם ילך מביתו מיד להחכם לא יתחייב, וי"ל דזהו חשש רחוק שילך דרך רה"ר ויעמוד שם לפוש, משא"כ בחששא דשמא יעבירנו, דבזה אף אם לא יעמוד לפוש יהא חייב לדעת התוס' בחדושי רשב"א בפ"ק דשבת בסוגיא דילפינן זורק ממושיט, דבמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר לכ"ע חייב, ומבואר יותר בח"ר שבת פ' הזורק (דף צז ע"א): ובהכי מיושב נמי מה דהקשה לי חכם אחד על התוס' פ"ק דשבת (דף ה ע"ב ד"ה בשלמא) דכתבו בשם הירושלמי דלבן עזאי דמהלך כעומד דמי לא משכחת מעביר ד' אמות דמחייב אלא בקופץ, וכתבו דמסוגיא לא משמע כן, וקשה אמאי לא הוכיחו כן בבירור מהכא, דא"כ לבן עזאי יהא תקיעות שופר דוחה שבת דודאי ל"ל למגזר שמא יעבירנו בקפיצה. ולמ"ש ניחא לבן עזאי דמהלך כעומד בלא"ה ניחא דטעמא דשופר משום גזרה שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר, רק לדידן דמהלך לאו כעומד ואינו חייב אלא בעומד לפוש צריכין לטעמא דשמא יעבירנו:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Rosh Hashanah 29b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Rosh Hashanah, daf 29, Amud Bet, about 374 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 121 words
Opens “בִּרְכַּת הַלֶּחֶם שֶׁל מַצָּה, וּבִרְכַּת הַיַּיִן שֶׁל…”
- Segment 221 words
Opens “תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב אָשֵׁי: כִּי הֲוֵינַן…”
- Segment 329 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: לָא יִפְרוֹס אָדָם פְּרוּסָה לָאוֹרְחִין…”
- Segment 45 words
Opens “הֲדַרַן עֲלָךְ רָאוּהוּ בֵּית דִּין…”
- Segment 554 words
Opens “יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת…”
- Segment 625 words
Opens “וְעוֹד זֹאת הָיְתָה יְרוּשָׁלַיִם יְתֵירָה עַל יַבְנֶה,…”
- Segment 743 words
Opens “גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי לֵוִי…”
- Segment 816 words
Opens “אָמַר רָבָא: אִי מִדְּאוֹרָיְיתָא הִיא, בַּמִּקְדָּשׁ הֵיכִי…”
- Segment 917 words
Opens “דְּתָנָא דְּבֵי שְׁמוּאֵל: ״כׇּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה לֹא…”
- Segment 1035 words
Opens “אֶלָּא אָמַר רָבָא: מִדְּאוֹרָיְיתָא מִישְׁרֵא שְׁרֵי, וְרַבָּנַן…”
- Segment 116 words
Opens “וְהַיְינוּ טַעְמָא דְלוּלָב, וְהַיְינוּ טַעְמָא דִמְגִילָּה.…”
- Segment 1234 words
Opens “מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן…”
- Segment 1321 words
Opens “אָמַר לָהֶם: נִתְקַע, וְאַחַר כָּךְ נָדוּן. לְאַחַר…”
- Segment 1428 words
Opens “אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן…”
- Segment 155 words
Opens “אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ בֵּי דִינָא דְּאַקְרַאי.…”
- Segment 1614 words
Opens “אָמְרוּ לוֹ: אֶחָד יַבְנֶה וְאֶחָד כׇּל מָקוֹם…”
Sages named on this page
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Rosh Hashanah 29b · Segment 9 — “דְּתָנָא דְּבֵי שְׁמוּאֵל: ״כׇּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה לֹא תַּעֲשׂוּ״, יָצְתָה…”
Original text
בִּרְכַּת הַלֶּחֶם שֶׁל מַצָּה, וּבִרְכַּת הַיַּיִן שֶׁל קִידּוּשׁ הַיּוֹם, מַהוּ? כֵּיוָן דְּחוֹבָה הוּא — מַפֵּיק, אוֹ דִלְמָא: בְּרָכָה לָאו חוֹבָה הִיא.
With regard to the blessing over bread that is recited before eating matza at the Passover seder and the blessing over wine recited as part of the sanctification of the day of Shabbat or a Festival, what is the halakha ? The Gemara analyzes the question: Do we say that since there is an obligation to recite these blessings due to the mitzva involved, therefore one can discharge the obligation for others, even if he himself has already fulfilled his obligation? Or perhaps we say that the blessing itself is not an obligation, but rather the obligation lies in the eating and drinking, and the blessing is recited over one’s physical enjoyment; therefore, if he already fulfilled his own obligation, he cannot recite the blessing for others, as he derives no pleasure at this time.
תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב אָשֵׁי: כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב פַּפֵּי, הֲוָה מְקַדֵּשׁ לַן. וְכִי הֲוָה אָתֵי אֲרִיסֵיהּ מִדַּבְרָא, הֲוָה מְקַדֵּשׁ לְהוּ.
