Commentary page
Pesachim 117b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerPesachim 117b
Pesachim 117b. The full printed text of this folio side — 21 numbered segments, about 482 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
קסבר עד ועד בכלל ואי אמינא עד בצאת סברי עלמא דאף בצאת בכלל משום הכי אמר עד אם הבנים שמחה ותו לא:
[עד ולא עד בכלל] ואי הוה אמינא עד אם הבנים הוה משמע עד אם הבנים ולא אם הבנים בכלל:
ה"ג כתיב הכא למען תזכור את יום צאתך וגו' וכתיב התם זכור את יום השבת לקדשו:
כשם הגדולים כאברהם כיצחק ויעקב:
דברבים איתא משום כבוד רבים אומר מקדש ישראל:
Rashi on Pesachim 117b · Sefaria
Tosafot
למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים לכך קבעו זכר ליציאת מצרים ושמעתי מהר"מ שיש במדרש לפי שבמצרים עבדו בהם בישראל בפרך ופר"ך בא"ת ב"ש וג"ל שהם מלאכות ארבעים חסר אחת וכשנגאלו ממצרים הזהירם על השבת לשבות מאות' ל"ט מלאכות:
רביעי אומר עליו הלל הגדול רביעי גרסי' ולא גרסינן חמישי ולה"ר יוסף טוב עלם שכתב בסדרו קימעא לשתות מים יכנס אם חולה הוא או איסטניס ואי בעי משתיא חמרא משום אונס לומר בחמישי הלל הגדול ישתנס תימה כיון שאוסר לשתות איך תיקנו כוס חמישי הא ארבע כוסות תיקנו ולא חמישי וכן מה שאוסר לשתות אפי' מים הא לא מבטלי טעם מצה דאפילו אחר הפסח לא אסר לקמן רק מיני מיכלא אבל מיני מישתיא אפילו יין לא מצינן לאסור והא דאמר בין שלישי לרביעי לא ישתה מפרש בירושלמי שלא ישתכר ושלא יוכל לומר הלל וכן פסק רבי' שמואל לקמן דכל שתיה מותרת ואפי' לפי המפרשים בין שלישי לרביעי לא ישתה שלא יבטל טעם מצה מ"מ במים לא מיירי אלא ביין דומיא בין ראשון לשני ישתה דמיירי ביין כי היכי דניגרריה לליביה כדאמרי' לעיל [פסחים דף קח.] ומיהו רוב עמא דבר לשתות וגם רב אלפס התיר מים ולא אסר רק יין:
Tosafot on Pesachim 117b · Sefaria
Rabbeinu Chananel
מתני' עד היכן אומר ב"ה אומר עד חלמיש למעינו מים והלכה כב"ה וחותם בגאולה אמרי ק"ש והלל חותמין גאל ישראל צלותא גואל ישראל מאי טעמא רחמי נינהו אמ' רבי זירא ברכה דקידוש אק"ב אבל של תפלה קדשנו במצותיך מאי טעמא דתפלה רחמי נינהו וצריך שיזכיר יציאת מצרים (בלילות) [בקידוש היום] כתיב הכא זכור את יום השבת לקדשו וכתיב התם למען תזכור את יום צאתך וגו'.
אמר רבה בר זירא בצלותא חותמין מצמיח קרן ישועה בהפטרה מגן דוד שנאמר ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ.
תאני רב יוסף שחותמין בהפטרה מגן דוד כדרך שחותמין בתפלה מגן אברהם אמר ריש לקיש ואעשך לגוי גדול זה שאומר אלהי אברהם ואברכך זהו שאומרים אלהי יצחק ואגדלה שמך זה שאומרים אלהי יעקב יכול יהו חותמין בכלן ת"ל והיה ברכה אין חותמין אלא בך בלבד.
אמר רבא אשכחתינהו לסבי דפומבדיתא דהוו אמרו בשבתא בין בקידושא בין בצלותא מקדש השבת ביום טוב בין בצלותא בין בקידושא מקדש ישראל והזמנים ואמינא להו אנא אדרבא כו' ואסיקנא כסבי דפומבדיתא מדאמר רבינא אנא אקלעי לסורא לגבי מרימר ונחית שליח צבור לקמיה ואמר כסבי דפומבדיתא והוו כולי עלמא משתקי ליה ואמר להו מרימר שבקוה דהלכתא כסבי דפומבדיתא:
מזגו לו כוס שלישי ברך על מזונו אמר לו רבינא לרבא ש"מ ברכה טעונה כוס אמר ליה ארבע כוסות דתקון רבנן דרך חירות כל חד וחד נעביד ביה מצוה.
Rabbeinu Chananel on Pesachim 117b · Sefaria
Meiri
חתימת גאולה שבברכה אחרונה של קריאת שמע ושל חתימת הגדה נאמרת בלשון עבר ר"ל גאל ישראל ושל תפלה גואל ישראל מפני שהיא תפלה ובקשת רחמים לזמן שהוא בו ולעתיד וכן בקידוש על הכוס אומר אשר בחר בנו וכו' וקדשנו במצותיו ובתפלה אומר וקדשנו במצותיך דרך תפלה:
קידוש של שבת אף הוא צריך שיזכיר בו יציאה מצרים ואין צריך לומר בקידוש של מועדות שענינם סובב על ענין יציאת מצרים אלא אף של שבת כן שהאמונה היוצאת לנו מענין יציאת מצרים והוא אמונת גמול ועונש ושנוי הטבעים וכן היוצאה מענין שבת והוא חדוש העולם הכל רומז אל ענינים נקשרים זה בזה ושאין מציאות להאמנת האחד מבלתי האחר כמו שהתבאר למבינים:
ברכה האמורה בתפלה על מלכות בית דוד מצמיח קרן ישועה מפני שהוא תפלה ובקשה כללית לכל העם ושל הפטרת נביאים מגן דוד וברכה ראשונה של תפלה צריך להזכיר בה שלשה אבות הראשונים ר"ל אברהם יצחק ויעקב ולחתום באברהם:
חתימת ברכת שבת בין בקידוש בין בתפלה מקדש השבת ושל ימים טובים מקדש ישראל והזמנים מפני שישראל הם המקדשים את הזמנים אבל שבת קדושה ועומדת ואם חל יום טוב בשבת חותם מקדש השבת וישראל והזמנים:
המשנה הרביעית והכונה בה להתחיל בסדר שאחר המזון והוא שאמר מזגו לו כוס שלישי יברך על מזונו רביעי גומר את ההלל ואומר עליו ברכת השיר בין הכוסות האלו אם רצה לשתות ישתה בין השלישי לרביעי לא ישתה אמר הר"ם מה שחייב שלא נתיר לו לשתות בין שלישי לרביעי הוא כדי שלא ישתכר כי היין בתוך המאכל לא ישכר כמו שישכר בלי מאכל וברכת השיר הוא נשמת כל חי עד סופה וכמו כן יהללוך עד הסוף נקרא ברכת השיר ואם אמרן שתיהן הרי זה משובח:
אמר המאירי מזגו לו כוס שלישי ומברך על מזונו בהזכרת מעין המאורע בברכת ירושלים ואחר כך מוזגין לו כוס רביעי וגומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר ר"ל יהללוך שהוא ברכה לאחריו ואע"פ שבשאר מקומות כל לאחריו תלוי במנהג בכאן קבעוה בתקנה ויש שואלין בה היאך מברכין לאחריו ולא ברכנו לפניו והרי אמרו במסכת נדה פרק ששי כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו ועוד האיך ברכת יהללוך אינה פותחת בברוך והרי מכיון שאין ברכה לפניו אין זו סמוכה לחברתה עד שמזו כתבו הרבה מפרשים שמברכין לפניו בתחלת הללויה לגמור את ההלל ונמצא ברכת יהללוך סמוכה לחברתה אע"פ שההלל בנתים כדין ברכה אחרונה של קריאת שמע שעשינוה במסכת ברכות סמוכה לחברתה לאהבה עולם אע"פ שקריאת שמע בנתים וכן ברכת ישתבח לפסוקי דזמרה וכן הביאו ראיה ממה שאמרו בתוספתא סוכה פ"ג שמונה עשר יום בשנה ולילה אחד קורין את ההלל שמונת ימי החג ושמונה ימי חנוכה ויום טוב ראשון של פסח ולילו ויום טוב של עצרת ומאחר שהוא משוה קריאות אלו בענין אלמא שדינם שוה ואף במסכת סופרים אמרוה בדרך זה אלא שנתחדש בה שאם קדם לאמרו בבית הכנסת אינו צריך לברך על שלחנו ולשון מסכת סופרים בזו הוא שאמרו שם שמונה עשר יום ולילה אחד יחיד גומר בהם את ההלל ובגולה עשרים ואחד יום ושתי לילות:
ומצוה מן המובחר לקרות הלל בשתי לילות של גליות בבית הכנסת ולברך עליו וכשהוא קורא בביתו אינו צריך לברך הא כל שלא קדם לאמרו בבית הכנסת צריך לברך עליו בביתו וברכה זו עדיין אתה צריך לידע היכן אומרה אם בשעה שרוצה להתחיל הללויה ויקרא באותה ברכה עד למעינו מים ויברך ברכת גאולה ואחר סעודה יתחיל לא לנו בלא ברכה ויסיים בברכת יהללוך או שמא אינו מברך כשמתחיל הללויה אלא אחר סעודה כשרוצה להתחיל לא לנו יברך ויסיים בברכת יהללוך ותדע שקצת חכמים מברכי' לקרוא בשעה שפותחין הללויה ואין מברכין לגמור הואיל ואינו גומרו קודם אכילה אלא לקרוא ויש מברכין לגמור והראיה שבפתיחת ההלל מברכין אותה מה שאמרו בתלמוד המערב בראשון של ברכות כל הברכות כלן פותחין בהם בברוך ואם היתה ברכה סמוכה לחברתה כגון של קריאת שמע ותפלה אין פותחין בהם בברוך היתיב ר' ירמיה הרי גאולה ר"ל אשר גאלנו שהיא סמוכה לחברתה ופותחת בברוך ותירצוה הואיל ואם שמעה בבית הכנסת יצא והוא שהיה מנהגם לקרוא את ההלל בבית הכנסת מבעוד יום זכר להלל שבעזרה שהיו אומרים בשעת שחיטת פסחים וכל שבירך בבית הכנסת אינו טעון ברכה ראשונה להלל ונמצא שברכת אשר גאלנו אינו מיוחדת כל כך להלל שאף אם הפקיע עצמו מן ההלל הוא מברכה וכענין ברכת אשר ברא שפותחת בברוך אחר שלפעמים נאמרת בלא האחרות הא למדת שכל שלא אמרו בבית הכנסת צריך לברך עליו בתחלת הללויה:
ועדיין אתה צריך לידע אם יחזור ויברך לגמור בתחלת לא לנו אחר סעודה שהרי ברכה ראשונה כבר פסק כחה בברכת גאולה וראוי לומר שיברך לגמור ושתהא ברכת יהללוך חתימה לזו ומ"מ לפי דברי תלמוד המערב שהזכרנו אין ברכה בתחלת הלל שאחר סעודה ואע"פ שהסעודה מפסקת הרי אמרו בקריאת התורה שהפותח מברך לפניה והחותם לאחריה ופוטר כל הראשונים אע"פ שאפשר שיצאו להם ואכלו ושתו וכ"ש שברכות אלו על דרך הפסקה זו נתקנו וסדרו של יום כך הוא אבל ברכה לפני הלל שאחר סעודה ליכא לפי ענין האמור בתלמוד המערב והוא שהקשו שם והרי סיפא ר"ל יהללוך כלומר שאינה סמוכה לחברתה ואינה פותחת בברוך והרי שקורין אותה שאינה סמוכה לחברתה ואלו היתה ברכה בתחלתו היאך הוא קוראה שאינה סמוכה לחברתה אלא שלדעתי אפשר שזו היא שהשיבו שם שתים הן אחת להבא ואחת לשעבר כלומר שתי ברכות נתקנו להלל זה אחת לשעבר והוא קודם סעודה בתחלת הללויה והיא בנוסח לקרוא את ההלל וברכת גאולה חתימה שלה ואחת להבא והיא בתחילת הלל שאחר סעודה והיא בנוסח לגמור וברכת יהללוך חתימה לה ונמצא שהיא סמוכה לחברתה ולפירוש זה נמצאו בהלל זה שתי ברכות אחת קודם סעודה בנוסח לקרוא וחתימתה ברכת גאולה ואחת לאחר גמר סעודה בנוסח לגמור וחתימתה יהללוך כך נראה לי ומ"מ במסכת ברכות פרשתיה בדרך אחרת לומר שברכת יהללוך סמוכה היא לברכה ראשונה שקודם אכילה וחתימה שלה היא ששתי חתימות נתקנו לה אחת להבא והיא של סוף ההלל ואחת לשעבר והיא הגאולה ואחר ששתיהן נתקנו על ברכה ראשונה שתיהן נקראות סמוכות ונראה לי כדעת ראשון אע"פ שדברים מחודשים הם:
5 more comments on this page.
Meiri on Pesachim 117b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בפרשב"ם בד"ה צריך שיזכיר יציאת כו' ובשאר מועדים במה מצינו מפסח עכ"ל ויש לתת טעם אמאי לא נילף נמי שבת במה מצינו אבל הר"ן כתב דנילף שאר י"ט במה מצינו משבת ודו"ק:
בד"ה ה"ג כתיב הכא למען תזכור וגו' וכתיב התם את יום השבת עכ"ל ק"ק דבשבת גופיה בדברות שניות כתיב וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' ואפשר לומר דזכירת יציאת ממצרים קאמר דנילף מג"ש להזכיר בקידוש אבל בדברות שניות לא כתיב רק זכירת עבודת מצרים אבל מדברי התוספות נראה דיציאת מצרים היינו נמי עבודת מצרים ודו"ק:
תוס' בד"ה רביעי אומר כו' קימעא לשתות מים יכנס כו' ובעי למשתי חמרא כו' עכ"ל כצ"ל:
Chidushei Halachot on Pesachim 117b · Sefaria
Ben Yehoyada
זֶה שֶׁאוֹמְרִים "אֱלֹקֵי אַבְרָהָם" וְכוּ'. קשה והלא מצינו שאמר השם יתברך למשה רבינו ע"ה בסנה (שמות ג, ו) אָנֹכִי אֱלֹקֵי אָבִיךָ אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אֱלֹקֵי יִצְחָק וֵאלֹקֵי יַעֲקֹב וְכוּ' ואמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה ג, א) שמח משה רבינו ע"ה ואמר שנמנה אבי עם האבות ולא עוד אלא שנזכר תחילה. ונראה לי בס"ד דעיקר המעלה הוא שיזכיר אֱלֹקֵי על שם הפרטי שלו כמו שנאמר אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אֱלֹקֵי יִצְחָק וֵאלֹקֵי יַעֲקֹב, וכאן לא אמר לו אֱלֹקֵי עַמְרָם אלא 'אֱלֹקֵי אָבִיךָ' בסתם. ועוד נראה לי בס"ד דעיקר המעלה הוא כאשר אומרים כן במטבע ברכות ובתפלה.
יָכוֹל יְהוּ חוֹתְמִין בְּכֻלָּם משמע שיש טעם וסברא מבחוץ שראוי לחתום בכולם ולומר 'מָגֵן אַבְרָהָם יִצְחָק וֵאלֹקֵי וְיַעֲקֹב'. וצריכים להבין מאי היא? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתבנו לעיל בשם רבינו ז"ל כי מָגֵן לקוחה מן ג' פעמים אֱלֹקֵי האמור באברהם יצחק ויעקב, ולפי זה ניחא דמסתבר טעמא לחתום במגן בכולם, כי מָגֵן לקוחה מן ג' פעמים אֱלֹקֵי האמורה בכולם:
Ben Yehoyada on Pesachim 117b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Pesachim, daf 117, Amud Bet, about 482 words in 21 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 21 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 125 words
Opens “מַאי לָאו, בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: לְמַאן דְּאָמַר עַד…”
- Segment 227 words
Opens “רַב חִסְדָּא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ, דְּכוּלֵּי עָלְמָא סָבְרִי:…”
- Segment 317 words
Opens “וְנֵימָא עַד ״הַלְלוּיָהּ״! וְכִי תֵּימָא דְּלָא יָדְעִינַן…”
- Segment 431 words
Opens “רַבָּה בַּר רַב הוּנָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ: דְּכוּלֵּי…”
- Segment 516 words
Opens “וְנֵימָא: עַד ״הַלְלוּיָהּ״, וְכִי תֵּימָא דְּלָא יָדְעִינַן…”
- Segment 619 words
Opens “וְחוֹתֵם בִּגְאוּלָּה. אָמַר רָבָא: קְרִיאַת שְׁמַע וְהַלֵּל…”
- Segment 718 words
Opens “אָמַר רַבִּי זֵירָא: דְּקִידּוּשָׁא — ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ…”
- Segment 824 words
Opens “אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: וְצָרִיךְ שֶׁיַּזְכִּיר…”
- Segment 913 words
Opens “אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא: דִּצְלוֹתָא — ״מַצְמִיחַ…”
- Segment 1013 words
Opens “״וְעָשִׂיתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדוֹלִים״, תָּנֵי…”
- Segment 1123 words
Opens “אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: ״וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי…”
- Segment 1213 words
Opens “יָכוֹל יְהוּ חוֹתְמִין בְּכוּלָּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וֶהְיֵה…”
- Segment 1347 words
Opens “אָמַר רָבָא: אַשְׁכַּחְתִּינָא לְסָבֵי דְפוּמְבְּדִיתָא דְּיָתְבִי וְקָאָמְרִי:…”
- Segment 1432 words
Opens “וַאֲנָא אָמֵינָא טַעְמָא דִידִי וְטַעְמָא דִידְכוּ. טַעְמָא…”
- Segment 1518 words
Opens “טַעְמָא דִידִי: צְלוֹתָא, דִּבְרַבִּים אִיתָא: ״מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל״.…”
- Segment 1615 words
Opens “וְלָא הִיא, צְלוֹתָא בְּיָחִיד מִי לֵיתֵיהּ? וְקִידּוּשָׁא…”
- Segment 1736 words
Opens “עוּלָּא בַּר רַב נְחֵית קַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר…”
- Segment 1829 words
Opens “אָמַר רָבִינָא: אֲנָא אִיקְּלַעִי לְסוּרָא קַמֵּיהּ דְּמָרִימָר,…”
- Segment 1931 words
Opens “מַתְנִי׳ מָזְגוּ לוֹ כּוֹס שְׁלִישִׁי מְבָרֵךְ עַל…”
- Segment 2026 words
Opens “גְּמָ׳ אֲמַר לֵיהּ רַב חָנָן לְרָבָא: שְׁמַע…”
- Segment 219 words
Opens “רְבִיעִי גּוֹמֵר עָלָיו אֶת הַהַלֵּל וְאוֹמֵר עָלָיו…”
Sages named on this page
- Rav Yosef · Third Generation Amoraim
Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.
Source: Pesachim 117b · Segment 10 — “…כְּשֵׁם הַגְּדוֹלִים״, תָּנֵי רַב יוֹסֵף: זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים ״מָגֵן דָּוִד״.”
- Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…
Source: Pesachim 117b · Segment 8 — “אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: וְצָרִיךְ שֶׁיַּזְכִּיר יְצִיאַת מִצְרַיִם…”
- Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim
Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…
Source: Pesachim 117b · Segment 18 — “אָמַר רָבִינָא: אֲנָא אִיקְּלַעִי לְסוּרָא קַמֵּיהּ דְּמָרִימָר, וּנְחֵית קַמֵּיהּ…”
- Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im
Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…
Source: Pesachim 117b · Segment 17 — “עוּלָּא בַּר רַב נְחֵית קַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר כְּסָבֵי דְפוּמְבְּדִיתָא,…”
Original text
מַאי לָאו, בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: לְמַאן דְּאָמַר עַד ״אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה״, סָבַר ״הַלְלוּיָהּ״ — רֵישׁ פִּירְקָא, וּמַאן דְּאָמַר עַד ״בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל״, סָבַר ״הַלְלוּיָהּ״ — סוֹף פִּירְקָא.
What, is it not the case that the mishna and the baraita disagree concerning the following matter: According to the one who says that one must recite until “A joyful mother of children,” he maintains that the subsequent halleluya is the start of a chapter. And the one who said that one must recite until “When Israel came forth” maintains that halleluya is the end of the previous chapter. The mishna and the baraita disagree only with regard to when the word halleluya should be recited, at this point in the seder or when hallel is resumed after the meal.
רַב חִסְדָּא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ, דְּכוּלֵּי עָלְמָא סָבְרִי: ״הַלְלוּיָהּ״ — סוֹף פִּירְקָא. מַאן דְּאָמַר עַד ״בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל״ שַׁפִּיר, וּמַאן דְּאָמַר עַד ״אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה״, עַד — וְעַד בַּכְּלָל.
The Gemara rejects this contention: This is no proof, as Rav Ḥisda explains the difference between the mishna and the baraita in accordance with his reasoning, that everyone maintains that halleluya marks the end of a chapter. However, the one who said that one must recite until “When Israel came forth” spoke well, as he cites the beginning of the next verse. And the one who said that one must recite until “A joyful mother of children” means until and including, i.e., one finishes the entire verse including the word halleluya .
וְנֵימָא עַד ״הַלְלוּיָהּ״! וְכִי תֵּימָא דְּלָא יָדְעִינַן הֵי ״הַלְלוּיָהּ״ — וְנֵימָא ״הַלְלוּיָהּ״ שֶׁל ״אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה״? קַשְׁיָא.
The Gemara asks: If so, let the tanna say: Until halleluya . And if you say that we would not know which halleluya he meant, let the tanna say: The halleluya of “A joyful mother of children.” The Gemara comments: This is indeed difficult for the opinion of Rav Ḥisda.
רַבָּה בַּר רַב הוּנָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ: דְּכוּלֵּי עָלְמָא ״הַלְלוּיָהּ״ — רֵישׁ פִּירְקָא, מַאן דְּאָמַר עַד ״אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה״ — שַׁפִּיר, וּמַאן דְּאָמַר עַד ״בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל״, סָבַר: עַד — וְלֹא עַד בַּכְּלָל.
Likewise, Rabba bar Rav Huna explains the difference between the mishna and the baraita in accordance with his reasoning, that everyone agrees that halleluya signifies the start of a chapter. The one who said that one must recite until “A joyful mother of children” spoke well, and the one who said that one must recite until “When Israel came forth” maintains that the term means until and not including, as one does not conclude with the word halleluya after “A joyful mother of children.”
וְנֵימָא: עַד ״הַלְלוּיָהּ״, וְכִי תֵּימָא דְּלָא יָדְעִינַן הֵי ״הַלְלוּיָהּ״ — וְנֵימָא עַד ״הַלְלוּיָהּ״ שֶׁ״בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל״? קַשְׁיָא.
The Gemara asks a similar question with regard to the opinion of Rabba bar Rav Huna: If so, let the tanna say: Until halleluya . And if you say that we would not know which halleluya he meant, let the tanna say: The halleluya of “When Israel came forth.” The Gemara comments: This is indeed difficult for Rabba bar Rav Huna’s opinion.
וְחוֹתֵם בִּגְאוּלָּה. אָמַר רָבָא: קְרִיאַת שְׁמַע וְהַלֵּל — ״גָּאַל יִשְׂרָאֵל״. דִּצְלוֹתָא — ״גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל״. מַאי טַעְמָא — דְּרַחֲמֵי נִינְהוּ.
And the mishna stated that one concludes this section of hallel with a blessing that refers to redemption. With regard to the dispute over how to conclude the blessing, Rava said: For the recitation of Shema and hallel on Passover, the wording of the final blessing is: Who redeemed Israel, in the past tense, whereas the seventh blessing of the weekday Amida prayer concludes with: Who redeems Israel, in the present tense. What is the reason for this difference? Prayer is a supplication for mercy and therefore one mentions and requests the anticipated redemption in his prayers.
אָמַר רַבִּי זֵירָא: דְּקִידּוּשָׁא — ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ״. דִּצְלוֹתָא — ״קַדְּשֵׁנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ״. מַאי טַעְמָא — דְּרַחֲמֵי נִינְהוּ.
Likewise, Rabbi Zeira said: The formula of kiddush is: Who sanctified us with His mitzvot and commanded us, in the past tense. In contrast, the formula in the Amida prayer is: Sanctify us with Your mitzvot, in the future tense. What is the reason for this difference? Prayer is a supplication for mercy, and one submits a request for the future.
אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: וְצָרִיךְ שֶׁיַּזְכִּיר יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּקִידּוּשׁ הַיּוֹם. כְּתִיב הָכָא: ״לְמַעַן תִּזְכּוֹר אֶת יוֹם״. וּכְתִיב הָתָם: ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״.
Rav Aḥa bar Ya’akov said: And one must mention the exodus from Egypt in the kiddush of Shabbat day, despite the fact that Shabbat is not directly connected to the Exodus. The proof is that here, with regard to Passover, it is written: “That you may remember the day when you came out of the land of Egypt all the days of your life” (Deuteronomy 16:3); and it is written there, with regard to Shabbat: “Remember the Shabbat day to sanctify it” (Exodus 20:8). By means of a verbal analogy of the word “day,” these verses teach that one must also recall the Exodus on Shabbat.
אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא: דִּצְלוֹתָא — ״מַצְמִיחַ קֶרֶן יְשׁוּעָה״, דְּאַפְטָרְתָּא — ״מָגֵן דָּוִד״.
The Gemara discusses the formulas of other prayers. Rabba bar Sheila said: The prayer that describes the future restoration of the kingship of Israel concludes with: He Who causes the horn of salvation to flourish, while the blessing recited after the haftara , the portion read from the Prophets, concludes with: Shield of David.
״וְעָשִׂיתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדוֹלִים״, תָּנֵי רַב יוֹסֵף: זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים ״מָגֵן דָּוִד״.
Incidentally, the Gemara cites the promise God issued to David through Nathan the Prophet: “And I will make you a great name, like the names of the great ones in the earth” (II Samuel 7:9). Rav Yosef teaches: This is the meaning of the phrase “like the names of the great ones,” that Jews will say: Shield of David, just as they say: Shield of Avraham.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: ״וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל״, זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים ״אֱלֹהֵי אַבְרָהָם״. ״וַאֲבָרֶכְךָ״, זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים ״אֱלֹהֵי יִצְחָק״. ״וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ״, זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים ״אֱלֹהֵי יַעֲקֹב״.
Rabbi Shimon ben Lakish said with regard to God’s blessing of Avraham: “And I will make of you a great nation, and I will bless you, and I will make your name great, and you will be a blessing” (Genesis 12:2). “And I will make of you a great nation”; this is fulfilled in the opening of the first blessing of the Amida , as Jews say: God of Abraham. “And I will bless you”; this is fulfilled when they say: God of Isaac, as it is a blessing for a father when the name of his son is eternalized. “And I will make your name great”; this is fulfilled when they say: God of Jacob.
יָכוֹל יְהוּ חוֹתְמִין בְּכוּלָּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וֶהְיֵה בְּרָכָה״. בְּךָ חוֹתְמִין, וְאֵין חוֹתְמִין בְּכוּלָּן.
One might have thought that Jews should conclude the first blessing of the Amida prayer with the names of all the forefathers; therefore the verse states: “And you will be a blessing” i.e., with you, Avraham, they will conclude the blessing, and they will not conclude with a mention of all of the forefathers. This is why the first blessing of the Amida prayer ends: Shield of Avraham.
אָמַר רָבָא: אַשְׁכַּחְתִּינָא לְסָבֵי דְפוּמְבְּדִיתָא דְּיָתְבִי וְקָאָמְרִי: בְּשַׁבְּתָא — בֵּין בִּצְלוֹתָא בֵּין בְּקִידּוּשָׁא: ״מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת״. בְּיוֹמָא טָבָא — בֵּין בִּצְלוֹתָא וּבֵין בְּקִידּוּשָׁא: ״מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים״. וְאָמֵינָא לְהוּ אֲנָא: אַדְּרַבָּה, דִּצְלוֹתָא — בֵּין בְּשַׁבְּתָא בֵּין בְּיוֹמָא טָבָא: ״מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל״, בְּקִידּוּשָׁא דְשַׁבְּתָא: ״מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת״, בְּיוֹמָא טָבָא: ״מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים״.
Rava said: I found the Elders of Pumbedita sitting and saying: On Shabbat, both in prayer and in kiddush , one recites: Who sanctifies Shabbat. On a Festival, both in prayer and in kiddush one recites: Who sanctifies Israel and the seasons. And I said to them: On the contrary, in prayer, both on Shabbat and on a Festival, one should recite: Who sanctifies Israel. However, in the kiddush of Shabbat one should recite: Who sanctifies Shabbat, whereas in the kiddush of a Festival one should recite: Who sanctifies Israel and the seasons.
וַאֲנָא אָמֵינָא טַעְמָא דִידִי וְטַעְמָא דִידְכוּ. טַעְמָא דִידְכוּ: שַׁבָּת, דִּקְבִיעָא וְקַיְימָא — בֵּין בִּצְלוֹתָא וּבֵין בְּקִידּוּשָׁא: ״מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת״. יוֹמָא טָבָא, דְּיִשְׂרָאֵל הוּא דְּקָבְעִי לֵיהּ — דְּקָמְעַבְּרִי יַרְחֵי וְקָבְעִי לְשָׁנֵי: ״מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים״.
Rava further said to the Elders of Pumbedita: And I can say my reason and your reason. Your reason is that since Shabbat is established and permanent, i.e., it always occurs on the seventh day of the week, both in prayers and in kiddush one should recite: Who sanctifies Shabbat. It is not necessary for Israel to sanctify Shabbat, as it is permanently sanctified by God. Conversely, with regard to a Festival, as it is Israel who establishes it, as the Sages add extra days to certain months and establish years by intercalating them, one recites: Who sanctifies Israel and the seasons. This is Rava’s explanation of the reason for the ruling of the Elders of Pumbedita.
טַעְמָא דִידִי: צְלוֹתָא, דִּבְרַבִּים אִיתָא: ״מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל״. קִידּוּשׁ, דִּבְיָחִיד אִיתָא, בְּשַׁבָּת: ״מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת״, בְּיוֹם טוֹב: ״מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים״.
Rava continues: My reason is that in the case of prayer, which is in public, one recites: Who sanctifies Israel, in honor of the community. Conversely, for kiddush , which is recited by an individual alone on Shabbat, one says: Who sanctifies Shabbat, as Israel does not sanctify Shabbat. On a Festival one recites: Who sanctifies Israel and the seasons. In this case, Israel is mentioned, as its Sages sanctify the Festivals.
וְלָא הִיא, צְלוֹתָא בְּיָחִיד מִי לֵיתֵיהּ? וְקִידּוּשָׁא בְּרַבִּים מִי לֵיתֵיהּ? וְרָבָא סָבַר: זִיל בָּתַר עִיקָּר.
The Gemara rejects Rava’s reason: And that is not so. Is there not also the prayer recited by a person who is alone; and is there not also kiddush in public? The above distinction is rendered meaningless in practice. But Rava maintains: Follow the main practice of each mitzva. Prayer is primarily a communal activity, whereas kiddush is fundamentally the obligation of each individual.
עוּלָּא בַּר רַב נְחֵית קַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר כְּסָבֵי דְפוּמְבְּדִיתָא, וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי. אַלְמָא הֲדַר בֵּיהּ רָבָא. רַב נָתָן אֲבוּהּ דְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן נְחֵית קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא, אֲמַר כְּסָבֵי דְפוּמְבְּדִיתָא, וְשַׁבְּחֵיהּ רַב פָּפָּא.
The Gemara reports: Ulla bar Rav descended to lead the prayer service before Rava. He said the formula in accordance with the opinion of the Elders of Pumbedita, and Rava did not say anything to him. Apparently, Rava retracted his opinion and accepted the formula of the Elders of Pumbedita. Likewise, the Gemara relates: Rav Natan, father of Rav Huna, son of Rav Natan, descended to lead the prayer service before Rav Pappa and recited the liturgy in accordance with the opinion of the Elders of Pumbedita, and Rav Pappa praised him for his correct recitation.
אָמַר רָבִינָא: אֲנָא אִיקְּלַעִי לְסוּרָא קַמֵּיהּ דְּמָרִימָר, וּנְחֵית קַמֵּיהּ שְׁלוּחָא דְצִיבּוּרָא וַאֲמַר כְּסָבֵי דְפוּמְבְּדִיתָא, וַהֲווֹ מְשַׁתְּקִי לֵיהּ כּוּלֵּי עָלְמָא, אֲמַר לְהוּ: שִׁבְקוּהוּ הִילְכְתָא כְּסָבֵי דְפוּמְבְּדִיתָא, וְלָא הֲווֹ מְשַׁתְּקוּ לֵיהּ.
Ravina said: I happened to come to Sura before Mareimar, and the prayer leader descended before him and recited the liturgy in accordance with the opinion of the Elders of Pumbedita, and everyone tried to silence him, as they had never heard that version of the prayer before. Mareimar said to them: Leave him, as the halakha is in accordance with the opinion of the Elders of Pumbedita. And the people in attendance listened to him and no longer tried to silence the prayer leader, but allowed him to complete the prayer.
מַתְנִי׳ מָזְגוּ לוֹ כּוֹס שְׁלִישִׁי מְבָרֵךְ עַל מְזוֹנוֹ. רְבִיעִי גּוֹמֵר עָלָיו אֶת הַלֵּל, וְאוֹמֵר עָלָיו בִּרְכַּת הַשִּׁיר. בֵּין הַכּוֹסוֹת הַלָּלוּ, אִם רוֹצֶה לִשְׁתּוֹת — יִשְׁתֶּה, בֵּין שְׁלִישִׁי לִרְבִיעִי — לֹא יִשְׁתֶּה.
MISHNA: They poured for the leader of the seder the third cup of wine, and he recites the blessing over his food, Grace After Meals. Next, they pour him the fourth cup. He completes hallel over it, as he already recited the first part of hallel before the meal. And he also recites the blessing of the song at the end of hallel over the fourth cup. During the period between these cups, i.e., the first three cups established by the Sages, if one wishes to drink more he may drink; however, between the third cup and the fourth cup one should not drink.
גְּמָ׳ אֲמַר לֵיהּ רַב חָנָן לְרָבָא: שְׁמַע מִינַּהּ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן טְעוּנָה כּוֹס. אֲמַר לֵיהּ: אַרְבַּע כָּסֵי תִּיקְּנוּ רַבָּנַן דֶּרֶךְ חֵירוּת, כֹּל חַד וְחַד נַעֲבֵיד בֵּיהּ מִצְוָה.
GEMARA: Ran Ḥanan said to Rava: Since the mishna states that Grace After Meals must be recited over the third cup, learn from it that Grace After Meals requires a cup of wine. Rava said to him: This is no proof, for although the Sages instituted the drinking of four cups in the manner of freedom, once the four cups are in place, with each and every one of them we will perform a mitzva, despite the fact that they were not originally instituted for this purpose. After the Sages instituted these four cups, they attached a special mitzva to each one. However, this does not prove that there is an obligation to recite Grace After Meals over a cup of wine during the rest of the year.
רְבִיעִי גּוֹמֵר עָלָיו אֶת הַהַלֵּל וְאוֹמֵר עָלָיו בִּרְכַּת הַשִּׁיר.
We learned in the mishna that they pour the leader of the seder the fourth cup and he completes hallel over it, and he recites the blessing of the song at the end of hallel over that cup.