Commentary page
Pesachim 65b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerPesachim 65b
Pesachim 65b. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 324 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
דם שהנפש יוצאה בו דם קילוח שה' דמים הם בפרק דם שחיטה:
אלא ר' יהודה לטעמיה דאמר אין דם מבטל דם הלכך לא בטיל ההוא דאישתפיך ובכל פורתא דמטי מיניה למזבח זריקה היא ומיתכשר ומילתיה דרבי יהודה בזבחים בפרק כל הזבחים שנתערבו דקתני גבי דם זבחים דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם כשר נתערב בדם בהמת חולין או בדם חיה רואין את הפסול כאילו היה מים ואם יש בכשר כדי להיות בהן מראית דם כשר ואם לאו פסול ר' יהודה אומר אין דם מבטל דם:
תניא גרסינן:
לדבריכם למה פוקקין את נקב חומת העזרה שהדמים המתערבין באמה יוצאים בו לחוץ והיו פוקקין אותו בכל ערבי פסחים בשלמא לדידי כדי שלא יצא כל דם הנשפך וכשמילא כוס התערובות נמצא מכולם בתוכו ואם נשפך אחד מהן בלא זריקה נמצא זורק ממנו:
והא קא הוי חציצה בין רגליהן לרצפה דתנן בזבחים (ד' טו:) עומד על הכלי או על גבי רגל חבירו פסול דבעינן לעמוד לשרת ואין זה עמידה:
חוצץ לענין טבילה תנן:
מיתווסי מתלכלכין בדם:
מדו ולבש הכהן מדו בד:
21 more comments on this page.
Rashi on Pesachim 65b · Sefaria
Tosafot
אטו במגס גופיה מקטר ליה רש"י מוחקו משום דבמנחות לא פריך דתניא בכמה דוכתי ומקטירה בכלי שרת וכן מוחק בפ' שני שעירי (יומא סז:) ואין צריך להגיה הספרים דבריש פר' שני דסוטה (ד' טו.) פריך גבי מנחות כי האי גוונא דקתני התם ומעלה ומקטירה בכלי שרת ופריך ובכלי שרת מקטר ליה אימא להקטירה ומשום דהתם פריך ומשני לא פריך לה במנחות והא דפריך הכא גבי אימורים אע"ג דכבר פריך בפרק שני שעירי (יומא ד' סז:) משום דהתם בפרים והכא בכבשים ומיהו יש ספרים דגרסי בברייתא דסוטה מעלן ומקטירן בכלי שרת ומולחן ונותן ע"ג האשים ופריך מקטירן בכלי שרת ס"ד פי' וכי כמו שהוא בכלי שרת מקטירן והא לא מלחן ומשני להקטירן פירוש אחר מליחה ולפי זה יתכן פרש"י ור"ת מפרש דגבי מנחה לא שייך למיפרך דשייך למיתני ומקטירן בכלי שרת כיון שהיא כבר בכלי שרת שהיא נתונה שם להתקדש אבל נתנם במגס משמע שבא לומר שבתוך המגס מקטירם:
מתני' אלו דברים זריקת דמו תנא אגב שחיטתו וקשה לר"י אמאי לא תני נמי הפשט עורו דדחי שבת כדתנן בפירקא דלעיל (פסחים ד' סד.) י"ד שחל להיות בשבת מניח ידו כו' ותולה ומפשיט ותירץ ר"י משום דהוי בכלל הקטר חלביו שאינו יכול להפשיט אלא עד החזה לרבי יוחנן בן ברוקה בפ' כל כתבי (שבת ד' קיו:) ואפילו רבנן דפליגי עליה לא שרו להפשיט כדרכו אלא עד החזה והשאר מפשיט וחותך בחתיכות קטנות כדאמרינן התם לא צריכא דשקיל לה בברזי:
מה ראיה רשות למצוה משמע דמכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מערב יו"ט אסירי לר' אליעזר והקשה ר"ש כהן דבריש תולין (שבת ד' קלז:) אמרינן דרבי אליעזר עדיפא מדר' יהודה ושרי אפי' מכשירי דאפשר מערב יו"ט ותירץ לו ר"י דלא שרי אלא דוקא במשמרת דלא דמיא מלאכה כולי האי:
Tosafot on Pesachim 65b · Sefaria
Rabbeinu Chananel
ואסיקנא דדם לה אינו חוצץ דתניא הדם והדבש והחלב יבשים חוצצין לחין אין חוצצין והנה כיון שהוא זה הדם לח אין חוצצין ברגליהן [ומקשינן] הלא מטנפי מן הדם בגדי הכהנים ואמרינן דמדלו להו פי' שהיו מגביהין בגדיהם מעט שלא יטנפו מן הדם איני והתניא מדו בד כמדתו שלא יחסר ולא יותיר ושנינן לא היו מגביהין בגדיהם [אלא] בהולכת אברים לכבש דלאו עבודה היא כו' ואסקינא בהולכת אברים והולכת דם היו מהלכין על האצטבאות:
כיצד תולין ומפשיטין אונקלאות של ברזל כו' פי' מגיס כמין קערה שנותן בה החלבים כדמתרגמינן קערה מגיסתא.
תאנא כל אחד נותן פסחו בעורו ומפשילו לאחוריו אמר רב עיליש (כזית) [טייעות]:
הדרן עלך תמיד נשחט.
אלו דברים בפסח דוחין את השבת שחיטה וזריקה ומחוי קרביו והקטרת חלביו צלייתו והדחת קרביו כו'. פי' מיחוי קרביו היא שירקא דמעייא והוא כמו שומן רך שדומה למוח וקרוב להיות רעי ועל זה השומן שדומה למוח נקרא מיחוי קרביו:
Rabbeinu Chananel on Pesachim 65b · Sefaria
Meiri
כבר ידעת שצריך שלא יהא דבר חוצץ בין בשר הכהן לבגדי כהונה אפילו נימא אחת חוצצת ופוסלת וכן בין רגלו לרצפת העזרה ומ"מ הדם אינו חוצץ בכך כל שהוא לח שכך אמרו לענין חציצת טבילה הדם והדיו והדבש והחלב יבשין חוצצין לחים אינם חוצצים וכן כל שהוא מהלך על האצטבאות שבעזרה הרי הוא כהולך בקרקע העזרה וצריך שיהיו בגדי כהונה כמדת הלובשן לא פחות ולא יותר ואם היו ארוכים יותר מדאי או קצרים יותר מדאי ועבד בהם פסל אלא שבארוכים כל שהגביהן באבנט עד שנעשו כמדתו כשרה:
הולכת עצים למערכה אינה עבודה וכשרה בזרים כהפשט ונתוח אבל הולכת אימורין למזבח או הולכת איברי עולה לכבש והולכת דם עבודה היא וצריכה כהן ואצ"ל בהקטרה וזה שאמרו נתנו במגיס והקטירן כבר ביארנו במשנה שעל הכהן הוא אומר שאע"פ שהנתינה במגיס היה אפשר לעשותה ע"י זר ההקטרה צריכה כהן ופירושה נתנן אפילו זר במגיס ומקטירן הכהן ולדעת זה אנו גורסין נתנן במגיס והקטירן הקטירן ס"ד כלומר שהרי זר הוא כמו שביארנו במשנה ותירץ נתנן במגיס להקטירן ע"י הכהן ומ"מ יש גורסין נתנן במגיס וכו' במגיס הוא מקטיר להו בתמיהה כלומר והרי הולכת אימורין ואיברים צריכים שיגיעו מיד הכהן למזבח ואין שם כלי שבמנחה הוא שאמרו שקומצה טעון כלי שרת להביאו בו למזבח כמו שביארנו במס' סוטה אבל אימורים ואיברים דוקא ביד ומ"מ יש חולקין שאין צריכה יד ואף ע"י כלי מותר אלא שמ"מ הוא מקשה שנראה מכאן שתיכף שנתנם במגיס יהא מקטירם והרי צריכים מליחה וי"מ במגיס מקטיר להו כלומר שהרי אינו כלי של הקטרה ותירץ להקטירן וכו' כלומר אם ע"י מליחה אם לכונת נתינתם בכלי אחר הראוי להקטרה:
ונשלם הפרק תהלה לאל:
פרק שני בעזרת הבורא:
אלו דברים וכו' כבר ביארנו בתחילת המסכתא שהחלק הראשון שבה הוא לבאר ענין שחיטת הפסח והקרבתו וקצת דברים שבחגיגה הבאה עמו וביארנו קצתם בפרק ראשון וזה הפרק אמנם יסוד ענינו להשלים ביאור זה החלק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון בדברים שדוחים את השבת ודברים שאין דוחין אותו השני בחגיגה הבאה עמו השלישי בענין השחיטה שהיא דוחה שבת שאם שחטו על צד שאין השחיטה ראויה חייב עלי' וביאר איזו היא שחיטה שאינה ראוי' לענין זה זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכוונה על הדרך שיתבאר:
והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר אלו דברים בפסח דוחין את השבת שחיטתו וזריקת דמו ומחוי קרביו והקטרת חלביו אבל צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו אינן דוחין ר' אליעזר אומר דוחין אמר הר"ם אמר השם ית' בקרבן תמיד במועדו וכמו שהיה התמיד קרב בשבת כמו שכתו' בפ' על עולת התמיד יעשה ונסכו כמו כן קרבן פסח היה קרב בשבת ומחוי קרביו פירושו שיוציאו מהם הרעי ומה שאמר חתיכת יבלת הוא שיחתוך אותו בכלי אם יש שם יבלת אבל בידו מותר לחתכה בשבת כאשר נתבאר בסוף ערובין הרכבו והבאתו היא מלאכה לפי שהוא משאוי לדעת חכמים אבל לדעת בן בתירא אינו משאוי כאשר נתבאר מדעתו בפרק הרביעי מזאת המסכתא והבאתו מחוץ לתחום הוא גם כן אסור דאורייתא אצל ר' עקיבא שהוא סובר איסור תחומין דאורייתא ור' אליעזר סבר איסור תחומין דרבנן והחי נושא את עצמו ואפי' בהמה כבן בתירא ולפיכך הם אלו הדברים לפי סברתו כולן משום שבות בלבד אמר ר' אליעזר מה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת אלו שהן משום שבות לא ידחו את השבת אמר לו ר' יהושע יום טוב יוכיח שהתיר בו משום מלאכה ואסר בו משום שבות אמר לו ר' אליעזר מה זה יהושע מה ראיה רשות למצוה ר' יהושע סובר שמחת יום טוב מצוה ואנו נבטל שמחת יום טוב כשיהנה באותה שמחה דבר שיהיה אסור משום שבות כגון הנגון בתופים ובמחולות ובכנרות ובצלצלים שכל זה אסור ביום טוב אע"פ שהוא מצוה אצלו ולפיכך היה נכון אצלו להשיב ולומר יום טוב יוכיח השיב ר' עקיבא הזיה תוכיח שהיא מצוה והיא משום שבות ואינה דוחה את השבת אף אתה אל תתמה על אלו שאע"פ שהן מצוה והם משום שבות לא ידחו את השבת ירצה באמרו הזאת מי חטאת המחוייבת לטומאת מת בשלישי ושביעי כי כשיחול שלישי או שביעי שלו בשבת אין מזין עליו וכמו כן אם יחל שביעי שלו יום שלשה עשר ויהיה יום שבת אין מזין עליו וישאר טמא ולא יקריב קרבן אמר לו ר' אליעזר ועליה אני דן מה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת הזיה שהיא משום שבות לא תדחה את השבת אמר לו ר' עקיבא [או] (אימר) חלוף מה אם הזיה שהיא משום שבות אינה דוחה את השבת אף שחיטה שהיא משום מלאכה לא תדחה את השבת ור' אליעזר סבר שמזין עליו בשבת כדי שלא יבטל קרבן פסח כי אם ישאר למחרתו שהוא יום ארבעה עשר והוזה עליו וטבל אסור לו להקריב פסח כמו שיתבאר אמר לו ר' אליעזר עקיבא עקרת מה שכתוב בין הערבים במועדו בין בחול בין בשבת אמר לו הבא לי מועד לאלו כמועד בשחיטה כלל אמר ר' עקיבא כל מלאכה שאפשר לה לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת שחיטה שאי אפשר לעשות מערב שבת דוחה את השבת והלכה כר' עקיבא:
אמר המאירי אלו דברים בפסח דוחין את השבת וכו' ופרטי הענין סובבים על דבר זה שכל מלאכה שלא היה אפשר לו לעשות מבערב שבת או שאי אפשר להמתינה עד הערב דוחה שבת אף מלאכה גמורה שכך למדוה בגזרה שוה ממה שנאמר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו ואמר בעולת התמיד שבכל יום תשמרו להקריב לי במועדו מה במועדו האמור בתמיד דוחה שבת וכדכתיב בקרבן מוסף שבו על עולת התמיד יעשה אף במועדו האמור בפסח דוחה שבת מיהא בדברים שלא היה אפשר לעשותם מבערב או שאי אפשר להמתין עד הערב ומכאן הוא מתחיל בפרטים אלו ואמר אלו דברים בפסח דוחים את השבת שחיטתו וזריקת דמו שהרי לא היה אפשר בהן מאתמול שזמנם קבוע ליום ארבעה עשר ואי אפשר להמתינם עד הלילה שהרי עבודה הן וצריכות יום כדכתיב ביום צוותו ומיחוי קרביו ר"ל נקיבת המעיים בסכין להוציא הפרש מתוכן שאם יניחנה עד הלילה יסריח והקטר חלביו ר"ל הקטר האימורין ואע"פ שזו אפשר להמתינה עד הלילה שהרי הקטר חלבים ואימורים כל הלילה מ"מ חביבה מצוה בשעתה ועיקר מצותה ביום הוא ודוחה שבת בין בפסח בין בתמידין ומספין אלא שבדיעבד כשרה כל הלילה:
