Talmud Builders

    Commentary page

    Pesachim 57a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Pesachim 57a

    Pesachim 57a. The full printed text of this folio side — 11 numbered segments, about 382 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    הכי גרסינן נימא תלתא תנאי הוו לא תרי תנאי הוו תנא קמא דרבי יוסי היינו ר' שמעון ותנא קמא דרבי שמעון היינו רבי יוסי ומאי אף אקמייתא:

    לימא תלתא תנאי הוו תנא קמא דר' יוסי ללפת ולכרוב ולא לקפלוט ותנא קמא דר' שמעון ללפת ולקפלוט ולא לכרוב ורבי יוסי ור' שמעון כי הדדי סבירא להו דללפת ולכרוב ולקפלוט:

    לא ת"ק דר' שמעון הוא ר' יוסי ות"ק דר' יוסי הוא ר' שמעון ומאי אף דקאמרי תרווייהו אקמייתא דתנא קמא דידהו קיימי דהיינו אלפת דקאמר תנא קמא דרבי יוסי ללפת ולכרוב וקאמר ליה רבי יוסי אף לקפלוט כמו ללפת אבל לכרוב לא ותנא קמא דרבי שמעון נמי הכי קאמר ללפת ולקפלוט כרבי יוסי וקאמר ליה רבי שמעון אף לכרוב כמו ללפת אבל לקפלוט לא דהיינו כתנא קמא דר' יוסי:

    בן בוהיין שם אביו בוהיין:

    כפליים במעושר גרסי' אני אתן לכם כפליים שיש לכם עכשיו פיאה אתן לכם חולין מתוקנין ומעושרין:

    אין נותנין פיאה לירק משום דמפקע ליה ממעשר דכתיב (דברים י״ד:כ״ט) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך מי שאין לו נחלה עמך חייב לעשר יצא פיאה שיש לו נחלה עמך דהפקר נינהו וכן בשביעית דהפקר פטור ממעשר דכתיב (שמות כ״ג:י״א) ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה מה חיה אוכלת ופטורה ממעשר אף אביונים פטורין מן המעשר:

    למה ליה למימר להן לא מפני כו' הא קא יהיב להן כפליים ומיחזא חזו דלא עין צרה היא:

    דלא נימרו דחויי מדחי לן ולא יתן לנו כלום דמה לו ליטול זו וליתן פי שנים לפיכך הוצרך לפרש להן טעמא של דבר:

    21 more comments on this page.

    Rashi on Pesachim 57a · Sefaria

    Tosafot

    אלא מפני שאמרו חכמים אין פיאה לירק אם תאמר מכל מקום ליפטר ממעשר מפני שהפקירם והפקר פטור ממעשר וי"ל כב"ה דאמרי במס' פאה [פ"ו מ"א] אינו הפקר עד שיופקר לעניים ולעשירים כשמיטה וילפינן (בירושלמי) משמיטה דכתיב תשמטנה ונטשתה מה ת"ל ונטשתה יש לך נטישה אחרת שהיא כזו ומה היא זו הפקר לעניים ולעשירים א"נ אפילו בית שמאי דילפי מפיאה וסברי דהפקר לעניים הפקר (הכא מחייבי משום דהפקר בטעות הוה) וטעמא מפרש התם דכתיב בפיאה לעני ולגר מה תלמוד לומר תעזוב אותם יש לך עזיבה אחרת שהיא כזו ומה היא זו לעניים ולא לעשירים ומיהו בפיאה גופיה כולי עלמא מודו דפטורה כדדרשינן בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש לו ללוי חלק בהן שאם הוא לוי עני נוטל פיאה:

    דכריך ידיה בשיראי פירש בקונטרס וחציצה פוסלת בקדשים דכתיב ולקח הכהן בעינן שתהא לקיחה בעצמו של כהן וא"ת והא גבי לולב לא אמרינן הכי בפרק לולב הגזול (סוכה דף ל'.) גבי לא לינקוט אינש לולבא בסודרא רבא אמר לקיחה על ידי ד"א שמה לקיחה ותירץ ר"י דהתם מיירי באוחז הלולב על ידי סודר כעין צבת כגון שכרך הלולב בסודר ואוחז בסודר שהסודר מסייעו להחזיק וכי האי גוונא לא הויא חציצה וכן משמע בההיא שמעתא דבהכי מיירי דהא קאמר התם לא ליהדוק אינש לוליבא בהושענא דילמא נתרי טרפי והוי כחציצה רבא אמר מין במינו אינו חוצץ משמע דבשאינו מינו חוצץ והיינו משום דההיא הוי כעין דשמעתין דכריך ידיה בשיראי דכי האי גוונא שייכא חציצה:

    Tosafot on Pesachim 57a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    ת"ר נותנין פיאה ללפת ולכרוב רב יוסי אומר אף לקפלוט ותניא אידך נותנין פיאה ללפת ולקפלוט רבי שמעון אומר אף לכרוב ואוקימנא לה לר' יוסי ור' שמעון ומאי אף דקתני הא והא אלפת והכי קתני נותנין ללפת ולכרוב ר' יוסי אומר ואף לקפלוט ר' יוסי הוא התנא קמא דפליג על ר' שמעון ותניא אידך נותנין פאה ללפת ולקפלוט ר' שמעון אומר ללפת אף לכרוב ר"ש הוא התנא קמא דר' יוסי נמצא תנא קמא דר' יוסי ר' שמעון ות"ק דר"ש רבי יוסי ואמאי דקתני ת"ק ראשון מוסיף עליה בר פלוגתיה אף כך וכך: בן נכי (היין) [היה] נותן פיאה לירק בא אביו ומצאן לעניים טעונין ועומדין בפתח הגנה אמר להם בני השליכו מעליכם [ואני נותן לכם] כפלים מעשר עני לא מפני שעיני צרה אלא מפני שאמרו חכמים אין נותנין פיאה לירק:

    ת"ר בראשונה היו מניחין עורות קדשים בלשכת הפרוה ולערב היו חולקין אותן והיו בעלי זרועות נוטלין אותן בזרוע הקדישם בעליהם לשמים כו' עד כדי שיהיו עולי רגלים רואין שמלאכתן נאה בלי דלם:

    תניא קורות שקמה היו ביריחו והיו בעלי זרועות נוטלין אותן בזרוע עמדו בעליהן והקדישום לשמים עליהם ועל כיוצא בהן אמרו אוי לי מבית חנן אוי לי מלחישתן שהיו רכילין אוי לי מבית ביתוס אוי לי מאלתו' בעלי זרוע אוי לי מבית קתרוס אוי לי מקולמוסן שהיו חוקקי און.

    ישמעאל בן פיאבי הוא היה טוב ובני ביתו היו אגרופין והם כהנים גדולים ובניהם גזברין וחתניהן אמרכלין ועבדיהם חובטין העם במקל:

    ת"ר ארבע צווחות צוחה עזרה שתים בכניסה ושתים ביציאה ראשונה צוחה צאו מכאן בני עלי שטמאו היכל ה' ועוד צוחה צא מכאן יששכר איש כפר ברקאי שמכבד עצמו דכריך ידיה בשראי ועביד עבודה ונמצא מבזה קדשי שמים ליגע אותם בידו ועוד צוחה שאו שערים ראשיכם ויכנס ישמעאל פן פיאבי תלמידו של פנחס וישמש בכהונה גדולה:

    הדרן עלך פרק מקום שנהגו.

    Rabbeinu Chananel on Pesachim 57a · Sefaria

    Meiri

    לעולם יהא אדם נזהר שלא לבייש את העניים ושלא להכאיבם בדברים קשים וכל שכן שלא להראות עצמו להם כמרמה וכדוחה אותם בדברים מעשה באחד שנתן פיאה לירק בא אביו ומצא את העניים טעונים ירק ועומדים על פתח הגנה אמר להם בני השליכו מעליכם ואני נותן לכם כפלים במעושר ר"ל בחולין מתוקנין ומעושרי' ולא מפני שעיני צרה עד שתחשבו שאני אומר לכם כן דרך דחייה אלא שאמרו חכמים אין נותנין פאה לירק ראה כמה האריך בדבריו כדי שלא יחשבו עליו שהוא דוחה אותם בדברים ויהא לבם נשבר על פסידתם:

    עורות קדשים ר"ל של עולות ושל חטאות ואשמות וקרבנת צבור כלם לכהנים אבל של קדשים קלים לבעלים ואותם של כהנים כל שחולק בבשר חולק בעור ובראשונה היו מניחין אותם בלשכת בית הפרוה ובערב מחלקין אותו אנשי בית אב שעבדו אותו היום והיו בעלי זרועות שבכהונה נוטלי' אותם בזרוע התקינו שיהו מניחים עד ערב שבת שבסוף משמר ושיהו מחלקין אותו בתי משמרה מערב שבת לערב שבת ומתוך שהן מרובין אין מניחין בעלי זרוע ליטול ביתר מן הראוי ועדיין היו גדולי כהונה נוטלים אותן בזרוע שמתוך גדולתם לא היו רוצים האחרים לחלוק עליהם עמדו בעלים והקדישום ברשות הכהנים לבדק הבית לא היו ימים מועטים עד שחיפו מהם כל ההיכל בטבלאות של זהב שהיו אמה על אמה בעובי דינר זהב וברגלים היו מקפלים אותם ומניחים על גב מעלה מן המעלות שהיו בהר הבית ששם היו העם מתקבצים עד שיהו עולי רגלים רואים שמלאכתם נאה ואין בה דלים ר"ל שום דופי:

    החציצה פוסלת בעבודה שנאמר ולקח הכהן שיקח בעצמו ואם כרך שלא במקום בגדים כל שהוא שלש אצבעות על שלש אצבעות חוצץ פחות מכן אינו חוצץ ואם הוא בגד בפני עצמו אפי' צלצול קטן חוצץ וכבר ביארנוה בעירובין:

    Meiri on Pesachim 57a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה אלא מפני כו' וא"ת מ"מ ניפטר כו' וי"ל כב"ה כו' אינו הפקר כו' עכ"ל ולא ניחא להו לפרש כנראה לכאורה הכא מפרש"י משום דמפקע לה ממעשר וגוזל את הלוי דא"כ ליתני נמי דלא יפקיר משום דמפקיע ליה ממעשר אלא דר"ל דמפקע לה ממעשר לפי טעותן דסבורין שהיא פאה גמורה ואוכלין אותה בטיבלה וכן פרש"י במתני' והתוס' סמכו דבריהם הכא ולא אמתני' דקתני בה נמי ונתנו פאה לירק ומיחו בידם חכמים משום דהכא בברייתא מפורש טפי האי טעמא דמשום טעותא הוא כדקאמר להו השליכו מעליכם ואני נותן לכם כפלים במעושר וק"ל:

    Chidushei Halachot on Pesachim 57a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בתוס' בד"ה דכריך ידיה בשיראי פירוש הקונטרס וחציצה פוסלת בקדשים כו' וא"ת והא גבי לולב לא אמרינן הכי ותירץ ר"י דהתם איירי כו' עס"ה. ולולי פי' ר"י היה נ"ל דבלא"ה יש לחלק בפשיטות בין חציצה דחולין לחציצה דקדשים דקפיד רחמנא טובא כדמשמע בפ"ב דזבחים דף י"ט לענין חציצה ויתור בגדים:

    סליק פירקא וסליקא לה פסח ראשון בס"ד

    Penei Yehoshua on Pesachim 57a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    אַרְבַּע צְוָחוֹת צָוְחָה עֲזָרָה הכוונה בת קול הכריזה ונשמע הקול בעזרה. או אפשר לשון מליצה הוא זה ולא צווחה אלא כלומר ראוי שתהיה צווחת וכאלו צווחה. ומה שאמרו שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְיִכָּנֵס יִשְׁמָעֵאל בֶּן פִּיאַבִּי הקשה מהרש"א והלא היו כשרים שהיו כהנים גדולים ולמה לא צווחה עלייהו? ונראה לי בס"ד דאמרו במתניתין דסוטה (סוטה מט.) משמת רבי ישמעאל בן פאבי בוטל זיו הכהונה, ופירש רש"י שהיה חכם ועשיר גדול, ומהרש"א כתב שהיה בקי בשאר חכמות יעיין שם. ולכן נראה שהוא היה יחיד בדורו אבל שאר כהנים גדולים שהיו צדיקים גמורים וחכמים גדולים, היה בדור ההוא גדולים כמותם, גם בשאר כהנים.

    מַלְכָּא וּמַלְכְּתָא הֲווּ יָתְבֵי מַלְכָּא אָמַר: גַּדְיָא יָאִי, מַלְכְּתָא אָמְרָה: אִמְרָא יָאִי. נראה לי בס"ד מחלוקתם זאת היתה רומזת על ענין, והפשוט של דבריהם דברו אותו בדרך משל והוא, כי ידוע חג הפסח הוא בניסן שמזלו טלה והחנוכה תחלתה בכסליו ששבטו הוא שבט גד וסופה בטבת שמזלו גדי וידוע דבית חשמונאי מלכו מן נס החנוכה ואילך והנס הזה נקרא על שמם ולכן המלך שהיה זרע בית חשמונאי אמר גַּדְיָא יָאִי שהיה משבח נס החנוכה יותר מן חג הפסח, חדא זה ח' ימים וזה ז' ימים, ועוד בחנוכה גומרים ההלל מה שאין כן בחג הפסח, ועוד זה הנס היה בארץ ישראל וזה בחו"ל. והמלכה אומרת אִמְרָא יָאִי רוצה לומר חג הפסח שנעשה במזל טלה הוא משובח יותר ולכן קראו לכהן גדול להוכיח ואמר אִמְרָא שהוא חג הפסח יָאִי דאי גַּדְיָא שהוא של חנוכה יָאִי נסקיה לתמידא היה צריך שנזכור נס בתמידות בכל יום כמו נס של יציאת מצרים שהוא של חג הפסח שזוכרים בקריאת שמע וברכותיה ובתפלה בתמידות. ובזה מובן בס"ד דברי רש"י שכתב 'מלכא ומלכתא מלכי בית חשמונאי'. ועוד נראה לי שרמזו בדבריהם כך מלכא אמר גַּדְיָא, רוצה לומר טוב לאדם שיתנהג בקושי שלא יהיה רך שהכל מנקרים בו והיא אומרת אִמְרָא יָאֶה טוב לאדם שיהא רך ונכנע ובא כהן גדול ואמר 'אִם גַּדְיָא יָאֶה נִסְקֵיהּ לִתְמִידָא' למה יביאו התמיד מכבשים דוקא ולא מן העזים? אלא ודאי מפני שהשם יתברך אוהב הרכים והשפלים! ומזה נלמוד דטוב לאדם שיהיה רך על דרך שלמדנו מהר סיני שבחר בו השם יתברך למתן תורתו.

    מַאן מוֹכַח? כֹּהֵן גָּדוֹל קשה למה צריך כהן גדול? ישאלו מן השרים והעשירים הנמצאים לפניהם דודאי מזדמן להם שאוכלים לפעמים בשר גדיים, ולפעמים בשר כבשים! ונראה לי בס"ד כי ודאי גם המלך היה מודה דסתם בשר כבשים עדיף מסתם בשר גדיים אך מחלוקתם היתה שהיה המלך אומר שיזדמן בגדיים בשר גדי שמן וטוב יותר מבשר כבשים השמן, והיא אומרת אי אפשר שימצא בגדיים בשר שיהיה טוב מבשר כבשים השמנים, ולכן שאלו מן כהן גדול דאוכל מזה ומזה תמיד בכל יום והקרבנות לא יביאום אלא מן השמן דוקא וכיון דאכילתו מזה ומזה הם סמוכים ביום אחד ובשעה אחת הנה הוא יכיר וירגיש בדבר זה יותר ואתא כהן גדול 'וְאַחְוֵי בְּיָדֵיהּ' פירוש עשה תנועה של דחיה באויר שכנגד המלך לומר זה הדבר שאמרת נדחה הוא ואינו נכון.

    שָׁמַע מַלְכָּא וּפָסְקוּהָ לִימִינֵיהּ הנה כל זה נתגלגל עליו מן השמים וצריך לדעת למה נתגלגל באופן זה שתחלה שמו מן השמים בלבו לתת שוחד ופסקו שמאלו ואחר כך גלגלו שישמע המלך ויגזור לפסוק ימינו והלא הוא היה חייב בזה עבור שהיה כורך ימינו בשראי ועובד בה אם כן די לו להענש בפסיקת ימינו בלבד? ונראה לי בס"ד כי נתחייב עונש מן השמים בשתיהם והיינו הימין שהיה כורך אותה ועובד בה והשמאל שהיתה עושה הכריכה על הימין והיא התחילה ברע תחלה לכך היא לקתה תחלה ואחר כך לקתה הימין. ומה שאמר רב יוסף 'בְּרִיךְ רַחֲמָנָא, דְּשַׁקְלֵיהּ לְיִשָּׂשכָר אִישׁ כְּפַר בַּרְקַאי לְמִטַּרְפְּסֵיהּ מִינֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא' שפירש בדבריו שמו ושם מקומו לומר בדקינן בשמא ששמו יִשָּׂשכָר שהוא רוצה לומר יש לו שכר בעולם הבא שלא יאבד אותו יען כי הוא אִישׁ כְּפַר רוצה לומר איש שנעשה לו כפרה בַּרְקַאי אותיות באקראי שבא לו זה הדבר במקרה אחר שהיו חולקין המלך והמלכה בדבר אחר וזה הדבר שקרה ביניהם נעשה סיבה לכפרתו. ואמר לְמִטַּרְפְּסֵיהּ חלק התיבה לשתים וקרי בה 'למיטר פסיה' פירוש עשה לו זה כדי לשמור פיסת ידו מעונש עולם הבא שלא תכוינה פיסת יד שלו באש גהינם בעבור חטא זה שהיה כורכה בעבודת הקודש. והא דאמר מְלַמֵּד שֶׁשְּׁקוּלִים הֵם לאו על טעם הבשר קאמר אלא על המעלה והחשיבות לפני השם יתברך ואין הכי נמי הטעם של אִמְרָא עדיף.

    Ben Yehoyada on Pesachim 57a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Pesachim, daf 57, Amud Aleph, about 382 words in 11 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 11 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 126 words

      Opens “נֵימָא תְּלָתָא תַּנָּאֵי הֲווֹ? לָא, תְּרֵי תַּנָּאֵי…”

    2. Segment 240 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: בֶּן בּוּהְיָין נָתַן פֵּיאָה לַיָּרָק,…”

    3. Segment 316 words

      Opens “לְמָה לֵיהּ לְמֵימְרָא לְהוּ ״לֹא מִפְּנֵי שֶׁעֵינִי…”

    4. Segment 437 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַנִּיחִין עוֹרוֹת קָדָשִׁים…”

    5. Segment 511 words

      Opens “וַעֲדַיִין הָיוּ גְּדוֹלֵי כְהוּנָּה נוֹטְלִין אוֹתָן בִּזְרוֹעַ.…”

    6. Segment 641 words

      Opens “אָמְרוּ: לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁחִיפּוּ…”

    7. Segment 719 words

      Opens “תָּנָא, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: קוֹרוֹת שֶׁל שִׁקְמָה…”

    8. Segment 860 words

      Opens “עֲלֵיהֶם וְעַל כַּיּוֹצֵא בָּהֶם אָמַר אַבָּא שָׁאוּל…”

    9. Segment 934 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבַּע צְווֹחוֹת צָוְחָה עֲזָרָה. רִאשׁוֹנָה:…”

    10. Segment 1033 words

      Opens “וְעוֹד צָוְוחָה הָעֲזָרָה: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְיִכָּנֵס…”

    11. Segment 1165 words

      Opens “אָמְרוּ עָלָיו עַל יוֹחָנָן בֶּן נִרְבַּאי שֶׁהָיָה…”

    Original text

    נֵימָא תְּלָתָא תַּנָּאֵי הֲווֹ? לָא, תְּרֵי תַּנָּאֵי הֲווֹ, וְתַנָּא קַמָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הַיְינוּ רַבִּי יוֹסֵי, וְתַנָּא קַמָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַיְינוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן. וּמַאי ״אַף״ — אַקַּמַּיְיתָא.

    Let us say that there are three tanna’im who dispute this point: The two unattributed opinions, each of which is referring to two vegetables, and the opinion common to Rabbi Yosei and Rabbi Shimon that includes all three vegetables. The Gemara rejects this: No, there are only two tanna’im who dispute the point, and the first tanna whose opinion appears before the opinion of Rabbi Shimon is Rabbi Yosei. And the first tanna whose opinion appears before the opinion of Rabbi Yosei is Rabbi Shimon. And what is the meaning of the word even in both their statements? They agree with regard to the first vegetable, turnips; however, they disagree with regard to the second, and replace it with another vegetable.

    תָּנוּ רַבָּנַן: בֶּן בּוּהְיָין נָתַן פֵּיאָה לַיָּרָק, וּבָא אָבִיו וּמְצָאָן לַעֲנִיִּים שֶׁהָיוּ טְעוּנִין יָרָק וְעוֹמְדִין עַל פֶּתַח הַגִּינָּה. אָמַר לָהֶם: בָּנַי, הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם וַאֲנִי נוֹתֵן לָכֶם כִּפְלַיִים בַּמְעוּשָּׂר. לֹא מִפְּנֵי שֶׁעֵינִי צָרָה, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין נוֹתְנִין פֵּיאָה לַיָּרָק.

    The Gemara cites an episode from the Tosefta . The Sages taught: The son of a man named Bohayan designated for the poor the produce in the corner in a garden of vegetables, and his father Bohayan found the poor laden with vegetables and standing at the opening of the garden on their way out. He said to them: My sons, cast the vegetables that you have gathered from upon yourselves and I will give you twice the amount in tithed produce, and you will be no worse off. Not because I begrudge you what you have taken. Rather, it is because the Sages say: One does not designate for the poor the produce in the corner in a garden of vegetables. Therefore, the vegetables that you took require tithing.

    לְמָה לֵיהּ לְמֵימְרָא לְהוּ ״לֹא מִפְּנֵי שֶׁעֵינִי צָרָה״? כִּי הֵיכִי דְּלָא לֵימְרוּ: דַּחוֹיֵי קָא מְדַחֵי לַן.

    The Gemara asks: Why was it necessary for him to say to them: Not because I begrudge you what you have taken? It would have been sufficient to offer them tithed produce. The Gemara answers that he said it so they would not say: He is putting us off, taking what we collected now, but later he will not fulfill his commitment.

    תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַנִּיחִין עוֹרוֹת קָדָשִׁים בְּלִשְׁכַּת בֵּית הַפַּרְוָה, לָעֶרֶב הָיוּ מְחַלְּקִין אוֹתָן לְאַנְשֵׁי בֵּית אָב. וְהָיוּ בַּעֲלֵי זְרוֹעוֹת נוֹטְלִין אוֹתָן בִּזְרוֹעַ. הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ מְחַלְּקִין אוֹתָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת — דְּאָתְיָין כּוּלְּהוּ מִשְׁמָרוֹת, וְשָׁקְלָן בַּהֲדָדֵי.

    Apropos the people of Jericho, the Gemara relates that powerful people would steal wood from them. The Sages taught: Initially, the priests would place the hides that were flayed from animals consecrated as offerings of the most sacred order, which were given to the priests, in the Parva chamber. In the evening, they would distribute them to the members of the family of priests serving in the Temple that day. And the powerful priests among them would take them by force before they could be distributed. The Rabbis decreed that they would distribute them each Shabbat eve, because then all the families of both priestly watches came and took their part together. All the families from both the watch that was beginning its service and the one ending its service were together when they divided the hides. The powerful priests were unable to take the hides by force.

    וַעֲדַיִין הָיוּ גְּדוֹלֵי כְהוּנָּה נוֹטְלִין אוֹתָן בִּזְרוֹעַ. עָמְדוּ בְּעָלִים וְהִקְדִּישׁוּם לַשָּׁמַיִם.

    Yet still the prominent priests by virtue of their lineage would take them by force. Due to their prominence, the members of the rest of the watch dared not challenge them. When they realized that there was no equitable distribution, the owners of the sacrifices ( Me’iri ) arose and consecrated the hides to Heaven so the priests could not take them.

    אָמְרוּ: לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁחִיפּוּ אֶת הַהֵיכָל כּוּלּוֹ בְּטַבְלָאוֹת שֶׁל זָהָב, שֶׁהֵן אַמָּה עַל אַמָּה כְּעוֹבִי דִּינַר זָהָב, וּלְרֶגֶל הָיוּ מְקַפְּלִין אוֹתָן וּמַנִּיחִין אוֹתָן עַל גַּב מַעֲלָה בְּהַר הַבַּיִת, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ עוֹלֵי רְגָלִים רוֹאִין שֶׁמְּלַאכְתָּם נָאָה וְאֵין בָּהּ דֶּלֶם.

    The Sages said: Not a few days passed before they had plated the entire sanctuary with golden tablets with the proceeds from the redemption and sale of the hides. These plates were one cubit by one cubit and as thick as a golden dinar. And when the people assembled for the Festival pilgrimage they would remove the tablets and place them on a stair of the Temple Mount so that the pilgrims would see that the craftsmanship of the tablets was beautiful and without flaw [ dalam ]. Afterward they replaced the tablets in the Sanctuary.

    תָּנָא, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: קוֹרוֹת שֶׁל שִׁקְמָה הָיוּ בִּירִיחוֹ, וְהָיוּ בַּעֲלֵי זְרוֹעוֹת נוֹטְלִין אוֹתָן בִּזְרוֹעַ, עָמְדוּ בְּעָלִים וְהִקְדִּישׁוּם לַשָּׁמַיִם.

    It was similarly taught that Abba Shaul says: There were sycamore tree trunks in Jericho, and powerful people would take them from their owners by force. The owners stood and consecrated these trunks to Heaven. It was with regard to these trunks and the branches that grew from them that the residents of Jericho acted against the will of the Sages.

    עֲלֵיהֶם וְעַל כַּיּוֹצֵא בָּהֶם אָמַר אַבָּא שָׁאוּל בֶּן בָּטְנִית מִשּׁוּם אַבָּא יוֹסֵף בֶּן חָנִין: אוֹי לִי מִבֵּית בַּיְיתּוֹס — אוֹי לִי מֵאָלָתָן, אוֹי לִי מִבֵּית חָנִין — אוֹי לִי מִלְּחִישָׁתָן, אוֹי לִי מִבֵּית קַתְרוֹס — אוֹי לִי מִקּוּלְמוֹסָן, אוֹי לִי מִבֵּית יִשְׁמָעֵאל בֶּן פִּיאָכִי — אוֹי לִי מֵאֶגְרוֹפָן. שֶׁהֵם כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים, וּבְנֵיהֶן גִּיזְבָּרִין, וְחַתְנֵיהֶם אֲמַרְכָּלִין, וְעַבְדֵיהֶן חוֹבְטִין אֶת הָעָם בְּמַקְלוֹת.

    With regard to the prominent priests and those like them, Abba Shaul ben Batnit said in the name of Abba Yosef ben Ḥanin: Woe is me due to the High Priests of the house of Baitos, woe is me due to their clubs. Woe is me due to the High Priests of the house of Ḥanin; woe is me due to their whispers and the rumors they spread. Woe is me due to the High Priests of the house of Katros; woe is me due to their pens that they use to write lies. Woe is me due to the servants of the High Priests of the house of Yishmael ben Piakhi; woe is me due to their fists. The power of these households stemmed from the fact that the fathers were High Priests, and their sons were the Temple treasurers, and their sons-in-law were Temple overseers [ amarkalin ]. And their servants strike the people with clubs, and otherwise act inappropriately.

    תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבַּע צְווֹחוֹת צָוְחָה עֲזָרָה. רִאשׁוֹנָה: צְאוּ מִכָּאן בְּנֵי עֵלִי שֶׁטִּימְּאוּ הֵיכַל ה׳. וְעוֹד צָוְוחָה: צֵא מִיכָּן יִשָּׂשׂכָר אִישׁ כְּפַר בַּרְקַאי שֶׁמְּכַבֵּד אֶת עַצְמוֹ וּמְחַלֵּל קׇדְשֵׁי שָׁמַיִם. דַּהֲוָה כָּרֵיךְ יְדֵיהּ בְּשִׁירָאֵי וְעָבֵיד עֲבוֹדָה.

    Apropos the critique of several prominent priests, the Gemara relates that the Sages taught: The people in the Temple courtyard all cried four cries, as they were in agreement over various issues ( Pardes Rimonim ). The first cry was: Leave here, sons of Eli, who defiled God’s Sanctuary (see I Samuel 2:22). Subsequently the priesthood was transferred to the house of Zadok. And an additional cry: Leave here, Yissakhar of Kfar Barkai, who honors himself and desecrates the items consecrated to Heaven. Due to his delicate nature and his disrespect for the Temple service, he would wrap his hands in silk [ shirai ] and perform the service. This would invalidate the service because the silk was an interposition between his hands and the Temple vessels. Furthermore, his conduct demeaned the Temple service, as he demonstrated that he was unwilling to dirty his hands for it.

    וְעוֹד צָוְוחָה הָעֲזָרָה: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְיִכָּנֵס יִשְׁמָעֵאל בֶּן פִּיאָכִי תַּלְמִידוֹ שֶׁל פִּנְחָס, וִישַׁמֵּשׁ בִּכְהוּנָּה גְּדוֹלָה. וְעוֹד צָוְוחָה הָעֲזָרָה: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְיִכָּנֵס יוֹחָנָן בֶּן נִרְבַּאי תַּלְמִידוֹ שֶׁל פִּנְקַאי וִימַלֵּא כְּרֵיסוֹ מִקׇּדְשֵׁי שָׁמַיִם.

    And the people in the Temple courtyard cried additionally: Lift your heads, O gates, and let the righteous Yishmael ben Piakhi, the student of Pinehas ben Elazar the priest, enter and serve as High Priest, although the members of this family were violent. And the people in the Temple courtyard cried additionally: Lift your heads, O gates, and let Yoḥanan ben Narbbai, the student of Pinkai, enter and fill his belly with meat of offerings consecrated to Heaven, as he is worthy to eat offerings.

    אָמְרוּ עָלָיו עַל יוֹחָנָן בֶּן נִרְבַּאי שֶׁהָיָה אוֹכֵל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת עֲגָלִים, וְשׁוֹתֶה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי יַיִן, וְאוֹכֵל אַרְבָּעִים סְאָה גּוֹזָלוֹת בְּקִינּוּחַ סְעוּדָה. אָמְרוּ: כׇּל יָמָיו שֶׁל יוֹחָנָן בֶּן נִרְבַּאי לֹא נִמְצָא נוֹתָר בְּמִקְדָּשׁ. מַאי סְלִקָא בֵּיהּ בְּיִשָּׂשׂכָר אִישׁ כְּפַר בַּרְקַאי? אָמְרִי: מַלְכָּא וּמַלְכְּתָא הֲווֹ יָתְבִי. מַלְכָּא אֲמַר: גַּדְיָא יָאֵי, וּמַלְכְּתָא אָמְרָה: אִימְּרָא יָאֵי. אֲמַרוּ: מַאן מוֹכַח? כֹּהֵן גָּדוֹל, דְּקָא מַסֵּיק קׇרְבָּנוֹת כׇּל יוֹמָא. אֲתָא אִיהוּ,

    They said about Yoḥanan ben Narbbai that he and his household would eat three hundred calves, and drink three hundred jugs of wine, and eat forty se’a of doves for dessert. They said: Throughout all the days of Yoḥanan ben Narbbai there was no leftover sacrificial meat in the Temple, as he would make certain that someone ate it. The Gemara asks: What ultimately happened to Yissakhar of Kfar Barkai? They said: The king and the queen were sitting and talking. The king said that goat meat is better food, and the queen said lamb meat is better food. They said: Who can prove which one of us is correct? The High Priest can, as he offers sacrifices all day and tastes their meat. The High Priest had the right to take a portion from any sacrifice offered in the Temple, and therefore was well acquainted with the tastes of different meat. Yissakhar of Kfar Barkai came, and when they asked him this question,