Talmud Builders

    Commentary page

    Pesachim 47b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Pesachim 47b

    Pesachim 47b. The full printed text of this folio side — 14 numbered segments, about 204 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    ושביעית דעובר משום שדך לא תזרע וחורש תולדה דזורע כגון חורש לכסות את הזריעה:

    וכהן ונזיר אבית הטומאה שזה בית הקברות והוא כהן ונזיר ויש כאן לאו דכהן לנפש לא יטמא ולאו דנזיר על נפש מת לא יבוא:

    אחרישה משום לאו די"ט לא לילקי:

    דם צפור הואיל ואי מזדמני ליה צפרים וחיות טובא:

    באבנים דלא חזו לכיסוי:

    ראויות לכותשן קושיא היא:

    כלאחר יד ע"י שינוי דשבות בעלמא הוא וכיון דמדאורייתא שרי פקע ליה מלקות:

    טינא טיט לח ובלול:

    17 more comments on this page.

    Rashi on Pesachim 47b · Sefaria

    Tosafot

    ושביעית למ"ד בפ"ק דמועד קטן (דף ג.) חורש בשביעית אינו לוקה מוקי הך דהכא בחורש ומחפה דמחפה חייב משום זורע:

    אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור אם היה דם ציפור במקום חרישה ובכה"ג שאם היה מבקש עפר אחר ינגב הדם או יטשטש ע"י מים ולא יקיים מצות כיסוי וגם מיירי שאין יכול לקפלו וליטלו דאם לא כן לא שייך כאן דלידחי עשה לא תעשה כדאמר ר"ל [בשבת] (דף קלב.) כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב אם לאו ידחה עשה לא תעשה:

    באבנים מקורזלות פי' רכות שהן ראויות לזריעה מיהו לא חזי לכיסוי עד שיכתוש וגבי בית הכסא נמי לפי שהן רכות ראויות יותר לקינוח מכשהן קשים ולא כפ"ה דפי' התם בפ' כירה (שבת מג.) מקורזלות חדות דהכא לא א"ש ורש"י מחקו כאן מן הספרים:

    כתישה בי"ט מי שרי הקשה ריב"א מאי פריך הא ודאי שרי כמו חרישה דשרי משום הואיל הכא נמי כתישה ועוד תימה היכי פריך הכא דליתי עשה דכיסוי וידחה לאו די"ט הא אין י"ט נדחה מפני עשה דהא תנן בכיצד צולין (לקמן פסחים פג:) אין שריפת קדשים דוחה י"ט ובפ' במה מדליקין (שבת כד:) יליף מקראי או משום כדמסיק רב אשי התם די"ט עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה ומפרש רשב"ם הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור לא משום דחיה קאמר אלא משום דאז לא צריך לחרישה אלא לעפרה ופטור דהחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור משום דהוי מלאכה שאין צריכה לגופה והשתא פריך שפיר כתישה בי"ט מי שרי דכתישה הוי כטחינה וצריכה לגופה הוא שמתכוון לעשות עפר לכסות ולא משתרי לצורך כיסוי דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה וקשה לר"י הא דחופר גומא פטור היינו דוקא בבית דמקלקל הוא כדמוכח בפ"ק דחגיגה (דף י.) והכא בשדה דלזריעה קיימא שמשביח את השדה בחרישה ואפילו אי הוה התם דם ציפור הוה חייב אי חריש בארעא דיליה ואי אמרת הואיל ואי הוי מלאכה שאין צריכה לגופה פטור השתא נמי פטור א"כ ביטלת כל מלאכת שבת ור"ת מפרש דבחרישה דכלאים קאי דליכא אלא לאו גרידא אבל איום טוב לא קאי וכגון שאם היה הולך לבקש עפר אחר היה הדם נבלע בקרקע ומסיק כתישה בי"ט מי שרי טפי כיון דמשום י"ט אסור דמשום דאית ביה עשה ולא תעשה גם משום כלאים לא שייך למיפטר בהואיל דאפילו אם היה שם דם ציפור אסור ובתחלה נמי הוה מצי לשנויי חרישה בי"ט מי שרי אלא דמשני ליה בע"א משום יגדיל תורה ויאדיר:

    ולוקה משום הבערה בפ"א דביצה (דף יב:) אמר הא מני ב"ש היא דלית להו מתוך אבל לבית הלל שרי אע"ג דצריך שיהא צורך היום הא נמי חשיב צורך היום אע"פ שאין ראוי לאוכלו אלא באיסור:

    אהבערה לא ליחייב מכאן מוכיח ריב"א דרבה דאמר הואיל היינו אפילו לבית שמאי אמר:

    ועייל עצי מוקצה תימה לר"י מ"מ ליתני גיד הנשה של נבילה ולילקי נמי משום נבילה:

    שה ולא הבכור פירש בקונט' דשה משמע בין זכר ובין נקיבה ותימה דהא בעולה איירי דאין באה נקבה וא"ת אמאי איצטריך קרא שאין תמיד בא מבכור ומעשר תיפוק ליה שאין מתנותיהן שוות וי"ל דהא אמר כל הניתני' במתן ד' שנתנו במתנה אחת כיפר וע"ק היאך יעשה תמיד מבכור הא קעבר משום כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו (יבמות דף ק.) וי"ל כיון דמסיק ליה לשם עולה דינו כדין עולה ומהאי טעמא נמי ניחא לענין מתנה ור"י פירש דהאי קרא מישתעי בפסח דכתיב ביה שה תמים וקאמר שלא יביאנו לא דבכור ולא דמעשר וא"ש השתא דמתנותיהן שוות ולא תיקשי כל שממנו לאשים:

    1 more comments on this page.

    Tosafot on Pesachim 47b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    כהן ונזיר אבות הטומאה שתים הרי ח' לאוין ואי ס"ד אמרי' הואיל אחרישה ביום טוב לא ליחייב הואיל וראוי לכסות באותה החפירה דם צפור ודחי' אותו מקום שחורש בו אבנים מקורזלות הם דלאו בני כסוי נינהו. אמרי' והא ראוי לכותשן כלאחר יד כו' ואוקמה רב אשי במתונא פי' קרקע שיש בו לחלוחית ואינו ראוי לכסות בו ויש מי שאומ' טיט יבש:

    ומותיב אביי המבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט ואכלו לוקה חמש כו' ואי אמרינן הואיל אהבערה לא ניחייב הואיל וחזי ליה לצרכיה לבשל ולאכול ושני' אפיק הבערה ועייל גיד של נבלה. איני והתנן ר' חייא אומר לוקה שתים ושלשה על בישולו ואלו הן לוקה משום מבעיר אש שלא לצורך אכילה ולוקה משום מבשל גיד ביום טוב שאינו בר אכילה וכן משום בשר בחלב הרי שלשה בבישול ושתים באכילה משום אוכל גיד הנשה ומשום אוכל בשר בחלב ואם תוציא הבערה ותכניס גיד הנשה של נבלה ומשום אכילת נבלה יבואו שלשה על האכילה ושתים על הבישול והדר ומשני אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה ואקשי' וכי מוקצה מדאורייתא הוא שלוקין עליו כו' והא את הוא דאמרת בעי מרב הונא ואמרי לה מרב חסדא הביא שה מן האפר פי' מן המדבר מקום המרעה ושחט תמיד ביום טוב מהו מי יש מוקצה לגבוה או לא ואמרת פשטה לן מהאי קרא ושה אחת מן הצאן [מן המאתים] ממשקה ישראל שה ולא בכור אחת ולא מעשר מן הצאן ולא מן הפלגס כלומר הפלגס פסול שאינו לא כבש ולא איל ומפורש במס' פרה.

    Rabbeinu Chananel on Pesachim 47b · Sefaria

    Meiri

    המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב יש בו חמשה איסורין אכילת גיד הנשה ואכילת בשר בחלב ובשול בשר בחלב ובשול שלא לצורך ביום טוב והבערה שלא לצורך ביום טוב ומ"מ אין כאן אלא מלקות אחד והוא אכילת גיד הנשה שעל בישול והבערה שלא לצורך אינו לוקה הואיל ויש בהן סרך אוכל נפש אע"פ שהאוכל אסור לו כמו שביארנו בראשון של יום טוב ואילו היה בהם מלקות לא היינו דנין בו אלא מלקות אחד שאין חלוק מלאכות ביום טוב כמו שביארנו וכן על אכילתו ובישולו בחלב אינו לוקה שאין בגידין בנותן טעם ואם היה גיד הנשה של נבלה מתוך שנכלל שאר גופא באיסור זה חל אותו איסור אף על הגיד ולוקה שתים והמבשל בעצי אשרה לוקה שתים אחת משום לא ידבק בידך מאומה מן החרם ואחת משום ולא תביא תועבה אל ביתך והמבשל בעצי הקדש לוקה משום לא תעשון כן לה' אלהיכם ומה שיש לפקפק במלקות לאו זה כבר ביארנוהו באחרון של מכות:

    מוקצה שנאסר ביום טוב יש פוסקים שמן התורה נאסר ומה ששאלו בסוגיא זו לרבה על מה שהעמיד את השמועה בעצי מוקצה וכי מוקצה דאורייתא הוא כבר השיב להם אין ואזהרתי' מהכא והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו ולא תעשה כל מלאכה כלומר כל שאינו במזומן מבערב נשאר כדינו באיסור עשיית מלאכה ואע"פ שהקשו לו ממה שאמר לו רב חסדא שמביאין קרבן מן המוקצה ביום טוב וחזר בו והעמיד את השמועה בעצי אשרה ולא בעצי מוקצה כך פירשו לדעת רב חסדא שסובר שמביאין קרבן מן המוקצה ביום טוב נעמידה בעצי אשרה וכן שלא היה יכול להעמידה בעצי מוקצה שהרי אין חלוק מלאכות ביום טוב וא"כ לא חזר בו אלא לענין ביאור השמועה ומ"מ נראין הדברים שאף מעיקר הסברא חזר בו הואיל ולא מצינו שחלק שם רב חסדא בקרבן המוקצה ביום טוב וא"כ אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ומתוך כך ספיקו מותר אלא שהחמירו בספק צידה לדון בהם כאילו ניצודו ביום טוב וכבר ביארנו דבר זה בראשון של יום טוב:

    התמידים היו באים מן הכבשים בני שנה והפלגס הוא שיצא מכלל כבש ולכלל איל לא בא וזהו חדש שלשה עשר ומכאן ואילך נקרא איל ונמצא שהפלגס אינו כשר לא לכבש ולא לאיל והוא שדרשו מקרא האמור ביחזקאל לענין קרבנות שה אחד מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל שה ולא הבכור שהרי קדוש הוא ואין מקדשין אותו לקרבן אחר אחד ולא מעשר שאינו בא מאחד אלא מעשרה ואף זה הטעם בו שקדוש הוא ואין מקדשין אותו לקרבן אחר מן הצאן להוציא את הפלגס מן המאתים פירושו על הנסכים וענינו שאפילו היה היין מדומע בערלה כל שישתיירו מאתים בבור מן הכשר כשר הוא לנסכים ומכאן לערלה שבטלה באחד ומאתים ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו שאין מביאין מן הטבל:

    שה הבא מן האפר והוא מוקצה מפני שאינו נכנס לישוב מקריבין אותו לתמיד של שחר של צבור ביום טוב שהמוקצה אין איסורו מן התורה כמו שביארנו ומתוך כך אין איסורו איסור לענין קרבן וכן שאין איסור גופו גורם לו אלא איסור דבר אחר גורם לו:

    Meiri on Pesachim 47b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה כתישה בי"ט מי שרי הקשה ריב"א מאי פריך הא כו' עכ"ל תירוצא הוא אלא דלשון פירכא הוא וכתישה ביו"ט מי שרי בתמיה וק"ל:

    בא"ד ועוד תימה היכי פריך הכא דליתי עשה דכיסוי וידחה לאו די"ט כו' עכ"ל הך קושיא איכא לאקשויי הכי לעיל גבי חרישה דפריך דלא לחייב הואיל וחזי לכיסוי כו' אלא שסמכו קושיא זו הכא משום קושיא ראשונה שהקשה ריב"א הכא גבי כתישה וכדי ליישב שניהם בתירוצם וק"ל:

    בא"ד שמשביח את השדה בחרישה כו' חייב אי חריש בארעא דיליה כו' עכ"ל והוה פסיק רישיה וחייב אע"ג דלא איכוין לכך כדאמר פרק הבונה והיינו דוקא בארעא דיליה דבארעא דחבריה פטור דה"ל מלאכה שאצ"ל כמ"ש התוס' שם פ' הבונה ואית לן לאוקמא הכא בארעא דיליה לטפויי לאווי כמ"ש התוס' לקמן גבי נבילה ודו"ק:

    בא"ד ובתחלה נמי ה"מ לשנויי חרישה בי"ט מי שרי אלא דמשני ליה בע"א כו' עכ"ל וק"ק דכיון דאסיק אדעתיה השתא כיון דמשום יום טוב אסור לית לן למפטר בהואיל משום איסור כלאים מאי פריך שוב ראויות לכותשן כלאחר יד מ"מ איכא למימר בכה"ג חרישה ביום טוב מי שרי ולהכי לא [מפטר] בכלאים משום הואיל ודו"ק:

    בד"ה שה ולא הבכור כו' ור"י פי' דהאי קרא משתעי בפסח דכתיב ביה שה תמים כו' עכ"ל ר"ל שזה ראיה לפר"י דהא שה בפסח משתעי דכתי' ביה שה משא"כ בתמיד דלא כתיב ביה שה אלא כבש וניחא לפר"י נמי דממעט משה בכור דהא כתיב ביה בכור כשב ולא כתיב בכור שה ועוד דהכא לא כתיב רק שה כמו בפסח משא"כ בבכור דכתיב ביה נמי בכור שור ובכור עז ומהרש"ל כתב לדקדק למעט בכור ממלת אחת ולא משמע כן דהא משה ממעט בכור ומאחת ממעט מעשר גם העיקר חסר מדברי התוספות ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Pesachim 47b · Sefaria

    Maharam

    בא"ד דהא לא שייך לפרש כן גבי בהמתך וכו' פירש דלא שייך למימר שצריך בהמתך בהדי כלאים וק"ל:

    בגמ' ואת אמרת שה ולא הבכור וכו' כצ"ל וס"א א"ר שה וכו':

    ברש"י ד"ה אלא דבעידנא דעיילי לה איכא למימר וכו' כצ"ל:

    Maharam on Pesachim 47b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בד"ה כתישה בי"ט מי שרי הקשה ריב"א מאי פריך כו' ועוד תימא היכי פריך כו' הא י"ט אין נדחה מפני עשה כו' עכ"ל. וכוונתן דאין עשה דכיסוי דוחה ל"ת ועשה די"ט כדמסיק רב אשי בפרק במה מדליקין לענין שריפת קדשים ובפ"ק דביצה לענין כיסוי גופא. מ"מ נראה דהאי ועוד תימא שהקשו התוס' לאו קושיית ריב"א היא דאדרבה בפרק שילוח הקן דף קמ"א כתבו התוס' דריב"א גופא מתרץ להך קושיא דנהי דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ כיון דנדחה ל"ת ואין כאן אלא עשה תו לא שייך מלקות. ונראה דמה שלא הביאו זה התירוץ כאן היינו משום דאכתי לא מתרצי קושיא קמייתא שהקשה ריב"א ומשו"ה תירצו הרשב"ם ור"ת בענין אחר דשוויה לתרתי קושיות כן נ"ל. מיהו בחידושינו בפ"ק דביצה דף ח' בלשון התוס' ד"ה בעפר תיחוח כתבתי באריכות ליישב קושי' ריב"א דהכא באחד משני דרכים ע"ש ותמצא נחת:

    בד"ה ולוקה משום הבערה בפ"ק דביצה אמר הא מני ב"ש היא כו' ובד"ה אהבערה לא לחייב מכאן מוכיח ריב"א דרבה דאמר הואיל אפי' לב"ש אמרינן עכ"ל. וכוונתן מבואר דאי אליבא דב"ה אפילו בלא טעמא דהואיל לא מחייב אהבערה דאפילו לכתחלה שרי דאמרינן מתוך שהותרה כו' אלא דלכאורה אין דברי ריב"א מוכרחים דהא מ"ש בד"ה ולוקה משום הבערה דבפ"ק דביצה מוקמינן לה להך ברייתא כב"ש רבי יוחנן הוא דאמר הכי התם למאי דאית ליה דב"ש וב"ה דהתם במתניתין במתוך פליגי דלב"ה אית ליה מתוך משא"כ לרבה דאיירי בשמעתין שמעינן ליה התם דלא פסיקא ליה הך מילתא דטעמא דב"ה משום מתוך אלא משום דאין עירוב והוצאה לי"ט וע"ש ואפשר דריב"א משמע ליה דרבה לבתר דשמע מרב יוסף התם קיבלה מיניה:

    ועוד נראה דהתוס' בזה לשיטתייהו בסמוך בד"ה הואיל וחזי שכתבו דבלא"ה הא דאיתיביה אביי בשמעתין לאו לרבה גופה מקשה דהא רבה בלא"ה ס"ל דמשום הבערה לא מחייב דאין חילוק מלאכות בי"ט אע"כ דאביי אעיקר דינא דהואיל פריך אפילו למאן דאית ליה דב"ה ס"ל דאמרינן מתוך שהותרה ואית ליה נמי דיש חילוק מלאכות בי"ט כמו שאבאר בסמוך ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Pesachim 47b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' אחרישה לא ליחייב עי' טורי אבן חגיג' באבני מלואים דף יח ד"ה וכלל:

    שם ועייל עצי מוקצה עי' מג"א סי' שכ"ה סק"ט:

    Gilyon HaShas on Pesachim 47b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Pesachim, daf 47, Amud Bet, about 204 words in 14 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 14 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 119 words

      Opens “וּשְׁבִיעִית, בְּיוֹם טוֹב, כֹּהֵן וְנָזִיר אַבֵּית הַטּוּמְאָה.…”

    2. Segment 27 words

      Opens “אָמַר רַב פָּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל: בַּאֲבָנִים מְקוּרְזָלוֹת.…”

    3. Segment 312 words

      Opens “רְאוּיוֹת לְכוֹתְשָׁן! וּכְתִישָׁה בְּיוֹם טוֹב מִי שְׁרֵי?!…”

    4. Segment 413 words

      Opens “צוּנְמָא בַּר זְרִיעָה?! צוּנְמָא מִלְּמַעְלָה, וְעָפָר תִּיחוּחַ…”

    5. Segment 512 words

      Opens “אֶלָּא אָמַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי: בְּטִינָא.…”

    6. Segment 646 words

      Opens “אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: הַמְבַשֵּׁל גִּיד הַנָּשֶׁה בְּחָלָב בְּיוֹם…”

    7. Segment 79 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ: אַפֵּיק הַבְעָרָה, וְעַיֵּיל גִּיד הַנָּשֶׁה…”

    8. Segment 817 words

      Opens “וְהָתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: לוֹקִין שְׁתַּיִם עַל אֲכִילָתוֹ,…”

    9. Segment 96 words

      Opens “אֶלָּא: אַפֵּיק הַבְעָרָה, וְעַיֵּיל עֲצֵי מוּקְצֶה.…”

    10. Segment 1020 words

      Opens “וּמוּקְצֶה דְּאוֹרָיְיתָא הוּא? אֲמַר לֵיהּ: אִין, דִּכְתִיב:…”

    11. Segment 1124 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ, וְהָא אַתְּ הוּא דַּאֲמַרְתְּ: בְּעַאי…”

    12. Segment 1210 words

      Opens “וְאַתְּ אָמְרַתְּ לַן, (אָמַר לִי) עֲלַהּ: ״שֶׂה״…”

    13. Segment 134 words

      Opens “״אַחַת״ — וְלֹא מַעֲשֵׂר.…”

    14. Segment 145 words

      Opens “״מִן הַצֹּאן״ — וְלֹא הַפַּלְגָּס.…”

    Sages named on this page

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Pesachim 47b · Segment 6 — “אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: הַמְבַשֵּׁל גִּיד הַנָּשֶׁה בְּחָלָב בְּיוֹם טוֹב וְאוֹכְלוֹ…

    Original text

    וּשְׁבִיעִית, בְּיוֹם טוֹב, כֹּהֵן וְנָזִיר אַבֵּית הַטּוּמְאָה. וְאִי אָמְרִינַן ״הוֹאִיל״ — אַחֲרִישָׁה לָא לִיחַיַּיב, הוֹאִיל וְחָזֵי לְכִיסּוּי דַּם צִיפּוֹר.

    And he is plowing during the Sabbatical year, when agricultural labor is prohibited, on a Festival. Additionally, the person plowing is a priest and a nazirite, and he is plowing a place of ritual impurity, i.e., a burial site. It is prohibited for a priest and a nazirite to become impure by walking over the burial spot of a corpse. Therefore, the one plowing commits two transgressions simply by traversing the field. And if we say the principle: Since, etc., he should not be liable for plowing on a Festival, since the dirt he loosens is fit for covering the blood of a bird. One who slaughters a bird or a non-domesticated animal is required by Torah law to cover the blood. Since it is possible that one will need to slaughter many such animals or birds and will not have enough dirt to cover their blood, his plowing may end up facilitating covering the blood. Therefore, it should not be considered a prohibited labor on the Festival.

    אָמַר רַב פָּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל: בַּאֲבָנִים מְקוּרְזָלוֹת.

    The Gemara answers that Rav Pappa bar Shmuel said: The case is one in which a person plowed sharp stones, i.e., clods of dirt that have hardened and are unfit to be used to cover blood.

    רְאוּיוֹת לְכוֹתְשָׁן! וּכְתִישָׁה בְּיוֹם טוֹב מִי שְׁרֵי?! רְאוּיוֹת לְכוֹתְשָׁן כִּלְאַחַר יָד! בְּצוּנְמָא.

    The Gemara asks: Aren’t these clods of dirt fit to be crushed and used to cover blood? The Gemara responds: Is crushing permitted on a Festival? The Gemara counters: But they are fit to be crushed in an unusual manner, which is not prohibited by Torah law. The Gemara answers: The case is one in which a person plowed hard, rocky soil, which cannot be crushed.

    צוּנְמָא בַּר זְרִיעָה?! צוּנְמָא מִלְּמַעְלָה, וְעָפָר תִּיחוּחַ מִלְּמַטָּה. וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם עָפָר תִּיחוּחַ!

    The Gemara asks: Is hard soil fit for planting? The case under discussion is one in which a person was preparing the ground in order to plant food crops in a vineyard. The Gemara answers: In this case, there was hard soil above and fertile, loose soil underneath, into which seeds could be planted. The Gemara rejects this answer: Derive that the act of plowing would be permitted in that case due to the loose soil, which is suitable for covering blood.

    אֶלָּא אָמַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי: בְּטִינָא. וְטִינָא בַּר זְרִיעָה הוּא?! בִּמְתוּנְתָּא.

    Rather, Mar bar Rav Ashi said: The case is one in which a person plowed mud, which is not fit for covering blood. The Gemara asks rhetorically: Is mud fit for planting? The Gemara answers: The case is one in which a person plowed moist earth, which is suitable for planting but which cannot be used to cover blood.

    אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: הַמְבַשֵּׁל גִּיד הַנָּשֶׁה בְּחָלָב בְּיוֹם טוֹב וְאוֹכְלוֹ — לוֹקֶה חָמֵשׁ. לוֹקֶה מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל גִּיד בְּיוֹם טוֹב, וְלוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹכֵל גִּיד, וְלוֹקֶה מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל בָּשָׂר בְּחָלָב, וְלוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹכֵל בָּשָׂר בְּחָלָב, וְלוֹקֶה מִשּׁוּם הַבְעָרָה. וְאִי אָמְרִינַן ״הוֹאִיל״ — אַהַבְעָרָה לָא לִיחַיַּיב, הוֹאִיל דַּחֲזֵי לֵיהּ לְצׇרְכּוֹ!

    Abaye raised an objection to Rabba’s acceptance of the principle: Since, etc. One who cooks the sciatic nerve in milk on a Festival and eats it is flogged for five distinct prohibitions. How so? He is flogged due to the prohibition of cooking the sciatic nerve on a Festival, which is prohibited because the sciatic nerve is unfit for consumption; and he is flogged due to the prohibition of eating the sciatic nerve, which is explicitly prohibited by the Torah; and he is flogged due to the prohibition of cooking meat in milk; and he is flogged due to the prohibition of eating meat cooked in milk; and lastly, he is flogged due to the prohibition of kindling a fire unnecessarily on a Festival. And if we say the principle: Since, etc., he should not be liable for kindling a fire unnecessarily, since the fire is fit for use in attending to his legitimate Festival needs, e.g., cooking permitted foods.

    אֲמַר לֵיהּ: אַפֵּיק הַבְעָרָה, וְעַיֵּיל גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁל נְבֵילָה.

    Rabba said to him: Remove the prohibition of kindling a fire from this list and add the prohibition of eating a sciatic nerve from an animal carcass that was not properly slaughtered.

    וְהָתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: לוֹקִין שְׁתַּיִם עַל אֲכִילָתוֹ, וְשָׁלֹשׁ עַל בִּישּׁוּלוֹ. וְאִי אִיתָא, שָׁלֹשׁ עַל אֲכִילָתוֹ מִיבְּעֵי לֵיהּ!

    Abaye responded: Didn’t Rabbi Ḥiyya teach with regard to this mishna: He is flogged twice for his eating, as he violated the prohibitions of eating the sciatic nerve and eating meat cooked in milk, and three times for his cooking, as he violated the prohibitions of kindling a fire, cooking on a Festival, and cooking meat in milk? And if it is so, that the case is one in which the sciatic nerve was taken from an animal carcass, Rabbi Ḥiyya should have stated that he is flogged three times for his eating, as he violated the prohibitions of eating a sciatic nerve, eating meat cooked in milk, and eating an animal carcass.

    אֶלָּא: אַפֵּיק הַבְעָרָה, וְעַיֵּיל עֲצֵי מוּקְצֶה.

    Rather, Rabba said: Remove the prohibition of kindling a fire and add in its place the prohibition of using wood that has been set aside from use on the Festival.

    וּמוּקְצֶה דְּאוֹרָיְיתָא הוּא? אֲמַר לֵיהּ: אִין, דִּכְתִיב: ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ״. וְאַזְהָרָתַהּ מֵהָכָא, מִ״לֹּא תַעֲשֶׂה כׇל מְלָאכָה״.

    The Gemara asks: Is the prohibition against utilizing set-aside material prohibited by Torah law, such that a person is flogged for violating this prohibition? He said to him: Yes, as it is written: “And it shall come to pass on the sixth day that they shall prepare that which they bring in” (Exodus 16:5). This verse teaches that anything that has not been prepared before the Festival is considered to be set-aside, and it is prohibited to utilize it. This verse indicates that utilizing set-aside objects is prohibited; however, it does not formulate this prohibition as a negative commandment. Therefore, the Gemara adds that the warning indicating that it is a negative commandment is from here: “You shall not perform any labor” (Exodus 20:10). This general statement pertaining to Shabbat includes utilizing objects that were not set aside for use before Shabbat.

    אֲמַר לֵיהּ, וְהָא אַתְּ הוּא דַּאֲמַרְתְּ: בְּעַאי מִינֵּיהּ מֵרַב חִסְדָּא, וְאָמְרִי לַהּ: בְּעַאי מִינֵּיהּ מֵרַב הוּנָא: הֵבִיא שֶׂה מֵאֲפָר, וּשְׁחָטוֹ תָּמִיד בְּיוֹם טוֹב, מַהוּ?

    Abaye said to him: Wasn’t it you who said: I raised a dilemma before Rav Ḥisda, and some say the correct version is: I raised a dilemma before Rav Huna: If one brought a lamb from the meadow, and the lamb is therefore set-aside because it was not designated for use before the Festival, and he slaughtered it as the daily offering on a Festival, what is the halakha ? Is it permissible to offer this sacrifice?

    וְאַתְּ אָמְרַתְּ לַן, (אָמַר לִי) עֲלַהּ: ״שֶׂה״ — וְלֹא הַבְּכוֹר.

    And you said to us: He said to me about this issue that the answer can be derived from a verse in Ezekiel pertaining to communal offerings. The verse states: “And one lamb of the flock, out of two hundred, from the well-watered pastures of Israel” (Ezekiel 45:15). This verse is expounded in the following manner: The word lamb is referring to either a male or female lamb, but not to a firstborn, as that status applies only to male sheep.

    ״אַחַת״ — וְלֹא מַעֲשֵׂר.

    The word one indicates that a sacrifice may not be brought from the animal tithe. The lamb must be one that can stand alone. An animal designated as tithe is always part of a group, as it is the tenth animal to leave the pen; therefore, it cannot be offered as a communal offering.

    ״מִן הַצֹּאן״ — וְלֹא הַפַּלְגָּס.

    The expression: Of the flock indicates that only some animals of the flock may be offered, whereas one may not offer a palges , which is no longer a lamb but is not yet considered a ram.