Talmud Builders

    Commentary page

    Beitzah 15b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Beitzah 15b

    Beitzah 15b. The full printed text of this folio side — 21 numbered segments, about 490 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    מתני' יום טוב לא יבשל בתחלה להיות תחלת בשולו ועיקרו לשם שבת אלא לשם יו"ט יהא תחלת בשולו והמשויר יהא לשבת כדקתני ואזיל אבל מבשל הוא ליו"ט ובלא הערמה כדקתני לקמן:

    עושה תבשיל לשם ערוב:

    וביצה שעליו שהיו טחין ביצה על הדג כשצולין אותו:

    אכלו או שאבד קודם שבשל כל צרכי שבת:

    סומך עליו לבשל בשבילו:

    גמ' מנא הני מילי לאו דוקא מקראי יליף דערובי תבשילין דרבנן והכי קא מבעיא ליה אהיכא אסמכוה רבנן:

    זכור אין זכירה אלא בדבר המשתכח:

    זכרהו מאחר שבא להשכיחו כשבא יו"ט בערב שבת קרוב שבת להשתכח מחמת יו"ט שמרבה בסעודת היום ואינו מניח לשבת כדי כבודו והזהירך הכתוב לזכרו וכשמערב ערובי תבשילין נמצא שזוכרו שהרי אינו עושה אלא מחמת שבת:

    30 more comments on this page.

    Rashi on Beitzah 15b · Sefaria · CC0

    Tosafot

    או אוכל ושותה או יושב ושונה ואע"ג דלעיל קאמר לתלמידיו אכלו משמנים ושתו ממתקים משום דסיים הדרשה הוא דהא בשאר ימים נמי היו אוכלים אחר הדרשה ומ"מ אמר להו אכלו משמנים ושתו ממתקים משום שמחת יום טוב:

    לוו עלי ואני פורע והא דאמר (פסחים דף ק.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ה"מ כשאין. לו [א] לפרוע:

    Tosafot on Beitzah 15b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    הדרן עלך ביצה שנולדה ביום טוב יו"ט שחל כו' לא יבשל בתחלה מיו"ט לשבת כו'. מנא לן שעושה תבשיל וסומך עליו לשבת אמר שמואל מדכתיב זכור את יום השבת כלומר זכרהו מקודם יום טוב שבא להשכיחו.

    ואמר רבא כיון שיודע כי מחר צריך לבשל לשבת בפ"ע אף הוא מתכוין לברר מנה יפה לשבת שלא יבשל הכל ליו"ט.

    רב אשי אמר למה אין מבשלין מיו"ט לשבת אלא ע"י עירוב כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת ק"ו מיו"ט לחול. ואקשינן עליה אי משום האי למה לי מעיו"ט אפילו ביו"ט נמי.

    ומשנינן אלא גזרה שמא יפשע ביו"ט ונמצא אופה ומבשל בלא עירובי תבשילין ותנא מפרש טעמא דמתני' מהכא את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו וגו' כלומר אם אפיתם מאתמול אפו גם עתה. וכן אם יש לכם כבר מבושל בשלו והאי אי אפשר לאוקמי בחול אלא מיו"ט לשבת ומפרש שאין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל.

    מיכן סמכו לעירובי תבשילין מן התורה.

    פי' בעלי פטסין הם בעלי חביות גדולות כלומר יש להן הרבה ומשכימין שיספק להם היין עד הערב בעלי לגינין פחות מן הכדים הכוסות פחות מן הלגין בת השפויות. אמר להן [הללו] בעלי מארה כלומר אין להם כלום לא קיימו שמחת יו"ט ולא מצות ביהמ"ד שכבר יצאו. ואסיקנא כל מי שהיה יכול להניח עירובי תבשילין ולא עירב פושע הוא.

    מאי כי חדות ה' היא מעוזכם אמר הקב"ה לישראל לוו עלי ושמחו היום וקדשוהו והאמינו בי ואני פורע כלומר קיימו מצות חדות ה' שאמר הקב"ה ושמחת בחגך. והאמינו אזמין לכם ברכה במעשה ידיכם כדי שתפרעו מה שלקחתם בהלואה.

    וא"ר יוחנן הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנאמר אדיר במרום ה' כלומר יעשה מהן צדקה חשובה לפני ה' במרום. כדכתיב אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. ומפורש בפרק השותפין במעשה דמונבז המלך שאמר אני גנזתי למעלה כלומר הצדקה שפרשתי לעניים הנה היא גנוזה לי למעלה במרום כדכתיב מלוה ה' חונן דל. איכא דאמרי אדרא כשמיה והוא מאילני סרק והוא גדול ומשלח פארות וענפים הרבה. ואם מסיין בו הכרם אין חיה יכולה ליכנס לתוכו ומשתמר לעולם.

    Rabbeinu Chananel on Beitzah 15b · Sefaria

    Rashba

    מתני' לא יבשל בתחלה מיום טוב לשבת. פירוש: בקדרה בפני עצמה לצורך השבת, אבל בקדרה אחת מותר, וכדתניא לקמן בברייתא (ביצה יז, א) ממלאה אשה קדרה בשר ואף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת.

    ואם הותיר הותיר לשבת פירוש ובלבד שלא יערים ותניא לקמן בברייתא (ביצה יז, ב).

    ומודים בדג וביצה שעליו שהם (כתבשלין) ב' [תבשילין] ולא לפרושי טעמא דבית שמאי איצטריך דבמקום בית הלל אינה משנה, אלא לאשמעינן דבית הלל בתבשיל אחד גרידא סגי להו ולא בדג וביצה שעליו פליגי, ולאפוקי מדר' שמעון בן אלעזר (יז, ב) דאמר מודים בית שמאי ובית הלל על שני תבשילין שצריך על מה נחלקו על דג וביצה שעליו.

    גמרא מנא הני מילי. דאף על גב דעיקר עירוב מדרבנן הוא אפילו הכי בעינן מנא ליה כלומר אמאן סמכוה, ודכוותה בפרק אין מעמידין בעבודה זרה (לז, ב ע"ש בתוס') גבי שלקות מנא הני מילי אמר קרא אוכל בכסף תשבירני ואכלתי.

    מאי טעמא אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב. ואף על גב דעירוב לכבוד שבת תקנוה לרבא, אפילו הכי לא תיקשי הא דנאכל עירובו או שאבד לא יבשל עליו בתחלה לשבת, דגם זה תקנה לשבת דאי לא אף הוא מתרשל בעירוב וישכח סעודת שבת מלברור לה מנה יפה ומוטב שלא יתעדן שבת אחת כדי שיתעדן שבתות הרבה.

    אמר ר' אליעזר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל. רבי אליעזר גרסינן ולא ר' אלעזר דבירושלמי (ריש פרק ב) עביד לה פלוגתא דר' יהושע ור' אליעזר דהוא בר פלוגתיה ולא ר' אלעזר, דגרסינן התם ר' אליעזר אומר אופין על האפוי ומבשלין על המבושל [ר' יהודה אומר אופין ומבשלין על המבושל מאי טעמא דר' אליעזר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו. והא דלא מייתי הכא ההיא דר' יהושע, משום דעיקרא דמילתא הכא אינו אלא לומר דתנא מסמיך ליה אקרא דאת אשר תאפו.

    Rashba on Beitzah 15b · Sefaria

    Meiri

    יום טוב שחל להיות ערב שבת וכו' כונת הפרק לבאר עניני קצת החלקים הנזכרים בפתיחת המסכתא ורובו יסוב על ארבעה ענינים הראשון לבאר כשחל יו"ט להיות בערב שבת על איזה צד מבשלין מיו"ט לשבת והשני לבאר כשחל יו"ט להיות במוצאי שבת אימתי מטהרין עצמן וכל כליהם לצורך הרגל והשלישי לבאר איזו מלאכה ממלאכת קרבנות אסורה ביו"ט ואיזו מותרת והרביעי לבאר איזו מלאכה שבשאר מלאכות מותרת ביו"ט אע"פ שאינן אוכל נפש ועל איזה צד הותרה עשייתן:

    והמשנה הראשונה ממנו תבאר לנו ענין בשול והכנה מיו"ט לשבת ואמר על זה יום טוב שחל להיות ערב שבת לא יבשל כתחלה מיום טוב לשבת אבל מבשל הוא ביום טוב ואם הותיר הותיר לשבת ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת בש"א שני תבשילין בה"א תבשיל אחד ומודים בדג ובביצה שעליו שהן שני תבשילין אכלו או שאבד לא יבשל עליו כתחלה שייר ממנו כל שהוא סומך עליו לשבת אמר הר"ם פי' כבר ביארנו במה שקדם אמרם חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב ואמרו ועושה תבשיל מערב יו"ט לא פחות מכזית בין לאחד בין לאלף וזהו ערובי תבשילין וצריך ברכה ואדם אחד שיזכה בו למי שלא הניח ואינו צריך ליטול רשות מהם לפי שהוא זכות על הדרך שביארנו בעירובי חצרות:

    אמר המאירי יו"ט שחל להיות בערב שבת לא יבשל כתחלה מיו"ט לשבת ולא בהכנה הבאה מאליה אנו עסוקים עכשו כגון ביצה שנולדה ביו"ט הסמוך לשבת שתהא מותרת בשבת על ידי עירוב וכן כל כיוצא בזה שדבר זה אין עירוב מועיל בו ולא דברו בכאן אלא בהכנה שבידי אדם והוא שאתה יודע שיו"ט מותר במלאכת אוכל נפש ואע"פ שלא הוזכר היתר הכנתו אלא ליומו אין ספק שאף לשבת הסמוכה לו מותר אחר שאינו בר הכנה שלא אמרה תורה אכול ביו"ט והתענה בשבת אלא מלאכת אוכל נפש הותרה בו בין לעצמו בין לשבת הסמוכה לו אלא שחכמים גזרו שלא לבשל מיו"ט לשבת מן הטעם שיתבאר בסמוך והוא שאמ' לא יבשל בתחלה מיו"ט לשבת והזהר מלפרש שלא יבשל לכתחלה אלא שבדיעבד אם בשל שיהא מותר לאכול בשבת מה שבשל ביו"ט שזו שאלוה בגמרא ונשארה בספק אלא שאנו מקלין בה מדין ספק סופרים אלא לשון כתחלה האמור כאן כך פירושו לא יהא עקר בשולו ביו"ט לשם שבת אבל מבשל הוא ליו"ט ר"ל שיהא עקר בשולו לשם יום טוב ואם הותיר הותיר לשבת ופי' בגמ' ובלבד שלא יערים כלומר שירבה בבשול יו"ט יותר ממה שלא היה בלבו לצורך יו"ט כדי שיותיר הרבה לשבת:

    עושה תבשיל מערב יו"ט וסומך עליו לשבת כלומר הואיל ועקר בישולו מיום טוב לשבת לא נאסר אלא מדברי סופרים הם החמירו בכך והם הקלו וסמכו על תקנה זו שיעשה מערב יו"ט תבשיל לצורך שבת ומכיון שהתחיל בצרכי שבת מערב יו"ט אע"פ שהוא דבר מועט שהרי די לו בכזית בין לאחד בין למאה מ"מ כבר ניתן לו היכר בכך שצריך הוא להכנת חול בשבת ומאחר שהכין לו בחול יכול הוא לחזור ולבשל לכתחלה מיו"ט לשבת אפילו סעודה שלימה הואיל ועקרה בחול הותקנה:

    ובגמ' שאלו מנא הני מילי ולא שיכוין לומר שיהא עירוב זה מן התורה אלא כך פירושו מהיכן סמכוה מן המקרא והביאוה מזכור את יום השבת זכרהו מאחר שבא להשכיחו ר"ל קודם שיבא אותו אחר הבא להשכיחו מרוב תקון סעודות שבו ואח"כ שאלו מאי טעמא כלומר מאי זה טעם התעוררו חכמים בכך דהא ודאי מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא והשיב רבה שמכבוד שבת תקנוה שאם לא יתחיל בהכנת שבת מערב יו"ט לא יהיו משתדלים בצרכי שבת אלא על ידי גלגול יו"ט ולא יבררו בו מנה יפה ורב אשי פרשה מכבוד יו"ט שיאמרו אין יו"ט מכין לשבת כל שכן שלא יכין לחול שהוא איסור תורה ושאלו לטעם רבה אם מכבוד שבת הוא יתקנו לבשלו בשחרית והשיב שכך היה ראוי אלא שמתוך טרדתם בשל יו"ט יהו פושעים בשל שבת ותרויהו אע"ג דפליגי בטעמא באסמכתא מודו דמזכור נפקא ומ"מ תנא דבריתא מייתי לה מאשר תאפו ולענין פסק בטעמא לא דייקינן שאי זה טעם שיהיה לעירוב אנו צריכים אבל לאסמכתא אי מזכור אי מאשר תאפו נפקא לן טובא כמו שנבאר ואנו סומכין להביאה מאשר תאפו ונפקא לן דעירוב פת אינו מועיל לתבשיל ולא של תבשיל לפת כמו שאנו מבארים עכשו:

    והוא שאמר בש"א שני תבשילין וכו' ממה שצריך שתדע לשיטתנו הוא שלא דברו במשנה זו בענין אפיית הפת מיום טוב לשבת אלא בענין בישול והבישול הוא שם כולל כל מיני הכנות של מאכל (הוא) [חוץ] מן הפת הן מעשה קדרה הן צלי הן בשר על גבי גחלים הן תיקון כל מאכל והרי מצינו צלי בלשון מבושל כדכתיב ויבשלו את הפסח ולא הצריכו בית שמאי שני תבשילין מצד שלא יהא תבשיל אחד מתיר בכללו כל תקון מאכל שאם כן היה לו להצריך גם כן אחד מבושל ואחד צלי ויועיל מבושל למבושל וצלי לצלי והרי אף הם מודים בדג וביצה שעליו שמועיל כשני תבשילין כמו שיתבאר אלא מפני שדרך בני אדם לתקן בשבת יותר מתבשיל אחד ואם לא הכין מערב יו"ט אלא תבשיל אחד אין היכר בדבר כלל שלצורך שבת נעשה ובית הלל סוברים הואיל ומ"מ הרבה סומכים על תבשיל אחד אף בשבת די לנו בתבשיל אחד וכן שאף הנוהגין בשנים מ"מ עקר הסעודה באחת הוא והלכה כבית הלל:

    ומ"מ דוקא לכל תקון מיני מאכל אבל לאפיית הפת אין לו היתר בעירוב של תבשיל שאין אפייה בכלל תבשיל ולא תבשיל בכלל אפייה ואין עירוב תבשיל מועיל לאפיית הפת ולא עירוב פת להכנת תבשיל לא לבית הלל בתבשיל אחד ולא לבית שמאי בשני תבשילין ולא אף לבית הלל בשני תבשילין שאין כמה תבשילין מועילין לפת אבל בפת ותבשיל אחד עמו אנו מתירין את הכל לבית הלל שהלכה כמותו אפילו הדלקת הנר ושאר מכשירי אוכלין הצריכין לנו בשבת נמצא שאם עירב בפת לבד מועיל לאפיית הפת ולא לתבשיל ואם עירב בתבשיל לבד מועיל לכל מיני פרפראות ובישולן ולא לאפייה ואם עירב בשניהם מועיל לכל הצריך להם זהו פסק הנראה לנו בשטת משנה זו וכמו שאמרו בגמ' אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל וכן מקרא צווח ואומר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו שמשם אנו סומכין לעירוב לשיטתנו:

    וזה שאמרו בגמ' לדעת חנניה בית שמאי אומרים אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל ואין טומנין אא"כ היו לו חמין טמונין מבעוד יום ובה"א עושה תבשיל אחד ועושה בו כל צרכו שמשמען של דברים תבשיל אחד מועיל לאפייה ולבישול ולכל דבר יראה שלא אמרוה כן אלא על מה שהיו מצריכין בישול לבישול והטמנה להטמנה ואמרו שתבשיל אחד כולל כל מיני בישול והכנת ליפתן וכל מכשירי אוכלין כגון הדלקת הנר והטמנת מים שכל אלו מכשירי אוכלין הם ודברים הצריכים לאכילה שעקרה פת ותבשיל ולא כיונו כלל לכלול הפת בתבשיל ומה שאמר אביי בגמ' לא שאנו אלא תבשיל אבל פת לא שמשמעו שהתבשיל מועיל אף לאפייה אבל הפת אינו מועיל לתבשיל או שמא אף לאפייה כך פירושו לא שאנו שיועיל עירוב לתבשיל אלא תבשיל אבל פת לא יועיל לתבשיל וכל שכן שהתבשיל לא יועיל לפת אלא שלא הוצרך להזכיר שהתבשיל לא יועיל לפת משתי סבות האחת שמן הסתם כבר נאפה פתו מבערב אבל תבשיל אין אדם מכינו אלא ביום הסמוך לו והשנית שדבריו חוזרין למשנתנו שלא דברה אלא בבישול ועוד שבהודאה שאין פת מועיל לתבשיל נכלל שאין תבשיל מועיל לפת וקל וחומר הוא שאם אין העקר מועיל לטפל היאך יועיל הטפל לעקר וכן דעת גאוני הראשונים וגדולי האחרונים ומנהגנו מעיד לנו עליו שנוהגין בפת ותבשיל ואלמלא שהוא כן היה מספיק לנו בתבשיל לבד:

    13 more comments on this page.

    Meiri on Beitzah 15b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה זכרהו מאחר שבא להשכיחו כשבא י"ט בע"ש קרוב שבת כו' עכ"ל כל זה לא יתפרש אלא לטעמא דרבא והר"ן פירש בע"א ולפירושו יתפרש נמי לרב אשי ע"ש וק"ל:

    גמ' ר"א לטעמיה דאמר שמחת י"ט רשות כו' יראה דלא קאמרינן לר"א דשמחת י"ט רשות אלא ביושב ושונה כל היום שיכול להתענות כל היום וללמוד אבל ביושב בטל ודאי דשמחת י"ט מצוה דאל"כ עצרת תהיה לכם ל"ל ועוד דהאי קרא דהביא ר"א חדות ה' היא מעוזכם בי"ט כתיב דמיניה דרש לוו עלי ואני פורע אבל לפי זה התוספות שכתבו ומ"מ א"ל אכלו משמנים כו' אינו מדוקדק דהא ודאי אחר הדרשה איכא מצוה בשמחת יום טוב ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Beitzah 15b · Sefaria

    Maharam

    בתוס' ד"ה או וכו' עד משום דסיים הדרשה ר"ל ולא היה לו עוד דבר ללמוד אבל אם היה צריך ללמוד איזה דין ה"ג שהיה לומר ולא היה אוכל דהא בשאר ימים נמי היו אוכלין אחר הדרשה ר"ל אע"ג דאין בו חיוב לאכול ה"נ בי"ט הא דהיו אוכלין לאו משום דחיוב לאכול ואסור לשהות בלא אכילה אלא משום שכבר סיימו לימודם ומ"מ אמר להם אכלו משמנים וכו' ר"ל דכיון שהיו אוכלין מצוה לאכול משמנים ולשתות ממתקים משום שמחת י"ט:

    ד"ה לוו עלי בספרים שלפנינו חסרים בסוף הדבור וכצ"ל אלא א"כ יקבל מן הצדקה אבל הכא מיירי שיש לו משכנות אלא שאין לו מעות לכך קאמר לוו עלי:

    Maharam on Beitzah 15b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    יום טוב פרק שני

    בגמ' מנא הני מילי אמר שמואל דאמר קרא זכור וכו' זכרהו מאחר שבא להשכיחו ופרש"י מחמת שמרבה בסעודת היום ואינו מניח לשבת לפי כבודו והזהיר הכתוב לזוכרו וכו'. ולפ"ז משמע דשמואל אית ליה טעמא דרבא ולא כרב אשי אלא רב אשי טעמא דנפשיה מפרש. אבל קשיא לי דלפי טעמא דרבא כדי שיברור מנה יפה לשבת א"כ מאי מהני הא דתקנו רבנן שכל גדול הדור מערב על כל בני עירו כדאמרינן לקמן דאבוה דשמואל מערב אכולהו נהרדעי ור' אמי ור' אסי אכולהו טבריא ושמואל גופא אמר לההוא סמיא שלא הניח עירוב תבשילין סמוך אדידי ואי ס"ד דעיקר תקנתא לשמואל לא הוי אלא כדי שיברור א"כ אכתי מאי הועילו בזה שיערב גדול הדור על בני עירו שאין זה ענין כלל לטעמא כדי שיברור מנה יפה דמאי דהוה הוה. והנלע"ד דלשמואל נמי עיקר התקנה שתקנו חכמים עירוב תבשילין היינו כטעמא דרב אשי כדי שיאמרו אין אופין וכו' דאלת"ה אלא משום כדי שיברור לחוד א"כ מה טעם יש לאסור בדיעבד לבשל מי"ט לשבת כשלא הניח ע"ת אע"כ דמשום חשש איסור נגעו בה שלא יבשל מי"ט לחול ומה"ט שייך שפיר לאסור בדיעבד אלא הא דאיצטריך שמואל ורבא לטעמא כדי שיברור היינו ליתן טעם לאסמכתא דאורייתא דטעמא דרב אשי לא שייך כלל מדאורייתא וכיון דאיכא אסמכתא דאורייתא לענין לכתחיל' משום דטעמא כדי שיברור תקנו חכמים ג"כ לאסור אפילו בדיעבד משום טעמא דכדי שיאמרו אין אופין וכו' ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש הרא"ש ז"ל דלטעמא דרב אשי מהני נמי אפי' אם הניח כמה ימים קודם י"ט וכן מי"ט ראשון של חג לי"ט האחרון של חג משא"כ לטעמא דרבא כדי שיברור בעינן דוקא מעי"ט ממש ואפשר נמי דלמאי דפרישית רבא ורב אשי לא פליגי אהדדי אלא דתרתי טעמי צריכי ואיתא להא ואיתא להא אלא מדמקשה התלמוד בשלמא לרב אשי אלא לרבא וכו' משמע להדיא דרבא לית ליה דרב אשי וא"כ הדרא קושיא לדוכתא לרבא מאי מהני הא דר' אמי ור' אסי מערבי אכולהו טבריא וכן הא דאמר שמואל להאי סמיא סמוך אדידי וצ"ע ודו"ק:

    ולכאורה היה נראה דאיכא עוד נ"מ בין טעמא דרבא לדרב אשי לענין פלוגתא דר"ת ור"י לקמן אי בעינן פת ותבשיל אפילו לב"ה או דסגי בתבשיל לחוד ונראה דלטעמא דכדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה לי"ט מש"ה בעינן פת ותבשיל כדי שיברור ג"כ מנה יפה לאפוי ולמבושל משא"כ לטעמיה דרב אשי כדי שיאמרו אין אופין דהיינו להיכר בעלמא סגי בחד מינייהו כן נ"ל לכאורה אלא דלקמן כתבו התוספות דפלוגתא דתנאי היא בירושלמי וא"כ נראה דוחק לומר דרבא סובר כרבי אליעזר וצ"ע ועיין בסמוך ולקמן בסוף הסוגיא:

    שם רב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מי"ט לחול. ואע"ג דלכאורה קי"ל כרבה דאמר לקמן ובפרק אלו עוברין בפסחים דהאופה מי"ט לחול אינו לוקה דאמרינן הואיל ומשמע נמי דאיסורא ליכא מדאורייתא וכ"כ הרמב"ם להדיא דהלכה כרבה וכ"כ רוב הפוסקים. ולענ"ד נראה שהוא מוכרח מדקי"ל בפ"ק הלכתא כרב דביצה שנולדה בי"ט אסורה בשבת ומוקמינן התם דהיינו משום הכנה דרבה וכיון דאית לן הכנה דרבה אלמא דצורכי שבת אין נעשין בי"ט ודלא כרב חסדא דאית ליה בפרק אלו עוברין דצורכי שבת נעשין בי"ט א"כ ע"כ מדהתירו חכמים לאפות ולבשל מי"ט לשבת ע"י עירוב תבשילין אלמא משום דמדאורייתא מותר לבשל משום הואיל כדאית ליה לרבה בפרק אלו עוברין וצ"ע בזה בתוספות דפ"ק דף ב' בד"ה והיה ביום הששי דמשמע שם מלשונם דלדידן לית לן הואיל דרבה מ"מ שיטת רוב הפוסקים ומפרשים דאית לן הואיל אפ"ה א"ש מלתא דרב אשי דכיון דמדרבנן מיהא אסור אפי' לרבה מש"ה הוצרכו לתקן עירוב תבשילין דבדרבנן נמי אשכחן בדוכתי טובא שעשו חיזוק לדבריהם והא דאיצטריך רב אשי למימר משום גזירה דמי"ט לחול ולא קאמר משום האי גזירה גופא דמי"ט לשבת דאסור מיהא מדרבנן כיון דמדרבנן לא אמרינן הואיל ומה לי שבת ומה לי חול כיון דקי"ל צורכי שבת אין נעשין בי"ט הא ליתא דכיון דמדאורייתא שרי לגמרי משום הואיל א"כ נהי דגזרו מדרבנן מי"ט לחול אבל מי"ט לשבת לא היה להם לגזור כלל דמפני כבוד שבת הו"ל לאוקמי אדאורייתא ואין כאן מקום לתקן ע"ת אע"כ משום גזירה דמי"ט לחול הוצרכו לתקן ע"ת. אבל אין לפרש דשייך האי תקנה דע"ת לרב אשי משום חשש איסור דאורייתא כגון בענין דלא שייך הואיל דרבה כגון שהוא בי"ט סמוך לשקיעת החמה דתו לא חזיא להאי יומא דא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי איריא משום יו"ט לחול הא אפי' מי"ט לשבת אסור בכ"ג כיון דמדאורייתא אין צורכי שבת נעשין בי"ט ולא שרינן אפילו ע"י ע"ת אלא משום הואיל אע"כ דלא מסתבר לרב אשי לומר שתקנו ע"ת משום חששא דסמוך לשקיעת החמה דלא שכיחא כנ"ל ועיין בספר יש"ש שהאריך בזה בענין הכנה והרבה יש לי לדקדק על דבריו ואין להאריך כאן ועיין לקמן:

    שם אמר מר שמניחין חיי עולם וכו' והא שמחת י"ט נמי מצוה היא וכו' אע"ג דמצוה גופא לגבי תלמוד תורה קרינן להו חיי שעה ות"ת חיי עולם כדאיתא בשבת דף י' גבי רב המנונא הוי מאריך בצלותא וקאמר ליה רבה מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה ואע"ג דרש"י פי' שם דענין התפילה לצורך חיי שעה היא מ"מ אין הדבר יוצא מידי פשוטו דתפילה נמי ודאי מצוה היא ואפ"ה קרי ליה חיי שעה לגבי תורה וה"נ אמרינן בסוטה דמצוה נמשלה לנר שאינו מגין אלא לשעה ותורה לאור שמגינה לעולם אלא דאפ"ה מקשה הכא שפיר למאי דס"ד דשמחת י"ט גלי קרא בהדיא חציו לה' וחציו לכם כר' יהושע. ולפ"ז ע"כ גלי רחמנא דשקולין הם לגמרי ומה"ט אפילו אם התחיל ללמוד צריך להפסיק דבעינן קרא כדכתיב חציו לה' וחציו לכם משא"כ למאי דמשני ר"א לטעמא דדרש או כולו לה' או כולו לכם א"ש דאע"ג דגלי קרא בהדיא שהרשות לכל אדם לעשות איזה מהם שירצה היינו לכתחילה אבל אם כבר התחילו אין להם להפסיק ולהסיר אזנם משמוע תורה דאע"ג דבשאר מצות קי"ל אם התחילו מפסיקין מת"ת לק"ש ואפילו לתפילה אם לא כגון ר"ש ב"י וחביריו כדאיתא התם פ"ק דשבת היינו משום דזמן תורה לחוד וזמן מצוה לחוד משא"כ בשמחת י"ט שגילה הכתוב דהיכי דבעי עביד כולו לה' מסתברא דאם התחילו אין מפסיקין ובהכי א"ש הא דאמרינן בברייתא התחילו פניהם משתנין ופרש"י שהיו סבורין שכועס עליהם שאיחרו לצאת ולכאורה אין מקום לטעות בזה דמ"ש אינהו מיניה דר"א גופא שנתאחר לצאת ואם היה שום איסור בזה היה לו להפסיק הדרשא ולמאי דפרישית א"ש דאינהו הוי סברי דסעודת י"ט מצוה כמו ת"ת דחציו לה' וחציו לכם ולכך היו סבורין דמש"ה כעס עליהם שאפילו אם התחילו פוסקין כמו בק"ש משא"כ ר"א גופא שלמד עם אחרים לא הו"ל להפסיק כדאשכחן האי חילוקא גופא לענין ק"ש כר"י הנשיא שהיה מעביר ידו על פניו ולא קרא אלא פסוק אחד וכתבו הפוסקים דמשום דלמד עם אחרים אין לו להפסיק ולהתבטל כנ"ל נכון וק"ל:

    שם מאי לאין נכון לו א"ר חסדא למי שלא הניח ע"ת ומשמע לכאורה דקרא גופא דכתיב בעזרא דייקינן ומסקינן דאיירי לענין ע"ת ומש"ה מקשין העולם בשם גדול א' על מ"ש התוס' בפ"ק דר"ה ד' י"ט ע"ב דהא דאמרי' מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר משמע דבימי עזרא היה עיבור מדכתיב ביום עשרים וארבעה לחדש נאספו בצום ובשקים ומדלא נאספו בכ"ג בחודש אחר הרגל ע"כ שהיה מעובר וקרי ליה כ"ד לחודש אע"ג דבאמת מיום שני מנינן והו"ל כ"ג לחדש ואפ"ה קרי ליה כ"ד למילתיה מיום ראשון כן נראה שם מל' התוספות וא"כ קשה דלמאי דמוכח הכא שהניחו ע"ת אלמא דר"ה היה ביום הששי וא"כ לעולם שלא היה מעובר ומה שלא נאספו ביום כ"ג לחדש היינו משום שהיה בשבת. ובאמת אין כאן מקום לקושיא כלל דעיקר דברי התוספות שם מדכתיב ביום א' לחודש השביעי וכתיב נמי ביום השני נאספו משמע שעשו שני י"ט של ר"ה וממילא אתי להו שפיר ההיא קרא דכ"ד לחודש. אלא דבלא"ה אין צורך בזה משום דבשמעתין לאו אקרא דעזרא דייקינן דהתם בלא"ה א"ש הא דקאמר שלחו מנות לאין נכון לו כיון דר"ה היה והיו רוצין להתענות עד שאמר להם עזרא אכלו מעדנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו וכ"כ הרא"ש ז"ל בסוף מסכת ר"ה אלא הא דדייקינן בשמעתין מאי לאין נכון לו אמאי דקאמר רבי אליעזר לתלמידיו קאי וכן תירץ ג"כ הרב הקדוש חותן אחי מוהר"ר נפתלי הירץ זצוק"ל מק"ק צויזמר וכן נראה מל' מהרש"ל ביש"ש. ולענ"ד יש ליישב עוד דכ"ש אם נאמר דבימי עזרא הניחו ע"ת מההיא דשמעתין אם כן בלא"ה מוכח שהיה מעובר באותו זמן ור"ה היה ביום ה' וביום ו' דאי ס"ד דאלול היה חסר ור"ה חל ביום הששי א"כ מאי קאמר להו עזרא שלחו מנות לאין נכון לו דהא כל גדול הדור יש לו להניח על כל בני עירו כדמייתי לקמן אבוה דשמואל מערב אכולהו נהרדעי ור' אמי ור' אסי בטבריא ומסתמא היה לו להניח על כולם ומאי לאין נכון לו אע"כ שהיה אלול מעובר ור"ה היה ביום ה' וביום ו' דמעכשיו מצינן למימר דבכה"ג אין צורך להניח על כל בני עירו שהרי אף אם ישכח שום אדם להניח ע"ת יזכור ביום שני ויתנה כמו שאפרש בעובדא דהאי סמיא לקמן ולשמא ישכח שני פעמים לא חיישינן דכה"ג פושע מיקרי ואף למאי שאפרש שם דבר"ה לא שייך הכי שאין יכול להתנות דכיומי אריכתא דמי היינו דוקא מתקנת חכמים שתקנו שלא יקבלו עדות מן המנחה ולמעלה אבל מקמי הכי שהיו מקבלין כל היום אין לחלק בין ר"ה לשאר רגלים וא"כ ממילא מוכח שהיה מעובר. ולפ"ז אם נפרש ג"כ דאדר"א קאי י"ל דהתם נמי איירי בכה"ג שחל י"ט יום ה' ויום ו' אלא דבלא"ה מצינן למימר דר"א לטעמיה דאופין על האפוי ומבשלין על המבושל ומדבעי ר"א שני מינין אלמא דטעמא דר"א משום כדי שיברור מנה יפה לשבת כדפרישית לעיל וא"כ לפום האי טעמא לא מהני כלל הא מלתא שיניח גדול הדור על כל בני עירו כדפרישית לעיל ומש"ה א"ש הא דקאמר שלחו מנות לאין נכון לו למי שלא הניח ע"ת ודוק היטב:

    Penei Yehoshua on Beitzah 15b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ בְּהִלְכוֹת יוֹם־טוֹב. נראה לי בס"ד הא דהוצרך לומר שהיה יוֹשֵׁב היינו לומר בשביל שהיה דורש כל היום כולו לכך היה יושב ודורש דקשה לעמוד כל היום. או יובן בס"ד לומר בשביל שהיה דורש בהלכות שהם קשות וצריכין ישוב הדעת טפי לכך היה יושב כמו שאמרו רבותינו ז"ל גבי משה רבינו ע"ה בלימודו בהר סיני קשות מיושב קלות מעומד אבל אם היה דורש בדברי אגדה בלבד שהם קלות היה עומד ודורש. אי נמי נראה לי בס"ד אמר יוֹשֵׁב בשביל שהיה דורש ביום טוב עצמו ואף על גב דהוא עושה כולו לה' עם כל זה לא רצה לעשות טרחא כולי האי ביום טוב לעמוד כל היום. ונראה לי אף על גב דאחר כך נתן רשות לתלמידים לילך לאכול עם כל זה אפשר שהוא נשאר יושב ודורש כל היום לאותם שאכלו ובאו לשמוע. ומהרש"א ז"ל כתב שצוה אותם על סעודת הלילה. וראיתי להרב בפתח עינים שהקשה על הט"ז ז"ל על מה שכתב בנוסח 'מלוך על כל העולם כולו' מלשון הברייתא כאן, יעוין שם. ואין כאן קושיא כלל כי לשון תפלה ושבח לחוד ולשון חכמים בסיפור מעשים ועניינים לחוד דנקטי בהאי לישנא לספור המאמר. ועוד יש לומר דאף על גב דנתן רשות לתלמידים הוא עצמו ישב כל היום כולו ממש לדרוש.

    הַלָּלוּ בַּעֲלֵי כּוֹסוֹת יש להקשות מה גנות יש בזה דהשותה בכוס אינו נרגן דהכוס הוא שתיה של דרך ארץ ושתיה ביום טוב לא תגונה כי עונג יום טוב היא! ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר במשלי (משלי כג, לא) 'כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים' ופירש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל המרבה בכוסות יגיע לשכרות שהיין יתהלך בעקיפין שהשותה שופכו לבטנו והוא חוזר לאחור לעלות עד הראש של השותה ומשכרהו, אך אם יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ שלא ישתה כוסות הרבה הנה ביין זה אין שיעור לשכר שילך בעקיפין אלא יִתְהַלֵּךְ הַיַּיִן לְמֵישָׁרִים שיורד לבטן וישאר כוחו שם ולא יחזור דרך עקלתון לעלות לראש השותה לשכרו עד כאן דבריו, יעוין שם. ולכן כאן בא לגנותם שהם בַּעֲלֵי כּוֹסוֹת רוצה לומר כוסות רבים ולכך מיהרו לצאת כי צריך להם זמן הרבה במשך שתייתם.

    הִתְחִילוּ כַּת שִׁשִּׁית לָצֵאת נראה לי הקדים לדבר ממה שהתחילו ולא דבר בם אחר שיצאו כולם כדעבד בשאר כיתות מפני שראה שנשארים מעט וחש פן יצאו הכל לכך הקדים לדבר דבריו כדי דהשומע יחדל לצאת והא דלא יצאו אלו עם החמישית מפני כי ראו שגינה החמישית בכוסות ואמרו אם נשהה עוד שעה אחת ונצא לא נשאר כלי ששותים בו יין קטן מן הכוס כדי שיגנה אותם בו ולכן ודאי לא יגנה ולא ידבר כלום בעדם.

    הַלָּלוּ בַּעֲלֵי מְאֵרָה נראה לי בס"ד קראם כן כי בית המדרש נקרא כֶּרֶם מפני שיושבין בו תלמידי חכמים שורות שורות ככרם הנטוע, וידוע מה שאמר במשנה דכלאים (משנה כלאים ה, א) 'כֶּרֶם שֶׁחָרַב, אִם יֶשׁ בּוֹ לְלַקֵּט עֶשֶׂר גְּפָנִים לְבֵית סְאָה, וּנְטוּעוֹת כְּהִלְכָתָן, הֲרֵי זֶה נִקְרָא כֶּרֶם דַּל' כלומר גפניו מועטין עיין שם. והנה בכת ששית היה בית המדרש הנקרא כֶּרֶם מתרוקן מאד וכמו שכתב רש"י ז"ל ואמרו רבותינו ז"ל (מגילה טז:) 'לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה' (אסתר ח, טז) אורה זו תורה, ולכן אמר עזבו את אורה זו תורה שעל ידם נעשה כרם דל על כן מצטרף מספר דַּל [34] עם מספר אוֹרָה [212] ויהיה מספר מְאֵרָה [246]. ועוד נראה לי בס"ד נקיט לשון מְאֵרָה כי התורה נקראת אמירה כמו שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (שבת קה.) 'אָנֹכִי' (שמות כ, ב) ראשי תיבות א מירה נ עימה כ תיבה י היבה, ולכן הם אשר קצו בדברי תורה שהיא אמירה ותתהפך להם למארה. או יובן התורה נתנה לנו מן הבריאה ששם מספר המאות והפורש מדברי תורה נקרא ריש כי אין עני אלא מי שהוא עני מן התורה לכן כיון שפרשו מן התורה שהיא סוד מאה אז יבא אות רי"ש שהוא לשון רישות ועניות ויתחבר באותיות מֵאָה ויהיה צירוף מְאֵרָה. או יובן בס"ד אל"ף לשון לימוד כמו (תהלים נה, יד) 'אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי' והוא הוה ואליף לו תורה וכיון שהניחו אילופם ויצאו נמצא קצו בו ונעשה להם מרה על כן מדה כנגד מדה יתחבר אל"ף שהוא לשון אלוף עם מָרָה ותהיה מְאֵרָה. ומה ש' נָתַן עֵינָיו בַּתַּלְמִידִים ' נראה שרצה לראות אם נשתנו פניהם מחמת רעבון כדי שיפטרם לשלום ברשות.

    בָּנַי, לֹא לָכֶם אֲנִי אוֹמֵר, אֶלָּא לְהַלָּלוּ שֶׁיָּצְאוּ יש להקשות הוא לא אמר כנגדם כלום אלא רק נתן עיניו בהם בשתיקה ואיך אמר להם עתה 'לֹא לָכֶם אֲנִי אוֹמֵר'? ונראה לי בס"ד הכונה לאמר אפילו אם הייתם יוצאים עם אותם שיצאו לֹא לָכֶם אֲנִי אוֹמֵר אותם הדברים שאמרתי להם יען כי אתם עוסקין בתורה בקבע בכל ימות החול בימים ובלילות ולכן אם יצאתם יום זה ברור הוא שלא מחמת שאתם קצים בדברי תורה אתם יוצאין ורשאין אתם בכך ורק לאלו בעלי מלאכה ומשא ומתן שאין עוסקים בתורה בחול בית המדרש ורק נתנו להם שבתות וימים טובים לעסוק בהם בתורה אמרתי להם אותם הדברים.

    רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר שִׂמְחַת יוֹם־טוֹב רְשׁוּת. יש להקשות אפילו לרבי אליעזר ודאי יש מצוה בסעודת יום טוב אלא דסבירא ליה שאינה מצוה של חובה שחייב לקיימה בלי תפונה אלא רשות שאם ירצה שלא לקיימה רשאי, וכיון דעל כל פנים אם מקיימה עביד מצוה איך קרי לה 'חַיֵּי שָׁעָה'? ונראה לי בס"ד דגם מצוה גמורה יש לקרותה 'חַיֵּי שָׁעָה' מפני דתיקון שלה הוא לשעתו דוקא כי כיון דעבר הזמן עברה המצוה גם כן אך לימוד התורה נקרא 'חַיֵּי עוֹלָם' כי הלכה זו שלמד אותה עכשיו חוזר ולומד אותה בשעות אחרות וגם מלמדה לתלמידים וגם צריכה לו לענין מעשה שתזדמן לידו מכאן ולהבא לכן נקראת 'חַיֵּי עוֹלָם' גם עוד המצוה היא תיקון המלכות הנקראת שָׁעָה אך לימוד התורה הוא תיקון התפארת, ודוק היטב.

    רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר אוֹ כֻּלּוֹ לַה', אוֹ כֻּלּוֹ לָכֶם. קשה בשלמא רבי יהושע מסתבר טעמיה שהשוה הדבר אך רבי אליעזר נקיט מצד לצד דאם ראוי שיהיה כולו לה' איך יפטור עצמו בכולו לכם? ונראה לי בס"ד כונת רבי אליעזר לומר אם האדם יכול לשלוט בטבעו החמרי לכוין בעונג הגוף לשם שמים דוקא שהוא מתענג ביום זה בשביל כבוד קדושת היום דוקא הרי זה רשאי לעשותו כולו לכם דהיינו באכילה ושתיה כי עתה על ידי כונתו הטובה נעשה כל אכילה ושתיה שלו קודש ואם אינו יכול לצמצם כונתו בעונג גופו לשם שמים דוקא הרי זה יעשהו כולו לה' בלימוד התורה.

    בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן אָמַר לָהֶם (נחמיה ח, י) לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים, וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת הֳ' הִיא מָעֻזְּכֶם. פירש רש"י ז"ל מקרא הוא בספר עזרא עד 'כִּי חֶדְוַת הֳ' הִיא מָעֻזְּכֶם', יש להבין למה הוצרך לומר עד כִּי חֶדְוַת וכו' ודי לציין שהוא פסוק בספר עזרא שלא נחשוב דאלה הדברים הם לשון מליצה מרבי אליעזר עצמו וכיון שציין על ספר עזרא נדע סיומו של פסוק מה הוא? ונראה לי בס"ד כי רש"י ז"ל נרגש על מה שאמר 'וְאַל תֵּעָצֵבוּ' אין לזה שייכות כאן כי בשלמא עזרא ע"ה אמר לו כן בשביל שראה אותם בוכין ונעצבין אך כאן לא היו עצבין כדי שיאמר להם כן! לכך פירש רש"י כי המקרא הזה הוא על דרך 'כִּי חֶדְוַת הֳ' הִיא מָעֻזְּכֶם' ולכן אף על פי דסיום ד'אַל תֵּעָצֵבוּ' לא שייך בהו הוכרח לאומרו כדי שלא יאמר חצי פסוק כי התוספות בסוכה (סוכה לח:) סבירא ליה אפילו בפסוקים של כתובים אין לומר חצי פסוק ואף על גב דהגאון מגן אברהם ז"ל (סימן תכ"ב) הביא מן הכלבו דאין קפידה בזה בכתובים יש לומר דרש"י ז"ל אזיל בשיטת התוספות. ועוד אפילו להכלבו ודאי רבי אליעזר הוה מחמיר על עצמו להזהר בכך גם בפסוקי כתובים, ואחרי זה בא לידי שיטה מן מהריק"ש ז"ל על ביצה וראיתי שכתב קרוב לזה, יעוין שם.

    2 more comments on this page.

    Ben Yehoyada on Beitzah 15b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Beitzah, daf 15, Amud Bet, about 490 words in 21 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 21 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 131 words

      Opens “יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת —…”

    2. Segment 217 words

      Opens “בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁנֵי תַבְשִׁילִין, ובֵית הִלֵּל…”

    3. Segment 317 words

      Opens “אֲכָלוֹ אוֹ שֶׁאָבַד — לֹא יְבַשֵּׁל עָלָיו…”

    4. Segment 418 words

      Opens “גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר שְׁמוּאֵל, דְּאָמַר…”

    5. Segment 513 words

      Opens “מַאי טַעְמָא? אָמַר רָבָא: כְּדַי שֶׁיִּבְרוֹר מָנָה…”

    6. Segment 615 words

      Opens “רַב אָשֵׁי אָמַר: כְּדֵי שֶׁיֹּאמְרוּ אֵין אוֹפִין…”

    7. Segment 741 words

      Opens “תְּנַן: עוֹשֶׂה תַּבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְסוֹמֵךְ…”

    8. Segment 87 words

      Opens “אִין הָכִי נָמֵי, אֶלָּא גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִפְשַׁע.…”

    9. Segment 933 words

      Opens “וְתַנָּא מַיְיתֵי לַהּ מֵהָכָא: ״אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ…”

    10. Segment 1033 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב…”

    11. Segment 1120 words

      Opens “כַּת רְבִיעִית, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי לְגִינִין. כַּת…”

    12. Segment 1222 words

      Opens “נָתַן עֵינָיו בַּתַּלְמִידִים, הִתְחִילוּ פְּנֵיהֶם מִשְׁתַּנִּין. אָמַר…”

    13. Segment 1325 words

      Opens “בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן, אָמַר לָהֶם: ״לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים…”

    14. Segment 1423 words

      Opens “אָמַר מָר: שֶׁמַּנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִין בְּחַיֵּי…”

    15. Segment 1524 words

      Opens “דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין לוֹ לָאָדָם…”

    16. Segment 1638 words

      Opens “אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ.…”

    17. Segment 1733 words

      Opens “מַאי ״לְאֵין נָכוֹן לוֹ״? אָמַר רַב חִסְדָּא:…”

    18. Segment 1830 words

      Opens “מַאי ״כִּי חֶדְוַת ה׳ הִיא מָעֻזְּכֶם״? אָמַר…”

    19. Segment 1919 words

      Opens “וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי…”

    20. Segment 2025 words

      Opens “אִי נָמֵי אַדְרָא כִּשְׁמֵיהּ, כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי: מַאי…”

    21. Segment 216 words

      Opens “תָּנֵי רַב תַּחְלִיפָא אֲחוּהּ דְּרַבְנַאי חוֹזָאָה:…”

    Sages named on this page

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Beitzah 15b · Segment 4 — “…הָנֵי מִילֵּי? אָמַר שְׁמוּאֵל, דְּאָמַר קְרָא: ״זָכוֹר אֶת יוֹם…

    Original text

    יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת — לֹא יְבַשֵּׁל בַּתְּחִלָּה מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת. אֲבָל מְבַשֵּׁל הוּא לְיוֹם טוֹב, וְאִם הוֹתִיר — הוֹתִיר לַשַּׁבָּת. וְעוֹשֶׂה תַּבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְסוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת.

    MISHNA: With regard to a Festival that occurs on Shabbat eve, one may not cook on the Festival with the initial intent to cook for Shabbat. However, he may cook on that day for the Festival itself, and if he left over any food, he left it over for Shabbat. The early Sages also instituted an ordinance: The joining of cooked foods [ eiruv tavshilin ], which the mishna explains. One may prepare a cooked dish designated for Shabbat on a Festival eve and rely on it to cook on the Festival for Shabbat.

    בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁנֵי תַבְשִׁילִין, ובֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: תַּבְשִׁיל אֶחָד. וְשָׁוִין בְּדָג וּבֵיצָה שֶׁעָלָיו, שֶׁהֵן שְׁנֵי תַבְשִׁילִין.

    The tanna’im disagreed with regard to the details of this ordinance: Beit Shammai say: For the purpose of the joining of cooked foods one must prepare two cooked dishes, and Beit Hillel say: One dish is sufficient. And they both agree with regard to a fish and the egg that is fried on it that these are considered two dishes for this purpose.

    אֲכָלוֹ אוֹ שֶׁאָבַד — לֹא יְבַשֵּׁל עָלָיו בַּתְּחִלָּה. וְאִם שִׁיֵּיר מִמֶּנּוּ כׇּל שֶׁהוּא, — סוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת.

    If one ate the food prepared before the Festival as an eiruv and none of it remained for Shabbat, or if it was lost, he may not rely on it and cook with the initial intent to cook for Shabbat. If he left any part of the eiruv , he may rely on it to cook for Shabbat.

    גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר שְׁמוּאֵל, דְּאָמַר קְרָא: ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״, זׇכְרֵהוּ — מֵאַחֵר שֶׁבָּא לְהַשְׁכִּיחוֹ.

    GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters derived? What is the source of the halakha of the joining of cooked foods and of the halakha that one who failed to prepare such an eiruv may not cook on a Festival for Shabbat? Shmuel said that the source is as the verse states: “Remember the Shabbat day, to keep it holy” (Exodus 20:8); from which he infers: Remember it and safeguard it from another day that comes to make it forgotten. When a Festival occurs on Friday, preoccupation with the Festival and the preparation and enjoyment of its meals could lead one to overlook Shabbat. Therefore, the Sages instituted an ordinance to ensure that Shabbat will be remembered even then.

    מַאי טַעְמָא? אָמַר רָבָא: כְּדַי שֶׁיִּבְרוֹר מָנָה יָפָה לַשַּׁבָּת וּמָנָה יָפָה לְיוֹם טוֹב.

    The Gemara asks: What is the reason that the Sages instituted this ordinance in particular to ensure that Shabbat would not be overlooked? Rava said: The Sages did so in deference to Shabbat, and they instituted an eiruv so that one will select a choice portion for Shabbat and a choice portion for the Festival. If one fails to prepare a dish specifically for Shabbat before the Festival, it could lead to failure to show the appropriate deference to Shabbat.

    רַב אָשֵׁי אָמַר: כְּדֵי שֶׁיֹּאמְרוּ אֵין אוֹפִין מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת, קַל וָחוֹמֶר מִיּוֹם טוֹב לְחוֹל.

    Rav Ashi stated a different reason: The Sages did so in deference to the Festival, so that people will say: One may not bake on a Festival for Shabbat unless he began to bake the day before; all the more so, one may not bake on a Festival for a weekday.

    תְּנַן: עוֹשֶׂה תַּבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְסוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת. בִּשְׁלָמָא לְרַב אָשֵׁי דְּאָמַר כְּדֵי שֶׁיֹּאמְרוּ אֵין אוֹפִין מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת, הַיְינוּ דְּמֵעֶרֶב יוֹם טוֹב — אִין, בְּיוֹם טוֹב — לָא. אֶלָּא לְרָבָא, מַאי אִירְיָא מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב? אֲפִילּוּ בְּיוֹם טוֹב נָמֵי!

    We learned in the mishna: One may prepare a cooked dish on a Festival eve and rely on it to cook for Shabbat. Granted, according to Rav Ashi, who said that the reason for an eiruv is so that people will say: One may not bake on a Festival for Shabbat; that is why on a Festival eve, yes, one may prepare the eiruv , but on the Festival itself, no, one may not do so, as it is a reminder that in principle one may not cook on a Festival for Shabbat. However, according to Rava, who stated that the reason for the eiruv is to ensure that one selects choice portions for both the Festival and Shabbat, why does the mishna discuss specifically preparation on a Festival eve? Even were one to prepare a dish for Shabbat on the Festival as well, it would guarantee that he accord the appropriate deference to Shabbat.

    אִין הָכִי נָמֵי, אֶלָּא גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִפְשַׁע.

    The Gemara answers: Yes, it is indeed so; that objective could have been achieved even on the Festival. However, the Sages issued a decree that the eiruv must be prepared on the Festival eve lest one be negligent and fail to prepare one entirely.

    וְתַנָּא מַיְיתֵי לַהּ מֵהָכָא: ״אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ״, מִכָּאן אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אֵין אוֹפִין אֶלָּא עַל הָאָפוּי, וְאֵין מְבַשְּׁלִין אֶלָּא עַל הַמְבוּשָּׁל. מִכָּאן סָמְכוּ חֲכָמִים לְעֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין מִן הַתּוֹרָה.

    The Gemara comments: And a tanna cites the proof for eiruv tavshilin from here, the following verse: “Tomorrow is a day of rest, a holy Shabbat to the Lord. Bake that which you will bake and cook that which you will cook, and all that remains put aside to be kept for you until the morning” (Exodus 16:23). From here Rabbi Eliezer said: One may bake on a Festival for Shabbat only by relying on that which was already baked for Shabbat the day before, and adding to it; and one may cook only by relying on that which was already cooked. From this verse the Sages established an allusion to the joining of cooked foods from the Torah.

    תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ בְּהִלְכוֹת יוֹם טוֹב. יָצְתָה כַּת רִאשׁוֹנָה, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי פִטָּסִין. כַּת שְׁנִיָּה, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי חָבִיּוֹת. כַּת שְׁלִישִׁית, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי כַדִּין.

    § The Sages taught in a baraita : There was an incident involving Rabbi Eliezer, who was sitting and lecturing about the halakhot of the Festival throughout the entire Festival day. When the first group left in the middle of his lecture, he said: These must be owners of extremely large jugs [ pittasin ], who apparently have huge containers of wine awaiting them as well as a comparable amount of food, and they have left the house of study out of a craving for their food. After a while a second group departed. He said: These are owners of barrels, which are smaller than pittasin . Later a third group took its leave, and he said: These are owners of jugs, even smaller than barrels.

    כַּת רְבִיעִית, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי לְגִינִין. כַּת חֲמִישִׁית, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי כוֹסוֹת. הִתְחִילוּ כַּת שִׁשִּׁית לָצֵאת, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי מְאֵרָה.

    A fourth group left, and he said: These are owners of jars [ laginin ], which are smaller than jugs. Upon the departure of a fifth group, he said: These are owners of cups, which are smaller still. When a sixth group began to leave, he became upset that the house of study was being left almost completely empty and said: These are owners of a curse; i.e., they obviously do not have anything at home, so why are they leaving?

    נָתַן עֵינָיו בַּתַּלְמִידִים, הִתְחִילוּ פְּנֵיהֶם מִשְׁתַּנִּין. אָמַר לָהֶם: בָּנַי, לֹא לָכֶם אֲנִי אוֹמֵר, אֶלָּא לְהַלָּלוּ שֶׁיָּצְאוּ, שֶׁמַּנִּיחִים חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִים בְּחַיֵּי שָׁעָה.

    He cast his eyes upon the students remaining in the house of study. Immediately, their faces began to change color out of shame, as they feared he was referring to them and that perhaps they should have departed along with the others instead of staying. He said to them: My sons, I did not say that about you but about those who left, because they abandon the eternal life of Torah and engage in the temporary life of eating.

    בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן, אָמַר לָהֶם: ״לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה׳ הִיא מָעֻזְּכֶם״.

    At the time of the remaining students’ departure at the conclusion of Rabbi Eliezer’s lecture, he said to them the verse: “Go your way, eat the fat and drink the sweet, and send portions to him for whom nothing is prepared, for this day is holy to our Lord; and do not be grieved, for the joy of the Lord is your strength” (Nehemiah 8:10).

    אָמַר מָר: שֶׁמַּנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִין בְּחַיֵּי שָׁעָה — וְהָא שִׂמְחַת יוֹם טוֹב מִצְוָה הִיא! רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: שִׂמְחַת יוֹם טוֹב רְשׁוּת.

    The Gemara clarifies this baraita . The Master said above: Because they abandon eternal life and engage in temporary life. The Gemara wonders at this: But isn’t the joy of the Festival itself a mitzva and therefore part of eternal life? The Gemara answers: Rabbi Eliezer conforms to his standard line of reasoning, as he said: Physical joy on a Festival is merely optional.

    דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין לוֹ לָאָדָם בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא אוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה, אוֹ יוֹשֵׁב וְשׁוֹנֶה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חַלְּקֵהוּ: חֶצְיוֹ לַה׳, וְחֶצְיוֹ לָכֶם.

    As it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: A person has no way of fulfilling the mitzva of a Festival correctly apart from either eating and drinking, thereby fulfilling the mitzva of joy in a completely physical manner, or sitting and studying Torah, thereby emphasizing only the spiritual; and those who did not engage in Torah study to the fullest extent acted inappropriately. Rabbi Yehoshua says: There is no need for such a dichotomy; rather, simply divide it: Half to God, Torah study, and half to yourselves, engaging in eating, drinking, and other pleasurable activities.

    אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״עֲצֶרֶת לַה׳ אֱלֹהֶיךָ״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם״. הָא כֵּיצַד? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: אוֹ כּוּלּוֹ לַה׳, אוֹ כּוּלּוֹ לָכֶם. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר: חַלְּקֵהוּ, חֶצְיוֹ לַה׳ וְחֶצְיוֹ לָכֶם.

    Rabbi Yoḥanan said: And both of them derived their opinions from one verse, i.e., the two of them addressed the same apparent contradiction between two verses, resolving it in different ways. One verse states: “It shall be a solemn assembly for the Lord, your God” (Deuteronomy 16:8), indicating a Festival dedicated to the service of God, and one verse states: “It shall be a solemn assembly for you” (Numbers 29:35), indicating a celebratory assembly for the Jewish people. How is this to be reconciled? Rabbi Eliezer holds that the two verses should be understood as offering a choice: The day is to be either entirely for God, in accordance with the one verse, or entirely for you, as per the other verse; and Rabbi Yehoshua holds that it is possible to fulfill both verses: Split the day into two, half of it for God and half of it for you.

    מַאי ״לְאֵין נָכוֹן לוֹ״? אָמַר רַב חִסְדָּא: לְמִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין. אִיכָּא דְּאָמְרִי: מִי שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ לְהַנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין, אֲבָל מִי שֶׁהָיָה לוֹ לְהַנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין וְלֹא הִנִּיחַ — פּוֹשֵׁעַ הוּא.

    § Since the baraita mentions the verse from Nehemiah, the Gemara poses the following question: What is the meaning of: “Send portions to him for whom nothing is prepared” (Nehemiah 8:10)? Rav Ḥisda said: Send to one who does not have food of his own prepared for Shabbat that follows the Festival because he did not prepare a joining of cooked foods and must therefore rely on others. Some say that he said the following: It is necessary to provide food for one who did not have an opportunity to prepare a joining of cooked foods on the eve of the Festival; but one who had an opportunity to prepare a joining of cooked foods and did not prepare one is negligent, and there is no obligation to care for him.

    מַאי ״כִּי חֶדְוַת ה׳ הִיא מָעֻזְּכֶם״? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי, לְווּ עָלַי, וְקַדְּשׁוּ קְדוּשַּׁת הַיּוֹם, וְהַאֲמִינוּ בִּי וַאֲנִי פּוֹרֵעַ.

    The Gemara poses another question with regard to the same verse: What is the meaning of: “For the joy of the Lord is your strength”? Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Eliezer, son of Rabbi Shimon: The Holy One, Blessed be He, said to the Jewish people: My children, borrow on My account, and sanctify the sanctity of the day of Shabbat and the Festivals with wine, and trust in Me, and I will repay this debt.

    וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְקַיְּימוּ נְכָסָיו — יִטַּע בָּהֶן אֶדֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה׳״.

    Apropos the statement attributed to Rabbi Yoḥanan in the name of Rabbi Eliezer, son of Rabbi Shimon, the Gemara cites another statement that Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Eliezer, son of Rabbi Shimon: One who wants his properties to be preserved and protected from ruin should plant an eder tree among them, as it is stated: “The Lord on high is mighty [ adir ]” (Psalms 93:4). Due to the similarity of the words eder and adir , this is understood to mean that the eder tree bestows permanence.

    אִי נָמֵי אַדְרָא כִּשְׁמֵיהּ, כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי: מַאי אַדְרָא — דְּקָיְימָא לְדָרֵי דָּרֵי. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: שָׂדֶה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אֶדֶר אֵינָהּ נִגְזֶלֶת וְאֵינָהּ נֶחְמֶסֶת, וּפֵירוֹתֶיהָ מִשְׁתַּמְּרִין.

    Alternatively: The eder tree will preserve one’s property, as implied by its name, as people say: What is alluded to in the name of the eder ? Its name hints that it endures for many generations [ darei ]. This is also taught in a baraita : A field that contains an eder tree will be neither stolen nor forcibly removed from one’s possession, as the eder serves as a clear indication of its owner, and its fruit is preserved, as the unique odor of the eder sap wards off insects.

    תָּנֵי רַב תַּחְלִיפָא אֲחוּהּ דְּרַבְנַאי חוֹזָאָה:

    § The Gemara returns to the previous issue: Rav Taḥlifa, brother of Ravnai Ḥoza’a, taught: