Talmud Builders

    Commentary page

    Pesachim 6b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Pesachim 6b

    Pesachim 6b. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 400 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    There is no earlier and later in the Torah the Torah was not concerned about the order of [what is] earlier and later. So sections that were said earlier were preceded by ones later than [them].

    Rashi on Pesachim 6b · Sefaria · CC0

    Tosafot

    שנאמר ויהי אנשים והא דאמר בהניזקין (גיטין ד' ס. ושם) שמונה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן והיינו בראש חדש ניסן פרשת טמאים לא כפ"ה דפי' פרשת טמאים ויהי אנשים דזו הפרשה נאמרה בערב הפסח כדמשמע הכא אלא פרשת טמאים טומאת תרומה וקדשים:

    ומזהיר על פסח שני אע"ג שעל ידי שאילתו הוזקק לומר להן מ"מ לא היה צריך להאריך אלא אל תעשו פסח ותו לא:

    ממאי דבריש ירחא קאי תימה דבשבת בפ"ר עקיבא (דף פו: ושם) קאמר (רבה) דכ"ע בר"ח אתו למדבר סיני כתיב הכא ביום הזה באו מדבר סיני וכתיב התם החדש הזה וגו' מה להלן ר"ח אף כאן ראש חדש אלמא פשיטא דהחדש הזה נאמר לו בר"ח והיינו משום דאמר בהקומץ רבה (מנחות כט.) שנתקשה משה רבינו בראיית הלבנה עד שאמר לו הקב"ה כזה ראה וקדש ותי' ר"ת אע"ג שאמר הקב"ה למשה בריש ירחא דילמא משה לא אמר להם לישראל אלא בג' או בד' בירחא ומסיק דיליף מדבר ממדבר דבההיא דבאחד לחדש השני אמירת הקב"ה ואמירת משה הוי בריש ירחא דכתיב באחד לחדש השני ויתילדו וגו' ור"י מפרש אע"ג דהחדש הזה הוה בריש ירחא מיהו דילמא הא דקאמר דברו אל כל עדת ישראל לא הוה בריש ירחא ואם תאמר אמאי לא יליף התם מדבר מבמדבר כי הכא וי"ל דמדבר מבמדבר לא ילפינן:

    אבל בחד עניינא מאי דמוקדם מוקדם היינו דוקא היכא דליכא דרשה וטעם דהא תנן בפ' נגמר הדין (סנהדרין מה. ושם) דדחיית הנסקל קודם לסקילתו אע"ג דסקילה כתיב ברישא דכתיב כי סקל יסקל או ירה יירה היינו משום דכתיב במקום אחר סקילה בגמר מיתה דכתיב וסקלתם באבנים ומתו:

    אבל בתרי ענייני אין דנין והא דפריך בסוף הפרה (ב"ק ד' נד: ושם) ואימא בהמתך דדברות ראשונות כלל שור וחמור פרט בהמתך דדברות האחרונות חזר וכלל אע"ג דמרוחקין טובא היינו משום דעשרת הדברות חשיבי כחד עניינא דבדיבור אחד נאמרו:

    ודעתיה עילויה פירוש ולא בטל מאיליו כמו פירורין ועל פ"ה קשה מאי פריך כי משכחת ליה ניבטלה הא פי' ודעתיה עילויה שחס עליה לבטלה:

    משש שעות ולמעלה פ"ה מתחלת שש ולא נהירא לר"ת דע"כ הא דאמר לעיל חמץ מו' שעות ולמעלה אסור היינו מסוף שש ופר"ת דמסוף שש קאמר ומייתי ראיה מחיטי קורדנייתא שהן קשין והוה חמץ נוקשה שאינו אסור נמי אלא מדרבנן:

    Tosafot on Pesachim 6b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    והני שלשים יום מאי עבידתייהו דתניא שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' דהא עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני רשב"ג אמר שתי שבתות שנאמר וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון לאמר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו וגמר במדבר במדבר גזרה שוה שנא' וידבר ה' אל משה במדבר סיני באחד לחדש השני וגו' מה במדבר הזה אחד בחדש הזה אף במדבר האמור בענין פסח אחד בחדש הזה קאי באחד לחדש ומזהיר בפסח שני שבתות: ואקשי' מעשה דניסן הוה ליה למכתב ברישא למה פתח תחלת הספר בחדש השני ולאחר כמה ענינים הזכיר מעשה דניסן ואמר משמיה דרב אין מוקדם ומאוחר בתורה והני מילי בתרי עניני כגון האי במדבר סיני באחד לחדש השני הכתוב בתחלת הספר שהוא ענין שאו את ראש כל עדת בני ישראל וזה במדבר סיני בשנה השנית שהוא בחדש הראשון הכתוב אחרי כמה פרשיות והוא ענין הפסח כי האי גונא אומר אין מוקדם ומאוחר בתורה אלא אע"פ שזה כתב אחר זה באמירה ובצואה ענין הפסח שהוא בחדש הראשון הוא נאמר תחלה ואחריו נאמר ענין הפקודים אבל בחד ענינא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר דאי לא תימא הכי המדות שהתורה נדרשת בהן באות להתחלף כי מה שאתה דן אותו בכלל ופרט כגון (ויקרא א ב) אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה כלל כל הבהמה מן הבקר ומן הצאן פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט בקר וצאן אין מידי אחרינא לא ואם תאמר אין מוקדם ומאוחר שמא מן הבקר ומן הצאן תקריבו נאמר תחלה בצואה ואחר כן נאמר מן הבהמה שנמצא פרט וכלל וקיימא לן פרט וכלל נעשה הכלל מוסף על הפרט ואתרבו להו כל מילי לפיכך אמרנו לעולם בחד ענינא המוקד' מוקדם והמאוח' מאוחר.

    ואקשי' אי הכי דחיישינן כל האי גונא אפי' בתרי עניני נמי משכחת לה דדין כלל ופרט מתהפך לפרט וכלל כאשר כבר אמרנו בחד ענינא הניחא לר' דאמר כלל ופרט המרוחקין זה מזה אין דנין אותו בכלל ופרט כגון (שמות כא כה) כויה תחת כויה כלל אפילו כויה שאין בה חבורה בא חבורה תחת חבורה ופרט שהכויה יש בה חבורה והם כלל ופרט המרוחקין זה מזה כי פצע תחת פצע הפסיק ביניהם ונמצאו רחוקים זה מזה ואמרי' כי האי גונא אין דנין אותו בכלל ופרט וכל שכן אם רחוקין בשני מקראות ומקרא אחד מפסיק ביניהן אלא לבן עזאי דאמר אפי' כי האי גונא דנין אותו בכלל [ופרט] מאי איכא למימר ושנינן לבן עזאי נמי דאמר דנין לא אמר אלא בענין אחד דשתיהן הכויה והחבורה ענין הכאת הגוף וצער הן אבל בתרי עניני לא אמר וחלוקת ר' ובן עזאי מפורשת בפ' החובל בחבירו בתחלתו [ד' פ"ה]:

    אמר רב יהודה הבודק אחר שיבער הכל צריך שיבטל בלבו מה שאינו ידוע לו עכשיו ודייקי' מאי טעמא אי משום פרורין אע"פ שלא בטלן כמו בטלי הן דהא לא קפיד עלייהו ואע"ג (דלא מינטרי) [דמנטרי] אגב בית לא חשיבי מידי כדתניא אסיפת תאנים ומשמר שדהו מפני ענביו כו' עד בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהן מותרין משום גזל ופטורין מן המעשר פי' אסיפת תאנים שכבר אספו התאנה ונשתיירו בה שתים שלש תאנים והסיח דעתו מהן ואינו שומר אלא הענבים כו' ופירש רבא למה צריך לבטל לאו משום פירורין אלא גזירה שמא ימצא גלוסקא דדעתיה עלה ואקשי' למה צריך לבטל אור ארבעה עשר בשעת הבדיקה עת שימצאנה יבטלנה ודחי' שמא ימצאנה אחר זמן איסורה וביטולו אותו העת אינו מועיל כלום כי אין אדם מבטל אלא דבר שלו והחמץ בזמן איסורו יוצא מרשותו ואינו קרוי חמצו אלא להתחייב בו בראייתו ובהיותו מצוי ברשותו בלבד כדאמר ר' אלעזר משום ר' ישמעאל שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו ונתחייב בהן ואלו הן בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה:

    Rabbeinu Chananel on Pesachim 6b · Sefaria

    Ritva

    אמר רב יהודא אמר רב הבודק צריך שיבטל פי' בשעת בדיקה וכן דיקדק מלשונו הרי"ט ז"ל ולשון הביטול כתבו הגאוני' ז"ל כל חמירא דאיכא ברשותי דלא ידענא ביה ליהוי בטל וחשוב כעפרא דארעא וכן הוא בירושלמי. ויש שפירש דהא דלא עבר עליה לאחר ביטול משום דתו ליכא עלייהו תורת לחם. וכתבו התוס' דזה אינו נכון כי אין הדבר תלוי בדיבורו. ועוד לאחר איסורו למה לא יבטל אותו והעלו עיקר כפי' רת"ם ז"ל דמשום הפקר הוה ואע"ג דקי"ל דאין הפקר אלא בפני ג' התם מדרבנן דמדאורייתא אפי' בינו לבין עצמו אם מודה בדבר וזימנין דאוקמוה רבנן אדינא דאוריית' כדאמרי' פרק אלו מציאות ובמס' נדרים גבי ענין המודר הנאה מחבירו והיו מהלכין בדרך וכן לב"ש דאית להו שביתת כלים אמרינן גיגית וקדרה היכי עביד בהו דמפקיר להו בין השמשות והכי נמי אוקמינן אדינא דאו' ואע"ג דהאי לישנא אינו לשון הפקר ולא מהני להפקר דעלמא הכא שאני דשורת הדין אין חמצו ברשותו ועל כוונתו (נ"ל דצ"ל כורחו, המעתיק) עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו ובסלוק שמסתלק ממנו חשוב כהפקר כן פי' הרא"ה ז"ל וכתב הוא ז"ל אע"ג דבדיקה לא בעי בעלים ביטול בעי בעלים שאין שליח להפקר. והבעל עיטור כתב ביד שליח לבטל ולא נראו דבריו להרא"ה ז"ל:

    ב' דברים אינן ברשותו של אדם וכו' כתב הרי"ט בשם רבו הרא"ה ז"ל ואע"ג דאין זכייה באיסורי הנאה לדין ממון יש בהם זכייה להוסיף בהן איסור ולפיכך דורון של חמץ ששלח גוי לישראל בפסח אסור לאחר הפסח וכדאשכחן שזוכה ישראל בע"ז לענין שאין לה בטילה עולמית כדאיתא בהדיא בכמה דוכתי וזה ברור ע"כ:

    Ritva on Pesachim 6b · Sefaria

    Meiri

    כבר ביארנו שמן התורה עיקר הענין בחמץ הוא שיוציא חמץ הידוע לו מביתו ויבערנו ולשון תשביתו פירושו ביעור והשבתה מן העולם והוא שאמרו חכמים לר' יהודה שהיה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו אלמא השבתה ביעור הוא ומה שאמרו מדאוריתא בבטול בעלמא סגי ליה הוא שכל שבטלו הרי אינו שלו ואף בחמץ הידוע דיו בבטול שהרי הופקע בכך מתורת חמץ שלו הוא שאמרו בסוגיא זו וליבטלה כי משכח לה הא כל שהוא שלו כגון שלא ביטלו צריך ביעור מן התורה אלא שמן התורה אינו צריך לחזר אחר אותו שאינו ידוע כלל ומדברי סופרים לבער את הידוע ושלא לפטור את עצמו בבטול ולחפש אחר אותו שאינו ידוע כדי לבער את הכל ואעפ"כ הזקיקוהו חכמים לבטל אחר הבדיקה כל שלא מצא ויצניע את שמצא כדי לאכול ממנו הצריך לו ויבער את הנשאר למחר:

    ושאלו בה בגמ' מאיזה טעם הצריכוהו בבטול אחר שבדק יפה יפה שאם מפני הפירורין ר"ל שאין בהם כזית שאינן נמצאות בבדיקה כל כך פירורין לא חשיבי ומופקרים הם מן הסתם ואם מפני שהוא מחשיבם שהרי כשנועל ביתו דעתו בנעילה זו כדי לשמור כל מה שבתוך הבית שהפירורין בכלל ומאחר שנכללו בשמירתו אע"פ שאין עיקר שמירתו עליהן מ"מ שמירה שלא מדעת שמירה היא להחשיב את הדבר לדונו כממון שלו אין זה כלום שהרי סופי תאנים שנשארו בהם תאנים אחר זמן לקיטת התאנים שלא נתבשלו בשעת לקיטת התאנים ואינן חשובות בעיני הבעלים אע"פ שמ"מ משמר שדהו מפני הענבים שבו שעדיין לא הגיע עת הבציר הואיל ואין שמירתו בפרט מצד אותם התאנים אין שמירתו נקראת שמירה אצל התאנים והדבר תלוי בהם בקפידת בעל הבית שאם בעל הבית מקפיד עליהם מצד עצמם אסורות משום גזל וחייבות במעשר כמו שאמרו כל שהוא אוכל ונשמר חייב במעשר ואם אין בעל הבית מקפיד עליהם מצד עצמם אע"פ שנועל פרדסו ושומר כל מה שבתוכו מותרים משום גזל ופטורים מן המעשר וא"כ אף פירורין אלו אינן בכלל שמירה ומופקרים הם מאליהם:

    ותירץ בה גזרה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ודעתיה עילויה כך היא הגירסא בקצת הספרים ופירשו בה ודעתיה עילוה לכשימצאנה למחר לאחר זמן איסורה לאכלה מתוך יפיה שאם משום בל יראה אין בל יראה ביום ארבעה עשר אלא שמא יתן דעתו לאכלה ועכ"פ אתה צריך לפרשה במזיד שאם בשוגג הרי אף בביטול כן אלא במזיד וזה שתפש לשון יפיפיה שמא מתוך יפיה יבא לידי כך הא משבטל אין לחוש לכך ולא שהבטול יקל איסור אכילתו חלילה וחס אלא שמאחר שביטלו כבר שמהו עפר והמאיסו על עצמו ויש שואלין בה וכי ברשיעי עסקינן ואם תפרש ודעתיה עילוה להנאתה אף זה איסור גמור הוא ואף בארבעה עשר משש שעות ולמעלה ועוד לדעת זה היאך שאל בה וליבטלה כי משכח לה והרי אתה חושש עליו שיאכלנה או שיהנה בה ומתוך כך מפרשים בה לגירסא זו שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ביום טוב שיש בו איסור בל יראה ובשעת מציאה הוא חס על יפיה ונותן לב להשהותה מעט עד שיתישב דעתו עליה להכריח טבעו מצד המצוה ובאותו שהות עובר משום בל יראה ובל ימצא אבל כשאינה יפה ודאי יבערנה תכף לראייתה בלא שום שהות בעולם אבל מתוך יפיה תמה עליה ונותן לב אם יש צד היתר בשהייתה ולפיכך צריך בטול ומכיון שבטלה אינו עובר עוד בשהייתה ולא עוד אלא שמאחר שעשאה לעצמו כעפר כל חמץ מאוס אצלו ואין לחוש לנתינת לב עליה אף לשהייה מועטת ותקנתא לרשיעי אין כאן שהרי אין חושדין אותו אלא לנתינת לב עד שיתישב דעתו על המצוה ולא נשארה קושיא אלא שמן התימה היאך מוצא גלוסקא יפיפיה אחר שבדק יפה יפה וא"כ תקנתא לרשיעי הוא שכל הנותן לב לבדוק יפה אינו מניח גלוסקא יפיפיה ומ"מ אפשר שמצאה במקום שלא הוזקק לבדוק בו כגון במקום שאין מכניסין בו חמץ שמתוך יפיה הוצנעה במקום שאין הרגל מצוי לשם אלא שמ"מ קשה יפרש אף בזו ועוד היאך שאל וליבטלה כי משכח לה והרי אתה חושש שישהנה עד שיתישב דעתו והיאך יבטלנה:

    ומתוך כך נראה לי לפרש לגירסא זו ודעתיה עילוה בשמירתה כלומר שהיא חשובה ויוצאה מכלל פירורין ונעשה שימור שלה מצד עצמה ומתוך שכבר בדק ושאין לבו עליה כלל הוא מתרשל בביעורה ועד שהוא מתרשל בביעורה עומד בה באיסור חכמים ביום ארבעה עשר או בבל יראה ובל ימצא ביום טוב ועל זה שאל וניבטלה כי משכח לה ותירץ בה שמא לא ימצאנה עד לאחר האיסור ואח"כ שאל על כלל הביטול למה לא תקנוהו למחר בארבע שעות או בחמשה ותירץ מה שתירץ או שמא אמר ודעתיה עילוה לאחר הפסח ועד שהוא מהרהר בכך עומד באיסור חכמים בארבעה עשר או בבל יראה ביום טוב ומ"מ עקר הגירסא דדעתיה עילוה ופירוש הדברים שאין חוששין לשמא לא בדק יפה יפה אלא כך הוא ענין הדברים שמא ימצא אחר האיסור וביום טוב שיש בו דין בל יראה גלוסקא יפה שמתוך יפיה היה דעתו עליה מאתמול קודם בדיקת הלילה לאכלה בלילה או למחרתו בשעת סעודה אחרונה של חמץ והצניעה במקום שאין מכניסין בו חמץ כדי להיות שמורה לו שלא לערבה עם החמץ הנמצא בלילה ונמצא שבלילה לא מצא אותה ואף הוא שכחה ולא אכלה וכשימצאנה יתרשל בהוצאתה מביתו או שמא לא יהא סמוך לה אלא שנזכר עליו והזכירה הוא קודם מציאה ויתרשל מהוצאתה ובאותו שהות הוא עובר עליה ומתוך כך הצריכו בבטול אחר בדיקה ושמא תאמר יבטלנה לכשימצאנה או לכשיזכור שהרי אף ממקומו יכול לבטל ואין כאן התרשלות ותירץ לו שמכיון שהגיע זמן איסורו אין בידו לבטלו ששני דברים הם שאינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו בור ברשות הרבים שאע"פ שאינו ברשותו למכור את מימיו ולמחות ביד מי שירצה לשאוב מהם קראתו תורה בעל הבור כדי לחייבו על נזקיו וכן חמץ משש שעות ולמעלה שהוא אסור לו בהנאה והרי הוא כחמץ של אחרים ולא היה ראוי לחייבו אלא שהכתוב הטיל חיוב ביעורו עליו ומאחר שמ"מ אינו ברשותו אין בידו עוד לבטלו:

    Meiri on Pesachim 6b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא דאלת"ה כלל ופרט כו' כתב מהרש"ל יש להקשות מאי דייק מכלל ופרט דלמא לא אמרינן מוקדם כו' אלא היכא דאיכא הוכחה כו' ונראה בעיני משום דדרשינן כו' עכ"ל ע"ש באורך אבל יש לדקדק אכתי בשמעתין לפי מה שכתבו התוס' בד"ה אבל בחד ענינא מאי דמוקדם מוקדם היינו דוקא דליכא דרשה וטעם כו' אע"ג דסקילה כתיב ברישא כו' עכ"ל וא"כ מ"ש תרי עניני מחד ענינא דכמו דבתרי עניני אמרי' אין מוקדם ומאוחר כי הכא בפ' פקודים ובפ' פסח שני דאיכא הוכחה דע"כ חודש ראשון הוא קודם לחודש שני ה"נ בחד ענינא כההיא דסקול יסקל וירה יירה אמרי' בהו דאין מוקדם ומאוחר דאיכא הוכחה מדכתיב וסקלתם באבנים וע"כ הנראה דהכי קאמר כיון דמצינו בתרי עניני הכא בפ' פקודים ופ' פסח שני דע"כ אין מוקדם ומאוחר בתורה אית לן למימר מסברא בעלמא א"נ היכא דליכא הוכחה נימא דאין מוקדם כו' ואין דנין כלל ופרט המרוחקים אפי' היכא דליכא הוכחה אבל בחד ענינא אע"ג דמצינו ביה אין מוקדם ומאוחר כי ההיא דסקול יסקל וגו' היינו דוקא דאיכא הוכחה אבל לא נילף מיניה מסברא היכא דליכא הוכחה ולכך דנין בכלל ופרט המקורבים בענין אחד וניחא השתא דבסברא פליגי הני אמוראי ודו"ק:

    תוס' בד"ה אבל בתרי עניני כו' שור וחמור [דדברות אחרונות] פרט ומשני בהמתך דדברות כו' היינו משום דעשרת הדברות חשיבי כחד ענינא עכ"ל כצ"ל והוצרכו לזה לפי שיטתם דבתרי עניני דהיינו בב' פרשיו' לכ"ע אין דנין פרט וכלל כמ"ש התוס' פ' כל המנחות ופ' החובל כמ"ש מהרש"ל אבל לפירש"י בשמעתין נראה דתרי עניני דאין דנין לכ"ע היינו תרי עניני ממש אבל בחד ענינא אפילו בב' פרשיות דנין לא הוצרך לזה דודאי דברות ראשונות ואחרונות חד ענינא הן ודו"ק:

    בד"ה ודעתיה עלויה כו' הא פי' ודעתי' עלויה שחס עליה לבטלה עכ"ל רש"י לא פי' כן אלא שחס עליה לשורפה אלא דממיל' משמע דאותה רגע שחס עליה לשורפ' ודאי דחס נמי עליה לבטלה ומאי פריך וכי משכחת לה ליבטלה ולדברי התוס' ניחא דודאי לא חס עליה כלל אלא כיון דמאליו אינו בטל עובר בבל יראה ולהכי פריך וכי משכחת לבטלה וק"ל:

    בד"ה משש שעות ולמעלה פ"ה מתחלת ו' כו' חמץ משש שעות ולמעלה אסור היינו מסוף ו' כו' עכ"ל כדילפינן מאך חלק ומלא תשחט וה"ה דמשמעתין גופא איכא לאוכוחי הכי מהא דאר"א דחמץ משש שעות אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו והיינו ע"כ מסוף שש דמתחלת שש לא הוה אלא מדרבנן ועוד דלא הוה פריך מידי ונבטליה בשית דהא קאמר דלא הוה ברשותו אלא ע"כ הא דקאמר משש שעות ולמעלה אינו ברשותו היינו מסוף שש ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Pesachim 6b · Sefaria

    Maharam

    בגמ' אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עלויה וכי משכחת וכו' ע"ל דף כ"א בתוס' ד"ה ואי אשמועינן חיה וכו':

    Maharam on Pesachim 6b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני ואי תקשה רבנן בהנהו קראי דרשב"ג מאי עבדי להו שלא נאמרו פרשיות פסח אלא שני שבועות בלבד יש לומר דההיא דהחדש הזה לכם ליכא למשמע מינה כלל אליבא דרבנן כיון שעדיין הוה קודם מתן תורה ולא רמיא עלייהו חיובא כלל לשאול ולדרוש וכה"ג אמרינן בדוכתי טובא דאין למידין מקודם מתן תורה ומההיא דשנה שניה ויעשו את הפסח במועדו נמי לא תיקשי להו דמכיון שכבר היו יודעין כל דיני פסח וחמץ ומצה דבמצרים נאמר להם וממילא היו שואלין ודורשין בהם שלשים יום קודם פסח אלא דפרשת דויעשו בני ישראל את הפסח לא נאמרה אלא בשביל דבר שנתחדש במועדו אפילו בשבת ואפילו בטומאה מיהו לדברי האומר שלא נתחייבו ישראל בפסח אלא לאחר ירושה וישיבה וההיא דפסח מדבר ע"פ הדיבור הדרא קושיא לדוכתא דכיון שהיו סבורין שלא נתחייבו בפסח לא היו שואלין ודורשין ואם כן למה לא נאמרה אותה פרשה דויעשו את הפסח שלשים יום קודם פסח דהא בפ"ק דעבודת כוכבים משמע דעיקר הנהו שלשים יום היינו בשביל קרבן דשכיחי מומין ע"ש. ונראה מזה דרבנן דהכא לא ס"ל כהאי תנא דלא נתחייבו בפסח מדבר אלא ע"פ הדיבור ורשב"ג נראה דס"ל כהאי תנא ויליף שפיר דא"צ אלא שתי שבתות והשתא בהא קמיפלגי כנ"ל:

    בתוס' בד"ה שנאמר ויהי אנשים והא דאמר בהנזקין כו' לא כפ"ה כו' כדמשמע הכא כו' ע"כ. ובתוס' פ' הנזקין ביארו יותר דלפ"ה הו"ל למימר דשואלין ודורשין ששה שבתות ע"ש שהקשו עוד קושיא אחרת ולענ"ד לא ידענא מאי קשיא להו דילמא הא דקאמר רבי לוי בהנזקין שמנה פרשיות היינו אליבא דרשב"ג דבלא"ה משמע דהאי מימרא לאו אליבא דכ"ע מיתוקמא כמ"ש שם התוס' מפ' אחרי מות למ"ד אחרי מופלג. מיהו למאי דמשמע להו נמי לאוקמא האי מימרא דרבי לוי כחכמים דהכא נ"ל דאדרבה מהכא סייעתא לשיטת רש"י דלפי' התוספת היאך אפשר לאוקמי מילתא דרבי לוי כחכמים דאם כן תקשה היאך ילפו שלשים יום ותיפוק ליה דאדרבה יותר י"ל דשואלין ודורשין אפי' מראש השנה דהא פ' אחרי מות נאמרה בניסן ומזהיר על עשרה בתשרי מאי קאמרת שהוצרך להזהיר לאחר מיתת נדב ואביהוא שלא יבא אהרן אל הקדש בכל עת ולא ימות כדרך שמתו הם אכתי לא היה צריך לומר אלא אותו פסוק בלבד אל יבא בכל עת אל הקדש ותו לא אע"כ דאיידי דקאי בהא מילתא דאל יבא היה צריך לאסוקי לכולה פרשה דיוה"כ שנאמרה בה עינוים הרבה ונפישי מילי אם כן כ"ש דלא מצי למילף שלשים יום מפרשת פסח שני דמכיון ששאלו הטמאים והיה צריך לומר להם אל תעשו פסח כמ"ש התוספות בדיבור הסמוך ממילא היה צריך לאסוקי לכולה מילתא דפסח שני ושפיר קאמר רשב"ג אע"כ שאם באנו לומר דת"ק אית ליה האי מימרא דרבי לוי אדרבה לשיטת רש"י יתיישב הכל לנכון דבלא"ה קשיא לן אמימרא דרבי לוי מה שאלו הטמאים למה נגרע והלא יכולין היו ליטהר כדאיתא בפ' הישן בסוכה וכעין זה הקשו תוספת שם בפ' הנזקין אדרבי לוי לפ"ה. אמנם כן לענ"ד נראה עוד דאדרבה אותן הטמאים לנפש ידעו כל דיני פסח שבא בטומאה לציבור ולא ליחיד שהרי כבר נאמר להם במועדו ואפילו בטומאה ונאמר להם ג"כ באותו יום וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש דמינה ילפינן דטמא נפש עושה בטומאה אע"כ מדשאלו למה נגרע ע"כ מוקמי להנך קראי בציבור ולא ביחיד שכן האמת ואם כן אף אם נאמר דאדרבה זה עיקר שאלתם דמאחר שאמר להם באותו יום כל דיני טומאה ופ' וישלחו ואמר להם ג"כ שיעשו פסח ואמר להם ג"כ שיטמאו לנדב ואביהוא כמ"ד מישאל ואלצפן היו אם כן יפה אמרו למה נגרע שאמרת לנו לטמאות ובע"כ נדחו מפסח ואי תקשה יכולין היו ליטהר אף אתה אמור דבאותו שעה שאמרו למה נגרע אכתי לא נאמרה פרשת פרה כדמשמע מימרא דרבי לוי דקחשיב פרשת פרה לבסוף וכן נראה מסברא דודאי עיקר פרשת אמור אל הכהנים וכל הפרשיות דטומאה וטהרה ודאי הוצרך לומר להם בהשכמה קודם הקמת המשכן שיזהרו לקרב אל המשכן ופ' טמאים ששאלו ודאי לא היתה אלא לאחר מיתת נדב ואביהוא ופ' פרה לא הוצרך לומר אלא בסוף היום כדי שבשני לו ישרף הפרה כמבואר נמצא דבשעה ששאלו לא ידעו כלום מפרשת פרה וכן הוא להדיא במדרש דבשעה ששמע משה פרשת אמור אל הכהנים נתכרכמו פניו ואמר אם נטמא זה במה תהא טהרתו ולא השיבו הקב"ה דבר ולאח"כ כשהגיע לפ' פרה אמר באותה שעה לא השבתיך ועכשיו אני אומר לך זה טהרתך וכיון שמשה רבינו לא ידע הם מניין להם ומש"ה אמרו למה נגרע ואמר להם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם וע"פ אותה שאלה ששאל משה אמר לו הקב"ה באותו יום פ' פרה ואמרה לישראל וא"כ לא היה צריך להשיב לטמאים שום דבר דבמה שאמר להם פ' פרה יכולין הם לטהר וטהרו באמת כמ"ש התוספת בלא"ה לקמן בפ' האשה. וא"כ לפ"ז שפיר קאמרי רבנן הכא דאע"ג ששאלו הטמאים בר"ח ניסן אפ"ה לא הוצרך להשיבם אלא פ' פרה לחוד ומה שאמר להם פסח שני אפשר שלא היה באותו יום אלא לאח"כ או אף שהקב"ה אמר בשעת מעשה משה לא אמר לישראל אלא לאחר ימים הרבה כמ"ש התוספת בד"ה ממאי מיהו עכ"פ מוכח מל' הפסוק דכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש לכם או לדורותיכם אם כן משמע דלכם היינו פסח דשנה זו ולדורותיכם היינו שנוהג ג"כ לדורות וא"כ ע"כ נאמרה פרשה זו קודם פסח דלאחר פסח לא שייך כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה ומדלא נאמרה קודם פסח ילפי רבנן דשואלין ודורשין שלשים יום כנ"ל נכון:

    בד"ה ומזהיר על פסח שני אע"ג שע"י שאלתו כו' מ"מ לא היה צריך להאריך כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך מה שנלע"ד בזה מיהו לשיטת התוס' ודאי קשה מנ"ל דלמא באמת לא האריך בעניני פרשה זו עד לאחר י"ט כמ"ש התוספת גופא בדיבור הסמוך ממאי ואפשר כיון שלא נזכר שום תשובה לטמאים ע"כ שכל הפרשה היא תשובתן אלא דאכתי קשיא לי במ"ש התוס' שלא היה צריך לומר אלא אל תעשו פסח שהרי היה צריך לומר חיוב כרת דפסח ראשון למי שהוא טהור ובדרך רחוקה לא היה ואפשר דלאו דוקא כתבו אל תעשו פסח אלא שלא היה צריך לומר פסוקים דאיירו בפסח שני ועוד יש ליישב ע"פ המדרש דבאמת לא מת שום אדם באותן הימים וכן נראה מפרש"י בחומש שהיה החשבון מכוון כפי שהיו בשעת נדבת המשכן ואם כן לא היה שום טמא לנפש ולא הוצרכה פרשה זו אלא לדורות כן נ"ל ודו"ק:

    בד"ה ממאי דבריש ירחא קאי תימא דבשבת פ' ר"ע כו' עכ"ל וליכא למימר דהא דפשיטא ליה לרבה בפ' ר"ע היינו לפי המסקנא דהכא דילפינן מדבר ממדבר דשואלין ודורשין שתי שבתות ואם כן ע"כ החדש הזה לכם נמי ע"כ בר"ח נאמרה הא ליתא דאכתי מאי פשיטא ליה לרבה דכו"ע הכי ס"ל דהא לת"ק דהכא דשואלין ודורשין שלשים יום ממילא דע"כ ס"ל דההיא דהחדש הזה לכם לאו משום שואלין ודורשין הוא וא"כ איכא למימר דבד' בירחא או בה' בירחא ולפ"ז דלמא תנא דפ' ר"ע נמי ס"ל כת"ק אע"כ דהא דפשיטא ליה לרבה היינו מדאמרינן במנחות כדמסקי מכזה ראה וקדש מיהו מההיא דמנחות לחוד לא מצי לאקשויי בפשיטות דאיכא למימר דלאו מילתא פסיקא הוא למידרש הזה להאי דרשא דכזה ראה וקדש דהא איכא למ"ד דמפיק לה לדרשא אחריתי זה ניסן ואין אחר ניסן. ועוד דאפילו אי דרשינן כזה ראה וקדש אפ"ה לא פשיטא לן כ"כ שהיה בר"ח דמאן יימר שהראה לו הלבנה ממש אלא אפשר שהראה לו כדמות לבנה בחידושה כדאמרינן נמי התם במנחות שהראה לו מנורה של אש ושקלים של אש וה"נ דכוותה ואדרבה נ"ל דעיקר קושיית הגמרא מנ"ל דבריש ירחא קאי היינו משום דקשיא ליה אי הוי בר"ח למה לא נאמר בהאי מילתא דבר אל בני ישראל כדכתיב בפסוק של אחריו כדי שיקיימו כל ישראל מצות קידוש החדש בר"ח ניסן לאמר מקודש מקודש דמשה ואהרן לא היו כ"א עדים בלבד כדאיתא בפ' ראוהו ב"ד אע"כ שלא נאמרה בר"ח ממש אלא בד' או בה' בירחא והראה לו דמות לבנה כזה ראה וקדש בר"ח הבא אחריו ולדורות ולפ"ז לא שייך לומר בהא מילתא דברו שצריך לומר לישראל בתחלה דיני פסח שזמנו קודם הדרן למלתא דעיקר קושיית התוספת ממימרא דרבה ר"פ ר"ע דמוכח מינה דפשיטא ליה דכזה ראה וקדש תרתי שמעת מינה ושהיה בודאי בר"ח והראה לו הלבנה ממש בחידושה כן נ"ל ודו"ק:

    בגמרא ונכתוב ברישא דחדש ראשון כו' רש"י בחומש פרש' בהעלותך פירש דלא פתח בזו מפני שהיא גנותן של ישראל ואפ"ה מייתי נמי הא דאין מוקדם ומאוחר משום דאכתי קשה דהו"ל למיכתב ברישא פרשת ויהי ביום כלות משה להקים המשכן דבזה שייך לפתוח הספר מיד אחר תורת כהנים ואח"כ פ' פסח ואח"כ דחדש שני אע"כ דאין מוקדם ומאוחר אלא דלא ניחא ליה לרש"י בפי' החומש האי מילתא לחוד דאין מוקדם ומאוחר דאפ"ה כיון שנזכר הזמן בפסוק לא שייך כ"כ טעמא דאין מוקדם להקדים המאוחר בפירוש ומש"ה צריך נמי לטעמא דגנותן כן נראה לי:

    בפירש"י ונכתוב ברישא כו' לאו אשמעתין פריך כו' וכבר צווחו קמאי ובתראי לפרש דאסוגיא דשמעתין פריך ואני ביארתי ג"כ בכמה דרכים אמנם הדרך היותר פשוט למאי דפרישית בשמעתין דאקרא גופא הו"מ למימר דלא שייך לכתוב ברישא פ' פסח ולפתוח הספר בזו כיון שהוא גנותן של ישראל שלא עשו כל ארבעים שנה במדבר אלא פסח זה בלבד אע"כ שנתחייבו לעשות משא"כ בשמעתין דיליף רשב"ג דשואלין ודורשין שתי שבתות ואי ס"ד דכבר נתחייבו א"כ כבר היו יודעין כל דיני פסח שבמצרים נאמר להם פסח דורות ולא נאמרה אותה פרשה אלא בשביל דינים שנתחדשו במועדו ואפילו בשבת ואפילו בטומאה ולא שייך בהא מילתא שואלין ודורשין ואדרבה משמע יותר כדברי חכמים דשואלין ודורשין ל' יום ואם כן כבר התחילו לישאל ולידרש אע"כ דרשב"ג סובר שלא נתחייבו במדבר כלל וא"כ אי לאו שאמר להם משה ע"פ הדיבור שיעשו לא היו שואלין ודורשין בו כלל והוצרך לומר בר"ח שנתחייבו כדי שישאלו וידרשו בכל דיני פסח מצרים ודורות ואם כן דלרשב"ג לא נתחייבו במדבר אלא על פי הדיבור תו ליכא שום גנות לישראל שלא עשו כ"א פסח זה בלבד ואם כן מקשה שפיר ונכתוב ברישא כן נ"ל ודו"ק:

    בגמרא אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל מ"ט אילימא משום פירורין הא לא חשיבי כו'. וקשיא לי מאי איצטריך לאהדורי אטעמא ואמאי לא קאמר בפשיטות דאע"פ שבודק צריך לבטל דחיישינן שמא גיררה חולדה מבית לבית ואע"ג דתנן לקמן בהדיא דאין חוששין שמא גיררה חולדה מ"מ הא מסיק טעמא במתניתין גופא דא"כ אין לדבר סוף ואם כן משמע דהכי קאמר דאין חוששין להחמיר אף בביטול לשמא גיררה חולדה ודלמא אתו למיכל מיניה ולהצריכו לבדוק כמה פעמים דאם כן אין לדבר סוף משא"כ ביטול ודאי בעי משום חששא דחולדה דהא יש לדבר סוף לבטל ובשלמא לפי' הר"ן ז"ל בריש מכילתין בשיטת רש"י ז"ל דע"כ בימי המשנה לא היו צריכין לבטל כלל אלא רב הוא דתיקן לבטל ואם כן ע"כ דמתניתין דאין חוששין מיירי בלא ביטול משא"כ לשיטת התוס' דריש מכילתין וכמ"ש שם שהוא ג"כ שיטת רש"י ז"ל דרב יהודה אמר רב דינא קאמר ולא תקנתא דרב ואם כן בימי המשנה נמי הוצרך לבטל הדרא קושיא לדוכתא. ולכאורה יש ליישב דלפי המסקנא בסוגיא דאין חוששין משמע דאף בלא ביטול נמי אין חוששין דאיכא ספק ספיקא אימר לא הוי ואת"ל הוי אימר אכלתיה וכמ"ש מהרש"א ז"ל לקמן אלא לפמ"ש שם בחידושינו דאף בספק ספיקא איצטריך נמי לטעמא דאין לדבר סוף אם כן משמע דבלא ביטול חוששין דיש לדבר סוף ע"י ביטול ועיין בחדושינו לקמן גבי ולא חיישינן לחולדה והא קתני סיפא ועי"ל דמשמע ליה דהא דקאמר ר' יהודה הבודק צריך שיבטל משמע דמלתא דפסיקא הוא אפילו במקום שאין חולדה וברדלס מצויין ומשו"ה איצטריך לטעמא אחרינא ועדיין צ"ע:

    שם אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה ופרש"י וחס עליה לשורפה. והקשו בתוס' אם כן מאי פריך וכי משכחת לה ליבטלה הא חס עליה לבטלה משמע שהבינו מפרש"י דדעתיה עליה ממש לזכות בה ויש לתמוה דא"כ מאי קס"ד דהיינו טעמא דרב יהודה אמר רב דמצריך ביטול בשעת הבדיקה ומאי מהני הביטול כיון שחוזר וזוכה בה אח"כ אע"כ דאין כוונת רש"י דחס עליה לבטלה דלאו ברשיעי עסקינן שיתכוון לזכות בחמץ בפסח אלא מ"ש רש"י דחס עליה לשורפה היינו שרוצה ליתן לבהמת הפקר או לעובד כוכבים שאינו מכירו או לישאל לחכמים מה יעשה בה ובתוך כך יעבור עליה כנ"ל ברור בכוונת רש"י ז"ל ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Pesachim 6b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' זאת אומרת אין מוקדם עיין ברש"י בחומש בראשית ו' ג' י"ח ג'. שמות ד' כ':

    שם וכי משכחת ליה לבטליה עי' לקמן כא ע"א תד"ה ואי אשמעי':

    שם וניבטליה בד' ברי"ף הגי' תחלה ונבטליה בשית ואח"כ וניבטלי' בד' וה':

    Gilyon HaShas on Pesachim 6b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Pesachim, daf 6, Amud Bet, about 400 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 124 words

      Opens “שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה עוֹמֵד בְּפֶסַח רִאשׁוֹן, וּמַזְהִיר עַל…”

    2. Segment 215 words

      Opens “וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אָמַר לָךְ: אַיְּידֵי…”

    3. Segment 337 words

      Opens “מַאי טַעְמָא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל? שֶׁהֲרֵי…”

    4. Segment 411 words

      Opens “מִמַּאי דִּבְרֵישׁ יַרְחָא קָאֵי? דִּילְמָא בְּאַרְבְּעָה בְּיַרְחָא…”

    5. Segment 538 words

      Opens “אֶלָּא אָמַר רַבָּה בַּר שִׁימִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבִינָא,…”

    6. Segment 634 words

      Opens “אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אַתְיָא ״מִדְבָּר״…”

    7. Segment 721 words

      Opens “וְנִיכְתּוֹב בְּרֵישָׁא דְּחֹדֶשׁ רִאשׁוֹן, וַהֲדַר נִיכְתּוֹב דְּחֹדֶשׁ…”

    8. Segment 835 words

      Opens “אָמַר רַב פָּפָּא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא בִּתְרֵי…”

    9. Segment 912 words

      Opens “וְתוּ, ״פְּרָט וּכְלָל נַעֲשֶׂה כְּלָל מוּסָף עַל…”

    10. Segment 1028 words

      Opens “אִי הָכִי, אֲפִילּוּ בִּתְרֵי עִנְיָינֵי נָמֵי! הָנִיחָא…”

    11. Segment 1115 words

      Opens “אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר ״דָּנִין״, הָנֵי מִילֵּי —…”

    12. Segment 1218 words

      Opens “אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַבּוֹדֵק צָרִיךְ…”

    13. Segment 1324 words

      Opens “וְכִי תֵּימָא: כֵּיוָן דִּמְינַטַּר לְהוּ אַגַּב בֵּיתֵיהּ…”

    14. Segment 1424 words

      Opens “בִּזְמַן שֶׁבַּעַל הַבַּיִת מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן — אֲסוּרִין…”

    15. Segment 1513 words

      Opens “אָמַר רָבָא: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִמְצָא גְּלוּסְקָא יָפָה…”

    16. Segment 1633 words

      Opens “דִּילְמָא מַשְׁכַּחַתְּ לֵיהּ לְבָתַר אִיסּוּרָא, וְלָאו בִּרְשׁוּתֵיהּ…”

    17. Segment 1718 words

      Opens “וְנִיבַטְּלֵיהּ בְּאַרְבַּע, וְנִיבַטְּלֵיהּ בְּחָמֵשׁ? כֵּיוָן דְּלָאו זְמַן…”

    Original text

    שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה עוֹמֵד בְּפֶסַח רִאשׁוֹן, וּמַזְהִיר עַל הַפֶּסַח שֵׁנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ״, וּכְתִיב: ״וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם״.

    The Gemara explains that this halakha is derived from the fact that Moses was standing at the time of the first Pesaḥ , on the fourteenth of Nisan, and warning the people about the halakhot of the second Pesaḥ , which occurred a month later, on the fourteenth of Iyyar. As it is stated that God said to Moses: “Let the children of Israel perform the Pesaḥ at its appointed time” (Numbers 9:2). A subsequent verse says: “And Moses told the children of Israel to perform the Pesaḥ , and they performed the Pesaḥ in the first month on the fourteenth of the month in the evening, in the desert of Sinai” (Numbers 9:4–5). And it is written in the next verse: “And there were people who were impure due to a dead body and could not perform the Passover on that day, and they came before Moses and before Aaron on that day” (Numbers 9:6), at which point Moses explained the halakhot of the second Pesaḥ to them. This proves that one begins studying the halakhot of the Festival thirty days beforehand.

    וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אָמַר לָךְ: אַיְּידֵי דְּאַיְירִי בְּמִילֵּי דְפִסְחָא, מַסִּיק לְהוּ לְכׇל מִילֵּי דְפִסְחָא.

    And Rabban Shimon ben Gamliel could have said to you in rejecting that proof: Since Moses was speaking with regard to the laws of Passover, he completed teaching all the matters of Passover, including those of the second Pesaḥ . Consequently, one cannot derive a principle from this case.

    מַאי טַעְמָא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל? שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה עוֹמֵד בְּרֹאשׁ הַחֹדֶשׁ, וּמַזְהִיר עַל הַפֶּסַח, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים״, וּכְתִיב: ״דַּבְּרוּ אֶל כׇּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבוֹת וְגוֹ׳״.

    The Gemara asks: What is the reason for Rabban Shimon ben Gamliel’s ruling? He explains that Moses was standing on the first day of Nisan and warning about the performance of the first Pesaḥ , as it is stated: “This month shall be for you the beginning of the months, the first of the months of the year” (Exodus 12:2). And it is written in the next verse: “Speak to the entire congregation of Israel, saying: On the tenth day of this month they shall take for them every man a lamb, according to their fathers’ houses, a lamb for each household” (Exodus 12:3). The Torah proceeds to detail the halakhot of the Paschal lamb sacrificed on the fourteenth day of that month.

    מִמַּאי דִּבְרֵישׁ יַרְחָא קָאֵי? דִּילְמָא בְּאַרְבְּעָה בְּיַרְחָא אוֹ בְּחַמְשָׁה בְּיַרְחָא קָאֵי?

    The Gemara asks: Although this source does indicate that one should study the halakhot of Passover prior to the Festival, from where is it derived that he was standing and saying these matters on the day of the New Moon? Perhaps he was standing on the fourth of the month or on the fifth of the month of Nisan?

    אֶלָּא אָמַר רַבָּה בַּר שִׁימִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבִינָא, מֵהָכָא: ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן״, וּכְתִיב: ״וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ״. הָכָא נָמֵי, מִמַּאי דִּבְרֵישׁ יַרְחָא קָאֵי? דִּילְמָא בְּאַרְבְּעָה בְּיַרְחָא אוֹ בְּחַמְשָׁה בְּיַרְחָא קָאֵי?

    Rather, Rabba bar Shimi said in the name of Ravina: The halakha is derived from here: “And God spoke to Moses in the wilderness of Sinai, in the first month of the second year after they came out of the land of Egypt” (Numbers 9:1), and it is written: “And let the children of Israel perform the Pesaḥ at its appointed time” (Numbers 9:2). Evidently, Moses taught the halakhot of Passover two weeks prior to the Festival. The Gemara asks: Here too, from where is it derived that he was standing on the day of the New Moon? Perhaps he was standing on the fourth of the month or on the fifth of the month?

    אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אַתְיָא ״מִדְבָּר״ מִ״מִּדְבָּר״. כְּתִיב הָכָא: ״בְּמִדְבַּר סִינַי״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי״. מָה לְהַלָּן בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ — אַף כָּאן בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ.

    Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The halakha is derived by means of a verbal analogy between the term wilderness written here and the term wilderness written previously. It is written here: “In the wilderness of Sinai,” and it is written there: “And God spoke to Moses in the wilderness of Sinai in the Tent of Meeting on the first of the second month” (Numbers 1:1). Just as there it occurred on the day of the New Moon, on the first of the month, so too here, with regard to Passover, it was on the day of the New Moon.

    וְנִיכְתּוֹב בְּרֵישָׁא דְּחֹדֶשׁ רִאשׁוֹן, וַהֲדַר נִיכְתּוֹב דְּחֹדֶשׁ שֵׁנִי. אָמַר רַב מְנַשְּׁיָא בַּר תַּחְלִיפָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: זֹאת אוֹמֶרֶת אֵין מוּקְדָּם וּמְאוּחָר בַּתּוֹרָה.

    The Gemara asks: If so, let the Torah write first that which occurred in the first month and then let it write that which occurred in the second month, as the portion of the Paschal lamb preceded the beginning of the book of Numbers chronologically. Rav Menashiya bar Taḥlifa said in the name of Rav: That is to say that there is no earlier and later, i.e., there is no absolute chronological order, in the Torah, as events that occurred later in time can appear earlier in the Torah.

    אָמַר רַב פָּפָּא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא בִּתְרֵי עִנְיָינֵי, אֲבָל בְּחַד עִנְיָינָא, מַאי דְּמוּקְדָּם — מוּקְדָּם, וּמַאי דִּמְאוּחָר — מְאוּחָר. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, ״כְּלָל וּפְרָט — אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט״, דִּילְמָא פְּרָט וּכְלָל הוּא!

    Rav Pappa said: This principle applies only when the Torah deals with two separate matters, but within one matter, that which is written earlier occurred earlier, and that which is written later occurred later; as, if you do not say so but you claim that there is no definite order within each matter, then the hermeneutic principle: When a generalization is followed by a detail the generalization refers only to that which is specified in the detail, is problematic. This principle is valid only if there is a definite order to the verses and words in each matter. If there is no definite order, perhaps it is actually a detail followed by a generalization, which is interpreted by means of an alternate hermeneutic principle with different results.

    וְתוּ, ״פְּרָט וּכְלָל נַעֲשֶׂה כְּלָל מוּסָף עַל הַפְּרָט״, דִּילְמָא כְּלָל וּפְרָט הוּא!

    And furthermore, this is equally difficult with regard to the hermeneutic principle: “When a detail is followed by a generalization, the generalization becomes an addition to the detail, adding cases dissimilar to the detail. Here too, perhaps it is a generalization followed by a detail, as there is no defined order. Apparently, there must be a fixed order within a given matter.

    אִי הָכִי, אֲפִילּוּ בִּתְרֵי עִנְיָינֵי נָמֵי! הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר ״כְּלָל וּפְרָט הַמְרוּחָקִין זֶה מִזֶּה — אֵין דָּנִין אוֹתוֹ בִּכְלָל וּפְרָט״, שַׁפִּיר, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר ״דָּנִין״, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

    The Gemara asks: If so, based on the above reasoning one cannot apply these principles even with regard to two matters. This statement works out well according to the opinion of the one who said: With regard to a generalization and a detail that appear in the Torah removed from one another, one cannot derive a halakha from it with the principle of a generalization and a detail. However, according to the one who said: One derives from a generalization and a detail that are removed from one another by means of said principle, what is there to say?

    אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר ״דָּנִין״, הָנֵי מִילֵּי — בְּחַד עִנְיָינָא. אֲבָל בִּתְרֵי עִנְיָינֵי — אֵין דָּנִין.

    The Gemara answers: Even according to the one who said that one derives a halakha from a generalization and a detail that are removed from one another, this applies only with regard to one matter, i.e., verses dealing with the same issue, even if they do not appear together. However, if they address two different matters, one cannot derive a halakha from a generalization and a detail, as the Torah is not written in absolute chronological order.

    אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַבּוֹדֵק צָרִיךְ שֶׁיְּבַטֵּל. מַאי טַעְמָא, אִי נֵימָא מִשּׁוּם פֵּירוּרִין — הָא לָא חֲשִׁיבִי.

    Rav Yehuda said that Rav said: One who searches for leaven must render all his leaven null and void, cognitively and verbally. The Gemara asks: What is the reason for this? If you say it is due to crumbs that he failed to detect in his search, they are inherently insignificant, and null and void by definition.

    וְכִי תֵּימָא: כֵּיוָן דִּמְינַטַּר לְהוּ אַגַּב בֵּיתֵיהּ — חֲשִׁיבִי, וְהָתַנְיָא: סוֹפֵי תְאֵנִים, וּמְשַׁמֵּר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי עֲנָבִים. סוֹפֵי עֲנָבִים, וּמְשַׁמֵּר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי מִקְשָׁאוֹת וּמִפְּנֵי מִדְלָעוֹת,

    And lest you say: Since they are protected on account of their very presence in his house, whose protection is important to him, they are significant and are not null and void, wasn’t it taught in the Tosefta that this is not the case? When the end of the fig season arrives, and those remaining figs on the trees are few and of inferior quality, there is room to assume that the owner has renounced his ownership over them. However, he continues to guard his field due to the grapes, which are harvested at that time. Similarly, when the end of the grape season arrives, those few remaining grapes are of inferior quality and the owner guards his field due to the cucumbers and due to the gourds, which have not yet been harvested.

    בִּזְמַן שֶׁבַּעַל הַבַּיִת מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן — אֲסוּרִין מִשּׁוּם גֵּזֶל, וְחַיָּיבִין בְּמַעֲשֵׂר. בִּזְמַן שֶׁאֵין בַּעַל הַבַּיִת מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן — מוּתָּרִין מִשּׁוּם גֵּזֶל, וּפְטוּרִין מִשּׁוּם מַעֲשֵׂר.

    When the owner is particular about the figs and the grapes respectively, it is prohibited to take them, due to the prohibition against robbery, and one with permission to eat them is obligated due to the mitzva to separate the tithe from them, as they are considered like any other fruit. When the owner is not particular about them, it is permitted to eat them due to the fact that the prohibition against robbery does not apply, and one who eats them is exempt due to the fact that the obligation to separate the tithe does not apply, as they are ownerless property. This indicates that if one is not particular about an object, even if it is located in property that he is guarding for another purpose, that object is not thereby rendered significant. The same reasoning applies to breadcrumbs that remain in one’s house.

    אָמַר רָבָא: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִמְצָא גְּלוּסְקָא יָפָה וְדַעְתֵּיהּ עִילָּוֵיהּ. וְכִי מַשְׁכַּחַתְּ לֵיהּ לְבַטְּלֵיהּ!

    Rava said: The reason for the requirement to render leaven null and void is based on a decree lest he find a fine cake [ geluska ] among the leaven that he did not destroy and his thoughts are upon it. Due to its significance, he will hesitate before removing it and will be in violation of the prohibition against owning leaven. The Gemara asks: And let him nullify it when he finds it.

    דִּילְמָא מַשְׁכַּחַתְּ לֵיהּ לְבָתַר אִיסּוּרָא, וְלָאו בִּרְשׁוּתֵיהּ קָיְימָא, וְלָא מָצֵי מְבַטֵּיל. דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁנֵי דְבָרִים אֵינָן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל אָדָם, וַעֲשָׂאָן הַכָּתוּב כְּאִילּוּ בִּרְשׁוּתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְחָמֵץ מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה.

    The Gemara rejects this suggestion. Perhaps he will find it only after it is already forbidden, and at that time it is no longer in his possession and he is therefore unable to nullify leaven when it is already Passover, as Rabbi Elazar said: Two items are not in a person’s possession in terms of legal ownership, and yet the Torah rendered him responsible for them as though they were in his property. And these are they: An open pit in the public domain, for which the one who excavated it is liable to pay any damages it causes even though it does not belong to him; and leaven in one’s house from the sixth hour on the fourteenth of Nisan and onward. As this leaven has no monetary value, since it is prohibited to eat or to derive benefit from it, it is not his property, and nevertheless he violates a prohibition if it remains in his domain.

    וְנִיבַטְּלֵיהּ בְּאַרְבַּע, וְנִיבַטְּלֵיהּ בְּחָמֵשׁ? כֵּיוָן דְּלָאו זְמַן אִיסּוּרָא הוּא וְלָאו זְמַן בִּיעוּרָא הוּא, דִּילְמָא פָּשַׁע וְלָא מְבַטֵּל לֵיהּ.

    The Gemara returns to the issue of the nullification of leaven. If so, let him render the leaven null and void during the fourth hour or let him render it null and void during the fifth hour of the fourteenth of Nisan. Why is he required to do so when he searches for leaven on the evening of the fourteenth? The Gemara answers: Since the fourth hour is neither the time of the prohibition of the leaven nor the time of its removal, it is a nondescript point in time. There is concern that perhaps he will be negligent and will not render it null and void, and the leaven will remain in his possession.