Commentary page

Pesachim 74b

This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

Read the full text in the reader

Babylonian Talmud · folio map

Pesachim 74b

Pesachim 74b. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 352 words — with the classic commentaries printed on the page.

Rashi

מידב דייבי לפי שכשנתלה בתנור ופי בית שחיטתו למטה הדם יוצא דרך חלל הצואר שקורין פורציל"א ושותת דרך בית שחיטה:

לאחר בישולו קס"ד לאחר בישולו צלי קאמר דצלי נמי קרי בישול כדכתיב בדברי הימים (ב' לה) ויבשלו הפסח באש כמשפט:

דשיע ולא בלע ואפילו בקדירה נמי שרי ואף על גב דליכא למימר כך פולטו:

טפליה בעיסה שקורין פשטיד"א (פשטידה) :

אי מעלי טפליה אם יש טעם יפה בלחם:

הב לי דאיכול וסייעתא לרבה:

בסמידא בעיסה של סלת ואינה נדבקת כל כך ונפרכת מאליה והדם יוצא ממנה:

דמיפריר לשון פירורין:

19 more comments on this page.

Rashi on Pesachim 74b · Sefaria

Tosafot

שאני לב דשיע נראה דכל שכן דמבחוץ הוא יותר שיע ונראה לריב"א דדוקא לגבי דם דסמיך אמרינן דשיע אבל לענין שמנונית דאיסורא לא דמפעפע ולא אמרינן שיע ולהכי גבי לב לא קתני שאוסר ואינו נאסר כדקתני גבי כבד והתם טעמא לאו משום דשיע אלא איידי שהיא טרודה לפלוט לא בלעה ומיהו אור"י בשם ר"ת דהא דמסקינן שאני לב דשיע דיחויא בעלמא הוא וכרבה פסקינן בסמוך דמולייתא שריא:

טפלו ליה בר אווזא פירש בקונטרס דהיינו פשטיד"א ואומר ר"ת וריב"א דלשון טפל לא משמע הכי דמשמע דהיינו טיחה כמו בנות עשירים טופלות אותן בסולת (לעיל פסחים דף מג.) ועוד דבפשטיד"א לא אמרינן כבולעו כך פולטו דחזינן דלא פלטי שמקום מושבם יבש בתנור על כן נראה דהיינו מה שרגילים לטוח בעיסה שבלילתה רכה ורגילים לעשות סביב קורקבנים ובני מעיים שמשימין אותם בשפוד וטחין סביבותן בעיסה רכה כעין פרפיי"ש:

מאן דאסר אפילו פומיה לתחת אף על גב דאמרינן לעיל שאני בית שחיטה דמחלחל ושרי אף על גב דלא אמרינן כבולעו כך פולטו שאני התם שהחלל רחב ביותר ולא דמי לפומא דמולייתא:

וכן ביעי פי' בקונטרס דאסמיקו ובחנם פי' כן משום דפירש רבינו חננאל דאיכא עלייהו קרמא דאסור משום דמא כדאמרינן בגיד הנשה (חולין צג.) ה' קרמי הוו דביעי כו' משום דמא:

אסמיק חלייה אסור פירש בקונטרס מוהל היוצא ממנו כשחותכו ולא גרסינן הוא וחלייה וקשה לר"י דהיכי דמי אי נצלה בשר כל צרכו אף המוהל מותר דלא גרע ממלחיה דאמרינן לעיל דאפילו לקדירה שפיר דמי ואי לא נצלה כל צרכו אמאי בשר מותר מדלא גריס הוא משמע דבעי למימר דבשר שרי ותימה למה יהא מותר אע"ג דדם האברים שרי היכא דאסמיק אסור דהא אליבא דמ"ד גומרי מצמית צמתי אסור על כרחיך צריכין לחלק דאסיר משום דאסמיק וע"י חתיכה אי אפשר שהיה יוצא כולו ועוד מדמייתי בסמוך האי חלא דחליט חדא זימנא מכלל דעד השתא איירי בחלא ממש ולשון אחר שפירש חלא שחולטים אותו בו אחר צלייתו והוא נסחט לתוכו קשה דאית לן למימר דאי חלייה אסור איהו נמי אסור כדמסקינן בכל הבשר (שם קיא.) גבי כבד שהבאתי למעלה ועוד דהתם משמע שהחלא מצמית ולא מפליט ונראה לר"י כמו שפירש ריב"א בשם ה"ג דבבשר חי איירי ומנהג הוא כשנותנים בשר חי לתוך החומץ ואינו שוהה בתוכו לא מפליט מידי ונצמת הדם בתוך הבשר והכל מותר דאכתי לא פירש הדם וכי שוהה בתוכו עד דאסמיק נעקר ממנו הדם ונפלט לתוכו והיינו דקאמר אומצא דאסמיק שנשתהה בחומץ עד דאסמיק הוא וחלייה אסור אבל אי לא אסמיק שרי וההיא דכל הבשר בדלא אישתהי ורבינא כי לא אסמיק נמי חלייה אסיר סבירא ליה אפילו לא אישתהי בגו חלא אלא פורתא הוא נפלט מחמת השורייקי מיהו לא כ"כ שתהא הבשר נאסר בפליטה מועטת כזו ורב אשי מגמע גמועי כמסקנא דכל הבשר דחלייה נמי שרי:

Tosafot on Pesachim 74b · Sefaria

Rabbeinu Chananel

ואתינן לסיועי' ממתני' דתני נותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו ודחי' שאני התם כיון דמחלחל בית השחיטה מידב דאיב ולא בלע ואתינן נמי לסיוע מהא דתנן הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בישולו ומותר ודחי' שאני לב דשיע כלומר הלב סתום הוא ואינו פולט הדם שבתוכו וכי קרע ליה מאחר בישולו מוצאו בתוכו ומשליכו ומותר. וגרסי' בכריתות פ' דם שחיטה בבהמה אמר רבי זירא אמר רב לא שנו הלב קורעו לאחר בשולו ומותר אלא בלב עוף הואיל ואין בו דם כזית אבל לב בהמה דיש בו כזית אסור וחייבין עליו כרת. וקאמר רב בדם דאתי בלב מבחוץ דאמר רבי זירא אמר רב בשעה שהנשמה יוצאה משרף כלומר מגמע כדגרסינן בקיבת עולה כהן שדעתו יפה שורפה חיה: ואמרינן איני דמלייתא שריא דאמרי' כבולעו כך פולטו והא רבין פי' שם חכם טפל בר גוזלא לרב ואמר ליה אי מעלי טפלאיה הב לי ואיכול ודחי' התם בסמידי דאיפרר מלשון פירורין והא רב איקלע לבי ריש גלותא וטפלו ליה בר אוזא ואמר אי לאו דחזיתיה דזיג כי זוגא חיורא לא אכלה ואי ס"ד אמרי' כבולעו כך פולטו מאי אריא זיג אפילו לא זיג נמי ושני' התם בחיורתא דקריר הלכך דסמידא בין אסמיק בין לא אסמיק שרי דחיורתא זיג שרי לא זיג אלא יש בו אדמומית אסור שאר קמחי אסמיק אסור לא אסמיק שרי והא מליתא שריא ואפילו פומא לתחת אמרי מידב דאיב והילכתא מליתא שריא ואפילו פומא לעיל ודוקא צלו כעין הפסח בתנור אבל שליק לא:

אומצא ביעי ומזרקא פליגי בה רב אחא ורבינא בכל התורה כולה וכו' אומצא דאסמיק פי' חתיכה של בשר שהאדימה חתכיה ומלחיה אפילו לבשלה בקדרה מותר שפדי בשפודא מידב דאיב אחתיה אגומריה מישב שאיב וכן הלכה ביעי פי' ביצים בקרמיהו חתכינהו ומלחינהו אפילו לקדרה שריאן חתכנהו ותלנהו בשפודא שריא דמידב דאיבן.

אחתינהו אגומרי הילכתא מישב שאיבן ושרו מזרקי חתכינה בדופקא ומלחינהו אפי' לקדרה שריאן תלנהו בשפודא בית שחיטה לתתאי מידב דאיבן ושרו.

האי אומצא אסמיק הוא וחליה אסור לא אסמיק הוא וחליה שרי אמר מר בר אמימר אבא חלה דהוה חליט חדא זימנא לא הוה חליט ביה זימנא אחרינא ומאי שנא מחלא תמרא.

Rabbeinu Chananel on Pesachim 74b · Sefaria

Meiri

הלב מתוך שיש בו דם כנוס שמתקבץ בתוכו בשעת שחיטה מצד שהבהמה מתאנחת והלב מושך מן הדם שחוצה לו ומתמלא הימנו אין דם זה הכנוס בתוכו יוצא במליחה ומתוך כך קורעו קודם מליחתו ומוציא את דמו ואח"כ מולחו להוציא הדם הנבלע בו כשאר האיברים ומותר אף בקדרה לא קרעו קורעו אחר מליחתו להוציא הדם הכנוס ודיו ואינו צריך מליחה פעם אחרת שאפי' תאמר שבלע מן הדם הכנוס אף הוא פולטו בכח המליחה כבולעו כך פולטו ולא עוד אלא שיש כאן טעם אחר לומר שמתוך שהוא חלק אינו בולע מדם שבתוכו אע"פ שהוא פולט את שלו ולטעם זה אפילו נתבשל בקדרה לאחר מליחתו בלא קריעה קורעו לאחר בישולו ומותר אחר שנמלח הא אלו נתבשל בלא מליחה אוסרין אותו מצד הדם הנבלע בו כשאר האיברים ומשערין בכלו ונמצאת מרויח בטעם זה שאלו לא באת אלא מטעם כבולעו כך פולטו היית אוסרו לקדרה ולא היה מתירו מאותו טעם אלא בצלי:

ולענין ביאור זה שבא לסייעו ממנה לטעם כבולעו כך פולטו אתה צריך לפרש קורעו לאחר בשולו דוקא בצלי וכדכתיב ויבשלו את הפסח שפירושו בצלי עד שתירץ לו שאני לב דשיע ואף בקדרה כן על הדרך שכתבנו ומ"מ יש חולקים שלא לפסוק כתירוץ זה ר"ל שאני לב דשיע מפני שלא בא אלא לדעת המחזר לאסור במוליאתא ומאחר שפסקנו שמוליאתא מותרת אף תירוץ זה נדחה ולא נאמר קורעו לאחר בישולו אלא לצלי אבל לקדרה אוסר אף במליחה כל שלא קרעו אלא שרוב פוסקים כתבו שהתירוץ אע"פ שאין אנו צריכים לו בסוגיא זו מ"מ אמתי הוא מצד עצמו ואף לקדרה מותר בדיעבד ואף הלשון מוכיח כן ר"ל לאחר בישולו וסתם בישול בקדרה משמע אלא שיש לפקפק באיסורו אם הוא נמצא מבוקע בקעים בקעים שמא יצא ממנו דרך הבקע ולמדת שקריעת הלב צלי וקדרה שוים בה להצריך בהם קריעה לכתחילה קודם צליה ובשול ואם לא קרעו [יש] להכשירם בקריעה שאחריהם וכן עיקר:

עוף או שאר בשר שלא נמלח ולא צלאו ולא בשלו בקדרה אלא שעשה לו דפנות של בצק וטפלו לתוכן והניחן בתנור ונאפית שם כאלו שבני אדם קורין בלשון לעז שלנו פאנאדאש יש צדדין שהוא נדון כצלי ומותר ויש צדדין שהוא נדון כקדרה ואסור וכיצד הוא הדין אם היה בצק זה של סלת מותר בין הבשר בין הלחם ואפילו האדים הבצק מבחוץ או מבפנים או בחלק פנימי שבו כשאדם שוברו או חותכו שאין דנין אותו באדמומית של דם אלא מיחל בעלמא שהסלת מתוך שאינו דק ולא נטחן כל כך אין חלקיו מתדבקין כל כך והרי הוא כחלול והדם יוצא וכן הדין בכל קמח גס או מורסן וכיוצא באלו היה הקמח דק ומנופה אסור הכל אפילו לא האדים הבצק שמתוך שחלקיו מתדבקים הרבה אין הדם יכול לצאת ונשאר קצתו עם הבשר או העוף וקצתו נבלע בבצק ומתוך כך הכל אסור אלא שמ"מ אם ראו את הבצק לבן הרבה על תכלית מה שאפשר לו בלובן מותר שקמחים אלו הלבנים ביותר רכים הם והדם יוצא על כל פנים שאר קמחים שאינם לא גסים הרבה ולא דקים הרבה ולא לבנים ביותר הדבר תלוי בהאדמת הבצק אם ראו אותו שהאדים אסור שבודאי אדמומית דם הוא שלא יצא לגמרי ומאחר שלא יצא אף הוא נשאר קצתו ונאסר אף העוף שבפנים ואם לא האדים כבר יצא ומותר הכל וי"מ בלבן ביותר שהתרנו שנאפית העיסה הרבה שמתוך רוב אפייתה ודאי יצא וכן יראה לי שאם נתבקעה העיסה עד שראוה טופחת בלחות שבתוכה מותר ויש פוסקים להתיר בכלם את הבשר שבפנים וכשאסרו לא אסרו אלא בבצק ואף לשון הסוגיא מוכיח כן אלא שעיקר הדברים לדון את הדברים בין על הבשר בין על הבצק הן להיתר הן לאיסור והדבר ברור שהאוסר בצלי אא"כ במליחה מועטת מפרש את זו במליחה מועטת ולשיטתנו אין צורך בכך:

אומצא דאסמיק ענינו בשר שהאדים בסבת דם שנצרר בו מחמת מכה או מחמת סבה אחרת ואין כח במלח להוציאו אא"כ על ידי פתח וחתך ומתוך כך כל שלקדרה צריך חתיכה ומליחה ולצלי אינו צריך כלום לשיטתנו אלא שלשיטת קצת מפרשים צריך מליחה מועטת כשאר צלי הניחו על גבי גחלים דינו כצלי שאין אומרים הגחלים צומתים את הדם אדרבה שואבין אותו כדין שאר צלי ופי' גדולי הדור שאפילו לא הלך אדמימות שבו כשר שאינו אלא לחות של שומן בעלמא:

דין התלמוד שהנחת הבשר בחומץ או חליטתו ברותחין מפליטין את הדם אלא שהגאונים גדרו בדבר זה מפני שאין אנו בקיאים איזה חומץ ואיזה רתיחה מועילין בכך מ"מ לדין התלמוד בשר זה שהאדים מחמת דם הצרור בתוכו אין חליטה או הנחה בחומץ מועלת בו כלל שמכיון שנצרר הדם הרי הוא כדם שפרש וצריך קריעה או חתיכה על כל פנים ואם הניחו בחומץ הוא והחומץ אסורין שאי אפשר שלא פלט בו מעט וצריך לחזור ולמלוח ויש לו תקנה בכך לדעת גדולי המחברים וגדולי המגיהים כתבו שאף מליחה אינה מועלת בו שמאחר שחלטו ולא הוכשר שוב אין לו הכשר ואין נראה כן ובשר אחר שלא האדים מחמת מכה הוא מותר והחומץ אסור שהרי הדם יצא לתוכו הא נחלט שרי הוא לדעת האומר חלא מצמית צמית כלומר שמונע את הדם מלהתפזר ומלפרוש ובהאדים מיהא אינו יכול לו כל כך אחר שהדם כנוס ואנו כבר כתבנו במקומו שהוא מפליט:

החומץ שחלט בו את הבשר פעם אחת לא יחלוט בו בשר אחר שכבר תשש כח החומץ ואינו יכול להפליט ואף לכשתאמר שהחומץ החלוש מעקרו מפליט מ"מ אותו חומץ כחו שמור בתוכו מה שאין כן בחומץ זה שכבר נתפזר כחו והלך לו:

יש גורסין בסוגיא זו אסמיק חליה אסור ומפרשים אותה באומצא דאסמיק שצלאו שהוא מותר ואמר שהמיחל היוצא ממנו מיהא אסור אף לאחר שהגיע לכדי צלייה שמתוך שהדם כנוס אי אפשר שלא יהא שם דם עדיין אבל לא הסמיק מותר הואיל והגיע לשיעור צלייה שמכאן ואילך שומן בעלמא הוא ואע"פ שלענין פסק ראוי לומר כן לענין פירוש מיהא נראה שעל החומץ הוא אומר ממה שסמך לו האי חלא דחלט ביה חדא זמנא וכו':

ביצי הזכר שהאדימו על הדרך שבארנו בבשר וכן חוטין המלאים דם דינן כדין שכתבנו בבשרא דאסמיק לקדרה בחתיכה ומליחה ולצלי בלא כלום וכן על הגחלים וי"מ בביעי האמור כאן קרום שעל גביהן שאסור משום דם כל שנראה בם חוטין אדומים לאחר שלשים יום וצריכה חתיכה ומליחה לקדרה ולצלי או על הגחלים ולא כלום וכבר ביארנוה בפרק גיד הנשה:

Meiri on Pesachim 74b · Sefaria

Maharsha (Chidushei Halachot)

בד"ה שאני לב דשיע נראה דכ"ש דמבחוץ הוא יותר שיע עכ"ל והיינו כפירש"י דשרי אפילו לקדירה דהרוטב מוציא ומוליך הדם לחוץ ולא בלע נמי מבחוץ דהא חזינן דיותר שיע מבחוץ אבל אי לא היה שיע מבחוץ ליכא לפרושי במסקנא נמי אלא בצלי וק"ל:

בד"ה אסמיק חלייה כו' ועוד התם משמע שהחלא מצמית ולא מפליט כו' עכ"ל ק"ק דאימא שאני היכא דאסמיק דמפליט טפי וכן יש לדקדק בפירושם לקמן דאסמיק היינו דאשתהי ודלא אסמיק דלא אשתהי אמאי לא פירשו כפשטא כפירש"י בדאסמיק דהיינו נצרר הדם מחמת מכה וגרסי' הוא וחלא אסור ובלא אסמיק גם החלא שרי כההיא דכל הבשר ויותר יש לדקדק בדברי הטור י"ד סי' ס"ז דבההיא דאסמיק חתכיה ומלחיה כו' דלעיל פי' כפירש"י דהיינו שנצרר הדם ע"י מכה והכא באסמיק הוא וחלא אסור פי' כדברי התוס' דאשתהי ודברי הרא"ש נכונים בזה שכתב כאן כדברי התוספות וכתב על זה ובהאי אומצא דאסמיק פליגי לעיל ואי חתכיה ומלחיה כו' ר"ל דהיינו נמי באשתהי ודו"ק:

Chidushei Halachot on Pesachim 74b · Sefaria

Maharam

בגמרא שאני לב דשיע הא רבין סבא כצ"ל:

Maharam on Pesachim 74b · Sefaria

Gilyon HaShas

גמ' שאני לב דשיע מלשון הכתוב (יחזק' טז) לא רוחצת למשעי:

Gilyon HaShas on Pesachim 74b · Sefaria

Original text

Segment 1

מֵידָב דָּיְיבִי.

the blood flows out. However, in the case of regular stuffing, which is closed on all sides, there is no way for the blood to drain.

Segment 2

נֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: הַלֵּב, קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ. לֹא קְרָעוֹ — קוֹרְעוֹ לְאַחַר בִּישּׁוּלוֹ, וּמוּתָּר. מַאי טַעְמָא — לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן כְּבוֹלְעוֹ כָּךְ פּוֹלְטוֹ?

The Gemara suggests further: Let us say that the following mishna supports him: With regard to the heart of an animal, one must tear it and remove its blood before one roasts or cooks it. And if he did not tear it beforehand, he tears it after it is cooked, i.e., roasted, and it is permitted. What is the reason the heart is permitted although there is presumably still blood inside? Is it not because we say that as it absorbs it, so it emits it, and therefore as the heart is roasted the blood is absorbed in the meat and then discharged, so that no blood is left in the meat, and whatever is still inside the hollow part of the heart can be removed when it is torn open? This would support the opinion of Rabba.

Segment 3

שָׁאנֵי לֵב, דְּשִׁיעַ.

The Gemara refutes the proof: A heart is different because it is smooth and does not absorb much blood. However, generally one does not necessarily rely on the principle that as it absorbs it so it emits it.

Segment 4

(אִינִי) וְהָא רָבִין סָבָא טַפְלֵיהּ הָהִיא בַּר גּוֹזָלָא לְרַב, וַאֲמַר לֵיהּ: אִי מְעַלֵּי טִפְלֵיהּ, הַב לִי וְאֵיכוֹל! הָהִיא בִּסְמִידָא דְּמִפְּרִיר.

The Gemara asks: Is that so? Didn’t Ravin the Elder wrap a particular young dove in dough for Rav and roast it, and Rav said to him: If its dough tastes good, give me some and I will eat? Apparently, according to Rav, although the breading absorbed blood, it also certainly discharged it during the roasting. The Gemara refutes this point: That incident involved fine flour [ semida ], which is crumbly and allows the blood to flow through it.

Segment 5

וְהָא רָבָא אִיקְּלַע לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא וּטְפַלוּ לֵיהּ בַּר אֲווֹזָא, אָמַר: אִי לָא דַּחֲזִיתֵיהּ דְּזִיג כְּזוּזָא חִיוָּרָא, לָא אֲכַלִי מִינֵּיהּ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ ״כְּבוֹלְעוֹ כָּךְ פּוֹלְטוֹ״ — מַאי אִירְיָא כִּי זִיג? אֲפִילּוּ כִּי לָא זִיג, נָמֵי! הָתָם בְּחִיוָּרְתָּא דְּשָׁרִיר.

The Gemara asks: Didn’t Rava happen to come to the house of the Exilarch, and they breaded a young goose for him, and he said: If I had not seen that the breading is as clear as a white, i.e., new, coin, I would not eat from it out of concern that it absorbed some of the blood? And if it should enter your mind to accept the principle that as it absorbs it so it emits it, why note that he ate it particularly because it was clear? Even if it was not clear, it should also be permitted. The Gemara responds: There, it was talking about white flour, which is firm and does not allow the blood to pass through; Rava ate it only because its color indicated that no blood remained in the breading.

Segment 6

וְהִילְכְתָא: דִּסְמִידָא, בֵּין אַסְמֵיק בֵּין לָא אַסְמֵיק — שַׁרְיָא. דְּחִיוָּרְתָּא, אִי זִיג כְּזוּזָא חִיוָּרָא — שַׁרְיָא, אִי לָא — אֲסִיר. דִּשְׁאָר קְמָחִים, אַסְמֵיק — אָסוּר, לָא אַסְמֵיק — שְׁרֵי.

The Gemara concludes: And the halakha is that if one makes the breading of fine flour, whether it turned red from blood or did not turn red, it is permitted. The following rule applies to breading of white flour: If it is clear like a white coin, it is permitted; if not, it is prohibited. With regard to breading of other types of flour, which are not especially firm or crumbly, if the breading turned red, it is prohibited; if it did not turn red, it is permitted.

Segment 7

הַאי מוּלַיְיתָא, מַאן דְּאָסַר — אֲפִילּוּ פּוּמָּא לְתַחַת, וּמַאן דְּשָׁרֵי — אֲפִילּוּ פּוּמָּא לְעֵיל. וְהִילְכְתָא: מוּלַיְיתָא שְׁרֵי, אֲפִילּוּ פּוּמָּא לְעֵיל.

With regard to this meat stuffing in an animal: The one who prohibits one to eat it, Abaye, does so even if the opening is facing downward, allowing the blood to escape more easily. And the one who permits one to eat it, Rabba, does so even if the opening is facing upward. The Gemara concludes: And the halakha is that stuffing is permitted even if the opening is facing upward, in accordance with the lenient opinion.

Segment 8

אוּמְצָא, בֵּיעֵי, וּמִיזְרְקֵי, פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא. בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ רַב אַחָא לְחוּמְרָא וְרָבִינָא לְקוּלָּא, וְהִילְכְתָא כְּרָבִינָא לְקוּלָּא. לְבַר מֵהָנֵי תְּלָת דְּרַב אַחָא לְקוּלָּא וְרָבִינָא לְחוּמְרָא, וְהִלְכְתָא כְּרַב אַחָא לְקוּלָּא.

The Gemara quotes a further discussion concerning the topic of blood absorbed in meat and the preparation of meat permitted for eating. The Gemara addresses three cases: Raw meat [ umtza ] that is eaten without being salted, testicles of an animal, and the large veins of the neck. Rav Aḥa and Ravina disagreed about this. The Gemara points out: In all their discussions about the Torah, whenever there is a dispute between them and there is no explanation as to which of them holds which opinion, the opinion of Rav Aḥa is stringent and the opinion of Ravina is lenient, and the halakha is in accordance with the opinion of Ravina to be lenient. This applies to all their disputes except for these three, in which Rav Aḥa is lenient and Ravina is stringent, and the halakha is in accordance with the opinion of Rav Aḥa to be lenient.

Segment 9

הַאי אוּמְצָא דְּאַסְמֵיק, חַתְכֵיהּ וּמַלְחֵיהּ — אֲפִילּוּ לִקְדֵרָה שְׁרֵי. שַׁפְּדֵיהּ בְּשַׁפּוּדָא — שְׁרֵי, מֵידָב דָּיֵיב. אַחֲתֵיהּ אַגּוּמְרֵי — פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָסַר וְחַד שָׁרֵי. מַאן דְּאָסַר, מִצְמָית צָמֵית. וּמַאן דְּשָׁרֵי, מִישְׁאָב שָׁאֵיב. וְהִילְכְתָא: מִישְׁאָב שָׁאֵיב.

The Gemara explains: With regard to this piece of raw meat that became red from the blood inside it, if one cut it and salted it, it is permitted even to cook them in a pot because it is clear that salt removes blood from meat. If one put it on a spit in order to roast it, it is permitted because the blood flows out. With regard to a case where one placed it on coals, Rav Aḥa and Ravina disagreed about the halakha in this case; one prohibited it and one permitted it. The one who prohibited it reasoned that the coals cause the meat to shrivel and harden, trapping the blood inside. And the one who permitted it reasoned that the heat of the coals draws out the blood, leaving only the meat. And the halakha is that the heat of the coals draws out the blood.

Segment 10

וְכֵן בֵּיעֵי, חַתְכִינְהוּ וּמַלְחִינְהוּ — אֲפִילּוּ לִקְדֵרָה שַׁרְיָין. תְּלִינְהוּ בְּשַׁפּוּדָא — שַׁרְיָין, מֵידָב דָּיֵיב. אַחְתִינְהוּ אַגּוּמְרֵי — פְּלִיגִי בֵּיהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָסַר וְחַד שָׁרֵי. מַאן דְּאָסַר, מִצְמָית צָמֵית. וּמַאן דְּשָׁרֵי, מִישְׁאָב שָׁאֵיב.

And, so too, with regard to testicles: If one cut them and salted them, they are permitted even to be cooked in a pot. If one hung them on a spit in order to roast them, they are permitted because the blood flows out. With regard to a case where one placed them on coals, Rav Aḥa and Ravina disagreed about this; one prohibited it and one permitted it. The one who prohibited it reasoned that it shrivels, and the one who permitted it reasoned that the heat draws out the blood.

Segment 11

וְכֵן מִיזְרְקֵי חַתְכֵיהּ וּמַלְחֵיהּ — אֲפִילּוּ לִקְדֵרָה שְׁרֵי. תַּלְיֵיהּ בְּשַׁפּוּדָא, בֵּית הַשְּׁחִיטָה לְתַתַּאי — שְׁרֵי, מֵידָב דָּאֵיב. אַחֲתֵיהּ אַגּוּמְרֵי — פְּלִיגִי רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָסַר וְחַד שָׁרֵי. מַאן דְּאָסַר, מִצְמָית צָמֵית. וּמַאן דְּשָׁרֵי, מִישְׁאָב שָׁאֵיב. וְהִלְכְתָא: מִישְׁאָב שָׁאֵיב.

And, so too, with regard to large veins: If one cut them and salted them, it is permitted even to cook them in a pot. If one hung them on a spit and the place of the incision of the slaughter is facing downward, it is permitted because the blood flows out. With regard to a case where one placed it on coals, Rav Aḥa and Ravina disagreed about this matter; one prohibited it and one permitted it. The one who prohibited it reasoned that it shrivels, and the one who permitted it reasoned that the heat draws out the blood. And the halakha is that the heat of the coals draws out the blood, and it is permitted.

Segment 12

הַאי אוּמְצָא דְּאַסְמֵיק חַלְיֵיהּ — אֲסִיר. לָא אַסְמֵיק חַלְיֵיהּ — שְׁרֵי. רָבִינָא אָמַר: אֲפִילּוּ לָא אַסְמֵיק נָמֵי חַלְיֵיהּ — אֲסִיר, אִי אֶפְשָׁר דְּלֵית בֵּהּ שׁוּרְיָיקֵי דְּמָא. אֲמַר לֵיהּ מָר בַּר אַמֵּימָר לְרַב אָשֵׁי: אַבָּא מְגַמַּע לֵיהּ גַּמּוֹעֵי. אִיכָּא דְּאָמְרִי: רַב אָשֵׁי גּוּפֵיהּ מְגַמַּע לֵיהּ גַּמּוֹעֵי.

The Gemara raises another discussion with regard to blood absorbed in meat. People would soak raw meat ( Tosafot ) in vinegar in order to ensure that none of the blood would separate from its original place and prohibit the meat from being eaten, as it is permitted to eat blood that has not separated from its original place. This piece of raw meat, whose vinegar became red due to the blood absorbed in it, is forbidden. If its vinegar did not become red, it is permitted. Ravina said: Even if its vinegar did not become red, it is forbidden; it is impossible that it does not have streaks of blood. Mar bar Ameimar said to Rav Ashi: Father, i.e., Ameimar, would swallow the vinegar and was unconcerned that there may be blood in it. Some say Rav Ashi himself would swallow it.

Segment 13

אֲמַר לֵיהּ מָר בַּר אַמֵּימָר לְרַב אָשֵׁי: אַבָּא, הַאי חַלָּא דְּחָלֵיט בֵּיהּ חֲדָא זִימְנָא, תּוּ לָא תָּאנֵי חָלֵיט בֵּיהּ. מַאי שְׁנָא מֵחַלָּא מַתְמְהָא דְּחָלְטִינַן בֵּיהּ? הָתָם — אִיתֵיהּ

Mar bar Ameimar said to Rav Ashi: The practice of my father, Ameimar, was that with regard to vinegar in which he had soaked meat one time to keep in its blood, he would not soak meat in it again. It could no longer keep the blood in the meat. The Gemara asks: In what way is vinegar that has been used once different from weak vinegar, in which we soak meat without concern that it will be unable to keep the blood in the meat? The Gemara explains: There, the

Pesachim 74b

Pesachim 74b

Rashi

Tosafot

Rabbeinu Chananel

Meiri

Maharsha (Chidushei Halachot)

Maharam

Gilyon HaShas

What this page contains

Continue the sequence

Parallel sources

Lessons and study tools

Sages named on this page

Original text