Commentary page
Pesachim 62a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerPesachim 62a
Pesachim 62a. The full printed text of this folio side — 14 numbered segments, about 380 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
בהאי קרא פליגי וכשיתכפרו בו ערלים דקאמר שאין מנויין עליו קאמר ומשום מחשבת שלא למנוייו קאמרי אבל במנויין עליו ושחטו למולים שהן נמי מנויין לזרוק דמו למנוייו ערלים שבהם לבדם דהויא כולה זריקה לערלים מנוייו דכולי עלמא פסול ובערלים שאינן מנויין ומשום מחשבת שלא למנוייו פליגי ובהאי קרא דשלא למנוייו בזריקה מהכא נפיק בכל הקרבנות לכפר עליו היינו זריקה עליו ולא על הזורק לשם חבירו:
רבה סבר חבירו דפסול משום שינוי בעלים דומיא דידיה בעינן מה הוא דבר כפרה כו':
מתקן נפשיה מל את עצמו:
הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה לא לקי ואע"ג דאיהו השתא לא סעד ליה ולא צריך למידי:
אלא דרב חסדא קשיא השתא היכא דלא מחוסר מעשה כגון זימון אורחים דלאו מעשה הוא לית ליה הואיל הכא גבי ערל דמחוסר מעשה אית ליה הואיל:
לקולא לפוטרו ממלקות:
לחומרא לפסול בפסחים:
בטומאת גברי שנמנו עליו טמאים וטהורים וכדפרישית לעיל:
6 more comments on this page.
Rashi on Pesachim 62a · Sefaria
Tosafot
האי מחוסר מעשה כו' הקשה ריב"א דבפ' אלו עוברין (פסחים דף מז:) מסיק כתישה בי"ט מי שרי משמע אי הוה שרי אמרינן הואיל אע"ג דמחוסר מעשה ותירץ ר"י דהאי מעשה דמילה חשיב טפי:
כי לית ליה לקולא וכו' נראה דרב חסדא לא פסל אלא מדרבנן דמדאוריי' לא שייך לחלק בין לחומרא בין לקולא ומדאוריי' לא אמרינן הואיל כלל אפי' לחומרא וכן מוכח בר"פ שני שעירים (יומא דס"ב:) דקאמר רבינא השתא דאמר ר"ח מחוסר הגרלה כמחוסר מעשה דמי פי' אם שחט שעיר יום הכפורים בחוץ היה פטור משום דמחוסר הגרלה אי לאו משום דחזי לשעיר חיצון שלמים ששחטן קודם פתיחת ההיכל פטור מחוסר פתיחה כמחוסר מעשה דמי אלמא לית ליה הואיל אפילו לחומרא ואין להקשות אי מדרבנן היאך יתחייב פסח אחר הא קמייתי חולין לעזרה לא היא כיון דלא יזרוק הדם אינו יוצא ומותר לצאת באחר וכן מוכח בכיצד צולין דאמר רב לא זרק את הדם חייב לעשות פסח אחר כו' (תימה דהשתא לרב אשי דמחשבת ערלים המנויין לכ"ע פסל אף בזריקה וכשאינם מנויין איכא מאן דמכשר וסברא משמע איפכא דהשתא כשאינה מנויין לא פסלה כ"ש במנויין):
מאי שנא טומאה דפשיטא ליה ומאי שנא ערלה דמספקא ליה תימה לרשב"א דלמא טומאה פשיטא ליה משום דילפינן טומאת גברי מטומאת בשר וכי תימא דמשמע ליה דאי פשיטא לן בטומאת גברי דלא עשה בה מקצת טומאה ככל טומאה הוא הדין בערלה משום דמחד קרא דלפי אכלו נפקי ותו לא הוה שייך למילף מזמן מכל מקום מאי קאמר דנין דבר שלא הותר מכללו כו' הא ע"כ איכא למילף טפי טומאת גברי מטומאת בשר דהוי טומאה מטומאה ודמי ליה בכל צד מדנילף טומאת גברי מזמן דלא דמי ליה כלל וכיון דפשיטא לן בטומאה דגברי פשיטא לן נמי בערלה כיון שיש להשוותם והיכי קבעי למילף ערלה מזמן ואומר ר"י דטומאת גברי נמי איכא למימר דנילף טפי מזמן מדנילף מטומאת בשר משום דדנין פסול מחשבה מפסול מחשבה ולא תוכיח טומאת בשר דלא הוי פסול מחשבה:
ערל משלח קרבנות וטמא משלח כו' כרבי עקיבא אתיא דמרבי ערל כי טמא בחגיגה (דף ד:) דאי לאו הכי לייתי איהו גופיה קרבנותיו וקשה לר"י בריש חגיגה (שם) טמא פטור מן הראייה שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה וכל שאינו כו' משמע דטמא אינו משלח שום קרבן דבההוא קרא גופיה כתיבי שאר קרבנות עולותיכם וזבחיכם וגו' ואומר ר"י דמכל מקום דווקא בחגיגה שתלויה בביאה קפיד קרא ואע"ג דכל הקרבנות כתיבי בקרא לא קאי אכולהו דהא מעשרות ותרומה כתיבי נמי התם ועוד קשה לר"י טמא איך משלח קרבנות והא בעי סמיכה ואפילו למאן דאמר ביאה במקצת לא שמה ביאה ליכא למימר אפשר דמעייל ידיה וסמיך דהא בפרק כל הפסולים (זבחים דף לג.) אמרינן כל הסומך ראשו ורובו מכניס מאי טעמא כל כחו בעינן ותירץ ר"י דהכא מיירי בעופות וכן משני בכל הגט (גיטין דף כח:) אי נמי בבכור ומעשר דלא בעי סמיכה כדתנן פרק שתי מדות (מנחות דף צב:) ובקרבן נשים ליכא לאוקמי משום ערל: [וע"ע תוס' יבמות קד:
ד"ה דאמר]
Tosafot on Pesachim 62a · Sefaria
Rabbeinu Chananel
ומי אית ליה לרב חסדא הואיל והא איתמר האופה מיום טוב לחול רב חסדא אמר לוקה רבה אמר אינו לוקה הואיל ואי מקלעי ליה אורחין חזי ליה כו' הנה רבה הוא דאית ליה הואיל אבל רב חסדא לית ליה הואיל כו' פי' מחוסר מעשה מילה ופרקי' כי לית ליה לרב חסדא הואיל להקל אבל לחומרא אית ליה:
ומתמהי' מאי שנא האי תנא דאי איכא מקצת מבני חבורה טמאין ומקצתן טהורין דפשיטא ליה דלא פסלי הטמאין לטהורין אבל אוכלין הטהורין ולא חיישינן לטומאה ואי איכא מקצת מבני חבורה ערלים ומקצתן מולין דמספקא ואמר ליה רבינא בטומאת בשר היא דאמר כגון שנטמא מקצת אבריו של זבח שהטמאין נשרפין והטהורין נאכלין ולא פסלי הטמאין לטהורין: ומי מצית לאוקמה בטומאת בשר והא תאני סיפא דנין דבר שאינו נוהג בכל הזבחים היינו ערלה מדבר שאינו נוהג בכל הזבחים הטומאה ואי בטומאת בשר אמאי אינה נוהגת בכל הזבחים מי משכחת בשר זבח טמא שהותר אלא בטומאת גברי ומאי אינה נוהגת בכל הזבחים דערל וטמא משלחין קרבנותיהן וקרבין דלא גרעי מנכרי ותנן בשקלים נכרי ששלח עולתו ממדינת הים ושלח עמהן נסכין קרבין משלו כו' ותנן נמי בגטין השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים כו'. ותנינן בתורת כהנים ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו וגו' יכול השוחט לערלים ולטמאים יהא בלא ירצה ת"ל המקריב אותו בלא ירצה ואין השוחט לערלי' ולטמאין בלא ירצה מכאן שהערל והטמא משלחין קרבנותיהן דכהנים אכלו להו וראויין הן (ואפי') [אבל] בפסח לא ערל ולא טמא אין משלחין פסחיהן דהא איש לפי אכלו תכוסו כתיב והני לאו בני אכילה נינהו ואמר רבינא שם טומאה פריך ולעולם רישא בטומאת בשר סיפא בטומאת גברי איבעית אימא רישא וסיפא בטומאת בשר ומאי אינה נוהגת בכל הזבחים [דבכל הזבחים] בין נטמא חלב ובשר קיים ובין נטמא בשר וחלב קיים זורק את הדם כדבעינן למימר קמן ואלו פסח נטמא חלב כו' ודברים פשוטין הן והאי דפריך ואל תוכיח טומאה שהותרה מכללה בפסח שבא בטומאה פריך דתנן פסח הבא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא בתחלתו אלא לאכילה:
Rabbeinu Chananel on Pesachim 62a · Sefaria
Meiri
כבר ביארנו למעלה לדעתנו ששנוי בעלים פוסל בכל ארבע עבודות ר"ל הן ששנה בשעת שחיטה או בשעת קבלה או בשעת הולכה או בשעת זריקה ולדעת זה מה שאמרו בסוגיא זו ונרצה לו לכפר עליו עליו ולא על חברו כלומר ודוקא בכפרה שהיא זריקת דמים הא בשאר עבודות אינה פוסלת אין הלכה כן אלא שנוי בעלים פוסל בכל ארבע עבודות אם שלא לעלות בכל הזבחים אם לפסול בפסח וחטאת ומ"מ אינו פוסל אלא כששנה לבעלים שהן בני חיוב כמוהו אבל אם שנה לשם גוי בכל הקרבנות או אף לשם ערל ישראל בפסח שאין ערל כשר בו בשום פנים הואיל ואינו מן המנויים אינו פוסל שאינו בר כפרה שאלו היה מן המנויים ושחט או זרק לערלים המנויים לבד ודאי פסול שאין כאן שנוי בעלים אלא שחיטה לערלים אבל בשאינן מנויים שהוא שנוי בעלים אינו פוסל אחר שאינו בר כפרה ואין אומרין הואיל ואי בעי מתקן נפשיה כלומר שיכול למול את עצמו אף עכשיו נקרא ראוי וכמו שאמרו באופה מיום טוב לחול שאינו לוקה מטעם הואיל ואי מקלעי ליה אורחים כמו שביארנו בפסח ראשון שבזו אינו מחוסר מעשה ואומרין בו הואיל אפי' לקולא אבל כל שהוא מחוסר מעשה אין אומרין בה הואיל אפי' לחומרא כמו שביארנו במסכת יומא בפרק שני שעירי יום הכפורים בענין שחט שעירי יום הכפורים עד שלא הגריל עליהם כמו שביארנו שם ושמא תאמר לענין ביאור האיך ראוי לומר כאן הואיל והלא אף כשימול את עצמו צריך הוא הזאה שלישי ושביעי שהרי אמרו הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר אפשר שלא נאמרה אלא בגוי שנתגייר אבל ערל ישראל טהור ביומו:
זה שביארנו במשנתנו שמקצת טומאה אינה ככל טומאה לא סוף דבר בטומאת גברי על הדרך שביארנוה והוא שאם שחטו לשם טמאים וטהורים כשר אלא אף בטומאת בשר כן ר"ל שאם נטמא מקצת הבשר כגון המעיים שהם נצלים לבדם בתנור ואינם מחוברים לכבש לא נטמא הכל אלא שורפין אותם ושאר הבשר נאכל:
כל הזבחים הואיל ואין עיקרן לאכילה אם נטמא הבשר הואיל והחלב קיים שהוא ראוי לאכילת מזבח או שנטמא החלב והבשר קיים שהוא ראוי לאכילת אדם זורק את הדם אבל קרבן הפסח הואיל ועיקרו לאכילה הוא בא אם נטמא החלב והבשר קיים זורק את הדם אבל כל שנטמא בשר אע"פ שהחלב קיים אינו זורק את הדם כמו שיתבאר בפרק צליה:
Meiri on Pesachim 62a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
תוס' בד"ה כי לית ליה כו' תימא כו' וסברא משמע איפכא דהשתא כשאינן מנוין לא פסלה כו' עכ"ל ר"ל דסברא משמע איפכא דהא כיון דבלא ערלים גרע שלא למנויו מלמנויו היאך במחשבת ערלים יגרע למנויו משלא למנויו דאע"ג דגלי קרא דפסול מחשבת שלא למנויו אינו בערלים מ"מ מחשבת ערלים יפסל בשלא למנויו דלא עדיף מלמנויו דפסיל ביה מחשבת ערלים ומהרש"ל כתב על דברי התוס' שטעות הוא וא' מבעלי הגליונים הגיה כן ותימה על תמיהתם כו' עכ"ל ולא ידעתי למה כי דברי התוס' ברורים הם בלי גמגום כמו שכתבנו ודו"ק:
בד"ה מ"ש טומאה כו' ואור"י דטומאת גברי נמי א"ל דנילף טפי מזמן כו' דדנין פסול מחשבה כו' עכ"ל למאי דמסיק דסיפא נמי בטומאת בשר ק"ק לפ"ז אמאי לא קאמר הך פרכא או כלך לדרך זה דדנין ערלה פסול מחשבה מזמן שהוא פסול מחשבה ואל תוכיח טומאת בשר דלא כו' דע"כ אתינן להך פירכא מכח קושיית התוס' דנילף טומאת גברא מטומאת בשר כו' וק"ל:
Chidushei Halachot on Pesachim 62a · Sefaria
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger
בהאי קרא קמיפלגי, ונרצה לו כו', פירש"י שלא למנוייו בזריקה מהכא נפקא וכו'. ולא זכיתי להבין דהא בלאו קרא זה דשינוי בעלים פוסל בעלמא, מ"מ הי' פסול בפסח, דהא בשוחט שלא למנוייו דלית בי' משום שינוי בעלים בעלמא, מ"מ בפסח פסול, דהוי בכלל שלא לאוכלין דפסול מטעם במכסת נפשות דצריך שיהי' לשם אוכליו, ושאינן מנויין לאו אוכליו הן, וכן שוחט ע"מ לזרוק דמו לטמאים ולערלים מנויים פסול, דצריך שתהא שחיטה ע"מ לזרוק לאוכליו, וא"כ בשוחט לזרוק שלא למנויו פסול משני טעמים, א' מטעם שינוי בעלים דאתי' מקרא ונרצה לו, ב' מטעם דהוי שוחט ע"מ לזרוק שלא לאוכליו, א"כ באם האינם מנויים ערלים, נהי מדין ש"ב אין לפסול דלאו בר כפרה דכוותיה, מ"מ לפסול מכח שלא לאוכליו, והוי תרי פעמים שלא לאוכליו מצד אינם מנויים ומצד דהם ערלים, ועי' תוס', ומהרש"ל מחק דבריהם ומהרש"א קיים דבריהם דקושייתם מטעם לזרוק לערלים, כיון דאם היו מנויים פסול, מה"ת לומר כיון דהם ג"כ אינם מנויים דכשר, אבל לענ"ד בלא"ה קשה דהכא שלא למנוייו פסול מדין שלא לאוכליו, ובזה מה בכך דהם ג"כ ערלים, ואינם בר כפרה כמותו דאין בו משום ש"ב, מ"מ לפסול מדין שלא לאוכליו, וד' יאר עיני העורות והיו למאורות:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Pesachim 62a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Pesachim, daf 62, Amud Aleph, about 380 words in 14 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 14 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 133 words
Opens “בְּהַאי קְרָא קָמִיפַּלְגִי: ״וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו״…”
- Segment 219 words
Opens “וְרַב חִסְדָּא סָבַר: הַאי עָרֵל נָמֵי, כֵּיוָן…”
- Segment 320 words
Opens “וּמִי אִית לֵיהּ לְרַב חִסְדָּא ״הוֹאִיל״? וְהָא…”
- Segment 425 words
Opens “רַבָּה אָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה: אָמְרִינַן ״הוֹאִיל וְאִי…”
- Segment 531 words
Opens “בִּשְׁלָמָא דְּרַבָּה אַדְּרַבָּה לָא קַשְׁיָא: הָכָא מְחוּסָּר…”
- Segment 663 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי…”
- Segment 721 words
Opens “גַּבֵּי עׇרְלָה נָמֵי הָא לָא פָּסְלִי, דִּתְנַן:…”
- Segment 824 words
Opens “אֶלָּא בְּטוּמְאַת בָּשָׂר, וּמַאי לֹא עָשָׂה בָּהּ…”
- Segment 935 words
Opens “בְּמַאי אוֹקֵימְתָּא — בְּטוּמְאַת בָּשָׂר? אֵימָא סֵיפָא:…”
- Segment 1031 words
Opens “אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּטוּמְאַת גַּבְרֵי, וּמַאי אֵינוֹ נוֹהֵג…”
- Segment 117 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ: אִין, שֵׁם טוּמְאָה קָא פָרֵיךְ.…”
- Segment 1228 words
Opens “וְאִיבָּעֵית אֵימָא: סֵיפָא נָמֵי בְּטוּמְאַת בָּשָׂר. וּמַאי…”
- Segment 1319 words
Opens “וְאִילּוּ בְּפֶסַח, נִטְמָא חֵלֶב וּבָשָׂר קַיָּים —…”
- Segment 1424 words
Opens “בְּמַאי אוֹקֵימְתָּא — בְּטוּמְאַת בָּשָׂר? אֵימָא סֵיפָא:…”
Sages named on this page
- Mar Zutra b. Rav Mari · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim
Rav Mari was a sixth-generation Amora, a contemporary and discussion partner of Ravina the Last, despite being significantly younger.
Source: Pesachim 62a · Segment 6 — “אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי לְרָבִינָא: קָתָנֵי,…”
Encyclopedia entries citing this page
- Mar Zutra b. Rav Mari · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim
Rav Mari was a sixth-generation Amora, a contemporary and discussion partner of Ravina the Last, despite being significantly younger.
Cited source: Pesachim 62a
All 2 sources this entry cites
Original text
בְּהַאי קְרָא קָמִיפַּלְגִי: ״וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו״ — עָלָיו וְלֹא עַל חֲבֵירוֹ. רַבָּה סָבַר: חֲבֵירוֹ דּוּמְיָא דִידֵיהּ. מָה הוּא דְּבַר כַּפָּרָה — אַף חֲבֵירוֹ דְּבַר כַּפָּרָה, לְאַפּוֹקֵי הַאי עָרֵל דְּלָאו בַּר כַּפָּרָה הוּא.
disagree with regard to this verse, which is stated with regard to a different offering: “And it shall be accepted for him to make atonement for him” (Leviticus 1:4). It is inferred: For him and not for his fellow. One cannot achieve atonement through an offering that has been designated for someone else. Rabba and Rav Ḥisda disagree with regard to the halakhic conclusions that should be drawn from this law. Rabba holds that the law applies to another who is similar to him: Just as he is eligible for atonement through the sprinkling of the blood of this offering, so the law applies to another who is eligible for atonement. This comes to exclude this uncircumcised person, who is not eligible for atonement. Since an uncircumcised person is not fit for the Paschal lamb, slaughtering it for him does not disqualify the offering.
וְרַב חִסְדָּא סָבַר: הַאי עָרֵל נָמֵי, כֵּיוָן דְּבַר חִיּוּבָא הוּא — בַּר כַּפָּרָה הוּא, [הוֹאִיל] דְּאִי בָּעֵי מְתַקֵּן נַפְשֵׁיהּ.
And Rav Ḥisda holds that with regard to this uncircumcised person as well, since he is obligated to bring the Paschal lamb, he is considered eligible for atonement through the Paschal lamb. Why is an uncircumcised person seen as obligated to bring the Paschal lamb? Since if he wants, he can make himself fit through circumcision, and the obligation will automatically apply to him. There is a way for him to include himself among those who eat the offering; therefore, he cannot categorically be considered someone who is not eligible for atonement. Consequently, slaughtering the Paschal lamb for him disqualifies the offering.
וּמִי אִית לֵיהּ לְרַב חִסְדָּא ״הוֹאִיל״? וְהָא אִיתְּמַר: הָאוֹפֶה מִיּוֹם טוֹב לְחוֹל, רַב חִסְדָּא אָמַר: לוֹקֶה. רַבָּה אָמַר: אֵינוֹ לוֹקֶה.
The Gemara challenges this explanation: But does Rav Ḥisda accept this argument of since? Does he maintain that one can discuss a situation that does not exist due to the possibility that the present circumstances might change? But it was said that Rabba and Rav Ḥisda disagree about this as it pertains to the case of one who bakes on a Festival for use during the week: Rav Ḥisda said he is flogged for having violated the Festival by baking in order to eat the food on a weekday; Rabba said he is not flogged.
רַבָּה אָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה: אָמְרִינַן ״הוֹאִיל וְאִי מִקַּלְעִי לֵיהּ אוֹרְחִים חֲזֵי לֵיהּ, הַשְׁתָּא נָמֵי חֲזֵי לֵיהּ״ וְלָא לָקֵי. רַב חִסְדָּא אָמַר לוֹקֶה: לָא אָמְרִינַן ״הוֹאִיל״.
The Gemara explains: Rabba said he is not flogged for the following reason: Since if guests arrive, whatever he bakes will be fit for him to use on the Festival itself, and he will not be guilty of any transgression, now too, although guests have not yet arrived, the food is considered fit for him, and he is not flogged. At the time of the baking, the act was not unequivocally prohibited. Rav Ḥisda said he is flogged; we do not state the principle of since. At first glance, there is an internal contradiction with regard to the opinions of both Rabba and Rav Ḥisda.
בִּשְׁלָמָא דְּרַבָּה אַדְּרַבָּה לָא קַשְׁיָא: הָכָא מְחוּסָּר מַעֲשֶׂה, הָתָם דְּלָא מְחוּסָּר מַעֲשֶׂה. אֶלָּא דְּרַב חִסְדָּא אַדְּרַב חִסְדָּא קַשְׁיָא! אָמְרִי: כִּי לֵית לֵיהּ לְרַב חִסְדָּא ״הוֹאִיל״ — לְקוּלָּא, לְחוּמְרָא — אִית לֵיהּ.
The Gemara notes: Granted, the apparent contradiction between the first statement of Rabba and the second statement of Rabba is not difficult. Here, in the case of the Paschal lamb whose blood is sprinkled for an uncircumcised person, an action is lacking, as the person must undergo circumcision in order to become eligible to eat from the Paschal lamb. However, there, in the case of one who bakes on a Festival, no action is lacking on the part of the baker. But the first statement of Rav Ḥisda and the second statement of Rav Ḥisda are difficult to reconcile. They say, in answer to this contradiction: When Rav Ḥisda does not accept the principle of since, it is only to be lenient and exempt a person from lashes; however, to be stringent and disqualify the Paschal lamb, he does accept this line of reasoning.
אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי לְרָבִינָא: קָתָנֵי, הוֹאִיל וְעָרְלָה פּוֹסֶלֶת וְטוּמְאָה פּוֹסֶלֶת, מָה טוּמְאָה לֹא עָשָׂה בָּהּ מִקְצָת טוּמְאָה כְּכׇל טוּמְאָה — אַף עׇרְלָה לֹא עָשָׂה מִקְצָת עׇרְלָה כְּכׇל עׇרְלָה. הַאי טוּמְאָה הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא בְּטוּמְאַת גַּבְרֵי, וּמַאי ״לֹא עָשָׂה בָּהּ מִקְצָת טוּמְאָה כְּכׇל טוּמְאָה״ — דְּאִי אִיכָּא אַרְבְּעָה וְחַמְשָׁה גַּבְרֵי טְמֵאִין וְאַרְבְּעָה וְחַמְשָׁה גַּבְרֵי טְהוֹרִין, לָא פָּסְלִי לְהוּ טְמֵאִין לִטְהוֹרִין,
Mar Zutra, son of Rav Mari, said to Ravina: The baraita quoted above teaches: Since lack of circumcision disqualifies a Paschal lamb and ritual impurity also disqualifies it, the following comparison applies: Just as in the case of ritual impurity, partial impurity was not made to be like full impurity, so too, in the case of lack of circumcision, partial lack of circumcision was not made to be like full lack of circumcision. The Gemara clarifies: With regard to this ritual impurity, what are the circumstances? If you say that the baraita is referring to the ritual impurity of the people who registered for the offering, then there is a difficulty. For what then is the meaning of the ruling in the baraita that partial impurity was not made to be like full impurity? It means that if there are four or five people who are impure and four or five people who are pure, those who are impure do not disqualify those who are pure.
גַּבֵּי עׇרְלָה נָמֵי הָא לָא פָּסְלִי, דִּתְנַן: לְמוּלִין וְלַעֲרֵלִים — כָּשֵׁר. מַאי שְׁנָא טוּמְאָה דִּפְשִׁיטָא לֵיהּ, וּמַאי שְׁנָא עׇרְלָה דִּמְסַפְּקָא לֵיהּ?
This, however, is difficult, as with regard to lack of circumcision as well, those who are uncircumcised do not disqualify the offering, as we learned in a mishna: If one slaughtered the Paschal lamb for both circumcised and uncircumcised people, it is valid. What is different about the halakha with regard to impurity, that there it is obvious to him that those who are ritually impure do not disqualify the members of their group who are pure? And what is different about the halakha with regard to lack of circumcision, that there he is in doubt about the halakha ?
אֶלָּא בְּטוּמְאַת בָּשָׂר, וּמַאי לֹא עָשָׂה בָּהּ מִקְצָת טוּמְאָה כְּכׇל טוּמְאָה? דְּאִילּוּ אִיטַּמִּי חַד מֵאֵבָרִים — הַאי דְּאִיטַּמִּי שָׂרְפִינַן לֵיהּ, וְאִידַּךְ — אָכְלִינַן לֵיהּ.
Rather, the baraita must certainly be explained as referring to the impurity of the meat of the offering. And what is the meaning of the ruling in the baraita that partial impurity was not made to be like full impurity? It means that if one of the limbs became impure, that which became impure we burn and the rest we eat.
בְּמַאי אוֹקֵימְתָּא — בְּטוּמְאַת בָּשָׂר? אֵימָא סֵיפָא: דָּנִין דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בְּכׇל הַזְּבָחִים מִדָּבָר שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בְּכׇל הַזְּבָחִים, וְאַל יוֹכִיחַ זְמַן שֶׁנּוֹהֵג בְּכׇל הַזְּבָחִים. וּמַאי טוּמְאָה? אִי נֵימָא טוּמְאַת בָּשָׂר, אַמַּאי אֵינוֹ נוֹהֵג בְּכׇל הַזְּבָחִים?
This conclusion is challenged: How did you establish this baraita ? It was established as referring to a case of impurity of the meat. If so, say the latter clause of the same baraita as follows: We derive a matter that does not apply to all offerings, the case of uncircumcised men, from a matter that does not apply to all offerings, namely ritual impurity, and the halakha with regard to intent to eat the offering outside the allotted time, which applies to all offerings, should not be used to prove anything about the case at hand. Now, what type of impurity is being discussed here? If we say that it is impurity of the meat, why do you say that it does not apply to all offerings? This halakha certainly applies to all offerings.
אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּטוּמְאַת גַּבְרֵי, וּמַאי אֵינוֹ נוֹהֵג בְּכׇל הַזְּבָחִים? דְּאִילּוּ בְּכׇל הַזְּבָחִים — עָרֵל וְטָמֵא מְשַׁלְּחִין קׇרְבְּנוֹתֵיהֶן, וְאִילּוּ בְּפֶסַח — עָרֵל וְטָמֵא אֵין מְשַׁלְּחִין פִּסְחֵיהֶן. רֵישָׁא בְּטוּמְאַת בָּשָׂר וְסֵיפָא בְּטוּמְאַת גַּבְרֵי!
Rather, it is obvious that the clause under discussion relates to impurity of the people who are to eat from the offering. And what is the meaning of the statement that it does not apply to all offerings? It means that with regard to all offerings, an uncircumcised person and one who is ritually impure cannot eat from the offering, but nonetheless they can send their offerings with others who can sacrifice them on their behalf; however, with regard to the Paschal lamb, an uncircumcised person and one who is impure cannot send their offerings. Consequently, the Gemara arrives at the surprising conclusion that the first clause of the baraita is referring to impurity of the meat, while the latter clause of the baraita relates to impurity of the people.
אֲמַר לֵיהּ: אִין, שֵׁם טוּמְאָה קָא פָרֵיךְ.
Ravina said to Mar Zutra: Yes, this explanation can be accepted. The baraita can be understood as arguing from the general category of impurity, which applies in one case and not in another, rather than from a specific type of impurity in both cases.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: סֵיפָא נָמֵי בְּטוּמְאַת בָּשָׂר. וּמַאי ״אֵינוֹ נוֹהֵג בְּכׇל הַזְּבָחִים״? דְּאִילּוּ בְּכׇל הַזְּבָחִים בֵּין שֶׁנִּטְמָא חֵלֶב וּבָשָׂר קַיָּים, בֵּין שֶׁנִּטְמָא בָּשָׂר וְחֵלֶב קַיָּים — זוֹרֵק אֶת הַדָּם.
And if you wish, say a different answer: The latter clause is also referring to impurity of the meat. And what is the meaning of the statement that it does not apply to all offerings? It means that with regard to all offerings, whether the fats of the offering that are burned on the altar have become impure and the meat of the offering remains, or the meat has become impure and the fats remain, the priest may sprinkle the blood, and the offering is accepted through the burning of the sacrificial parts or through the priests’ consumption of the meat.
וְאִילּוּ בְּפֶסַח, נִטְמָא חֵלֶב וּבָשָׂר קַיָּים — זוֹרֵק אֶת הַדָּם, נִטְמָא בָּשָׂר וְחֵלֶב קַיָּים — אֵינוֹ זוֹרֵק אֶת הַדָּם.
However, when it comes to the Paschal lamb, if the fats have become impure and the meat remains pure and fit to be eaten, the priest may sprinkle the blood; but if the meat has become impure and the fats remain pure and fit to be burned on the altar, he may not sprinkle the blood, because in the case of the Paschal lamb, the owner’s obligation to eat the meat is the essence of the offering.
בְּמַאי אוֹקֵימְתָּא — בְּטוּמְאַת בָּשָׂר? אֵימָא סֵיפָא: דָּנִין דָּבָר שֶׁלֹּא הוּתַּר מִכְּלָלוֹ מִדָּבָר שֶׁלֹּא הוּתַּר מִכְּלָלוֹ, וְאַל תּוֹכִיחַ טוּמְאָה שֶׁהֲרֵי הוּתְּרָה מִכְּלָלָהּ. בְּמַאי? אִילֵימָא
The Gemara asks: How did you establish this baraita ? It was established as referring to a case of impurity of the meat. If so, say the next clause of this same baraita as follows: We derive a matter, i.e., the halakha with regard to uncircumcised people, for which no allowance is made from its rule, from a matter, i.e., improper intent with regard to the time, for which no allowance is made from its rule. And the halakha with regard to ritual impurity should not be used to prove anything, as there are circumstances in which an allowance is made from its rule, since it is permitted to offer the Paschal lamb while ritually impure. The Gemara clarifies: What type of impurity is being discussed here? If you say that it is