Talmud Builders

    Commentary page

    Menachot 90b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Menachot 90b

    Menachot 90b. The full printed text of this folio side — 15 numbered segments, about 337 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    קיבל עליו לתת ג' סאין בסלע והוזלו ועמדו ד' סאין בסלע מספק מארבע סאין ואותה סאה שנותן להקדש יותר ממה שקיבל עליו היינו מותר נסכים שהן לקיץ המזבח:

    ואם לנו לפי שאין שם זבח אחר:

    הבשר לשם ועורות לכהנים דמהו דתימא הואיל ולקיץ המזבח הוא יהא כולו עולה ואפי' עורה שיחזור ויקח מדמי עור הבהמה לצורך עולה ולא יהא עורה לכהנים קמ"ל:

    מתני' חוץ מן הבכור ומעשר ופסח דהנך כולהו משום חובה נינהו אבל חטאות משכחת בציבור נמי:

    אלא חטאת וכו' ואע"ג דאמרינן חוץ מחטאת ואשם חטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים משום דכתיבי בהדיא:

    גמ' ואפילו מנחה הבאה בפני עצמה בלא זבח:

    ת"ל עולה דמנחה הבאה עם זבח טעונה נסכים ולא מנחה הבאה בפני עצמה בלא זבח:

    משמע להוציא את אלו בכור ומעשר ופסח וחטאת ואשם שאין באין בנדבה אלא חובה הן:

    9 more comments on this page.

    Rashi on Menachot 90b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    משלש ועמדו מארבע מספק מארבע בהא ליכא קולא בהקדש טפי מבהדיוט לרבי יהודה דתנן בסוף איזהו נשך (ב"מ דף עב:) אע"פ שלא פסק עמו כשער הגבוה יכול לומר לו תן לי כזה או תן לי מעותי:

    אפי' מנחה ת"ל עולה תימה דבריש המזבח מקדש (זבחים דף פג:) משמע דמדכתיב עולה לא ממעטינן מנחה גבי כל הנוגע במזבח יקדש דאמרי' אי כתיב עולה ולא כתיב כבשים הוה אמינא כל עולין אפי' מנחה וי"ל דשאני התם דכתיב כל הנוגע דמשמע לרבות אי נמי זאת תורת ריבה אי נמי הכא גבי נסכים דכולן למזבח מסתבר עולה ממש דכולה כליל:

    שלמים מנין וא"ת שלמים בהדיא כתיבי (במדבר טו) לפלא נדר או שלמים לה' וי"ל דהא ברישיה דההוא קרא כתיב וכי תעשה בן בקר ואתא זבח לרבויי מן הצאן:

    שלמי חגיגה ועולת ראייה הוה מצי למינקט כבשי עצרת אלא נקט דבר הנוהג בכל הרגלים:

    או במועדיכם מבמועדיכם דריש דלקמן (מנחות דף צא.) דריש או או:

    בן בקר בכלל היה פי' בקונטרס בכלל ועשיתם אשה דשמעינן כל העולה לאישים ובחנם פי' כן דבהדיא כתיב בפרשה (במדבר טו) מן הבקר או מן הצאן ועוד כתיב בתריה והקריב על בן הבקר ולשון בכלל משמע כפי' הקונטרס:

    מה בן בקר מיוחד בא בנדר או בנדבה ומפיק שעירי חטאת טפי משום דאין כיוצא בהן נדבה אבל שלמי דחגיגה ועולת ראייה כיוצא בהן נדבה:

    Tosafot on Menachot 90b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    בפרק שתי מדות על מתני' דכל קרבנות צבור והיחיד טעונין נסכים גמ' אנו רבנן ועשיתם אשה לה' יכול כל העולה לאשים טעון נסכים ואפי' מנחה: וקשיא איזה נסכים שייך להביא עם המנחה והלא גוף הנסכים מנחה הם כדכתיב בפ' זו והקריב המקריב קרבנו מנחה לה' סולת עשרון בלול, וכי עם מנחה יביא מנחה מאי אולמיה דהאי מהאי ולא דמי לזבח, ונ"ל דלא שיביא מנחת נסכים עמה קאמר אלא שיביא נסכי יין עמה לבד דס"ד הואיל והוא בכלל אשים שתטעון נסכי יין כמו מנחת נסכים ונהי דלא נוכל לרבותה לכל דין אשים כמו זבח מ"מ כמה שנוכל לרבותה נרביה:

    אוציא חובות הבאות מחמת רגל ברגל, הואיל ואינם באים בנדר ונדבה אע"פי שכמותם באין בנדר ונדבה מפני שנאמר שלא הטעין הכתוב נסכים אלא לנדר ונדבה דוקא:

    בן בקר בכלל היה, פירש"י בכלל ועשיתם אשה דשמעי' מינה דכל אשה טעון נסכים חוץ מאלו שמיעט: וקשיא דא"כ עולה או זבח למה לי והלא בכלל אשים הם אלא אצטריך עולה למעוטי מנחה וזבח משום דאי לא כתב אלא עולה לבד היו ממעטים שלמים ותודה ואצטריך זבח לרבויינהו וכי היכי דלא נרבה מכלל זבח גם בכור ופסח אצטריך לפלא למעט דבר שאינו בא בנדר ונדבה ואצטריך במועדיכם לרבוייה חובות הבאות מחמת הרגל שכן שיטת הברייתא א"כ מאי קאמר בן הבקר בכלל אשים היה והלא יצאו כולם ממיעוטא דעולה כדפירשנו והוצרך הכתוב לכתוב בהדיא כל הטעונין ולא נשאר דבר שנרבה ממנו אשים שלא נתפרש ומאי דלא פרש לא מרבי' א"כ אי לא כתב בן הבקר לא הוה מרבינן ליה מכלל אשה: וצ"ל דה"ק דודאי אה"נ דלא מרבינן מכלל אשה זבחים שלא נתפרשו אך מ"מ אותן הזבחים שנתפרשו מרבי' להו מכלל אשה מכל מין שיביא אותן בין מבקר בין מצאן ולכך קאמר דלא אצטריך (לכבש) לכתוב בן בקר, כנ"ל לפי דעת רש"י, וממק"ל דא"כ לקשי ליה נמי למה אצטריך לכבש האחד או לאיל תעשה שבכלל אשה הם כבן בקר ומאי לדרוש בהו כדדריש בבן בקד אלא מאי אית לך למימר דאיצטריכ' כדי לפרש מפני שאינם שוים בשעור הנסכים כמו כן בן בקר אצטריך נמי לחלוק נסכיו שהיא ו' עשרונות וחצי הין והכבש עשרון ורביעית והאיל ב' עשרונים ושלישית ההין, לכנ"ל דלאו דלא אצטריך ליה דודאי אצטריך לדינו כדפי' אלא קשה ליה מדכתיב ביה עולה או זבח לפלא נדר דנהי דמעולה או זבח לא קשיא לן שהרי כמו כן נכתבו על כבש והוצרך לכתבם לומר ההוא שהטעינו נסכים ר"ל בין יהיה עולה בין יהיה זבח וכמו שפירשו בצאן בא לפרשו וא"ת והלא בראש הפרשה כתיב עולה או זבח וא"כ לישתוק מניה בין בכבש בין בבקר, ז"א דאי לא חזר ופרשו במינין היינו יכולין לומר דלא קאי עולה או זבח לכל המינים אלא לאחד מהם או עולה לצאן וזבח לבקר או להיפך משום דכיון דעולה אכתוב למעוט לא הוה מרבינן אלא לכל הפחות שנוכל לרבות ועולה להוי דומיא דזבח דאותו מין הילכך הוצרך לפרש דקיימי אכל מין ומין: וא"ת לישתוק מעולה או זבח דריש פרשתא כיון דנכתבו על המינין, ז"א דהא אצטריכא עולה למעט מנחה וזבח לרבויי הנך כדאיתא לעיל משום דמהנך עולה או זבח דאכתוב על המינין לא חזינן הכי משום דה"א דאצטריכו לרבויי המינים בין בעולה בין בזבח כדפי' ולא למעוטא דמנחה כיון שיש לרבותם מכלל אשה ואינהו לא אכתוב גבי אשה ולכך אצטריך לכתוב עולה או זבח גבי רבויא דאשה כדי למעט הנך דלא אתו מכלל אשה, אך מ"מ לפלא נדר לא היה צריך לכותבו שנית דהא כתב מתחלה לפלא נדר דבעינן דבר הבא בנדר ונדבה ולא היה צריך כי אם לפרש דין הנסכים בגדול לפי גדלו ובקטן לפי קטנו הילכך דריש שפיר למה יצא, וניחא מאי דקאמר מה בן בקר מיוחד בא בנדר ונדבה. פי' מיוחד שלכך נכתב בו לבדו לפלא נדר לומר דבעי' קודם שיטעון נסכים שיבא בנדר ונדבה אף כל ר"ל שאר המינין דהיינו כבש ואיל אינו טעון אלא כשבאים בנדר ונדבה א"כ יצאו שעירי רגלים שהם מין צאן דאינם טעונים הואיל ואינם באים בנדר כ"א חובה: וא"ת גם עולת ראיה ושלמי נדבה נמעט מהאי לפלא בתרא ואי משום במועדיכם דמרבה להו א"כ גם חובה דמועדות נרבה ועוד מאי אשמועינן מיעוטא טפי האי לפלא בתרא מקמא דקאי לכל מילי: י"ל דהיינו דאתא לפרושי דאי מקמא לא מתמעיט שום