אבל צלייתו אינה דוחה שבת שהרי אפשר לו להמתינה עד הלילה וכן הדחת קרביו עד שיצא הפרש יכול הוא להניחם עד הלילה בלא חשש סרחון וכן הרכבתו על כתפו להביאו לעזרה דרך רה"ר אע"פ שירושלים דלתותיה נעולות בלילה ואינה אלא כרמלית אינו דוחה שבת שאע"פ שאמרו אין שבות במקדש אף לזרים לא אמרוה אלא בעזרה אבל במדינה לא והרי היה אפשר לו להביאו מבערב או שינהיגנה במוסרה וכן הבאתו מחוץ לתחום כלומר שלא בהבאה על כתף אלא בהנהגה שאין כאן איסור הוצאה אלא איסור יציאה חוץ לתחום שאע"פ שאין תחומין מן התורה בכל שבתוך שלש פרסאות אינה דוחה שבת ואצ"ל בחוץ מג' פרסאות שהוא תחום תורה וכן אצ"ל הבאתו מחוץ לעיר על כתפו שיש בו איסור הוצאה מן התורה שלא אמרו חי נושא את עצמו אלא באדם שאינו כפות אבל אדם כפות ובהמה חיה ועוף אפילו מותרין לא נאמר בהם חי נושא את עצמו:
3 more comments on this page.
Meiri on Pesachim 65b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בפירש"י בד"ה הזאה תוכיח כו' דהכי שמע ליה ר' עקיבא כו' עכ"ל כצ"ל מפי' הרע"ב ור"ל דלכך פסיקא ליה לרע"ק בהזאה טפי משום דהכי שמע ר' עקיבא מר"א רבו ור"א גמריה אתעקר ליה כדמסיק לקמן וק"ל:
Chidushei Halachot on Pesachim 65b · Sefaria
Maharam
בתוס' ד"ה זריקת דמו תנא אגב וכו' קשה להם לתוס' אמאי תנא זריקת דמו פשיטא דדחי שבת דהא אינה מלאכה של כלום היא ותירץ שתנא אגב וכו':
Maharam on Pesachim 65b · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' במגיס להקטירם צ"ל והקטירן:
Gilyon HaShas on Pesachim 65b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Pesachim, daf 65, Amud Bet, about 324 words in 13 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 13 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 123 words
Opens “דָּם שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ — מְכַפֵּר. דָּם…”
- Segment 221 words
Opens “תַּנְיָא, אָמַר לָהֶן רַבִּי יְהוּדָה לַחֲכָמִים: לְדִבְרֵיכֶם,…”
- Segment 319 words
Opens “וְהָא קָא חָיֵיץ?! לַח הוּא וְאֵינוֹ חוֹצֵץ.…”
- Segment 433 words
Opens “וְהָא קָמִתַּוְּוסִי מָאנַיְיהוּ, (וּתְנַן) הָיוּ בְּגָדָיו מְטוּשְׁטָשִׁין…”
- Segment 524 words
Opens “וְלָא? וְהָא מִדְּבָעֵי כְּהוּנָּה — עֲבוֹדָה הִיא!…”
- Segment 610 words
Opens “בְּהוֹלָכַת אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ וּבְהוֹלָכַת דָּם, מִיהָא הֵיכִי…”
- Segment 722 words
Opens “כֵּיצַד תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין וְכוּ׳. קְרָעוֹ, וְהוֹצִיאוּ אֶת…”
- Segment 817 words
Opens “יָצְתָה כַּת רִאשׁוֹנָה וְכוּ׳. תָּנָא: כׇּל אֶחָד…”
- Segment 94 words
Opens “הֲדַרַן עֲלָךְ תָּמִיד נִשְׁחָט…”
- Segment 1038 words
Opens “מַתְנִי׳ אֵלּוּ דְּבָרִים בַּפֶּסַח דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת:…”
- Segment 1140 words
Opens “אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וַהֲלֹא דִּין הוּא: מָה…”
- Segment 1246 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מָה זֶה יְהוֹשֻׁעַ?!…”
- Segment 1327 words
Opens “אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְעָלֶיהָ אֲנִי דָּן:…”
Sages named on this page
- Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs
Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…
Source: Pesachim 65b · Segment 12 — “…רְשׁוּת לְמִצְוָה? הֵשִׁיב רַבִּי עֲקִיבָא, וְאָמַר: הַזָּאָה תּוֹכִיחַ, שֶׁהִיא…”
Original text
דָּם שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ — מְכַפֵּר. דָּם שֶׁאֵין הַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ — אֵינוֹ מְכַפֵּר. אֶלָּא רַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם.
This verse indicates that blood with which life leaves the animal, meaning blood that spurts immediately upon slaughter, makes atonement when it is sprinkled on the altar; however, blood with which life does not leave the animal, meaning blood that drains out after the initial spurt, does not make atonement. In that case, even Rabbi Yehuda should be concerned that the blood collected in the cup contains blood squeezed from an animal after the initial spurt concluded. Rather, Rabbi Yehuda conforms to his line of reasoning, as he said: Blood does not nullify blood. The small amount of blood in the cup that is fit for sprinkling on the altar is not nullified even if most of the blood in the cup is blood squeezed from an animal after the initial spurt concluded. Therefore, it may still be sprinkled upon the altar and make atonement.
תַּנְיָא, אָמַר לָהֶן רַבִּי יְהוּדָה לַחֲכָמִים: לְדִבְרֵיכֶם, לָמָּה פּוֹקְקִין אֶת הָעֲזָרָה? אָמְרוּ לוֹ: שֶׁבַח הוּא לִבְנֵי אַהֲרֹן שֶׁיֵּלְכוּ עַד אַרְכּוּבּוֹתֵיהֶם בְּדָם.
It was taught in a baraita that Rabbi Yehuda said to the Rabbis: According to your statement that there is no need to fill a cup of blood from the floor, why did they plug the drains of the Temple courtyard on Passover eve and not let the blood flow immediately into the drainage pipes? They said to him: It is praiseworthy of the sons of Aaron, the priests, to walk in blood up to their ankles, thereby demonstrating their love for the Temple rite.
וְהָא קָא חָיֵיץ?! לַח הוּא וְאֵינוֹ חוֹצֵץ. כִּדְתַנְיָא: הַדָּם וְהַדְּיוֹ וְהֶחָלָב וְהַדְּבַשׁ, יְבֵשִׁים — חוֹצְצִין, לַחִין — אֵין חוֹצְצִין.
The Gemara asks: How could they walk in blood up to their ankles? Doesn’t the blood interpose between the feet of the priests and the floor of the Temple and thereby invalidate the rite? The Gemara answers: The blood is moist and therefore it does not interpose. As it was taught in a baraita : With regard to blood, ink, milk, and honey, when they are dry, they interpose with respect to ritual immersion and other matters; when they are moist, they do not interpose.
וְהָא קָמִתַּוְּוסִי מָאנַיְיהוּ, (וּתְנַן) הָיוּ בְּגָדָיו מְטוּשְׁטָשִׁין וְעָבַד — עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה! וְכִי תֵּימָא דִּמְדַלּוּ לְהוּ לְמָאנַיְיהוּ, וְהָתַנְיָא: ״מִדּוֹ בַּד״ — מִדּוֹ כְּמִדָּתוֹ, שֶׁלֹּא יְחַסֵּר וְלֹא יוֹתִיר! בְּהוֹלָכַת אֵיבָרִין לַכֶּבֶשׁ — דְּלָאו עֲבוֹדָה הִיא.
The Gemara asks further: But don’t their garments become soiled? And we learned in a mishna: If the priest’s garments were soiled and he performed the Temple rite while wearing them, his rite is invalid, because the priestly garments must be fine and beautiful. And if you say that they raised their garments so that the garments would stay clean, there is a difficulty. Wasn’t it taught in a different baraita that explicates the verse: “And the priest shall put on his linen garment [ middo ]” (Leviticus 6:3), that the verse uses the word middo to teach that the garments must be according to his measure [ kemiddato ], fitted to his size, not too short and not too long? If the priest raises his garments, they will no longer be exactly his size. The Gemara answers that the priests would walk in the blood while carrying the sacrificial limbs to the ramp of the altar, which is not actually a rite, but only preparation for a rite.
וְלָא? וְהָא מִדְּבָעֵי כְּהוּנָּה — עֲבוֹדָה הִיא! דְּתַנְיָא: ״וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה״, זוֹ הוֹלָכַת אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ! אֶלָּא: בְּהוֹלָכַת עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, דְּלָאו עֲבוֹדָה הִיא.
The Gemara asks: And is it not one of the rites? But from the fact that this task requires priesthood, as it can be performed only by a priest, the implication is that it is considered a rite. As it was taught in a baraita with regard to the verse: “And the priest shall bring it all and burn it upon the altar; it is a burnt-offering, an offering made by fire, of a satisfying aroma to the Lord” (Leviticus 1:13), that this is referring to the carrying of the limbs to the ramp. Rather, we must say that the priests would walk in the blood while carrying wood to the wood pile on the altar, which is not a rite.
בְּהוֹלָכַת אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ וּבְהוֹלָכַת דָּם, מִיהָא הֵיכִי אָזְלִי? דִּמְסַגִּי אַאִיצְטְבֵי.
The Gemara asks: But if the floor of the Temple was full of blood, how did they walk without soiling their garments while carrying the limbs to the ramp and while carrying the blood to the altar? The Gemara answers: They would walk on platforms raised above the floor and thereby avoid soiling their clothes.
כֵּיצַד תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין וְכוּ׳. קְרָעוֹ, וְהוֹצִיאוּ אֶת אֵמוּרָיו. נְתָנָם בְּמָגֵיס לְהַקְטִירָם. אַטּוּ הוּא גּוּפֵיהּ הֲוָה מַקְטַר לְהוּ? אֵימָא: לְהַקְטִירָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
It was taught in the mishna how one would suspend and flay the Paschal lamb, and that after the flaying he would tear it open and remove its sacrificial parts and then place them in a large basin in order to burn them. The Gemara asks: Is that to say that he himself, the priest who placed the sacrificial parts in the basin and no one else, would burn them? The Gemara answers: Correct the wording of the mishna to say: In order to burn them on the altar, meaning that he would place them in a large basin as preparation for their being burned on the altar, but not that he himself would necessarily burn them.
יָצְתָה כַּת רִאשׁוֹנָה וְכוּ׳. תָּנָא: כׇּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן פִּסְחוֹ בְּעוֹרוֹ, וּמַפְשִׁיל לַאֲחוֹרָיו. אָמַר רַב עִילִישׁ: טַיָּיעוּת.
It was also stated in the mishna: The first group exited the Temple courtyard with their Paschal lambs. It was taught in a baraita : Each and every one would place his Paschal lamb in its hide and cast it over his shoulder behind him and carry it home that way. Rav Ilish said: They carried it home in the manner of Arab merchants [ tayya’ut ].
הֲדַרַן עֲלָךְ תָּמִיד נִשְׁחָט
MISHNA: These are the matters related to the Paschal lamb that override Shabbat, when the eve of Passover occurs on Shabbat: Its slaughter, the sprinkling of its blood, the cleaning of its intestines and the burning of its fats on the altar, all of which are services that must be performed on Passover eve while it is still day. However, its roasting and the washing of its intestines, which need not be done by day, do not override Shabbat; rather, one waits until after Shabbat to perform these tasks. Carrying the Paschal lamb through a public domain does not override Shabbat. The Paschal offering consisted of either a lamb or a goat, sometimes quite young and unable to walk the entire way, so that it had to be carried on a person’s shoulders. Similarly, bringing it from outside the Shabbat limit and cutting off its wart do not override Shabbat, as all these tasks could have been performed before Shabbat. A wart is considered a blemish that disqualifies the animal from being brought as an offering, but once the wart is removed, the animal is fit to be sacrificed on the altar. Rabbi Eliezer says: All of these procedures override Shabbat.
מַתְנִי׳ אֵלּוּ דְּבָרִים בַּפֶּסַח דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת: שְׁחִיטָתוֹ, וּזְרִיקַת דָּמוֹ, וּמִיחוּי קְרָבָיו, וְהַקְטָרַת חֲלָבָיו. אֲבָל צְלִיָּיתוֹ וַהֲדָחַת קְרָבָיו — אֵינָן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. הַרְכָּבָתוֹ, וַהֲבָאָתוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם, וַחֲתִיכַת יַבַּלְתּוֹ — אֵין דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: דּוֹחִין.
Rabbi Eliezer said: Could this not be derived through an a fortiori inference? If slaughter, which is ordinarily forbidden on Shabbat as a biblically prohibited labor, nonetheless overrides Shabbat when performed for the sake of the Paschal lamb, then these activities, namely carrying the animal, bringing it from outside the Shabbat limit, and the like, which are prohibited due to rabbinic decree, should they not override Shabbat? Rabbi Yehoshua said to him: The law governing a Festival proves otherwise, for the Torah permitted on it acts that are normally prohibited as labor, such as slaughtering, cooking, and baking, and yet it is forbidden to do on it acts that are prohibited due to rabbinic decree. Thus, we cannot derive policy with regard to rabbinic prohibitions from the rules that govern Torah laws.
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וַהֲלֹא דִּין הוּא: מָה אִם שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה — דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, אֵלּוּ, שֶׁהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת — לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: יוֹם טוֹב יוֹכִיחַ, שֶׁהִתִּירוּ בּוֹ מִשּׁוּם מְלָאכָה, וְאָסוּר בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבוּת.
Rabbi Eliezer said to him: What is this, Yehoshua? How can you suggest such a weak proof? What proof can be deduced from optional activities that would apply to a mitzva? How does the fact that rabbinic decrees remain in effect on a Festival with respect to optional activities prove that one is also forbidden to transgress a rabbinic decree in order to fulfill the mitzva of offering the Paschal lamb? Rabbi Akiva responded and said in defense of Rabbi Yehoshua’s opinion: Sprinkling the purifying water of a red heifer upon someone who had contracted ritual impurity through contact with a corpse proves the matter, for it is done for the sake of a mitzva, in order to allow the person to offer the Paschal lamb, and it is prohibited only due to rabbinic decree, and nonetheless it does not override Shabbat, for the purification rite is not performed on the eve of Passover that falls on Shabbat. So, too, you should not be surprised about these activities, namely carrying the animal, bringing it from outside the Shabbat limit, and cutting off its wart, that although they are performed for the sake of a mitzva and they are prohibited only due to rabbinic decree, they do not override Shabbat.
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מָה זֶה יְהוֹשֻׁעַ?! מָה רְאָיָה רְשׁוּת לְמִצְוָה? הֵשִׁיב רַבִּי עֲקִיבָא, וְאָמַר: הַזָּאָה תּוֹכִיחַ, שֶׁהִיא מִשּׁוּם מִצְוָה, וְהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת, וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל אֵלּוּ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִשּׁוּם מִצְוָה, וְהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת, לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת.
Rabbi Eliezer said to him: I do not accept this proof. With regard to this sprinkling itself, I infer that it, too, is permitted for the same reason: If slaughter, which is a biblically prohibited labor, overrides Shabbat, is it not right that sprinkling the purifying water of a red heifer, which is prohibited only due to rabbinic decree, should override Shabbat? You cannot challenge me based on a premise with which I disagree.
אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְעָלֶיהָ אֲנִי דָּן: וּמָה אִם שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה — דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת — אֵינוֹ דִּין שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת?