Eruvin 20b

וכן בגת מפרש בפ' בתרא (עירובין דף צט:) לענין מעשר דכל כמה שהוא בגת שותין בלא מעשר על הגת אבל להוציא מן הגת שתיית קבע הוא ועל הגת אפי' מוזגו בחמין דהויא לה קבע לא חשיב ליה קבע התם:

גבי בהמה המשקה בהמתו ברה"י והיא עומדת ברה"ר מהו:

היכא דנקיט מנא שהיא שותה בו:

ולא נקיט לצוארה באפסר שלא תוכל לעקם ראשה בחוץ:

לא תיבעי לך דודאי חיישינן שמא תעקם את ראשה ותוליך את הכלי אחריה:

וכי לא נקיט לה מי שרי לאחוז הכלי בפסי ביראות ואע"ג דעשויין כתיקנן שהפרה ראשה ורובה בפנים:

לא ימלא אדם מים ויתן לפני בהמתו ויאחוז הכלי בידו בעוד שהיא שותה ולקמן בברייתא בשמעתין היא גבי פסי ביראות ועל כרחך בדלא נקיט לה הוא דאי נקיט לה הוא ואפ"ה אסור למה הוצרכו ראשה ורובה בפנים אלא פשיטא בדלא נקיט לה ומתני' דשרי בדנקיט לה וקתני ראשה ורובה מבפנים:

הא איתמר עלה כו' כלומר כי בעינן ראשה ורובה בדלא נקיט לה וכי הוי ראשה ורובה שרי וברייתא דקתני לא ימלא ויתן הוא עצמו לבהמתו הא תרצה אביי לקמן דלאו בבהמה העומדת ברה"ר וראשה ורובה בין הפסין עסקינן אלא בבהמה העומדת בבית וחלונות פתוחות לה לרה"ר ואיבוס מתוקן לה לפניה ברה"ר גבוה י' ורחב ד' דהוי רה"י ונותן לה שם תבן ומספוא מרה"י וראש האיבוס נכנס לבין הפסין ואשמעינן דלא ימלא מן הבור ויגביה הדלי על ראש האיבוס וילך דרך רה"ר ויטלטל הדלי על האיבוס לפני בהמה ואע"ג דקיי"ל עומד אדם ברה"ר ומטלטל ברה"י בהמוצא תפילין (לקמן עירובין ד' צח:). הכא אסור:

וכי לא נקיט לה מי שרי קשה דאין זה סוגיית הש"ס דלעיל קאמר היכא דנקיט מנא ולא נקיט לה לא תבעי לך דבעינן ראשה ורובה והשתא פריך מי שרי וי"ל לא משום דפשיטא ליה קאמר הכי אלא אפי' אם תימצי לומר דשרי לא שרי אלא בראשה ורובה:

והתניא לא ימלא גבי פסי ביראות מיתניא ומשמע דקאי אמתני' ואע"ג דאיכא ראשה ורובה ועל כרחך בדלא נקיט לה איירי דאי בדנקיט לה איירי אם כן מה הועילו ראשה ורובה של פרה:

אמר אביי הכא באיבוס העומד ברה"ר פירוש שהבהמה אוכלת מן האיבוס ברה"ר אצל הפסין וקא משמע לן דלא ימלא דלי ויתננו על ראש האיבוס ויאחזנו בידו דילמא חזי לראש האיבוס שברה"ר נתקלקל וילך שם עם הדלי ומפיק מרשות היחיד לרשות הרבים אלא שופך לפניה דכי נמי חזי לראש האיבוס שנתקלקל ואזיל להתם הא לית ליה מידי בידיה דהא כששפך הניח הדלי בין הפסין ובחנם דחק רש"י לפרש שהבהמה עומדת בבית ויש ספרים שכתוב בהן וכן גירסת רבינו חננאל דלמא חזי לאיבוס דמקלקל ומפיק ליה לדווליה בהדיה פירוש שלא יכול להניח הדלי בראש האיבוס שבין הפסין ומפיק לה לדווליה דרך האיבוס דעומד אדם ברה"ר ומטלטל ברה"י וחזי ליה לאידך גיסא דמקלקל ומנח ליה וקא מפיק ליה מרה"י לרה"ר ומנח ליה פי' על ארעא ברה"ר עד דמתקן ליה לאיבוס:

אובסין האי אובסין לאו דוקא אלא כלומר מלעיטין דתנן בפ' בתרא דשבת (ד' קנה:) אין אובסין את הגמל אלא מלעיטין:

פרה מאי מי בעינן להכניס ראשה ורובה למקום ששותה [ואי לא והיכא דנקיט לה למנא ולא נקיט לה לבהמה.

לא תיבעי לן דודאי בעינן להכניס ראשה ורובה למקום ששותה] כי תיבעי לן היכא דנקיט לה למנא ונקיט לה לבהמה מאי.

ת"ש ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים ושותה מאי לאו דנקיט מנא ונקיט לה כו'.

[איכא דאמרי גבי] אדם הא קאמרינן דסגי ליה בראשו ורובו בהמה מאי היכא דנקיט לה למנא ונקיט לה לבהמה דברי הכל סגי ליה בראשה ורובה כי תיבעי לן היכא דנקיט מנא ולא נקיט לה מאי.

ת"ש ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה לפנים ושותה מאי לאו דנקיט מנא ולא נקיט לה ודחינן לא דנקיט מנא ונקיט לה הכי נמי מסתברא דאי לא נקיט לה מי שרי לה לאשקויה.

והתניא לא ימלא אדם מים ויתן לפני בהמתו אבל ממלא הוא ושופך והיא שותה מאיליה ודחינן הא אתמר עלה דהא ברייתא אמר אביי הכא באיבוס העומד ברה"ר גבוה עשרה ורחב ד' שהוא רה"י וראשו אחד נכנס לבין הפסין עסקינן חיישינן דלמא נפיק ומסגי עילולא ומפיק ליה [לדוולא] בהדיה ומנח ליה כ"א בארעא וקא מפיק מרה"י לרה"ר ואקשינן ומאן דמפיק כי האי גוונא מי מיחייב והא אמר ר' יוחנן המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך ואמרינן חיישינן דלמא בתר דמנח ליה הדר מעייל ליה וקא מעייל מרה"ר לרה"י.

גמרא ת"ש ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים מאי לאו דנקיט מנא ונקיט לה. וא"ת ומאי ראיה דלמא דלא נקיט לה וכדדחינן לה נמי. י"ל דלשון ובלבד קשיתיה, דמשמע דלא סגי לעולם בלאו הכי, ואם איתא הא אפשר בפחות מיכן בדנקיט לה. אי נמי יש לומר דאברייתא סמיך, דקתני לא ימלא אדם מים ויתן לפני בהמתו, דמינה הוה שמיע ליה דכל היכא דלא נקיט לה לעולם אסור וכדמקשי ואזיל מינה לבסוף.

וכי לא נקיט לה מי שרי והתניא וכו' איכא למידק דמעיקרא משמע דהוה מילתא פשיטא דבנקיט מנא ולא נקיט לה כי ראשה ורובה בפנים מיהא שרי, דאמר כי נקיט מנא ולא נקיט לה לא תבעי לך דבעינן ראשה ורובה, דמשמע דפשיטא דבעינן ראשה ורובה ובהכי סגי, והכא אקשינן דכי לא נקיט לה לעולם אסור. ותירצו בתוס' (ד"ה וכי) דלעיל לאו בדוקא קאמר, אלא הכי קאמר אפילו אם תימצי לומר בדלא נקיט לה לא תיבעי לך דלכשתמצא לומר דשרי על כרחין לא משכחת לה אלא בשראשה ורובה מבפנים והיינו מתני'. ולי נראה שאין אנו צריכין לכך אלא מעיקרא ודאי על דרך האמת אמר כן ומסקנא נמי הכין, דברייתא דקא קשיא ליה הא אוקמה אביי באבוס שראשו אחד בפנים וראשו אחד בחוץ אלא שהמקשה היה טועה בה. ובדין היה דמיד שאמר השואל כי לא נקיט לה לא תיבעי לך דבעינן ראשה ורובה בפנים שיקשה לו וכי לא נקיט לה אפילו בראשה ורובה מי שרי, אלא שדרך התלמוד כן לברר תחילה ולהשיב על עיקר השאלה, ומתוך מה שהשיב לו על עיקר השאלה נתברר גם מה שאמרו דהיכא דלא נקט לה בראשה ורובה סגי, כן נראה לי.

כי תיבעי לך היכא דנקיט מנא ולא נקיט לה ת"ש ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים מאי לאו דנקיט מנא ולא נקיט לה לא דנקיט מנא ונקיט לה ה"נ מסתברא דתניא וכו'. קשיא אלמא שואל זה היה יודע ברייתא זו, וא"כ מעיקרא מאי קא מיבעי ליה. וניחא לי דהאי הכי נמי מסתברא לישנא דגמרא היא ולא תשלום דברי השואל שהשיב לא דנקיט מנא ונקיט לה, אלא הוא דחה בדרך דלמא וגמרא אומר דהכי מסתברא כדדחיא איהו. כן נראה לי.

הכא באבוס עומד ברשות הרבים עסקינן גבוה עשרה ורחב ארבעה וראשו אחד עומד לבין הפסין. מה שפירש רש"י ז"ל שהבהמה עומדת בבית וחלונות פתוחין לה לרשות הרבים ואבוס מתוקן לפניה ברה"ר, לאו דוקא עומדת בבית אלא שעומדת כולה חוץ לפסים, ואורחא דמלתא נקיט לה רבנו ז"ל.

גבוה עשרה ורחבה ארבעה כתב הראב"ד ז"ל: נ"ל דרחב ארבעה לאו דוקא אלא הכי קאמר, אי רחב ארבעה צריך שיהא גבוה עשרה, אבל אי לא רחב ארבעה מה שבחוץ מקום פטור הוא, ואע"פ שאינו גבוה עשרה מותר לשפוך לתוכו.

גמל שראשו ורובו בפנים אובסין אותו בפנים אובסין לאו דוקא דהא קתני התם בשבת (קנה, ב) אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו, אלא הכא לא דק בלישניה ומלעיטין קאמר. וכן כתבתי שם (ד"ה אין) בס"ד בשם רבנו שמואל ז"ל.

והא אבוס כמאן דנקיט מנא ונקיט לה דמי וקא בעינן ראשו ורובו בפנים. ותפשוט בעיין קמא. ואע"ג דאסיקנא בבעיא אחרינא, כן דרך התלמוד במקצת מקומות. ויש לנו כיוצא בה אחרת בפרק קמא דיבמות (יא, ב) גבי המחזיר גרושתו וצרתה מה היא.

גבי אדם הא אמרי׳ דבעי׳ ראש ורובו. פי׳ שיהא ראשו ורובו במקום ששותה ואי לא חישי׳ שמא יכניס ויוציא הכלי. גבי בהמה מאי כלומר אם עומדת ברשות אחת והשקה אותה ברשות אחרת מי בעינן שתהא ראשה ורובה במקום ששותה שמא יבא להוציא הכלי לרשו׳ שעומד׳ שם או דילמא לא חיישינן וזו הכוונה מוכחת כי טעם איסור׳ דאתי משו׳ גזרה דפרש״י ז״ל היא וכדמוכח כלה שיטת׳ דאייתינן על בעיין היכא דלא נקיט לה לא תבעי לך כי תבעי לך פי׳ הכי דלא נקט לה לבהמ׳ לא תבעי לך דבעי׳ ראש׳ ורוב׳ והוא דנקיט למאנה כדמקשי לה וכדאמרי׳ לקמן בסוגיין דנקוט מנא ולא נקיט לה: וכלל של דבר כי זה על ד׳ דרכים או דנקט מאנה ונקיט לה או דנקיט מאנ׳ ולא נקיט לה או דנקיט לה ולא נקיט מנא: או דלא נקיט לה ולא נקיט מנא. וכל היכא דלא נקיט מנא כששותה לא שקלינן וטרינן בה בהאי סוגיין כלל דהא פשיט׳ דליכא למיגזר ואע״ג דלא נקיט לה וכ״ש בדנקיט לה ואין כל הסוגיא אלא בדנקיט מנא או דנקיט לה או דלא נקיט לה. והגדו׳ יותר היינו דינא דלא נקיט לה ונקיט מנ׳: ואחריו הוא היכא דנקט מנא ונקיט לה דכיון דנקיט לה נמי ליכא למיחש כ״כ שתוציא ראשה לרשות שעומדת שם ויוציא זה לשם הכלי שבידו ודוק בכולה שמניח ותשכח הכי:

ת״ש דתנן גבי פסי ביראות ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים: וא״ת והא מנא ליה למפשט הכי כיון שאפשר לומר שלא הוצרך אליו משום היכא דנקיט מנא ולא נקיט לה תרצו בתוספת דדייק לישנא דקתני ובלבד שהוא לשון מיעוט לומר שאפי׳ למי שדרכו להשקות לעולם בדנקיט מנא ונקט א״א לעשות פסי׳ בפחות מכדי ראשה ורובה. ועי״ל דאדלקמן סמוך שהוא סובר דכל היכא דנקיט מנא ולא נקיט לה לא שרי אפי׳ בראשה ורובה. וכיון דכן על כרחיך שריותא דראשה ורובה היינו להיכא דנקיט מנא ונקיט לה דאלו בדלא נקיט מנא לא בעי׳ ראשה ורובה כלל כדאמרן: וא״ת מ״מ למה לא התירו פסי ביראות בפחות מכדי ראשה ורובה של פרה להשקותה בדלא נקיט מנא: יש לומר דסתם השקאה שהיא בכלי תלוש אינו אלא בדנקיט מנא כדי שלא תשפך המים ודח׳ דדילמא מתנ׳ בדנקיט מנא ולא נקיט לה הוא שדרך רוב משקי בהמות: ופרכי׳ וכי לא נקיט ונקיט מנא מי שרי והתניא כו׳: הקשו בתוס׳ והא בתחל׳ הבעיא נקטי׳ להדיא דנקיט מנא ולא נקיט לה לא תיבעי לך דבעי׳ ראשו ורובו ומשמע מהא. לישנ׳ דבעי׳ וסגי לן דהכי משמיעות׳ דהא לישנא בכל דוכתא ותירצו בתוס׳ דמעיקרא לא דק בלישנ׳ כולי האי אלא כך ר״ל דאם תמצא לומר דכל היכא דצא נקיט לה ונקיט מנא יועיל שלא תהא כולה בפנים ע״כ לא סגי דלא בעי׳ ראשה ורובה. עוד י״ל כי אפי׳ היה דעת השואל לומר דבעי׳ וסגי לן הנשאל לא הסכימה דעתו בכך אדרבה הא סבר דלא סגי לן. ומ״מ לא רצה השואל לתפוש מיד על זה כי הניחו לעשו׳ שאלתו וכי אתא למיפשט בעיא דיליה הפך דעת השואל מאי לאו דנקיט מנא ונקיט לה והיכי כוונתו כמו שפירשנו דאלו בדלא נקיט לה לא סגי לה בראשה ורובה בפנים והשואל לא הבין זה ודחה לו דילמא מתני׳ בדלא נקיט לה אז חוזר הנשאל ומפרש לו.

ואי בדלא נקט לה מי שרי והתניא כו׳ וסוף סוף דחה השואל זו הברייתא ואמר דילמא כל היכא דלא נקיט נה סגי בראשה ורובה ובעילה וכדנקיט מנא ונקיט לה תבעי לן בעי׳ ראשה ורובה ויש כיוצא בזה בתלמוד. ולפי שטת התוספות אפשר עוד לפרש. כי השואל והנשאל הראשונים הסכימו לסברא זו דאע״ג דנקיט מנא ולא נקיט לה סגי בראשה ורובה ועכשיו חוזר התלמוד ושואל על הסכמה זו. דאי בדלא נקיט לה ונקיט מנא מי שרי והא תניא כו׳ ותרצו לנו הברייתא להעמיד דברי השואל והנשאל הראשונים. וזה דבר נוח ורגיל בתלמוד.

והא תניא לא ימלא אדם ויתן לפני בהמתו פי׳ זו הברייתא גבי גבי פסי ביראות תנא וכן אתה רוצה הברייתא באוקימתא דאביי דבסמוך שהוצרך לומר וראשה עומד בין הפסי׳ והוא מן הטעם הזה דכיון שכבר יש בפסי ביראות שיעור שיהא ראשה ורובה בפנים משמע לן על כרחין דלא סגי דמיירי אלא בדנקיט מנא ולא נקיט לה דאלו בדנקיט מנא ונקיט לה פשי׳ דסגי בראשה ורובה בפנים דאי לא כי לא מהני למה הצריכו בפסי ביראות ראשה ורובה בפנים. ואין צ״ל בדלא נקיט מנא כלל דאפי׳ בעלמא דליכא ראשה ורובה בפנים. אבל ממילא הוא שופך והיא שותה מאליה פי׳ ושופך אפי׳ על הכלי בדלא נקיט לה כל היכא דלא נקיט מנא דאי כששופך בגומא שבקרקע פשיטא דהא לא גזרי׳ בהא אטו מנא אלא ודאי כדאמרן. ולכשתמצא לומר דשופך לפנינו משמע על הגומא לא נקטה בדוקא אלא משום שאין דרך להשקותה בכלי ולא נקיט ליה לכלי כדכתב לעיל:

ואמרי׳ הא אתמר עלה אמר אביי הכא באבוס העומד ברשות הרבים עסקינן פרש״י ז״ל שהבהמה עומדת ברשות היחיד כל גופה ותוצי׳ ראשה דרך חלון שבכותל לאבוס שעומד בפניה שראש האבוס הסמוך לה הוא ברשות הרבים. וראשי האבוס השני נכנס לבין הפסין שהוא רשות היחיד והאבוס בעצמו יש לו דין רשות היחיד שהוא גבוה עשרה ורחב ד׳ טפחים. ולהכי קתני שלא ימלא מים ויתן לפני בהמתו לתת הכלי על האבוס הזה אפי׳ בראשו שתוך הפסין מטעם הגזרה דמפרש ואזיל ובודאי דהאי אוקימתא דאביי לא מכרחא שתהא הבהמה עומדת ברשות היחיד כמו שמפרש רש״י ז״ל שאין טעמו של אביי לומר אלא דהכא אין החשש שמא יוציא הכלי אחריה אלא טעם אחר וגזרה אחרת היא כדמפ׳ ואזיל ורבינו ז״ל כדי להראותינו דהכא לאו משום חששא דלעיל היא כלל אלא משום גזירה אחריתי הפריז במדתו ופירשה כן דיכול היה לומר שהיא עומדת כלה ברשות הרבים והאבוס לפניה ואיכא לגזרה דאביי. והא דנקט אביי שהאבוס גבוה עשרה ורחב טפחים היינו משו׳ דרוב האבוסים רחבי׳ ד״ט וכיון דרחב ד״ט לא סגי שלא יהא גבוה עשרה דאי לא הא ה״ל כרמלית וא״כ בלאו גזרה דדילמא מנח ליה ברשות הרבים איכא איסור׳ דרבנן דכי חזי ראשו של אבוס שבין הפסין שהוא מקולקל ומניח בכלי בראש האבוס השני הויא לה הנח׳ מרשות היחיד לכרמלי׳ כי ראשו שבין הפסין רשות היחיד וראשו השני שברשות הרבי׳ כרמלי׳ כיון דלא גבוה עשרה ורחב ד׳ ולהעמידו בפחות מרחב ד׳ טפחים שהוא מקום פטו׳ א״א דסתם אבוס אינו כן וכן דרך הראב״ד ז״ל אע״פ שלא פי׳ כל הצורך. צ״ע דהא אבוס זה כלי הוא כדפרש״י ז״ל ערבה ומשמע בפ״ק דשבת שאין כרמלית בכלים גבי קופה וי״ל דשאני ערב׳ זו שהיא כבדה ואדם קובע לה מקום:

שם גזרה דילמא חזי ליה לאבוס דמקלקל ומפיק ליה לדווליה בהדיא וחזי ליה לאידך גיסא. דמקלקל דקא מפיק ומנח ליה וקא מפיק כו׳ כך הגרס׳ בכל הספרים ויש לישב׳ יפה כפי׳ רש״י ז״ל שכבר אמרנו שראש האבוס הא׳ בין הפסים וכי חזי דמקלקל ואינו מתיישב שם יפה יצא הוא עצמו מבין הפסין כדי להתקרב לראש האבוס השני הרחוק ממנו וכשיוצא מבין הפסין לרשות הרבים יוצא הכלי דרך האבוס מראש האבוס שבין הפסים לראשו השני העומד ברשות הרבים ואע״פ שהאבוס כולו אחד שפיר שייך למימר דמפיק לי׳ כיון שהראש האחד עומד בין הפסין וראשו אחר הוא מבחוץ וזהו שכתב רש״י ז״ל כי אע״פ שהוא עומד ברשות הרבי׳ ומטלטל כלים ברשות היחיד אין כלום דהא קיימא לן עומד אדם ברשות ומטלטל חפצים ברשות היחיד פי׳ בחפצים שאין צריכין לו בחוץ כגון זה וכי חזי לראש השני שהוא מקלקל לחוץ ואין הכלי מתיישב בו מפיק לי׳ ומנח לי׳ ברשו׳ וקא מפיק וכו׳ ופרכי׳ וכה״ג מי מחייב פי׳ כיון שבעקר הכלי מבין הפסין שהיא רשות היחיד לא היה דעתו לעשות ריוח ברשו׳ הרבים והא תניא המפנה כו׳ ואע״פ שהוא פטור אבל אסור משום איסורא דרבנן כי הא דלא שכיחא לית לן למיגזר דהוי ליה גזר׳ לגזרה וא״ת וליחייב משום העקירה שעשה מראש האבוס השני שהיתה על דעת להניחו ברשות הרבים. וי״ל דהת׳ כיון שלא נתייש׳ הכלי ולזרק אותו מידו לא חשיבא שם הנחה ועקיר׳ והרי זה כעומד לפוש שאמ׳ שם שהוא פטור. וזו צורת האבוס למראית העין: רשו׳ הרבי׳ ולכן ציירתי רשות היחיד כך שעומד בתוך רשות הרבים שאם לא כן היתה צריך לומר שיהא אבוס ארוך י״ו אמה כשיעור רשות הרבים אלא א״כ נאמר כי רשות היחיד היה סמוך לבין הפסי׳ מן הצד והאבוס לפניו וראשו נכנס לבין הפסים ואע״פ שכל כיוצא בזה מקום האבוס שבחוץ הוא קרן זוית שהוא כרמלית אפשר דכי מפיק ליה מנח ליה ברשות הרבים גמורה של אחר האבוס כגון זו הצורה: והצורה ראשונ׳ יותר נכונ׳ ומצוי יותר שיניחנו ברשות הרבים א״ד גבי אדם פשוטה דסגי לי׳ בראשו ורובו. אובסין אותו בפנים פירשה רש״י ז״ל אביסה ממש להניח בגרונה וא״א דהא קי״ל שאין אובסין בהמה כשרה. לכך פר״י ז״ל דלא דק ומלעיטי׳ בעי למימר דפשטי׳ הא מגמל ללישנא קמא הוא. ודכוותא בתלמודא שאני גמל שראשו ארוך. פי׳ ואע״ג דנקיט לה נהי דלא מישתמיט ונפיק יעקים צוארו ויוציאנו לחוץ ויוצי׳ הוא האוכל או הכלי לחוץ דהא מילת דשכיחא היא. ל״ג איתמר נמי דמאי סייעת׳ מדבריו לדבריו. והתניא אלא לבהמ׳ בלבד פי׳ ומשמע דלצורך בני אדם לא התירו ואפי׳ של עולי רגלים:

מים חיים למאי פי׳ דאי למעוטי בור שמימיו מכונסין הא קתני באר אלא ודאי מים חיים דקאמר היינו מים זכים ראויים לשתות ופרקי׳ בעי׳ מאי דחזו ליה לאדם ופעמים רבים לא ימצאו מים דחזו לאדם ויפסידו הבהמות שלא יעשו להם פסין. א״כ עשית מן הטפל עיקר. והנכון כמו שפי׳ בתוס׳ כי באמת עיקר התקנה מפני הבהמות היתה דאלו לאדם הם מטפס ועולה מטפס ויורד אע״פ כיון שבאו להתיר התירו לטלטל בהם גם לצורך האדם אגב בהמה אפי׳ כשאינו יכול לטפס כדאמרינן לקמן שאם היו רחבים שא״א לטפס ולירד שממלא כדרכו לצרכו ואפי׳ אין שם בהמה כלל או שאינה ראוי לבהמה מפני שאין מן הפסין לבאר כדי ראשו ורובו. ועוד יש מרבותי אומרים כי תחלת התקנה היתה מפני בהמת עולי רגלים אבל הוא הדין דכיון דהותר להן הותרו אפי׳ לשאר בהמות ובלבד שנעשו בתחילתן לצורך עולי רגלים או של מתיבתא ולא מבעיא כשיש שם בהמות עולי רגלים שמקשה על ידן שאר בהמות אלא אפילו אם אין שם בהמות עולי רגלים כלל כיון שנעשו לצרכן והותרו הותרו לכולן שלא יהא לזה מותר ולזה אסור. ולעיל הכי קאמר שלא הותרו לעשותן מתחלה אלא לבהמת עולי רגלים וזהו דעת רבותי וטעמא דמסתבר הוא אף על פי שאין לו עיקר בתלמודא:

ומה שאמרו וכן בגת לענין מעשר נאמרה שכל שהוא בגת לא נאסרה שתיית עראי ממנו ובלבד על הגת אבל להוציא מן הגת ולשתות לא. ולענין פסק אף משיצא מן הגת כן עד שישלו החרצנים והזג מעל החביות כמו שיתבאר בפרק אחרון וכמו שביארנוה בראשון של שבת. ולענין טלטול שהזכרנו אם היה מרשות הרבים או מרשות היחיד לכרמלית שותה אף בהכנסת ראשו לבד ואין צריך לראשו ורובו:

כבר ביארנו במשנה שמותר להקריב הפסין לבאר ובלבד שיניח שם ריוח שתי אמות בכדי שתכנס שם [ראשה] ורובה יראה מתלמוד המערב שאין מזקיקין לראשה ורובה ממש. אלא כל שיש שם שיעור בכדי כך שתהא שותה מיהא בפנים ומכל מקום מתלמוד שלנו יראה שצריך שיכנס ראשה ורובה ואף תלמוד המערב יש לפרשו שכל שיש שם שיעור שתי אמות אעפ״י שהבהמה גדולה שאין שיעור זה מחזיק ראשה ורובה מכל מקום הוכשר וכל שאין שם שיעור זה אף לבהמה קטנה ששיעור זה מחזיק ראשה ורובה אינו כלום והוא שאמרו שם היה שיעור כשיעור הזה אפי׳ גמל כלו מבחוץ מותר פחות מן השיעור אפי׳ גדי כלו אסור. ומכל מקום צריך שתהא שותה בפנים והוא ששאלו בכאן בהמה מאי כלומר צריך שתהא ראשה ורובה ממש בפנים או לא והעלו מן הסוגיא שצריך להיות ראשה ורובה בפנים ואף גם זאת דוקא כשאינו תופס לא הבהמה באפסרה ולא הכלי או שתופש את הבהמה באפסרה ואינו תופש את הכלי אבל כל שתופש את הכלי ואינו תופש את הבהמה חוששין שמא תעקם את ראשה כלפי רשות הרבים ויוציא את הכלי אחריה ואף בראשה ורובה אסור עד שתעמוד כולה בפנים שהרי נשארה כאן בספק ודנין בה להחמיר:

זה שאמרו לענין פסים שלא ימלא אדם מים ויתן לפני בהמתו אלא שממלא ושופך והיא שותה מאליה אינו כן שהרי כל שאינו תופש לא הכלי ולא הבהמה מותר בראשה ורובה ולא נאמרה אלא שהיה לו אבוס גבוה עשרה ורחב ארבעה שהוא רשות היחיד ומקצתו לפנים מן הפסים ומקצת בחוץ והבהמה עומדת על האבוס ומן הדין היה מותר לטלטל מבין הפסים לתוך האבוס ואעפ״י כן אסרוה שמא כשנותן דליו לתוך האבוס רואה צדו הפנימי של אבוס מתקלקל ואינו רוצה ליתן מים מאותו צד ומוציא הדלי בידו ליתן מימיו בצד האחד ורואה אף הצד האחר מקולקל ומניח הדלי בקרקע של רשות הרבים ולפיכך גזרו בזו שלא יתן הדלי לפניה אלא ישפוך ותשתה ממקום שפיכתן ואעפ״י שהמפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך והוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך ומכיון שאין כאן איסור תורה אין לנו לגזור ולאסור משום גזרה. מכל מקום יש לחוש שמא תחוס עינו על דליו ויחזירנו ברשות היחיד כדי להצניעו ומכל מקום בכרמלית כיוצא בזה כגון שהיה האבוס בגובה פחות מעשרה מותר שאף אם שכח פטור:

ביארנו באחרון של שבת שאין אובסין את הגמל בשבת מפני הטורח ופירשנו שם שענין זה הוא שהיו מאכילין אותו הרבה ביד שתוחבין השעורים בגרונו עד מקום שאין יכול להחזירו ואם כן מה שאמרו כאן גמל שראשו ורובו בפנים אובסין אותו לא נאמר אלא לענין השקאה מרובה ואף זו בתפיסת ראשה בכלי שהמים לתוכן אבל להרביצה ולהשקותה ביד הרבה אסור והוא בכלל מה שאמרו שאין אובסין את הגמל. ויש שפרשוה במאכל ובמאכל בינוני הנקרא הלעטה שהותרה שם ואמר עליה אובסין על דרך העברה ומכל מקום לענין הלעטה או השקאה מותר ואעפ״י שצוארו ארוך ונעשה רובו במעט מן הגוף ויציאתה לחוץ נקלה ביותר והיה לנו לחוש להוציא האבוס אחריה:

פסי ביראות לא הותרו אלא לעולי רגלים ולצורך בהמותיהן אבל לעולי רגלים עצמן לא אלא אם רוצה לשתות יהא מטפס ויורד כלומר מקפץ ויורד מקפץ ועולה וישתה בתוך הבאר ומכל מקום אם היה הבאר רחב עד שלא יהא יכול לטפס ולירד אם מלא לבהמתו מותרין לו. וכן לא הותרו פסי ביראות אלא בבאר מים חיים נובעי׳ וזכים שיהיו ראוים לאדם שאעפ״י שעיקר התקנה לצורך בהמה היתה מכל מקום צריך שיהא בו תשמיש לאדם:

פרש"י בד"ה לא ימלא כו' דאי נקיט לה הוא ואפ"ה אסור למה הוצרכו ראשה כו' אלא פשיטא בדלא נקיט לה ומתני' כו' עכ"ל וכה"ג כתבו התוספות וז"ל ומשמע דקאי אמתני' ואע"ג דאיכא ראשה ורובה כו' עכ"ל וכתב מהרש"ל אבל קשה למה אנו צריכין לכל זה הדוחק כי המקשה שבא לדחות הפשיטות כו' עכ"ל ע"ש ולי נראה דלק"מ דודאי הוצרכו לזה דהברייתא איירי בדאיכא ראשה ורובה לאוכוחי דכי נקיט מנא ולא נקט ראשה ורובה אסור אפילו בדאיכא ראשה ורובה בפנים דההיא נמי קמבעיא ליה באת"ל כמ"ש התוספות והשתא פשיט נמי הך דע"כ הברייתא איירי בנקיט מנא ולא נקיט לה דאסירי אפילו בראשה ורובה וכן מוכח מלשון הפשטן דקאמר וכי נקיט מנא ולא נקיט לה מי שרי והתניא כו' דמשמע דהך נמי בעי למפשט:

ברש"י ד"ה צוארו ארוך ואף על גב דרוב גופו וכו' ס"א ואי לאו דרוב נופו מבפנים אם יתקפנו וכו':