Talmud Builders

    Commentary page

    Pesachim 117a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Pesachim 117a

    Pesachim 117a. The full printed text of this folio side — 24 numbered segments, about 742 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    אחת היא כלומר תיבה אחת היא ואין התיבה נחלקת לשנים:

    הללו בהך גיסא בסוף שיטה ויה בתחלת שיטה האחרת:

    שיר שבתורה אז ישיר משה:

    ועל כל צרה שלא תבא עליהם לישנא מעליא הוא דנקט כלומר שאם חס ושלום תבוא צרה עליהן ויושעו ממנה אומרים אותו על גאולתן כגון חנוכה:

    כל תפלות כל מזמורים הפותחים בתפלה כגון תפלה לעני כי יעטוף (תהילים ק״ב:א׳):

    אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן מיציאת מצרים ועד דוד לא אמרו עליו הלל:

    ד"א פסלו של מיכה עומד בימי דוד בבכי באותו מקום וישראל אומרים הלל שכתוב בו כמוהם יהיו עושיהם וגו' אלא ודאי על הים נאמר תחלה ושוב לא פסק:

    ניצוח וניגון לעתיד לבא מקום שנאמר למנצח בנגינות מלעתיד הוא מדבר:

    4 more comments on this page.

    Rashi on Pesachim 117a · Sefaria

    Tosafot

    ה"ג שעומדים בבית ה' בחצרות בית אלהינו הללויה דבתריה ריש פירקא ולא גרסינן העומדים בבית ה' בלילות דאם כן ה"ל למינקט יברכך ה' מציון שזהו פסוק למעלה מהללויה ולא ה"ל למינקט שלשה פסוקים למעלה לכך נראה דגרסינן כדפרישית ולפי זה אנו צריכין לומר בו הללויה הללו את שם ה' הללו עבדי ה' שעומדים בבית ה' וגו' שלמעלה מזה אינו תחלת המזמור דלא יתכן שיהיה המזמור שני פסוקים ועוד דאמרי' במדרש קמ"ז מזמורים יש בספר תהלים כנגד שנות יעקב אלא הוא סופו של שיר המעלות הנה ברכו וגו' ואתי שפיר דקאמרינן לקמן רב אחא בר יעקב דמתחיל הלל הגדול מכי יעקב בחר לו יה דהוי תחלת המזמור דבע"א לא יתכן שהיה מתחיל הלל מאמצע המזמור:

    Tosafot on Pesachim 117a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    ענין דהללויה כסיה ידידיה דבור אחד הוא.

    ת"ש ידידיה נחלק לשנים לפיכך ידיד חול יה קודש:

    אמר ר"י בן לוי בעשרה דברים נאמר ספר תהלים בנצוח בנגון במשכיל במזמור בשיר באשרי בתפלה בתהלה בהודאה בהלל גדול שבכולן הללויה שכולל שם ושבח בבת אחת: ת"ר שיר שבתורה משה וישראל אמרוה בשעה שעמדו על הים הלל זה הללויה הללו עבדי ה' נביאים תקנוהו שיהו אומרין על כל פרק ועל כל צרה שנגאלין ממנה וכו' ר"מ אומר כל שירות שבתילים דוד אמרן כו' עד וכי פסל מיכה עומד בבכי וישראל אומרין שירה ופשוטה היא:

    תניא כל שיר האמור בתלים בלשון יחיד דוד אמרו בפני עצמו וכל האמור בלשון רבים כנגד צבור אמרו וכל האמור בנצוח בניגון לעתיד לבוא וכל האמור במשכיל על ידי תורגמן אמרו וכל האמור לדוד מזמור שרתה שכינה עליו ואחר כך מזמור וכל האמור מזמור לדוד אמר שירה ואח"כ שרתה עליו שכינה ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות וכו' עד אלא מתוך שמחה שנא' ועתה קחו לי מנגן וכו' וכן להלכה וכן לחלום טוב ואסיקנא כי הא דרבא מקמי דלפתח בשמעתא הוה אמר מילתא דבדיחותא קמי רבנן לבדוחי לביהו והדר הוה יתיב באימתא ופתח בשמעתא וכל שכן תלמיד דלא ליתיב אלא באימתא: ת"ר רבי אליעזר אומר הלל זה משה וישראל אמרוהו בשעה שעמד עליהם פרעה אמרו הן לא לנו משיבה רוח הקדש למעני למעני אעשה ר' יהושע אומר יהושע וישראל אמרוהו וכו' ר' אלעזר המודעי אומר דבורה וברק אמרוהו כו' ר' אלעזר בן עזריה אומר חנניה מישאל ועזריה אמרוהו כו' ר' יוסי הגלילי אומר מרדכי ואסתר אמרוהו וחכמים אומרים נביאים שביניהם תקנוהו שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שתבוא עליהן ולכשנגאלין אומרין אותו על גאולתן:

    Rabbeinu Chananel on Pesachim 117a · Sefaria

    Meiri

    Any individual who was in distress and was saved from it is permitted to fix [the recitation of] Hallel for himself on that day each year; however he should not recite a blessing over it. And so too is the law for any group. This was an ordinance of the prophets, to say it for any distress from which we have been saved.

    Meiri on Pesachim 117a · Sefaria · CC0

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה ה"ג שעומדים כו' דלא יתכן שיהא המזמור ב' פסוקים כו' עכ"ל ובספר תהלים שלפנינו יש מזמור שאין בו רק שני פסוקים הללו את ה' כל גוים וגו' וק"ל:

    בא"ד וא"ש דקאמרינן כו' דמתחיל הלל הגדול מכי יעקב בחר לו יה דהוי תחלת המזמור כו' עכ"ל ק"ק דאכתי קרא דכי יעקב בחר וגו' לא הוה תחלת המזמור אלא קרא דלקמיה הללויה כי טוב ה' וגו' וק"ל:

    Chidushei Halachot on Pesachim 117a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה שעומדים וכו' ועוד דאמרינן במדרש וכ"ה במס' סופרים פט"ז הלכה י"א ובירושל' פט"ז דשבת:

    Gilyon HaShas on Pesachim 117a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    וְגָדוֹל שֶׁבְּכֻלָּם, 'הַלְלוּיָהּ', שֶׁכּוֹלֵל שֵׁם וְשֶׁבַח בְּבַת אַחַת הקדים שם לשבח מפני הכבוד אף על גב דבתיבת 'הַלְלוּיָהּ' נרמז השבח קודם השם. ונראה לי בס"ד רמז הכתוב (תהלים קמז, א) 'הַלְלוּ יָהּ כִּי טוֹב זַמְּרָה אֱלֹהֵינוּ' פירוש 'הַלְלוּיָהּ' הוא טוֹב מכולם יען כי כולל זִמְרָה הוא השבח וגם שם אֱלֹהֵינוּ שהוא שם י"ה ולכן הוא כי טוב מכולם:

    וְעַל כָּל צָרָה וְצָרָה שֶׁלֹּא תָּבוֹא עֲלֵיהֶם פירש רש"י ז"ל 'לישנא מעליא נקט' ועוד נראה לי נקיט כן לומר שתיקנו לאומרו 'עַל כָּל פֶּרֶק וּפֶרֶק' וכוונו בזה שתהיה בו תועלת באמירתו גם כן בעבור עַל כָּל צָרָה שתהיה נגזרת בעולם שֶׁלֹּא תָּבוֹא עֲלֵיהֶם שיגאלו ממנה בשביל ההלל כי זכות זה של אמירת ההלל דוחה הצרה מעליהם וגם אם מוכרח שתבא עליהם יהיו נגאלים ממנה תכף.

    דָּבָר אַחֵר הֲרֵי פִּסְלוֹ שֶׁל מִיכָה עוֹמֵד בִּבְכִי, וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים אֶת הַהַלֵּל. עיין רש"י ורשב"ם ועיין מה שכתב מהרש"א והרי"ף ז"ל מהא דאמרו רבותינו ז"ל על פסוק 'וְעָבַר בַּיָּם צָרָה' (זכריה י, יא) עיין שם. ונראה לי בס"ד דפסלו של מיכה לא היה לו דין עבודה זרה דלא היו עובדים אותו אלא כמו ענין התרפים שבוטחים בו לידע ממנו עתידות ונסתרות, וכמו שכתבו רד"ק ורלב"ג ומהר"ש יפה והביא דבריהם כלי יקר על נביאים (שופטים יז, ה) יעוין שם. ולכן כשעבר בים לא הרגיש בו משה רבינו ע"ה על ידי רוח הקודש כי לא היה עבודה זרה שאם היה עבודה זרה היה מרגיש בו על ידי רוח הקודש וגם היה מעכב בהשראת שכינה וכמו שאמרו באסתר ע"ה (מגילה טו:) שנסתלקה ממנה שכינה כשנכנסה למקום שיש בו עבודה זרה. וגם מה שהיה בענין התרפים לא היו בוטחים בו הרבה בני אדם ולא היו נמשכים אחריו אלא רק מיכה היה בוטח בו, ולכן אף על פי שהיו ישראל אומרים בהלל 'כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם' (תהלים קטו, ח) דמקללים גם הבוטחים אף על פי שאין עובדים הנה ודאי מיכה לא היה אומר פסוק זה לקלל הבוטחים בו, אבל ישראל שכולם אין להם ידיעה עדיין מזה כלל היו אומרים 'כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם', אבל בזמן דוד המלך ע"ה נתפשט עניינו בישראל והיו רבים מישראל נמשכים אחריו לבטוח בו דוקא ולא לעבוד ח"ו ולפי זה כשאומרים באותו זמן 'כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם' הרי הם מקללים עצמן! ולכן בשלמא אם היה ההלל הזה נתקן לאומרו מזמן משה רבינו ע"ה אין להתפלא ולומר איך יקללו עצמן דהרי עתה הם בוטחים בזה, דיש לומר כיון דאמירת ההלל הזה היא מתוקנת מזמן משה רבינו ע"ה לא היו משנים ומבטלים תקנת משה רבינו ע"ה והיו מוכרחים לאומרו אף על פי שבאמירה זו נמצא מקללים עצמן, אבל אם נתקן אמירת ההלל בזמן דוד המלך ע"ה איך רצו לקבל תקנה חדשה זו לומר דברים שיצא מהם קללה לעצמן?!

    'נִצּוּחַ' וְ'נִגּוּן', לֶעָתִיד לָבוֹא הנה מהרש"א פירש טעם לניצוח ולא פירש טעם לניגון. ונראה לי בס"ד דלעתיד יתעלה ה'נִגּוּן' שיהיה מנגן בכינור של שמנה נימין וכמו שאמרו רבותינו ז"ל רבותינו ז"ל (ערכין יג:) על פסוק (תהלים יב, א) 'לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית' ופרשנו הטעם למספר שמנה רמז לבינה שהיא ספירה שמינית ואין אחיזה לחיצונים שם ומשם ימשך לנו שפע החירות, ולכן מזמורים שרמז בהם דברי דברים של העתיד לבוא אמרם 'נִצּוּחַ' וְ'נִגּוּן'. ומה שאמרו ' מַשְׂכִּיל ', עַל יְדֵי תֻּרְגְּמָן, נראה לי בס"ד 'מַשְׂכִּיל' אותיות שם כלי דהמתורגמן הוא כלי של הדרשן שבו משקה מים של הדרשה לרבים, וגם עוד צריך שיהיה המתורגמן משכיל להבין הדברים ולהבינן לרבים. ומה שאמרו ' לְדָוִד מִזְמוֹר ', מְלַמֵּד שֶׁשָׁרְתָה עָלָיו שְׁכִינָה ואחר כך אמר שירה, נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בזוהר (קדושים דף פד) דוד אחרא אית ליה לקב"ה דאיהו ממנא על כמה אוכלוסין עלאין ומשריין וכו' עיין שם והכוונה על בחינת המלכות שגם היא מכונית בשם דוד והוא סוד השכינה לכך דריש שפיר כאן 'לְדָוִד מִזְמוֹר' ו'מִזְמוֹר לְדָוִד' על השראת שכינה שגם היא מכונית בשם דוד.

    לְלַמֶּדְךָ, שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה, לֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. נראה לי בס"ד נקיט הקל תחלה כי עצבות מאיס מעצלות, והשחוק מאיס מעצבות, והקלות ראש מאיס משחוק, ודברים בטלים מאיסי מן קלות ראש כי על ידי דברים בטלים נמשך האדם לשקר ולשון הרע וליצנות שהם חמורים. ונראה לי בס"ד דדברים אלו דנקיט כאן נמשכים מן ארבעה יסודות, והיינו עצלות ועצבון מיסוד העפר, ודברים בטלים מיסוד הרוח כמו שאמרו (אונקלוס בראשית ב, ז) 'רוּחַ מְמַלְלָא', ושחוק מיסוד האש ולכן פני השוחק מתאדמים, וקלות ראש מיסוד המים רמז לדבר קל הוא עַל פְּנֵי הַמָּיִם דהמים קלים לרדוף. נמצא הם חמשה המעכבים השראת שכינה ובהעדרם תשרה שכינה על ידי שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, והיינו שִׂמְחָה אותיות חֲמִשָּׁה רמז לא תועיל השמחה אלא רק בהעדר חמשה דברים הנזכרים. ומה שאמרו ' וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה ' ' וְכֵן לַחֲלוֹם טוֹב ' נמצא השמחה תועיל להשראת שכינה ולחלום ונרמזו באותיות 'שִׂמְחָה' שהוא ראשי תיבות מ ועלת ש כינה ח לום ה לכה:

    הַלֵּל זֶה, מִי אֲמָרוֹ נראה לי בס"ד שואל הַלֵּל זֶה שאנחנו אומרים בכוס רביעי דמתחיל מן 'לֹא לָנוּ הֳ' לֹא לָנוּ' (תהלים קטו, א) אבל שני מזמורים ראשונים 'הַלְלוּיָהּ' ו'בְּצֵאת' (שם קיג-קיד) פשיטא ליה דמשה רבינו ע"ה וישראל אמרום, ולזה מביא דברי התנאים דיש אומרים גם זה אמרו משה וישראל ויש אומרים יהושע וישראל ויש אומרים דבורה וברק. ומה שאמרו הֵם אָמְרוּ : ' לֹא לָנוּ הֳ' לֹא לָנוּ ' נראה לי דקריעת ים סוף היתה בלילה וכן מפלת חיל סיסרא בלילה דהכוכבים נלחמו וכן מפלת חיל סנחריב בלילה וכן בהמן 'בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ' (אסתר ו, א) ולכן כולם אמרו פסוק זה ' לֹ א לָ נוּ יְ יָ' שהוא ראשי תיבות 'לֵיל' שהתחילו מן פסוק זה והם אמרו 'כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד' והשיב 'לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה' למען שם הנכתב ולמען שם הנקרא כי השם נכתב בי"ה ונקרא באל"ף דל"ת. ומה שאמרו יהושע וישראל אמרוהו לכן כפלו הדברים 'לֹא לָנוּ לֹא לָנוּ' דרמזו על ל"א מלכי כנען והשרים שלהם שגם הם ל"א, וזהו לֹא לָנוּ רוצה לומר ל"א מלכים יהיו לנו כמו שנאמר (במדבר יד, ט) 'כִּי לַחְמֵנוּ הֵם וַהֳ' אִתָּנוּ' לכך הזכיר ה' בין ל"א השרים של מעלה ובין ל"א מלכים אשר תחת ידם, ואף על גב דההלל אומרים אותו אחר גאולתם מן הצרה הנה הם יודעים שעתידין לבא לידי צרה אחרת אחרי זה ולכן אומרים לא לנו וכו' דמבקשים על צרה האחרת ולומר כמו שעשית בזאת הצרה כן תעשה בצרה אחרת וכולם כונתם הוא על דרך זה. " וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ " (שמואל ב' ז, ט), תָּנִי רַב יוֹסֵף : זֶה שֶׁאוֹמְרִים : " מָגֵן דָּוִד " [קיז:] הקשה הרי"ף והלא אין אומרים מגן יצחק מגן יעקב אלא 'מָגֵן אַבְרָהָם' ולכן הוה ליה למימר כְּשֵׁם 'הַגָּדוֹל' אֲשֶׁר בָּאָרֶץ דקאי על אברהם דוקא יעוין שם. ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו ז"ל (בשער הכונות בדרושי ראש השנה דרוש וא"ו) כי ג' פעמים 'אל' שהוא סוד מָגֵן [31×3=93] הן הן סוד ג' פעמים 'אל' שיש בְּאֱלֹקֵי אַבְרָהָם, אֱלֹקֵי יִצְחָק וֵאלֹקֵי יַעֲקֹב כי מן ג' פעמים 'אל אל אל' שבג' פעמים אֱלֹקֵי אֱלֹקֵי אֱלֹקֵי נמשכה הארתם למלכות ונעשית 'מָגֵן' עד כאן דבריו יעיין שם באורך. נמצא שם מָגֵן כלול מן ג' פעמים אֱלֹקֵי האמורים באבות אך לא יבא כנגד שלשתם ממש כי נשאר אותיות י"ה ולזה אמר וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּ שֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ בכף הדמיון שהוא לקוח מן שלשה שמות של אֱלֹקֵי האמורים בגדולים שהם אַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקֹב, ולזה אמר זה שאומרים 'מָגֵן דָּוִד'. ברם עדיין יש לדקדק למה נקיט האי לישנא ' זֶה שֶׁאוֹמְרִים ' והוה ליה למימר 'זֶה מָגֵן דָּוִד'? ונראה לי בס"ד בהקדים מה שמקשים למה אמר 'זֶה שֶׁאוֹמְרִים מָגֵן דָּוִד' והוה ליה למימר ' זֶה אֱלֹקֵי דָּוִד ' ככתוב בדברי הימים (מלכים ב' כ, ה) במכתב ששלח אליהו הנביא זכור לטוב ליהורם בן יהושפט שאמר 'כֹּה אָמַר הֳ' אֱלֹקֵי דָּוִד אָבִיךָ' דנמצא נאמר בו אֱלֹקֵי דָּוִד כמו שנאמר באבות? ותרצו דהנביא אמר כן ולא כל ישראל, ועיין בספר שרש יעקב. ואנא עבדא אמרתי זה דוחק דלמה יגרע מאמר הנביא שאומר ברוח הקודש מן מאמר אישי ישראל?! ואמרתי לתרץ בס"ד דעיקר החשיבות והמעלה בזה הוא כאשר אומרים כן במטבע ברכות או בתפילה שאומרים זה בתמידות, ולא בסיפור דברים. ומה שנאמר בדברי הימים היה דרך סיפור. והנה לתירוץ המפרשים דתלו המעלה והחשיבות באמירה של רבים בזה יתיישב דקדוק אשר דקדקנו דלהכי נקיט רב יוסף בהאי לישנא זֶה שֶׁאוֹמְרִים ' מָגֵן דָּוִד ', פירוש שרבים אומרים 'זֶה' לאפוקי 'אֱלֹקֵי דָּוִד' בדברי הימים דאמירה זו היא מפי יחיד. וגם לפי התירוץ שתרצתי בס"ד יתיישב דקדוק דאמר זֶה שֶׁאוֹמְרִים בתמידות במטבע ברכות, מה שאין כן 'אֱלֹקֵי דָּוִד' אשר בדברי הימים אין זו אמירה תמידית במטבע ברכה אלא הוא סיפור מעשה שהיה ששלח לו מכתב בלשון זה. והנה לפי דברי רבינו האר"י ז"ל כי שם מָגֵן נבנה מן ג' שמות אֱלֹקֵי, הנה בזה יובן בס"ד מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים פד, יא) 'בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹקַי' כי ידוע שהתיבה נקראת 'בית' וכמו שאמרו בספר יצירה שלשה אבנים בונות ששה בתים ארבעה אבנים בונות כ"ד בתים וכו'. וזהו 'בְּבֵית אֱלֹקַי' רוצה לומר בתיבה של אֱלֹקַי שאקח תיבת מָגֵן שהיא לקוחה מן תיבת אֱלֹקֵי האמורה באבות. ובמדרש שוחר טוב (מדרש שוחר טוב טז, ו) איתא על פי זה אמר דוד המלך אין לי לישב עם הגדולים אמתין לי עם הקטנים. יהא אברהם יצחק ויעקב בקיטון ומשה ואהרן בטרקלין ואני בסף זהו שאמר 'בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹקַי'. ובמקום אחר פרשתי בס"ד הכוונה כי אברהם יצחק ויעקב הם בחג"ת [חסד, גבורה, תפארת] ומשה ואהרן נצח והוד, ודוד במלכות שהיא סופא דכל דרגין והיא בסוד שער ודלת לכן הזכיר האבות במושב הקיטון שהוא חדר לפנים מטרקלין כי מן טרקלין נכנסין לקיטון ומשה ואהרן במושב הטרקלין כי מן נצח והוד נכנסין לחג"ת והוא בסף, דהמלכות היא בסוד שער. ולפי האמור כאן נפרש דברי המדרש בענין אחר כי דוד המלך ע"ה לא זכה לתואר אֱלֹקַי שהוא נזכר בתחילת הברכה אלא זכה לתואר מָגֵן הנזכר בסוף הברכה לכן אמר אני בסף.

    Ben Yehoyada on Pesachim 117a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Pesachim, daf 117, Amud Aleph, about 742 words in 24 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 24 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 123 words

      Opens “אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״הַלְלוּיָהּ״…”

    2. Segment 28 words

      Opens “אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״מֶרְחָב יָהּ״ לְרַב חִסְדָּא, מַאי?…”

    3. Segment 317 words

      Opens “אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״יְדִידְיָהּ״ לְרַב, מַאי? תָּא שְׁמַע,…”

    4. Segment 421 words

      Opens “אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״הַלְלוּיָהּ״ לְרַב, מַאי? תָּא שְׁמַע,…”

    5. Segment 515 words

      Opens “וּפְלִיגָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי…”

    6. Segment 633 words

      Opens “ופְלִיגָא דִּידֵיהּ אַדִּידֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן…”

    7. Segment 742 words

      Opens “אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שִׁיר שֶׁבַּתּוֹרָה,…”

    8. Segment 826 words

      Opens “תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כׇּל תּוּשְׁבָּחוֹת…”

    9. Segment 936 words

      Opens “הַלֵּל זֶה מִי אֲמָרוֹ? רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר,…”

    10. Segment 1011 words

      Opens “דָּבָר אַחֵר: פִּסְלוֹ שֶׁל מִיכָה עוֹמֵד בִּבְכִי,…”

    11. Segment 1143 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל שִׁירוֹת וְתוּשְׁבָּחוֹת שֶׁאָמַר דָּוִד…”

    12. Segment 1232 words

      Opens “״נִיצּוּחַ״ וְ״נִיגּוּן״ — לֶעָתִיד לָבֹא. ״מַשְׂכִּיל״ —…”

    13. Segment 1339 words

      Opens “לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה, לֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת…”

    14. Segment 1414 words

      Opens “אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: וְכֵן לִדְבַר…”

    15. Segment 1536 words

      Opens “אִינִי?! וְהָאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: כׇּל…”

    16. Segment 168 words

      Opens “לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּרַבָּה, הָא —…”

    17. Segment 1733 words

      Opens “וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא בְּרַבָּה, וְלָא…”

    18. Segment 1848 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: הַלֵּל זֶה מִי אֲמָרוֹ? רַבִּי…”

    19. Segment 1977 words

      Opens “רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: דְּבוֹרָה וּבָרָק אֲמָרוּהוּ…”

    20. Segment 2027 words

      Opens “וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶן תִּיקְּנוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל…”

    21. Segment 2135 words

      Opens “אָמַר רַב חִסְדָּא: ״הַלְלוּיָהּ״ — סוֹף פִּירְקָא.…”

    22. Segment 2246 words

      Opens “אָמַר רַב חָנִין בַּר רָבָא: הַכֹּל מוֹדִים…”

    23. Segment 2330 words

      Opens “קָרָאֵי מוֹסִיפִין אַף אֶת אֵלּוּ: ״מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ…”

    24. Segment 2442 words

      Opens “נֵימָא כְּתַנָּאֵי: עַד הֵיכָן הוּא אוֹמֵר? בֵּית…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs

      Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…

      Source: Pesachim 117a · Segment 19 — “…לָנוּ״, וּמְשִׁיבָה וְכוּ׳. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Pesachim 117a · Segment 7 — “…רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שִׁיר שֶׁבַּתּוֹרָה, מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל אֲמָרוּהוּ…

    Original text

    אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״הַלְלוּיָהּ״ וְ״כֵסְיָהּ״ וִ״ידִידְיָה״ — אַחַת הֵן. רַב אָמַר: ״כֵּסְיָהּ״ וּ״מֶרְחַבְיָהּ״ — אַחַת הֵן. רַבָּה אָמַר: ״מֶרְחַבְיָהּ״ בִּלְבַד.

    The mishna states that we will say before Him: Halleluya . The Gemara discusses the meaning of this term. Rav Ḥisda said that Rabbi Yoḥanan said: The word halleluya and the word kesya (Exodus 17:16) and the name Yedidya (II Samuel 12:25) are each regarded as a single word, not an amalgamation of two smaller words, i.e., Hallelu - ya . Rav said that kesya and merḥavya (Psalms 118:5) are single words. Rabba said: Only merḥavya is a single word; the others are two words.

    אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״מֶרְחָב יָהּ״ לְרַב חִסְדָּא, מַאי? תֵּיקוּ.

    A dilemma was raised before the Sages: According to the opinion of Rav Ḥisda, what is the status of merḥavya ? Is it counted as two words or one? This dilemma was raised because Rav Ḥisda himself did not mention this term. No answer was found for this dilemma, and therefore the Gemara states: Let it stand unresolved.

    אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״יְדִידְיָהּ״ לְרַב, מַאי? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב: ״יְדִידְיָהּ״ נֶחְלָק לִשְׁנַיִם, לְפִיכָךְ: יְדִיד חוֹל, יָהּ קוֹדֶשׁ.

    Another dilemma was raised before the Sages: According to the opinion of Rav, what is the status of the name Yedidya? The Gemara answers: Come and hear, as Rav said explicitly: Yedidya is divided into two separate names. Therefore, yedid is a mundane word, whereas ya is a sacred name, which must be treated respectfully like the other sacred names of God.

    אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״הַלְלוּיָהּ״ לְרַב, מַאי? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב: חֲזֵינָא תִּילֵּי דְּבֵי חַבִּיבָא דִּכְתִיב בְּהוּ ״הַלְלוּ״ בְּחַד גִּיסָא, וְ״יָהּ״ בְּחַד גִּיסָא.

    A dilemma was raised before the Sages: According to the opinion of Rav, what is the status of halleluya ? Is it one word or two? The Gemara answers: Come and hear, as Rav said: I saw a book of Psalms in the study hall of my uncle, Rabbi Ḥiyya, in which the word hallelu is written on one side, at the end of a line, and ya was written on one side, at the beginning of the next line. This shows that the word halleluya can indeed be split in two.

    וּפְלִיגָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי ״הַלְלוּיָהּ״? הַלְּלוּהוּ בְּהִלּוּלִים הַרְבֵּה.

    The Gemara comments: This opinion disputes that of Rabbi Yehoshua ben Levi, as Rabbi Yehoshua ben Levi said: What is the meaning of the word halleluya ? It means praise Him [ halleluhu ] with many praises [ hillulim ]. According to this opinion, the ya at the end of the word is a superlative, not a divine name.

    ופְלִיגָא דִּידֵיהּ אַדִּידֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁל שֶׁבַח נֶאֱמַר סֵפֶר תְּהִלִּים: בְּ״נִיצּוּחַ״, בְּ״נִגּוּן״, בְּ״מַשְׂכִּיל״, בְּ״מִזְמוֹר״, בְּ״שִׁיר״, בְּ״אַשְׁרֵי״, בִּ״תְהִלָּה״, בִּ״תְפִלָּה״, בְּ״הוֹדָאָה״, בְּ״הַלְלוּיָהּ״. גָּדוֹל מִכּוּלָּן ״הַלְלוּיָהּ״, שֶׁכּוֹלֵל שֵׁם וָשֶׁבַח בְּבַת אַחַת.

    The Gemara adds: This statement of Rabbi Yehoshua ben Levi disagrees with another ruling that he himself issued, as Rabbi Yehoshua ben Levi said: The book of Psalms is said by means of ten expressions of praise: By nitzuaḥ , niggun , maskil , mizmor , shir , ashrei , tehilla , tefilla , hoda’a , and halleluya . He continues: The greatest of them all is halleluya , as it includes God’s name and praise at one time. This statement indicates that Rabbi Yehoshua ben Levi considers halleluya to be a combination of two words, one of which is the name of God.

    אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שִׁיר שֶׁבַּתּוֹרָה, מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל אֲמָרוּהוּ בְּשָׁעָה שֶׁעָלוּ מִן הַיָּם. וְהַלֵּל זֶה מִי אֲמָרוֹ? נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶן תִּקְּנוּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִין אוֹתוֹ עַל כׇּל פֶּרֶק וּפֶרֶק, וְעַל כׇּל צָרָה וְצָרָה שֶׁלֹּא תָּבֹא עֲלֵיהֶן. וְלִכְשֶׁנִּגְאָלִין, אוֹמְרִים אוֹתוֹ עַל גְּאוּלָּתָן.

    Rav Yehuda said that Shmuel said: The song in the Torah, i.e., the Song at the Sea (Exodus 15:1–19), Moses and the Jewish people recited it when they ascended from the sea. The Gemara asks: And who said this hallel mentioned in the mishna, Psalms 113–118? The Gemara answers: The Prophets among them established this hallel for the Jewish people, that they should recite it on every appropriate occasion; and for every trouble, may it not come upon them, they recite the supplications included in hallel . When they are redeemed, they recite it over their redemption, as hallel includes expressions of gratitude for the redemption.

    תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כׇּל תּוּשְׁבָּחוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּסֵפֶר תְּהִלִּים כֻּלָּן דָּוִד אֲמָרָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּלּוּ תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי״ — אַל תִּיקְרֵי ״כׇּלּוּ״, אֶלָּא ״כׇּל אֵלּוּ״.

    It was taught in a baraita that Rabbi Meir would say: All the praises stated in the book of Psalms were recited by David, as it is stated: “The prayers of David, son of Yishai, are ended [ kalu ]” (Psalms 72:20). Do not read kalu ; rather, read kol elu , all of these, which indicates that the entire book of Psalms consists of the prayers of King David.

    הַלֵּל זֶה מִי אֲמָרוֹ? רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֶלְעָזָר בְּנִי אוֹמֵר: מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל אֲמָרוּהוּ בְּשָׁעָה שֶׁעָלוּ מִן הַיָּם. וַחֲלוּקִין עָלָיו חֲבֵירָיו לוֹמַר שֶׁדָּוִד אֲמָרוֹ. וְנִרְאִין דְּבָרָיו מִדִּבְרֵיהֶן. אֶפְשָׁר יִשְׂרָאֵל שָׁחֲטוּ אֶת פִּסְחֵיהֶן וְנָטְלוּ לוּלְבֵיהֶן וְלֹא אָמְרוּ שִׁירָה?!

    The Gemara clarifies: According to those who dispute Rabbi Meir’s claim that the entire book of Psalms was composed by King David, who recited this hallel ? Rabbi Yosei says: My son Elazar says that Moses and the Jewish people recited it when they ascended from the sea. And his colleagues dispute him, saying that it was recited by King David. And the statement of my son, Elazar, appears more accurate than their statement. The reason is as follows: Is it possible that the Jewish people slaughtered their Paschal lambs and took and waved their lulavim all those generations without reciting a song? Rather, the Jews must have recited a song each year. Since it is the custom to sing hallel nowadays, it is evidently an ancient institution.

    דָּבָר אַחֵר: פִּסְלוֹ שֶׁל מִיכָה עוֹמֵד בִּבְכִי, וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים אֶת הַהַלֵּל?

    Alternatively, is it possible that Micah’s idol stood in tears, and the Jewish people were reciting hallel before it? The reference is to the idol of Micah, which was still standing in the days of David (see Judges 17). The Gemara states that the idol was crying, as a euphemism for its laughter, to avoid shaming the Jewish people ( ge’onim ). The point is that the Jews would not have chanted: “They who make them shall be like them” (Psalms 115:8) at a time that they were worshipping idols. Rather, hallel must be older than that, and it dates back to the Song at the Sea.

    תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל שִׁירוֹת וְתוּשְׁבָּחוֹת שֶׁאָמַר דָּוִד בְּסֵפֶר תְּהִלִּים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כְּנֶגֶד עַצְמוֹ אֲמָרָן. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כְּנֶגֶד צִיבּוּר אֲמָרָן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יֵשׁ מֵהֶן כְּנֶגֶד צִיבּוּר וְיֵשׁ מֵהֶן כְּנֶגֶד עַצְמוֹ. הָאֲמוּרוֹת בִּלְשׁוֹן יָחִיד — כְּנֶגֶד עַצְמוֹ, הָאֲמוּרוֹת בִּלְשׁוֹן רַבִּים — כְּנֶגֶד צִיבּוּר.

    The Sages taught in a baraita that with regard to all the songs and praise that David recited in the book of Psalms, Rabbi Eliezer says: David said them about himself. They were the praises of an individual that were later transmitted to the community. Rabbi Yehoshua says: He originally said them about the community. He composed all of the psalms for the people, including those he wrote about himself. And the Rabbis say: There are among these psalms some that are about the community, and there are among these psalms some that are about himself. The Rabbis clarify their opinion: The psalms that are stated in the singular form are about himself, and those stated in the plural form are about the community.

    ״נִיצּוּחַ״ וְ״נִיגּוּן״ — לֶעָתִיד לָבֹא. ״מַשְׂכִּיל״ — עַל יְדֵי תּוּרְגְּמָן. ״לְדָוִד מִזְמוֹר״ — מְלַמֵּד שֶׁשָּׁרְתָה עָלָיו שְׁכִינָה וְאַחַר כָּךְ אָמַר שִׁירָה. ״מִזְמוֹר לְדָוִד״ — מְלַמֵּד שֶׁאָמַר שִׁירָה וְאַחַר כָּךְ שָׁרְתָה עָלָיו שְׁכִינָה.

    The Gemara continues to discuss the book of Psalms. If a psalm begins with the terms nitzuaḥ or niggun , this indicates that its praise will be fulfilled in the future. Psalms that begin with the word maskil were delivered by means of a disseminator, a spokesman in a public address. The lecturer would speak softly, followed by a repetition of his discourse in the disseminator’s louder voice, so that everyone could hear. If a psalm begins: Of David a psalm, this teaches that the Divine Presence rested upon him first and afterward he recited the song. However, if a psalm opens with: A psalm of David, this teaches that he first recited the song, and afterward the Divine Presence rested upon him.

    לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה, לֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה׳״.

    The Gemara adds: Incidentally, this serves to teach you that the Divine Presence rests upon an individual neither from an atmosphere of laziness, nor from an atmosphere of sadness, nor from an atmosphere of laughter, nor from an atmosphere of frivolity, nor from an atmosphere of idle chatter, but rather from an atmosphere imbued with the joy of a mitzva. As it is stated with regard to Elisha, after he became angry at the king of Israel, his prophetic spirit left him until he requested: “But now bring me a minstrel; and it came to pass when the minstrel played, that the hand of the Lord came upon him” (II Kings 3:15).

    אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה. אָמַר רַב נַחְמָן: וְכֵן לַחֲלוֹם טוֹב.

    Rav Yehuda said that Rav said: And, so too, one should be joyful before stating a matter of halakha . Rav Naḥman said: And, so too, one should be joyful before going to sleep, to ensure he will have a good dream.

    אִינִי?! וְהָאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: כׇּל תַּלְמִיד חָכָם הַיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ וְאֵין שִׂפְתוֹתָיו נוֹטְפוֹת מַר — תִּכָּוֶינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נוֹטְפוֹת מוֹר עוֹבֵר״. אַל תִּקְרֵי ״שׁוֹשַׁנִּים״, אֶלָּא ״שֶׁשּׁוֹנִים״. אַל תִּקְרֵי ״מוֹר עוֹבֵר״, אֶלָּא ״מַר עוֹבֵר״.

    The Gemara asks: Is that so, that one should introduce matters of halakha joyfully? Didn’t Rav Giddel say that Rav said: Any Torah scholar who sits before his teacher and his lips are not dripping with bitterness due to fear of his teacher, those lips shall be burned, as it is stated: “His lips are as lilies [ shoshanim ] dripping with flowing myrrh [ notefot mor over ]” (Song of Songs 5:13). He interpreted homiletically: Do not read it as shoshanim , lilies; rather, read it as sheshonim , who are studying. Likewise, do not read it as mor over , flowing myrrh; rather, read it as mar over , flowing bitterness. In other words, lips that are studying Torah must be full of bitterness.

    לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּרַבָּה, הָא — בְּתַלְמִידָא.

    The Gemara explains: This is not difficult; there is no contradiction here, as this statement, which teaches that one should introduce matters of halakha joyfully, is referring to a rabbi, and that statement, which teaches that one must be filled with bitterness, is referring to a student, who must listen to his teacher with trepidation.

    וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא בְּרַבָּה, וְלָא קַשְׁיָא: הָא — מִקַּמֵּי דְּפָתַח, וְהָא — לְבָתַר דְּפָתַח. כִּי הָא דְּרַבָּה, מִקַּמֵּי דְּפָתַח לְהוּ לְרַבָּנַן, אָמַר מִילְּתָא דִּבְדִיחוּתָא וּבָדְחוּ רַבָּנַן, וּלְבַסּוֹף יָתֵיב בְּאֵימְתָא, וּפָתַח בִּשְׁמַעְתָּא.

    And if you wish, say instead that this and that are referring to a rabbi, and it is not difficult. This statement, where it is taught that one must be joyful, is before one begins teaching; that statement, where it is taught that he must be filled with bitterness and trepidation, is after he already began teaching halakha . The Gemara adds: That explanation is like that practice of Rabba’s. Before he began teaching halakha to the Sages, he would say some humorous comment, and the Sages would be cheered. Ultimately, he sat in trepidation and began teaching the halakha .

    תָּנוּ רַבָּנַן: הַלֵּל זֶה מִי אֲמָרוֹ? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל אֲמָרוּהוּ בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ עַל הַיָּם. הֵם אָמְרוּ: ״לֹא לָנוּ ה׳ לֹא לָנוּ״, מְשִׁיבָה רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ וְאָמְרָה לָהֶן: ״לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יְהוֹשֻׁעַ וְיִשְׂרָאֵל אֲמָרוּהוּ בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ עֲלֵיהֶן מַלְכֵי כְנַעַן. הֵם אָמְרוּ: ״לֹא לָנוּ״, וּמְשִׁיבָה וְכוּ׳:

    The Sages taught: This hallel , who initially recited it? Rabbi Eliezer says: Moses and the Jewish people recited it when they stood by the sea. They said: “Not to us, God, not to us, but to Your name give glory” (Psalms 115:1). The Divine Spirit responded and said to them: “For My own sake, for My own sake, will I do it” (Isaiah 48:11). Rabbi Yehuda says: Joshua and the Jewish people recited it when they defeated the kings of Canaan who stood against them (see Joshua 12:7–24). They said: Not to us, and the Divine Spirit responded: For My own sake.

    רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: דְּבוֹרָה וּבָרָק אֲמָרוּהוּ בְּשָׁעָה שֶׁעָמַד עֲלֵיהֶם סִיסְרָא. הֵם אָמְרוּ: ״לֹא לָנוּ״, וְרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ מְשִׁיבָה וְאוֹמֶרֶת לָהֶם: ״לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה״. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: חִזְקִיָּה וְסִייעָתוֹ אֲמָרוּהוּ בְּשָׁעָה שֶׁעָמַד עֲלֵיהֶם סַנְחֵרִיב. הֵם אָמְרוּ: ״לֹא לָנוּ״, וּמְשִׁיבָה וְכוּ׳. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה אֲמָרוּהוּ בְּשָׁעָה שֶׁעָמַד עֲלֵיהֶם נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע. הֵם אָמְרוּ: ״לֹא לָנוּ״, וּמְשִׁיבָה וְכוּ׳. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר אֲמָרוּהוּ בְּשָׁעָה שֶׁעָמַד עֲלֵיהֶם הָמָן הָרָשָׁע. הֵם אָמְרוּ: ״לֹא לָנוּ״, וּמְשִׁיבָה וְכוּ׳.

    Rabbi Elazar HaModa’i says: Deborah and Barak recited it when Sisera stood against them (see Judges 4–5). They said: Not to us, and the Divine Spirit responded and said to them: For My own sake, for My own sake, will I do it. Rabbi Elazar ben Azarya says: Hezekiah and his company recited it when Sennacherib stood against them (see II Kings 18–19). They said: Not to us and the Divine Spirit responded: For My own sake. Rabbi Akiva says: Hananiah, Mishael, and Azariah recited it when the wicked Nebuchadnezzar stood against them (see Daniel 3). They said: Not to us, and the Divine Spirit responded: For My own sake. Rabbi Yosei HaGelili says: Mordecai and Esther recited it when the wicked Haman stood against them. They said: Not to us, and the Divine Spirit responded: For My own sake (see the book of Esther).

    וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶן תִּיקְּנוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים אוֹתוֹ עַל כׇּל פֶּרֶק וּפֶרֶק וְעַל כׇּל צָרָה וְצָרָה שֶׁלֹּא תָּבֹא עֲלֵיהֶם לְיִשְׂרָאֵל. וְלִכְשֶׁנִּגְאָלִין, אוֹמְרִים אוֹתוֹ עַל גְּאוּלָּתָן.

    And the Rabbis say that hallel was not established for any specific event, but the Prophets among them instituted that the Jewish people should recite it on every appropriate occasion, and for every trouble, may it not come upon the Jewish people. When they are redeemed, they recite it over their redemption.

    אָמַר רַב חִסְדָּא: ״הַלְלוּיָהּ״ — סוֹף פִּירְקָא. רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר: ״הַלְלוּיָהּ״ — רֵישׁ פִּירְקָא. אָמַר רַב חִסְדָּא: חֲזֵינָא לְהוּ לְתִילֵּי דְּבֵי רַב חָנִין בַּר רַב דִּכְתִיב בְּהוּ ״הַלְלוּיָהּ״ בְּאֶמְצַע פִּירְקָא. אַלְמָא מְסַפְּקָא לֵיהּ.

    The Gemara continues to discuss the term halleluya . Rav Ḥisda said: The halleluya stated in the final verse in several Psalms signifies the end of a chapter. Rabba bar Rav Huna said: Halleluya marks the start of a new chapter, the beginning of the next psalm. Rav Ḥisda said: I saw a book of Psalms in the study hall of Rav Ḥanin bar Rav, in which it is written halleluya in the middle of the chapter, i.e., between the chapters, neither at the start of one psalm nor at the end of the next. Apparently, Rav Ḥanin bar Rav was uncertain where the word belonged.

    אָמַר רַב חָנִין בַּר רָבָא: הַכֹּל מוֹדִים בִּ״תְהִלַּת ה׳ יְדַבֶּר פִּי וִיבָרֵךְ כׇּל בָּשָׂר שֵׁם קׇדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד (הַלְלוּיָהּ)״, ״הַלְלוּיָהּ״ דְּבָתְרֵיהּ — רֵישׁ פִּירְקָא. ״רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעָס שִׁנָּיו יַחֲרֹק וְנָמָס תַּאֲוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד״, ״הַלְלוּיָהּ״ דְּבָתְרֵיהּ — רֵישׁ פִּירְקָא. וְ״שֶׁעוֹמְדִים בְּבֵית ה׳״, ״הַלְלוּיָהּ״ דְּבָתְרֵיהּ — רֵישׁ פִּירְקָא.

    Rav Ḥanin bar Rava said: Everyone concedes with regard to the verse: “My mouth shall speak the praise of the Lord; and let all flesh bless His holy name forever and ever” (Psalms 145:21), that the halleluya that follows, the opening word of the subsequent psalm, marks the start of the next chapter, not the conclusion of the previous one. Likewise, with regard to the verse: “The wicked shall see and be vexed; he shall gnash with his teeth, and melt away; the desire of the wicked shall perish” (Psalms 112:10), the halleluya that follows it, is the start of the next chapter. And similarly, with regard to: “You who stand in the house of the Lord” (Psalms 135:2) the halleluya that follows it, in verse 3, signifies the start of the next chapter.

    קָרָאֵי מוֹסִיפִין אַף אֶת אֵלּוּ: ״מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה עַל כֵּן יָרִים רֹאשׁ״, ״הַלְלוּיָהּ״ דְּבָתְרֵיהּ — רֵישׁ פִּירְקָא. ״רֵאשִׁית חׇכְמָה יִרְאַת ה׳ שֵׂכֶל טוֹב לְכׇל עוֹשֵׂיהֶם״, ״הַלְלוּיָהּ״ דְּבָתְרֵיהּ — רֵישׁ פִּירְקָא.

    Those Sages who were expert in the verses of the Bible add these too: “He will drink of the brook in the way; therefore will he lift up the head” (Psalms 110:7); the halleluya that follows it, the first word of the subsequent psalm, is the start of the next chapter. With regard to the verse: “The fear of God is the beginning of wisdom; a good understanding have all they who practice them; His praise endures forever” (Psalms 111:10), the halleluya that follows it, marks the start of the next chapter.

    נֵימָא כְּתַנָּאֵי: עַד הֵיכָן הוּא אוֹמֵר? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: עַד ״אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה״, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עַד ״חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם״. וְתַנְיָא אִידַּךְ, עַד הֵיכָן הוּא אוֹמֵר? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: עַד ״בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם״. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עַד ״לֹא לָנוּ ה׳ לֹא לָנוּ״.

    The Gemara suggests: Let us say it is parallel to a dispute between the tanna’im , as we learned in the mishna: Until where does one recite hallel ? Beit Shammai say: Until “A joyful mother of children, halleluya ” (Psalms 113:9). And Beit Hillel say: Until “The flint into a fountain of waters” (Psalms 114:8). And it was taught in another source, a baraita : Until where does one recite hallel ? Beit Shammai say: Until “When Israel came forth out of Egypt” (Psalms 114:1), the beginning of the first passage after “A joyful mother of children, halleluya .” And Beit Hillel say: Until “Not to us, God, not to us” (Psalms 115:1), which follows “the flint into a fountain of waters.”