Talmud Builders

    Commentary page

    Beitzah 27b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Beitzah 27b

    Beitzah 27b. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 364 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    וביו"ט שיולי קא משייל פעמים שהיה טרוד בעיו"ט ומשראה המומין אומר לו לך עכשיו ובא למחר והיה שואלו על המום איך בא לו מפני שנחשדו כהנים על הבכורות להטיל בהם מום כדתנן (בכורות דף לה.) כל המומין הראויים לבא בידי אדם רועי ישראל נאמנים רועי כהנים אין נאמנים וצריך להביא עדים שמאליו בא לו:

    ההוא גברא כהן היה:

    דלי עיניה נשא עיניו:

    הוה שדיין שערי בהך גיסא דהוצא שעורין היו מושלכים מעבר לגדר והבכור היה לעבר השני:

    הוצא גדר של קוצים:

    ופרטיה לשפותיה קרע שפתיו והיא שנויה במומי הבכור שפתו שנפגמה שלעולם הוא ניכר:

    את גרמת ליה מדעת נתת השעורים שם שנחשדתם על הבכורות מפני טורח הגדול והיציאה שהוטל עליו שישראל אינו מטפל בו אלא שלשה חדשים ונותנו לכהן:

    לא יהיה קרי ביה לא יהיה:

    18 more comments on this page.

    Rashi on Beitzah 27b · Sefaria

    Tosafot

    ועל החלה שנטמאת לא יזיזנה ממקומה פרש"י דלמאי חזי אי לאכילה הא טמאה היא אי להסקה תחת תבשילו אין שורפין קדשים בי"ט וכ"ת יריצנה לפני כלבו כדאמרינן בפסחים (דף לב. ושם) גבי תרומת חמץ ומריצה לפני כלבו וי"ל דנתינה לכלבו אע"ג דאין כאן שום טורח זהו ביעורו וכשם שאין שורפין כך אין מבערים דרחמנא אחשבה להבערתו אע"ג דהוי לצורך כדאמר אין מדליקין בשמן שרפה ביו"ט ואע"פ שהוא צורך יו"ט להדליק לצורך אכילה וקשה דהא דאין שורפין קדשים ביו"ט היינו טעמא משום טורח מלאכה לעשות אש ולעסוק בשריפתו אבל הכא כשנותן החלה לפני כלבו אין כאן שום טורח מלאכה לכן נ"ל דלכך אין נותנה לפני כלבו משום דמצותה בשרפה כדאמר בשבת (דף כה.) כשם שמצוה לשרוף הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת אבל גבי תרומת חמץ דקאמר מריצה לפני כלבו לא מיירי כשנטמאה אלא משום ביעור חמץ ולכך אינה צריכה שריפה וכן משמע בתמורה (דף לג:) דחשיב לה לתרומה טמאה בהדי הנשרפין וקאמר הנשרפין לא יקברו ומ"מ קשה דהיכי מדמה תרומה לקדשים למימר שאין שורפין תרומה ביו"ט אימא שאני שריפת קדשים דלית בהו צורך הדיוט כלל לכך אין שורפין אבל תרומה דצורך הדיוט להסיק תחת תבשילו אימא ישרפנו בי"ט תחת תבשילו דהא איכא צורך אוכל נפש ותירץ רבינו יצחק דתחת תבשילו הואיל ואית ביה נמי צורך גבוה בטל ליה צורך הדיוט אצל צורך גבוה והוי כאילו כולו של גבוה וראיה מדלעיל (ביצה דף יט.) דאמרינן נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט ואפילו שלמים ואמאי והא שלמים צורך הדיוט אית בהו אלא ודאי בטיל ליה חלקו אצל חלק גבוה והוי כאילו כולם לגבוה הכא נמי גבי תרומה נימא הכי וקשה לפי זה דא"כ צליית פסחים היכי דחיא י"ט הא אית ביה צורך גבוה כי אם צלי אש ואמאי לא בטיל ליה אצל מצות גבוה את מה שיש להדיוט אלא ודאי י"ל דאין קושיא מטעם זה דמצות גבוה לא בטלה חלק דהדיוט וגבי שלמים שאני דעיקר הקרבה בשביל גבוה וכהנים ובעלים משל גבוה קא זכו ומה שאין שורפין את התרומות היינו גזרה תרומה אטו קדשים:

    [בבהמת קדשים ורבי טרפון שהיה מסופק דס"ד דשרי משום בזיון קדשים]:

    Tosafot on Beitzah 27b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    ר' אמי הוה רואה מומין מעיו"ט ולמחר ביו"ט הוה שואלו איך נפל בו מום וכן רבה הוה חייף בעיו"ט ואייתו ליה בכור לבקרו דלי רישיה וחזא למומא ואמר ליה זיל האידנא ותא למחר אתא למחר א"ל איך נפל ביה האי מומא א"ל בכור חזי שערי דרמו מאחורי דהוצא הכניס ראשו בין הוצא לאכול שעורים פרטיה כלומר חתך הקוץ שפתו א"ל ודילמא את גרמת ליה א"ל לא וגרמא דאסור מנא לן דתניא מום לא יהיה בו. אין לי שלא יהיה בו מום אבל אם יש בו מותר לאוכלו במומו מניין שאסור לגרום לו מום שלא יביא בצק ויתן באזנו של גדי כדי שיבוא כלב ויטלנו ת"ל כל מום לא יהיה בו מעצמו מכאן שאסור לגרום לו:

    מתני' בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה כו' משנה זו סתם היא וקתני לא יזיזנה ממקומה לימא תנן סתמא דלא כר' שמעון דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים ואמרינן אפי' תימא ר' שמעון מתניתין בשמחה ביו"ט ומודה ר' שמעון בשהיו בעיו"ט בחיים ומתו ביו"ט שאסורין לטלטלן (צריך למצוא מקומו) הניחא למר בר אמימר משמיה דרבא דאמר מודי ר' שמעון אלא למ"ד חלוק היה ר' שמעון אפילו בבעלי חיים שמתו ביו"ט שמותר לטלטלן וליתנם לפני הכלבים מאי איכא למימר.

    תרגמא זעירי למשנתנו בבהמת קדשים שטעונה קבורה ואסור להאכילה לכלבים לפיכך לא יזיזנה ממקומה ואמרי' מתני' נמי דוקא דבהמת קדשים היא דקתני עליה ועל החלה עליה דומיא דחלה מה חלה קדש אף בהמה קדש ודייקינן מינה טעמא דהיא בהמת קדשים הא בהמה דחולין שמתה ביו"ט מותר לטלטלה אליביה דר' שמעון הניחא למ"ד חלוק היה ר' שמעון בב"ח שמתו שמותר לטלטלן אלא למ"ד דמודה היה שאסורים מאי איכא למימר ואוקימנא במסוכנת מעיו"ט ומתה ביו"ט דכיון דמסוכנת מתה מאתמול ביו"ט היא ואפילו לר"י ומתניתין בבהמת קדשים ולפיכך לא יזיזנה הא דחולין דברי הכל שרי לטלטלה:

    מתני' אין נמנין על הבהמה בתחלה ביו"ט כו' אוקמ' רבה אין נמנין לפסוק לה דמים אבל נמנין עליה ואומר זו כמו זה שמכרה מערב ודמי אותה הבהמה ידועים ושוחטים ומחלקים בלא פסיקת דמים תניא נמי הכי לא יאמר אדם לחבירו הריני עמך בסלע הריני עמך בשתים שנמצא פוסק דמים אלא אומר לו הריני למחצה או לשליש או לרביע [מתני'] וחכ"א אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר.

    Rabbeinu Chananel on Beitzah 27b · Sefaria

    Rashba

    מתני' מעשה ובאו ושאלו את ר' טרפון עליה ועל החלה שנטמאת ונכנס לבית המדרש ושאל ואמרו לו לא יזיזנה ממקומה. ואם תאמר חלה שנטמאת אמאי לא והא תרומה טמאה בשריפה וקיימא לן כבית הלל דאמרי (לעיל ביצה יב, ב) מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, ולא עוד אלא דשריפה זו לצורך אוכל נפש ממש הויא דהא אפשר להסיקה תחת תבשילו, כך הקשו בתוס'. ואם תרומה זו פירות שאינן עומדים לשריפה הן כפת ועיסה וחטה ושעורים איני רואה בזה קושיא דלא אמרו מתוך שהותרה הבערה לצורך וכו' אלא בדברים הראויים לשריפה אלא שאין ההבערה בהם עכשיו לצורך כעושה מדורה להתחמם כנגדה, אבל מה שאינו עומד לשריפה אפילו לטלטלו אסור ואפילו להבערה שיש בה צורך. ומיהא בשמן תרומה יש להקשות כן שהרי מדליקה על שלחנו. ובתוספות תירצו דגזרינן היכא דנהנה ממנה בשעת שריפה אטו היכא שאינו נהנה ממנה דאז אסור מן התורה, וכמה פעמים שלא יהנה ממנה ואז דומה לשריפת קדשים, וזה נראה לי דחוק. ורש"י ז"ל פירש כאן דגזירת הכתוב הוא דאין שורפין קדשים ביו"ט, וכבר כתבתי בשבת פרק במה מדליקין גבי אין מדליקין בשמן שריפה בי"ט (כד, ב) דשריפת קדשים מצוה היא וכיון שכן הויא לה מלאכה דעל כרחו צריך לשריפתה ולפיכך אסור, ושם אמרו בירושלמי (שבת פ"ב ה"א) דלמאן דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה אסור להצית האש במדורת חמץ, ושם כתבתיה בארוכה וזה עיקר. ומה שכתב כאן רש"י ז"ל ובהסקה או לתתה לכלבו דאין מבערין קדשים ביו"ט דמשמע מדברי רבינו ז"ל דתרומה טמאה יכול להריצה בחול לכלבו, הקשו עליו בתוס' דביעור תרומה טמאה הראויה לשריפה אינה אלא בשריפה כדתנן בשלהי תמורה (לג, ב) ותנן כל הנשרפין לא יקברו, והא דאמרינן בפרק כל שעה גמרא האוכל תרומת חמץ בפסח (פסחים לב, א) אף זו יש לו בה היתר הסקה שאם רצה מריצה לפני כלבו בתרומת חמץ בפסח דוקא אמרו ולא בתרומה טמאה.

    תרגמה זעירי בבהמת קדשים ואם תאמר אם כן פשיטא דלמאי חזיא, יש לומר דסלקא דעתך אמינא דמשום בזיון קדשים יטלטלנה ויצניענה במקום המוצנע קא משמע לן.

    מה חלה דקדשים אף בהמה דקדשים הא דחולין שריא כלומר ואפילו בריאה. ואם תאמר ומאי שנא מגרוגרות וצמוקים דמודה בהו אפילו ר' שמעון (לקמן ביצה מ, א) דהכא (ד)אין אדם מצפה אימתי תמות בהמתו הבריאה [וכמו כוס] וקערה ועששית נמי דמודה בהו ר' שמעון (שבת מד, א), יש לומר דהנך שאני דדחי להו בידים.

    הכא במאי עסקינן במסוכנת כלומר מתניתין ר' שמעון היא ובבהמת קדשים מסוכנת הא מסוכנת דחולין שריא, ומיהו להאי אוקמתא [מתני'] דלא כר' יהודה דאי לר' יהודה אפילו מסוכנת דחולין אסירא כדקתני (שבת קנו, ב) ר' יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב י"ט לא יזיזנה ממקומה דוקא נבלה הא [חיה] אפילו מסוכנת לא, ולר' יהודה כל שאינה מוכנת ממש בין השמשות להאכילה באותה שעה לכלבים אית ליה לר' יהודה דמגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא, והילכך לדידן דקיימא לן כר' יהודה ביו"ט מתניתין לא מוקמינן לה בקדשים דנשמע מינה דדכותה בחולין שריא, אלא מתניתין אפילו בחולין היא ודלא כר' שמעון וסתמא כר' יהודה. והתימא מן הרי"ף שכתב דמתניתין בבהמת קדשים כזעירי ובמסוכנת דחולין שריא, וזה תימא שהוא ז"ל פסק (בסוף מכילתין) ביו"ט כר' יהודה וקשיא דידיה אדידיה דהא זעירי לא פירשה בבהמת קדשים אלא לאוקומי מתניתין כר' שמעון. ויש לומר שהרב ז"ל סבור דזעירי לאוקומי ככולי עלמא אתי ולומר דלכולי עלמא אם היתה מסוכנת מוכנת היא, דאפילו לר' יהודה דעתיה [עליה] וכאלו נתנבלה מערב יו"ט חשבינן לה והילכך דקדשים דוקא לא יזיזנה ממקומה הא דחולין שריא, ועד כאן לא פליגי ר' יהודה ור' שמעון למר בר (רב יוסף) [אמימר] אלא בחולה הא בבריאה אפילו ר"ש מודה שאסורה ובמסוכנת אפילו ר' יהודה מודה דשריא והילכך כי אוקמינן למתניתין בבהמת קדשים מסוכנת אתיא ככולי עלמא, ויש ספרים דגרסינן בהדיא במסוכנת ודכולי עלמא והא דייק כדברי הרב ז"ל. והשתא נמי אתי שפיר דיוקא דמתניתין דקתני דומיא דחלה, ועוד דאפילו לזעירי האי סתמא לא אתיא דלא כר' יהודה ולא תיקשי לרב נחמן דאמר בריש מכילתין דביו"ט סתם לן תנא כר' יהודה. ועוד יש לומר קצת ראיה מה שכתוב בגרסת הספרים כדר' זעירי נמי דקתני דומיא דחלה שמע מינה ורב (נמי) [מקומות] שנמצא בתלמוד דמסיק שמע מינה כן היא מסקנא דמילתא בקושטא, ואף על פי שיש במקומות דלא קאי וחדא מנייהו בפרק המוכר את הספינה (ב"ב פד, א) גבי מוכר לו שוה [שש בחמש] והוזלו ועמדו על שלש.

    מתני' אין נמנין על הבהמה לכתחלה בי"ט. פירשו בגמרא דאין פוסקים דמים על הבהמה, ואיכא למידק דאם כן פשיטא דמקח וממכר הוא ואסור כדכתיב בספר עזרא, ועוד אמאי קאמר בגמרא תניא נמי הכי לא יאמר אדם לחברו הריני עמך בסלע דהא נמי מתניתין היא הכא בסמוך (כח, ב) לא יאמר אדם לחבירו שקול לי בדינר בשר, תירצו בתוס' דפסיקת מעות על הבהמה אין דומה גמור [למו"מ] אלא דומה קצת להריני עמך לשליש ולרביע, וקא משמע לן במתניתין דאפילו הכי אסור והיינו דקא מייתי עלה ברייתא דהריני עמך בסלע דאינו מקח וממכר גמור ואפילו הכי אסור. אלא דאכתי תמיה לי למה לן למתני במתניתין (לקמן ביצה כח, ב) לא יאמר אדם לחבירו שקול לי בדינר בשר דמקח וממכר גמור הוא זה ואסור, ונראה דמשום סיפא נקטה דקתני אבל שוחט ומחלק ביניהם אף על פי שנותן לו באומד בשוה דינר. ירושלמי (ה"ו): אין נמנין הא להוסיף מוסיפין היו ה' נעשין עשרה.

    מתני' שוחט ומחלק ביניהם. ודוקא שלא יפייסו ביניהם דאסור להפיס ביו"ט כבשבת (עיין במתניתין שבת קמח, ב) וכן כתב הרמב"ן ז"ל (פ"ד ה"כ).

    Rashba on Beitzah 27b · Sefaria

    Meiri

    המשנה החמשית בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה מעשה ששאלו את ר' טרפון עליה ועל החלה שנטמאת ונכנס לבית המדרש ושאל ואמרו לו לא יזיזנו ממקומן אמר הר"ם זה הדבר אינו אלא בבהמת קדשים שמתה כי העקר אצלנו אין מאכילי' את הקדשים לכלבים ולפיכך אין מזיזין אותן ממקומן אבל בהמת חול כשמתה מחתכין אותה ומאכילין אותה לכלבים ובתנאי שתהיה מסוכנת מערב יו"ט אבל אם אינה מוקצה היא ואסור לטלטלה:

    אמר המאירי בהמה שמתה וכו' ומשנה זו אינה מכונת סדר הפרק אלא מתוך שדבר במשנה שלפניה בבהמה שנפלה לבור דבר במשנה זו בבהמה שמתה איזה הוא דינה ואמר שבהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה ופי' הדברים כשמתה ביום טוב שהדבר למד מענינו ואנו סוברים עכשו בביאור המשנה שהיא שנויה בבהמה שאינה מסוכנת ובבהמת חולין ואמר עליה שכשמתה לא יזיזנה ממקומה שאסורה היא בטלטול ושאלו עליה בגמ' לימא תנן סתמא דלא כר' שמעון שהרי ראויה היתה לכלבים מבערב ואין כאן אלא מוקצה מחמת הכנה שלא היתה דעתו עליה לכלבים אחר שבריאה היתה ולר' שמעון אין מוקצה מחמת הכנה אסור אפילו ביום טוב כמו שהתבאר ואע"פ שבמקום אחר אמרו בתחלת המסכתא שסתם לנו התנא כר' יהודה מ"מ כך דרך התלמוד לחקור כלומר אף זו שלא כר' שמעון שהרי לדבריו מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים אע"פ שנתנבלה היום ואע"פ שלא היתה מסוכנת מבערב כמו שהתבאר ושמא תאמר שלא אמרה ר' שמעון אלא במסוכנת מבערב אבל בבעלי חיים שמתו ר"ל שהבהמה היתה בריאה בין השמשות מודה הוא בכך תינח לדעת האומר כן ומה תעשה לדעת האומר חלוק היה ר' שמעון אף בבעלי חיים שמתו ופירשוה מתוך שאלות אלו בבהמת קדשים שאינה ראויה לכלום שהרי אחר מיתתה אסורה בהנאה וטעונה קבורה ואינה ראויה להאכילה לכלבים ולפדותה אינו יכול שהרי אין פדייה בלא העמדה והערכה ואפילו למי שאומר שאין צריך העמדה אין פודין קדשים להאכילן לכלבים ואפילו למי שאומר שפודין אין פודין ביום טוב והילכך לא יזיזנה ממקומה אפילו לר' שמעון שהיה מתיר חתוך נבלה לפני הכלבים והוא שסמך לה חלה שנטמאת שלא יזיזנה ממקומה שהרי אף לכהן טמא אינה ראויה שלשריפה היא עומדת ולשרפה אינו רשאי שאין שורפין קדשים ביו"ט דרחמנא אחשבה לשריפת קדשים מדכתיב באש תשרף והויא לה מלאכה ואפילו להסיקה תחת תבשילו שהרי אמרו אין מדליקי' בשמן שריפה ביו"ט ופירשו בה במקומה שמן תרומה שנטמאת ומשנתנו אף לר' שמעון היא שנויה וחזר והקשה שאם כן דוקא בקדשים הוא שנאסר הא בחולין מותר אף בבריאה ואע"פ שמשנתנו מיהא הואיל ובבהמה קדשים אתה מעמידה כבר נתישבה אף לדעת האומר חלוק היה וכו' מ"מ דיוק זה היוצא ממנה היאך אתה מישבו לדעת האומר מודה היה וכו' ותירץ הכא במאי עסקינן במסוכנת ודברי הכל כלומר שהיא בהמת קדשים והיא מסוכנת ודברי הכל ר"ל בין למאן דאמר חלוק היה בין למאן דאמר מודה היה ומשנתנו אפילו לר' שמעון בין גופה של משנה בין דיוק היוצא ממנה כך נראה לי פירוש הסוגיא ושאר מפרשים מבלבלים את השמועה ומה שגרם להם בבלבולה הוא שמפרשים מה שאמרו ודברי הכל על ר' יהודה ור' שמעון ואי אפשר לפרשה כהוגן ועוד שטורח כל הסוגיא אינו אלא להעמיד משנתנו לדעת ר' שמעון ולדבריהם כשהקשה מדיוק המשנה לדעת האומר מודה היה וכו' היה לו להקשות לומר מתניתין דלא כר' יהודה אלא שעקר הדברים נראה לי כמו שפירשתי:

    ומ"מ לענין פסק הלכה כמי שאמר חלוק היה ר' שמעון אף בבעלי חיים וכו' ודיינו להעמידה בבהמת קדשים אף בבריאה ובחולין מיהא מותרת לר' שמעון ואסורה לר' יהודה אם דוקא בבריאה אם אפילו במסוכנת לדעת קצת וכבר ידעת שהלכה כר' יהודה ביו"ט וא"כ אף בשל חולין אסורה לטלטל אפילו היתה מסוכנת מבערב וי"מ דוקא בבריאה אבל במסוכנת אף ר' יהודה מודה ובשבת הלכה כר' שמעון אף בשלא היתה מסוכנת שדברי ר' שמעון אף בבריאה הם כמו שכתבנו ומ"מ אחר שפסקנו כר' יהודה אפשר להעמיד משנתנו שלא כר' שמעון ובבהמת חולין אם אפילו במסוכנת אם דוקא בבריאה לדעת קצת כמו שביארנו אלא שגדולי הפוסקים מעמידין אותה כמסקנת הסוגיא בבהמת קדשים ומסוכנת ואע"פ שלדעת ר' שמעון הוא שהוצרכה להעמידה כן אפשר שבאו להשמיענו להיות הדיוק היוצא ממנה ר"ל הא דחלי' שריא לדברי הכל אף לר' יהודה וא"כ אף ר' יהודה מודה במסוכנת מבערב וכמו שפירשנו לדעת קצת אלא שיש חולקין לומר שר' יהודה אף במסוכנת אסרה כמו שביארנו וכן נראה לי שאם לא כן לא היה נשמט בעל התלמוד מלפרשה ויש מפרש משנתנו לענין שבת ומתוך כך הוצרכנו להעמידה כר' שמעון ולא יראה כן:

    וכן יש פוסקין כדעת האומר מודה היה וכו' ומפרשים שלא התיר ר' שמעון אלא במסוכנת ואף אנו שפוסקין כמותו בשבת לא פסקנוה אלא במסוכנת ואין זה כלום ומ"מ מגדולי המורים נוטים להכריע דרך פשרה שכל שהיא בריאה לגמרי מבערב אסורה אף בשבת אם נתנבלה בשבת אף לר' שמעון שהלכה כמותו בשבת ואם היתה מסוכנת גמורה מבערב מותרת אף ביום טוב אם נתנבלה ביום טוב אף לר' יהודה שהלכה כמותו ביום טוב לא נחלקו אלא בשהיתה חולה מבערב לא בריאה ולא מסוכנת וכזו אסורה ביום טוב כר' יהודה ובשבת מותרת כר' שמעון ולא יראה לי כן שהבהמה מתוך שחמרה גס ביותר אינה נקראת חולה עד שההא מסוכנת והדברים נראין לנו כמו שכתבנו תחלה:

    זהו ביאור המשנה ולא נתחדש לנו בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

    המשנה הששית אין נמנין על הבהמה בתחלה ביום טוב אבל נמנין עליה מערב יום טוב ושוחטין ומחלקין ביניהן ר' יהודה אומר שוקל אדם בשר כנגד הכלי או כנגד הקפיץ וחכמים אומרים אין משגיחין בכף מאזנים כל עקר אמר הר"ם אין נמנין ר"ל שלא יפסיק דמים ביו"ט ויאמר זאת הבהמה בעשרה פשיטי' בדרך משל נקח אותה עשרה בני אדם פשיט לכל אחד ואמרם אין משגיחי' בכף מאזנים כל עקר שאסור להשתמש בהם ואפי' שלא לשקול כגון לתת שום חפץ בכף המאזנים או לכפות בהן כלי והלכה כחכמים:

    אמר המאירי המשנה הששית והכונה לבאר בה על איזה צד לוקחין ומוכרין ביום טוב דברים שיש בהם אוכל נפש ואמר על זה אין נמנין על הבהמה לכתחלה ביו"ט ופי' ענין זה בגמ' אין פוסקין דמים על הבהמה לכתחלה ביום טוב כלומר שאם סיעה של בני אדם צריכין לבהמה אחת אין פוסקין עליה דמים לומר מכור לנו פרה זו בעשרה דנרין ויתחייב לך כל אחד ממנו חלקו אלא שנמנין עליה מערב יו"ט בפסיקת הדמים ויאמרו לו למחר שישחוט להם אותה פרה ויחלקוה בין כלם ר' יהודה אומר שוקל אדם בשר כנגד הכלי וכו' כלומר מה שביארנו שמחלקין אותה ביניהם אע"פ שדרכם לשקול בחול בכף מאזנים בליטרא ובשאר משקלות אין עושין כן ביו"ט ר"ל לשקול במשקולות אלא כנגד כלי או קפיץ שמשימין הכלי או הקאפיץ בכף אחת וחלק הבשר באחרת וחכמים אומרים אין משגיחין בכף מאזנים כל עקר לא כנגד כלי ולא מנה כנגד מנה אלא שמחלקים באומדנא שאומדין החלקים זה בזה ונותנין לכל אחד מהם וכן הלכה:

    זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    9 more comments on this page.

    Meiri on Beitzah 27b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא בבהמת קדשים ור' טרפון שהיה מסופק דס"ד דשרי משום בזיון קדשים עכ"ל תוספות ישנים:

    שם הב"ע במסוכנת וד"ה כו' עיין ברז"ה ור"ן לקיים הגירסא וד"ה לדברי הרי"ף וה"ק מסוכנת אפי' ר"י מודה דשריא ובבריאה אפי' ר"ש מודה דאסור כי פליגי בחולה כו' עכ"ל וכ"כ הטור א"ח:

    Chidushei Halachot on Beitzah 27b · Sefaria

    Maharam

    בגמרא בסוף שמעתין הכא במאי עסקינן במסוכנת ודברי הכל גירסא זו לפי פרש"י ליתא דהא פי' לעולם ר"ש היא וכו' ולדידיה א"א לגרוס בגמ' ודברי הכל ועיין בר"ן שכתב שגירסא זו לפי סברת רב אלפס ולפי גירסא זו בבעלי חיים שמתו דהיינו בבהמה בריאה אפי' ר"ש מודה שאסורין ובמסוכנת אפי' ר' יהודה מודה שמותר כי פליגי בחולה מאתמול ומתה בשבת או בי"ט ומתני' איירי במסוכנת ולכך טעמא דקדשים לא יזיזנה הא דחולין שריא אפי' לר' יהודה וכ"ש לר' שמעון ודברי הכל היא וע"ש:

    Maharam on Beitzah 27b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    מתני' בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה פירוש משום מוקצה דמעיקרא מוכנת לאדם והשתא לכלבים ומוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים.

    מעשה שבאו ושאלו את ר' טרפון עלה ועל החלה שנטמאה כו' וא"ת והא חזי להסיקה תחת תבשילו וכדאמרינן גבי חלה לכם לכל צרכיהם ואפילו להסיקה תחת תבשילך. פירש רש"י דרחמנא אחשבה להבערה דכתיב באש ישרף והילכך מלאכה היא. ואמרו בתוס' דהאידנא דכל החלות טמאות אפילו הכי מותר לטלטלן דקיימא לן חלת חוצה לארץ אינה אסורה אלא למי שטומאה יוצאה מגופו וכהן קטן מצי אכיל לה אי נמי כהן גדול אם טבל לקריו. אי נמי טעמא משום שאנו חייבין להפרישה וכיון שכן אותה שעה מותר לטלטלה לכל מקום שירצה.

    גמ' לימא תנן סתמא דלא כר' שמעון פירוש דאי אתיא האי סתמא כר' יהודה אף על גב דסתם לן תנא כר' יהודה ביום טוב מכל מקום קשיא דאם איתא דר' יהודה היא ולא ר' שמעון כי מייתינן לעיל בריש פרקין דתנן סתמא כר' יהודה מאין מבקעין עצים מן הקורות אמאי לא מייתי לה הא דהכא. ואי נמי דלא חשיב סתמא אלא סתמא בתרא דיום טוב.

    בבעלי חיים שמתו שאסורין פירוש דאסוחי אסח דעתיה מיניהו לגבי כלבים והוה ליה כקערה ועששית.

    בהמת קדשים וכו' אלא למר בר אמימר דאמר מודה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו שאסורין. פירוש רבי דסתם מתניתין בבהמת קדשים על ידי מעשה שהביא ולמידק הא דחולין שריא אם כן לא כר' יהודה ולא כר' שמעון. הכא במאי עסקינן במסוכנת ודברי הכל. פירוש ואפילו לר' יהודה דכל שהיא מסוכנת מערב יום טוב חשיב כאילו היא נבלה מערב. הא בבריאה מערב כולי עלמא מודו דאסור. והילכך השוחט בהמה ונמצאת טרפה הרי זו כבעלי חיים שמתו שאסור לטלטלה לדברי הכל דכשהיא בחיים בחזקת התר היא עומדת. וכיון שכן השוחט את הבהמה ובא לבודקה לא יבדקנה אלא במקום שיוכל להניח שם אם תהא טרפה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל וכן הרשב"א והריטב"א ז"ל וכעובדא דלוי דשלהי מסכת שבת דכי מייתו בהמה לקמיה ביומא טבא לא הוה חזי לה אלא אקילקלתא וכן היא בירושלמי.

    אמר רבא מביא שתי בהמות ומעמידן זו אצל זו פירוש ומתניתין הכי קתני אין נמנין כלומר אין פוסקים דמים על הבהמה ביום טוב. אבל נמנין כלומר פוסקים על הבהמה מערב יום טוב. ושוחטין ומחלקין ביניהם. כלומר אם לא נמנו מערב יום טוב כיצד הן עושין שוחטין ומחלקין וכדפירש רבא מביא שתי בהמות ומעמידן זו אצל זו.

    Shita Mekubetzet on Beitzah 27b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    במשנה בהמה שמתה וכו' ומעשה ושאלו את ר' טרפון עליה ועל החלה שנטמאה ופירש"י אפילו לתתה לכלבו אסור בי"ט וכו' דרחמנא אחשבה וכו' עכ"ל. וכ"כ רש"י בפסחים בפרק אלו עוברין (פסחים ד' מ"ו) ע"ש ואע"ג דלכאורה משמע מל' רש"י בפ"ק דפסחים דף ה' ע"ב להיפך במה שפירש שם גבי ש"מ מדר"ע תלת אלא שכבר כתבתי שם בפ"ק ליישב בזה שיטת רש"י לנכון. מיהו נראה דמ"ש רש"י דרחמנא אחשבה לאו אחלה שנטמאת קאי דעיקר קרא לא איירי אלא ביום דשריפתן מן התורה משא"כ בחלה דעיקר שריפתה לא הוי אלא מדרבנן משום דדמיא לקדש אי נמי משום תקלה כמו שפירש"י להדיא בפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ה) וא"כ לפ"ז מה שכתב כאן דאין מבערין חלה בי"ט משום דרחמנא אחשבה היינו משום דגזרינן תרומה וחלה אטו קדשים אלא שהתוס' כתבו שם בפרק במה מדליקין דאפשר דעיקר דין שריפת תרומה וחלה נמי מדאורייתא וע"ש בחידושינו:

    בתוס' בד"ה ועל החלה שנטמאת וכו' וקשה דהא דאין שורפין וכו' היינו טעמא וכו' לעשות אש ולעסוק בשריפתו וכו' עכ"ל. גם בזה הארכתי בפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ג ע"ב) ודף כ"ד ע"ב בל' התוס' דרש"י נזהר בזה במ"ש דרחמנא אחשבה וכוונתו דרחמנא לאו משום מלאכת הבערה אסרה אלא מגזירת הכתוב דהא ודאי אפילו אם אש מוכן לפניו אפ"ה אסור ואי משום הבערת הקדשים עצמו נמי ליכא לא מיבעיא למאי דקי"ל מלאכה שאצ"ל שרי מדאורייתא אפילו בשבת א"כ הא נמי מלאכה שאצ"ל היא אלא אפילו לר"י דאמר מלאכה שאצ"ל חייב אפ"ה נראה דמודה בכה"ג דפטור משום דמקלקל גמור הוא אי הוי רשאי ליתן לפני כלבו כן נראה לי ליישב שיטת רש"י וע"ש בחידושינו באריכות:

    בפרש"י בד"ה בבהמת קדשים וכו' אפילו למ"ד פודין בי"ט לא פרקי לה עכ"ל. ולא ידעתי למה הוצרך לכך דהא ודאי הך בהמת קדשים בבכור איירי דהא ר' טרפון לאחר חורבן טובא הוי דלא אשכחן בהמת קדשים אלא בבכור לחוד (והכי איתא להדיא בירושלמי) א"כ בבכור ודאי לא שייך פדיון כיון דקדושתו מרחם וצ"ע:

    בגמ' הב"ע במסוכנת וד"ה פי' דלפ"ז הא דנקיט בהמה דומיא דחלה דקדושה היינו משום דבקדשים מילתא דפסיקא הוא דאפילו במסוכנת אסור משא"כ בבהמת חולין הוי שרי אליבא דר"ש ועיין בזה בס' יש"ש באריכות וגם בס' בעל המאור האריך בזה והקשה על שיטת הרי"ף דפסק כהך אוקימתא דאיירי בבהמת קדשים ובמסוכנת אע"ג דפסק במוקצה בי"ט כר"י והוי כתרתי דסתרן אהדדי ותירץ בזה בעל המאור לפי שיטתו דהא דקי"ל בי"ט כר"י היינו דוקא במוקצה דלא שייך בשבת כגון בקוע עצים או מוקצה מחמת איסור שחיטה או צידה דלא שייך בשבת משא"כ הכא בבהמה שמתה דאיסור מוקצה הוא היינו משום דאתמול לא קיימי לכלבים ודבר זה נוהג בין בשבת ובין בי"ט א"כ לפ"ז לא שייך להחמיר בי"ט יותר מבשבת:

    מיהו באמת שאין זה מספיק לשיטת הרי"ף דלית ליה האי כללא של בעל המאור כמ"ש הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות בריש מכילתין ע"ש וא"כ הדרא קושיא לדוכתא לפי' הרי"ף ולפי גירסתו דלא גרס וד"ה וכדמשמע נמי מל' רש"י בשמעתין דלא גריס לה משום דמוקי לה כר"ש דוקא דאי לר"י אפילו מסוכנת דחולין שרי. אמנם לע"ד יש ליישב שיטת הרי"ף בענין אחר דכיון דעיקר דינא דמתניתין אינו אלא לענין טילטול לחוד דהא בהמת קדשים לא חזי לכלבים אע"כ דלענין טילטול איירי כדקתני לא יזיזנה ממקומה מיהו כיון דעיקר איסור טילטול בזה אינה מחמת איסור אלא משום מיגו דאיתקצאי בה"ש א"כ אפשר דהרי"ף נמי מודה לסברת בעל המאור דאין להחמיר בי"ט יותר מבשבת וכמו שאבאר בק"א בכללי דיני מוקצה די"ט ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Beitzah 27b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    רש"י ד"ה אין פוסקין וכו' עי' רש"י לקמן דף לז ע"א ד"ה משום מקח וממכר:

    בא"ד בספר עזרא כלישנא דש"ס סוכה דף לז ע"א וכן בעזרא וכו' וזהו בנחמיה ח' ועי' סנהד' דף צג ע"ב:

    Gilyon HaShas on Beitzah 27b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Beitzah, daf 27, Amud Bet, about 364 words in 13 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 13 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 136 words

      Opens “וּבְיוֹם טוֹב שַׁיּוֹלֵי קָא מְשַׁיֵּיל הֵיכִי הֲוָה…”

    2. Segment 236 words

      Opens “כִּי אֲתָא לִמְחַר, אֲמַר: הֵיכִי הֲוָה עוֹבָדָא?…”

    3. Segment 348 words

      Opens “וּמְנָא תֵּימְרָא דִּגְרָמָא אָסוּר, דְּתַנְיָא: ״מוּם לֹא…”

    4. Segment 425 words

      Opens “מַתְנִי׳ בְּהֵמָה שֶׁמֵּתָה — לֹא יְזִיזֶנָּה מִמְּקוֹמָהּ.…”

    5. Segment 531 words

      Opens “גְּמָ׳ לֵימָא תְּנַן סְתָמָא דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן?…”

    6. Segment 611 words

      Opens “אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי שִׁמְעוֹן, מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן…”

    7. Segment 737 words

      Opens “הָנִיחָא לְמָר בַּר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא דְּאָמַר:…”

    8. Segment 819 words

      Opens “תַּרְגְּומַהּ זְעֵירִי, בְּבֶהֱמַת קֳדָשִׁים. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי:…”

    9. Segment 945 words

      Opens “אֶלָּא טַעְמָא דְּקַדִּישָׁא הָא דְּחוּלִּין — שַׁרְיָא.…”

    10. Segment 107 words

      Opens “הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בִּמְסוּכֶּנֶת, וְדִבְרֵי הַכֹּל.…”

    11. Segment 1117 words

      Opens “מַתְנִי׳ אֵין נִמְנִין עַל הַבְּהֵמָה לְכַתְּחִלָּה בְּיוֹם…”

    12. Segment 1231 words

      Opens “גְּמָ׳ מַאי אֵין נִמְנִין? אָמַר רַב יְהוּדָה…”

    13. Segment 1321 words

      Opens “תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ…”

    Sages named on this page

    • Ze'iri · Amoraim · First Generation Amoraim

      Ze'iri was a first-generation Amora and a prominent disciple of Rabbi Hiyya the Great, known for his erudition and piety.

