Commentary page
Pesachim 49a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerPesachim 49a
Pesachim 49a. The full printed text of this folio side — 22 numbered segments, about 580 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
מתני' מבערין את הכל בין חולין בין תרומה חוץ מכדי אכילתו לשבת אבל כל מה שעתיד לבער יבער:
תרומה מלפני השבת שאינו יכול להאכילה לא לזרים ולא לבהמת זרים ולהשהותה אי אפשר אבל חולין אין צריך לבער אלא בזמנו שיכול למצוא להן אוכלים הרבה:
גמ' שבת נשתהה שם שבת אחת:
מתני' ההולך בארבעה עשר:
אם יכול שיש שהות ביום:
להציל מן הנכרים את ישראל הנרדפין:
יבטל בלבו ולא יחזור ואפי' יש שהות דמדאוריי' סגי ליה בביטול בעלמא:
לשבות שביתת הרשות שהיה הולך להחשיך על התחום לקנות שביתה שם כדי שיהא לו משם ולהלן אלפים לילך למחר שם לדבר הרשות יחזור מיד אבל לקנות שביתת מצוה כגון שילך מחר חוץ לתחום לבית האבל או לבית המשתה היינו כהולך לשחוט את פסחו:
26 more comments on this page.
Rashi on Pesachim 49a · Sefaria
Tosafot
לשבות שביתת הרשות פ"ה שהיה הולך להחשיך על התחום לקנות שביתה שם ולילך ד' אלפים לדבר הרשות וקשה א"כ תיקשי למ"ד בפ' בכל מערבין (ערובין לא.) אין מערבין אלא לדבר מצוה ונר' לר"י דה"פ לשבות שביתת הרשות שהולך לשמוח בפסח בבית אוהבו או קרובו:
אם עבר צופים פי' בקונט' שם כפר וקשה לר"י א"כ ה"ל למימר וכמדתו לכל רוח כדתניא בפ' מי שהיה טמא (לקמן פסחים צג:) איזהו דרך רחוקה מן המודיעין ולחוץ וכמדתה לכל רוח ואור"י דבתוספתא דמכילתין מפרש בהדיא איזהו צופים הרואה ואין מפסיק פי' כל מקום סביב ירושלים שיכול לראותו משם:
ושורפו לפני הבירה פ"ה כדאמר פ' כל שעה (פסחים דף כד.) בקודש באש ישרף במקום אכילתו שריפתו וקשה לר"י אי דאורייתא הוא מה לי עבר צופים ומ"ל לא עבר צופים וי"ל דמן התורה יכול לשורפה בכ"מ שירצה דבפרק כל שעה (ג"ז שם) לא מרבינן אלא פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים אבל שאר קדשים שנאכלים לזרים לא מרבינן ומה שהצריכו חכמים לשרוף הני דהכא לפני הבירה היינו גזירה אטו קדשי קדשים:
לפני הבירה בזבחים בפ' טבול יום (זבחים דף קד:) פליגי מאי בירה אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מקום יש בהר הבית ובירה שמו ר"ל אמר כל הבית כולו הוי בירה שנאמר אל הבירה אשר הכינותי:
וחכמים אומרים בשר קודש בכזית וחמץ בכביצה אומר ריב"א דמפרש בירושלמי משום דבשר קודש לית ליה תקנה בביטול החמירו בכזית אבל חמץ אית ליה תקנה בביטול לא החמירו עד כביצה:
תניא א"ר יהודה תימה אמאי לא מייתי תניא נמי הכי מהך דהכא לרב חסדא:
אמר רב כהנא אי לאו דנסיבי כהנתא לא גלאי שמע שלא היה כהן והא דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף ח.) רב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן בשביל אשתו היה לוקח כדאמרינן בפ' הזרוע (חולין דף קלב.) רב כהנא הוה אכיל בשביל אשתו והא דאמר בפרק ערבי פסחים (לקמן פסחים קיג.) א"ל רב לרב כהנא פשוט נבילתא בשוקא ושקול אגרא ולא תימא כהנא [וגברא] רבא אנא לא בשביל שהיה כהן אלא שכך היה שמו:
Tosafot on Pesachim 49a · Sefaria
Rabbeinu Chananel
תניא ר' אלעזר ברבי צדוק אומר פעם אחת שבת אבא ביבנה וחל ארבעה עשר להיות בשבת כו' מתני' ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר כו' ורמינהי ההולך לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ולשבות שביתת הרשות יחזור מיד והכא קתני במתני' יבטל בלבו מכלל שאין מחייבין אותו לחזור ושנינ' מתני' ר' יוסי היא דסבר סעודת אירוסין מצוה וביעור חמץ נמי מצוה מיהו ביעור חמץ אפשר לקיימה בביטול חמץ וישלים סעודת אירוסין שנמצא מקיים שתיהן. וברייתא ר' יהודה דסבר סעודת אירוסין רשות כגון שביתת הרשות ולדברי הכל חייב לחזור מיד דתניא סעודת אירוסין רשות דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר מצוה והשתא דאמר רב חסדא מחלוקת בסעודה שניה אבל בסעודה ראשונה אפי' ר' יהודה מודה דמצוה אפי' תימא מתני' ר' יהודה ובסעודה ראשונה שהיא מצוה ברייתא בסעודה שניה שהיא רשות:
תניא אמר ר' יהודה אני לא שמעתי אלא סעודת אירוסין בלבד אמר ר' יוסי אני שמעתי סעודת אירוסין וסבלונות: ירושלמי לשבות שביתת הרשות לשבות אצל ר' או מי שהוא גדול ממנו אמר ר' יוסי בר בון גדול השלום שהוקש לשני דברים שחייבין עליהן כרת מילה ושחיטת פסח: תניא א"ר אלעזר כל סעודה שאינה של מצוה אין תלמיד חכם רשאי ליהנות ממנה כגון מאי א"ר יוחנן כגון בת כהן [לישראל] או בת תלמיד חכם אצל עם הארץ לפי שאין זיווגן עולה יפה כדכתיב ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע.
אמר רב כהנא אי לא נסיבנא כהנתא לא גלאי ומעשה דרב כהנא מפורש בהגוזל בתרא כי שמטיה לקועיה לההוא גברא וערק לארץ ישראל: אמר ר' יצחק כל הנהנה מסעודת הרשות לסוף גולה שנא' אוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק וכתיב בתריה לכן עתה יגלו בראש גולים:
ת"ר תלמיד חכם המרבה סעודתו בכ"מ לסוף מחריב את ביתו ומאלמן את אשתו ומייתם גוזליו ותלמודו משתכח ומחלוקות רבות [באות] עליו ודבריו אין נשמעין ומחלל שם שמים ושם אביו ושם רבו וגורם שם רע לו ולבניו עד סוף כל הדורות וקרו לו בר מיחם תנורא ובר מרקיד בי כובא ובר מלחך פנכי ובר מך רבעי:
Rabbeinu Chananel on Pesachim 49a · Sefaria
Ritva
מתני' ארבעה עשר שחל להיות בשבת וכו' כבר כתבתי פ"ק דהלכה כר' אליעזר בר' צדוק (נ"ל דצ"ל ר' אליעזר איש ברתותא, המעתיק) שאמר תרומה על פני (נ"ל דצ"ל מלפני, המעתיק) השבת וחולין בזמנן:
Ritva on Pesachim 49a · Sefaria
Meiri
המשנה הששית ויתחיל בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערים את הכל מלפני השבת דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בזמנן ר' אליעזר בר' צדוק אומר התרומה מלפני השבת וחולין בזמנן אמר הר"ם והלכה כר' אליעזר ב"ר צדוק:
אמר המאירי ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בזמנם ר' אלעזר בר' צדוק אומר חולין בזמנן והלכה כר' אלעזר בר' צדוק וכבר ביארנוה בכדי צרכה בפרק ראשון ואף היא לא נתחדש עליה בגמרא דבר:
המשנה השביעית והכונה בה גם כן בענין החלק השלישי והוא שאמר ההולך לשחוט את הפסח ולמול את בנו ולאכול סעודת ארוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בתוך הבית אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ואם לאו יבטל בלבו להציל מן הנהר מיד הדליקה מיד המפלת יבטל בלבו לשבות שביתת הרשות יחזור מיד וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש אם עבר צופים שורפו במקומו ואם לאו חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה עד כמה הן חוזרין ר' מאיר אומר זה וזה בכביצה ור' יהודה אומ' זה וזה בכזית וחכמים אומרים בשר קדש בכזית וחמץ בכביצה אמר הר"ם ר' מאיר אומר כמו שטומאת אוכלין בכביצה ר"ל שאינה מטמאה עד שיהיה בה כביצה כאשר נבאר בפירוש רחב בראש מסכת טהרות כך לא יחזור אלא על כביצה ור' יהודה כמו שהאוכל מבשר קדש ומן החמץ כזית לוקה כך יחזור אפי' על כזית ונתנו חכמים מדרגה בין בשר קדש ובין החמץ לפי שהוא חולין והלכה כחכמים:
אמר המאירי ההולך בארבעה עשר לשחוט את פסחו ולמול את בנו יש מפרשים ולמול דוקא ר"ל שהולך לעשות מילה ופסח ואין יכול לאחר זמן המילה מפני שמילת זכריו ועבדיו מעכבין אותו מלאכול פסחו ולמדנו מדבריהם שאם היה הולך למול את בנו לבד אין הדין כן הואיל ואפשר לו לאחרה ומ"מ אנו מפרשים בה לשחוט את פסחו או למול את בנו שמ"מ הולך הוא לדבר מצוה וכל שהמצוה מוטלת עליו אין אומרין לו לאחרה שהרי אף סעודת אירוסין יכול היה לאחרה וכן עיקר ובשאלתות שאלו אי משום מילה לחוד תיפוק לי' משום פסח שהרי מילת זכריו ועבדיו מעכבתו ופירשוה בזמן הזה או אף בזמן הפסח וכגון שהיו עיניו של תינוק כואבות שלא היה ראוי למולו ושחט את פסחו ונתרפא והוא בא למולו כדי לקיים מצות מילה בזמנה וזה שתפשה בכאב העינים ולא בחולי אחר מפני שכאב העינים כל שעבר הכאב אין צריך עוד להשהותו:
ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו שהיה מנהגם בשעה שהחתן הולך לקדש את הארוסה עושין לו סעודה בבית חמיו ואח"כ לזמן אחר חוזר לו שם עם סבלונות ועושין לו סעודה אחרת ופי' בגמ' שאף סעודה זו השניה בכלל אלו השנויות במשנתנו שכל שהוא נעשה לחיבת אירוסין מצוה היא והוא שאמרו בתלמוד המערב בא וראה כמה גדול כח השלום שהוקש לשני דברים שיש בהם כרת פסח ומילה:
ואמר שאם היה עושה אחת מכל אלו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור לביתו ולבער ולחזור למצותו יעשה שכל שיכול לקיים את שתיהן יש לו להשתדל בכך [ואם לאו] הואיל וביעור חמץ דרבנן אע"פ שקצת מצות אלו דרבנן יבטל בלבו וילך למצותו ואינו מעביר עליהם וקודם איסורו הוא שאם לאחר איסורו הרי אינו ברשותו לבטלו ואינו יכול לשחוט את הפסח וחמץ קיים ועל כל פנים צריך לחזור וממה שאמר ונזכר שיש לו חמץ ולא אמר ונזכר שלא בדק משמע שאין מחמירין עליו כל כך אלא כשיודע כן בודאי הא כל שבספק אף במקום שהות אין מחייבין אותו לחזור:
היה הולך להציל מן הגויים שהיו רודפים אחר אחד או אחר רבים אם על עסקי ממון אם על עסקי נפשות או מן הנהר או מן הדליקה אפילו היה לו שהות לחזור לביתו ולילך שם לא יחזור אלא יבטל בלבו וילך להציל שאין משהין על הסכנות ואפילו עברה שעת ביטול יעבור בבל יראה ולא יחזור שכל אלו חשש נפשות יש ואין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש:
לשבות שביתת הרשות ר"ל שהיה הולך לערב עירובי תחומין כדי לילך למחר ארבעת אלפים אמה לאותו צד ולא היה מכוין בהליכה זו לשום מצוה יחזור מיד ויבער הא אם כונתו למצוה כגון לילך לבית המדרש או לבית האבל או לבית חתנים או להקביל פני רבו או פני חכם הרי זה כדין שאר המצות הנזכרות למעלה ואם אין לו שהות יבטל בלבו וזו לא נשנית כהלכה שהרי לענין פסק לא הוצרכה שהרי אין מערבין עירובין תחומין אלא לדבר מצוה ואם עירב לדבר הרשות אינו עירוב ואע"פ שבקצת ספרי גדולי המחברים נמצא שאם עירב הוי עירוב כבר נתברר שטעות סופר היה ומ"מ בתוספות פירשוה בשיש שם סרך מצוה כגון לשמוח בפסח בבית אוהביו וקרוביו ודברים רחוקים הם:
7 more comments on this page.
Meiri on Pesachim 49a · Sefaria
Maharam
בתוס' ד"ה לשבות שביתת ונ"ל דה"פ לשבות שביתת הרשות שהולך לשמוח בפסח ר"ל שיש בו מצוה קצת אבל נקרא רשות כנגד שחיטת פסח וכיוצא בו ועיין באשר"י ובהר"ן:
מקום שנהגו פרק רביעי :
Maharam on Pesachim 49a · Sefaria
Penei Yehoshua
במשנה י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני שבת דברי ר"א וחכמים אומרים בזמנו וכתב בעל המאור דר"מ לטעמיה דס"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה וכיון דאי אפשר לשורפו בשבת משו"ה מבערין מלפני שבת ושורפו כמצותו וחכמים לטעמייהו דהשבתתו בכל דבר משו"ה מבערין בזמנו בשבת עכ"ל ע"ש ולע"ד לשיטת הפוסקים והמפרשים לא משמע כן לא מבעיא לשיטת התוס' דלעיל בכמה דוכתי דעיקר פלוגתא דר"י ורבנן היינו דוקא לאחר זמן איסורא א"כ לא שייך לומר כן אלא אפילו לשיטת רש"י שמפרש לעיל בכמה דוכתי להיפך אפ"ה נראה דר"י גופא לא קאמר אלא כשמבער בע"פ ממש שחל בחול משא"כ כשחל בשבת דאי אפשר לשורפו ר"י גופא מודה דמשביתו בכל דבר שיכול לבער כדאשכחן במוצא חמץ בי"ט עצמו שכופה עליו כלי אם אין יכול לבערו בע"א כמ"ש כל הפוסקים אפילו אותן שסוברים כר"י. וא"כ לפ"ז לא שייך פלוגתא דמתניתין דר"מ וחכמים בהאי טעמא שכתב בעל המאור ז"ל. ונקטינן מיהו דשיטת בעל המאור בפלוגתא דר"י וחכמים בשעת ביעורו או שלא בשעת ביעורו היינו כפרש"י וכמ"ש לעיל בחידושינו בכמה דוכתי ודו"ק:
שם ר"א ב"ר צדוק אומר תרומה מלפני השבת וכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל דקי"ל כר"א ב"ר צדוק דקאי כר"א איש ברתותא דלעיל בפ"ק דף י"ד שכן הלכה כמותו וכבר האריך הר"ן ז"ל בפ"ק בישוב שיטת הרי"ף והב"י בא"ח סימן תמ"ד תמה על לשון הר"ן שכתב דעיקר כוונת הרי"ף היינו לענין תרומה ואין דרך הרי"ף להביא בפסקיו דבר שאין נוהג בזמן הזה ע"ש באריכות ולע"ד לא ידענא מאי קשיא ליה להב"י דודאי נפקא מיניה בזמן הזה לענין חלה שכתב הרי"ף ז"ל לעיל אמתני' דכיצד מפרישין חלה בטומאה דבחלת ח"ל האידנא יהבינן לכהן קטן וא"כ שפיר איצטריך לאשמעינן דבע"פ שחל להיות בשבת ואשתייר חלה מע"ש דליכא כהן קטן צריך לבער בע"ש ולא אמרינן שימתין מלבערו שמא ימצא כהן קטן או גדול שטבל לקריו ואם לא ימצא יוכל לבערו למחר להשליכו לאיבוד משו"ה כתב הרי"ף דאפ"ה צריך לבער מע"ש והיינו כר"א ב"ר צדוק דקאי כר"א איש ברתותא כנ"ל ועיין בק"א:
Penei Yehoshua on Pesachim 49a · Sefaria
Ben Yehoyada
בְּמַתְנִיתָא תָּנָא אוֹ קוֹבְרָהּ, אוֹ קוֹבַרְתּוֹ, אוֹ מְבִיאַתּוֹ לִידֵי עֲנִיּוּת. דע כי דברים קשים אלה דנקיט במתניתא ורב חסדא לא נאמרו אלא על זמן התנאים ואמוראים שהיה להם כהנים מיוחסים ועמי ארצות שהיו בזמנם היו רעים וחטאים כאשר דברו עליהם לקמן, אך בזמן הזה אין כהני יחוס אלא כולם כהני חזקה דאין להם מעלה ככהני יחוס וגם לא ימצא בזמן הזה עמי ארצות כאותם עמי ארצות שהיו בזמנם, ולכך כאשר יזדווגו בת כהן לישראל או בת תלמיד חכם לעם הארץ לא יתקיימו בהם דברים קשים אלו דאמר רב חסדא וגם מה שאמרו במתניתא, ועם כל זה טוב להזהר בזה.
כָּל שֶׁכֵּן שֶׁתּוֹרָה וּכְהֻנָּה מְעַשַּׁרְתּוֹ נראה לי בס"ד התורה נקנית במ"ח מעלות וכהונה בכ"ד כדאיתא בברייתא דאבות (משנה אבות פרק ו) וסך הכל ע"ב [48+48=72] כמנין 'חֶסֶד' [72] וכמנין 'כָּל הַטּוֹב' [72] ולכן בצירוף זכות שניהם מתעשר ואז יתקיים בו (דברים כו, יא) 'וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב'.
רַב אִידִי בַּר אַבִּין נָסִיב כָּהַנְתָּא, וַהֲווּ לֵיהּ תְּרֵי בְּנֵי סְמִיכֵי, רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, וְרַב יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי. יש להקשות למאי הוצרך לומר בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי כיון דביה משתעי ואמר דהוו ליה? ונראה לי בס"ד ללמדך שיצאו חכמים גדולים שדומין לאביהם רב אידי שהיה גדול בחכמה ויראה! וזכה לשנים, אחד מצד זכות התורה של הבעל ואחד מצד זכות הכהונה של האשה.
כָּל תַּלְמִיד חָכָם הַמַּרְבֶּה סְעוּדָתוֹ בְּכָל מָקוֹם, לְסוֹף מַחֲרִיב אֶת בֵּיתוֹ פירוש כיון שלמד להיות זולל וסובא בבשר ויין מרובה שצריך לו הוצאות הרבה לפעמים אין לו מעות ויהיה מוכרח להחריב ביתו לסתור דלתות וחלונות למכרם כדי למצוא מעות לקנות בהם וגם מכירה של מטלטלין וכלים של הבית נקרא חורבן הבית. ומה שאמרו ' וּמְאַלְמֵן אֶת אִשְׁתּוֹ, וּמְיַתֵּם אֶת גּוֹזָלָיו ' פירוש מאחר שצריך לו מעות הרבה בעבור המותרות מוציא המעות בעבורם ואינו מביא פרנסה לאשתו ובניו ונמצאת אשתו כאלו היא אלמנה שאין לה בעל החייב במזונותיה, וכן גוזליו שהם הקטנים דחייב בפרנסתם כאילו הם יתומים שאין להם אב לפרנסם. וקרי להן גּוֹזָלָיו לשון גזל שהוא גוזל אותם בזה שהוא מוציא המעות למותרות ולהם לא יביא אפילו חתיכת לחם! וגם ממילא שׁוֹכֵחַ תַּלְמוּדוֹ כי לבו טרוד בענין ההוצאה שרבה על צוארו ומוכרח לעזוב תלמודו, וגם מַחֲלוֹקוֹת רַבּוֹת בָּאוֹת עָלָיו שאם יהיה ריב בין שני אנשים עשירים זה יחשוד אותו שהוא מלמד טענות לבעל דין שכנגדו ומחרחר ריב ואותו שכנגדו גם כן חושדו בכך מאחר שהוא נכנס אצל זה ואצל זה לאכול ולשתות יבא לידי חשדות כאלה ואז מַחֲלוֹקוֹת רַבּוֹת בָּאוֹת עָלָיו מבעלי הריב.
אָמַר אַבַּיֵּי קָרוּ לֵיהּ: "בַּר מֵיחַם תַּנּוּרֵי". נראה לי כל אחד מן החכמים נקיט לשון בני אדם הרגיל ומצוי בעירו ובזמנו, והביא הש"ס דברי כולם. והא דאמר מַּרְבֶּה סְעוּדָתוֹ בְּכָל מָקוֹם הכוונה שהולך ביום אחד לכמה סעודות שנכנס לבית אחד וכאשר גמרו הולך לבית שני ושותה שם וגם אלו כשגומרין הולך לבית אחר.
לְעוֹלָם יִמְכֹּר אָדָם כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, וְיִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם כלומר אף על פי דסתם תלמיד חכם אין לו מעות להוציא נדוניא חשובה לבתו ולכן מוכרח שהבעל יעשה לה תכשיטין ולבושין יִמְכֹּר כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ ויקחנה ויעשה לה מכיסו. וכן בהשאת בתו לתלמיד חכם דמסתמא אין לו מעות וצריך אביה להרבות לו בנדונייא כדי שיהיו המעות אחר כך עזר לפרנסתם. ואומרו 'לְעוֹלָם' כלומר אפילו בזווג שני שהוא לפי מעשיו ישתדל בכך. או הכוונה אפילו אם נמצא לו אשה מקרוביו דראוי ליקחנה כפי נימוס העולם עם כל זה ישתדל לישא בַּת תַּלְמִיד חָכָם.
מָשָׁל לְעִנְבֵי הַגֶּפֶן בְּעִנְבֵי הַגֶּפֶן, דָּבָר נָאֶה וּמִתְקַבֵּל פירוש יש ענבים עושים יין שמראהו אדום הרבה ויש עושים יין שמראהו נוטה ללובן וכשמתערבים זה עם זה יהיה המראה נאה. ויש ענבים שעושין יין מתוק הרבה ואינו מתקבל כל כך מחמת רוב המתיקות ויש ענבים עושין יין מר הרבה וכאשר יתערבו זה עם זה יהיה מתקבל על האדם. אך תערובת עִנְבֵי הַגֶּפֶן עם עִנְבֵי הַסְּנֶה אינו מתקבל כי עִנְבֵי הַסְּנֶה עושין משקה חמוץ הרבה והרי זה מקלקל גם יין של עִנְבֵי הַגֶּפֶן בתערובתם עמו וגם המראה יהיה מכוער.
Ben Yehoyada on Pesachim 49a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Pesachim, daf 49, Amud Aleph, about 580 words in 22 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 22 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 130 words
Opens “מַתְנִי׳ אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת —…”
- Segment 235 words
Opens “גְּמָ׳ תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר:…”
- Segment 333 words
Opens “מַתְנִי׳ הַהוֹלֵךְ לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ, וְלָמוּל אֶת…”
- Segment 420 words
Opens “לְהַצִּיל מִן הַגּוֹיִם, וּמִן הַנָּהָר, וּמִן הַלִּסְטִים,…”
- Segment 524 words
Opens “וְכֵן מִי שֶׁיָּצָא מִירוּשָׁלַיִם וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ…”
- Segment 625 words
Opens “וְעַד כַּמָּה הֵן חוֹזְרִין? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:…”
- Segment 714 words
Opens “גְּמָ׳ וּרְמִינְהוּ: הַהוֹלֵךְ לֶאֱכוֹל סְעוּדַת אֵירוּסִין בְּבֵית…”
- Segment 824 words
Opens “אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לָא קַשְׁיָא: הָא —…”
- Segment 929 words
Opens “וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: מַחֲלוֹקֶת בִּסְעוּדָה שְׁנִיָּה,…”
- Segment 1022 words
Opens “תַּנְיָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֲנִי לֹא שָׁמַעְתִּי…”
- Segment 1116 words
Opens “תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל סְעוּדָה שֶׁאֵינָהּ…”
- Segment 1225 words
Opens “כְּגוֹן מַאי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּגוֹן בַּת…”
- Segment 1322 words
Opens “מַאי הִיא? אָמַר רַב חִסְדָּא: אוֹ ״אַלְמָנָה״,…”
- Segment 1426 words
Opens “אִינִי?! וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְעַשֵּׁר…”
- Segment 1517 words
Opens “רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ נְסֵיב כָּהֵנְתָּא, חֲלַשׁ. אָמַר: לָא…”
- Segment 1630 words
Opens “רַב אִידִי בַּר אָבִין נָסֵיב כָּהֵנְתָּא, נְפַקוּ…”
- Segment 1719 words
Opens “אָמַר רַב כָּהֲנָא: אִי לָא נָסֵיבְנָא כָּהֵנְתָּא,…”
- Segment 1822 words
Opens “אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדַת הָרְשׁוּת…”
- Segment 1947 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל תַּלְמִיד חָכָם הַמַּרְבֶּה סְעוּדָּתוֹ…”
- Segment 2027 words
Opens “מַאי הִיא? אָמַר אַבָּיֵי: קָרוּ לֵיהּ בַּר…”
- Segment 2136 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם יִמְכּוֹר אָדָם כׇּל מַה…”
- Segment 2237 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם יִמְכּוֹר אָדָם כׇּל מַה…”
Sages named on this page
- Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim
Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.
Source: Pesachim 49a · Segment 17 — “אָמַר רַב כָּהֲנָא: אִי לָא נָסֵיבְנָא כָּהֵנְתָּא, לָא גְּלַאי.…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Pesachim 49a · Segment 20 — “מַאי הִיא? אָמַר אַבָּיֵי: קָרוּ לֵיהּ בַּר מַחֵים תַּנּוּרֵי.…”
Encyclopedia entries citing this page
- Rav Hisda ha-Kohen · Amoraim · Third Generation Amora
Rav Hisda was a leading Amora of the third generation, a student and successor to Rav Huna as head of the Sura…
Cited source: Pesachim 49a
All 14 sources this entry cites - Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim
Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.
Cited source: Pesachim 49a
All 5 sources this entry cites
Original text
מַתְנִי׳ אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת — מְבַעֲרִין אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בִּזְמַנּוֹ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר: תְּרוּמָה — מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, וְחוּלִּין — בִּזְמַנָּן.
MISHNA: With regard to the fourteenth of Nisan that occurs on Shabbat, one removes all leaven from his possession, whether it is teruma or non-sacred food, before Shabbat, except for that which will be eaten during the first part of Shabbat. In that case, one cannot remove leaven from his possession on the fourteenth of Nisan itself as he does in other years. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: One may remove the leaven at its usual time on the fourteenth of Nisan by throwing it away or declaring it ownerless. Rabbi Eliezer bar Tzadok says: Teruma should be removed before Shabbat, as only a few people are permitted to eat it and therefore one can presume that it will remain uneaten during Shabbat. However, non-sacred foods should be removed at their usual time, on the fourteenth of Nisan itself.
גְּמָ׳ תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר: פַּעַם אַחַת שָׁבַת אַבָּא בְּיַבְנֶה, וְחָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. וּבָא זוּנִין מְמוּנֶּה שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאָמַר: הִגִּיעַ עֵת לְבַעֵר אֶת הֶחָמֵץ, וְהָלַכְתִּי אַחַר אַבָּא וּבִיעַרְנוּ אֶת הֶחָמֵץ.
GEMARA: It was taught in the Tosefta that Rabbi Eliezer bar Tzadok says: One time my father, Rabbi Tzadok, spent Shabbat in Yavne, and the fourteenth of Nisan occurred on that Shabbat. Zonin, who was the appointee of Rabban Gamliel, came and said: The time has come to remove leavened bread; and I went with my father and we removed the leavened bread. This story serves as anecdotal evidence that leaven is removed at the usual time on the fourteenth of Nisan, even on Shabbat.
מַתְנִי׳ הַהוֹלֵךְ לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ, וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ, וְלֶאֱכוֹל סְעוּדַת אֵירוּסִין בְּבֵית חָמִיו, וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָמֵץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. אִם יָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְבַעֵר וְלַחֲזוֹר לְמִצְוָתוֹ — יַחְזוֹר וִיבַעֵר, וְאִם לָאו — מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ.
MISHNA: One who is traveling on the eve of Passover to slaughter his Paschal lamb, to circumcise his son, or to eat a betrothal feast in his father-in-law’s house, and he remembers that he has leavened bread in his house, if he is able to return to his house and remove the leaven and afterward return to the mitzva toward which he was traveling, he should return home and remove his leaven. But if there is not enough time for him to go home and remove the leaven, and still complete the mitzva that he already began, he should nullify it in his heart, as by Torah law this is sufficient.
לְהַצִּיל מִן הַגּוֹיִם, וּמִן הַנָּהָר, וּמִן הַלִּסְטִים, וּמִן הַדְּלֵיקָה, וּמִן הַמַּפּוֹלֶת — יְבַטֵּל בְּלִבּוֹ. וְלִשְׁבּוֹת שְׁבִיתַת הָרְשׁוּת — יַחְזוֹר מִיָּד.
If one was traveling to save Jews from an attack by gentiles, from a flooding river, from bandits, from a fire, or from a collapsed building, he should not even attempt to return, and instead he should nullify the leaven in his heart. This applies even if he could remove his leaven and still return to his previous activity. If he went to establish his Shabbat residence in order to adjust his Shabbat limit for an optional purpose, rather than in order to fulfill a commandment, he should return immediately to remove his leaven.
וְכֵן מִי שֶׁיָּצָא מִירוּשָׁלַיִם וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ בְּשַׂר קֹדֶשׁ, אִם עָבַר צוֹפִים — שׂוֹרְפוֹ בִּמְקוֹמוֹ. וְאִם לָאו — חוֹזֵר וְשׂוֹרְפוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה.
And so too, the same halakha applies to one who left Jerusalem and remembered that there was consecrated meat in his hand. Meat that is taken out of Jerusalem becomes disqualified, and one is required to burn it in proximity to the Temple. If he passed the area of Mount Scopus [ Tzofim ], beyond which one cannot see Jerusalem, he burns the meat at the site where he is located; and if he has not traveled that far, he must return and burn it before the Temple with wood from the arrangement on the altar, which was designated for burning consecrated items that were disqualified.
וְעַד כַּמָּה הֵן חוֹזְרִין? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: זֶה וְזֶה בִּכְבֵיצָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: זֶה וְזֶה בִּכְזַיִת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּשַׂר קֹדֶשׁ — בִּכְזַיִת, וְחָמֵץ — בִּכְבֵיצָה.
The mishna asks: For how much leaven or consecrated meat is one required to return? Rabbi Meir says: In both this case and that case, one must return for an egg-bulk. Rabbi Yehuda says: In both this case and that case, one must return for an olive-bulk. And the Rabbis say that the amount depends on the case: With regard to consecrated meat, he is required to return if he has an olive-bulk, but in a case where he remembers that he has leavened bread, he required to return only for an egg-bulk.
גְּמָ׳ וּרְמִינְהוּ: הַהוֹלֵךְ לֶאֱכוֹל סְעוּדַת אֵירוּסִין בְּבֵית חָמִיו, וְלִשְׁבּוֹת שְׁבִיתַת הָרְשׁוּת — יַחְזוֹר מִיָּד!
GEMARA: The Gemara raises a contradiction between this mishna and another source. It was taught in a baraita : One who is traveling to eat a betrothal feast in his father-in-law’s house or to establish his Shabbat residence for an optional purpose, must return immediately to remove his leaven. This contradicts the mishna, which states that one who is going to a betrothal feast may nullify the leaven without returning for it, because the meal is considered a mitzva.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לָא קַשְׁיָא: הָא — רַבִּי יְהוּדָה, הָא — רַבִּי יוֹסֵי. דְּתַנְיָא: סְעוּדַת אֵירוּסִין רְשׁוּת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִצְוָה.
Rabbi Yoḥanan said: This is not difficult, as there is a tannaitic dispute with regard to the issue. This source, the baraita , is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, while that source, the mishna, is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. As it was taught in a baraita : A betrothal feast is optional; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yosei says: It is a mitzva.
וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: מַחֲלוֹקֶת בִּסְעוּדָה שְׁנִיָּה, אֲבָל בִּסְעוּדָה רִאשׁוֹנָה דִּבְרֵי הַכֹּל מִצְוָה. אֲפִילּוּ תֵּימָא הָא וְהָא רַבִּי יְהוּדָה, וְלָא קַשְׁיָא: הָא — בִּסְעוּדָה רִאשׁוֹנָה, הָא — בִּסְעוּדָה שְׁנִיָּה.
And now that Rav Ḥisda said: The dispute between Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei applies to the second betrothal feast, where the groom takes part in an additional meal with the bride’s family, but everyone agrees that the first betrothal feast is a mitzva, the contradiction between the mishna and the baraita can be resolved differently. Even if you say that this mishna and that baraita are both in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, it is not difficult. This mishna, which relates to the meal as a mitzva, is referring to the first meal. That baraita , which assumes that the meal is not a mitzva, is referring to the second meal.
תַּנְיָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֲנִי לֹא שָׁמַעְתִּי אֶלָּא סְעוּדַת אֵירוּסִין, אֲבָל לֹא סִבְלוֹנוֹת. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: אֲנִי שָׁמַעְתִּי סְעוּדַת אֵירוּסִין וְסִבְלוֹנוֹת.
It was taught in a baraita that Rabbi Yehuda said: I heard only that there is a mitzva with regard to a betrothal feast itself, but not with regard to the feast of the gifts [ sivlonot ], when the groom would present gifts to the bride. While a festive meal was eaten on this occasion, it was not considered to be a mitzva. Rabbi Yosei said to him: I heard that both a betrothal feast and the feast of the gifts are considered mitzvot.
תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל סְעוּדָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה — אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה.
Having discussed whether a betrothal feast is a mitzva, the Gemara addresses a related issue. It was taught in a baraita that Rabbi Shimon says: A Torah scholar may not derive benefit from partaking in any feast that is not a mitzva.
כְּגוֹן מַאי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּגוֹן בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, וּבַת תַּלְמִיד חָכָם לְעַם הָאָרֶץ. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל — אֵין זִוּוּגָן עוֹלֶה יָפֶה.
The Gemara asks: In what case does this statement apply? Rabbi Yoḥanan said: In a case where the daughter of a priest marries an Israelite, or where the daughter of a Torah scholar marries an ignoramus. Although a wedding feast is generally a mitzva, it is not in this case, as Rabbi Yoḥanan said: When the daughter of a priest marries an Israelite their union will not be auspicious, as it is disgraceful for the priesthood when the daughter of a priest marries an Israelite.
מַאי הִיא? אָמַר רַב חִסְדָּא: אוֹ ״אַלְמָנָה״, אוֹ ״גְּרוּשָׁה״, אוֹ ״זֶרַע אֵין לָהּ״. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: קוֹבְרָהּ אוֹ קוֹבַרְתּוֹ, אוֹ מְבִיאָתוֹ לִידֵי עֲנִיּוּת.
The Gemara asks: What is meant by this statement that their union will be inauspicious? Rav Ḥisda said: The inauspicious nature of such a marriage can be identified based on the verse describing the return of a daughter of a priest to her father’s house after marrying a non-priest. The verse is understood as mentioning that the marriage will result in one of three possibilities: she will either be a widow, a divorcee, or without children (see Leviticus 22:13). It was taught in a baraita : Either her husband will bury her or she will bury him, because one of them will die young, or she will cause him to become poor.
אִינִי?! וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְעַשֵּׁר יִדְבַּק בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, כׇּל שֶׁכֵּן שֶׁתּוֹרָה וּכְהוּנָּה מַעֲשַׁרְתָּן. לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּתַלְמִיד חָכָם, הָא — בְּעַם הָאָרֶץ.
The Gemara asks: Is that so? Didn’t Rabbi Yoḥanan himself say: One who wishes to become wealthy should cling to the descendants of Aaron, and all the more so should the merit of the Torah and the priesthood cause them to become wealthy. The Gemara answers: This is not difficult, as this case, where he becomes wealthy, refers to a Torah scholar who marries a woman of priestly lineage. In that case their union will be a successful one. That case, where their union will not be auspicious, refers to an ignoramus who marries a woman of priestly lineage.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ נְסֵיב כָּהֵנְתָּא, חֲלַשׁ. אָמַר: לָא נִיחָא לֵיהּ לְאַהֲרֹן דְּאֶדְבַּק בְּזַרְעֵיהּ, דְּהָוֵי לֵיהּ חַתְנָא כִּי אֲנָא.
The Gemara relates that Rabbi Yehoshua married a daughter of a priest and became ill. He said: Apparently, it is not satisfactory to Aaron the priest that I cling to his descendants, so that he has a son-in-law like me.
רַב אִידִי בַּר אָבִין נָסֵיב כָּהֵנְתָּא, נְפַקוּ מִינֵּיהּ תְּרֵי בְּנֵי סְמִיכִי: רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי. אָמַר רַב פָּפָּא: אִי לָא נָסֵיבְנָא כָּהֵנְתָּא, לָא אִיעַתַּרִי.
The Gemara also relates that Rav Idi bar Avin married a daughter of a priest. Two sons who were ordained to decide halakhic matters came from him, namely Rav Sheshet, son of Rav Idi, and Rabbi Yehoshua, son of Rav Idi. Similarly, Rav Pappa said: Had I not married a daughter of a priest, I would not have become wealthy.
אָמַר רַב כָּהֲנָא: אִי לָא נָסֵיבְנָא כָּהֵנְתָּא, לָא גְּלַאי. אֲמַרוּ לֵיהּ: וְהָא לִמְקוֹם תּוֹרָה גְּלֵית! לָא גְלַאי כִּדְגָלֵי אִינָשֵׁי.
On the other hand, Rav Kahana, who was not a priest, said: Had I not married a daughter of a priest, I would not have been exiled, as Rav Kahana was forced to flee from Babylonia to Eretz Yisrael. They said to him: But you were exiled to a place of Torah, which is not a punishment at all. He answered: I was not exiled as people are generally exiled, i.e., I did not emigrate of my own free will; rather, I was forced to flee from the authorities.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדַת הָרְשׁוּת לְסוֹף גּוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק״, וּכְתִיב: ״לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גּוֹלִים״.
Rabbi Yitzḥak said: Anyone who benefits from partaking in an optional feast, which is not a mitzva, will ultimately be exiled, as it is stated: “And eat the lambs of the flock and the calves out of the midst of the stall” (Amos 6:4), and it is written: “Therefore now they shall go into exile at the head of the exiles; and the revelry of those who stretched themselves out shall pass away” (Amos 6:7).
תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל תַּלְמִיד חָכָם הַמַּרְבֶּה סְעוּדָּתוֹ בְּכׇל מָקוֹם, סוֹף מַחֲרִיב אֶת בֵּיתוֹ, וּמְאַלְמֵן אֶת אִשְׁתּוֹ, וּמְיַיתֵּם אֶת גּוֹזָלָיו, וְתַלְמוּדוֹ מִשְׁתַּכֵּחַ מִמֶּנּוּ, וּמַחְלוֹקוֹת רַבּוֹת בָּאוֹת עָלָיו, וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים, וּמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם וְשֵׁם רַבּוֹ וְשֵׁם אָבִיו, וְגוֹרֵם שֵׁם רַע לוֹ וּלְבָנָיו וְלִבְנֵי בָנָיו עַד סוֹף כׇּל הַדּוֹרוֹת.
The Gemara continues discussing a Torah scholar who benefits from optional feasts. The Sages taught: Any Torah scholar who feasts excessively everywhere degrades himself and brings suffering upon himself. He will ultimately destroy his house, widow his wife, orphan his chicks, i.e., his children, and his studies will be forgotten. Much dispute will come upon him, his words will not be heeded, and he will desecrate God’s name and the name of his master and the name of his father. And he will cause a bad name for himself, his children, and his descendants throughout future generations.
מַאי הִיא? אָמַר אַבָּיֵי: קָרוּ לֵיהּ בַּר מַחֵים תַּנּוּרֵי. רָבָא אָמַר: בַּר מְרַקֵּיד בֵּי כוּבֵּי. רַב פָּפָּא אָמַר: בַּר מְלַחֵיךְ פִּינְכֵי. רַב שְׁמַעְיָה אָמַר: בַּר מַךְ רָבַע.
The Gemara asks: What is this bad reputation that he causes to himself and his descendants? Abaye said: His son is called the son [ bar ] of the one who heats ovens, since this person continually heated ovens in order to prepare food for feasts. Rava said: His son will be called the son of the one who dances in inns [ bei kuvei ], as he seems to be invited to every feast to entertain the guests. Rav Pappa said: His son will be called the son of the one who licks bowls [ pinkhei ]. Rav Shemaya said: His son will be called the son of the one who folds his garment and crouches, i.e., falls asleep drunk.
תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם יִמְכּוֹר אָדָם כׇּל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְיִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁאִם מֵת אוֹ גוֹלֶה — מוּבְטָח לוֹ שֶׁבָּנָיו תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. וְאַל יִשָּׂא בַּת עַם הָאָרֶץ, שֶׁאִם מֵת אוֹ גוֹלֶה — בָּנָיו עַמֵּי הָאָרֶץ.
On the topic of proper marriage partners, the Gemara cites the following discussion. The Sages taught: One should always be willing to sell all he has in order to marry the daughter of a Torah scholar, as if he dies or if he is exiled and he cannot raise his children, he can be assured that his sons will be Torah scholars, since their mother will ensure that they are well educated. And one should not marry the daughter of an ignoramus, as if he dies or is exiled, his sons will be ignoramuses.
תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם יִמְכּוֹר אָדָם כׇּל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְיִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם, וְיַשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם, מָשָׁל לְעִנְבֵי הַגֶּפֶן בְּעִנְבֵי הַגֶּפֶן, דָּבָר נָאֶה וּמִתְקַבֵּל. וְלֹא יִשָּׂא בַּת עַם הָאָרֶץ, מָשָׁל לְעִנְבֵי הַגֶּפֶן בְּעִנְבֵי הַסְּנֶה, דָּבָר כָּעוּר
Furthermore, the Sages taught: One should always be willing to sell all he has in order to marry the daughter of a Torah scholar and in order to marry off his daughter to a Torah scholar. This type of marriage can be compared to grapes of a vine that become intertwined with grapes of a vine, something which is beautiful and acceptable to God and man. And one should not marry the daughter of an ignoramus. This type of marriage can be compared to grapes of a vine that have become intertwined with berries of a bramble, which is something unseemly