Commentary page
Eruvin 17b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerEruvin 17b
Eruvin 17b. The full printed text of this folio side — 20 numbered segments, about 321 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
דאית ליה קוברין שיש לו יורשין:
באיסרטיא דרך כבושה:
מפניהו ואי סלקא דעתך קנה מקומו היכי מצי למשקליה מהתם:
במת מוטל על המיצר שמושכב ברוחב הדרך ממיצר למיצר מתוך שניתן רשות לפנותו מפני כהנים ועושי טהרות שלא יאהילו עליו מפניהו לכל רוח שירצה:
שמלח סדומית יש כו' ואמור רבנן (ברכות דף מ.) אחר כל אכילתך אכול מלח ומשום מלח שטבל בו אצבעו תיקנו מים אחרונים:
כי קורטא בכורא בכור מלח יש מעט מאותו מלח סדומית כמין קורט קטן:
כייל מלחא מאי מדד מלח לחמרים צריך ליטול ידיו או לא:
כל שכן דצריך:
15 more comments on this page.
Rashi on Eruvin 17b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Tosafot
מים אחרונים חובה עכשיו לא נהגו במים אחרונים דאין מלח סדומית מצוי בינינו אי נמי לפי שאין אנו רגילים לטבל אצבעותינו במלח אחר אכילה:
ואת אכסניא דמאי פ"ה וישראלים הם מיהו בירושלמי איכא פלוגתא דאיכא דמוקי לה בנכרים ואפ"ה איצטריך לאשמועינן דמאכילין אותם דמאי דטבל אסור בהנאה ובדמאי הקילו:
אמר רב הונא תנא בית שמאי אומרים לא שייך כאן להקשות וכי טעמא דב"ש אתא לאשמועינן דקמ"ל דאי משכחת תנא דאמר אין מאכילין לא תיחוש לה דב"ש הוא וכה"ג אמרי' בפרק בתרא דיבמות (דף קכב.):
אל תפנו אל האובות הכי נמי דלא לקי וא"ת אין הכי נמי דהא לאו שאין בו מעשה הוא וי"ל דפריך למ"ד לוקין עליו אי נמי עקימת שפתיו הוי מעשה:
לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד פ"ה כמו אל יוציא הוא ונפקא לן הוצאה מרשות לרשות מינה ומשני אל יצא כתיב ואין כאן לשון הוצאת משוי וקשה לפי' מה צריך כלל להזכיר דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כיון דמקשה מכח דבעי למימר דאתי קרא להוצאה ולא לתחומין ועוד מה מקשה ר' יונתן והא ר' עקיבא ס"ל תחומין דאורייתא ונפקא ליה במי שהוציאוהו (לקמן עירובין דף נא.) מאל יצא ואם בא ר' יונתן לומר דמסתבר כמ"ד דרבנן על זה לא היה חולק רב אשי דהא בכל דוכתא פשיטא ליה להש"ס דעירובי תחומין דרבנן כדאמר בפרק בכל מערבין (עירובין דף לז:) דא"ל רבא לרב נחמן מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה ובפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מו.) א"ל רבא לאביי מכדי עירובי תחומין דרבנן מה לי יחיד במקום רבים כו' ועוד דמשמע בכל דוכתא דהוצאה כתיב ביה בשבת דבפר' כיצד צולין (פסחים דף פה:) אמרי' המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיניח הוצאה כתיב ביה כשבת ולא מצינו לשון הוצאה בשבת אלא מהאי קרא דאל יצא איש ובפרק קמא דהוריות (דף ד.) יש ספרים דגרסי בהדיא והא הוצאה כתיב אל יצא איש ממקומו ונראה לפרש דבין ר' יונתן ובין רב אשי נפקא להו הוצאה מאל יצא כדמשמע בכל מקום והכי משמע פשטי' דקרא שאל יצא בשבת עם כליו ללקוט את המן כדרך שעושין בחול וסבר ר' יונתן אפי' למ"ד תחומין דאורייתא לא לקי דכיון דמהאי קרא נמי נפקא לן איסור הוצאה דהוי מיתת ב"ד ורב אשי משני מי כתיב אל יוציא דהוי עיקר קרא בהוצאה דאז ודאי לא היו לוקין עליו אע"ג דלתחומין נמי אתי אל יצא כתיב וכיון דעיקרו בלשון יציאה לוקין עליו אע"ג דאתי נמי לאיסור הוצאה ואע"ג דהוצאה נפקא לן בריש הזורק (שבת דף צי:) מויכלא העם מהביא איצטריך תרי קראי חד להוצאת עני וחד להוצאת בעל הבית ומשום דהוצאה מלאכה גרועה היא איצטריך תרי קראי כדפרישית בשבת (דף ב. ד"ה פשט) והא דמשמע הכא דאי הוה עיקר קרא בהוצאה כמו בתחומין לא הוה לקי לכולי עלמא אע"ג דבתחומין ליכא מיתה ובמרובה (ב"ק דף עד:) גבי עדים שהוכחשו בנפש ולבסוף הוזמו משמע דלוקין למאן דאמר אין נהרגים משום דלא חשיב לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ושם מפורש:
מתני' עושין ארבעה דיומדין והא דאמר לעיל (עירובין דף טו:) הכי אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובה היינו היכא דליכא שם ד' מחיצות כי הכא דהואיל ואיכא בכל צד אמה מכאן ואמה מכאן חשיב פתח:
וארבעה פשוטין וליכא למימר הכא דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטלי ליה דלגבי עולי רגלים הקילו ואוקמא אדאורייתא: [ואפשר דדוקא בפשוטין דרחבי' אמה לא אמרי' מדאוריי' דלא אתי אוירא ומבטל ליה דהא גבי עמודי החצר פירש בריש מס' דאתי אוירא ומבטל להו מדאוריי'. ת"י]
[וביניהן כמלא שתי רבקות לא סגי בהך פלוגתא ואצטריך דלעיל דמהני פשוטין לר"מ ולא אמרי' אתי אוירא ומבטל ליה. ת"י]:
Tosafot on Eruvin 17b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Rabbeinu Chananel
ר' יהודה בן תימא אומר אף חונין בכל מקום ובמקום שנהרגין שם נקברין ואע"פ שאינן מת מצוה. ואיזו הוא מת מצוה כל שאין לו קוברין. אבל קורא ואחריו עונין אותו אין זה מת מצוה.
ופטורין מרחיצת ידים אמר אביי לא שנו אלא מים הראשוני' אבל מים אחרונים חובה.
מפני שיש מלח סדומית ומסמא את העינים ומשתכחא קורטא בכורא ואפילו מדד מלחא צריך נ"י. ופטורין מדמאי שהם אכסניא ודומים כעניים.
ותנן מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי וכן א' ב"ה ופטורין מלערב. ואוקימנא בעירובי חצירות. ואקשינן ויש חצירות במחנה ופרקינן כדתניא מה בין שיירא למחנה אלא אהלים שבשיירא חייבין בעירוב אהלים שבמחנה פטורין מן העירוב ושאר (שאר) [שיירא] שאין להם אהלי' הרי הן כשרויין שבחצר.
אבל בעירובי תחומין אפי' במחנה חייבין דתני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה דכתיב אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. ואקשינן וכי לוקין על לאו שבאל (ולאו) [ולא] אלא מעתה דכתיב אל תפנו אל האובות ואל הידעונים וגו' הכי נמי דלא לקי הכי קשיא לן לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד [הוא] וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו:
מתקיף ליה רב אשי מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב ואל יצא קרינן. פי' בהוצאת חפץ אזהרת מיתת ב"ד ביציאת תחומין אין שם מיתה:
הדרן עלך מבוי.
עושין פסין לביראות ד' דיומדין רואין כח' דברי ר' יהודה כו':
Rabbeinu Chananel on Eruvin 17b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Rashba
ומלערב אמרי דבי ר' ינאי לא שנו אלא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין חייבין. גרסינן בירושלמי (ה"י): (ואם יש) [ויש] חצרות במחנה להתיר אהלים שבמחנה כהדא דתניא אוהלין שבמחנה צריכין עירוב אוהלים שבשיירא אין צריכין עירוב ע"כ. ונראה לפי הסוגיא שהגירסא בחילוף, שבמחנה אין צריכין עירוב ושבשיירא צריכין עירוב והתירו במחנה מה שלא התירו בשיירא. וכן היא בתוספתא, דתניא התם בפרק ב' דמכלתין (ה"ד) אחת שיירא ואחד יחיד עושה להן מחיצה, ר' יהודה אומר לא ירבה ליחיד יותר מבית סאתים ואין שיירא פחותה משלשה. אחד שיירא ואחד מחנה, פי' לבית סאתים. מה בין שיירא למחנה, אלא אוהלים שבשיירא חייבים בעירוב ושבמחנה פטורין מן העירוב. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"א דעירובין (ה"ג) דאוהלים שבשיירא פטורין ושבמחנה חייבים כגירסת הירושלמי. ואין נראה כן כמו שכתבתי. ועוד שבמשנתינו ארבעה דברים פטורים במחנה ואחד מהם ופטורין מלערב, ואילו בשיירא לא פטר כלום. וגם הוא ז"ל כתב בספר שופטים בהלכות מלכים פ"ו (הי"ג) כי במחנה פטורים מלערב ומטלטלין מאהל לאהל בלי עירוב וזו אחת מן ההשגות שהשיג עליו הר' משה כהן ז"ל (בהגהות הרמ"ק להל' עירובין שם). גם מן הירושלמי ומן התוספתא ג"כ למדנו שלא התירו ליחיד במחנה אלא בית סאתים כשיירא.
ור' יונתן הכי קא קשיא ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא ואין לוקין עליו. פירש רש"י ז"ל: דסלקא דעתיה אל יוציא הוא ונפקא לן הוצאה מרשות לרשות מיניה, וההיא אב מלאכה הוא וממיתין עליה וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שלא יעשה כן שמתחייב עליו מיתת ב"ד אין לוקין עליו, אפילו לא התרו בו למיתה והתרו בו למלקות דהשתא לא מקטיל, אפילו הכי לא לקי דלאזהרת מיתת ב"ד ניתן ולא למלקות. [ומשני] אל יצא כתיב, ואין כאן לשון הוצאת משאוי ע"כ לשונו. והרב אלפסי ז"ל ג"כ פירש אל יצא איש כתיב, כלומר: יציאה ברגלים בלבד היא ואין בה מיתת ב"ד אלא באזהרה בלבד ולפיכך לוקין עליה. ונראה מדבריהם דר' יונתן היה סבור דבהוצאת משוי כתיב אל יוציא הוא, ותירץ רב אשי דאינו בא להוצאת משוי כלל אלא להוצאה ברגלים. ואינו מחוור בעיני, שאם כן לא היה לו לר' יונתן לומר בלשון הזה אלא כך היה לו לומר והא להוצאה מרשות לרשות הוא דאתא, אלא לכולהו אף הוצאה מרשות לרשות במשמע, תדע לך דאי לא תימא הכי לרב אשי דאמר אל יצא כתיב ואל יצא קרינן א"כ קשיא להו קרא לרבנן דאמרי תחומין דרבנן. ואף ע"ג דנפקא לן בשבת (צו, ב) הוצאה מויעבירו קול במחנה, חד קרא להוצאת עשיר וחד להכנסת עני, ובריש פרק קמא דשבת (ב, א ד"ה יציאות) הארכתי בס"ד. אלא ר' יונתן סבר דעיקר קרא להוצאה הוא דאתא, ואפילו למ"ד דאף יציאה ברגלים במשמע מדכתיב אל יצא, להכי כתבה רחמנא ליציאת תחומין בהדי הוצאה בחד קרא לאשמועינן דכי היכי דלאו דהוצאה דניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו אף יציאה שהיא נכללת עמו אין לוקין עליו. ורב אשי אמר דבי ר' ינאי סברי דאדרבה עיקר קרא ליציאת תחומין הוא דאתא מדכתיב אל יצא וקרינן אל יצא והלכך לוקין עליו. ואע"ג דהוצאה מרשות לרשות נמי בכלל, מכל מקום עיקר קרא אל יצא כתיב ואל יצא קרינן.
אמר רב אשי מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב ואל יצא קרינן. כתב הראב"ד ז"ל: דהא מימרא דר' ינאי ומתניתא דר' חייא והאי סוגיא כולה אליבא דר' עקיבא דאמר תחומין דאורייתא, אבל לרבנן דאמרי תחומין דרבנן לא. מיהו כיון דחזי דקא שיילן בגמרא דמי שהוציאוהו (להלן עירובין נא, א) הני אלפים אמה היכי כתיבן ואמרינן דכתיב אל יצא איש ממקומו ואמר רב חסדא גמרינן מקום ממקום וכו', שמעינן דתחומין אית להו עיקר מן התורה, ועל כרחך אל יצא איש על תחומין קאמר ולא על מקומו ממש. מיהו האי קרא לדעת רבנן בתחום שלש פרסאות נאמר כשיעור מחנה ישראל, אבל אלפים אמה אסמכתא דרבנן היא דסמכי' להו אהאי קרא וגמרינן גזירה שוה לגזירה שוה, וכיון דאית להו עיקר בדאורייתא אף תחומי אלפים אמה דאסמכינהו אקרא (גבי) [בני] מחנה מוזהרין עליהן. והא דתני ר' חייא לוקין על תחומין דבר תורה על שלש פרסאות קאמר. ובגמרא דבני מערבא (להלן פ"ג, ה"ד) גרסינן: הגיעוך סוף תחומי שבת אינן מחוורין דבר תורה. פירוש אל יצא איש ממקומו אינו דבר ברור על איזה מקום קאמר. ר' מנא בעי אלפים אמה אינו מחוור ארבעת אלפים אמה מחוור הוא, ר' שמעון בר חנא בשם ר' אחא אין לך מחוור מכולם אלא תחום שנים עשר מיל כמחנה ישראל. אלמא שיש בתחומי שבת שהן מן התורה, הלכך אפילו באלפים אמה שהן מדרבנן בני מחנה מוזהרין עליהן ואפילו מדרבנן, כן כתב הראב"ד ז"ל. ואף הרמב"ם ז"ל (הל' שבת פכ"ז, ה"א) כן פסק דתחומין של שלש פרסאות דבר תורה. וכן נראה גם מדברי הרב אלפסי ז"ל שסמך על הירושלמי הזה לפסוק דשלש פרסאות דבר תורה. ואין הדברים מחוורין, ואדרבה בכל התלמוד נראה דלמאן דאמר תחומין דרבנן אין לך תחומין דאורייתא כלל. מדאמרינן בפרק כלל גדול (שבת סט, א) שבת במאי ידע ליה ידע ליה בתחומין ואליבא דר' עקיבא, ואם איתא הוה ליה למימר ידע ליה בתחומי שלש פרסאות ואפילו לרבנן. ובפרק מי שהחשיך בתחילתו (שם קנג, ב) אמרינן לאו מכלל דאיכא מידי דאין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה ומאי ניהו מחמר, לא תחומין ואליבא דר' עקיבא הבערה ואליבא דר' יוסי. ובפרק בכל מערבין (להלן עירובין לו, א) אמרינן גבי ספק עירוב כשר שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה, ואקשינן שבת נמי דאורייתא היא, קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן. אלמא למ"ד תחומין מדרבנן אין להן עיקר מן התורה. ובמסכת יום טוב (לו, ב) אמרינן ש"מ תחומין דאורייתא אלא גזירה שמא יחתוך זמורה. מכל הני משמע דלפום גמרא דילן אין לך בתחומי שבת כלל כלל בדאורייתא, ואילו היה חלוק זה כלל לדעת גמרתינו אי אפשר שלא הוזכר באחד מן המקומות. והא דשיילינן בפרק מי שהוציאוהו (להלן עירובין נא, א) הני אלפים אמה היכן כתיבן, אסמכתא בעלמא היא והיכן אסמכינהו קאמר. ועל כרחך הכי אית לן למימר אפילו לדברי הירושלמי דגזירה שוה לאלפים אמה היא, וכיון דההיא גזירה שוה על כרחך אסמכתא בעלמא יש לנו לומר גם כן דאל יצא איש לדידן אסמכתא בעלמא. ואי נמי משום דלר' עקיבא כתיבא ממש באל יצא איש ממקומו, דהיינו לדידיה תחומי אלפים אמה, נקט הכי למימר דלכולי עלמא מההוא קרא נפקא להו, לר' עקיבא בדוקא ולדידן באסמכתא, ולעולם אין תחומין כלל בדאורייתא ואל יצא איש מרשותו עם משאו קאמר. ודבי ר' ינאי דאמרי הכא אבל עירובי תחומין לא אפילו בתחומי אלפים אמה קאמרי. ואם תאמר אם כן דבי ר' ינאי מאי דוחקייהו למימר לא שנו אלא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין לא ולאפוקי מתני' מדרבנן ולאוקמוה כיחידאה. תירץ הרמב"ן נראה משום דאיהו כר' עקיבא סבירא ליה ומש"ה מוקי לה למתני' כוותיה ולאו כיחידאה מוקי לה דהא ר' עקיבא ור' חייא ור' מאיר ור' (אילעא) [אליעזר] בנו של ר' יוסי הגלילי בפרק מי שהוציאוהו כולהו סבירא להו תחומין דאורייתא, ור' ינאי מוקי לה למתני' כוותייהו. והא דתלי לה בכל דוכתא כר' עקיבא, היינו משום דר' עקיבא סתימתאה וחשיב להו וכולהו אליבי' תנו להו. ואי נמי משום דמתני' דסוטה (כז, ב) שמיע להו טפי, וכדאמרינן בכל מקום (ב"ב עט, ב וש"נ) הא מני ר' מאיר היא דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ומתליא באשלי רברבי ודר' עקיבא נמי היא כדאיתא ביבמות (צג, ב). והא דמייתו דבי ר' ינאי ברייתא דר' חייא ולא מייתו מתני' דר' עקיבא, משום דר' חייא תני בהדיא דלוקין עליהן דברי תורה ודבריו מפורשין יותר מדברי ר' עקיבא, דאילו בדברי ר' עקיבא לא נתפרש אם בדוקא אם באסמכתא ומדתני ר' חייא נתפרש ר' עקיבא דאורייתא ולאו אסמכתא. ואנן קיי"ל כרבנן דתחומין דרבנן, הלכך מחנה פטורין אפילו מלערב עירובי תחומין. ורב אשי דמשני אל יצא כתיב ואל יצא קרינן אליבא דר' ינאי קאמר וליה לא ס"ל.
מתני' עושין פסין לביראות ארבעה דיומדין נראין כשמונה. ואף ע"ג דפרוץ מרובה על העומד, מחיצה דאורייתא היא והזורק לתוכן חייב כדאיתא בגמרא (להלן עירובין כ, א), דאי לאו מחיצה היא היכי שרו רבנן לטלטולי. והא דאמרינן לעיל (עירובין טו, ב) ובסוכה (טו, ב) הכי אגמריה רחמנא למשה גדור רובא אי נמי לא תפרוץ רובא, דמכל מקום שמעינן מינה דלכולי עלמא מיהא פרוץ מרובה על העומד לאו מחיצה היא. איכא למימר דהתם גזירה דרבנן קאמר ודבר תורה אפילו פרוץ מרובה מחיצה היא וכדברי הראב"ד ז"ל. א"נ כל שיש מחיצה בפיאות ואיכא שם ארבע מחיצות, אפילו פרוץ מרובה הויין מחיצות, והתם בדליכא שם ארבע מחיצות וליכא דופן בפיאות וכדברי רבותינו הצרפתים ז"ל (בד"ה עושין), ולעיל בפרק קמא (עירובין טו, ב) כתבתי גבי פלוגתא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע בסייעתא דשמיא.
מתני' מותר להקריב כל שהוא ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים. נראה שאין השיעור הזה מתיר אצל הכל, שהרי אין גמל יכול ליכנס ראשו ורובו בשיעור שתי אמות כפרה, ובהדיא תניא בברייתא לקמן (עירובין כ, ב) גמל שראשה ורובה בפנים אובסין אותה בפנים, אלמא אף בגמל נמי בעינן ראשו ורובו בפנים. אלא מתני' שיעורא הוא דיהיב לתורת פסין, כלומר: דאם מקורבין יתר מכאן אין להן תורת פסין כיון שאין פרה ראויה לשתות שם ולפיכך אפילו גדי אסור, אבל כשיעור הזה ראוי לרוב הבהמות ולפיכך תורת פסין עליהן, ומיהו דוקא לכל שיכול להכניס שם ראשו ורובו. אבל בירושלמי (ה"ב) מצאתי שהשיעור הזה מתיר לכל ואפילו לגמל, דגרסינן התם: ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק היא שיעורה, כשיעור הזה אפילו גמל וכולו מבחוץ מותר, פחות מכשיעור הזה אפילו גדי וכלו מבפנים אסור. תני ר' שמעון בן אלעזר אומר מלא גמל וגמלו מה ופליג, כל מה שהפרה פושטת צוארה גמל עוקם צוארו ע"כ. ונראה שהרמב"ם ז"ל (הל' שבת פי"ז, הכ"ט) סמך על הירושלמי. וצריך ליישב לפי זה הברייתא דקתני גמל שראשה ורובה בפנים אובסין אותה בפנים.
Rashba on Eruvin 17b · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain
Ritva
אבל מים האחרונים חובה פי׳ חובה מפני מלח סדומית מלבד מה שיש בדב׳ מצו׳ מדרבנן כמו במי׳ ראשונים וכדאמרי׳ והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים ואומר בתוס׳ כי נהגו העולם להקל בזה מפני שאין לנו עכשיו מלח סדומית ובודאי שאין זה מספיק לצאת מידי מצות והייתם קדושים אלא דההיא ליתא אלא על המברך וכמ״ש במסכת ידים דידי׳ מזוהמות פסולות לברכה ויש מקילין לומר דההיא נמי לא איתמרא אלא כשהיו נוהגין לסוך ידיהם בשמן ערוב כדאמרינן אני ה׳ אלהיכם זה שמן הטוב ובמסכת ברכות פירשתי ת״ל יתב׳. דמאי בירושלמי נחלקו יש שהתיר אפילו לאכסניא נכרים ואע״פ שנראה כפורע חובי בטבל שהוא אסור הקילו בדמאי משום דרוב עמי הארץ מעשרין הם:
אמר רב הונא תנא ב״ש אומר כו׳ ואם תאמר וכי רב הונ׳ דבית שמאי אתא לאשמועינן וי״ל דהא קמ״ל דכל היכא דמשכחת אין מאכילין לב״ש היא ואינה הלכה שלא תאמר דתנאי פליגי בה אליבא דב״ה. אמרי דבי ר׳ ינאי לא שנו אלא עירובי חצרות פי׳ בין אוהלין שבמחנה ומשום דהכי עירוב דרבנן אבל בעירובי תחומין חייבין פי׳ דהוי דאורייתא דתני ר׳ חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה פי׳ אל יצא איש ממקומו וק״ל היכי מוקים רבי ינאי מתני׳ כרבי חייא ומה עסק לרבי חייא במשנה והא סוגיין בכוליה תלמודא דתחומין דרבנן וי״ל דרבי ינאי לאו כרבי חייא מוקים לה אלא כרבי עקיבא דסבר תחומין דאורייתא כדאיתא במסכת סוטה בו ביום דרש רבי עקיבא כו׳ וכדאמרינן בבל דוכתא מוקים לה בתחומין ואליבא דרבי עקיבא וקי״ל דכולהו סתמי אליבא דרבי עקיבא והיינו דפרכינן בסמוך מלאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד שאין לוקין עליו דהא פלוגתא היא כדאמרינן בפרק מי שהחשיך אלא משום דרבי עקיבא סבר לה הכי במסכת מכות וסוגיין לרבי עקיבא נקט לה סתמא וא״ת ואמאי לא נקט רבי ינאי לרבי עקיבא דהוה תנא דמתני׳ ונקט רבי חייא תנא ברא וי״ל משום דרבי חייא פרשה לנו שיש בו מלקות מן התורה דאלו מדרבי עקיבא לא הוה שמעינן לפום פשטא אלא לאו הבא מכלל עשה מדכתב ומדותם מחוץ לעיר אלפים באמה ודכוותה בתלמודא וא״ת והיכי רבי ינאי לאוקומי מתני׳ כרבנן דהלכתא כוותיה ומוקים לה כרבי עקיבא י״ל דרבי ינאי כרבי חייא וכרבי עקיבא הוה ס״ל:
אלא מעתה מעשה אין לוקין עליו או משום דעקומת פיו הוי מעשה או משום הקשת זרועותיו כדאיתא התם. ר׳ יונתן הכי קשיא ליה לאו שאין בו מעשה הוא ולאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. פירש״י ז״ל דס״ד דהאי אל יצא איש אל יוציא הוה ומהתם נפקא לן הוצאה מרשות לרשות שהוא אב מלאכה שממיתין עליה וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד אין לוקין עליו ואפילו לא התרו בו למיתה והתרו בו למלקות ואע״ג דליכא קטל׳ ולא לקי דלאו זה לאזהרת מיתת ב״ד ניתן ולא למלקות ופריק רב אשי אל יצא כתי׳ ואין כאן לשון הוצאת משוי ע״כ והקשו עליו בתוס׳ דמשמע מלישנא דמר״ן ז״ל דר׳ יונתן הוה ס״ד דאל יצא איש אין בו אלא איסור הוצאה מרשות לרשות והא מנא ליה למפרך מיניה לרבי חייא דסבר תחומין דאורייתא ומאי הכרח אית ליה דלא נוקים קרא כפשוטי׳ לאיסור תחומין ועוד כיון דהכי ס״ל לרבי יונתן למה לי למפרך מטעמא דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד שאין לוקין עליו תיפוק ליה דליכא משום לאו בתחומין כלל. ועוד היכי תירץ רב אשי לבריה דאל יצא כתיב אין כאן אלא לשון הוצאת משוי א״כ קשיא האי קרא לרבנן דסברי תחומין דרבנן אלא ודאי דאינהו מוקמי ליה להוצא׳ משוי דוקא וה״ק קרא שלא יצא בכליו ללקוט המן כמו שהיו רגילין ואע״ג דהא כתב באיסור הוצאה ויכלא העם מהביא תרווייהו איצטריכו כדפריש במסכת שבת בס״ד. והנכון כמו שפירשו בתוס׳ דר׳ יונתן הוה סבר דאפילו לרבי חייא דדריש אל יצא כפשוטו לאיסור תחומין מודה הוא דאתא נמי לאיסור הוצאת שבת מרשות לרשות לומר שלא יצא הוא וכליו ולא עוד אלא דהוצאה היא עיקר דחמירא טפי וכיון שכן הרי יש בלאו זה אפילו לרבי חייא ורבי עקיבא אזהרה להוצאה שהיה במיתת ב״ד וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד אין לוקין עליו לרבי עקיבא ואפי׳ על אותו פרט הנכלל שאין בו מיתה דכיון שכללם הכתיב ביאר כשם שאין לוקין על זה בך אין לוקין על זה וכדאמרינן בפרק מי שהחשיך גבי לאו דמחמר דרב אשי תריץ ליה אליבא דרבי חייא דשאני הכא דאפקיה רחמנא בלשון אל יצא ועשה מאזהרת תחומין עיקר וכיון שכן לוקין עליו כי אזהרת הוצאת הנכלל בו שיש בה מיתה טפלה היא בלאו זה ואין העיקר נגרר אחר הטפל. ולעניין פסק לית הלכתא כרבי עקיבא וכר׳ חייא והנטפלים להם דסבר תחומין דאורייתא דסוגיין בכולי תלמודא דתחומין דרבנן ומאי דמשני רב אשי לעיל אליבא דרבי חייא ורבי ינאי הוא משני וליה לא ס״ל אבל יש מן הגאונים ושאר רז״ל שכתבו דהני מילי תחומין של אלפים אמה ועד ג׳ פרסאות אבל מג׳ פרסאות ואילך תחומין דאורייתא ואפי׳ לרבנן דפליגי עליה דרבי עקיבא דהא קרא דאל יצא איש ממקומו דאיפשר למקרא כפשוטו של מקרא דמשמע לאיסור תחומין ואליבא דרבנן מוקמינן ליה שלא יצא חוץ לשיעור מחנה ישראל שהיתה ג׳ פרסאות וסמכו על מה שאמרו בירושלמי הגיעוך סוף תחומי שבת אינם מחוורים דבר תורה פי׳ דהא דכתב אל יצא איש ממקומו כמה הוא שיעורו ואסיקנא ר״ש בר חנה אמר בשם רבי אחא אין לך מחוור שבכולן אלא תחום י״ב מיל כמחנה ישראל ועל הירושלמי הזה נראה שסמך רי״ף ז״ל והראב״ד ז״ל ואחרים עמו סמכו סברא זו על מה שאמרו בתלמוד׳ דפ׳ מי שהוציאוהו הני אלפים אמה היכא כתיבן ואמרי׳ דכתי׳ אל יצא איש ממקומו וגמרי׳ מקום ממקום כו׳ אלמא תחומין אית להו עיקר מן התורה וקרא בהדיא משתעי נמי. ועוד כתב הראב״ד ז״ל דהא דתני רבי חייא ור׳ ינאי שלוקין על תחומי שבת דבר תורה אפי׳ אליבא דרבנן היא ועל ג׳ פרסאו׳ דאי אינם דבר תורה היאך העמיד ר׳ ינאי משנתינו דקתני פטורים מלערב בעירובי חצרות דווקא לוקמה כפשטא אפי׳ בעירובי תחומין ותוך ג׳ פרסאות כסתם עירוב הרגיל והנאמר בכל מקום ועוד דודאי לרבנן דפליגי עליה דר׳ עקיבא אין תחומין מן התורה כלל לפי שיטת תלמוד׳ דילן וכדמוכח בפ׳ כלל גדול דאמרי׳ דידע לה שבת במאי ופרקי׳ דידע לה בתחומין ואליבא דר׳ עקיבא אלמא לרבנן לית ליה שום ידיעה בתחומין ובפרק מי שהחשיך נמי דאמרינן בתחומין אליבא דר׳ עקיבא בהבערה ואליבא דר׳ יוסי ובפ׳ בכל מערבין דאמרי׳ ספק עירוב כשר משום דתחומין דרבנן אמרי׳ גבי ספק טומאה שהוא להחמיר שאני טומא׳ דרבנן דאית לן עיקר מדאורייתא וזו ראיה גמורה דעירובי תחומין אין להם שום עיקר מן התורה ומאי דאמרינן בפ׳ מי שהוציאוהו הני אלפים אמה היכן כתיבן ה״ק אהיכא אסמכוה רבנן ועל כרחיך יש לומר כן דבההיא ג״ש דמייתי אינה אלא אסמכתא דהתם מייתי׳ ג״ש לאלפים אמה ואפי׳ לשטתם ולשטת הירוש׳ אין לנו מן התורה אלא חוץ לג׳ פרסאות אלא ודאי קרא וג״ש אסמכתא דרבנן היא אליבא דרבנן ולר׳ עקיבא הוא דהויא מדאורייתא ממש הילכך קרא לרבנן אינו אלא לאיסור הוצאה שלא יצא איש ממקומו עם כליו ומשאו וזה ברור הלכך קי״ל כרבנן דכל איסור תחומין ואפי׳ חוץ לאלף פרסאות אינו אלא מדרבנן וליתא לדרבי ינאי ולא למאי דמוקים מתני בעירובי חצרות דווקא אלא מתני׳ כפשטא שהם פטורים מלערב בין ערובי חצירות בין ערובי תחומין: ותו לא מידי:
פרק שני עושין פסין הא כתיבנא לעיל מה שהקשו בתוספ׳ היכי מכשרי׳ הכא בפסי ביראות פרוץ מרובה על העומד דהא בין לרב פפא בין לרב הונא בריה דרב יהושע לא אמר רחמנא דנפרוץ רובא ואלו ביראות הם רשות היחיד גמור׳ מן התור׳ ואפי׳ ברשו׳ הרבים כדאי׳ לקמן בפרקי׳ אלא שחז״ל לא התירו אלא לעולי רגלי׳ ולטלטל ולצורך בהמת׳ בלבד והזורק מתוכה לרשות הרבים או מרשו׳ הרבי׳ לתוכ׳ חייב: ויש מי שתירץ בזה דמדאוריית׳ אפי׳ פרוץ מרוב׳ על העומד כשר כיון שיש במקו׳ אחר שיעור רחב מחיצ׳ ודאמרי׳ לעיל הכי אמר רחמנא לא תפרוץ רובא זהו מדינא דרבנן דרחמנ׳ אגמרי׳ למשה מסיני שכן עתידין חכמי׳ לתקן ואשכחן כיוצ׳ בו בפ״ק דמכילתין דאמרי׳ כי אתאי הלכת׳ לרובו ולמיעטו ולמקפיד ולשאינו מקפיד והנהו לאו מדאוריי׳ נינהו דלית לן מדאוריי׳ אלא רובו המקפיד אלא ודאי כדאמרן ואין זה מחוור והתם בפ״ק הכי אמרי׳ דאתאי הילכת׳ לחלוק שיש בין רובו ומיעוטו ומקפיד ושאינו מקפיד ומה שאנו אומרי׳ וכדר׳ יצחק ר״ל כמו שפי׳ לנו רבי יצחק כי זהו מן התור׳ והנכון יותר כשיטת התוס׳ כי מחיצו׳ הלכ׳ למשה מסיני ואין כולם שוות שהרי אתה רואה בפי׳ תקרה יורד וסותם ואמרינן גוד אחית ואין בקיעת גמלים מבטלה ובמחיצות דעלמא ואפילו הן גדולות כמה מבטלתן בקיעת גדיים הכא נמי כך היא דין של תורה דכל שיש מחיצו׳ שלימו׳ בזויות שיעור אמה לכל צד כעין פסי ביראות שפס א׳ חשובה מחיצה גמורה ולא תפסל בשום פרצה בעול׳ ובאו חכמי׳ ואסרו שלא לטלטל בו אלא לצורך עולי רגלים או לדבר מצוה וכדבעי׳ למימר קמן:
שמנה נראי׳ כשנים עשר פי׳ כי הד׳ שבזויות נראין כשמנה כל אחד עשוי כמין צינור וארבע פשוטין באמצע. גבהן עשרה טפחים ורחבן ששה ועביין כל שהוא פירשו רוב הפרשני׳ דהא דבעינן רחבן ששה זהו בדיומדין עצמן אבל בפשוטין לא בעי כולי האי כיון שאינם כאן אלא למעט האויר שבלתיים שלא יהא יותר מעשר לר׳ מאיר ויש מהם שפירשו דכיון דלא קתני תנא שיעורא אין להם שום שיעור ברחב ובמשהו סגי להוי וכן אמרו בירושלמי פסין אין להם שיעור על כרחין על הפשוטין קאמר ויש שפירשו דצריכין רחב ג׳ או ד׳ שהוא דבר חשוב ומה כאמר בירושלמי לא שאין להם שיעור כלל אלא שאין להם שיעו׳ ששנינו בדיומדין ולכולהו פירושי ק״ל טובא אמאי לא אמרי׳ דאתי אוירא מהאי גיסא ומהאי גיסא ומבטיל לה שהרי אין כאן אפי׳ עומד כפרוץ משתי ואפי׳ היה רחבן של פשוטין ו׳ פשי׳ גופא והנכון דכל עומד דבר חשיב אינו מתבטל באויר הכא והכא מדאורייתא והראייה ממחיצת כלאים שאמרו לעיל דמד׳ טפחים ולמעלה מותר לזרוע כנגדו ואע״פ שהפרוץ מרובה עליו מכל צד ורבנן הוא דאחמירו לעניין שבת והכא בפסי ביראות אוקמיה על דין תורה לצורך מצוה ולפי זה מסייעין לומר דבעינן רחב הפשוטין ד׳ טפחים לרשב״ג או ג׳ טפחים לרבנן כפי מה שהתירו גבי כלאים אבל מדברי רש״י ז״ל נראה כי היא דכי קתני רחבן ששה אפשוטין קאי:
אחת נכנסת ואחת יוצאת פירוש שיהא אמות שבנתיים שוחקות מותר להקריב לבאר ה״ג דרבנן לא שרי פסין לבור אלא לבאר כדאיתא לקמן. ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים ואמר בתלמודא שהוא שתי אמות ואם הקריב הפסין לחלל הבור יותר משיעור זה אסרו חכמים לטלטל בו כלל ואפי׳ לצורך הבהמה דחיישי׳ דילמא ממטי לדלי בתוכה ומפיק לי׳ חוץ לפסין שהי׳ ר״ה או כרמלי׳ וי״א שזה השיעו׳ נתנו לכל דבר ואפי׳ לטלאים וגדיים וכי יצא בהם צריך זה השיעור וגם אפי׳ לגמלים די כשיעור זה מדקתני האי תנא מילתא פסיקתא ואע״פ שבשיעור זה של פרה אין בו כדי ראשו ורובו של גמל לא דקדקו חכמי׳ בדב׳ ושיערו בפרה ששיעורה בינוני ולא חלקו בדיניהם וכן הוא בירושלמי בפי׳ ומה שאמר בברייתא בהמה שראשה ורובה בפנים אובסין אותה בפנים ופרישנא דגבי גמל תניא דאלמא בעי׳ בגמל כדי ראשו ורובו לאו דוקא אלא שיעורא דעלמא נקט וכן פוסק הראב״ד ז״ל אבל יש מרבותי שסוברין שלא שיערו בפרה אלא לכל שהוא דכוותה או אפי׳ פחות ממנ׳ להחמי׳ אבל לרוב מינה כגון גמל או סוס וכיוצא בו צריך שיעור ראשו ורובו לעולם. ומותר להרחיק כל שהוא פירש כל מה שהוא ואפילו שיעיר ודומה לו הא. דאמרי׳ בפרק בתרא אלו דברים אוסרין בכל שהן ואינו ר״ל במשהו דהא ההוא תנא בעי דבר שבמנין כדאי׳ התם אלא פירושו כמה שהן:
Ritva on Eruvin 17b · Sefaria · Edition: Chidushi HaRitva, Amsterdam, 1729 · Public Domain
Meiri
מת מצוה פרשו בכאן שאין לו קוברים קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה ופרשו גדולי המחברי׳ אחרים עונין לו שיש לו יורשים וכן נראה ביבמות. ומכאן למדו רבים שאלו האורחים הבאים מארץ אחרת ואין להם יורשים כאן שבכלל מת מצוה הם וכהן מטמא להם. ומכל מקום נראין הדברים שכל שמזומן על ידי ישראל לקברו אין זה מת מצוה:
מאחר שביארנו בחיוב מים אחרונים שהיא מפני מלח סדומית לא סוף דבר אחר אכילה אלא אף מדד מלח או נגע בה צריך ליטול ועכשיו מיהא בטלה לה תורת מלח זה ולא הוזקקנו לנטילה מצדה. וכבר ביארנו עניני הנטילה והלכותיה במסכת ברכות [בסופו בקונט׳ בית יד]:
כבר ביארנו במסכת שבת שיציאת חוץ לתחום אפי׳ לשלש פרסאות אין בה מיתת בית דין ולוקין עליה ואעפ״י שלאו שלה מאל יצא איש ממקומו וידוע שאף ההוצאה נכללה בו ואחר שהיציאה וההוצאה שניהם בפסוק אחד יראה לומ׳ שהוצאה שהיא חמורה עיקר ונמצא עיקר הלאו ניתן לאזהרת מיתה הרי אמרו מי כתיב אל יוציא אל יצא כתי׳ ונמצא עיקר הפסוק ליציאה חוץ לתחום ולוקין עליו ומכל מקום דוקא בשלש פרסאות אבל אלפים אמה אינן אלא מדרבנן ומה שאמרו תחומין דאורייתא ופירושו באלפים אמה ר׳ עקיבא היא ואין הלכה כמותו. ומכל מקום בני מחנה צריכין לערב אף לאלפים אמה הואיל ועיקר התחומין ר״ל שלש פרסאות [מן התורה. ויש פוסקים דגם שלש פרסאות] דרבנן וכבר ביארנו קצת ראיותיהם בראשון של יום טוב וכמו שנבאר עוד בה בפרק שלישי. ולדעתם בני מחנה פטורים אף בעירובי תחומין. וקצת גאונים החמירו לפסוק כר׳ עקיבא אף באלפים אמה ממה שאמרו בפרק מי שהוציאוהו הני אלפים אמה היכא כתיבן ומכאן החמירו בזו שאמרו אף עבד ושפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת שאין עושין בה מעשה אלא בעד אחד כשר והדברי׳ (מחוברים) [מסתברים] כדעת ראשון וכן פסקוה גדולי הפוסקי׳. ואף גדולי המחברי׳ כתבוה כן אלא שגדולי הדור כתבו משמם בתשובה שאינם מן התורה אלא אם מהלכים ברשות הרבים (במחנה) [כמחנה] ישראל וזה תמה שאם אמרו כמחנה ישראל לענין שיעור לא אמרוה שיהו לגמרי כן ועוד שהרי מחנה ישראל רשות היחיד היא ומחנה לויה הוא שהיה רשות הרבים כמו שהתבאר בפרק הזורק. ואף הם כתבו בתשובת שאלה שאין איסור תחומין בימים ובנהרות בין שיש בעומק המים מעט בין שיש בהם הרבה ולא נסתפקו בתחומין למעלה מעשרה אלא ביבשה ויש לפקפק בדברים אלו כמו שיתבאר בע״ה:
ונשלם הפרק תהלה לאל:
עושין פסין וכו׳ כונת הפרק אמנם הוא בביאור החלק הרביעי ר״ל בענין הרשויות ומעט מן החלק השני בענין עירובי חצרות ורבו יסוב על שלשה ענינים: הראשון בענין מה שהקלו לעולי רגלים בפסי ביראות.
והשני בענין גנה וקרפף ודיר וסהר והשלישי בענין עירובי חצרות במי ששכח אחד מן החצר ולא עירב עמהם על איזה צד אוסר. זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כמשפט סוגית התלמוד על הדרך שקדם:
והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור עניני החלק הראשון והוא שאמר עושין פסין לביראות וכו׳ וביראות אלו פירושו מים נובעין מלשון באר והוא שאמר לשון ביראות ולא לשון בורות שהיה במשמע מים מכונסים. וביראות אלו הם ברשות הרבים או בבקעה שהיא כרמלית והביראות עמוקות עשרה ורחבות ארבעה והם רשות היחיד ואם ימלא בלא הכשר פסין נמצא מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים או לכרמלית ונמצא נמנע מהשקאת בהמתו וכתי׳ למען ינוח ולא (יאנוח) [ינוח] ומתוך כך עשו להם תקנה זו שיקיפו את הבאר בפסין אלו ויהא כל מה שבתוך הפסים נחשב רשות היחיד וימלא ויוציא ויניח שם ותכנס בהמתו לשם ותשתה ודיינו שיהא ריוח ליכנס הבהמה לשם ראשה ורובה (אין) [ואין] גוזרין שמא תמשך לאחוריה לרשות הרבים ויוציא הלה את מימיו אצלה. ושיעור הכנסת ראשה ורובה הוא שתי אמות ואמר בתקון זה שצריך ארבעה דיומדין והדיומד הוא נראה כשנים ומונח בקרן זוית שטחו האחד לרוח זה ברחב אמה וכן בארבע הפאות ונמצאו ארבעה הדיומדין נראין כשמנה. ור׳ מאיר מזקיק עוד פסין פשוטין בין הדיומדין בשיעור אמה רוחב ונמצא כאן היקף שנים עשר אמה.
ואמר אחר כן על הדיומדין ועל הפשוטים שכלם גבהם עשרה ורחבם ששה שאף הדיומד רוחב כל דופן ממנו ששה. ואעפ״י שבפסי חצר דיינו ברחב ארבעה. טעם הדבר מפני שיש שם שלש מחיצות שלימות. ועביין כל שהו שאין לנו אצל העובי כלום. וזו היא צורת הבאר והדיומדין והפסין. וביניהן כמלא שתי רבקות של שלש שלש [בקר]. פי׳ רבק הוא כעין עול שמכניסי׳ בו פרו׳ הרבה בשעת דישה ובלשון לעז קורין אותו קוצלי. ופי׳ הענין הוא שמתירין ביניהן ר״ל בין כל שני הדיומדין שבהן אויר שיהו יכולות לעבור באותו אויר שש פרות ושיעורן ברחב כל אחת מן הסתם אמה ושני שלישי אמה ונמצא אויר עשר אמות.
5 more comments on this page.
Meiri on Eruvin 17b · Sefaria · Edition: Chidushei HaMeiri on Eruvin, Warsaw 1914 · Public Domain
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה לאו שניתן כו' דאתיא נמי לאיסור הוצאה ואע"ג דהוצאה נפקא כו' עכ"ל כצ"ל:
תוס' בד"ה ד' דיומדין כו' הכי אגמרי' רחמנא כו' היינו היכא דליכא שם ד' מחיצות כו' עכ"ל ר"ל דמה"ט דאיכא הכא שם ד' מחיצות לא הוי איסורא דאורייתא אע"ג דפרוץ מרובה מיהו איסורא דרבנן איכא בפרוץ מרובה אע"ג דאיכא שם ד' מחיצות אלא דהכא בעולי רגלים הקילו כיון דלית ביה אלא איסור דרבנן כמ"ש התוספות בהדיא בסמוך בד"ה אפי' י' כו' ודו"ק:
Chidushei Halachot on Eruvin 17b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Gilyon HaShas
גמ' אלא מעתה דכתי' אל תפנו אל האובות בס' המצות להרמב"ם ל"ת י' הגירס' כאן אל תפנו אל האלילים:
מתני' ורוחבן ששה ועוביין כו' עיין סוכה דף ד' ע"ב תוד"ה דיומד:
Gilyon HaShas on Eruvin 17b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
What this page contains
A full text unit for Eruvin, daf 17, Amud Bet, about 321 words in 20 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 20 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 120 words
Opens “דְּאִית לֵיהּ קוֹבְרִין, דְּתַנְיָא: אֵיזֶהוּ מֵת מִצְוָה?…”
- Segment 216 words
Opens “וּמֵת מִצְוָה קָנָה מְקוֹמוֹ? וְהָתַנְיָא: הַמּוֹצֵא מֵת…”
- Segment 328 words
Opens “שְׂדֵה בוּר וּשְׂדֵה נִיר — מְפַנֵּיהוּ לִשְׂדֵה…”
- Segment 420 words
Opens “אָמַר רַב בִּיבִי: הָכָא בְּמֵת מוּטָּל עַל…”
- Segment 514 words
Opens “וּפְטוּרִין מֵרְחִיצַת יָדַיִם. אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ…”
- Segment 618 words
Opens “אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי: מִפְּנֵי מָה…”
- Segment 721 words
Opens “אָמַר אַבָּיֵי: וּמִשְׁתַּכְחָא כְּקוּרְטָא בְּכוֹרָא. אֲמַר לֵיהּ…”
- Segment 834 words
Opens “וּמִדְּמַאי. דִּתְנַן: מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי וְאֶת…”
- Segment 914 words
Opens “וּמִלְּעָרֵב. אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: לֹא שָׁנוּ…”
- Segment 109 words
Opens “דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: לוֹקִין עַל עֵירוּבֵי תְּחוּמִין…”
- Segment 1127 words
Opens “מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי יוֹנָתָן: וְכִי לוֹקִין עַל…”
- Segment 1222 words
Opens “רַבִּי יוֹנָתָן הָכִי קַשְׁיָא לֵיהּ: לָאו שֶׁנִּיתַּן…”
- Segment 1310 words
Opens “אָמַר רַב אָשֵׁי: מִי כְּתִיב ״אַל יוֹצִיא״?…”
- Segment 143 words
Opens “הֲדַרַן עֲלָךְ מָבוֹי…”
- Segment 154 words
Opens “מַתְנִי׳ עוֹשִׂין פַּסִּין לְבֵירָאוֹת.…”
- Segment 1619 words
Opens “אַרְבָּעָה דְּיוֹמְדִין נִרְאִין כִּשְׁמוֹנָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.…”
- Segment 1719 words
Opens “גּוֹבְהָן עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְרוֹחְבָּן שִׁשָּׁה וְעוֹבְיָים כׇּל…”
- Segment 1812 words
Opens “רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁל אַרְבַּע, קְשׁוּרוֹת וְלֹא…”
- Segment 1910 words
Opens “מוּתָּר לְהַקְרִיב לַבְּאֵר, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא פָּרָה רֹאשָׁהּ…”
- Segment 201 words
Opens “מוּתָּר…”
Sages named on this page
- Rabbi Yannai · Fourth Generation of Tannaim
Rabbi Yannai, a fourth-generation Tanna and a prominent teacher of Rabbi Yochanan, was known for his humility and deep understanding of Jewish…
Source: Eruvin 17b · Segment 9 — “וּמִלְּעָרֵב. אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא עֵירוּבֵי…”
- Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…
Source: Eruvin 17b · Segment 7 — “…בְּכוֹרָא. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי:…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Eruvin 17b · Segment 5 — “…מֵרְחִיצַת יָדַיִם. אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מַיִם רִאשׁוֹנִים,…”
Original text
דְּאִית לֵיהּ קוֹבְרִין, דְּתַנְיָא: אֵיזֶהוּ מֵת מִצְוָה? כֹּל שֶׁאֵין לוֹ קוֹבְרִין. קוֹרֵא וַאֲחֵרִים עוֹנִין אוֹתוֹ — אֵין זֶה מֵת מִצְוָה.
there are people available to bury it. As it was taught in a baraita : Which is the corpse that is considered a met mitzva ?Any corpse that has no one available to bury it. If, however, the deceased has friends or relatives to tend to his burial, his corpse is not considered a met mitzva . Likewise, if the body is in a place where if one calls out, others can answer him, this is not a met mitzva . The Tosefta teaches a novel ruling applicable to the case of a military camp: A solider is buried where he was killed, even if the conditions for met mitzva are not met there.
וּמֵת מִצְוָה קָנָה מְקוֹמוֹ? וְהָתַנְיָא: הַמּוֹצֵא מֵת מוּטָל בִּסְרַטְיָא — מְפַנֵּיהוּ לִימִין אִסְרַטְיָא אוֹ לִשְׂמֹאל אִסְרַטְיָא.
With regard to the halakha itself, the Gemara asks: And does a met mitzva actually acquire its place? Wasn’t it taught in a baraita : One who finds a corpse laid out on a main street evacuates it for burial either to the right of the street or to the left of the street, but it may not be buried under the main street itself?
שְׂדֵה בוּר וּשְׂדֵה נִיר — מְפַנֵּיהוּ לִשְׂדֵה בוּר. שְׂדֵה נִיר וּשְׂדֵה זֶרַע — מְפַנֵּיהוּ לִשְׂדֵה נִיר. הָיוּ שְׁתֵּיהֶן נִירוֹת, שְׁתֵּיהֶן זְרוּעוֹת, שְׁתֵּיהֶן בּוּרוֹת — מְפַנֵּהוּ לְכׇל רוּחַ שֶׁיִּרְצֶה!
If one can move the corpse either to an uncultivated field or to a plowed field, he evacuates it to the uncultivated field. If the choice is between a plowed field and a sown field, he evacuates it to the plowed field. If both fields are plowed, or if both are sown, or if both are uncultivated, he evacuates it to any side that he wishes to move it. Apparently, a met mitzva is not necessarily buried where it is found. It may be moved elsewhere.
אָמַר רַב בִּיבִי: הָכָא בְּמֵת מוּטָּל עַל הַמֵּיצַר עָסְקִינַן. מִתּוֹךְ שֶׁנִּיתְּנָה רְשׁוּת לְפַנּוֹתוֹ מִן הַמֵּיצַר — מְפַנֵּיהוּ לְכׇל רוּחַ שֶׁיִּרְצֶה.
Rav Beivai said: Here we are dealing with a corpse laid out across on the side of a public path, and it stretches across the path and reaches the other side. Were the corpse buried there, it would prohibit passage by priests. Since permission was already granted to evacuate it from the side of a public path, one may evacuate it to any side he wishes. If, however, the corpse was in a field, moving it would be prohibited.
וּפְטוּרִין מֵרְחִיצַת יָדַיִם. אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מַיִם רִאשׁוֹנִים, אֲבָל מַיִם אַחֲרוֹנִים חוֹבָה.
We learned in the mishna that in a military camp one is exempt from ritual washing of the hands. Abaye said: They taught this exemption only with regard to first waters, i.e., hand-washing before eating. However, final waters, i.e., hand-washing after eating and before reciting Grace after Meals, is an obligation even in a military camp.
אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ מַיִם אַחֲרוֹנִים חוֹבָה? מִפְּנֵי שֶׁמֶּלַח סְדוֹמִית יֵשׁ, שֶׁמְּסַמֵּא אֶת הָעֵינַיִם.
Rav Ḥiyya bar Ashi said: For what reason did the Sages say that the final waters are an obligation? It is due to the fact that there is the presence of Sodomite salt, which blinds the eyes even in a small amount. Since Sodomite salt could remain on one’s hands, one must wash them after eating. This obligation is binding even in a camp because soldiers are also obligated to maintain their health.
אָמַר אַבָּיֵי: וּמִשְׁתַּכְחָא כְּקוּרְטָא בְּכוֹרָא. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: כָּיֵיל מִילְחָא, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: [הָא] לָא מִיבַּעְיָא.
Abaye said: And this type of dangerous salt is present in the proportion of a single grain [ korta ] in an entire kor of innocuous salt. Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: If one measured salt and came into contact with Sodomite salt not during mealtime, what is the halakha ? Is there an obligation to wash his hands afterward? He said to him: It was unnecessary to say this, as he is certainly obligated to do so.
וּמִדְּמַאי. דִּתְנַן: מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי וְאֶת אַכְסַנְיָא דְּמַאי. אָמַר רַב הוּנָא: תָּנָא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי וְאֶת אַכְסַנְיָא דְּמַאי, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי וְאֶת אַכְסַנְיָא דְּמַאי.
The mishna continues: And in a military camp, one is exempt from the separation of tithes from doubtfully tithed produce [ demai ]. As we learned in a mishna: One may feed the poor demai , and one may also feed quartered soldiers [ akhsanya ] demai . Rav Huna said: A tanna taught in a baraita : Beit Shammai say that one may neither feed the poor demai , nor may one feed quartered soldiers demai . And Beit Hillel say that one may feed the poor demai , and one may also feed quartered soldiers demai .
וּמִלְּעָרֵב. אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא עֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת, אֲבָל עֵירוּבֵי תְּחוּמִין חַיָּיבִין.
We learned in the mishna: And in a military camp, one is exempt from establishing an eiruv . The Sages of the school of Rabbi Yannai said: They taught that this exemption applies only with regard to the joining of houses in courtyards. However, even those in a military encampment are obligated to establish an eiruv if they desire to effect a joining of Shabbat boundaries, whereby one extends the Shabbat limits beyond which one may not walk on Shabbat.
דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: לוֹקִין עַל עֵירוּבֵי תְּחוּמִין דְּבַר תּוֹרָה.
As Rabbi Ḥiyya taught a baraita : One is flogged by Torah law for going beyond the Shabbat limit if there is no joining of Shabbat boundaries. The Torah states: “No man shall go out [ al yetze ] of his place on the seventh day” (Exodus 16:29). Since this is a Torah prohibition, leniency is possible only in life-threatening circumstances.
מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי יוֹנָתָן: וְכִי לוֹקִין עַל לָאו שֶׁבְּ״אַל״? מַתְקֵיף רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: אֶלָּא מֵעַתָּה דִּכְתִיב: ״אַל תִּפְנוּ אֶל הָאוֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעוֹנִים״, הָכִי נָמֵי דְּלָא לָקֵי?!
Rabbi Yonatan strongly objects: Is one flogged for violating a prohibition that is expressed in the Torah with the negative al , rather than the negative lo ? Rav Aḥa bar Ya’akov strongly objects to the question: If what you say is so, with regard to that which is written: “Turn you not [ al ] unto the ghosts, nor unto familiar spirits” (Leviticus 19:31), is the halakha there too that one is not flogged?
רַבִּי יוֹנָתָן הָכִי קַשְׁיָא לֵיהּ: לָאו שֶׁנִּיתַּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין. וְכׇל לָאו שֶׁנִּיתַּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין — אֵין לוֹקִין עָלָיו.
Rather, this is the difficulty for Rabbi Yonatan: The prohibition against overstepping the Shabbat limits is a prohibition that was given primarily as a warning of court-imposed capital punishment, i.e., a prohibition which, under certain conditions, is punishable by the death and not merely by lashes, as is the case with most prohibitions. In fact, the prohibition against carrying objects out to the public domain is derived from that same verse, and one who violates that prohibition is liable for execution by the court. And this principle applies: Any prohibition that was given primarily as a warning of court-imposed capital punishment one is not flogged, even if the death penalty does not apply in that particular case.
אָמַר רַב אָשֵׁי: מִי כְּתִיב ״אַל יוֹצִיא״? ״אַל יֵצֵא״ כְּתִיב.
Rav Ashi said: Is it written in the Torah: No man shall carry out [ yotzi ], indicating a prohibition against carrying objects from one domain to another on Shabbat? “No man shall go out [ yetze ]” is written. Indeed, according to its plain meaning, the verse deals exclusively with the prohibition of going beyond the Shabbat limits and not with the prohibition of carrying out. Everyone agrees that there is no death penalty administered by the court in overstepping the Shabbat limit.
הֲדַרַן עֲלָךְ מָבוֹי
MISHNA: One may arrange upright boards [ passin ] around a well in the public domain in order to permit drawing water from the well on Shabbat. A well is usually at least four handbreadths wide and ten handbreadths deep. Therefore, it is considered a private domain, and it is prohibited to draw water from it on Shabbat, as that would constitute a violation of the prohibition to carry from a private domain into a public one. The Sages therefore instituted that a virtual partition may be built in the area surrounding the well, so that the enclosed area could be considered a private domain, thus permitting use of the well and carrying of the water within the partitioned area.
מַתְנִי׳ עוֹשִׂין פַּסִּין לְבֵירָאוֹת.
In this specific instance, the Sages demonstrated special leniency and did not require a proper partition to enclose the entire area. For this purpose, it suffices if there are four double posts [ deyomadin ] that look like eight single posts, i.e., four corner pieces, each comprised of two posts joined together at right angles; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Meir says: There must be eight posts that look like twelve. How so? There must be four double posts, one in each corner, with four plain posts, one between each pair of double posts.
אַרְבָּעָה דְּיוֹמְדִין נִרְאִין כִּשְׁמוֹנָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שְׁמוֹנָה נִרְאִין כִּשְׁנֵים עָשָׂר — אַרְבָּעָה דְּיוֹמְדִים וְאַרְבָּעָה פְּשׁוּטִין.
The height of the double posts must be at least ten handbreadths, their width must be six handbreadths, and their thickness may be even a minimal amount. And between them, i.e., between the posts, there may be a gap the size of two teams [ revakot ] of three oxen each; this is the statement of Rabbi Meir.
גּוֹבְהָן עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְרוֹחְבָּן שִׁשָּׁה וְעוֹבְיָים כׇּל שֶׁהוּא. וּבֵינֵיהֶן כִּמְלֹא שְׁתֵּי רְבָקוֹת שֶׁל שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ בָּקָר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
Rabbi Yehuda disagrees and says: There may be a slightly larger gap, the size of two teams of four oxen each, and this gap is measured with the cows being tied together and not untied, and with the minimal space necessary for one team to be entering while the other one is leaving.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁל אַרְבַּע, קְשׁוּרוֹת וְלֹא מוּתָּרוֹת, אַחַת נִכְנֶסֶת וְאַחַת יוֹצֵאת.
It is permitted to bring the posts closer to the well, provided that the enclosed area is large enough for a cow to stand with its head and the majority of its body inside the partitioned space while it drinks.
מוּתָּר לְהַקְרִיב לַבְּאֵר, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא פָּרָה רֹאשָׁהּ וְרוּבָּהּ בִּפְנִים וְשׁוֹתָה.
It is permitted
מוּתָּר