      Source: Beitzah 27b · Segment 8 — “תַּרְגְּומַהּ זְעֵירִי, בְּבֶהֱמַת קֳדָשִׁים. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: עָלֶיהָ וְעַל…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Beitzah 27b · Segment 12 — “…רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין פּוֹסְקִין דָּמִים לְכַתְּחִלָּה עַל…

    Original text

    וּבְיוֹם טוֹב שַׁיּוֹלֵי קָא מְשַׁיֵּיל הֵיכִי הֲוָה עוֹבָדָא. כִּי הָא דְּהָהוּא גַּבְרָא דְּאַיְיתִי בּוּכְרָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא אַפַּנְיָא דְּמַעֲלֵי יוֹמָא טָבָא. הֲוָה יָתֵיב רָבָא וְקָא חָיֵיף רֵישֵׁיהּ. דַּלִּי עֵינֵיהּ וְחַזְיֵיהּ לְמוּמֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: זִיל הָאִידָּנָא וְתָא לִמְחַר.

    And on the Festival itself he would ask only how the incident occurred, meaning that he would investigate the cause of the blemish, as in that case where a certain man who was a priest brought a firstborn before Rava, close to nightfall on a Festival eve. Rava was sitting and washing the hair on his head. He raised his eyes and saw the firstborn’s blemish. He then said to the owner of the firstborn: Go now, and come back tomorrow.

    כִּי אֲתָא לִמְחַר, אֲמַר: הֵיכִי הֲוָה עוֹבָדָא? אֲמַר לֵיהּ: הֲוָה שַׁדְיָין שְׂעָרֵי בְּהָךְ גִּיסָא דְּהוּצָא, וַהֲוָה אִיהוּ בְּאִידַּךְ גִּיסָא. בַּהֲדֵי דְּבָעֵי לְמֵיכַל, עַיֵּיל רֵישֵׁיהּ וּפַרְטֵיהּ הוּצָא לְשִׂפְוָתֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: דִּלְמָא אַתְּ גְּרַמְתְּ לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: לָא.

    When he came back on the following day, Rava said to him: How did the incident that caused the blemish occur? The owner said to Rava: Barley grains were scattered on one side of a fence of thorns, while the firstborn was standing on the other side. When it wanted to eat, it stuck its head through the fence and a thorn cut its lip. Rava said to the owner: Perhaps you caused the blemish by deliberately placing the barley on the other side of the fence? He said to him: No.

    וּמְנָא תֵּימְרָא דִּגְרָמָא אָסוּר, דְּתַנְיָא: ״מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ״, אֵין לִי אֶלָּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה בּוֹ מוּם, מִנַּיִין שֶׁלֹּא יִגְרוֹם לוֹ עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר, שֶׁלֹּא יָבִיא בָּצֵק אוֹ דְבֵלָה וְיַנִּיחַ לוֹ עַל גַּבֵּי הָאֹזֶן כְּדֵי שֶׁיָּבֹא הַכֶּלֶב וְיִטְּלֶנּוּ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כׇּל מוּם״. אָמַר ״מוּם״, וְאָמַר ״כׇּל מוּם״.

    The Gemara comments: And from where do you say that causing a blemish to an offering is prohibited? As it is taught in a baraita : It is written with regard to offerings: “There must not be any blemish in it” (Leviticus 22:21). I have only an explicit prohibition that it may not have a blemish; from where is it derived that one may not cause a blemish to it by means of something else, e.g., that he does not bring dough or a dried fig and place it on its ear so that a dog will come and take it, thereby biting off part of the animal’s ear and leaving it blemished? Therefore the verse states “any blemish.” It says “blemish” and it says “any blemish”; the word “any” comes to teach that one may not cause a blemish.

    מַתְנִי׳ בְּהֵמָה שֶׁמֵּתָה — לֹא יְזִיזֶנָּה מִמְּקוֹמָהּ. וּמַעֲשֶׂה וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי טַרְפוֹן עָלֶיהָ וְעַל הַחַלָּה שֶׁנִּטְמֵאת, וְנִכְנַס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְשָׁאַל, וְאָמְרוּ לוֹ: לֹא יְזִיזֵם מִמְקוֹמָם.

    MISHNA: With regard to an animal that died, one may not move it from its place on a Festival. And such an incident once occurred and they asked Rabbi Tarfon about it. And on that same occasion they also asked him about ḥalla that had been separated from dough and then became ritually impure on a Festival. Such ḥalla is not fit to be eaten by anyone, nor may it be used in any other manner, e.g., as animal feed or as fuel for a fire, on that day. Rabbi Tarfon entered the study hall and inquired about these matters, and the Sages said to him: One may not move them from their place.

    גְּמָ׳ לֵימָא תְּנַן סְתָמָא דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? (דִּתְנַן) רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מְחַתְּכִין אֶת הַדִּלּוּעִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה, וְאֶת הַנְּבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם לֹא הָיְתָה נְבֵלָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת — אֲסוּרָה.

    GEMARA: The Gemara suggests: Let us say that we learned the unattributed mishna not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. As we learned in a mishna ( Shabbat 156b) that Rabbi Shimon says: One may cut up gourds for an animal on Shabbat so that it can eat them more easily, and similarly, one may cut up an unslaughtered animal carcass for dogs. Rabbi Yehuda says: If it was not an animal carcass already on the eve of Shabbat, but rather it died on Shabbat itself, it is prohibited. Since Rabbi Yehuda distinguishes between an animal that died on Shabbat and one that died before Shabbat, it would appear that Rabbi Shimon holds that one may move an animal carcass and feed it to dogs even if it died on Shabbat. Accordingly, the mishna that prohibits moving an animal that died on a Festival seems to conflict with Rabbi Shimon’s opinion.

    אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי שִׁמְעוֹן, מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּבַעֲלֵי חַיִּים שֶׁמֵּתוּ, שֶׁאֲסוּרִין.

    The Gemara rejects this argument: The mishna can be understood even if you say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, as Rabbi Shimon nevertheless concedes in the case of animals that were entirely healthy at twilight but died on the Festival that they are prohibited. Since they were healthy at twilight, the owner had no intention at that point in time of feeding them to dogs, and they are therefore prohibited as muktze . The baraita , on the other hand, is referring to an animal that had been sick on the previous day; since the owner knew that it was close to death, he had in mind to feed it to his dogs after it died.

    הָנִיחָא לְמָר בַּר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא דְּאָמַר: מוֹדֶה הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּבַעֲלֵי חַיִּים שֶׁמֵּתוּ שֶׁאֲסוּרִין, שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמָר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא דְּאָמַר: חָלוּק הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אֲפִילּוּ בְּבַעֲלֵי חַיִּים שֶׁמֵּתוּ, שֶׁמּוּתָּרִים — מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

    The Gemara asks: This works out well according to the opinion of Mar bar Ameimar in the name of Rava, who said that Rabbi Shimon concedes in the case of animals that died on the Festival without having been mortally sick the day before that they are prohibited on the Festival due to muktze ; according to this opinion, it is well. However, according to the opinion of Mar, son of Rav Yosef, in the name of Rava, who said that Rabbi Shimon was in disagreement even in the case of animals that died suddenly, and he holds that they are permitted, what is there to say? The unattributed mishna appears to contradict this opinion.

    תַּרְגְּומַהּ זְעֵירִי, בְּבֶהֱמַת קֳדָשִׁים. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: עָלֶיהָ וְעַל הַחַלָּה שֶׁנִּטְמֵאת. מָה חַלָּה — דְּקַדִּישָׁא, אַף בְּהֵמָה — דְּקַדִּישָׁא.

    The Gemara answers: Ze’iri explained it as follows: The mishna is referring to a sacred animal that died; since it is sacred property, one may not derive benefit from it, and therefore one may not give it to dogs. The Gemara comments: The language of the mishna is also precise according to this interpretation, as it teaches: They asked Rabbi Tarfon about it and about ḥalla that became ritually impure, from which it may be inferred: Just as ḥalla is sacred, so too, the animal mentioned here is one that was sacred, rather than a non-sacred animal.

    אֶלָּא טַעְמָא דְּקַדִּישָׁא הָא דְּחוּלִּין — שַׁרְיָא. הָנִיחָא לְמָר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, דְּאָמַר: חָלוּק הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אַף בְּבַעֲלֵי חַיִּים שֶׁמֵּתוּ שֶׁמּוּתָּרִין — שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמָר בַּר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, דְּאָמַר: מוֹדֶה הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּבַעֲלֵי חַיִּים שֶׁמֵּתוּ שֶׁאֲסוּרִין — מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

    The Gemara asks: Rather, according to this explanation, the reason that the animal may not be moved is that the animal was sacred; but if it was a non-sacred animal that died, it would be permitted to move it. If so, this works out well according to the opinion of Mar, son of Rav Yosef, in the name of Rava, who said that Rabbi Shimon was in disagreement even in the case of animals that died, and he holds that they are permitted; according to this opinion, it is well, as one can say that the mishna, which indicates that one may move an animal that died on a Festival, is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. However, according to the opinion of Mar bar Ameimar in the name of Rava, who said that Rabbi Shimon concedes in the case of animals that died that they are prohibited, what is there to say? The mishna is in accordance with neither Rabbi Shimon nor Rabbi Yehuda.

    הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בִּמְסוּכֶּנֶת, וְדִבְרֵי הַכֹּל.

    The Gemara answers: With what are we dealing here? It is with a case where the animal was in danger of dying the day before, and the owner had in mind to feed it to his dogs after it died, and all agree with regard to the ruling. Therefore, according to Rabbi Shimon, an allowance is granted to move the animal if it was a non-sacred animal and it had been in danger prior to the Festival; and if the animal was sacred, even he agrees that it is prohibited, as it may not be fed to dogs.

    מַתְנִי׳ אֵין נִמְנִין עַל הַבְּהֵמָה לְכַתְּחִלָּה בְּיוֹם טוֹב. אֲבָל נִמְנִין עָלֶיהָ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְשׁוֹחֲטִין וּמְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶם.

    MISHNA: One may not register to have a portion of an animal on a Festival ab initio , since it is prohibited to divide up an animal into portions for different people, as this is similar to conducting business, a weekday activity, on a Festival. But one may register for the animal on the eve of the Festival, and then those who registered for the animal may slaughter and divide it between them on the Festival itself in accordance with the agreement reached the day before. The next day, each pays the slaughterer according to his portion of the animal.

    גְּמָ׳ מַאי אֵין נִמְנִין? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין פּוֹסְקִין דָּמִים לְכַתְּחִלָּה עַל הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב. הֵיכִי עָבֵיד? אָמַר רַב: מֵבִיא שְׁתֵּי בְהֵמוֹת וּמַעֲמִידָן זוֹ אֵצֶל זוֹ, וְאוֹמֵר: זוֹ כָּזוֹ?

    GEMARA: The Gemara asks: What is the meaning of: One may not register? Rav Yehuda said that Shmuel said: One may not fix a sum of money and set a particular price for each portion of an animal on a Festival ab initio . The Gemara asks: What should one do on a Festival to divide up the animal without fixing a price? Rav said: He should bring two animals and stand them one next to the other and say: Is this one equal in value to the other one? If the purchasers confirm that this is the case, then after the Festival they assess the value of the animal that is identical to the animal that had been slaughtered on the Festival, and in that way they establish the amount that each person must pay.

    תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ הֲרֵינִי עִמְּךָ בְּסֶלַע, הֲרֵינִי עִמְּךָ בִּשְׁתַּיִם, אֲבָל אוֹמֵר לוֹ: הֲרֵינִי עִמְּךָ לְמֶחֱצָה וְלִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ.

    This is also taught in a baraita that states: A person may not say to another on a Festival: I am hereby in partnership with you in this animal that you are about to slaughter for the value of a sela , or: I am hereby in partnership with you for two sela . However, he may say to him: I am hereby in partnership with you for half the animal, or for a third or a quarter, without stipulating the value of that share, and after the Festival they may determine how much each share is worth.