The Gemara answers: Come and hear an answer to this question from what Rav Ashi said: When we were studying in the school of Rav Pappi, he would recite kiddush for us, and when his tenants would arrive from the field he would recite kiddush once again on their behalf. Therefore, it is clear that one may recite kiddush on behalf of others, including the blessing that is recited over the wine, even if he himself has already fulfilled his own obligation.
תָּנוּ רַבָּנַן: לָא יִפְרוֹס אָדָם פְּרוּסָה לָאוֹרְחִין אֶלָּא אִם כֵּן אוֹכֵל עִמָּהֶם, אֲבָל פּוֹרֵס הוּא לְבָנָיו וְלִבְנֵי בֵיתוֹ כְּדֵי לְחַנְּכָן בְּמִצְוֹת. וּבְהַלֵּל וּבַמְּגִילָּה, אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא — מוֹצִיא.
The Sages taught in a baraita : One should not break bread and recite a blessing for guests unless he is eating with them, so that he is obligated to recite a blessing for himself. But he may break bread for his children and for the other members of his household and recite the blessing, in order to educate them to perform the mitzvot, so that they know how to recite a blessing. And with regard to hallel and the Scroll of Esther, the halakha is that even if he already fulfilled his obligation, he can still discharge the obligation of others.
הֲדַרַן עֲלָךְ רָאוּהוּ בֵּית דִּין
MISHNA: With regard to the Festival day of Rosh HaShana that occurs on Shabbat, in the Temple they would sound the shofar as usual. However, they would not sound it in the rest of the country outside the Temple. After the Temple was destroyed, Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted that the people should sound the shofar on Shabbat in every place where there is a court of twenty-three judges. Rabbi Elazar said: Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted this practice only in Yavne, where the Great Sanhedrin of seventy-one judges resided in his time, but nowhere else. They said to him: He instituted the practice both in Yavne and in any place where there is a court.
יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת — בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ תּוֹקְעִין, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהוּ תּוֹקְעִין בְּכׇל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית דִּין. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אֶלָּא בְּיַבְנֶה בִּלְבַד. אָמְרוּ לוֹ: אֶחָד יַבְנֶה, וְאֶחָד כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית דִּין.
The mishna adds: And Jerusalem in earlier times had this additional superiority over Yavne after Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted this practice, for in any city whose residents could see Jerusalem and hear the sounding of the shofar from there, and which was near to Jerusalem and people could come to Jerusalem from there, they would sound the shofar there as well, as it was considered part of Jerusalem. But in Yavne they would sound the shofar only in the court itself, not in the surrounding cities.
וְעוֹד זֹאת הָיְתָה יְרוּשָׁלַיִם יְתֵירָה עַל יַבְנֶה, שֶׁכׇּל עִיר שֶׁהִיא רוֹאָה, וְשׁוֹמַעַת, וּקְרוֹבָה, וִיכוֹלָה לָבוֹא — תּוֹקְעִין. וּבְיַבְנֶה לֹא הָיוּ תּוֹקְעִין אֶלָּא בְּבֵית דִּין בִּלְבַד.
GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters; from where is it derived that the shofar is not sounded on Shabbat? Rabbi Levi bar Laḥma said that Rabbi Ḥama bar Ḥanina said: One verse says, with regard to Rosh HaShana: “A solemn rest, a memorial of blasts” (Leviticus 23:24), which indicates that one should merely remember the shofar without actually sounding it. And another verse says: “It is a day of blowing for you” (Numbers 29:1), i.e., a day on which one must actually sound the shofar . This apparent contradiction is not difficult: Here, the verse in which the shofar is only being remembered but not sounded, is referring to a Festival that occurs on Shabbat; there, the verse in which the shofar is actually sounded, is referring to a Festival that occurs on a weekday.
גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר לַחְמָא אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה״. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן — בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, כָּאן — בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּחוֹל.
Rava said: This explanation is difficult, for if the distinction between Shabbat and the rest of the week applies by Torah law, how does one sound the shofar on Shabbat in the Temple? If it is prohibited to sound the shofar on Shabbat, it should be prohibited everywhere. And furthermore, there is an additional problem with this explanation: Although the Sages prohibited sounding a shofar and playing other musical instruments on Shabbat, by Torah law sounding a shofar is not a prohibited labor on Shabbat such that a verse is necessary to exclude it when Rosh HaShana occurs on Shabbat.
אָמַר רָבָא: אִי מִדְּאוֹרָיְיתָא הִיא, בַּמִּקְדָּשׁ הֵיכִי תָּקְעִינַן? וְעוֹד: הָא לָאו מְלָאכָה הִיא, דְּאִצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוֹטֵי.
The Gemara cites a proof for this last claim: As a Sage of the school of Shmuel taught in a baraita , with regard to the verse that prohibits performing prohibited labor on Festivals: “Any prohibited labor of work you shall not perform” (Numbers 29:1). This comes to exclude from the category of prohibited labors the sounding of the shofar and the removal of bread from the oven, each of which is a skill and not a labor, and therefore they are not included in the category of prohibited labor. Apparently, sounding the shofar is not prohibited by Torah law.
דְּתָנָא דְּבֵי שְׁמוּאֵל: ״כׇּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה לֹא תַּעֲשׂוּ״, יָצְתָה תְּקִיעַת שׁוֹפָר וּרְדִיַּית הַפַּת, שֶׁהִיא חָכְמָה וְאֵינָהּ מְלָאכָה.
Rather, Rava said: By Torah law one is permitted to sound the shofar on Rosh HaShana even on Shabbat, and it was the Sages who decreed that it is prohibited. This is in accordance with the opinion of Rabba, as Rabba said: All are obligated to sound the shofar on Rosh HaShana, but not all are experts in sounding the shofar . Therefore, the Sages instituted a decree that the shofar should not be sounded on Shabbat, lest one take the shofar in his hand and go to an expert to learn how to sound it or to have him sound it for him, and due to his preoccupation he might carry it four cubits in the public domain, which is a desecration of Shabbat.
אֶלָּא אָמַר רָבָא: מִדְּאוֹרָיְיתָא מִישְׁרֵא שְׁרֵי, וְרַבָּנַן הוּא דִּגְזוּר בֵּיהּ כִּדְרַבָּה. דְּאָמַר רַבָּה: הַכֹּל חַיָּיבִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר, וְאֵין הַכֹּל בְּקִיאִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִטְּלֶנּוּ בְּיָדוֹ וְיֵלֵךְ אֵצֶל הַבָּקִי לִלְמוֹד, וְיַעֲבִירֶנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.
The Gemara comments: And this is also the reason for the rabbinical decree that the palm branch [ lulav ] may not be taken on Shabbat, and this is likewise the reason for the decree that the Megilla of Esther may not be read on Shabbat. The Sages were concerned that one might carry the lulav or the Megilla four cubits in the public domain to take it to an expert who will teach him the proper manner to perform these mitzvot.
וְהַיְינוּ טַעְמָא דְלוּלָב, וְהַיְינוּ טַעְמָא דִמְגִילָּה.
§ The mishna taught: After the Temple was destroyed, Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted that the people should sound the shofar even on Shabbat in every place where there is a court of twenty-three judges. The background to this decree is related in greater detail in a baraita , as the Sages taught: Once Rosh HaShana occurred on Shabbat, and all the cities gathered at the Great Sanhedrin in Yavne for the Festival prayers. Rabban Yoḥanan ben Zakkai said to the sons of Beteira, who were the leading halakhic authorities of the generation: Let us sound the shofar , as in the Temple. They said to him: Let us discuss whether or not this is permitted.
מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: פַּעַם אַחַת חָל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, וְהָיוּ כׇל הֶעָרִים מִתְכַּנְּסִין. אָמַר לָהֶם רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לִבְנֵי בְּתִירָה: נִתְקַע! אָמְרוּ לוֹ: נָדוּן.
He said to them: First let us sound it, and afterward, when there is time, let us discuss the matter. After they sounded the shofar , the sons of Beteira said to Rabban Yoḥanan ben Zakkai: Let us now discuss the issue. He said to them: The horn has already been heard in Yavne, and one does not refute a ruling after action has already been taken. There is no point in discussing the matter, as it would be inappropriate to say that the community acted erroneously after the fact.
אָמַר לָהֶם: נִתְקַע, וְאַחַר כָּךְ נָדוּן. לְאַחַר שֶׁתָּקְעוּ, אָמְרוּ לוֹ: נָדוּן! אָמַר לָהֶם: כְּבָר נִשְׁמְעָה קֶרֶן בְּיַבְנֶה, וְאֵין מְשִׁיבִין לְאַחַר מַעֲשֶׂה.
§ The mishna further stated that Rabbi Elazar said: Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted this practice only in Yavne. They said to him: He instituted the practice both in Yavne and in any place where there is a court. The Gemara asks: This last statement of the Rabbis: They said to him, etc.; is the same as the opinion of the first tanna of the mishna. Why did the mishna repeat this opinion?
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אֶלָּא בְּיַבְנֶה בִּלְבַד. אָמְרוּ לוֹ: אֶחָד יַבְנֶה וְאֶחָד כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית דִּין. אָמְרוּ לוֹ: הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא!
The Gemara answers: The practical difference between the opinion of the first tanna and the opinion of the Rabbis who issued that last statement is with regard to a temporary court, i.e., one that is not fixed in a certain place. According to the opinion of the first tanna , the shofar is sounded there as well, whereas according to the opinion of the Rabbis who responded to Rabbi Elazar, the shofar is sounded only in a place where there is a permanent court, similar to that in Yavne.
אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ בֵּי דִינָא דְּאַקְרַאי.
§ The mishna taught that they said to him: He instituted the practice both in Yavne and in any place where there is a court. Rav Huna said:
אָמְרוּ לוֹ: אֶחָד יַבְנֶה וְאֶחָד כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית דִּין. אָמַר רַב הוּנָא: