Talmud Builders

    Commentary page

    Pesachim 30b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Pesachim 30b

    Pesachim 30b. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 381 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    טשין לשון טח:

    מאחר דאיתותב רבא בר אהילאי ושמעינן דהיסק מועיל לכלי חרס קדירות בפסח אמאי ישברו יסיקם ויתלבנו:

    א"ל רב מוקים ליה לההוא דקתני עד שיוסק דמשמע הא הוסק שרי בתנור של מתכת אבל של חרס התורה העידה עליו שאינו יוצא מידי דופיו לעולם:

    חייס עלייהו ואי שרית ליה על ידי היסק פנים מורה היתירא וסמיך אהיסק בחוץ:

    בוכיא כלי שהוא מרעפים שקורין טיילי"ש ואופין ומטגנין בו ככר:

    לדידי חדתא עבדא לצורכי עושין סכינים חדשים:

    למר אפשר ליה שהרי עשיר אתה:

    קתייהו בטינא להגן עליהם שלא ישרפם האור:

    22 more comments on this page.

    Rashi on Pesachim 30b · Sefaria

    Tosafot

    והלכתא אידי ואידי ברותחין תימה דתניא בתוספתא דע"ז הסכין והשפוד והאסכלא מלבנן באור ובפרק קמא דחולין (דף ח: ושם) אמר כגון שליבנה באור אלמא צריך ליבון ותירץ ר"ת דאמר בירושלמי דמיירי בסכינים ארוכים שצולין בהם בשר דומיא דשפוד וכן ההוא דחולין ועוד יש לחלק בין התירא בלע ובין איסורא בלע כדמחלק רב אשי בשילהי מסכת ע"ז והא דמצריך להו רב אשי הכא ליבון מחמיר על עצמו היה:

    התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם דכתיב ביה ישבר- וא"ת תיפוק ליה דחזינן להו דמידייתי והיינו אחר הגעלה דאי לפני הגעלה שאר כלים נמי מידייתי וי"ל דלעולם מיירי קודם הגעלה וכמו שפ"ה בע"ז (דף לד.) דמידייתי בחוץ וכיון דמידייתי מבחוץ בלעי טפי וא"ת והלא יוצא מידי דופיו ע"י כבשונות דבזבחים בפ' דם חטאת (זבחים דף צו. ושם) פריך וליהדרינהו לכבשונות ואמאי קדירות במקדש ישברו ומשני לפי שאין כבשונות בירושלים הא יש כבשונות שרו בחזרה לכבשונות וכן לעיל אמר (אבל) קדירה לא דלמא חייס עלה הא לאו הכי שרי קדירות בהיסק מבפנים וכן אמר אי מליא גומרי שפיר דמי ואור"ת דזה לא חשיב יוצא מידי דופיו דכיון שהסיקו נעשה ככלי חדש שכן דרך כלי חרס כשעושין אותו נותנו אותו בכבשן להסיקו וא"ת והיכי מייתי ראיה מדכתיב ישבר דילמא גזירת הכתוב הוא דאפי' תלאו באויר התנור בעי התם רבא בר חמא אי קפיד רחמנא אבישול בלא בלוע או לא וי"ל דלכלי נחושת מועיל שטיפה ומריקה אפילו בבישול ובלוע א"כ מה שהקפיד בכלי חרס אבישול בלא בלוע היינו לפי שעשאו כבישול וכבלוע ולר"ת יש להקשות תנור שנטמא אמאי חולקין לשלשה כיון דחשיב כאחד ליעבד ליה היסק ותו לא ונראה לרשב"א דמיירי בקדרה שאין דרכה להסיק כשמחזירין אותה לכבשונות אז פנים חדשות באו לכאן אבל תנור כל שעה ושעה מסיקו מבפנים ולאו כפנים חדשות דמי וצריך שבירה:

    Tosafot on Pesachim 30b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    בחלב מפני הרגל עבירה כלומר שלא יאכל הפת ההוא בבשר ואם לש כל הפת אסורה כיוצא בו אין (שטין) [טשין] את התנור באליה מפני הרגל עבירה שלא יאכל הפת בחלב ואם (שט) [טש] כל הפת שתאפה באותו תנור אסורה עד שיוסק התנור ש"מ שאם הוסק מותר ועלתה בתיובת' (לרבא) [לרבה] בר אהילאי:

    ואקשי' לרב נמי נסקינהו להני קדרות מבפנים ויבשל בהו ומשני תנור היינו דרך תשמישו והסיקו מבפנים אבל קדרות דלאו היינו אורחייהו ואי אמרת לי' לאסוקינהו מבפנים חאיס עלייהו חאיס דלמא פקעי ולא עביד הלכך גזרי' בהו. פי' בוכיא כגון טגן של חרס שאופין עליו עוגו' אי מלייה גחלי' וארתחה שפיר דמי למיפא עליה מצה ואסקינא הסכינין ויורותיהן הלכתא ברותחין בכלי ראשון פי' ביורה מלאה מים רותחין והיא על גבי כירה וכן עץ פרור והוא התרווד שמנער בו הקדרות רותחו' דקיימ' לן כבולען כך פולטן כשם שבליעתן ברותחין כך פליטתן ברותחין ואסיקנא הני מאני דקוניא פי' כלי חרס שנשתמש בהן נכרי אפי' בשאר ימות השנה אסירי לאשתמושי בהו ישראל בין אוכמי בין חיוארי וכל שכן ירוקא ולא תימא הני דאית בהו קרטופני כגון סדקין [אלא] אע"ג דשיעי כיון דמדייתו כלומר נשחורים משחל שחלי וכלהו אסירי להשתמש בהן כל ימות השנה וכל שכן בפסח אבל הני מאני דקוניא דאשתמשו בהו נכרים ביין נסך שרו כדדריש מרימר ואע"ג דחמץ דאורייתא ויין נסך דרבנן וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון חמץ בפסח תשמישו בחמין הלכך לעולם אסור אבל יין נסך תשמישו בצונן ובהרתחה סגי להו:

    אמר רב זביד הלכתא משמיה דשמואל כל הכלים של חרש שנשתמשו בהן בצונן משתמש בהן בפסח חוץ מבית שאור והוא כלי חרש שמצניעין בו שאור מפני שחימוצו קשה ונבלע כח החימוץ בכלי ובית חרוסת דינו כגון בית שאור דאסור:

    אמר רבא אגאני דמשהו בהו חמירא אע"ג דרויחי ושליט בהו אוירא כבית שאור דמי ואסירי ולא שרינן מאני דקוניא אלא החדשים וכל שכן כלי חרס אחרים דלא שרו אלא חדשים: מתני' נכרי שהלוה את ישראל על חמצו לאחר הפסח מותר בהנאה אוקימנה בשהרהינו אצלו להאי חמץ אצל הנכרי והוא אצל הנכרי וקבע לו זמן קודם הפסח דכיון דעבר הזמן קנייה הנכרי ונעשה כחמצו של נכרי:

    איתמר בעל חוב אביי אמר למפרע הוא גובה משעת ההלואה ואם מכר המלוה או הקדיש נכסיו של לוה והגיע הזמן ולא פרעו נתברר כי מאותה העת של מלוה היה ומה שעשה מאותה העת עשוי ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה ומה שהקדיש או מכר המלוה לא עשה כלום שלא היו שלו הלא תראה שאלו היה לו מעות ללוה היה מסלקו במעות ולא היה יכול לומר לו הקרקע הוא קנוי לו ונמצא כי עכשיו קנה הנכסים אבל אם מכר הלוה הכל מודים דאתי מלוה וטריף ואי.

    Rabbeinu Chananel on Pesachim 30b · Sefaria

    Ritva

    ליעבד להו הסקה חייס עלייהו דלמא פקעי וכתב הרי"ט ז"ל ומיהו בדיעבד אפשר דמהני להו כי לא מצינו שגזרו איסור בדבר. והרשב"א ז"ל אסר אפי' דיעבד. ובודאי דכי מהדר להו לכבשונות לכתחלה דבהא ליכא למיחש דלמא פקעו שלא אמרו אלא בענין זה דממילא גורמין ע"כ. והרא"ה ז"ל למד מכאן שכלי זכוכית שנשתמש בהן בחמין אסור אע"ג דסגי להו בהגעלה שוויום כלי מתכות לענין זה ודין להצריכם טבילה בשניקחים מן הגוי מ"מ איכא למיחש דחייס עלייהו דלמא פקעי ולא שרינן ליה לכתחלה להגעילן והרי הן אסורין אפי' לצונן שמא ישתמש בהן חמין ולמוכרן לגוים אסור אם אין חזיתם מוכח עליהם שמא יחזרו וימכרו לישראל אחר:

    הלכך האי בוכיא פי' הוא כלי עשוי מרעפין ומטגנין בו ואופין בו והסיקו מבחוץ שרי ליה אפי' לכתחלה דלמלייא גומרי דלא חייס עליה דלא עביד דפקעי:

    הני סכיני דפסחא היכי עבדינן להו וכו' והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון. כתב ר"ת ז"ל דוקא סכין קטנה אבל סכין גדולה בעי ליבון מפני שפעמים שצולין בהם בשר דומיא דשפוד והביא ראי' מן התוספתא ומן הירושלמי. ואחרים כתבו דהתם הוא בסכינין של גוים דאיסורא בלעי אבל הכא דהיתרא בלעי בהגעלה סגי להו ואפי' לשפוד ואסכלא דומיא דקרשים כדאמרינן בפ"ב דע"ז וזהו דעת הראב"ד ז"ל. וכתב הרי"ט ז"ל והנכון דל"ש סכיני דפיסחא ול"ש סכיני דארמאי בין גדולים בין קטנים בהגעלה או בשיפה באבן של נפחים סגי להו וכתב הרשב"א ז"ל המחבת שמטגנין בה בשר ודגים על גבי האש כיון שמשתמשין בה בצונן מועט ופעמים שימצא אומר שמטגנין בה במקום שאין השמן מגיע אליו הרי הוא כאסכלה וצריכא ליבון ע"כ בסת"ה. עוד כתב ז"ל דשיפא לא מהניא לסכינין אלא לחתוך בו דברים חריפין בצונן אבל לרותח לא ע"כ בסוף מס' ע"ז: והשפוד והאסכלה מלבן באור והירושלמי והתוספ' פליגי אגמרא דילן או אפשר דמיירי דידעי וודאי שנשתמשו בהן כעין שפוד ובהא ודאי מדינא דבעי ליבון אבל מן הסתם אין לחוש לכך דהא הכשר זה דרבנן הוא דמדאורייתא נטל"פ שרי ולפי ששנינו הסכין שיפה והיא טהורה ולא ידעינן שפיר אי שיפה במקום ליבון עומדת או במקום הגעלה עומדת דמה מייתי הני סכיני דפסחא ופשיט ליה דבמקום הגעלה דאידי ואידי סגי להו בהגעלה ברותחין ואשמעינן דכיון דבמקום הגעלה עומדת לא סגיא לשפודין ואסכלאות דבעי ליבון ע"כ וכן כתב הרשב"א בסוף מס' ע"ז בשם הרמב"ן ז"ל דסכינין ל"ש גדולים ול"ש קטנים בין דפסחא בין דארמאי סגי להו בהגעלה ע"כ וזה דעת רבי' אלפסי' ז"ל בסכינין ושפודין וגם זה דעת הרמב"ן ז"ל וליבון האמור בכ"מ מפורש בירושלמי שצריך שיהי' ניצוצות ניתזין. והיכא דמצרכינן ליבון אפי' כמה הגעלות אינן עומדות במקום ליבון כן כתב הרי"ט ז"ל. עוד לו ז"ל דכל מאי דצריך ליבון דוקא להשתמש על ידי האור אבל שלא ע"י האור בהגעלה סגי ויש מחמירין. והרשב"א ז"ל כתב דכלי הראוי ללבון והגעילו אסור להשתמש בו בחמין ע"כ בסוף מס' ע"ז ע"כ בשם הר"י בעל תוס' ז"ל:

    ובכלי ראשון כתב הרי"ט ז"ל כלי ראשון הוא כל שהוא על גבי האור אבל אם סילק אותו מעל גבי האש אינו כלי ראשון לענין הגעלה ואעפ"י שהוא כלי ראשון לענין שבת דשאני הגעלה דלעולם כבולעו כך פולטו ולפיכך אעפ"י שלענין שבת יש פנים בירושלמי דעירוי מכלי ראשון לכלי שני דינו ככלי ראשון ומבשל אינו נידון כן לענין הגעלה וכן כתב הרשב"א סוף מס' ע"ז. ולענין כלי אבנים נחלקו הראשונים בהכשרם ורבי' אלפסי ז"ל יהיב להו דין כלי מתכות ולא דין כלי חרס וכן העלה עיקר הרי"ט ז"ל ודעת ר"י ז"ל דלא בעו כלום וראייתו מן התוספתא וכבר דחה דבריו הרי"ט ז"ל: ובדיני הגעלה רבו דיעות הראשונים ז"ל יש שהיו אומרים להניח הכלי הנגעל במים עד שינוחו המים מרתיחתן דההיא סימנא היא דפליט וראייתם מההיא דפ' כל הבשר כגון שנפל תוך יורה רותחת כו'. ור"ת ז"ל דחה הראיה ופי' בענין אחר וכתב הרי"ט ז"ל וזה הפי' הוא הנכון. ולפי' זה נראה שאין צריך להניח הכלי הנגעל במים עד שינוחו מרתיחתן. מ"מ עדיין יש לשאול האיך אפשר לנו לידע כמה ישהא שם הכלי עד שיפלוט האיסור כולו ואפי' תאמר שיפלטנו לאלתר מ"מ הא בלע ליה לאלתר להאי איסורא דפלט וכ"ש היורה שאנו מגעילין לתוכה שהיא אסורה דכל מה הנגעל בתוכה פליט דידה ובלע איסור דידיה. ויש שהיו אומרים דבין כלי גוים ובין כלי הפסח אפשר להגעיל אפי' בתוך כלי איסור אחר קינוח יפה ובלבד שלא תהא היורה ולא הכלים בני יומן דהא פלטי איסורא שבלעי בעודו מושבח ואע"ג דהדרי בלעי לית לן בה דלא אסרו כלים שאינן בני יומן ולא שבלעו (נ"ל דצ"ל אלא כשבלעו, המעתיק) האיסור מעודו מושבח וזה האיסור שבולעים. והרי"ט ז"ל דחה סברא זו דא"כ לא מצינו הכשר לכלים בני יומן ועיקר הכשר התורה דכתיב בכלי מדין בכלים בני יומן כתיב דאי לאו בני יומן שרו מדאורייתא ולא בעו הכשר וזה דעת הרשב"א ז"ל בס' ת"ה. ואחרים כתבו דמכשרינן להו בכלי גדול כשר שיהא בו ס' כנגד כל הכלי דכיון דלא ידעינן כמה פליט בכולי' מנא משערינן. וגם זה דחה דזה אינו דבר נכון כי הוא דבר רחוק שנצטרך כלי גדול כ"כ. ועוד יורה עצמה שהיא גדולה ובת יומא במאי מתכשרא שהרי אי אפשר שיהא בחללה ששים והגעלה שאמרה תורה בכלי מדין לכלי [בני יומן] סתמא כתיב לא שנא יורה גדולה ול"ש יורה קטנה. וכתב ז"ל ועדיין לא מצינן דרך מרווח בענין הגעלה עד שהוצרך הרמב"ן ז"ל לומר כי בענין פליטה ובליעה דינין חלוקין יש כי יש דברים שנבלעים לגמרי ואינן מפליטין וזהו מדין המאכלים וכדאמרינן התם וכגון שנפל לתוך יורה רותחת דמיבלע בלע מיפליט לא פליט אבל טבע המים כשהן בכחן הוא בהיפך שמפליטין ואינן מבליעין ולאו למימרא שאינן מבליעים בדבר רך שזה אינו דא"כ אם נפל בשר לתוך יורה של מימי הגעלה וזה לא שמענו אלא לומר שאין מבלעין כלים בכלים שהם דבר קשה ומצינו לגבי דם האיברים שמים [פותחין אותו] (נ"ל כמיותר, המעתיק) כובשין אותו שאינו יוצא וכן החומץ כובש והכל לפי טבען של דברים ובזה שהוא אסור הבליעה בכלים ואינו אלא דבר מועט וחלוש כחן שלימים (נ"ל דצ"ל של מים, המעתיק) הוא להפליטו ושלא לחזור ולהבליעו בין בעודן שהן רותחין בין לאחר שינוחו מרתיחתן ולפי שידעה תורה שזהו טבען של מים אמרה תורה להגעיל כלי במים ולהכשיר אפי' יורה גדולה של כלי מדין בת יומא על ידי עצמה:

    ומעתה לפי שיטה זו מותר להגעיל אפי' כלי איסור בת יומא וזה אחר שיקנחם יפה ויסיר מהם כל החלודה דחוץ וכיוצא בו שלא יהא שם איסור בעין וכן צריך שלא להכשיר כלים הרבה ביחד כי איפשר שתרבה הפליטה שם עד שתעבור צורת המים ויתבטל כחן וטיבען זה ולעולם כל שיתחילו המים להתבטל כחן ולהעביר צורתן שוב אין מגעילין בהם. כך קבלנו הצעת שיטה זו מפי רבי' נרו' (נ"ל דצ"ל הרא"ה, המעתיק) לפי מה שקיבלוה מפי רבו רבינו הגדול זצ"ל ע"כ דברי הרי"ט ז"ל. וכתב עוד ז"ל ואעפ"י שיש בשיטה זו דברים שהם כמי שאין עליהם מופת לתת כח משונה למים בענין זה. הענין מכריחנו לפרש כן ומורי נרו' (נ"ל דצ"ל הרא"ה. המעתיק) סומך הלכה למעשה. אבל מגדולי הדור יש שחולקין על זה וכבר היתה המלחמה חזקה ולפי' המחמיר תבוא עליו ברכה:

    וביורה גדולה כבר אמרו בשלהי ע"ז לא גדופה אפומה כדי שיעלו המים על שפתה וכתב הרי"ט ז"ל ויש שנוהגין שאין עושין גדנפא אלא מלבנין דעפין ומשליכין לתוך הכלי כשהוא מלא עד ששופך מים מכל צד ואלו היה זה אמת לא היה טורח ר' עקביא לעשות גדנפא אלא ודאי לא סגי באותן המים העוברין דרך השפה מהיורה ששאין משתהין כלל וראוי למחות במי שעושה כן. והדבר פשוט שאין צריך טבילה במ' סאה שלא הצריכו כן אלא בכלים הלקוחין מן הגוים כשהן של מתכת או זכוכית או של קוניא ואם הם מושאלין אין צריכין טבילה וכן אין צריכין מן הדין לשוטפן במים צוננין אחר הגעלה דלא אתמר ההיא אלא בקדשים ומעלה עשו בקדשים. וכלי גדול שאי אפשר להכשירו כולו כאחד מכשירו לחצאין ומעדיף. כל זה לרי"ט ז"ל:

    אמר ר' הונא בריה דר' יהושע עץ פרור וכו' כתב הרי"ט ז"ל אין זה התרווד הגדול שמוציאין בו דההוא זוהמא הליסטרין מיקרי ואיפשר דההיא בעי ליבון שפעמי' הרבה משתמשין בו על ידי האור אלא הוא כלי שאינו עשוי אלא לפרר בה את התבשיל וידוע הוא אצלנו:

    אמר רבא בר אבא כו' כל הכלים שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה. כתב הרי"ט ז"ל כך היא הגירסא הנכונה אבל רבי' אלפסי ז"ל כתב משתמש בה מצה בצונן והרי"ט ז"ל דחה פי' וכתב הנכון כמו שפירשו שאר המפורשים כל הכלים שנשתמש בהם חמץ בצונן אפי' הם של חרס משתמש בהן מצה ואפי' בחמין אחר שהדיחן יפה שאין בהם שום חמץ בעין חוץ מבית שאור הואיל וחימוצו קשה והעיסה משתהא שם נעשה כאילו תשמישו בחמין ולפי' אסור להשתמש בה מצה כלל ואפי' בצונן. ומה שכתב רבי' אלפסי ז"ל משתמש בהן מצה בצונן איפשר דלאו דוקא דה"ה בחמין ומשום דכל היכי דמיתסרי לחמין מיתסרי נמי לצונן להכי נקט בצונן. כן כתב הרי"ט ז"ל בשם הרא"ה ז"ל. וכתב הרי"ט ז"ל בכל כלי חרס שאסור להשתמש בהן אפי' בצונן וכדאמרינן גבי קדירות דלא שרי להשתמש בהו בצונן:

    4 more comments on this page.

    Ritva on Pesachim 30b · Sefaria

    Meiri

    בוכיא והוא כלי רעפים שאופין בו עוגות של חמץ כל השנה אין אופין בה מצה בפסח שהרי היסקה מבחוץ ואין בה בכדי לבון הראוי ואם מלאה גחלים למעלה עד שנתלבנה כראוי הרי נעשה היסקה מבפנים כתנור ומותר לאפות בה מצה ואין לומר חייס עלה דילמא פקעה שמתוך עובי שבה אין בקיעתה מצויה:

    הסכינים התבאר בכאן שדיים בהגעלה אלא שמצריכים בהם כלי ראשון ואע"פ שאין שמושם בכלי ראשון תשמישן שבלחם חם או בבשר החם עם מה שהסכין נכנס בהם בדוחק עושה אותה כתשמישו בכלי ראשון ולא מפני שנחוש שלפעמים תוחבין אותו בקדרה שאם כן נחוש שמא תוחבין אותו באור כעין שפוד ונצריכהו לבון אלא דברים אלו אין מצוין ואין חוששין להם ולא הצרכנום בכלי ראשון אלא מצד מה שכתבנו ודבר זה לדעתנו בין בגדולים בין בקטנים בין בשל פסח בין בשל גיעולי גוים ויש מצריכין בהם לבון בגיעולי גוים וכבר ביארנו ענין זה באחרון של עבודה זרה וכן ביארנו שם ששפודין ואסכלאות אף לענין הפסח צריכים לבון ואע"פ שמן ההיתר בלעו ואע"פ שלענין קדשים אמרו שדים בהגעלה ומצד מה שאמרו שם היתרא בלע כבר ביארנו שם שהחמץ בפסח אינו קרוי היתר הואיל ואלו בולעים אותו היום איסור הוא ומ"מ יש דוחים סברא זו לומר שכל שבשעת בליעתו היה היתר היתרא בלע מיקרי ודיו בהגעלה אע"פ שתשמישן באור וכן כתבו קצת רבני צרפת אלא שמ"מ י"מ כטעם שטתנו שזה שאמור בנותר היתרא בלע מפני שבשעה שנבלע האיסור בדפני הקדרה לא היה נותר אבל אחר שנבלע היה נותר ומתוך כך דיו בהגעלה שאין שם נותר חל לגמרי על הבלוע אבל חמץ אף בשנבלע חמץ גמור הוא ואיסור של פסח בלע וכן שהנותר אחר שנבלע נתחדש בו שם נותר דמעיקרא קדש והשתא נותר ואין שם מתחדש יפה על הבלוע אבל חמץ מעיקרא חמץ והשתא חמץ אלא שנתחדש בו איסור ואף גדולי הפוסקים כתבוה כדברינו וכלל בזה שכל כלים של עץ או של מתכת או של אבן שנשתמש בהם חמץ כל השנה בכלי ראשון כגוף הכף וכיוצא בה צריך להגעילן בכלי ראשון ואפי' לא היה דרך תשמישו בראשון עד שסלקו את הכלי ראשון מן האור הואיל ורותח הוא כלי ראשון הוא כמו שביארנו באחרון של ע"ז שאין חלוק כלל בין אותו שעל האור לאותו שהעבירוהו מעל האור ועדיין הוא ברתיחתו ושניהם כלי ראשון הם ואותם שנשתמש בהם בכלי שני כגון קערות שופך עליהם רותחין בכלי שני ומשהה אותם שם עד שפולטות ודיו ועכשו שנהגו להגעילן בכלי ראשון חומרא בעלמא הוא וי"א מפני שלפעמים שואבים בהם בתוך הקדרה או שמערין מן הקדרה לקערה וערוי ככלי ראשון ואע"פ שהלכה עירוי אינו ככלי ראשון כמו שביארנו במסכת שבת הם אומרים דוקא לענין בישול אבל לענין בליעה ופליטה הרי היא ככלי ראשון ומ"מ דיים בכלי שני וכל שאתה מגעילו בענין חמץ או בענין פליטת אסור צריך שטיפה בצונן אבל לא טבילה בארבעים סאה אבל לוקח כלים מן הגוים צריכין טבילה בארבעים סאה וכבר ביארנו ענין הגעלה ועיקר טעם שלה ופרטים הצריכים לביאורה הן לחמץ בפסח הן לשאר איסורין ביאור מרווח באחרון של עבודה זרה:

    כל כלי שהכשרו בהגעלה צריך תחלה שפשוף להעביר את החלודה ואחר ההגעלה צריך שטיפה בצונן להעביר זוהמת הפליטה וכל כלי שצריך ליבון אינו צריך שפשוף והדחה כלל:

    כלי עצם כגון כפות של קרן או שאר כלים של עצם אחר דיו בהגעלה ויש אוסרין בכפות של קרן מפני שמתעקמין לחמימות המים שמא יחוס עליהם ואין הדברים כלום כשם שאינו חס בתשמישן כך אינו חס עליהם בהכשרן וכן כלים של שער כגון הנפה וכן הכלים הדומים לאלו דינן בהגעלה וי"א שהקרן אינו בולע ומתוך כך מתירים בכפות של קרן לאכול בהם פעם בשר פעם גבינה ולא יראה כן שהרי אמרו מעייל להו לקתייהו ברותחין וידות הסכין ברוב הם של קרן אלמא צריכות הן הכשר:

    בתלמוד המערב אמרו הורי ר' אמי בהילין גרביא דכותחא ממלאן שלשה ימים מים מעת לעת נראה מכאן שכל שבתערובות חמץ בכלי חרס דיו במלוי ועירוי הואיל ותערובות מעט הוא כחמץ שבכותח:

    גדולי המחברים כתבו בהלכות מעשה הקרבנות שכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אין טעונין מריקה ושטיפה ואפי' בחטאת אלא הדחה בעלמא וכן היא בברייתא של זבחים ויש שואלין ממנה למה שכתבו כאן גדולי הפוסקים שאף כלי אבנים צריכים הגעלה והם בורמי דגללא ופירשו גדולי נארבונאה שלא נאמר כן אלא בשלא רצו לבשל בהם שבשאר כלים אפי' לא רצו לבשל בהם צריכים הכשר שלא תהא בליעתם נותר ובאלו לא הקפידו בבליעתם כל זמן שלא תהא נפלטת בדבר אחר הא כל שרצו לבשל בו ודאי ודאי צריך הכשר:

    אף הם כתבו בענין מריקה בחמין ושטיפה בצונן שהמריקה כמריקת הכוס והשטיפה כשטיפת הכוס כלומר שהמריקה אינה הגעלה לתוך כלי גדול אלא שממרקין אותו מן המים הרותחין וזהו כמריקת הכוס ובגמ' זבחים פרק דם חטאת צ"ו ב' נראה שלא נאמר מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס אלא לדעת האומר מריקה ושטיפה שתיהן בצונן והם באות אחר הגעלה כמו שהתבאר שם לדעת זה וענין מריקה ושטיפה לדעת זה י"מ כמריקת כוס של ברכה ר"ל אחת בפנים ואחת בחוץ ומ"מ רוב מפרשים פירשו בה ששתיהן בכל הכלי והמריקה הוא מירוק והשטיפה באה אחריה אבל לדעת האומר מריקה בחמין פירושו הגעלה גמורה בתוך כלי ומ"מ יש ספרים שגורסין בהם כדעת גדולי המחברים והוא שאמרו שם מריקה בחמין ושטיפה בצונן ותני מריקה כמריקת הכוס והם דברים מתמיהים שאם מריקה בחמין כמריקת הכוס ואין הגעלה קודמתה היאך די לה בזה ומריקה של כוס אדם נוגע בה בידו כשאדם ממרקו והרי צריך להיות היד סולדת ואם נפרשה אחר הגעלה הרי זו חומרא יתרה אלא שגדולי המפרשים נסכמים לפרשה כן:

    כלי חרס אין להם הכשר ואפי' מאני דקוניא שטחין אותן באבר אין דנין אותן ככלי מתכות אלא ככלי חרס ולא סוף דבר ירוקים שהם מקרקע שחופרים ממנה צריף הנקרא אלוס ובולע הרבה אלא אף בשחורים ולבנים כן ולא סוף דבר בשיש בה בקעים אלא אף כשהם שועים בלא שום בקע שאף אלו משחירים בתשמישם מצד בליעתם העוברת במעמקי עובי דפנותיהם עד שמשחירים מגבם והוא האמור עליהם דמדייתי ר"ל שמשחירים מלשון דיו ומאחר שכן בולעים הם ומאחר שהם בולעים התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו לעולם שנאמר וכל כלי חרס אשר תבושל בו ישבר ולענין יין נסך ירוקים אע"פ שאין בהם בקעים או לבנים ושחורים ויש בהם בקעים הרי הם ככלי חרס ואם היה תחלת תשמישן ביד גוי צריכים הכשר גדול במלוי ועירוי הא לבנים ושחורים ובלא בקעים הרי הם ככלי מתכות לענין הכשר ואפי' הי' תחלת תשמישן ביד גוי דיין בשכשוך וכבר ביארנוה במסכת ע"ז בפרק שני:

    11 more comments on this page.

    Meiri on Pesachim 30b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה והלכתא כו' והא דמצריך רב אשי הכא ליבון מחמיר כו' עכ"ל משום דלא תימא דע"כ האי תירוצא לאוקמי הך דהכא דהיתרא בלע ליכא דהא רב אשי מצריך הכא ליבון ואיהו גופיה מחלק התם בין היתרא בלע ובין איסורא בלע ואהא תירצו דשפיר מצי איירי הכא בהיתרא בלע ורב אשי דמצריך הכא ליבון לאו מדינא הוא כדאמר התם אלא מחמיר על עצמו היה וק"ל:

    בד"ה התורה כו' וא"ת ת"ל דחזינן להו דמדייתי והיינו אחר הגעלה כו' עכ"ל ר"ל דע"כ דחזינן להו דמדייתי הני מאני דקוניא היינו שבלוען ניכר מבפנים גם אחר הגעלה וע"כ לפום סברא דהשתא גרע מכלי חרס דע"כ אין בלוען ניכר אחר הגעלה שלהן דא"כ לא אצטריך בהו נמי קרא דישבר דאי לפני הגעלה קאמר בהני מאני דקוניא דמדייתי א"כ ליכא ראיה מקרא דלישווינהו ככלי חרס דהא שאר כלים דהיינו כלי מתכות וכלי שטף נמי מדייתי קודם הגעלה ומהני בהו הגעלה ה"נ נימא במנא דקוניא דמהני בהו הגעלה ואהא תירצו דאיירי שפיר קודם הגעלה אלא דמדייתי מבחוץ וגרעו בהא משאר כלים ויש להשוותן ככלי חרס דמדייתי נמי מבחוץ קודם הגעלתן ודו"ק:

    בא"ד דבזבחים פרק דם חטאת פריך ולהדרינהו כו' כצ"ל:

    בא"ד וי"ל דכלי נחושת כו' א"כ מה שהקפיד בכלי חרס אבישול בלא בלוע כו' עכ"ל ר"ל דלית לן למימר דגזירת הכתוב הוא בלי טעם אלא משום דכל כלי חרס בולע טפי משאר כלים דכלי חרס מדייתי גם מבחוץ כדלעיל ולכך לא מהני בהו שטיפה ומריקה כמו בשאר כלים ומה"ט אית לן למימר נמי מסברא דהחמיר בו הכתוב גם בבישול בלא בלוע שעשאו הכתוב להחמיר עליו כבישול ובלוע ע"ש בתוס' ודו"ק:

    בא"ד כיון דחשיב כאחר ליעבד ליה כו' אבל תנור כו' ולאו כפנים חדשות דמי וצריך שבירה עכ"ל ר"ל לענין טומאה צריך שבירה כיון דלא שייך ביה פנים חדשות אבל לענין איסור הבלוע בו בתנור א"צ שבירה ויוצא מידי דפיו שפיר ע"י הסיקו של פנים כדאמרי' לעיל בתנור אבל קדירה שאין דרכה להסיקה מבפנים אם מסיקו מבפנים באו פנים חדשות לכאן ובין לענין איסור ובין לענין טומאה לא ישבר והיינו אינו יוצא מידי דפיו בלא פנים חדשות ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Pesachim 30b · Sefaria

    Maharam

    בתוס' ד"ה התורה העידה וכו' נ"ל דהצעת הפשט לפי' התוס' כך היא דהבעיא היתה אם מאני דקוניא הוי דומיא דכלי מתכות ומהני בהו הגעלה אע"פ דבלעי או הוי דומי' דכלי חרס דלא מהני בהו הגעלה ולכך מקשי התוס' הא דהשיב חזינן דמדייתי ע"כ ר"ל אחר הגעלה וא"כ הוא ראיה דלא פלטי מכח הגעלה אבל אי קודם הגעלה ואין מדייתי ראיה אלא דבלעי מה ראיה היא זו ומה השיב הא שאר כלים כגון מתכות נמי בלעי ואפ"ה מהני בהו הנעלה ובעייתו הוי אי מאני דקוניא הוי נמי דומיא דכלי מתכות ומהני בהו הגעלה אע"פ דבלעי ודו"ק:

    בא"ד וא"ת והיכי מייתי ראיה וכו' אי קפיד רחמנא אבישול בלא בליעה או לא פירוש ובעי התנור שבירה אע"ג שהתנור לא בלע כלום משום שבישל באוירו:

    בא"ד וי"ל כיון דלכלי נחשת מועיל וכו' כצ"ל:

    בא"ד א"כ מה שהקפידה בכלי חרס אבישול בלא בלוע היינו לפי שעשאו כבישול וכו' ר"ל דאי משום גזירת הכתוב מאי שנא כלי חרס מכלי נחשת:

    Maharam on Pesachim 30b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא אמר ליה רבינא לרב אשי וכי מאחר דאיתותב כו' אמאי קאמר רב קדירות בפסח ישברו. ויש לדקדק דמאי קושיא דילמא הא דאמרינן התם דהוסק התנור שרי היינו משום שע"י היסק אף ע"ג דכלי חרס אינו יוצא מידי דפיו אפ"ה לא נשאר ביה אלא משהו ומשו"ה שרי דהאי תנא סבר דאפילו מין במינו בס' משא"כ לרב דבמינו במשהו משו"ה ישברו דלא מהני בהו היסק אם יבשל במינו דאכתי משהו מיהא איכא. והנלע"ד דבלא"ה בליעת התנור מעיקרא לא נשאר בו אלא משהו כיון שהוסק לאחר הטישה ומשום האי משהו כל הפת אסורה אפ"ה כשהוסק כדי ללבנו שרי שפולט האי משהו שבלע אם כן מקשה שפיר מקדירות אמאי ישברו ליתכשר ע"י היסק כנ"ל ודו"ק:

    במשנה עכו"ם שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה ולכאורה דמשנה זו נמי לא מיתוקמא אלא כר"ש כדמוקמינן מתניתין דרישא כוותיה דאי לר"י אפילו חמץ של עכו"ם ממש אסור בהנאה כ"ש הכא דעיקר החמץ הוא של ישראל אלא דיש לדקדק אהא דקתני דמותר בהנאה טפי הו"ל למיתני מותר אפילו באכילה דבשלמא מתניתין דלעיל דקתני ברישא חמץ של ישראל אסור בהנאה משו"ה קתני סיפא איידי דרישא משא"כ הכא לא שייך לומר דקתני רישא איידי דסיפא ועוד דכחא דהתירא עדיף ואפשר דכולה בבא דמתניתין דהכא קתני בלישנא דהנאה איידי מתניתין דרישא לעיל. ועוד נראה לי דכיון דמיתוקמא מתניתין כר"ש דעיקר חמץ לאחר הפסח אינו אלא משום קנסא אם כן לא שייך הכא ענין איסור אכילה כלל דכיון דמסקינן לקמן דאיירי הכא בשישראל הרהינו אצל העכו"ם ואמר ליה מעכשיו וא"כ ע"כ מיירי נמי שלא בא לידי פדייה וא"כ החמץ הוא של עכו"ם ממש ולא שייך למיקנסיה דעכו"ם לאו בר קנסא הוא ועוד דסוף סוף יקנה הישראל אותו החמץ כיון שאינו יודע שהישראל הרהינו אצלו אע"כ דעיקר רבותא דלא קנסינן לישראל שהוא בעל המשכון שיפדנו קודם הפסח ויבערו דאל"כ אלא שישקענו ביד העכו"ם סד"א דאסור שהרי הוא כנהנה מן החמץ לפטור את חובו קמ"ל דאפילו הכי שרי כיון שהעכו"ם כבר קנאו קודם הפסח בשעת הלואה כיון דאמר ליה מעכשיו כן נראה לי ודו"ק:

    בגמרא איתמר בעל חוב אביי אמר למפרע הוא גובה כו' ופרש"י ב"ח ששיעבד נכסיו שאם לא אפרע כו'. נראה דמה שהוצרך רש"י לפרש כן דאיירי ששיעבד לו בפי' אף ע"ג דעיקר פלוגתייהו דאביי ורבא היינו לענין קרקעי דשייך בהו טריפת לקוחות ומכירה ואם כן הא קי"ל דאחריות ט"ס הוא משום דמדינא ממילא גובה ממשעבדי מדאורייתא או מדרבנן מ"מ ע"כ משמע ליה לרש"י דע"כ איירי בשיעבד בפי' דאל"כ היה במשמע דאביי דאמר למפרע הוא גובה היינו משום שיעבודא דאורייתא ומשו"ה ברשות המלוה קיימי לאלתר בשעת הלואה ולרבא היינו משום דסבר שיעבודא דרבנן ומשום נעילת דלת ואם כן ממילא דמכאן ולהבא הוא גובה דתו ליכא נעילת דלת כלל ובאמת נראה דבהך פלוגתא דשיעבודא דאורייתא איפכא שמעינן להו לאביי ורבא בפ' הניזקין דף נ' כמ"ש התוספות שם בד"ה כיון דדינא מדאורייתא בעידית ע"ש שכתבו דלרבא שיעבודא דאורייתא ולאביי שיעבודא לאו דאורייתא (וע"ש בחידושינו באריכות) ועוד דבפ"ק דערכין מסיק הש"ס דהך מילתא דשיעבודא דאורייתא או דרבנן פלוגתא דתנאי היא ורבא גופא דמסיק לה התם ואם כן לא א"ש הא דבעינן למימר בשמעתין לימא כתנאי ודחה לה. ועוד דלפ"ז לא שייך הך מילתא כלל אלא בישראל שהלוה לישראל משא"כ בעכו"ם שהלוה ליכא מ"ד שיעבודא דאורייתא וכ"ש דלא שייך לומר שהוא מדרבנן ומשום נעילת דלת משו"ה הוצרך רש"י לפ' דאיירי בשיעבד לו בפירוש ורש"י לשיטתו שכתב בכמה דוכתי דבכה"ג כ"ע מודו דשיעבודא דאורייתא מדין גמור ואם כן י"ל דאפילו בעכו"ם נמי שייך הך מילתא כמו שאבאר עוד לקמן כן נראה לי ועיין עוד בחידושינו פרק הכותב ובפרק השולח ושם כתבתי באריכות בענין עיקר מימרא דרבא בהא דקאמר הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד אי מודה בה אביי או לא ותליא במחלוקת רש"י ותוספת ע"ש שהארכתי בזה שנוגע לסוגיא דשמעתין ודוק היטב:

    Penei Yehoshua on Pesachim 30b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' אין טשין ועי' ב"ב קי ע"א תוד"ה נשוט:

    Gilyon HaShas on Pesachim 30b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Pesachim, daf 30, Amud Bet, about 381 words in 13 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 13 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 127 words

      Opens “אֵין טָשִׁין אֶת הַתַּנּוּר בְּאַלְיָה. וְאִם טָשׁ…”

    2. Segment 227 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וְכִי מֵאַחַר…”

    3. Segment 327 words

      Opens “וְאִיבָּעֵית אֵימָא הָא וְהָא בְּשֶׁל חֶרֶס. זֶה…”

    4. Segment 414 words

      Opens “הִלְכָּךְ הַאי בּוּכְיָא הֶסֵּיקוֹ מִבַּחוּץ הוּא —…”

    5. Segment 547 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: הָנֵי סַכִּינֵי…”

    6. Segment 616 words

      Opens “אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: עֵץ…”

    7. Segment 737 words

      Opens “בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵאַמֵּימָר: הָנֵי מָאנֵי דְקוּנְיָא, מַהוּ…”

    8. Segment 818 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ: חֲזֵינָא לְהוּ דְּמִידַיְּיתֵי, אַלְמָא בָּלְעִי,…”

    9. Segment 945 words

      Opens “וּמַאי שְׁנָא לְעִנְיַן יֵין נֶסֶךְ, דְּדָרֵישׁ מָרִימָר:…”

    10. Segment 1039 words

      Opens “אָמַר רָבָא בַּר אַבָּא אָמַר רַב חִיָּיא…”

    11. Segment 1132 words

      Opens “אָמַר רָבָא: הָנֵי אַגָּנֵי דְמָחוֹזָא, הוֹאִיל וּתְדִירִי…”

    12. Segment 1223 words

      Opens “מַתְנִי׳ גּוֹי שֶׁהִלְוָה אֶת יִשְׂרָאֵל עַל חֲמֵצוֹ,…”

    13. Segment 1329 words

      Opens “גְּמָ׳ אִיתְּמַר: בַּעַל חוֹב, אַבָּיֵי אָמַר: לְמַפְרֵעַ…”

    Sages named on this page

    • Rav Huna bar Rav Yehoshua · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Huna bar Rav Yehoshua was a fourth-generation Amora, a close student of Abaye and Rava, known for his erudition, medical understanding,…

      Source: Pesachim 30b · Segment 6 — “אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: עֵץ פָּרוּר מַגְעִילוֹ…

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Pesachim 30b · Segment 2 — “אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וְכִי מֵאַחַר דְּאִיתּוֹתַב רָבָא…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Pesachim 30b · Segment 10 — “…בַּר אָשֵׁי אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַכֵּלִים שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן חָמֵץ…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Pesachim 30b · Segment 13 — “…אִיתְּמַר: בַּעַל חוֹב, אַבָּיֵי אָמַר: לְמַפְרֵעַ הוּא גּוֹבֶה. וְרָבָא…

    Original text

    אֵין טָשִׁין אֶת הַתַּנּוּר בְּאַלְיָה. וְאִם טָשׁ — כׇּל הַפַּת כּוּלָּהּ אֲסוּרָה, עַד שֶׁיַּסִּיק אֶת הַתַּנּוּר. הָא הוּסַּק הַתַּנּוּר — מִיהָא שְׁרֵי. תְּיוּבְתָּא דְּרָבָא בַּר אֲהִילַאי, תְּיוּבְתָּא.

    one may not smear the inside of an oven with the fat tail [ alya ] of a sheep, because it is meat. And if one did smear it over the oven, then all of the bread baked in it is prohibited, lest one accidentally eat this bread with milk. However, this applies only until one kindles the oven and burns off this fat. The Gemara infers from this baraita that if the oven was kindled afterward then it is permitted in any case. This would seem to present a conclusive refutation of the statement of Rava bar Ahilai who maintains that the bread cooked in this oven is prohibited forever, even after the oven is rekindled. The Gemara concludes: Indeed, this is a conclusive refutation of his opinion.

    אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וְכִי מֵאַחַר דְּאִיתּוֹתַב רָבָא בַּר אֲהִילַאי, אַמַּאי קָאָמַר רַב: קְדֵירוֹת בַּפֶּסַח יִשָּׁבְרוּ? אֲמַר לֵיהּ: הָתָם תַּנּוּר שֶׁל מַתֶּכֶת, הָכָא בִּקְדֵירָה שֶׁל חֶרֶס.

    Ravina said to Rav Ashi: Since the statement of Rava bar Ahilai was refuted, why did Rav say that pots that were used for leavened bread on Passover should be broken? Presumably, their status could be remedied in the same way as was that of this oven, by heating them on a fire until the flavor of the leavened bread absorbed in them was removed. Rav Ashi said to him: There is a distinction between these two cases. There, it is referring to a metal oven, which can be cleansed through an additional kindling, while here, it is referring to an earthenware pot, where additional kindling is insufficient, as the earthenware has the capacity to absorb more of the flavor of the leavened bread and it cannot be purged by fire.

    וְאִיבָּעֵית אֵימָא הָא וְהָא בְּשֶׁל חֶרֶס. זֶה — הֶסֵּיקָן מִבִּפְנִים, וְזֶה — הֶסֵּיקָן מִבַּחוּץ. וְכִי תֵּימָא: הָכִי נָמֵי לֶיעְבַּד לֵיהּ הַסָּקָה מִבִּפְנִים — חָיֵיס עֲלֵיהּ מִשּׁוּם דְּפָקְעָה.

    If you wish, say instead that both this, the oven, and that, the pot, are earthenware, but that the following distinction applies. This, the oven, is kindled from the inside, and as the fire is kindled inside the oven itself, it consumes the absorbed flavor of the leavened bread. While that, the pot, is kindled from the outside, such that the flavor of the prohibited material absorbed in the pot is not purged by the fire. And if you say, so too here, in the case of the pot, he should perform the kindling procedure on the pots from the inside to remove that which has been absorbed, this is not reasonable. Presumably, the owner of the pot will be concerned lest it burst if he makes the pot too hot. Therefore, he will not use sufficient heat to ensure that the leavened bread that has been absorbed will be completely purged.

    הִלְכָּךְ הַאי בּוּכְיָא הֶסֵּיקוֹ מִבַּחוּץ הוּא — וְאָסוּר, וְאִי מַלְּיֵיהּ גּוּמְרֵי — שַׁפִּיר דָּמֵי.

    The Gemara concludes: Therefore, based on this principle, this griddle made from earthenware tiles that was used to bake bread is a type of oven where the kindling is from the outside and therefore prohibited. But if he fills it with burning coals, then it seems well and it can be used afterward. Because this vessel is often subject to a high level of heat, the owner will not be concerned that it will break when heated.

    אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: הָנֵי סַכִּינֵי בְּפִסְחָא הֵיכִי עָבְדִינַן לְהוּ? אֲמַר לֵיהּ: לְדִידִי חַדְתָּא קָא עָבְדִינַן. אֲמַר לֵיהּ: תִּינַח מָר דְּאֶפְשָׁר לֵיהּ, דְּלָא אֶפְשָׁר לֵיהּ מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא, כְּעֵין חַדְתָּא קָאָמֵינָא: קַתַּיְיהוּ בְּטִינָא, וּפַרְזְלַיְיהוּ בְּנוּרָא, וַהֲדַר מְעַיֵּילְנָא לְקַתַּיְיהוּ בְּרוֹתְחִין. וְהִלְכְתָא: אִידֵּי וְאִידֵּי בְּרוֹתְחִין וּבִכְלִי רִאשׁוֹן.

    Ravina said to Rav Ashi: With regard to these knives, how do we prepare them for use during Passover? Rav Ashi said to him: For me, personally, we craft new ones. Ravina said to him: It works out well for Master, as you are able to afford new knives. However, what should one who is unable to purchase new knives do? He said to him: I was speaking of making them like new by thoroughly cleaning them in the following manner: One should cover the wooden handles in mud, so that they will not be burned, and heat the metal with fire until it is white-hot. And then I place the handles of the knives in boiling water in order to remove anything that had been absorbed into the wood. And the halakha is that with regard to both this, the blade, and that, the handle, it is sufficient to immerse them in boiling water, so long as this water is still in a primary vessel. The water must still be in the original pot in which it was boiled and not poured from another pot.

    אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: עֵץ פָּרוּר מַגְעִילוֹ בְּרוֹתְחִין וּבִכְלִי רִאשׁוֹן. קָסָבַר: כְּבוֹלְעוֹ כָּךְ פּוֹלְטוֹ.

    Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: A wooden ladle should be purged in boiling water in a primary vessel in order to remove the flavor of the forbidden food that it absorbed. The Gemara states: He holds in accordance with the principle: As it absorbs the flavor of the forbidden substance, so it emits it. The same cooking method and level of heat that caused the flavor of the forbidden substance to be absorbed in the vessel suffices to discharge the flavor of that substance from the vessel. Therefore, a ladle that absorbed flavor of leavened bread from a pot of boiling water which was over a fire will discharge the flavor of leavened bread once it is placed in the boiling water again.

    בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵאַמֵּימָר: הָנֵי מָאנֵי דְקוּנְיָא, מַהוּ לְאִישְׁתַּמּוֹשֵׁי בְּהוּ בְּפִסְחָא? יְרוּקָּא לָא תִּיבְּעֵי לָךְ — דְּוַדַּאי אֲסִירִי. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ אוּכָּמֵי וְחִיוָּרֵי, מַאי? וְהֵיכָא דְּאִית בְּהוּ קַרְטוּפָנֵי, לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, דְּוַדַּאי אֲסִירִי. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ דְּשִׁיעִי, מַאי?

    They raised a dilemma before Ameimar: Concerning certain glazed [ konya ] earthenware vessels, what is the halakha with regard to using them during Passover? The Gemara explains: With regard to green vessels, the dilemma need not even be raised, as they are certainly prohibited as their coating does not prevent them from absorbing the flavor of leavened bread. Let the dilemma be raised with regard to black and white vessels: What is the halakha here? And furthermore, the dilemma need not be raised when they have cracks; as the leavened bread will remain stuck in these cracks, they are certainly prohibited. Let the dilemma be raised with regard to smooth vessels: What is the halakha in that case?

    אֲמַר לֵיהּ: חֲזֵינָא לְהוּ דְּמִידַיְּיתֵי, אַלְמָא בָּלְעִי, וַאֲסִירִי. וְהַתּוֹרָה הֵעִידָה עַל כְּלִי חֶרֶס שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִידֵי דּוֹפְיוֹ לְעוֹלָם.

    Ameimar said to him: I saw that some of the liquid is expelled [ demidayeti ]? from the outside of the vessel. Apparently they absorb and are therefore prohibited, as they cannot be prepared for use on Passover through cleansing, and the Torah testified about earthenware vessels that when they absorb the flavor of a prohibited substance, they will never leave their defective status and they remain permanently prohibited. The Torah states that a person may cleanse other vessels by scouring and rinsing them, whereas it states that earthenware vessels must be broken.

    וּמַאי שְׁנָא לְעִנְיַן יֵין נֶסֶךְ, דְּדָרֵישׁ מָרִימָר: מָאנֵי דְקוּנְיָא, בֵּין אוּכָּמֵא בֵּין חִיוָּרֵי וּבֵין יְרוּקֵּי — שְׁרֵי? וְכִי תֵּימָא: יֵין נֶסֶךְ — דְּרַבָּנַן, חָמֵץ — דְּאוֹרָיְיתָא, כׇּל דְּתַקּוּן רַבָּנַן — כְּעֵין דְּאוֹרָיְיתָא תַּקּוּן. אֲמַר לֵיהּ: זֶה תַּשְׁמִישׁוֹ עַל יְדֵי חַמִּין, וְזֶה תַּשְׁמִישׁוֹ עַל יְדֵי צוֹנֵן.

    The Gemara asks: What is different about wine used for a libation, with regard to which the halakha of earthenware vessels is more lenient? As Mareimar taught: A glazed earthenware vessel is permitted whether it is black, white, or green if it was used to store wine belonging to gentiles. Any wine that came in contact with gentiles is suspected of having been poured as a libation offering to idolatry. And if you say that it is possible to distinguish between the prohibition of wine used for a libation, which is a rabbinic prohibition, and that of leavened bread, which is forbidden by Torah law, this is difficult, as all ordinances that the Sages instituted, they instituted similar to Torah law. Once they have declared that this item is prohibited, the principles applicable to Torah prohibitions apply to it as well. Ameimar said to him: The distinction between the two cases is that with regard to this vessel, which is used for cooking during Passover, its primary use is with hot foods, and therefore the flavor of the leavened bread has become absorbed within its walls. But with regard to this vessel, which is used to store wine, its primary use is with cool liquids, which are not absorbed to the same degree.

    אָמַר רָבָא בַּר אַבָּא אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַכֵּלִים שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן חָמֵץ בְּצוֹנֵן — מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן מַצָּה, חוּץ מִן בֵּית שְׂאוֹר, הוֹאִיל שֶׁחִימּוּצוֹ קָשֶׁה. אָמַר רַב אָשֵׁי: וּבֵית חֲרוֹסֶת — כְּבֵית שְׂאוֹר שֶׁחִימּוּצוֹ קָשֶׁה דָּמֵי.

    The Gemara continues discussing the ways that a vessel must be cleansed so that it can be used during Passover. Rava bar Abba said that Rav Ḥiyya bar Ashi said that Shmuel said: Any vessel that was used for leavened bread only while cool can be used for matza , because no flavor of the leavened bread was absorbed by the vessel. The exception to this rule is the leaven container where the yeast was stored, since its leavening is more potent, and it can be assumed that the flavor from the yeast has entered the walls of the vessel even without heat. Rav Ashi said: And the spice container, in which potent spices that contained flour were stored, has the same status as the leaven container whose leavening is potent.

    אָמַר רָבָא: הָנֵי אַגָּנֵי דְמָחוֹזָא, הוֹאִיל וּתְדִירִי לְמֵילַשׁ בְּהוּ חֲמִירָא, וּמְשַׁהוּ בְּהוּ חֲמִירָא — כְּבֵית שְׂאוֹר שֶׁחִימּוּצוֹ קָשֶׁה דָּמֵי. פְּשִׁיטָא? מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דִּרְוִיחָא, שָׁלֵיט בְּהוּ אַוֵּירָא וְלָא בָּלְעִי, קָא מַשְׁמַע לַן.

    Rava said: With regard to certain bowls of Meḥoza, since it is common to knead leavened bread in them and then store the leavened bread in them, they are considered to be like a leaven container whose leavening is potent. The Gemara asks: Why did Rava find it necessary to make this statement? Isn’t it obvious that these bowls are the same as a leaven container? The Gemara answers: Lest you say that since these bowls are spacious, the air dominates them and they do not absorb the leavened bread in the same way as does a leaven container, therefore, he teaches us that no such distinction applies.

    מַתְנִי׳ גּוֹי שֶׁהִלְוָה אֶת יִשְׂרָאֵל עַל חֲמֵצוֹ, אַחַר הַפֶּסַח — מוּתָּר בַּהֲנָאָה. וְיִשְׂרָאֵל שֶׁהִלְוָה אֶת גּוֹי עַל חֲמֵצוֹ, אַחַר הַפֶּסַח — אָסוּר בַּהֲנָאָה.

    MISHNA: If a gentile lent money to a Jew, and the Jew gave him leavened bread as collateral until after Passover, and after Passover the gentile retains this leavened bread in lieu of payment, then one is permitted to derive benefit from this leavened bread. Since the leavened bread was retained by the gentile based on the transfer that took place prior to Passover, the leavened bread is considered to have belonged to the gentile during Passover. Whereas if a Jew lent money to a gentile, and leavened bread was given as collateral during Passover in the same manner as in the previous case, then after Passover it is forbidden to derive benefit from this leavened bread. Since this leavened bread was considered to be in the Jew’s property during Passover, it is forbidden to derive benefit from it afterward.

    גְּמָ׳ אִיתְּמַר: בַּעַל חוֹב, אַבָּיֵי אָמַר: לְמַפְרֵעַ הוּא גּוֹבֶה. וְרָבָא אָמַר: מִכָּאן וּלְהַבָּא הוּא גּוֹבֶה. כׇּל הֵיכָא דְּאַקְדֵּישׁ לֹוֶה וְזַבֵּין לֹוֶה — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָתֵי מַלְוֶה וְטָרֵיף,

    GEMARA: It was stated that the amora’im disagree about the rights of a creditor with regard to collateral. Abaye said: He retroactively collects the property. In a case where the creditor had a lien on the property of the debtor and the debtor defaults on the loan, it is considered as if the creditor acquired rights to the collateral at the time of the loan and not at the time of collection. And Rava said: This is not the case, but rather, he acquires the collateral from that point forward, and has rights to the collateral only from the time that the loan was due. This dispute has ramifications for the status of the property, and actions undertaken with regard to it, during the intervening period. The Gemara sets several limitations on the scope of this dispute: Anywhere that the debtor consecrated or sold the field that was serving as collateral, everyone agrees that the creditor can come and seize this property and override the sale, because its status as collateral preceded its sale.