חובה דרגל גם שעירים דכיון דאכתוב במועדיכם לרבויי כל מילי דמועדות משמע ולכך אצטריך לפלא בתרא דבקר למעט חובה דמועדות כדקאמר אף כל כדפריש' ולמעט כל חובה דמועדות גם שלמי חגיגה לא מצינן למימר דא"כ לשתוק מיניה ומקרא דמועדיכם ומלפלא קמא הוה ממעטי' לכל חובה גם דמועדות ומדכתי' במועדיכ' לרבויי חובה דמועד ש"מ דלפלא בתרא אתא למימר דבעי' שיהא אותו קרבן דחובה דמועד דרבי במועדיכם בא בנדר ונדבה במקום אחר כעולת ראיה ושלמי חגיגה שבאים במקום אחר בנדר ונדבה בעולה ושלמים ולמעט שעירי' שאינם בנדבה דלא מצינו חטאת נדבה, ולמה אצטריכו במועדיכם ולפלא בתרא דאי מלפלא קמא הוה ממעטי' כל מידי דליתיה נדבה ואע"פי שבא במינו נדבה במקום אחר ואף במועדות ולפלא לרבויי חובה דמועדות שיש במינה נדבה במקום אחר ומ"מ חובה שאינה דמועדות שיש במינה נדבה במקום אחר משמע דממעטי' לה מלפלא קמא דהכי משמע לשון הברייתא דקא' אוציא אף חובות הבאות ברגל ת"ל במועדיכם משמע דלא רבי כי אם דמועדות לבד ודרבויא דמועדות מעוטא לשאר מילי: וא"ת דלעולם לימא דגם לשאר מילי נרבה חובה שבאה במקום אחר נדבה משום דלפלא בתרא גלי לן דלפלא קמא לא אתא למימר דנבעי נדר ונדבה אלא שיהא בא בנדר ונדבה, וכי תימא דא"כ לשתוק מבמועדיכ' כיון דלא הוי דוקא דז"א דנוכל לומר דאי לאו במועדיכם לא הוה משכחינן סמך על מה ליקו מיעוט דלפלא בתרא ואצטרי' למכתבי' כי היכי דליקו עליה ולעולם נימא דגלי במועדות והוא הדין בשאר מילי: וי"ל דז"א שהרי גם כי כתב במועדיכם הוה מצי לפלא בתרא לגלויי על קמא ובכל מילי לא בעינן נדר ונדבה כי אם בא בנדר ונדבה משום דהא דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ודאתא לרבויי מה שבמינו בא בנדר ונדבה דאין לומר דהוה מרבי' אף חובה, דז"א לשתוק מתרוייהו לפלא ומאשה מרבינן אף חובה ומדכתבינהו ש"מ דאתו למעוטי חובה ולרבויי חובה שבאה במקום אחר נדבה וא"כ לעולם נימא דאי מרבי' גם בשאר מילי לשתוק ממועדות ומדכתבינהו ש"מ למעוטי כל שאר מילי אם לא יהא נדר ונדבה: וא"ת והלא עולת חובה טעונה נסכים וא"כ נימא טעמא משום דמינה באה נדבה, וי"ל דאין עולת חובה כי אם בצבור והתם כתי' בהדיא נסכים דהייינו עולת תמיד ושלמי נזיר ועולת נזיר אינו כי אם בנדר שהרי הנזירות נדר הוא ועולת מצורע נמי אע"פי שאינה באה נדר מ"מ כתב ביה בהדיא מנחתו, ולפי מה שפי' מה בן בקר בא למעט גבי מועדות דבעי' בא בנדר ונדבה ואף כל קאי אכבש ואיל דמועדות, או נוכל לומר אף כל דר"ל אף כל קרבן המועדות אלא שנראה יותר לומר דקאי אף כל אאיל וכבש מפני שבקר שם מין הוא ודכותיה משמע אף כל דקאי אשאר מינין ואינו שם קרבן דנימא אף כל אשאר קרבנות: וא"ת הא תינח דאצטריכו עולה ולפלא קמא ועולה למעט מנחה ולפלא למעט מידי דליתיה בנדבה דבחד מינייהו לא סגי דאי לא כתי' אלא לפלא מרבי' כל מידי דנדבה ואפי' מנחה ואצטרי' עולה למעט מנחה ואי כתב עולה לבד ה"א עולה בין חובה בין נדבה ותו לא ואצטרי' לפלא לרבויי שאר מילי דבאים בנדבה אבל מאו זבח לשתוק דמלפלא מרבי' ליה: י"ל דאי לא כתי' או זבח לא הוה מרבי' ליה מלפלא דכמו דממעטי' מנחה מעולה כמו כן נמעט זבח דנימא עולה דוקא ולפלא למעט עולת חובה אתי ולא לרבות שאר דברים הבאים בנדבה בר מעולה לכך אכתיב או זבח לרבות שאר זבחים ולא מיעטו כי אם מנחה ולפלא למעט בהו מידי דחובה ומועדיכם אתא לרבויי חובה דמועדות ולפלא בתרא לגלות דבעי' בהו דליתיה בעלמא בנדר ונדבה:

    אפי' עולת העוף במשמע, וא"ת מאי טעמא, וי"ל מדכתי' או זבח דמשמע דר"ל הנזבח ולא עוף שנמלק מכלל דעולה ר"ל דבר שאינו נזבח, כ"נ מרש"י, ומ"מ לא צרכי' לכולי האי אלא משום דכל עולה במשמע. ת"ל מן הבקר ומן הצאן. נוכל לפרש דלכך אצטריכו תרווייהו למעט עוף דאי לא כתי' אלא בקר ה"א כי היכי דאינו מיעוט גבי צאן דהא בתר הכי כתב איל וכבש כמו כן אינו מיעוט לגבי עוף שישנו במשמעות עולה לכך אצטרי' לכתוב בקר וצאן למעט עוף דע"כ למעט עוף אתו דלגופייהו לא מצטרכי שהרי פרשם בפרשה אחרי כן בפרש' בדיני איל וכבש ובן בקר:

    אדם כי יקריב מכם קרא דריש ת"ק קא דריש. יכיל האומר הרי עלי עולה, נ"ל דמשום דבעולה איירי קרא כדמשמע בתר הכי דמפרש הפרש' דיני עולה מן הבקר ומן הצאן ומן העוף נקט עולה. יביא משניהם דהכי משמע קרא דאדם שוקריב קרבן לד' מן הבהמה. פי' שנדר קרבן עולה מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם דצריך שיביא מן הבקר ומן הצאן: וק"ל דאיך תיפוק אדעתין דיביא משניהם והלא כתיב בתריה ואם עולה קרבנו מן הבקר אלמא משמע דיכול להביא קרבנו מאחד מהם לבד, ונ"ל דה"א דהיינו דוקא במפרש להביא עולה מן הבקר ומן הצאן אבל האומר סתם הרי עלי עולה מן הבהמה יצטרך להביא משניהם הואיל ולא פי' אם צאן אם בקר דנימא דלהכי אתא קרא דמן הבקר ומן הצאן, ת"ל מן הבקר ומן הצאן רצה אחד מביא פי' דהכא נמי משמע דמיירי בנודר סתם כדכתי' ועשיתם אשה לה' עולה או זבח לפלא נגד משמע שנדר סתם כדקאמ' לפלא נדר עולה וקאמר בתריה מן הבקר או מן הצאן או לחלק שיבא מאחד מהם כפי שירצה: וא"ת א"כ לשתוק קרא דמן הבקר ומן הצאן דפ' ויקרא כיון דלא אתא למימר כדפי' לעיל דמאחר דלא אתא למאי דאפקיה קרא א"כ לחנם נכתב: וי"ל דאצטרי' לדרשא דמן הבהמה להוציא את הרובע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה ומ"מ אע"ג דמצטרכי לדרש' ס"ד מעיקרא מפשטיה דקרא דצריך להביא משניהם אי לאו דאפקיה אידך קרא:

