Rosh Hashanah 10a

ופירות נטיעה זו אסורים כו' ואף על פי שאמרנו עלתה לו שנה אם חנטו בה פירות לאחר ר"ה של שנה שלישית מיד עדיין אסורין הן עולמית משום ערלה שאע"פ שר"ה תשרי לנטיעה ט"ו בשבט ר"ה לאילן וזו כבר נעשית אילן לפיכך אין שנתה מתחדשת לצאת מידי ערלה עד ט"ו בשבט אבל משם ולהלן אם יחנטו בה פירות דין רבעי עליהם לאכול בירושלים ובט"ו לשנה הבאה יצאו מידי רבעי פירות החנוטים בה מכאן ואילך לכך הועילו לה ל' שלפני ר"ה שממהר התירה מט"ו בשבט ועד ר"ה:

מנא הני מילי ששנות ערלה ורבעי נמשכין לאסור פירות החנוטים קודם ט"ו בשבט לאחר שכלו שלשת שני ערלה:

ומטו בה יש מטין ומכריעין בשמועה זו לאומרה משמיה דרבי ינאי:

ובשנה הרביעית וי"ו מוסיף על ענין ראשון יהיה לכם ערלים אף בתוך שנה הרביעית:

ובשנה החמישית תאכלו את פריו מוסיף על ענין רבעי דסליק מיניה:

פעמים שברביעית כגון אם מיהרו פירותיו לחנוט ברביעית לפני שבט:

ועדיין אסורים משום ערלה אסורין בהנאה עולמית:

פעמים שבחמישית כו' כגון פירות שחנטו בה קודם שבט טעונין חלול אבל אם איחרה חניטתה עד לאחר ט"ו בשבט אין בהן איסור:

ופירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט דנהי דלנטיעה ר"ה תשרי לענין ערלה לאילן מיהא ט"ו בשבט כדדריש רבי ינאי מדכתיב ובשנה הרביעית ובשנה החמישית והא דקבעי שבט ר"ה הואיל ויצאו רוב גשמי שנה כדאמרינן לקמן (ראש השנה דף יד.) מ"מ נפקא מינה במאי דתשרי ר"ה לענין נוטע ל' יום לפני ר"ה דעלתה לו שנה ולא אזלינן בתר ט"ו בשבט למנות ל' יום לפני ט"ו בשבט ויש הלכות גדולות שכתוב בהם ופירות שנה רביעית בתר דפריק להו אסורין עד דנפקא ועיילא חמישית ושבוש הוא דבהני לא איירי בשמעתין כלל דאותן שחנטו ברביעית קודם ט"ו בשבט אסורין לעולם והחנוטין ברביעית אחר ט"ו בשבט שרו לאחר פדייה לאלתר ובהג"ה של אספמיא כתוב ופירי דפרדס דשנת ארבע אסירי עד. דפריק להו:

הא אמרי' יום אחד בשנה חשוב שנה השתא לא ידע הא דמסקינן לבסוף דל' לקליטה:

בן כ"ד חדש ויום אחד סתם פר בן שלש כדקתני סיפא והאי יום אחד משום דיום אחד בשנה חשוב שנה ולר"א ל' וכל אותו יום ל' אין דינו לא כבן בקר ולא כפר מידי דהוה אפלגס בסוף פ"ק דחולין (ד' כג. ושם) דאיצטריך או לרבויי ושמא התם שאני מדקתני בפ"ק דפרה (משנה ג) דבן י"ג חדש אינו כשר לא לאיל ולא לכבש ולא קתני הכי גבי פר ולא לכל מילי אמרינן דיום אחד בשנה חשוב שנה דיש דברים דאפילו מעת לעת בעינן כדתנן בפ' יוצא דופן (נדה ד' מה.) בן ט' שנים ויום אחד בן י"ג שנה ויום אחד בת י"ב שנה ויום אחד דאותו יום אחד כדי להשלים מעת לעת דבבת ג' שנים ויום אחד פליגי תנאי בגמ' (שם ד' מד:) דלר"מ אפי' בבת שתי שנים ויום אחד מתקדשת בביאה דכבת ג' שלימות דמיא דיום אחד חשוב שנה וחכמים בעו בת ג' ויום אחד דמעת לעת בעינן:

עגל סתם בן שנה בן בקר בן שתים פר בן ג' ע"כ בן בקר בן שתים דקאמרינן היינו עגל בן בקר ולא פר בן בקר כדמוכח בתורת כהנים גבי פר כהן משיח דתניא פר יכול אפילו זקן ת"ל בן אי בן יכול קטן ת"ל פר הא כיצד בן ג' כדברי חכמים ר"מ אומר אף בן ארבע בן חמש כשרים ותימה דתנן בפ"ק דפרה (משנה ב) ר' יוסי הגלילי אומר פרים בני שתים שנאמר ופר שני בן בקר תקח לחטאת וחכ"א אף בני ג' ר"מ אומר אף בני ארבעה וחמשה כשרים אלמא מכשיר ר"מ בפר אפילו בני שתי שנים דהא מוסיף ארבי יוסי הגלילי והכא משמע מדעגל בן בקר לר"מ בן שנים פר בן בקר בן ג' אבל פחות מבן ג' לא וצ"ל דאף דקאמר ר"מ במסכת פרה (שם) ארבנן קאי ולא אר' יוסי הגלילי ובתורת כהנים מתני דר' יוסי הגלילי בתר מילתא דר"מ וחכמים ורבנן דהתם לאו רבנן דפרה:

ולאו ק"ו הוא ומה נדה מריש פירקין ל"ק מידי כדפרישית התם (ד' בד"ה אבל):

שנים שיום אחד עולה להם בתחילתן אינו דין שיום אחד עולה להם בסופן. האי תחילתן היינו תחילת שנה וסוף חשבון והאי סופן היינו סוף שנה ותחילת חשבון וא"ת זבה תוכיח שהיא איפכא מנדה שאין סוף היום עולה לה בתחילתה שזהו מנהג כותים כדאיתא בריש פרק בנות כותים (נדה ד' לג. ושם) דיום שפוסקת בו סופרתו למנין ז' דאע"ג דפריך עלה אנן נמי נספריה לא קיימא לן הכי מדפריך בפרק בתרא דנדה (ד' סט.) ורב ככותאי אמרה לשמעתיה ואפ"ה תחילת היום עולה בסופה לר' יוסי בפרק כיצד צולין (פסחים ד' פא.) דאמרינן מקצת היום ככולו דלא מצי למשכח טומאת התהום דזבה משום דאין סותרת למפרע ואינה מטמאה אלא מכאן ולהבא וזבה גדולה נמי לא משכחת אלא בשופעת או ברואה שני בין השמשות וצ"ל דהאי ק"ו דהכא לרבנן ולא לרבי יוסי מיהו אפילו לרבנן קשיא דנהי נמי דלכי חזיא בשביעי מטמאה למפרע מ"מ כיון דשריא לשמש לאחר טבילה מיד מדאורייתא אי לאו משום דאסרו רבנן שמא תבא לידי ספק כדאמרינן בפרק בתרא דנדה (ד' עב. ושם) ע"כ עולה לה תחלת היום דאי לאו הכי וספרה לה ז' ימים ואחר תטהר אמר רחמנא (ויקרא טו) וליכא ונראה דלא דמיא זבה להני דהא אימים נקיים קפיד רחמנא והיאך יעלה סוף היום והרי אין יום זה טהור דכבר ראתה ואע"פ דבשומרת יום סוף היום עולה כמו שאפרש שאני התם דספירת אחד לאחד נפקא לן בסוף נדה (דף עג.) מדכתיב יהיה אבל הכא אחר תטהר כתיב דדרשינן שלא תהא טומאה מפסקת אבל תחלת היום דין הוא שיעלה בסופה דכל כמה דלא ראתה הרי הוא טהור וא"ת ואמאי דחיק לאשכוחי זבה גמורה לר' יוסי ברואה בשתי בין השמשות הא משכחת לה ברואה בלילות דספירת לילה לאו ספירה היא כדאיתא בפ"ב דמגילה (ד' כ. ושם) וי"ל דדחיק אזבה ביממי משום דכתיב כל ימי זובה דמהאי טעמא א"ל ר' שמעיה לר' אבא בסוף נדה (שם) אימא ביממי תהוי זבה בלילות תהוי נדה ובפ"ק דהוריות (ד' ד.) נמי גבי צדוקים דאמר זבה לא הוי אלא ביממא ומיהו לא יתכן דאם כן הוה ליה לפרושי ולימא זבה ביממי היכי משכחת לה ועוד דכי משני דרואה שני בין השמשות הל"ל שלש בין השמשות ומיהו בסוף פרק שני דנזיר (ד' טז. ושם) גרסי' בכל הספרים כגון דחזא שלשה בין השמשות סמוך לשקיעת החמה דלא הוי שהות ביום לסליק ליה למניינא ונראה לפרש דלכך לא קאמר ברואה בלילות משום דר' יוסי כי היכי דתחילת היום סליק לה שימור ה"נ סוף היום סליק לה שימור ובסוף פ"ב דנזיר (גז"ש) מוכיח כן דגריס התם כיון דחזאי בפלגי דיומא ואידך פלגי דיומא סליק לה שימור ואע"ג שר"ת מפרש דאידך פלגא דיום של אחריו קאמר לא משמע כן וגם מתוך שנוייא דמשני דלא הוה שהות ביום ואין זה מנהג כותים דסופרת יום שפוסקת דהתם בזבה גמורה דצריכה ז' נקיים ויום שפוסקת לאו נקי הוא אבל בשומרת יום לא כתיב טהרה אלא מרבוייא דקרא אתי כדפרישית ועוד דבסופרת ז' הוי סוף היום בתחלת ספירה אבל בשומרת יום הוי בסוף ספירה דסגי ליה בחד יומא:

פחות מכאן לא עלתה לו שנה ואסור לקיימן בשביעית ופירות נטיעה זו אסורין עד יום ט"ו בשבט אם לערלה ערלה אם לרבעי רבעי. מנ"ל דכתיב שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל.

ובשנה הרביעית יהיה כל פריו מדקא מסיק לא יאכל ובשנה הרביעית ולא מפסיק הי ניהו שמעינן מינה פעמים שבא רביעית ואסורין משום ערלה. כגון שנטע פחות ל' יום לפני ר"ה. והא דתנו רבנן דלא כר' מאיר.

דאי ר' מאיר האמר יום אחד בשנה חשוב שנה דתניא פר האמור בתורה סתם בן עשרים וארבעה חדש ויום אחד דברי ר' מאיר.

ודחינן אפילו תימא ר"מ לא אמר ר"מ יום אחד בשנה [חשוב] שנה אלא בסוף שנה כגון בן כ"ד חדש ויום אחד תחשוב לו יום להשלימו שלש שנים. אבל בתחלת שנים כגון האי נטיעה וכיוצא בה שלשים יום בעי לעלות לו שנה.

אמר רבא [ולאו] ק"ו ומה נדה שאין תחלת היום עולה לה בסופה פי' יום שביעי לנדתה (כל שבעה) כל יום השביעי ולא אמרינן מקצת היום ככולו. ואמרינן מקצת היום ככולו בתחלת נדתה שאם ראתה שעה אחת מן היום משלמת ו' ימים אחרים וטהורה היא שיום אחד עולה לה בסוף שניו לא כ"ש שיהיה יום אחד עולה לו בתחלת שניו.

ופירות נטיעה זו אסורין עד חמשה עשר בשבט יש מפרשים נטיעה זו, כלומר שעלו לו שלשים יום לשנה, נחמיר עליה להמשיך שנתה עד ט"ו בשבט שהיא שנתו של אילן. ולשון זו מסייען. וכן נמי הא דאמרינן פעמים שברביעית ועדיין אסורין משום ערלה, דאלמא משמע דלא בכולן אמרו שהיא נמשכת עד ט"ו בשבט אלא פעמים. והרב בעל המאור ז"ל כתב דאפילו נטעה פחות משלשים יום לפני ראש השנה נמי, ואע"פ שיש לה שנים שלימות הואיל ונכנס לתוך שנתו של אילן. והאי דקאמר ופירות נטיעה זו, כלומר שהנטיעה שגורמת לה לאיסור ערלה היא מושכתה משנה זו לשנה זו ועד ט"ו בשבט. והא דקאמר פעמים, לפי שהחנטה המצויה מראש השנה עד ט"ו בשבט באילנות מילתא דלא שכיחא היא ובמקצת ממיני האילנות. ופלוגתא היא בירושלמי (ר"ה פ"א, ה"ב. שביעית פ"ב, ה"ד) דגרסינן התם ר' אבא בר ממל קומי ר' זעירא נראין הדברים בשנטען שלשים יום לפני ראש השנה אבל נטען פחות משלשים יום לפני ראש השנה, את חמי שנה שלימה לא עלתה לו ותימר הכין אמר ליה כן היא אפילו נטען פחות משלשים יום לפני ראש השנה יהא אסור מאי כדון אמר ר' מונא מכיון שעומד בתוך שנתו של אילן הוא משלים שנתו. ומסתברא שהוא כן, דהא מלתא בטעמא אתו לה ולא בחומרא בעלמא שלא בטענה, דמאי טעמא אסרינן להו לפירי דרביעית כיון דעלתה לו שנה באותן שלשים יום. ועוד דאפילו בשנטעה אחר ראש השנה מיד אתה מצריכו גם כן להוסיף עליהם עד ט"ו בשבט כדי שלא תחלוק שגם היא אין לה שנה שלימה ממש, ואין לי שלא תכנס משלישית לרביעית ומרביעית לחמישית אלא בנוטע דוקא בפחות משלשים יום לפני ראש השנה, והיא מיעוטא דמיעוטא ומאי פעמים, אלא שיש לך לומר בזה דכל שאתה מחמיר עליה ומוציאה אחר שנתה קורא פעמים. ומכל מקום לא עשאוה כהלכתא בלא טעמא, ומסתברא דהיינו עיקרא דמילתא, דכיון דאילן גדל על רוב מים של שנה שעברה, וכל שהוא חונט בין תשרי לט"ו בשבט דהיינו מחמת יניקת מים שלפני ראש השנה, ושרף שעלה בו מחמת אותן מים ואותה יניקה, הוא שהוציא פירות אלו, וכענין מה שאמרו לקמן בפרקין (ראש השנה יד, א). והלכך אפילו נטעה פחות משלשים יום לפני ראש השנה שיש לה עכשיו שנים שלמות, מכל מקום פירות אלו עשאום כאילו חנטו קודם תשרי, דחנט זה משרף שלפני תשרי הוא, והלכך אין לחלק בין נטעה שלשים יום לפני ראש השנה לנטעה פחות משלשים יום.

ופירות נטיעה זו אסורין עד חמשה עשר בשבט ואם תאמר אם כן, מפני מה אמרו שלשים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה, והלא לא עלתה לו עד ט"ו בשבט. ויש לומר דנפקא מינה שאם עשו לה ט"ו בשבט ראש השנה הייתי אומר שאילו נטעה שלשים יום לפני ט"ו בשבט עלתה לו שנה.

בן בקר בן שנים פירוש עגל בן בקר, אבל פר בן בקר הרי זה בן שלש שנים.

והא דאמרינן הכא ד יום אחד בשנה חשוב שנה לר' מאיר או שלשים יום לר' אלעזר. הני מילי בכל שנה שנאמר בתורה, אבל בשטרות הרי היא שנה שלימה מיום ליום כלשון בני אדם, ואפילו בנתעברה השנה מחלוקת, וכדרך שאמרו לגבי נדרים ולגבי שכירות.

הא דמקשה רבה ואמר קל וחומר מנדה. הקשו בתוס' ולימא ליה זבה תוכיח שאין מקצת היום עולה לה בתחלתה, דיום שפוסקת בו אינה סופרתו למנין שבעה נקיים כדאיתא בפרק בתרא דנדה (סט, א), ואפילו הכי מקצת היום עולה בסופה, דזבה טבילתה ביום ומותרת לבעלה דבר תורה, אלא שחשו לה חכמים ואסרו לעשות כן משום שמא תבא לידי הספק, כלומר שמא תראה ביום אחר טבילה ותסתור ספירה למפרע ונמצא בועל זבה למפרע, וכל שכן דלר' יוסי מותרת לגמרי דסבירא ליה דמקצת היום ככולו לגמרי, ואפילו ראתה לבסוף אחר טבילה סבירא ליה דלא סתרה ספירה דמכאן ואילך היא מטמאה. והם העלו אותה בקושי. וכבר תרצתיה אני בנדה פרק בנות כותיים (נדה לג, א) בסייעתא דשמיא.

ופירות נטיעה זו אסורה עד ט״ו בשבט י״מ דארישא קאי דוקא דקתני שלשים יום לפני ר״ה עלתה לו שנה דכיון שעלו לה שלשים יום לשנה נחמיר עליה להמשיך שנתה עד ט״ו בשבט שהוא שנתו של אילן אבל כל שנטע פחות משלשים יום לפני ר״ה בשאר שני שבוע שהוא מונה שלשה שנים שלימות מיד כלה מנינו בין לערלה בין לרבעי ומסתייעין בזה מדקתני נטיעה זו ותו מדאמרינן בסמוך פעמים שברביעית ופעמים שבחמישית מכלל דפעמים פעמים הוא כן ולא לעולם ולמעוטי היכא שנטעה פחות משלשים יום לפני ר״ה ומסתברא שלפי שיטה זו לא נתנו דבריהן לשעורין וכל שעלתה לו שנה בר״ה אין חילוק בין שנטעה שלשים יום לפני ר״ה או אפי׳ נטעה לאחר ר״ה שעבר מיד שגם זו אין לה שנה שלימה לגמרי כי מי חלק לנו בין שלשים יום או יותר וכיון שאין לדבר קצבה ביותר משלשים יום אף כל שחסר יום א׳ מן השנה כמו שאמרנו הילכך לא משכחת לה שלא נמשיך שנתה עד ט״ו בשבט אלא הנוטע פחות משלשים יום לפני ר״ה דוקא ואמטולתא בלחוד הוא דקרי פעמים דשפיר שייך למתני הכי אע״ג דהאי דאשתאר מיעוטא הוא ומ״מ אין פי׳ זה מחוור דהא קראי דדרשינן מניהו הא דינא דכתיב ובשנה הרביעית ובשנה החמישית בכל ערלה וכל כרם רבעי מיירי ועוד דלאו טעמא דמסתבר הוא כיון שהדין נוטה שעלתה לו שנה שתהא נמשכת יותר מאותה שמנו לה ג׳ שנים שלימות והוה כהלכתא בלא טעמא הילכך נראה דברי בעל המאור שכתב שם כל ערלה ורבעי הדין כך ואפי׳ בשנטעה בפחות משלשים יום לפני ר״ה וכך העלו בירושלמי דגרס התם (רבא) [ר׳ בא] בר ממל קומי רבי זירא נראין הדברים בשנטעה שלשים יום לפני ר״ה אבל נטעה פחות משלשים יום לפני ר״ה איתא חמי שנה שלימה לא עלתה לו ואת אמר הכין א״ל הכין הוא אפי׳ נטען פחות משלשים יום לפני ר״ה והא אסור מאי כדין אמר ר׳ מונא מכיון שעמד תוך שנתו של אילן משלים שנתו ע״כ הרי שהעלו בירושלמי כדברי הר״ז ז״ל וטעם הדבר דכיון שאילן גדל על רוב מים של שנה שעברה וכל כיון שחונט בין תשרי לשבט אינו אלא מחמת יניקת מים שלפני ר״ה ושרף שעלה בו מחמת אותן מים ואותה יניקה הוא שהוציא פירות אלו הילכך עשאן הכתוב לפירות אלו כאלו חנטו קודם תשרי הואיל וחנטה משרף שלפני תשרי הוא ולפי טעם זה אין לחלק בין נטיעה לנטיעה כלל והאי דנקט ופירות נטיעה זו אינה אלא לומר שהנטיעה שגורמת לה לאיסור ערלה או רבעי היא הגורמת לה ג״כ להמשך עד ט״ו בשבט מן הטעם שכתבנו והא דאמרינן בסמוך פעמים שברביעית ועדיין אסורין משום ערלה הטעם ברור שתפס התלמוד לשון זה לפי שהדבר ידוע שלא הוצרך הכתוב לאסור בזה פירות שחנטו תוך שני ערלה או תוך שנה רביעית משום רבעי דהא פשיטא שאין היתר לאיסורן לעולם יש לזה דין ערלה ולזה דין רבעי ולא בא הכתוב אלא לפירות שחנטו בין תשרי לט״ו בשבט שיהא דינם כפירות ערלה ממש וכפירות רבעי ממש עד לעולם והדבר ידוע שאין החנטה זו מצויה אלא מעט ובמקצת מיני אילנות ולהכי קאמרינן פעמים וזה ברור וא״ת לכלהו פירושי למה אמרו חכמים שאם נטע שלשים יום לפני ר״ה עלתה לו שנה שהרי לפי האמת לא עלתה לו שנה עד ט״ו בשבט וי״ל דאפ״ה נפקא ליה מיניה מהא דהוה תשרי ר״ה לנטיעה טובא שאלו הי׳ שבט ר״ה הייתי אומר דכל שנטעה שלשים יום לפני ט״ו בשבט עלתה לו שנה משא״כ עכשיו דכל פחות משלשים יום לפני תשרי לא עלתה לו שנה ואעפ״י שהוא כמה חדשים לפני שבט ודין זה גזרת הכתוב:

לימא דלא כר״מ פי׳ לימא דהא מתניתא דבעי שלשים יום להיות חשוב שנה דלא כר״מ:

דתניא וכו׳ שהי׳ ר״מ וכו' וה״ה שהי׳ ר״א אומר כן אלא משום דר״מ אתחיל במלתא נקט לה בדר״מ והא דאמרינן בן בקר בן שתים פירושו כשאמר עגל בן בקר וארישא קאי אבל כשאמר פר בן בקר הרי זה בן שלש כדפרש״י ובספרא מייתי לה מדכתיב קח לך עגל בן בקר וכו׳ תמימים תמימים אף בשנים (והשנה) [והשוה] הכתוב (בין) [בן] בקר לאיל:

אפי׳ תימא ר״מ פי׳ לא קאמרי׳ בתחלת שנה וסוף שנה אלא בתחלת שנים וסוף שנים וה״פ שלא אמר ר״מ אלא בסוף שנתו של אותה שנה לדבר שאתה מונה לו שנפסק עניינו עכשיו כגון פר זה שהוא נשחט ושנותיו נשלמים ובהא אמר לה אפי׳ בתחלת שנה אבל במנין תחלת השנים שאתה מונה כגון ערלה זו אינו אומר יום אחד בשנה חשוב שנה (ואפי') בתחלת שנה עד שיהא שם שלשים יום והא דלא פרכינן להא מלתא ממלכים (דמשנה תורה דפרקין) [דריש פרקין] ד״ל דאידך פרכא דנדה עדיפא לן דאלו בהא איכא למימר דההיא תקנת הכמים היא וכי קאמרינן אנן (לשר) [לדבר] תורה והוי יודע שלא אמרו יום אחד לשנה חשוב שנה לר״מ או שלשים יום לר״א אלא בדיני תורה א״נ למלכים לד״ה ביום אחד ומתקנת חכמים אבל בשטרות ותנאים של בני אדם אין לך למנות אלא שנה שלימה של י״ב חדש כלשון בני אדם ואפשר דאפי׳ חדש העיבור בכלל כדאתמר גבי שכירות (המסק) [והעושה עסק] עם חבירו עד ג׳ שנים וכיוצא בו שנים שלימות הוא מונה וכן קבלתי ממורי נרו בשם רבותיו ודברים ברורים הן וכ״כ הרשב״א ז״ל:

אמר רבא נדה כו' עקר הפי׳ כדפרש״י ז״ל דנדה כל שהתחילה לראות אפי׳ בסוף היום עולה לה ליום א׳ ובששה והוא סגי לה לענין ימי נדה ואלו בסופה ביום שביעי אין תחלת היום שהיתה טהורה עולה לכל היום ואינה טובלת עד הלילה שהוא ליל שמיני ואע״פ שזה סוף ימים שהרי יש כאן הפסק דמים והפסק ימי נדה ואיכא נמי טבילה וכפר הנשחט דמי וחומר הוא שהחמיר הכתוב בסוף ימי נדה ואעפ״כ היקל בתחלתה שסוף היום ככלו:

כל מקום שנאמר בתורה כבש או כבשה או כבשים הרי אלו בני שנה וכל מקום שנאמר איל או אילים הוא שלשים ואחד יום אחר שנה אבל כל שלשים יום שאחר השנה נקרא פלגיס ואינו לא איל ולא כבש כמו שיתבאר במס' חולין כ"ג א' וכל מקום שנאמר עגל הרי זה בן שנה שעיר בן שתים וכל שנה שניה נקרא שעיר וכל מקום שנאמר פר כתבו גדולי המחברים שהוא בן שתים ויראה לי שהוא בן שתים ויום אחד.

נדה של תורה סוף היום עולה לה בתחלתו ר"ל שאם התחילה לראות באחד בשבת בערב מונה מאותו היום ואינה צריכה למנותם חוץ מאותו יום ומ"מ בסופה אין תחלת היום עולה לה שאינה רשאה לטבול בשביעי אלא עד הלילה ודבר זה כבר נשתנה הדין בו בזמן הזה שכלן עשו עצמן זבות וצריכות שבעה נקיים וטובלות בשמיני כמו שיתבאר במקומו:

בד"ה ופירות נטיעה כו' ובשנה החמישית והא כו' מ"מ נ"מ במאי כו' ובד"ה בן כ"ד כו' שלש עשרה חדש כו' ובד"ה עגל סתם כו' אף בני שלשה ר' מאיר כו' ורבנן דהתם לאו רבנן דפרה עכ"ל כצ"ל ור"ל דרבנן דתורת כהנים דאמרי יכול קטן ת"ל פר הא כיצד בן שלשה כו' ע"כ היינו דוקא בן ג' ולא בן שתים ורבנן דפרה דאמרי אף בן ג' אמלתא דר"י ע"כ אית להו נמי בן שתים וק"ל:

בד"ה ולאו ק"ו הוא כו' כדפרישית התם הס"ד ואח"כ מה"ד שנים שיום אחד עולה להם בתחלתה כו' עכ"ל כצ"ל היא הגירסא שמחק רש"י אבל הפי' עולה לענין א' וק"ל:

בא"ד דלכי חזיא בשביעי כו' ע"כ עולה לה תחלת היום כו' דספירת אחד לאחד כו' כצ"ל:

בא"ד וי"ל דדחיק אזבה ביממי כו' עכ"ל קצת קשה דהשתא נמי דקאמר ברואה בב' בין השמשות ע"כ דחשבינן ההוא ראיה ראיית דתחלת הלילות דהויא תחלת ימי הספירה בטומאה כפרש"י שם [אבל] אי הוה חשבינן ראיה דכל בין השמשות ראיה דסוף הימים למה לא יעלה לה כל היום שהוא בטהרה לספירה ודו"ק:

בא"ד ע"כ למנינא ונראה לפרש כו' שבעה הוי סוף כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה ופירות נטיעה זו וכו' לכך הועילו לה שלשים שלפני ר"ה שממהר התירה מט"ו בשבט עד ר"ה עכ"ל. מבואר מל' זה שאילו לא נטע שלשים יום לפני ר"ה לא מיתסר אלא עד ר"ה של שנה רביעית ולא עד ט"ו בשבט והטעם נראה דדוקא בנטיעה שהקלנו בתחלתה לחשוב שלשים יום לשנה משו"ה החמירו בסופה לאסור עד ט"ו בשבט משא"כ היכא דאיכא שלש שנים שלימות תו לא מיתסרי וכן משמע מלשון הגמרא דקאמר פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה משמע דלאו בכל ענין אסרינן עד ט"ו בשבט אלא לפעמים וכדפרישית אבל שיטה אחרת יש דלעולם איסור ערלה נמשך עד שבט של שנה רביעית וה"ה לרבעי עד שבט של חמישית ולא שני לן אם עברו שנים שלימות או מקוטעות ודבר זה הוא מחלוקת ישנה בין גדולי הפוסקים בין הרמב"ם והראב"ד והובא בטי"ד סי' ש"י ועיין ג"כ בבעל המאור ואף שאין אני כדי להכריע מ"מ נ"ל להביא ראיה לשיטת רש"י דלשיטת החולקים קשיא ליה אמאי קבעו ר"ה א' בתשרי וקחשיב משעת קליטה דלא מנכר כלל דהו"ל למיתני אחד באלול ר"ה לנטיעה והיינו משעת הנטיעה ממש וממילא דקליטה הוי באחד בתשרי והכי שפיר טפי לקבוע משעת נטיעה שהוא דבר ידוע ואי משום דלא תימא בנוטע שלשים יום לפני אלול עלתה לו שנה מאי איכפת לן בהא אי מונין שנה שנית מאלול או מתשרי כיון דסוף סוף מיתסר עד שבט של רביעית אבל לשיטת רש"י א"ש דנפקא מיניה במה שהוקבע תשרי לענין אם נטע אחר אלול או אחר תשרי דאי הוי תני א' באלול ר"ה סד"א דחשבינן שנים שלימות עד אלול קמ"ל דתשרי ר"ה וחשבינן שנים שלימות עד תשרי אף ע"ג דלענין שנים מקוטעות לא נפקא מיניה מידי דחשבינן עד שבט אפילו הכי נ"מ לשנים שלימות ודוק. מיהו לפמ"ש לעיל לענין שמיטין ויובלות זה דלא קחשיב א' באלול ר"ה לענין תוספת היינו משום כיון דזמנו שלשים יום לא פסיקא ליה דאלול זימנין מלא וזימנין חסר אם כן מצינן למימר הכא ג"כ לענין נטיעה דערלה אלא דהא גופא צ"ע אי בעינן שלשים יום ממש לענין חשיבות שנה או סגי בחודש כדאמרי' לקמן מדחודש למנוייו שנה נמי למנוייו לפ"ז משמע דסגי בחודש ל"ש מלא ול"ש חסר וצ"ע:

בתוס' בד"ה הא אמרינן יום א' בשנה חשוב שנה השתא לא ידע הא דמסקינן לבסוף דל' לקליטה עכ"ל. ומלבד שלשונם תמוה מאד בזה ומה חידשו בזה שהמקשה לא ידע התירוץ והמסקנא. אלא דיותר קשיא לי האיך אפשר לומר דהמקשה לא ידע הא מילתא דקליטה כיון שמשנה מפורשת היא בשביעית כדמייתי הש"ס בסמוך. תו קשיא לי למאי דבעו למימר דמשום דלא ידע הא מילתא דשלשים לקליטה ומשו"ה הוי בעי לאוקמי כרבי אליעזר דשלשים יום היינו משום חשיבות השנה וקשה התינח ערלה אבל שביעית מאי איכא למימר דהתם לא שייך כלל האי טעמא דחשיבות השנה אע"כ דשלשים היינו משום קליטה ובשלמא לשיטת רש"י מצינן למימר דהמקשה סבר דל' דשביעית היינו משום תוספת ודערלה משום חשיבות שנה מה שאין כן לשיטת התוספת דמסקו לקמן בשמעתין בר"ה שלשים ושלשים דכל מה שנזרע או ניטע בתוספת שביעית מותר לקיים בדיעבד ומוכח ליה מההיא דתנן האורז ופרגין ואם כן קשיא טובא לשיטתם דלסברת המקשה דהכא אמאי מחייבין ליה לעקור כשנטע פחות מל' יום קודם שביעית והני שלשים יום מאי עבידתייהו. ולכאורה היה נראה לי לפרש דהמקשה סבר כי האי סוגיא דגיטין דהא דאמרי' הנוטע בשביעית יעקור היינו משום שישראל מונין נטיעותיהם לשביעית וכפרש"י שם דהיינו לענין ערלה. ולפ"ז מצינן למימר נמי דבנוטע תוך שלשים לפני שביעית נמי קנסינן ליה לעקור מה"ט גופא דהו"ל כאילו ניטע בשביעית ממש כיון שאין מונין לו שנה ראשונה אלא משביעית ואילך אלא דהתוספת לא נחתו להכי כמו שכתבתי בדבריהם לעיל בד"ה ומותר לקיימן ויבואר יותר בסמוך בדבריהם בד"ה שלשים ושלשים וכמו שאפרש בסמוך:

והנלע"ד בכוונתם כאן דאדרבה הא גופא קשיא להו היאך אפשר לומר דהמקשה לא סליק אדעתיה הא מילתא דלקליטה דקשיא כל הני קושיות שהקשיתי לכן כתבו דהמקשה לא ידע הא דמסקינן לבסוף דל' לקליטה פי' דנהי דהוה ידע שפיר מתני' דשביעית דפליגי בקליטה אלא דהוה סבר דלא שייך מלתא דקליטה אלא לענין שביעית דכיון דקודם שנקלט הו"ל כמנחי בכדא נמצא שאין זה פירות שביעית כלל משא"כ לענין ערלה דגזירת הכתוב הוא איסור שלש שנים ומקרא מלא הוא כי תבואו אל הארץ ונטעתם שלש שנים יהיה לכם ערלים וא"כ משמע דבנטיעה תליא מילתא ואע"ג דקודם קליטה הו"ל כמונח בכדא וא"כ משעת קליטה בצרי להו שלש שנים לא איכפת לן כיון שאין הדבר אלא מגזירת הכתוב שמונין משעת נטיעה ואה"נ דמשעת קליטה סגיא בג' שנים פחות שלשים יום כך היתה סברת המקשה למאי דלא ידע המסקנא דל' קתני הכא היינו לקליטה לענין ערלה כמ"ש התוס' לקמן בד"ה שלשים ושלשה דעיקר מילתא לענין ערלה אתמר זה מה שנראה לי לענ"ד בכוונתם ודו"ק: