Talmud Builders

    Commentary page

    Pesachim 43a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Pesachim 43a

    Pesachim 43a. The full printed text of this folio side — 27 numbered segments, about 487 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    שהגיעו לפרקן ולא הגיעו לשנים שיש להן שערות כאילו הגיעו לפרקן והן לא הגיעו לכלל שנים ובושות על כך:

    עשירות טופלות אותן בסולת ומשיר את השער:

    סטכת לא איתפרש:

    אנפיקינון במנחות תנן אנפקינון לא יביא ומפרש ר' יהודה אנפקינין הוא שמן זית כו':

    ומעדן את הבשר אשקלייר"א:

    שיהא בקי בהן שידע ממה הן עושין אותו שיהא נזהר בהן כשיביאו לו כותח ידע שיש חלב ויש שם חמץ אם פסח הוא:

    מתכילתא שום לפתן ללפת בו את הפת:

    כיון דשמע שקראו שמו כותח:

    12 more comments on this page.

    Rashi on Pesachim 43a · Sefaria

    Tosafot

    למה מנו חכמים את אלו תימה לרשב"א הא איצטריך למנותם לאשמועינן שהן בלאו ולא בכרת ותירץ ר"י דלא הוה ליה לאשמועינן אלא תרי מינייהו חד לנוקשה בעיניה וחד ע"י תערובת ועוד הקשה דת"ק שמנאם לית ליה האי כללא דהא איכא תכשיטי נשים שהן מין דגן ואין עובר בפסח אלא רבי אליעזר הוא דקאמר לה:

    מאן תנא חמץ גמור ע"י תערובת ונוקשה בעיניה בלאו משמע בשמעתין דאי לאו דאיתרבי חמץ נוקשה למלקות אפילו איסור לא היה בו ותימה לר"י דבפ"ק דחולין (דף כג:) בעי רבי זירא הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שיאור מהו שיאור דמאן אי דר"מ לר"מ מדלקי עליה חמץ הוא והשתא מנא ליה דהוי חמץ לענין תודה דילמא שאני חמץ בפסח דרבייה קרא למלקות (גרידא) ואור"י דהתם נמי איכא שום קרא דמרבינן מיניה חמץ נוקשה והא דתניא בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נג:) אין מחמיצין בתפוחים דהוי חמץ נוקשה כדמשמע התם היינו לכתחילה אבל בדיעבד כשר:

    ונותנו לפני כלבו דר"מ לרבי יהודה מדאורייתא אפי' באכילה שרי כדאמרינן בפ"ק דחולין (דף כג:) דמצה מעלייתא היא אלא מדרבנן אסור:

    ואילו נוקשה בעיניה לא קתני וא"ת ונימא דמשום הכי לא חשיב ליה משום דכ"ש הוא כדאמר רב נחמן וי"ל דאי כ"ש הוא הוה ליה למיתני לאשמועינן דלית ביה כרת:

    ההוא כל לאתויי נשים תימה לר"י הא תרי כי כל כתיבי גבי כרת כי כל אוכל חמץ ונכרתה וכי כל אוכל מחמצת ונרבינן עירובו לכרת ואפילו לרבנן דלא דרשי כל כי כל דרשי ואור"י דפשיטא ליה לגמרא דאתא לשום דרשא:

    Tosafot on Pesachim 43a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    תניא אמר ר' יהושע וכי מאחר ששנינו כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח למה מנו חכמים את אלו כותח הבבלי ושכר המדי ושאר המנויין במשנה והלא בכלן יש בהן מין דגן אלא כדי שיהא בקי בהן ובשמותיהן כי ההוא דאמר להו הבו לי מידי למכלא ביה רפתא שמע דקאמרי הבו ליה כותחא הוה בהדיה בשרא כיון דשמע כותח פירש דידע דאית ביה נסיוביה דחלבא:

    הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת אמרינן מאן האי תנא דאית ליה חמץ דגן גמור על ידי תערובות כגון כותח הבבלי וכיוצא בו ונוקשא בעיניה כגון עמילן של טבחים וזומן של צבעין וקולן של סופרים בלאו אמר רב יהודה אמר רב ר"מ הוא דתניא שיאור ישרף וכו' ואוקימנא [דשיאור] דקרי ליה ר"מ שיאור והוא הכספת פנים תני ישרף וכן שיאור דקרי ליה ר' יהודה שיאור והוא כקרני חגבים תני ישרף ושיאור דר' מאיר דהוא הכספת פנים כגון נוקשא בעלמא הוא אומר ר' יהודה נותנו לפני כלבו כלומר מותר בהנאה. ור' מאיר אומר האוכלו בארבעים מיהא שמעינן לר' מאיר דאמר נוקשה בעיניה בלאו פי' נוקשה שאינו חמץ גמור וכל שכן חמץ על ידי תערובות.

    רב נחמן אמר מתני' ר' אליעזר היא דתניא על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים על עירובו בולא כלום שמעי' ליה לר' אליעזר דאמר חמץ דגן גמור על ידי תערובת בלאו וכש"כ נוקשא בעיניה רב יהודה לא אמר כרב נחמן אמר לך רב יהודה ר' אליעזר לא אמר אלא ע"י תערובות שהוא בלאו אבל נוקשא בעיניה לא:

    תניא כרב יהודה כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי יכול יהא ענוש כרת ת"ל כי כל אוכל מחמצת לא תאכלו על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו מאן שמעת ליה בהדיא על עירובו בלאו ר' אליעזר ואלו הני דפשיטנא דאינון נוקשא בעיניה זומא של צבעין ועמילן של טבחים וקולן וזיתום שיירינהו ש"מ דלית ליה לר' אליעזר נוקשה בעיניה בלאו ואיתוקמא דמתני' ר"מ היא. ואפי' הכי דרשינן טעמא דר' אליעזר עירובו בלאו מנא ליה ופשטי' מדוקיא דקרא מדהוה ליה למכתב מחמצת לא תאכלו וכתב כל מחמצת לא תאכלו ואפי' ע"י תערובות בלאו ואם תאמר אי הכי אפי' כרת נמי ליחייב דהא כתיב מחמצת ונכרתה ודחי' ההוא (מחמץ) [מחמצת] דכרת מיבעי ליה להכין אין לי חמץ שנתחייב עליו [כרת] אלא חמץ שנתחמץ מאיליו נתחמץ ע"י ד"א כגון ע"י שאור וכיוצא בו מנין ת"ל כי כל אוכל מחמצת ונכרתה לרבות את שנתחמץ מחמת ד"א אי הכי מחמצת דלאו נמי להכי הוא דאתא ושנינן טעמא דר' אליעזר דדריש מכל מחמצת ואפילו עירובו אי הכי כרת נמי הכתיב ביה כל ההוא כל לרבות הנשים שחייבות בחמץ ודייקי' דוקיא דהני קראי בלאו דחמץ כתיב כל מחמצת לא תאכלו כתב כל מחמצת לרבות כל המחמיצין ואפי' ע"י תערובת לא תאכלו לאוקמיה בלאו. וכרת דחמץ כתיב ביה (לא תאכל) [כי כל אוכל] מחמצת בא ללמד לכל בני אדם שהן האוכלין שנאמר כי כל מחמצת ונכרתה (ולא) [ועוד] כתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה חד כתיבא לרבות כי כל מי שיאכל ואפי' נשים וראיה מדלא כתיב אוכל כל מחמצת ונכרתה אלא כתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה ש"מ לאוכלין קא מזהיר ואפילו נשים חייבות באכילת חמץ ומוזהרות באכילת מצה בפסח:

    Rabbeinu Chananel on Pesachim 43a · Sefaria

    Ritva

    גמרא מאן תנא חמץ דגן ע"י תערובות ונוקשה בעיני' בלאו פי' כל שאין חימוצו יפה או שאינו ראוי לאכילה נקרא חמץ נוקשה ואסקינן דרבנן סברי חמץ דגן גמור ע"י תערובת ונוקשה בעיניה דלאו כלום הוא פי' שאין לוקין על אכילתן. ולענין פסק רבי' אלפסי' ז"ל פסק הלכתא כרבנן דלית להו (נ"ל דחסר כאן תיבת לאו, המעתיק) לא בנוקשה בעיניה ולא בחמץ דגן גמור על ידי תערובת אלא היכא דאית ביה כזית בכדי אכילת פרס. ור' זרחיה ז"ל פסק כר' מאיר ור' אליעזר דאית להו נוקשה בעיניה וחמץ גמור על ידי תערובת בלאו. והרי"ט ז"ל בשם רבו הרא"ה ז"ל שאמר בשם הרמב"ן ז"ל פסקו עיקר כפסקו של רבי' אלפסי ז"ל שפסק כרבנן. וכתב רבי' אלפסי ז"ל אע"ג דאמרי רבנן על עירובו ולא כלום מילקא הוא דלא לקי אבל איסורא איכא ע"כ ואיכא מאן דסבר דאיסורא דרבנן קאמר אבל איסור' דאורי' ליכא ואע"ג דקיל"ן חצי שיעור אסור מן התורה הני מילי בעיניה אבל ע"י תערובת לא ואיכא מ"ד דאיסורא דאוריית' קאמר והרי הוא בכלל חצי שיעור דאסור מן התורה. וכתב הרי"ט ז"ל והכי משמע טפי לישנא דרבי' ז"ל ע"כ:

    Ritva on Pesachim 43a · Sefaria

    Meiri

    יתבאר למטה שהשיאור הוא שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו וכשהגיעו לשיעור זה אינו חמץ גמור והרי הוא כנוקשה ואסור ומתוך כך ישרף ולא יהנה ממנו אף ליתנו לכלבים שלא יבא בו לידי מכשול ומ"מ אם אכלו פטור ומתוך כך לאחר הפסח מותר לדעת קצת כמו שביארנו אבל סידוק והוא שנסדק כקרני חגבים וכל שכן אם רבו סדקיו עד שנתערבו זה בזה האוכלו חייב כרת ואם התרו עליו למלקות לוקין עליו:

    איסור חמץ אין בו הפרש בין שחמצו על ידי דבר אחר בין שנתחמץ מאליו וכן אין באיסורו הפרש בין אשה לאיש שהרי כל מצות לא תעשה שבתורה נשים חייבות בהם חוץ מבל תשחית ובל תקיף ובל תטמא למתים כמו שיתבאר במקומו ואע"פ שכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות במצה מיהא לילה הראשון חייבות כך שנו רבותינו כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול:

    Meiri on Pesachim 43a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפירש"י בד"ה לענין כרת לא כתיב כל מחמצת אלא כל אוכל חמץ כו' עכ"ל מדברי הר"ן דהאי קרא כי כל אוכל חמץ למיעוטא אתא מדכתיב כי כל אוכל מחמצת אם במחמצת ענוש כרת דהיינו נתחמצת מחמת ד"א כל שכן שנתחמץ מאליו ל"ל למיכתב כי כל אוכל חמץ אלא לאשמעינן כל האוכל הוא בכרת ואין כל חמץ בכרת למעוטי עירובו לר"א כו' עכ"ל [*] וכך הם דברי בעל המאור ע"ש באורך אבל קשה לפי זה דאי מיתורא דקרא דכל אוכל חמץ כו' קא ממעט תערובת חמץ א"כ מאי פריך לקמן ומאי חזית דהאי כל לרבויי נשים ומפקת עירובו כו' הא ליכא למימר דאתי כל לרבות עירובו שהרי מיעטו מיתורא דקרא דכל אוכל חמץ כו' דלא משמע מיניה למעט נשים ועוד דלא אצטריך למעוטי דמהיקשא דחמץ למצה נמי אמעיטו נשים ועו"ק במה שהקשו התוס' אהא דמשני כל לאתויי נשים תימה לר"י הא תרי כי כל כתיבי כי כל אוכל חמץ וגו' וכי כל אוכל מחמצת ונרביה עירובו לכרת כו' עכ"ל הא ע"כ ליכא למימר הכי דע"כ ההיא יתורא דקרא דכי כל אוכל חמץ אתא למעוטי תערובות דאל"כ לא נכתוב כלל ההוא קרא כמ"ש בעל המאור והר"ן וע"כ הנראה לשיטת התוס' דהא דיליף בברייתא נתחמץ מחמת ד"א מכל מחמצת לאו מלשון מחמצת קא יליף ליה וכן מוכחת הסוגיא דפרק כל שעה דקאמר ור"י מחמת ד"א מנליה מדאפקיה רחמנא בל' מחמצת משמע דלתנא דברייתא דאתי כר"ש לאו מלשון מחמצת קא יליף ליה ועוד אי לשון מחמצת משמע מחמת ד"א היאך ס"ד למימר מעיקרא מחמצת אין לי אלא שנתחמץ מאליו אלא דה"פ דברייתא מחמצת ונכרתה למאי אצטריך כיון דכבר כתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה וגו' ותאמר דאי מכל אוכל חמץ אין לי אלא שנתחמץ מאליו מחמת ד"א מנין להכי אצטריך מקרא דכל מחמצת לרבות מחמת ד"א והשתא ניחא דכל אוכל חמץ וגו' לאו יתורא דקרא הוא דאי לא הוה כתיב כי כל אוכל חמץ וגו' הוה מוקמי' כי כל אוכל מחמצת וגו' לנתחמץ מאליה דוקא ובברייתא לאו למעוטי תערובת נקט האי קרא דהא ודאי איצטריך לגופיה כמ"ש אלא דה"ק יכול יהא ענוש כרת ת"ל כי כל אוכל חמץ וגו' ולא שמעינן מההוא קרא אלא חמץ בעיניה וכן יש לכוון פרש"י עד"ז שכתבנו ותו לא מידי וק"ל:

    תוס' בד"ה מאן תנא כו' משמע בשמעתין דאי לאו דאתרבי כו' אפי' איסור לא היה בו כו' עכ"ל לא ידענא מהיכא משמע להו הכי דהא בתערובת חמץ דפליגי חכמים דאינו בלאו מ"מ איסורא איכא כמ"ש כל הפוסקים שכן מוכח מתוך הסוגיא וכן שיאור דר"י לר"י דפטור ממלקות ואיסורא איכא כדקתני לקמן במתני' דישרף ודו"ק:

    בד"ה ואלו וכו' וי"ל דאי כ"ש הוא ה"ל למיתני לאשמעי' דלית ביה כרת עכ"ל ובהא יתיישב דמייתי ת"כ דרב יהודה מדלא קאמר נמי נוקשה בעיניה אמאי לא הוכיח כך מהך ברייתא גופא דאייתי רב נחמן דקתני בה רא"א על עירובו בלאו ולא קאמר נמי הכי בנוקשה בעיניה משום דהתם לא נחית לאשמעינן דליכא כרת בתערובת אלא דמיהת לאו אית ביה ואיכא למימר שפיר דכ"ש בנוקשה דהוא בלאו לפי סברת ר"נ אבל הכא דקתני יכול יהא ענוש כרת כו' דנחית לאשמעינן דליכא כרת בתערובת א"כ לפי סברת ר"נ ה"ל לאשמעינן רבותא טפי דאפי' בנוקשה ליכא כרת וניחא נמי לסברת ר"נ ליכא לאקשויי דתני במתניתין זו ואצ"ל זו דברישא קתני באיסור לאו ד' מיני מדינה שהן תערובות חמץ ובתר הכי קתני ג' מיני אומניות שהן חמץ נוקשה דיש לומר דבמתני' נחית נמי למיתני שאלו אינן בכרת והוה ליה נוקשה לא זו אף זו לסברת רב נחמן ודו"ק:

    ודע דבכל נוסחות שלפנינו בגמ' בדברי ר"נ קאמרי' ושמעינן ליה לר"א דאמר חמץ דגן גמור ע"י תערובת בלאו וה"ה נוקשה בעיניה וקושטא דכ"ש הוא כדברי התוס' כדקאמר בסמוך לסברת ר"נ ע"כ לא קאמר ר"מ התם אלא נוקשה בעיניה אבל חמץ כו':

    Chidushei Halachot on Pesachim 43a · Sefaria

    Maharam

    בתוס' ד"ה מאן תנא וכו' הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה וכו' שאני חמץ בפסח דרביה קרא למלקות ואר"י וכו' כצ"ל:

    בא"ד אין מחמיצין בתפוחים וכו' פירוש אחלות תודה קאי שצריכין להיות חמץ אין מחמיצין אותן בתפוחים דלא הוי אלא חמץ נוקשה אלמא דחמץ נוקשה לא הוי חמץ ומשמע דהוה לכ"ע ומשני היינו לכתחלה וכו' דלכתחלה צריך להחמיץ בחמץ גמור לכ"ע אפילו לר' מאיר ע"ש:

    ד"ה ואלו נוקשה וכו' הוי ליה למיתני לאשמעינן דלית ביה כרת אין להקשות דלמא אין ה"נ ס"ל דאית ביה כרת דא"כ לא אשתמיט שום תנא דאית ליה דנוקשה הוי בכרת כדלקמן בתוספות ע"ב:

    Maharam on Pesachim 43a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא תניא אמר רבי יהושע וכי מאחר ששנינו כל שהוא כו' למה מנו חכמים את אלו כו'. ותמיהא לי טובא דלכאורה משמע דלא קאי האי כללא אלא אהנך פרטי דנוקשה ובתערובות לא שייך לישנא דכל שהוא מין דגן כדאיתא להדיא בפרק כיצד מברכין דף ל"ו ע"ב בהא דאמרי רב ושמואל כל שהוא מחמשת מינים מברכין במ"מ וקאמרי נמי כל שיש בו ומסקינן התם דאיצטריכו תרווייהו דאי איתמר כל שהוא הו"א בעיניה קמ"ל כל שיש בו דאפילו ע"י תערובת מיהו משום הא לא איריא דאפשר דאמורא צריך לפרש דבריו יותר אבל בלשון תנאים הכל בכלל בין נוקשה בין תערובת אלא דיותר קשה אי לענין תערובת מאי כללא הוא דאכתי לא ידעינן במאי איירי אי בכזית בכא"פ או בנותן טעם או במשהו וליכא למימר דסמיך בהא אסברא מאי דשייך בכל האיסורין הא ודאי ליתא דהא משמע מל' הרי"ף והרא"ש ז"ל דאדרבה הנך דמתניתין אין בהן בנותן טעם דבנ"ט אפילו רבנן מודו וכדמסיק הטור וכל האחרונים דהנך לקיוהא בעלמא עבידי וא"כ ודאי לא שמעינן להו מכללא דהא בכל חדא מינייהו איצטריך לאשמעינן היא גופא דלקיוהא עבידא ומכל זה היה נ"ל לכאורה שזה דחקו לר"ת לפרש במתניתין דעוברין היינו מעל השלחן ואם כן הא דקתני נמי כל שהוא ממין דגן ה"ז עובר היינו מעל השולחן ואפילו נתערב במשהו נמי עוברין מהשולחן מדרבנן וכן לענין נוקשה כל שיש בו שום חשש נוקשה אסורים מדרבנן מיהא באכילה כדאשכחן בשיאור דר"מ לר' יהודה דאע"ג דלא חשיב ליה נוקשה דקאמר נותן לפני כלבו אפ"ה מודה דאסור באכילה מדרבנן כמ"ש התוס' בסמוך ולפ"ז קאמר רבי יהושע שפיר וכי מאחר ששנינו כלל גמור דכולן עוברין מהשולחן אם כן למה מנו את אלו וקתני בהן נמי לישנא דעוברין גופא. ולפ"ז קאמר גם כן דהרי אלו באזהרה לאו אכללא קאי אלא מילתא באפי' נפשיה כמ"ש בסמוך בלשון התוס' ולפ"ז נצטרך ג"כ לומר דכל מידי אסור במשהו אפילו נתערב קודם פסח אפ"ה אסורין לאכלן בפסח דחזר וניעור וכל זה דוחק ועוד הניחא לפר"ת אלא דאכתי לשיטת רש"י וריב"א דמתניתין קשה וצ"ע:

    בתוספות בד"ה למה מנו תימא לרשב"א כו' ותירץ ר"י כו' ועוד הקשה כו' דהאיכא תכשיטי נשים כו' אלא ר"א הוא דקאמר לה עכ"ל. לכאורה נראה שעוד הקשה היינו הרשב"א ומסיק דר"א קאמר לה א"כ משמע מזה דהרי אלו באזהרה שייך אזה הכלל וסיומא דמלתא הוא דאל"כ אין מקום לקושיית הרשב"א הראשונה אע"כ כדפרישית ומסיק דכולה ר"א מסיק לה אלא דלפ"ז יש לתמוה בהא דמקשה הש"ס בסמוך מאן תנא ואי ס"ד דר"א מסיק לה תו לא שייך להקשות מאן תנא דהא קמן דר"א אמרה וסוגיא זו לא מצינו לכך נ"ל לפרש דהאי ועוד הקשה היינו ר"י שרוצה לפרש עוד תירוץ אחר אקושיית הרשב"א והיינו משום דעוד הקשה ר"י הא ת"ק לית ליה האי כללא דהאיכא תכשיטי נשים אע"כ דזה הכלל רבי אלעזר אמרה והא דקתני הרי אלו באזהרה ע"כ אתאן לת"ק כדחזינן בשקלא וטריא דשמעתין וממילא נמי דע"כ רבי יהושע אמילתא דר"א קאי דקאמר להאי כללא ור"י קאי בשיטת ר"א בהא ואם כן אין מקום לקושיית הרשב"א דהא לא שמעינן מהא דהרי אלו דאיירי לענין לאו או כרת כיון דהרי אלו באזהרה תנא אחרינא מסיק לה והא דמשמע לתלמודא דלאו ר"א מסיק לכולה מילתא דהרי אלו באזהרה היינו משום דאם לא כן לא הוי צריך למיתני הרי זה עובר בפסח אלא זה הכלל כל שהוא מין דגן הרי אלו באזהרה ואין בו כרת אלא על כרחך דהרי אלו באזהרה באמת אתאן לתנא קמא נמצא דכל זה לפירוש ר"י דקאי בשיטת רבינו תם דעוברין היינו לענין אכילה אבל הרשב"א שהקשה קושיא הראשונה סובר כשיטת רש"י וריב"א דלעיל וסובר גם כן דהאי זה הכלל ת"ק גופא מסיק לה לכולה מלתא ואי משום דהאיכא תכשיטי נשים איכא למימר דלא חייש להאי דיוקא דבלא"ה ע"כ לאו כלל גמור הוא דהאיכא כמה מיני נוקשה דשרו להשהותן כגון עריבת העבדנים ופת שעיפשה ומלוגמא וכן שיאור דר"מ לר"י אע"כ דהאי כללא לא איירי אלא במידי דחזי לאכילה כיון דת"ק סבר תכשיטי נשים לא חזי לאכילה כמ"ש התוס' לעיל דמאיס טפי א"כ ממילא דלא שייך בהאי כללא אלא דמי' למלוגמא ופת שעיפשה כנ"ל נכון ומוכרח בפי' התוס' ושיטת הגמ' ודוק היטב. עוד מצאתי בס' תמים דעים סי' רמ"ה בשם הראב"ד ז"ל דת"ק ור"א לא פליגי לענין תכשיטי נשים אלא דת"ק לא חש לשנותו ור"א מוסיף על דבריו דכיון דמסקינן שלא הוצרכו לשנות אלא כדי שיהא בקי בהן ובשמותיהן כדי שיזהר לפרוש א"כ סבר ת"ק דכיון דמאיס ממילא פריש מיניה ואפושי פלוגתא לא מפשינן ודו"ק:

    בפירש"י בד"ה מאן תנא כו' ותכשיטי נשים בעיניה הוא אבל נוקשה דאינו ראוי לאכילה כו' עכ"ל. ונראה דרש"י ג"כ מפרש כשיטת הראב"ד שכתבתי בסמוך דת"ק ור"א לא פליגי לענין תכשיטי נשים והא דנקיט רש"י בלישניה תכשיטי נשים טפי מאינך נראה דכיון דמלשון המקשה דקאמר מאן תנא דנוקשה בלאו ולא קאמר מאן תנא דאין בו כרת אלמא דפשיטא ליה טובא דנוקשה לאו חמץ מקרי ומאי פשיטות דהא לענין מי פירות אשכחן תנאי טובא דישרף מיד היכא שהוא נוקשה ובמס' מנחות איכא דנפקא ליה מקרא לרבות מנחת נסכים לחימוץ והיינו מי פירות דנוקשה הוא וכן לענין תודה כתבו התוס' כאן דאיכא קרא אע"כ דעיקר קושיית המקשה אנוקשה דאין ראוי לאכילה אמאי לקי הא קי"ל דכל איסורין שבתורה אין לוקין אלא דרך אכילתן כדמוכח לקמן במסקנא דכותח הבבלי ואם כן עיקר הקושיא מתכשיטי נשים דמאיס טפי כמ"ש התוס' לעיל והיינו דמקשה אסיפא דהרי אלו באזהרה ולא מקשה מרישא דקתני ואלו עוברין משום דרישא איירי לפרש"י לענין בל יראה ולא תליא בדרך אכילתן כן נ"ל ומזה הטעם עצמו הוצרך רש"י לפרש בתערובת חמץ שאינו בעין שנימוח כי היכי דתיהוי קושיית הגמרא מאן תנא דלקי דרש"י לשיטתו דטעמו ולא ממשו דאין לוקין היינו דהיכא שנימוח גוף האיסור אע"ג שיש בו טעם כזית כא"פ אפ"ה לא לקי כמ"ש בס' פרי חדש בהל' פסח סימן תמ"ב בשיטת רש"י ז"ל ע"ש אלא דמאי דפשיטא ליה דכותח הבבלי נמי מיקרי טעמו ולא ממשו לדעתי אין זה מוכרח כמו שאבאר לקמן ומשו"ה נקיט רש"י כאן כגון כותח הבבלי ושכר המדי וא"כ עיקר הקושיא משכר המדי דודאי טעמו ולא ממשו משא"כ לשיטת הסוברים דטעם כעיקר דאורייתא אפילו בנימוח היכא שיש כזית בכא"פ וטעמו ולא ממשו דקי"ל דאין לוקין היינו היכא שאין בו כזית בכא"פ ולפי זה קושיית הגמ' דהכא לאידך גיסא מאן תנא דבלאו ולא בכרת דהא בהנך עירובי חמץ דמתניתין משמע דאיכא כזית בכא"פ כדמקשה הש"ס לקמן בפשיטות אי בכא"פ דאורייתא אמאי פליגי רבנן אדר"א בכותח הבבלי ושקלא וטריא דשמעתין לא משמע הכי ודו"ק:

    בתוספות בד"ה מאן תנא כו' משמע בשמעתין דאי לאו דאיתרבי חמץ נוקשה למלקות אפילו איסור לא היה בו עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דלא ידע מהיכן משמע להו הכי אדרבה כל הפוסקים כתבו דאיסורא איכא וכדמוכח נמי מההיא דשיאור ישרף ולענ"ד במחילת כבוד תורתו דמהרש"א ז"ל אגב חורפא ושיטפיה כתב כן שאם רוצה לומר בכוונת התוס' דאפילו איסור דרבנן אין בו הא ודאי ליתא שהרי כתבו להדיא דאפילו איסור לא היה בו ומדלא כתבו אפילו איסור ליכא אלמא דפשיטא להו דודאי לכ"ע אסור מדרבנן וכמ"ש התוס' להדיא בסמוך בד"ה ונותנו לפני כלבו דאפילו שיאור דר"מ לרבי יהודה דלא חשיב ליה נוקשה אפ"ה מודה ר"י דאסור מדרבנן כ"ש בנוקשה גמור וכמ"ש התוס' ג"כ בההיא דחיטי קורדנייתא דנוקשה הוא ואין חוששין לקידושין ועיין לעיל בלשון התוס' בפ"ק וכן בנוקשה דמי פירות כתבו התוס' דלכ"ע אסור מדרבנן משום נוקשה וכך הסוגיא פשוטה אלא דעיקר כוונת התוס' כאן דמאן דלית ליה מלקות בנוקשה ה"ה דלא היה בו שום איסור דאורייתא אלא איסור בעלמא מדרבנן והיינו דקשיא להו מסוגיא דחולין דאיירי לענין תודה אי מיקרי חמץ מדאורייתא או לא וכמו שאבאר דבריהם בסמוך ולפ"ז אזלו להו כל הראיות דמהרש"א ז"ל דמ"ש כל הפוסקים דעירובו איסורא מיהא איכא היינו מדרבנן כמו שדקדק הכ"מ בהדיא מלשון הטור שכתב דלחכמים ליכא אלא איסורא בעלמא והיינו מדרבנן וכן במה שהביא משיאור ישרף נמי היינו מדרבנן כמו שכתבו התוס' להדיא במנחות דף נ"ג ויבואר לקמן ואם כוונת מהרש"א ז"ל נמי לענין איסורא דאורייתא ומ"ש שכ"כ כל הפוסקים היינו כמ"ש הב"י מסברא דנפשיה לדקדק דלא כמשמעות לשון הטור אלא דלכ"ע איסורא דאורייתא נמי איכא ומשמע ליה נמי דההיא דשיאור ישרף היינו מדאורייתא מדאסור להשהותן ולא שת לבו לדקדק בל' התוס' דמנחות דכתבו דמספקא להו אי שיאור דר"י אסור מדאורייתא או מדרבנן אלא כוונת מהרש"א ז"ל לדברי התוספות דריש מכילתין שכתבו להדיא דאע"ג דשיאור נוקשה היא ומותר לאחר פסח אף לרבי יהודה דליכא אלא חד קרא אפ"ה אסור להשהותו מדרבנן וא"כ משמע לכאורה דשיאור דר"י מיהא תוך הפסח אסור מדאורייתא אף ע"ג דליכא מלקות דקתני והאוכלו פטור וכמו שאבאר בזה בסמוך אלא דלפ"ז יש לתמוה ביותר כמ"ש מהרש"א ז"ל דלא ידע מהיכא משמע להו משמעתין דהא ודאי מסוגיא דשמעתין יפה כתבו דמשמע דליכא איסורא דאורייתא דמהיכי תיתי ממ"נ אי ס"ל דחמץ נוקשה מיתרבו מכל מחמצת אם כן מלקי נמי לילקי ואי ליתא בכלל מחמצת דלא דרש כל אם כן איסורא מהיכא וכ"ש למאן דדריש כל לענין עירובו לחוד דחמירי ולא לענין נוקשה דקיל ולא הוי בכלל ריבוי דכל ואם כן איסורא דאורייתא היכא רמיזא ולכאורה היה נ"ל משום הא לא איריא דאיכא למימר דאפילו מאן דלא דריש כל היינו לענין חיוב מלקות אבל לענין איסורא לכ"ע דרשי כל כמ"ש התוס' לקמן ריש דף הסמוך בד"ה לענין חמץ נמי לענין דרשת כל דחצי שיעור וכמו שאפרש דבריהם שם דה"ה לענין דרשת כל מחמצת ודלא כפירוש מהרש"א ז"ל שם מ"מ מהרש"א ז"ל וודאי לא נחית להכי כדמשמע מתוך פירושו שם ולקמן וכמו שאבאר במקומו אי"ה. ועוד דאכתי מוכחי התוספות שפיר משמעתין והיינו מדאמרינן בסמוך תניא כוותיה דרבי יהודה וכו' ואילו נוקשה לא קאמר אלמא נוקשה לר"א לית ליה וא"כ ע"כ דאפילו איסור אין בו מדאורייתא דממ"נ אי דריש כל נמי לענין נוקשה מלקי נמי לילקי דהא ר"א ע"כ דריש ריבוי דכל אף לענין מלקות כדס"ל בעירובו אע"כ דלא דריש כל לענין נוקשה אלא לענין עירובו וא"כ איסורא דאורייתא בנוקשה מהיכא תיתי ואם כן יפה כתבו דמאן דל"ל מלקות בנוקשה והיינו ר"א דברייתא אפילו איסורא דאורייתא אין בו וכ"ש לחכמים דמקילי טפי מדר"א אף לענין עירובו כ"ש בנוקשה דקיל. כנ"ל ליישב להוציא מידי ספיקא דמהרש"א ז"ל שכתב דלא ידע מנא להו ולמ"ש הוכחה גמורה היא. מיהו בעיקר כוונת התוס' אפרש בענין אחר בסמוך ודוק היטב:

    שם מאן תנא כו' משמע בשמעתין כו' כבר כתבתי בסמוך דהכי משמע טובא מסוגיא דשמעתין אלא מדסמכו התוס' דבריהם אלשון המקשה גופא דקאמר מאן תנא צריך לפרש דבריהם דמלשון המקשה גופא דייקו ויש לפרש דבריהם כמ"ש בס' ט"ז בא"ח סי' תמ"ב דאי ס"ד דאיכא איסורא דאורייתא לכ"ע לא שייך להקשות מאן תנא דהא מתניתין לא איירי במלקות ע"ש אלא שבספר חק יעקב קרא מלא בתמה תמוה על בעל הט"ז דהרי אלו באזהרה היינו ממלקות ולענ"ד אין בזה שגיאה לבעל ט"ז דוודאי אשכחן טובא דהרי אלו באזהרה היינו אע"ג דליכא מלקות אלא איסור דאורייתא גרידא והכי איתא להדיא בברייתא דריש פ' יוה"כ דאיתיביה ר"י לר"ל כל חלב לא תאכלו יכול כל שישנו בעונש ישנו באזהרה וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה ת"ל כל חלב אלמא דבחצי שיעור אע"ג דליכא מלקות אלא איסור גרידא אפי' הכי קתני בהן דישנה באזהרה וכהנה רבות בתלמוד דעונש לחוד ואינו מלקות ואזהרה לחוד לאו גרידא ומהא דקתני במתניתין ואין בו כרת ולא קתני ואין בו מלקות נמי ליכא למישמע מיניה כיון דעיקר מיעוט היינו מקרא דכי כל אוכל חמץ ונכרתה דבעינן חמץ גמור משו"ה קתני ואין בו כרת וממילא דלאו נמי ליכא ואשכחן נמי כה"ג טובא בש"ס דקתני פטור מכרת אף ע"ג דליכא נמי מלקות דהא בהא תליא וצא ולמד מלשון הרמב"ם ז"ל בהא מילתא גופא שכתב דשיאור שהכסיפו פניו הרי זה אסור לאכלו ואין בו כרת ומדהשמיט דין המלקות אלמא דליכא מלקות דפוסק כסתם מתניתין דשיאור ישרף והאוכלו פטור ואין להאריך כאן בזה ויבואר במקומו ואף ע"פ שפוסק צריך לפרש דבריו יותר אפ"ה סמך עצמו דבמ"ש דאין בו כרת נשמע דמלקות נמי ליכא ועוד דאכתי קשה לרב נחמן דלא מוקי למתניתין כר"מ דע"כ לא קאמר אלא בנוקשה אבל בתערובת לא ואי ס"ד דאיסורא דאורייתא איכא לכ"ע שפיר מצי לאוקמי מתני' כר"מ ומתני' מילי מילי קתני דזה הכלל כל שהוא מין דגן בין עירובו בין נוקשה לעולם איכא אזהרה דהיינו איסורא אבל אין בהן כרת בשניהם אבל לענין מלקות בעירובו ליכא ובנוקשה איכא אע"כ דהיכא דליכא מלקות איסורא דאורייתא נמי ליכא למאן דלא דריש כל להא מילתא וכדפרישי. כ"ז כתבתי ליישב לפי שיטת בעל ט"ז:

    אמנם כן נלע"ד כשנדקדק בהמשך ל' התוס' ובעיקר קושיית ר"י נ"ל לפרש בפשיטות בדרך היותר קרוב משום דמסוגיא דחולין דקאמר הש"ס אי לר"מ מדלקי עליה חמץ מעליא הוא אע"ג דליכא כרת אע"כ משמע מזה דהש"ס חושב לסברא פשוטה כיון דשיאור לר"מ נוקשה הוא ממילא חמץ גמור הוא דנוקשה מיקרי חמץ אלא הא דפטור מכרת היינו מגזירת הכתוב דבעינן חמץ גמור טפי לענין כרת מיתורא דקרא והיינו דקשיא ליה לר"י דבשמעתין לא משמע הכי מדמקשה הש"ס מאן תנא דעירובו נוקשה בלאו ולא קא מתמה לאידך גיסא מאן תנא דאין בו כרת אע"כ דמסברא לא מיקרי חמץ כלל ואפילו איסור לא היה בו אי לאו דרבייה קרא למלקות כדמשמע בשמעתין נמי בסמוך ואם כן קשיין סוגיות אהדדי דכיון דמצרכינן קרא יתירא לענין חמץ אלמא דליתא בכלל חמץ כלל מסברא אלא דהכא מרבינן לה מכל מחמצת דמיקרי נמי מחמצת וא"כ בתודה דכתיב חמץ ולא מחמצת ולא כל משמע דאין נוקשה בכלל וקשיא סוגיא דחולין כנ"ל נכון ודו"ק:

    בא"ד ותימא לר"י דבפ"ק דחולין כו' ע"ש לכאורה אין קושיית ר"י נמשך לדברי התוס' הקודמין לא מיבעיא למאי דמשמע מפי' מהרש"א ז"ל דמ"ש התוס' דמשמע בשמעתין היינו דאיסורא דרבנן נמי ליכא א"כ אין זה ענין לקושיית ר"י דאפילו אי איכא איסורא דרבנן נמי שייכא קושיית ר"י דהתם ודאי לענין תודה דאורייתא איירי אלא אף אם נפרש ל' התוס' כמ"ש לענין איסור דאורייתא אפ"ה מצי ר"י להקשות בפשיטות דאף אי אית ביה איסורא דאורייתא לכ"ע או אפילו מלקות משום דהוי בכלל מחמצת או בריבוי דכל אפ"ה לא מקשה מידי מפ"ק דחולין דכיון דליכא כרת בנוקשה ולא הוי בכלל חמץ גמור איכא למימר דלא מיקרי נמי חמץ לענין תודה וכ"ש לפי' מהרש"א ז"ל בשמעתין בסמוך דלאו מיתורא דכי כל אוכל חמץ ממעטינן להו מכרת אלא מפשטא דקרא דלא מיקרי חמץ אם כן קשה מתודה דפ"ק דחולין אבל למאי דפרישית בסמוך א"ש שזה בעצמו קושיית ר"י דפ"ק דחולין משמע דנוקשה מיקרי חמץ גמור אי לא דמעטיה קרא מגזירת הכתוב לענין כרת ומייתורא דקרא כמו שאפרש ובשמעתין משמע איפכא דלמלקות ולאיסורא נמי צריכא קרא משום דלא הוי בכלל לשון חמץ כנ"ל. מיהו קשיא לי מאי מקשה ר"י מסוגיא דפ"ק דחולין דלמא סוגיא דהתם אמסקנא דהכא קאי דתניא כוותיה דר"י דלר"א נוקשה לית ליה וא"כ ע"כ דמתניתין דהכא ר"מ היא וסבר דתרווייהו בעירובו ונוקשה הן באזהרה וקשה מנ"ל לר"מ לרבות תרווייהו דלמא רבוי דכל מחמצת לא אתי אלא לרבות עירובו לחוד כדס"ל לר"א או נוקשה לחוד אי ס"ל דנוקשה חמיר טפי ול"ל דלר"מ מרבינן תרווייהו מכל ולר"א חדא דאכתי במאי קמיפלגי אע"כ דבהא גופא פליגי דלר"א נוקשה לא הוי בכלל חמץ כלל ולא שייך לרבות מריבוי דכל ומשו"ה מוקי לה בעירובו דאשכחן מיהא בעלמא איסור דאורייתא אי משום דחצי שיעור אסור מן התורה אי משום דטעם כעיקר וכ"ש למאי דמסקינן דאית בהו כזית בכא"פ וכמו שיבואר אי"ה ור"מ סבר דאדרבא נוקשה לא צריך קרא לרבויי דחמץ גמור הוא אלא דמעטינהו רחמנא מכרת וריבוי דכל נמי לעירובו כר"א ואם כן מקשה הש"ס שפיר בפ"ק דחולין לר"מ מדלקי עליה ולא מוקי לקרא לעירובו דס"ל נמי דלקי אלמא דנוקשה חמץ גמור הוא ולא צריך קרא אלא למעטו מכרת ובלא"ה קשיא לי על תמיהתו של ר"י ועל תירוצו דהתם איכא נמי שום קרא וסתם דבריו ולענ"ד בפשיטות מצינן למימר דמה"ט גופא דמרבי ר"מ נוקשה בפסח מריבוי דכל כמו שפרש"י ומה"ט אמרינן דכ"ש עירובו והיינו משום דתרווייהו מכל נפקא או משום דעירובו לא צריך קרא אם כן מה"ט גופא מצינן למימר דמרבי ר"מ נמי נוקשה לענין מנחות מרבויא דכי כל שאור דמפיק לה לקמן אליבא דר"א לעירובו אם כן לר"מ מוקי לה לנוקשה ולעירובו כיון דשקולין הם או משום דעירובו ל"צ קרא כמו לענין פסח. וכ"ש דלמאי דמסקינן בפרק כל המנחות דף נ"ז ר' יוחנן אליבא דר"ע דמרבינן מנחת נסכים לחימוץ והיינו משום דמגבלה במים והוי מי פירות עם מים דנוקשה מיהא הוי כדאיתא התם ע"ש ובתוס' דף נ"ג אם כן הרי לפנינו דאדרבא במנחות איכא ריבויא טפי לענין נוקשה מלענין פסח ויש ליישב ודו"ק ועיין לקמן בסוף הסוגיא. ובהכי הוי א"ש נמי הא דמקשה בסמוך ור"א עירובו בלאו מנ"ל ולא מקשה הכי לר"מ נוקשה בלאו מנ"ל אע"כ דנוקשה לר"מ מסברא אית ליה וממילא מוקי לרבויא דכל לענין עירובו וה"ט דר"י דקאמר שמעינן לר"מ דנוקשה בלאו וה"ה לעירובו דברוב הספרים גרסינן ה"ה כמ"ש מהרש"א ז"ל:

    בא"ד ואור"י דהתם נמי איכא שום קרא דמרבינן מיניה חמץ נוקשה עכ"ל ובפ"ק דחולין ביארו יותר דאיכא שום יתור לריבויא דנוקשה. ולענ"ד אף שאיני כדאי להשיב על דברי ר"י מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך דאי ס"ל דאיכא קרא לרבויי נוקשה אם כן אכתי מאי קמבעיא ליה לרבי זירא בפ"ק דחולין בשיאור דר"י דהיינו אי לר"י ספיקא הוי ונפיק ממ"נ אי בריה הוי ולא הוי בכלל חמץ ולא בכלל מצה ואמאי הא איכא יתורא דקרא דנוקשה לענין תודה חמץ מיקרי ומסתמא דאין לחלק בין שאר נוקשה לנוקשה דשיאור כדמשמע בשמעתין וכמ"ש כל הפוסקים שפסקו דלא כסתם משנתינו דאלו עוברין לא לענין עירובו ולא לענין נוקשה משום דאידך סתמא דלקמן עדיף דתנן שיאור ישרף והאוכלו פטור אלמא דבנוקשה ליכא מלקות ואי ס"ד דנוקשה דשיאור דרבי יהודה לא חשיב כשאר נוקשה וכ"ש שיאור דר"מ אם כן אמאי דחינן לסתם מתניתין דאלו עוברין מהלכה משום אידך סתמא דלקמן דהא לא קשיין אהדדי דלעולם בעירובו ונוקשה דקחשיב במתניתין דאלו עוברין הן באזהרה והא דקתני לקמן שיאור ישרף היינו דשיאור דר"י נמי לא חשיב נוקשה אלא איסורא דרבנן. ועוד דא"כ רבי יהודה בהאי יתורא דתודה מאי דריש ביה דהא לא שייך בתודה שום נוקשה אחרינא אלא נוקשה דשיאור לחוד אם לא שנאמר דעיקר הריבוי היינו לענין מחמיצין בתפוחים כדמוקי התוס' דהיינו נוקשה דמי פירות וכ"ז דוחק גדול ועוד דכיון דמרבינן מיהא בתודה דנוקשה מיקרי חמץ אם כן אמאי קסבר ר"א בסמוך דעירובו בלאו ומרבי ליה מכל ואילו נוקשה לא קאמר ואדרבה טפי אית לן לרבויי נוקשה דאשכחן דמיקרי חמץ לענין תודה דקדשים ואף לקולא כ"ש דיש להחמיר ולקרותו חמץ להחמיר לענין פסח משא"כ עירובו לא אשכחן דחייב מלקות בשום דוכתא כדמשמע בשמעתין וכמו שיבואר וצ"ע גדול ליישב תירוץ ר"י דהא למאי דפרישית בסמוך בלא"ה נתיישב קושיית ר"י כדפרישית ודוק:

    6 more comments on this page.

    Penei Yehoshua on Pesachim 43a · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    תד"ה מאן תנא משמע דאי לאו דאיתרבי חמץ נוקשה למלקות וכו', וא"ת הא דאמר פ"ק דחולין וכו'. רבים נלאו למצוא פתח לפתוח בכוונת תוס' דהאיך תלי' הקושיא בדבריהם שלפניו. גם האיך משמע כן בסוג'. והעולה על כולם קשה מאי ס"ד יש לומר דבלא רבוי' הייתי אומר דמלקות ליכא ואיסורא איכא. ממנ"פ אם הוא חמץ הוי ג"כ מלקות. ואם לאו גם איסור לית בו. ומנין להמציא איסור בלא מלקות: ונלע"ד עפ"מ דאמרינן בריש פרק כל המנחות באות מצה וכו' מתקיף לה רב חסדא ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור וכו' מצה תהי' הכתוב קבעו חובה ע"ש. מבואר מזה דנוקשה לר"י נפקא מיד מצה ולכלל חמץ לא בא, וכמ"ש בפ"י בפסחים דשיאור דומה לחמץ נוקשה דעלמא והדין אם עשה מנחות של שיאור פסולי' דנפקא מידי מצה והכתוב קורא מצה תהי', אבל אינו לוקה דאינו בכלל לא תאפה חמץ. וכיון שכן י"ל גם בפסח כן בשיאור מסברא לא הוי חמץ רק דנפקא מכלל מצה. וא"כ י"ל דאיסור דאורייתא יש בו מקרא דכתיב שבעת ימים תאכל מצות. ובאמת מצוה ליכא רק בליל ראשון כדכתיב בערב תאכלו מצות. אלא דכוונת הכתוב דאין לאכול עיסה רק מצה. אבל בהחמיץ שיצא מכלל מצה לא תאכל. וגם נוקשה בכלל שיצא מכלל מצה. והוי לאו הבא מכלל עשה. אבל מלקות ליכא בלא ריבוי דאינו בכלל לא תאכל חמץ. אמנם נראה דזהו תלי' במה שפלפלו האחרונים לר' מאיר אם מסברא הוי חמץ, והא דצריך ריבוי דכל. היינו משום דהתורה מיעט' מכרת הייתי ממעט גם ממלקות. משום הכי צריך ריבוי. או להיפוך דמסברא לא הוי חמץ ומש"ה צריך ריבוי' למלקות והייתי מרבה גם לכרת מש"ה צריך מיעוט בכרת. והנה נראה דדינא הנ"ל תלי בזה אם נאמר דמסברא הוי חמץ רק בלא ריבוי הייתי ממעט ממיעוט' דכרת, מ"מ בלא ריבוי הי' עכ"פ איסור דאורייתא דממיעוטא דכרת לא שמעי' רק דלא הוי חמץ אבל לא שמעי' דהוא מצה. וכיון דמסברא הוי חמץ אין למעט רק דלזה הוי חמץ אבל לא דלהוי מצה, אבל אם נאמר דמסברא לא הוי חמץ, י"ל דמסברא הוי אפי' מצה. ועפ"ז מיושב דברי תוס'. והיינו דבל"ז לא הו"מ להקשות מההיא דחולין, דהי' אפשר לומר דמסברא הוי חמץ, ואצטריך רק ריבוי' דלא נמעט ממעוטא דכרת, וא"כ במנחות ילפי' הלאו כמו הסברא שבחוץ. ולזה כתבו תוס' דמשמע דנוקשה אפי' איסור דאורייתא לית בו בלא ריבוי, ומוכח כן מדסבר ר"י דתערובות חמור מנוקשה, ואם איתא דבנוקשה איסור דאורייתא יש בו דלא נקרא מצה כנ"ל, א"כ בודאי יש לריבוי מכל נוקשה דמסברא יש בו ג"כ איסור דאורייתא אע"כ דמסברא אף איסור דאורייתא לית בו, ומעתה אם איתא דמסברא הוי חמץ ואצטריך ריבוי שלא נמעט מכרת הי' הדין דבלא ריבוי איכא איסור דאורייתא וכנ"ל, אע"כ דמסברא הוי חמץ ושפיר קשה מההיא דחולין, וק"ל:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Pesachim 43a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Pesachim, daf 43, Amud Aleph, about 487 words in 27 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 27 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 127 words

      Opens “שֶׁהִגִּיעוּ לְפִרְקָן, וְלֹא הִגִּיעוּ לְשָׁנִים, בְּנוֹת עֲנִיִּים…”

    2. Segment 219 words

      Opens “מַאי ״שֶׁמֶן הַמּוֹר״? רַב הוּנָא בַּר יִרְמְיָה…”

    3. Segment 321 words

      Opens “תַּנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַנְפִּיקְנִין — שֶׁמֶן…”

    4. Segment 431 words

      Opens “זֶה הַכְּלָל כׇּל שֶׁהוּא מִמִּין דָּגָן. תַּנְיָא,…”

    5. Segment 525 words

      Opens “כִּי הָא דְּהָהוּא בַּר מַעְרְבָא אִיקְּלַע לְבָבֶל,…”

    6. Segment 63 words

      Opens “הֲרֵי אֵלּוּ בְּאַזְהָרָה.…”

    7. Segment 711 words

      Opens “מַאן תַּנָּא דְּחָמֵץ דָּגָן גָּמוּר עַל יְדֵי…”

    8. Segment 817 words

      Opens “אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: רַבִּי מֵאִיר…”

    9. Segment 917 words

      Opens “הָא גוּפָא קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ ״שִׂיאוּר יִשָּׂרֵף״, אַלְמָא…”

    10. Segment 1021 words

      Opens “הָכִי קָאָמַר: שִׂיאוּר יִשָּׂרֵף — דְּרַבִּי מֵאִיר…”

    11. Segment 116 words

      Opens “וְהָאוֹכְלוֹ בְּאַרְבָּעִים — אֲתָאן לְרַבִּי מֵאִיר.…”

    12. Segment 1216 words

      Opens “שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר נוּקְשֶׁה בְּעֵינֵיהּ —…”

    13. Segment 1352 words

      Opens “רַב נַחְמָן אָמַר: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּתַנְיָא:…”

    14. Segment 148 words

      Opens “וְרַב נַחְמָן, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַב…”

    15. Segment 1522 words

      Opens “אָמַר לָךְ: דִּילְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר…”

    16. Segment 168 words

      Opens “וְרַב יְהוּדָה מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַב…”

    17. Segment 1722 words

      Opens “אָמַר לָךְ: עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי…”

    18. Segment 1840 words

      Opens “תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: ״כׇּל מַחְמֶצֶת לֹא…”

    19. Segment 1922 words

      Opens “מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר עַל עֵירוּבוֹ בְּלָאו?…”

    20. Segment 2011 words

      Opens “וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עֵירוּבוֹ בְּלָאו מְנָא לֵיהּ? דִּכְתִיב:…”

    21. Segment 2112 words

      Opens “אִי הָכִי, כָּרֵת נָמֵי לְחַיֵּיב, דְּהָא כְּתִיב:…”

    22. Segment 2219 words

      Opens “הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא, (״מַחְמֶצֶת״) אֵין לִי…”

    23. Segment 237 words

      Opens “אִי הָכִי, דְּלָאו נָמֵי לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא!…”

    24. Segment 245 words

      Opens “אֶלָּא: טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִ״כׇּל״.…”

    25. Segment 2511 words

      Opens “הָתָם נָמֵי, הָכְתִיב ״כׇּל״? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ…”

    26. Segment 2633 words

      Opens “נָשִׁים מִדְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב נָפְקָא, דְּאָמַר…”

    27. Segment 271 words

      Opens “אִיצְטְרִיךְ,…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Pesachim 43a · Segment 26 — “…וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אָמַר קְרָא ״אִישׁ אוֹ…

    Original text

    שֶׁהִגִּיעוּ לְפִרְקָן, וְלֹא הִגִּיעוּ לְשָׁנִים, בְּנוֹת עֲנִיִּים — טוֹפְלוֹת אוֹתָן בְּסִיד, בְּנוֹת עֲשִׁירִים — טוֹפְלוֹת אוֹתָן בְּסוֹלֶת, בְּנוֹת מְלָכִים — בְּשֶׁמֶן הַמּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמּוֹר״.

    who reached physical maturity, but had not yet reached the age of majority, and women who sought to remove hair for cosmetic purposes: They would smear daughters of the poor with lime; they would smear daughters of the wealthy with fine flour; they would smear daughters of kings with shemen hamor , as it was stated: “For so were the days of their anointing filled, six months with shemen hamor ” (Esther 2:12).

    מַאי ״שֶׁמֶן הַמּוֹר״? רַב הוּנָא בַּר יִרְמְיָה אוֹמֵר: סְטָכַת. רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר: שֶׁמֶן זַיִת שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁלִישׁ.

    The Gemara asks: What is shemen hamor ? Rav Huna bar Ḥiyya said: Setaket . Rav Yirmeya bar Abba said: It is olive oil extracted from an olive that has not yet reached a third of its growth; the acidic oil is effective as a depilatory.

    תַּנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַנְפִּיקְנִין — שֶׁמֶן זַיִת שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁלִישׁ, וְלָמָּה סָכִין אוֹתוֹ? מִפְּנֵי שֶׁמַּשִּׁיר אֶת הַשֵּׂיעָר וּמְעַדֵּן אֶת הַבָּשָׂר.

    It was taught in a baraita : Rabbi Yehuda says that anpiknin is olive oil from an olive that has not reached a third of its growth. And why is it spread on the body? It is due to the fact that it removes [ mashir ] the hair and pampers the skin.

    זֶה הַכְּלָל כׇּל שֶׁהוּא מִמִּין דָּגָן. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וְכִי מֵאַחַר שֶׁשָּׁנִינוּ כֹּל שֶׁהוּא מִין דָּגָן הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּפֶסַח, לָמָּה מָנוּ חֲכָמִים אֶת אֵלּוּ? כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רָגִיל בָּהֶן וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן.

    The mishna states: This is the principle: One violates these prohibitions on Passover with anything that is prepared from a type of grain. It was taught in a baraita that Rabbi Yehoshua said: Now that we learned that by possessing anything that is a type of grain one violates the prohibition against leaven during Passover, why did the Sages list these items individually? They could have simply stated the principle. The baraita explains that the Sages provided a list of prohibited foods so that one would become familiar with these items and with their names, so that it would become widely known that these foods contain a small quantity of grain.

    כִּי הָא דְּהָהוּא בַּר מַעְרְבָא אִיקְּלַע לְבָבֶל, הֲוָה בִּישְׂרָא בַּהֲדֵיהּ, אֲמַר לְהוּ: קָרִיבוּ לִי מַתְכִּילְתָּא. שְׁמַע דְּקָאָמְרִי: קָרִיבוּ לֵיהּ כּוּתָּח. כֵּיוָן דִּשְׁמַע כּוּתָּח — פֵּירַשׁ.

    The Gemara cites an incident that underscores the significance of familiarity with the names of foods: As in this case of that man from the West, Eretz Yisrael, who visited Babylonia, and had meat with him, he said to his hosts: Bring me a dip with which to eat my bread. He heard them saying: Bring him kutaḥ . Since he heard the word kutaḥ , he stopped eating, as he knew that kutaḥ contains milk and may not be eaten with meat. This incident underscores that it is advantageous for one to familiarize himself with the names and ingredients of different foods, so that he will be aware of the nature of the food even if he does not recognize it.

    הֲרֵי אֵלּוּ בְּאַזְהָרָה.

    It is stated in the mishna: These substances are included in the prohibition but are not punishable by karet .

    מַאן תַּנָּא דְּחָמֵץ דָּגָן גָּמוּר עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבוֹת, וְנוּקְשֶׁה בְּעֵינֵיהּ בְּלָאו?

    The Gemara asks: Who is the tanna who maintains that both full-fledged, leavened grain bread in a mixture, and hardened leaven, in its pure, unadulterated form, which is not suitable for consumption, are both included in a prohibition?

    אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּתַנְיָא: שִׂיאוּר — יִשָּׂרֵף, וְנוֹתְנוֹ לְכַלְבּוֹ, וְהָאוֹכְלוֹ — בְּאַרְבָּעִים.

    The Gemara answers that Rav Yehuda said that Rav said: It is the opinion of Rabbi Meir, as it was taught in a baraita : Leavening dough, i.e., dough that is at the beginning of the leavening process and is presently hardened leaven, must be burned, or one gives it to his dog. And one who eats it is flogged with forty lashes.

    הָא גוּפָא קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ ״שִׂיאוּר יִשָּׂרֵף״, אַלְמָא אָסוּר בַּהֲנָאָה, וַהֲדַר תָּנֵי: וְנוֹתְנוֹ לִפְנֵי כַּלְבּוֹ, אַלְמָא מוּתָּר בַּהֲנָאָה!

    Before analyzing the contents of the baraita , the Gemara addresses an apparent contradiction within the baraita . This baraita itself is difficult. You said that leavening dough must be burned; apparently it is prohibited to derive benefit from hardened leaven. And then it teaches: Or one gives it to his dog; apparently, it is permitted to derive benefit from the leaven.

    הָכִי קָאָמַר: שִׂיאוּר יִשָּׂרֵף — דְּרַבִּי מֵאִיר לְרַבִּי מֵאִיר, דְּרַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי יְהוּדָה. וְנוֹתְנוֹ לִפְנֵי כַּלְבּוֹ — דְּרַבִּי מֵאִיר לְרַבִּי יְהוּדָה.

    The Gemara answers that this is what the baraita is saying: Leavening dough must be burned, i.e., leavening dough as defined by Rabbi Meir must be burned in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who maintains that leavening dough is full-fledged leaven. Alternatively, the baraita may be explained as referring to leavening dough as defined by Rabbi Yehuda, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda that it is prohibited to derive benefit from leavening dough. Each tanna maintains that it is prohibited to derive benefit from any dough classified as leavening dough by his definition. When the baraita says that one gives it to his dog, it means: Leavening dough as defined by Rabbi Meir, is only hardened leaven according to Rabbi Yehuda, and therefore one may feed it to his dog. Rabbi Yehuda maintains that it is permitted to derive benefit from this type of leaven.

    וְהָאוֹכְלוֹ בְּאַרְבָּעִים — אֲתָאן לְרַבִּי מֵאִיר.

    With regard to the final statement of the baraita , that one who eats leavening dough is flogged with forty lashes, we have once again arrived at the opinion of Rabbi Meir. Rabbi Meir holds that one who eats this leavening dough, from which it is permitted to derive benefit according to Rabbi Yehuda, is flogged with forty lashes.

    שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר נוּקְשֶׁה בְּעֵינֵיהּ — בְּלָאו. וְכׇל שֶׁכֵּן חָמֵץ דָּגָן גָּמוּר עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבֶת.

    According to this explanation of the baraita , we have learned that Rabbi Meir maintains that hardened leaven in its pure, unadulterated form, is included in a prohibition, and one who eats this leaven is flogged. And all the more so, one who eats full-fledged, leavened grain bread in a mixture is flogged but does not receive karet , as he is not eating the leaven in and of itself. Nevertheless, the prohibition against eating leavened bread on Passover applies in that case.

    רַב נַחְמָן אָמַר: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּתַנְיָא: עַל חָמֵץ דָּגָן גָּמוּר — עָנוּשׁ כָּרֵת, עַל עֵירוּבוֹ — בְּלָאו, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַל חָמֵץ דָּגָן גָּמוּר — עָנוּשׁ כָּרֵת, עַל עֵירוּבוֹ — בְּלֹא כְּלוּם. וְשָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר חָמֵץ דָּגָן גָּמוּר עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבֶת — בְּלָאו, וְכׇל שֶׁכֵּן נוּקְשֶׁה בְּעֵינֵיהּ.

    Rav Naḥman said: The mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, as it was taught in a baraita : For eating full-fledged, leavened grain bread one is punishable by karet , whereas for eating a mixture that contains leaven one is punished merely for violating a prohibition. This is the statement of Rabbi Eliezer. And the Rabbis say: For eating full-fledged, leavened grain bread one is punishable by karet ; however, for eating leaven in its mixture one is not punished at all. And we learned according to Rabbi Eliezer, who said that full-fledged, leavened grain bread in a mixture is included in a prohibition, and that is true all the more so with regard to hardened leaven in its pure, unadulterated form.

    וְרַב נַחְמָן, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַב יְהוּדָה?

    The Gemara asks: And what is the reason that Rav Naḥman did not state his opinion in accordance with the explanation of Rav Yehuda, that the mishna is in accordance with Rabbi Meir’s ruling?

    אָמַר לָךְ: דִּילְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר הָתָם אֶלָּא נוּקְשֶׁה בְּעֵינֵיהּ, אֲבָל חָמֵץ דָּגָן גָּמוּר עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבֶת — לָא.

    The Gemara answers that Rav Naḥman could have said to you that the following distinction applies: Perhaps Rabbi Meir stated his opinion only there, with regard to hardened leaven in its pure, unadulterated form; however, with regard to full-fledged, leavened grain bread in a mixture, no, one is punished not with mere lashes but with karet .

    וְרַב יְהוּדָה מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַב נַחְמָן?

    The Gemara asks: And what is the reason that Rav Yehuda did not state his opinion in accordance with the explanation of Rav Naḥman, that the mishna is in accordance with Rabbi Eliezer’s ruling?

    אָמַר לָךְ: עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָתָם אֶלָּא חָמֵץ דָּגָן גָּמוּר עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבֶת. אֲבָל נוּקְשֶׁה בְּעֵינֵיהּ — לָא אָמַר.

    The Gemara answers that Rav Yehuda could have said to you: Rabbi Eliezer stated his opinion only there, with regard to full-fledged, leavened grain bread in a mixture that it is included in the prohibition. However, with regard to hardened leaven in its pure, unadulterated form, he did not state his ruling and perhaps Rabbi Eliezer maintains that it is permitted to eat hardened leaven.

    תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: ״כׇּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ״ — לְרַבּוֹת כּוּתָּח הַבַּבְלִי וְשֵׁכָר הַמָּדִי וְחוֹמֶץ הָאֲדוֹמִי וְזֵיתוֹם הַמִּצְרִי. יָכוֹל יְהֵא עָנוּשׁ כָּרֵת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי כׇּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה״, עַל חָמֵץ דָּגָן גָּמוּר — עָנוּשׁ כָּרֵת, וְעַל עֵירוּבוֹ — בְּלָאו.

    The Gemara notes that it was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Yehuda, who said that the halakha is in accordance with Rabbi Meir’s opinion: “You shall eat nothing leavened; in all your dwellings you shall eat matzot ” (Exodus 12:20). The Sages taught: This verse comes to include Babylonian kutaḥ , Median beer, Edomite vinegar, and Egyptian zitom . I might have thought that one who eats any of these items will be punishable by karet . Therefore, the verse states: “For whoever eats leavened bread… that soul shall be cut off from Israel” (Exodus 12:15), from which the Sages derived: For eating full-fledged, leavened grain bread one is punished with karet , but for eating its mixture one is only in violation of a prohibition.

    מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר עַל עֵירוּבוֹ בְּלָאו? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, וְאִילּוּ נוּקְשֶׁה בְּעֵינֵיהּ לָא קָאָמַר. שְׁמַע מִינַּהּ: נוּקְשֶׁה לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לֵית לֵיהּ.

    The Gemara analyzes the above statement: Whom did you hear that said that for eating a mixture which contains leaven one is in violation of a prohibition? It is Rabbi Eliezer. However, the baraita is not stating the halakha of hardened leaven in its pure, unadulterated form. This baraita lists only items that contain leaven in a mixture, but not other substances whose legal status is that of hardened leaven, e.g., broth, worked dough, and glue. Learn from this that Rabbi Eliezer is not of the opinion that hardened leaven is prohibited.

    וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עֵירוּבוֹ בְּלָאו מְנָא לֵיהּ? דִּכְתִיב: ״כׇּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ״.

    The Gemara asks: And Rabbi Eliezer, from where does he derive the halakha that leaven in its mixture is included in a prohibition? The Gemara answers that he derives it as it is written: “You shall eat nothing leavened.”

    אִי הָכִי, כָּרֵת נָמֵי לְחַיֵּיב, דְּהָא כְּתִיב: ״כִּי כׇּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה״!

    The Gemara challenges this derivation: If so, if the expression: Anything leavened, includes leaven in a mixture, let one also be liable to receive karet for eating leaven in a mixture. As it is written: “Seven days no leaven shall be found in your houses; for whosoever eats anything [ kol ] leavened, that soul shall be cut off from the people of Israel, whether he is a sojourner or one born in the land” (Exodus 12:19). Apparently, one is punished with karet for eating anything that contains leaven.

    הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא, (״מַחְמֶצֶת״) אֵין לִי אֶלָּא שֶׁנִּתְחַמֵּץ מֵאֵלָיו, מֵחֲמַת דָּבָר אַחֵר מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כׇּל... מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה״.

    The Gemara answers that Rabbi Eliezer needs that phrase: Anything leavened, in order to derive for that which was taught in a baraita : From the phrase: Anything leavened, I have derived only that an item that became leavened on its own is prohibited. However, from where do I derive that one is punished with karet for eating an item that became leavened due to a different factor? The verse states: “Whosoever eats anything [ kol ] leavened…shall be cut off,” indicating that food that became leavened due to a different factor is considered leavened bread.

    אִי הָכִי, דְּלָאו נָמֵי לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא!

    The Gemara asks: If so, if the phrase: Anything leavened, is referring to food that became leavened by means of something else, then when this same phrase appears with regard to the prohibition, I should explain that it comes for that purpose as well. Consequently, there should be no violation for eating a mixture that contains leaven, as apparently, the phrase: Anything leavened, does not refer to that case at all.

    אֶלָּא: טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִ״כׇּל״.

    Rather, the reason for the opinion of Rabbi Eliezer is that he derives this halakha from the term anything [ kol ]. He does not derive his opinion from the term leavened; he bases his ruling on the inclusive term anything.

    הָתָם נָמֵי, הָכְתִיב ״כׇּל״? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ — לְרַבּוֹת אֶת הַנָּשִׁים.

    The Gemara raises a difficulty: There, too, in the verse that mentions the punishment of karet , isn’t it written: “For whosoever [ kol ] eats anything leavened, that soul shall be cut off”? The Gemara answers: Rabbi Eliezer requires that term to include women who are also punishable by karet for eating leavened bread.

    נָשִׁים מִדְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב נָפְקָא, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אָמַר קְרָא ״אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכׇּל חַטֹּאת הָאָדָם״, הִשְׁוָה הַכָּתוּב אִישׁ לְאִשָּׁה לְכׇל עוֹנָשִׁין שֶׁבַּתּוֹרָה.

    The Gemara asks: Is this source necessary to derive this halakha ? The fact that women may not eat leavened bread is derived from the statement that Rav Yehuda said that Rav said. As Rav Yehuda said that Rav said, and similarly, the Sage in the school of Rabbi Yishmael taught: The verse said: “Speak to the children of Israel: A man or woman, when they commit any of the sins of men, to commit a trespass against the Lord, and that soul shall be guilty” (Numbers 5:6). The Torah rendered a man equal to a woman for all punishments of the Torah. Since the punishment of karet for eating leavened bread on Passover is included in this general principle, there is no need for a separate source to include women.

    אִיצְטְרִיךְ,

    The Gemara answers: Nonetheless, it is necessary to cite a source that men and women are equal specifically with regard to the punishment of karet for eating leavened bread,