    רצה שנים מביא, וק"ל והלא כיון דאם רצה מביא אחד אלמא נודר סתם הוי אחד א"כ כשיביא שנים ויוסיף יביא חולין לעזרה, דאין לומר דר"ל רצה שנים מביא אם היה דעתו כשנדר לשנים דא"כ פשיטא דיביא ולמאי אצטרי' קרא להכי, וגם לא מצית אמרת דלא דביא שנים כדקאמר או לחלק אלא צ"ל דבנודר סתם מיירי והק"ל דכיון דעולה סתם אחד משמע איך נשרי ליה להביא שתים. וי"ל דלעולם משמע תרווייהו אחד או שנים הילכך כשמביא אחד או שנים יצא: אי נמי נוכל לומר דלכך אצטריך קרא דמן הבקר ומן הצאן דויקרא לומר דיכול להביא שניהם ושבידו להרבות:

    סד"א הואיל וכתי' דומן הצאן כמאן דכתי' יחדיו דמי נ"ל לפרש דמו"ו דומן הצאן קא דריש כדאמרי' בעלמא דו"ו הדריה וערביה ה"נ ו"ו דומן משמע דערביה עם בקר למבעי תרוייהו: וקשיא דא"כ לא לכתוב לא ו"ו ולא או לחלק דכותיה איכא בריש פסחים דפרי' לא לכתוב רחמנא לא ו"ו ולא ה"א, ושמא י"ל דאצטריכו הו"ו לדרשא כדאית' בת"כ מן הצאן להוציא המוקצה ומן הצאן להוציא הנוגח. ומקצת פיר"שי משמע דלאו מכח וי"ו קאמר אלא משום דכיון דבקר וצאן לפירושי בהמה קיימי משמע דבהמה דאמרי' הויא בקר וצאן וכמאן דכתיב יחדו דמי, ולא נראה לי אלא כדפי':

    Rashba on Menachot 90b · Sefaria · Edition: Warsaw, 1861 · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Menachot, daf 90, Amud Bet, about 337 words in 15 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 15 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 110 words

      Opens “מִשָּׁלֹשׁ וְעָמְדוּ מֵאַרְבַּע – מְסַפֵּק מֵאַרְבַּע, שֶׁיַּד…”

    2. Segment 210 words

      Opens “תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף, תַּנְיָא…”

    3. Segment 341 words

      Opens “תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף: בֵּירוּצֵי…”

    4. Segment 430 words

      Opens “תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: הַמְקַבֵּל עָלָיו לְסַפֵּק…”

    5. Segment 521 words

      Opens “מַתְנִי׳ כׇּל קׇרְבְּנוֹת הַצִּיבּוּר וְהַיָּחִיד טְעוּנִין נְסָכִים,…”

    6. Segment 63 words

      Opens “גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן:…”

    7. Segment 727 words

      Opens “״וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה׳״ – יָכוֹל כׇּל הָעוֹלֶה…”

    8. Segment 828 words

      Opens “יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אַף בְּכוֹר, וּמַעֲשֵׂר, וָפֶסַח,…”

    9. Segment 927 words

      Opens “מַשְׁמַע לְהוֹצִיא אֶת אֵלּוּ, אוֹצִיא אֶת חוֹבוֹת…”

    10. Segment 1017 words

      Opens “מַשְׁמַע לְהָבִיא אֶת אֵלּוּ, אָבִיא שְׂעִירֵי חַטָּאת,…”

    11. Segment 1120 words

      Opens “בֶּן בָּקָר בַּכְּלָל הָיָה, וְלָמָּה יָצָא? לְהַקִּישׁ…”

    12. Segment 1231 words

      Opens “״לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳ מִן הַבָּקָר אוֹ…”

    13. Segment 1357 words

      Opens “רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא…”

    14. Segment 1411 words

      Opens “וְרַבִּי יוֹנָתָן, לְמָה לִי קְרָא? הָאָמַר: עַד…”

    15. Segment 154 words

      Opens “אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא:…”

    Original text

    מִשָּׁלֹשׁ וְעָמְדוּ מֵאַרְבַּע – מְסַפֵּק מֵאַרְבַּע, שֶׁיַּד הֶקְדֵּשׁ עַל הָעֶלְיוֹנָה.

    If one committed to supply fine flour at three se’a for a sela , and its market price decreased until it stood at four se’a for a sela , he must supply fine flour at four se’a for a sela . The reason for this halakha is that the Temple treasury is at an advantage. In the latter case, the merchant ends up providing the Temple with a greater quantity of flour than had initially been intended. Consequently, the Temple has more flour than it requires. The extra amount is referred to as surplus libations, and it is sold in order to purchase supplementary offerings.

    תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף, תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן.

    The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya bar Yosef, and it is taught in another baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan.

    תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף: בֵּירוּצֵי מִידּוֹת הַלָּלוּ מָה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהֶן? אִם יֵשׁ זֶבַח אַחֵר – יַקְרִיבוּ עִמּוֹ, וְאִם לָנוּ – יִפָּסְלוּ בְּלִינָה, וְאִם לָאו – מְקַיְּצִין בָּהֶן אֶת הַמִּזְבֵּחַ, וְקַיִץ זֶה מַהוּ? עוֹלוֹת – הַבָּשָׂר לַשֵּׁם, וְעוֹרוֹת לַכֹּהֲנִים.

    The Gemara elaborates: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya bar Yosef: These overflows of measuring vessels, what would be done with them? They are gathered, and if there is another offering to be sacrificed that day, the priests sacrifice this liquid with it as part of its libations. And if there is no other offering that day, and instead the overflows were left overnight without being sacrificed, they are disqualified by being left overnight. And if the overflows were not sacrificed with another offering and were not disqualified by being left overnight, they are sold, and the proceeds from their sale are used to purchase animals to supplement the offerings of the altar. And these supplementary offerings, what form do they take? They are burnt offerings; their flesh is entirely burned on the altar to God, and the hides are given to the priests.

    תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: הַמְקַבֵּל עָלָיו לְסַפֵּק סְלָתוֹת מֵאַרְבַּע, וְעָמְדוּ מִשָּׁלֹשׁ – מְסַפֵּק מֵאַרְבַּע. מִשָּׁלֹשׁ וְעָמְדוּ מֵאַרְבַּע – מְסַפֵּק מֵאַרְבַּע, שֶׁיַּד הֶקְדֵּשׁ עַל הָעֶלְיוֹנָה. וְזֶהוּ שֶׁשָּׁנִינוּ: מוֹתַר נְסָכִים לְקֵיץ הַמִּזְבֵּחַ.

    It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan: In the case of one who accepts upon himself to supply fine flour at four se’a for a sela , and its market price stood at three se’a for a sela , he is required to fulfill his commitment and supply fine flour at four se’a for a sela . If one committed to supply fine flour at three se’a for a sela , and its market price decreased until it stood at four se’a for a sela , he must supply fine flour at four se’a for a sela . The reason for this halakha is that the Temple treasury is at an advantage. And it is to this later case that we referred when we learned in the mishna: The surplus libations were sold and the proceeds used to purchase supplementary offerings of the altar.

    מַתְנִי׳ כׇּל קׇרְבְּנוֹת הַצִּיבּוּר וְהַיָּחִיד טְעוּנִין נְסָכִים, חוּץ מִן הַבְּכוֹר, וְהַמַּעֲשֵׂר, וְהַפֶּסַח, וְהַחַטָּאת, וְהָאָשָׁם. אֶלָּא שֶׁחַטָּאתוֹ שֶׁל מְצוֹרָע וַאֲשָׁמוֹ טְעוּנִין נְסָכִים.

    MISHNA: All offerings, whether communal or individual, require libations, i.e., a meal offering and a wine libation, except for the firstborn offering, the animal tithe offering, the Paschal offering, the sin offering, and the guilt offering, with which libations are not brought. But the exception to this exception is that the sin offering of a leper and his guilt offering do require libations.

    גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן:

    GEMARA: The Sages taught a baraita that derives each of the rulings of the mishna from the verses that state the requirement to accompany animal offerings with the sacrifice of libations. The Torah states: “And you will make a fire offering to the Lord, a burnt offering, or a sacrifice, in fulfillment of a vow clearly uttered, or as a gift, or on your Festivals, to make a pleasing aroma to the Lord, of the herd or of the flock. And he who brings his offering to the Lord shall sacrifice a meal offering of a tenth of an ephah of fine flour mixed with a quarter- hin of oil; and wine for a libation, a quarter- hin , you shall make it with the burnt offering or for the sacrifice, for the one lamb” (Numbers 15:2–5). The Torah then proceeds to detail the quantities of flour, oil, and wine for a ram and a bull.

    ״וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה׳״ – יָכוֹל כׇּל הָעוֹלֶה לָאִישִּׁים יְהֵא טָעוּן נְסָכִים, אֲפִילּוּ מִנְחָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֹלָה״. שְׁלָמִים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֶבַח״. תּוֹדָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ זֶבַח״.

    The verse states: “And you will make a fire offering to the Lord.” Accordingly, one might have thought that any offering that is raised up on the altar as a fire offering shall require that libations be brought with it, even a meal offering. The verse then states: “A burnt offering,” which teaches that the requirement of libations applies only to animal burnt offerings, but not to meal offerings. If so, from where is it derived that a peace offering requires libations? The verse states: “A sacrifice.” From where is it derived that a thanks offering requires libations? The verse states: “Or a sacrifice.” The superfluous word “or” serves to include thanks offerings.

    יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אַף בְּכוֹר, וּמַעֲשֵׂר, וָפֶסַח, וְחַטָּאת, וְאָשָׁם? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה״ – בָּא בְּנֶדֶר וּנְדָבָה טָעוּן נְסָכִים, שֶׁאֵינוֹ בָּא בְּנֶדֶר וּנְדָבָה אֵין טָעוּן נְסָכִים.

    One might have thought that I should include even the firstborn offering, the animal tithe offering, the Paschal offering, the sin offering, and the guilt offering. To counter this, the verse states: “In fulfillment of a vow clearly uttered, or as a gift.” This teaches that an offering that comes in fulfillment of a vow or as a gift offering requires libations, whereas each of these offerings, which do not come in fulfillment of a vow or as a gift offering but only as obligatory offerings, do not require libations.

    מַשְׁמַע לְהוֹצִיא אֶת אֵלּוּ, אוֹצִיא אֶת חוֹבוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמַת הָרֶגֶל בָּרֶגֶל, וּמַאי נִינְהוּ? עוֹלוֹת רְאִיָּיה וְשַׁלְמֵי חֲגִיגָה. תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ בְּמוֹעֲדֵיכֶם״ – כׇּל הַבָּא בְּמוֹעֲדֵיכֶם טָעוּן נְסָכִים.

    The baraita continues: It has been derived, then, that one should exclude these offerings from the requirement of libations, as they are obligatory. Perhaps then I will likewise exclude the obligatory offerings that come on account of the pilgrimage Festival, which are sacrificed on the pilgrimage Festival, and what are these? Burnt offerings of appearance in the Temple and Festival peace offerings, both of which are brought on the three pilgrimage Festivals. To counter this, the verse states: “Or on your Festivals,” which indicates that any offering that comes on your Festivals, even if it is obligatory, requires libations.

    מַשְׁמַע לְהָבִיא אֶת אֵלּוּ, אָבִיא שְׂעִירֵי חַטָּאת, הוֹאִיל וּבָאִין חוֹבָה בָּרֶגֶל? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכִי תַעֲשֶׂה בֶן בָּקָר״.

    It has been derived, then, that one should include even these Festival offerings, despite the fact that they are obligatory. Perhaps then I will likewise include the goat sin offerings brought as part of the additional offerings on the Festivals, since they come as obligatory offerings on the pilgrimage Festival. To counter this, the verse states in the continuation of that passage: “And when you make a young bull as a burnt offering” (Numbers 15:8), and proceeds to state the requirement to bring libations with it.

    בֶּן בָּקָר בַּכְּלָל הָיָה, וְלָמָּה יָצָא? לְהַקִּישׁ אֵלָיו: מָה בֶּן בָּקָר מְיוּחָד בָּא בְּנֶדֶר וּנְדָבָה, אַף כֹּל בָּא בְּנֶדֶר וּנְדָבָה.

    Now, the requirement to bring libations with a young bull was already included in the general requirement to bring libations with any fire offering, as stated in the beginning of that passage; and why, then, was it singled out and mentioned explicitly? This is in order to equate all other offerings to it, teaching that the requirement of libations applies only to offerings similar to a young bull: Just as a young bull is distinct in that it can come in fulfillment of a vow or as a gift offering, so too, any offering that comes in fulfillment of a vow or as a gift offering requires libations.

    ״לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳ מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״עֹלָה״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ עוֹלַת הָעוֹף בְּמַשְׁמַע, תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן״, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.

    The baraita continues: The verses at the beginning of the passage state: “To make a pleasing aroma to the Lord, of the herd or of the flock.” What is the meaning when the verse states this? Since in the previous verse it is stated: “A burnt offering,” I would derive that all types of burnt offerings require libations, and even a bird sacrificed as a burnt offering is indicated. Therefore, the verse states: “Of the herd or of the flock,” which limits the requirement to offerings of animals such as sheep or cattle, but not to bird offerings; this is the statement of Rabbi Yoshiya.

    רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״זֶבַח״, וְעוֹף אֵינוֹ זֶבַח. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן״? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קׇרְבָּן לַה׳ מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן״, יָכוֹל הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי עוֹלָה״ יָבִיא מִשְּׁנֵיהֶם? תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן״ – רָצָה אֶחָד מֵבִיא, רָצָה שְׁנַיִם מֵבִיא.

    Rabbi Yonatan says: This verse is unnecessary, as the verse states: “A sacrifice,” and a bird offering is not referred to as a sacrifice. If so, what is the meaning when the verse states: “Of the herd or of the flock”? Since it is stated with regard to a burnt offering: “A person, when he sacrifices from you an offering to the Lord, of the animals: Of the herd and of the flock, you shall sacrifice your offering” (Leviticus 1:2), one might have thought that one who takes a vow by saying: It is incumbent upon me to bring a burnt offering, without specifying which type of animal he will bring, that he must bring animals of both of these two types, i.e., from the herd and the flock. To counter this, the verse states: “Of the herd or of the flock,” separating the two types with the word “or,” thereby indicating that if he wanted to bring one of them, he may bring just one, and if he wanted to bring two, he may bring two. This concludes the baraita .

    וְרַבִּי יוֹנָתָן, לְמָה לִי קְרָא? הָאָמַר: עַד שֶׁיִּפְרוֹט לְךָ הַכָּתוּב ״יַחְדָּו״!

    The Gemara asks: And according to the opinion of Rabbi Yonatan, why do I need an independent verse to teach that one who takes a vow to bring a burnt offering does not have to bring both types? Didn’t Rabbi Yonatan himself say an exegetical principle that whenever the Torah mentions two details together with regard to a halakha , it is presumed that the halakha is fulfilled even when only one of the details is realized, unless the verse specifies that both details are required by writing the word: Together, in the verse? Accordingly, when the verse states: “Of the herd or of the flock,” the intention is that either one is sufficient, and there should be no need for an independent verse to teach this.

    אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא:

    The Gemara answers: Despite his principle, an independent verse was necessary to teach this, as it might enter your mind to say: