Talmud Builders

    Commentary page

    Megillah 22b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Megillah 22b

    Megillah 22b. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 404 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    מיפק לא נפקי הלכך לפניה בריך גזירה משום הנכנסין כדאמרינן לעיל לאחריה לא בריך דלא חייש ליוצאין:

    זה הכלל כל שיש בו ביטול מלאכה לעם במה שהן מאחרין בבית הכנסת:

    כגון תענית צבור שמותר במלאכה רוב תענית צבור מותרין במלאכה חוץ משל גשמים אמצעיים ואחרונים:

    ותשעה באב נמי מותר במלאכה אלא במקום שנהגו:

    ראשי חדשים אין בו ביטול מלאכה כל כך שאין הנשים עושות מלאכה בהן והכי נמי אמרינן במס' ראש השנה (ד' כג.) גבי משואות משום ביטול מלאכה לעם שני ימים ושמעתי מפי מורי הזקן ז"ל שניתנה להם מצוה זו בשביל שלא פירקו נזמיהן בעגל (תוספות. ואני מצאתי בפרק מ"ה דברייתא דרבי אליעזר שמעו הנשים ולא רצו ליתן נזמיהן לבעליהן אלא אמרו להן אתם רוצים לעשות פסל ומסכה שאין בו כח להציל ונתן הקב"ה שכרן של נשים בעולם הזה שיהו משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים ולעוה"ב הן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים שנאמר תתחדש כנשר נעורייכי ע"כ) ומקרא מסייעו דכתיב אשר נסתרת שם ביום המעשה (שמואל א כ׳:י״ט) ותרגם יונתן ביומא דחולא והתם נמי גבי ר"ח קאי דקאמר ליה מחר חודש וקרי ליה לערב ר"ח יום המעשה אלמא ראש חדש לאו יום המעשה הוא ומועד נמי לאו ביטול מלאכה לעם שהרי באין לבית הכנסת יותר מימות החול לפי שאין עושין בו מלאכה אלא בדבר האבד:

    ולרב אשי דאמר זה הכלל דמתני' לאתויי נמי תשעה באב דאית ביה מוסף תפלת עננו:

    מתני' מני כו' חל להיות כו' גבי תשעה באב תניא לה בשמעתא בתרייתא דמס' תענית:

    קורא אחד ומפטיר אחד הקורא הוא הוי המפטיר:

    14 more comments on this page.

    Rashi on Megillah 22b · Sefaria

    Tosafot

    ושאין בהן ביטול מלאכה כגון ראש חדש קורין ארבעה וקשיא דהא בפרק אין דורשין בחגיגה (דף יח. ושם) אמרינן ראש חדש יוכיח שיש בו קרבן מוסף ומותר בעשיית מלאכה וי"ל דודאי מותר הוא בעשיית מלאכה לאנשים אבל נשים אסורות במלאכה לפי' שלא פרקו נזמיהן במעשה העגל:

    ולרב אשי מתני' מני לא תנא קמא ולא רבי יוסי דתניא כו' רבי יוסי אומר לעולם קורין שלשה ומפטיר אחד - וא"ת דלמא ר' יוסי היא והכי קאמר לעולם קורין שלשה והרביעי דהוי מפטיר אחד ולא בעי למימר אחד מן השלשה וי"ל דכי היכי דלת"ק ליכא למימר מפטיר אחד דהיינו רביעי דהא הוא ממעט בט' באב שהוא בשלישי וברביעי יותר משני וה' דעלמא וא"כ מסתמא לא יחמיר בט' באב שהוא בב' וה' לקרות רביעי ואינו מחמיר לקרות אלא להפטיר הכי נמי לר' יוסי הוי המפטיר אחד מן השלשה שקראו:

    ואיבעית אימא רב פישוט ידים ורגלים הוא דעבד כדעולא וקשה וכי לא היה יודע דמצי לשנויי הכי וכי ס"ד מעיקרא שיהא אסור בלא פישוט ידים ורגלים וי"ל דמעיקרא אסר ליה מדרבנן בלא פישוט ידים ורגלים ובסוף קאמר ואיבעית אימא אין אסור מדרבנן ורב פישוט ידים ורגלים הוא דעביד דאסור מן התורה ומיהו קשה ללישנא קמא דאסור מדרבנן בלא פישוט ידים ורגלים יש לתמוה על בתי כנסיות שלנו שיש בהן רצפה היאך נופל שליח צבור על פניו ונראה לי דמצלי אצלויי ובהכי שרי והכי נמי משמע בסמוך דמייתי ההיא דפרק אין עומדין דברכות (דף לד: ושם) דחזינן להו לאביי ורבא דמצלי אצלויי כן פירש רב האי גאון:

    אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו -בירושלמי מפרש היכא שמתפלל בשביל הצבור אבל בינו לבין עצמו שפיר דמי:

    קידה על אפים לא מכח הקרא הוא מפיק לה דהא כתיב נמי (ישעיהו מ״ט:כ״ג) אפים ארץ ישתחוו לך אלא הכי גמיר ליה מרביה דגבי לשון קידה שייך אפים:

    Tosafot on Megillah 22b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    מתני' ביו"ט חמשה וביוה"כ ששה וכו' ואסיקנא נקוט האי כללא בירך כל דטפי מלתא מחבריה טפי בה גברא יתירא בר"ח ובמועד דאיכא קרבן מוסף קורין ד' ביו"ט דאסור בעשיית מלאכה ה' ביוה"כ דענוש כרת ו' בשבת דאיסורו בסקילה ז':

    גופא רב איקלע לתענית צבור קם קרא בספרא במקום כהן ואפילו רב אמי ורב אסי כהני חשיבי מיכף הוו כייפי ליה ושמואל דהוא כהן לא הוה התם פתח בריך חתים לא בריך. נפל כ"ע אאפייהו ורב לא נפל משום דרצפה של אבנים הוות קמיה דתניא ואבן משכית לא תתנו בארצכם. פי' רצפה כדכתיב על רצפת בהט ושש ודר וסוחרת וכדתנינן עמוד והפג על הרצפה וברצפה של אבני בית המקדש אתה משתחוה ולא ברצפה זולתי המקדש ואקשינן אי הכי לכ"ע אסיר ופרקינן קמיה דרב הואי איבעית אימא פישוט ידים ורגלים הוה עביד רב וכדעולא דאמר לא אסרה תורה אלא פישוט ידים ורגלים.

    איבעית אימא אמאי לא נפיל רב אאפיה משום דר' אלעזר דאמר אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו בצבור אא"כ נענה כיהושע בן נון שנאמר ויאמר ה' אל יהושע קום לך וגו':

    ת"ר קידה על אפים כריעה על ברכים השתחויה פישוט ידים ורגלים וכולהו מקראי.

    לוי אחוי קידה קמיה דר' ונפל ואיטלע והאי גרמא ליה והא"ר אלעזר לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה כו' ואסיקנא בתחלת ר' ישמעאל רבי אמי בשם רבנן דתמן לא התירו השתחויה אלא לתענית צבור ובלבד על הצד. ר' ינוי זעירא בשם אבהתיה כל מי שיפול על פניו ואינו כשר כיהושע [שאם יפול על פניו] יאמר לו מן השמים קום לך אל יפול ובלבד יחיד על הצבור. רב מפקד בבי' רב אחא. ורב [אמי] מפקד לאינש בייתיה כד דהוון נפקין לתעניתא לא תהוון רבעין כאורחכון. ר' יונה ורב אחא רבעין על סטרהון. אמר ר' שמואל חמית ר' אבהו רבע כי אורחיה.

    Rabbeinu Chananel on Megillah 22b · Sefaria

    Rashba

    מאי לאו לאתויי תענית צבור ותשעה באב ונראה לי דקסבר רב אשי משום דהכא נמי איכא מוסף תפלה, דהא איכא עננו. ולא תימא דוקא בתענית צבור ומשום דאיכא מוסף תפלה בעשרים וארבעה ברכות הא בתשעה באב לא ותשעה באב בגררא נקטיה, לא היא, דאם איתא אף בתענית צבור לא יהו קורין אלא שלשה, דהא שלש ראשונות ושניות ליכא עשרים וארבעה, דהכי מסקנא דתלמודא בשלהי פרק קמא דתענית (יד, א) דאסיקנא השתא דאתית להכי עשרים וארבעה נמי לאו שיורא הוא דהא קתני לה באידך פירקין, וכיון שכן לא הוה לן למיקרי ארבעה משום אחרונות בלבד דאיכא מוסף תפלה בעשרין וארבעה. ותדע לך, דהא בברייתא דבסמוך שנינו כל שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תענית צבור ותשעה באב קורין שלשה, ואע"ג דבאחרונות ליכא ביטול מלאכה, כיון דבראשונות ואמצעיות איכא ביטול מלאכה לא תקנו בכולן אלא שלשה כדי שלא תחלוק, והכא נמי לא שנא. אלא שיש לדחות, דמידי הוא טעמא הכא אלא לרב אשי, הא לרב אשי עשרין וארבעה נוהגות בין באחרונות בין בראשונות וכדאמרינן התם בפרק קמא דתענית. ומכל מקום, כיון דרב אשי לא אמר הכי מסברא דנפשיה אלא משום דקתני (שם יב, ב עי"ש) מה אלו יתירות וכו' ומאי שייר דהאי שייר ואמרינן השתא דאתית להכי עשרין וארבעה נמי לאו שיורא הוא, ליכא הוכחה דרב אשי אית ליה הכין כי היכי דנימא הכא דבתענית צבור דוקא קאמר ולא בתשעה באב.

    מני לא תנא קמא ולא רבי יוסי הקשו בתוספות ודילמא לעולם רבי יוסי היא, והאי דקאמר לעולם שלשה ומפטיר אחד היינו שלשה קורין ומפטיר אחד חוץ מן השלשה, דהוו להו ארבעה. ותירצו, כי היכי דלתנא קמא אין לפרש מפטיר אחד דהיינו רביעי, דהא הוא ממעט בתשעה באב שהוא בשלישי וברביעי יותר משני וחמישי דעלמא, דאילו בשלישי וברביעי אין קורין אלא אחד ומפטיר אחד, כדאיתא נמי בהדיא במקצת ספרים, ואם כן לא החמיר בשחל בשני ובחמישי יותר משאר שני וחמישי דעלמא לטפויי גברא אלא לענין הפטרה, הכי נמי לרבי יוסי המפטיר מאותן שקראו. ואיני יודע מי הזקיקם לכך, דבלאו הכי מפרשא ברייתא בהדיא דליכא ארבעה קורין, דאי מפטיר מכלל הקוראין כלומר שיהו ארבעה קורין לא הוה ליה למימר שלשה קורין ומפטיר אחד אלא ארבעה קורין דהא ארבעה נינהו שהמפטיר גם הוא מחיוב הקורין, אלא ודאי מדקאמר שלשה קורין שמע מינה שאין שם מחוייבי קריאה אלא שלשה ומפטיר אחד דקאמר כאילו אמר ומפטירין בנביא. ותדע לך, מדקתני בשלישי וברביעי קורא אחד ומפטיר אחד ומי אית לך למימר קורא אחד ומפטיר אחד מהם אלא קורא אחד ומפטיר אחד מלבד הקורא הכי נמי קורין שלשה ומפטיר אחד מלבד השלשה ואינו מכלל הקורין. והיינו נמי דכי מבעיא לן לקמן (מגילה כג, א) מפטיר מהו שיעלה למנין שבעה לא ילפינן מהא מתניתא, דאילו לדבריהם לידוק מהא דמפטיר עולה, דהא לרבי יוסי לעולם שלשה ואפילו הכי המפטיר אחד מהם, ולתנא קמא נמי בשחל בשני ובחמישי די להם בשלשה קורין והמפטיר אחד מן השלשה ואע"ג דבשני ובחמישי בעינן שלשה קורין ואין פוחתין מהם, אלא ודאי כדאמרן. כך נראה לי.

    אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון. ואמרו בירושלמי דדוקא היכא שמתפלל בצבור ובצבור, דאי לא נענה כסיפא ליה מילתא ומהרהרים אחריו לומר שאינו הגון.

    Rashba on Megillah 22b · Sefaria

    Ritva

    הא דאמרי' כל שאין בו ביטול לעם כגון ר"ח לפי מנהג' אמר כן שהיו נוהגין שלא לעשו' מלאכ' בר"ח ומנהג הראשונים כמו שכתוב בדוד ויהונתן אשר נסתרת שם ביום המעשה שהיה יום שלפני ר"ח כדכתיב מחר חדש למימרא דחדש עצמו אינו יום מעשה להם אבל אנו אין אנו נוהגי' בכך אלא הנשים בלבד ובפרק מ"א מפרקי דר' אליעזר כתיב כן לפי שלא קבלו הנשים עליהם ליתן נזמיהם לעגל נתן להם הקב"ה שכרן בעה"ז שהם משמרות ר"ח יותר מן האנשי':

    ולרב אשי מתני' מני לא ת"ק ולא ר' אליעזר:

    רבי יוסי דתניא חל להיות ט' באב בב' ובה' קורין ג' ומפטיר א' בג' ובד' קורא א' ומפטיר א' ר' יוסי אומר לעולם קורין בג' ומפטיר א' איכא למידק אדרב' לימא דמתני' דברי הכל היא שהרי המפטיר קורא בתורה לעולם כדאיתא במכלתין וא"כ הוו להו ד' בהדיא וי"ל דמתני' לא דייק הכי דאלו היו קורין בתעני' צבור ד' והמפטיר הוא במנין הקוראי' היאך הוציאו מן הכלל בלשון מפטיר כיון שהוא מכללם וקרא לג' קורין הל"ל קורין ד' ומפטיר א' א"נ ד' מפטיר בנביא אלא ודאי לישנא מוכח דמפטיר אינו מן הקוראים והיינו דלא פשטיה מינה לקמן דמפטיר עולה למנין ז' ולא שאינו עולה משום דכי קתני מפטיר א' לא נחית בדין קריאת אותו מפטיר אם הוא חשוב מן הקוראים אם לאו אלא שלמדנו שיש כאן מפטיר ואין ידוע אם הוא עולה למנין ג' אלו אם לאו ובתוס' פירשו דרך אחרת וזה נכון יותר:

    ת"ר קידה על אפים פ' שנועץ גודליו בארץ עד דמשיק אגפו לארץ שנאמר ותקוד בת שבע אפים ארצה אי' דק"ל היכי משמע מיהא דקידה על אפים אי משום דכתיב אפים דמשמע דאפים בלחו' הוא דהוי אארעא והא בהשתחויה נמי כתיב הכי דכתיב אפים ארץ ישתחוו לך ואפ"ה אמרינן לקמן דהשתחויה הוא פישוט ידים ורגלי' ואיכא דאמרי דאה"נ דליכא למשמע הכי מקרא דקידה על אפים ואינהו קים להו דהכי הוא ונסיב ליה קרא לדרשה בעלמא. א' נ' דודאי קרא מוכח ליה והכא בהאי קרא קידה והשתחויה כתיב דכתיב ותקוד בת שבע אפים ארצה ותשתחו ואפים קאי אקידה וארצה קאי אהשתחויה דאפים גבי השתחויה ליכא אלא ארץ בלחוד כדכתיב להשתחוות לך ארצה ומאי דכתיב אפים ארץ ישתחוו לך תרי עניני הוא שיקדו בתחלת אפים ואח"כ ישתחוו ארץ כמה דכתיב התם ויקדו וישתחוו:

    לוי אחוי קידה קמי דר' ואטלע פי' כי מצד שנועץ גודליו בארץ וכשזוקף היא מתחז' על מתניו תקע כף הירך למי שאינו בקי ולוי בקי בדבר היה אלא לפי שהטיח דברים כלפי מעלה ניזוק בשעת הסכנה והיינו דאסיקנא הכא דהא והא גרמא ליה ומה שהטיח דברים הוא מ"ש בסדר תעניות לוי גזר תעניתא ולא אתא מטר אמר לפניו רבש"ע עלית למרום וישבת בשמי מרום ואי אתה משגיח על בניך וכו':

    הא דא"ר חייא בריה דר' הונא חזינ' להו לאביי ורבא דמצלו אצלויי פי' אדר' אליעזר קאי שאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו ולפי' אביי ורבא לא היו נופלי' על פניהם בארץ המתעטף ומסתיר פניו בארץ זהו עיקר נפילת אפים שאינו לא קידה ולא פישוט ידים ורגלים כדמוכח לעיל בהדיא אלא מצלו אצלויי במקומם כמו שאנו עושים היום ובמס' ברכות מייתי לה גבי רצפה של אבני' שאסור להשתחוות עליה דאביי ורבא אצלו מצלויי שלא כמשתחוי' שלא אסרה תורה אלא פישוט ידים ורגלים לגמרי בעין השתחויה שבמקדש והא איתא ודכוותה בעלמא:

    Ritva on Megillah 22b · Sefaria

    Meiri

    ראשי חדשים התבאר בתלמוד המערב שאסור במלאכה לנשים ומתורת מנהג ואף המקרא מעיד כן דכתיב בראש חדש אשר נסתרת שם ביום המעשה ומתרגמים ביומא דחולא אלמא שנוהגין היו להתבטל בראש חדש והמועד אסור במלאכה אא"כ במלאכת האבד ותענית צבור מותר במלאכה חוץ מקצת תעניות כמו שבארנו במסכת תענית כ"ג א' ואף ט' באב מותר במלאכה מן הדין אלא שאסרוהו במקום שנהגו ותשעה באב שנתרבה לקריאת שלש' לא סוף דבר בחל בשני ובחמישי אלא אף בשאר הימים ואין הלכה כדברי האומר חל בג' ובד' קורא אחד וכו' שאין קריאה בעולם בפחות משלשה:

    תלמיד חכם שהוא בבית הכנסת ויש שם כהן שאינו חכם כמותו הרי זה רשאי לקרות לפני כהן זה ודוקא שלא היה בעיר כהן חשוב כמותו אבל אם היה בעיר כהן חשוב כמותו אע"פ שאינו בבית הכנסת אינו רשאי לקרות לפני כהן זה שכהן זה שליחות החשוב הוא עושה ומקומו הוא ממלא ויש אומרי' שאף אם אין בעיר כהן חשוב כמותו אם יש בעולם כהן אחר שנודע לנו שהוא חשוב כמותו אין חכם זה רשאי לקרות לפניו שהרי אמרו כאן בשלמא רב הונא קרא בכהני דאפילו רב אמי ור' אסי דכהני חשיבי דארע' דישראל הוו מיכף הוו כייפי ליה אלא רב הא הוה שמואל דדברי' רב עילויה ר"ל שהיה נוהג בו כבוד ומשליטו על עצמו להעבירו לפניו ושמואל כהן הוה והיאך היה קורא [רב] בפניו ותירץ שמואל נמי מיכף כייף ליה לרב ורב הוא דנהיג ביה יקרא כי נהיג בפניו שלא בפניו לא אלא שבעלי שיטה ראשונה מפרשים שרב אמי ורב אסי במקומו של רב הונא הוו אלא שלא היו בבהכ"נ וכן שמואל במקומו של רב היה אלא שלא היה בבית הכנסת ואין הדברים נראין שהרי ידוע בכל התלמוד שר' אמי ור' אסי בארץ ישראל היו ורב הונא בבבל היה כמו שאמרו במסכת כתובות ק"ו א' כי קאי רב הונא אמרי קמא מתיבתא דבבלאי וכן רב היה בבבל ושמואל בנהרדעא ודברים אלו דוקא בשבת ויום טוב אבל בשני ובחמישי שאין רבים מצויין ואין הקריאה חשובה להם כל כך שיהיו מריבין עליה כל שגדול בחכמה ובחסידות יכול לקרות לפני כהן אע"פ שיש כהנים בעיר או באיזה מקום גדולים ממנו וכן כתבוה חכמי האחרונים שבספרד בחמישי של גיטין ומ"מ אם הכהן רוצה למחול על כבודו הרשות ביד מי שירצה לקרות לפניו לא נאמרו הדברים אלא מפני דרכי שלום ומ"מ חכמי האחרונים שבספרד כתבו דוקא כשכל הכהנים שבבית הכנסת מתרצין בכך וכן דוקא לגבי גדול שכל שאין כהונה לשם היה ראוי להקדימו אבל מי שאין ראוי להקדימו מפני שיש שם ישראל אחר גדול הימנו לא כל הימנו של כהן להניח לו מקומו לדידיה זכי ליה רחמנא לקרא לפני גדול הימנו אבל לזכות לאחר ולהניח לו מקומו במקום שיש שם גדול הימנו לא דברים אלו כלם עניינים כשהכהן אינו עם הארץ אבל כהן עם הארץ אפי' ממזר תלמיד חכם קודם לו בלא שום פקפוק אלא שנהגו העם שלא לקרות כלל לפני כהן אף תלמיד חכם בפני עם הארץ ואין ראוי לשנות הואיל ויודע לקרות הא כל שאינו יודע לקרות ארור הוא וארור שמו ואין מעלין אותו כלל ואין חוששין למנהג:

    המשתחוה על אבן משכית או על רצפה של אבנים אפי' לשם לוקה שנ' ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה מ"מ בבית המקדש מותר להשתחוות על רצפת אבנים שבו הרי לא נאמר אלא בארצכם בארצכם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה על רצפת אבנים של בית המקדש ומ"מ לא נאמר אלא בפשוט אבל אם השתחוה בלא פשוט ידים ורגלים אינו לוקה אלא שאסור ומכין אותו מכת מרדות ומכאן כתבו גדולי המחברים שנוהגי' במקום שיש בבתי כנסיותיהם רצפה של אבנים שנותנין שם מחצלאות או מיני קש ותבן כדי להבדיל ביניהם ובין האבנים ואם לא היה שם דבר החוצץ הולך למקום אחר שאין בו רצפה ומשתחוה או שוחה בהטייה על צדו וכן כתבו גדולי המחברים ונראה שהם פי' מה שנ' כאן חזינא להו לאביי ורבא דמצלי אצלויי על רצפה של אבנים כלומר ומפני איסור השתחויה דרצפה היו עומדין מוטין ומ"מ יש שפרשוה על זה שאמרו שאין אדם חשוב רשאי להחזיק עצמו בפרהסיא כחסיד כל כך שיהיה נופל על פניו בצבור בשביל כל הצבור אא"כ הוא בטוח בעצמו שיענה ואמרו על זה שהם היו נוהגין לעמוד בהטייה הא כל יחיד בעצמו מותר והוא שאמרו בתלמוד המערב ובלבד ביחיד על הצבור ויש מי שאומר ששליח צבור בזמן הזה שדנין אותו כאדם חשוב הואיל ולשם כל הצבור הוא מתפלל אין לו ליפול בתחנה אלא בהטייה וכן המנהג מ"מ אני אומר הואיל והכל יודעין מה שהוא אומר ודבר קבוע לכל הוא ואין אחד משנה ממטבע חבירו אין קפידא בכך ומ"מ המנהג נאה ומקובל וקצת חכמי האחרונים כתבו שאף עשיית רצפה של אבנים אסורה ודווקא בבית הכנסת אבל בבית מותרת הרי אינה עשוייה להשתחואה אלא לדריסת הרגל ויש מתירין אף בבית הכנסת אא"כ במקום שההשתחואה מצויה מתוך דברים אלו למדת שבתחנה אין ראוי לאדם שיהא נופל על פניו לגמרי אלא מטה לצדו ונהגו לנטות לצד שמאל רמז שהוא נכנע לבוראו מצד הסיבה של חירות ר"ל שמאותו צד שהוא מראה חירות יהא נכנע בו לבוראו:

    Meiri on Megillah 22b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוס' בד"ה ולרב אשי מתני' כו' בט"ב שהוא בג' ובד' יותר משני וחמישי דעלמא כו' עכ"ל כצ"ל:

    בד"ה ואב"א רב פישוט כו' ובהכי שרי וה"נ משמע כו' עכ"ל ר"ל דה"נ משמע מדמייתי הך דפרק אין עומדין דמשום איסור השתחוואה על הרצפה נגעו בה מדרבנן בלא פישוט ועיין ברא"ש:

    Chidushei Halachot on Megillah 22b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא ואלא קשיא זה הכלל וכו' סימנא בעלמא יהיב וכו' נראה דמעיקרא ס"ד דרב אשי מדקתני זה הכלל והאי כללא לא מצי קאי אלא אר"ח ומועד לחוד ובתר הכי קתני פרטי טובא שסותרין זה הכלל דהא אית בהו מוסף אפ"ה קורין יותר מד' אע"כ דהאי כללא לאו אדבתריה קאי אלא אדעלמא קאי לאתויי ת"צ וט' באב משא"כ למסקנא א"ש דאע"ג דעיקר כללא דקורין ד' אר"ח ומועד קאי אפ"ה נפקא מיניה נמי בהאי כללא לכל פרטי דבתריה דכי היכי דבר"ח ומועד דאיכא תוספת מעלה טפינן בהו גברא מה"ט גופא אית לן למימר דכל דטפא מחבריה טפינן ליה גברא יתירא וכבר אפשר דלשון יש בו מוסף דקתני לאו אמוסף דתפילה וקרבנות לחוד קאי אלא דלשון מוסף היינו תוספ' מעלה וכדמשמע קצת מלישנא דגמרא דקאמר כל דטפי ליה מילתא וכו' כנ"ל וק"ל:

    בתוס' בד"ה ולרב אשי מתניתין מני וא"ת דלמא רבי יוסי היא וכו' עיין מ"ש הרשב"א ז"ל. בחידושיו בזה ועיין מה שאבאר בזה לקמן בדף הסמוך בלשון התוספות בד"ה חד אמר עולה:

    Penei Yehoshua on Megillah 22b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Megillah, daf 22, Amud Bet, about 404 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 13 words

      Opens “מִיפָּק לָא נָפְקִי.…”

    2. Segment 218 words

      Opens “תָּא שְׁמַע, זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ…”

    3. Segment 316 words

      Opens “וְשֶׁאֵין בּוֹ בִּיטּוּל מְלָאכָה לָעָם, כְּגוֹן רָאשֵׁי…”

    4. Segment 429 words

      Opens “אָמַר רַב אָשֵׁי, וְהָא אֲנַן לָא תְּנַן…”

    5. Segment 535 words

      Opens “וּלְרַב אָשֵׁי מַתְנִיתִין מַנִּי? לָא תַּנָּא קַמָּא…”

    6. Segment 69 words

      Opens “וְאֶלָּא, קַשְׁיָא ״זֶה הַכְּלָל״! לָא, לְאֵתוֹיֵי רֹאשׁ…”

    7. Segment 79 words

      Opens “הָא בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לַהּ: בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּמוֹעֵד…”

    8. Segment 827 words

      Opens “סִימָנָא בְּעָלְמָא יָהֵיב, דְּלָא תֵּימָא יוֹם טוֹב…”

    9. Segment 929 words

      Opens “הִלְכָּךְ בְּרֹאשׁ חוֹדֶשׁ וּמוֹעֵד, דְּאִיכָּא קׇרְבַּן מוּסָף…”

    10. Segment 1030 words

      Opens “גּוּפַהּ: רַב אִיקְּלַע לְבָבֶל בְּתַעֲנִית צִבּוּר, קָם…”

    11. Segment 1136 words

      Opens “רִצְפָּה שֶׁל אֲבָנִים הָיְתָה, וְתַנְיָא: ״וְאֶבֶן מַשְׂכִּית…”

    12. Segment 1211 words

      Opens “אִי הָכִי מַאי אִירְיָא רַב, אֲפִילּוּ כּוּלְּהוּ…”

    13. Segment 1329 words

      Opens “וְלֵיזִיל לְגַבֵּי צִיבּוּרָא וְלִינְפּוֹל עַל אַפֵּיהּ! לָא…”

    14. Segment 1411 words

      Opens “וְלִיפּוֹל עַל אַפֵּיהּ, וְלָא לֶיעְבֵּיד פִּישּׁוּט יָדַיִם…”

    15. Segment 1532 words

      Opens “וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי, כִּדְרַבִּי אֶלְעָזָר.…”

    16. Segment 1637 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: קִידָּה — עַל אַפַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר:…”

    17. Segment 176 words

      Opens “לֵוִי אַחְוִי קִידָּה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי, וְאִיטְּלַע.…”

    18. Segment 1829 words

      Opens “וְהָא (קָא) גְּרַמָא לֵיהּ? וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר:…”

    19. Segment 198 words

      Opens “אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין: חֲזֵינָא לְהוּ…”

    Sages named on this page

    • Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im

      Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…

      Source: Megillah 22b · Segment 11 — “…הַמִּקְדָּשׁ. כִּדְעוּלָּא, דְּאָמַר עוּלָּא: לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא רִצְפָּה…

    Original text

    מִיפָּק לָא נָפְקִי.

    but they would not leave early, out of deference to Rav, and therefore it was not necessary for him to recite a blessing after he finished his portion. In any event, the incident with Rav does not provide conclusive proof as to the number of readers on a public fast day.

    תָּא שְׁמַע, זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בִּיטּוּל מְלָאכָה לָעָם, כְּגוֹן תַּעֲנִית צִבּוּר וְתִשְׁעָה בְּאָב — קוֹרִין שְׁלֹשָׁה,

    The Gemara tries to adduce another proof: Come and hear the following baraita : This is the general principle: Any day on which labor is permitted and prolonging the prayer service would constitute a deprivation of labor for the masses, for example, a public fast day and the Ninth of Av, only three people read from the Torah, so as not to lengthen the prayer service unnecessarily.

    וְשֶׁאֵין בּוֹ בִּיטּוּל מְלָאכָה לָעָם, כְּגוֹן רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד — קוֹרִין אַרְבָּעָה. שְׁמַע מִינַּהּ.

    But any day on which prolonging the prayer service would not constitute a deprivation of labor for the masses, for example, the days of the New Moon, when it is customary for women to refrain from work, and on the intermediate days of a Festival, when one may not perform labor unless refraining from labor will cause him to lose money, four people read from the Torah. The Gemara concludes: Indeed, learn from here that on a public fast day three people read from the Torah.

    אָמַר רַב אָשֵׁי, וְהָא אֲנַן לָא תְּנַן הָכִי: זֶה הַכְּלָל, כׇּל יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוּסָף וְאֵינוֹ יוֹם טוֹב — קוֹרִין אַרְבָּעָה. לְאֵתוֹיֵי מַאי? לָאו לְאֵתוֹיֵי תַּעֲנִית צִיבּוּר וְתִשְׁעָה בְּאָב!

    Rav Ashi said: Didn’t we learn in the mishna as follows: This is the principle: Any day on which there is an additional offering sacrificed in the Temple and it is not a Festival, four people read from the Torah? What is added by the formulation of this principle? Does it not come to add a public fast and the Ninth of Av, when there is an addition to the prayer service, and therefore four people read from the Torah?

    וּלְרַב אָשֵׁי מַתְנִיתִין מַנִּי? לָא תַּנָּא קַמָּא וְלָא רַבִּי יוֹסֵי, דְּתַנְיָא: חָל לִהְיוֹת בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי — קוֹרִין שְׁלֹשָׁה וּמַפְטִיר אֶחָד. בִּשְׁלִישִׁי וּבִרְבִיעִי — קוֹרֵא אֶחָד וּמַפְטִיר אֶחָד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לְעוֹלָם קוֹרִין שְׁלֹשָׁה וּמַפְטִיר אֶחָד!

    The Gemara asks: But according to Rav Ashi, who is the tanna of the mishna? It is not the first tanna of the following baraita and not Rabbi Yosei. As it is taught in a baraita : If the Ninth of Av occurs on a Monday or a Thursday, days on which there is always a Torah reading, three people read from the Torah. And the last one of them concludes with a reading from the Prophets [ haftara ]. If it falls on a Tuesday or a Wednesday, one person reads from the Torah, and the same one concludes with a reading from the Prophets. Rabbi Yosei said: Three people always read from the Torah on the Ninth of Av, and the last one concludes with a reading from the Prophets. All agree that no more than three people read from the Torah on the Ninth of Av and other public fast days.

    וְאֶלָּא, קַשְׁיָא ״זֶה הַכְּלָל״! לָא, לְאֵתוֹיֵי רֹאשׁ חוֹדֶשׁ וּמוֹעֵד.

    The Gemara responds: However, if only three people read from the Torah on these days, the statement: This is the principle, is difficult, as the mishna has already specifically mentioned every case included in the principle. The Gemara explains: No, it is not difficult; it comes to add the New Moon and the intermediate days of a Festival.

    הָא בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לַהּ: בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּמוֹעֵד קוֹרִין אַרְבָּעָה!

    The Gemara challenges this explanation: Aren’t these days taught explicitly in the mishna: On the New Moon and on the intermediate days of a Festival, four people read from the Torah?

    סִימָנָא בְּעָלְמָא יָהֵיב, דְּלָא תֵּימָא יוֹם טוֹב וְחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ, אֶלָּא נְקוֹט הַאי כְּלָלָא בִּידָךְ: כֹּל דְּטָפֵי לֵיהּ מִילְּתָא מֵחַבְרֵיהּ, טָפֵי לֵיהּ גַּבְרָא יַתִּירָא.

    The Gemara answers: The principle was not intended to add to what is stated explicitly in the mishna. The mishna merely gives a mnemonic by which to remember the number of readers on each day. It expresses the following: Do not say that a Festival and the intermediate days of the Festival are the same with regard to their sanctity, and therefore the same numbers of readers are called to the Torah on these days. Rather, hold this rule firmly in your hand: On any day when there is an additional element of the laws of the day, an extra person is added to the number of those who read from the Torah.

    הִלְכָּךְ בְּרֹאשׁ חוֹדֶשׁ וּמוֹעֵד, דְּאִיכָּא קׇרְבַּן מוּסָף — קוֹרִין אַרְבָּעָה. בְּיוֹם טוֹב, דְּאָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה — חֲמִשָּׁה. בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, דְּעָנוּשׁ כָּרֵת — שִׁשָּׁה. שַׁבָּת, דְּאִיכָּא אִיסּוּר סְקִילָה — שִׁבְעָה.

    Therefore, on the New Moon and the intermediate days of a Festival, when there is an additional offering, four people read from the Torah. On a Festival, when it is prohibited to perform labor, five people read from the Torah. On Yom Kippur, when performance of prohibited labor is punishable by karet , six people read from the Torah. On Shabbat, when there is a prohibition to perform labor that is punishable by stoning, seven people read.

    גּוּפַהּ: רַב אִיקְּלַע לְבָבֶל בְּתַעֲנִית צִבּוּר, קָם קְרָא בְּסִפְרָא. פְּתַח בָּרֵיךְ, חֲתַם וְלָא בָּרֵיךְ. נְפוּל כּוּלֵּי עָלְמָא אַאַנְפַּיְיהוּ וְרַב לָא נְפַל עַל אַנְפֵּיהּ. מַאי טַעְמָא רַב לָא נְפַל עַל אַפֵּיהּ?

    The Gemara cited an incident involving Rav, and now it returns to examine the matter itself. Rav once happened to come to Babylonia on a public fast. He stood and read from a Torah scroll. When he began to read, he recited a blessing, but when he concluded, he did not recite a blessing. Everyone else fell on their faces, i.e., bowed down on the floor, during the taḥanun supplication, as was the custom, but Rav did not fall on his face. The Gemara asks: What is the reason that Rav did not fall on his face?

    רִצְפָּה שֶׁל אֲבָנִים הָיְתָה, וְתַנְיָא: ״וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ״. ״עָלֶיהָ״ אִי אַתָּה מִשְׁתַּחֲוֶה בְּאַרְצְכֶם, אֲבָל אַתָּה מִשְׁתַּחֲוֶה עַל אֲבָנִים שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. כִּדְעוּלָּא, דְּאָמַר עוּלָּא: לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא רִצְפָּה שֶׁל אֲבָנִים בִּלְבָד.

    The Gemara answers: It was a stone floor, and it was taught in a baraita with regard to the verse: “Nor shall you install any figured stone in your land, to bow down upon it” (Leviticus 26:1), that, upon it, i.e., any type of figured stone, you shall not bow down in your land, i.e., anywhere in your land other than in the Temple; but you shall bow down upon the stones of the Temple. This is in accordance with the opinion of Ulla, as Ulla said: The Torah prohibited bowing down only upon a stone floor.

    אִי הָכִי מַאי אִירְיָא רַב, אֲפִילּוּ כּוּלְּהוּ נָמֵי! קַמֵּיהּ דְּרַב הֲוַאי.

    The Gemara asks: If so, why was it specifically Rav who did not bow down? All of the other people present were also prohibited from bowing down on the stone floor. The Gemara answers: The stone section of the floor was only in front of Rav, as the rest of the floor was not paved.

    וְלֵיזִיל לְגַבֵּי צִיבּוּרָא וְלִינְפּוֹל עַל אַפֵּיהּ! לָא בָּעֵי (ל)מַיטְרַח צִיבּוּרָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: רַב פִּישּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם הֲוָה עָבֵיד, וְכִדְעוּלָּא. דְּאָמַר עוּלָּא: לָא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא פִּישּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם בִּלְבַד.

    The Gemara comments: If so, Rav should have gone to where the rest of the congregation was standing and fallen on his face there. The Gemara responds: He did not want to trouble the congregation to make room for him. And if you wish, say the following: Rav would stretch out his arms and legs and fully prostrate himself on the ground, whereas the others would merely bend their bodies as a symbolic gesture but would not prostrate themselves on the ground. And this is in accordance with the opinion of Ulla, as Ulla said: The Torah prohibited bowing down upon a stone floor only when it is done with outstretched arms and legs.

    וְלִיפּוֹל עַל אַפֵּיהּ, וְלָא לֶיעְבֵּיד פִּישּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם! לָא מְשַׁנֵּי מִמִּנְהֲגֵיהּ.

    The Gemara challenges this response: Rav should have fallen on his face without stretching out his arms and legs. The Gemara answers: He did not want to change his usual custom of full prostration, and where he was standing he could not fully prostrate himself in his usual manner because there the floor was of stone.

    וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי, כִּדְרַבִּי אֶלְעָזָר. דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין אָדָם חָשׁוּב רַשַּׁאי לִיפּוֹל עַל פָּנָיו אֶלָּא אִם כֵּן נַעֲנֶה כִּיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל יְהוֹשֻׁעַ קוּם לָךְ [וְגוֹ׳]״.

    And if you wish, say a different reason as to why Rav did not fall on his face: An important person is different, in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar said: An important person is not permitted to fall on his face in public unless he knows that he will be answered like Joshua bin Nun in his time, as it is written: “And the Lord said to Joshua: Get up; why do you lie upon your face?” (Joshua 7:10). It is a disgrace for a distinguished person to fall on his face and have his prayers unanswered. Consequently, Rav did not prostrate himself in public.

    תָּנוּ רַבָּנַן: קִידָּה — עַל אַפַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ״. כְּרִיעָה — עַל בִּרְכַּיִם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״מִכְּרוֹעַ עַל בִּרְכָּיו״. הִשְׁתַּחֲוָאָה — זוֹ פִּישּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה״.

    Apropos Rav’s practice of prostrating himself, the Gemara continues with a discussion of different forms of bowing. The Sages taught in a baraita : The term kidda indicates falling upon one’s face, with one’s face toward the ground, as it is stated: “Then Bathsheba bowed [ vatikod ] with her face to the ground” (I Kings 1:31). Keria means bowing upon one’s knees, as it is stated with regard to Solomon: He finished praying and “he rose from before the altar of the Lord, from kneeling [ mikkeroa ] upon his knees” (I Kings 8:54). Finally, hishtaḥava’a , that is bowing with one’s arms and legs spread in total submission, as it is stated that Jacob asked, in response to Joseph’s dream: “Shall I and your mother and your brothers indeed come to bow down [ lehishtaḥavot ] to you to the ground?” (Genesis 37:10).

    לֵוִי אַחְוִי קִידָּה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי, וְאִיטְּלַע.

    The Gemara relates that Levi once demonstrated the form of kidda that was performed by the High Priest before Rabbi Yehuda HaNasi. This bowing was especially difficult, as it involved bending from the waist until his head reached the ground, supporting his body with his thumbs, and then rising at once. In the course of his demonstration, Levi dislocated his hip and became lame.

    וְהָא (קָא) גְּרַמָא לֵיהּ? וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם אַל יָטִיחַ אָדָם דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה, שֶׁהֲרֵי אָדָם גָּדוֹל הֵטִיחַ דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וְאִיטְּלַע וּמַנּוּ — לֵוִי. הָא וְהָא גְּרַמָא לֵיהּ.

    The Gemara asks: Was it this that caused Levi to become lame? Didn’t Rabbi Elazar say: A person should never speak impertinently toward God on High, as a great man once spoke impertinently toward God on High and he became lame? And who was he? Levi. The reason Levi became lame was because of the way he spoke to God (see Ta’anit 25a), not due to having performed kidda . The Gemara answers: Both this and that caused Levi to become lame. Since he spoke impertinently toward God, he was worthy of punishment, and he therefore suffered an injury while exerting himself to perform kidda .

    אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין: חֲזֵינָא לְהוּ לְאַבָּיֵי

    On the topic of bowing, Rav Ḥiyya bar Avin said: I saw Abaye