Talmud Builders

    Commentary page

    Menachot 20a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Menachot 20a

    Menachot 20a. The full printed text of this folio side — 24 numbered segments, about 445 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    ברית אמורה במלח שלא תפסוק מקרבנות בין לרבי יהודה בין לר' שמעון ליכא מידי אלא משמעות דורשין:

    רב דאמר החזירה אין לא החזירה לא כתנא דידן ס"ל דאמר לא מלח הקומץ כשר:

    שזר קרב לגבי מזבח דמליחת קומץ בראשו של מזבח היא כדאמר בשמעתא בראשו של מזבח ששם מולחים את הקומץ:

    עצים נקראו קרבן שנאמר והגורלות הפלנו על קרבן העצים (נחמיה י׳:ל״ה) ודם איקרי קרבן שהוא עיקר כל הזבח:

    אחרים באין לה חובה שצריכה עצים להקטרה:

    אף כל שצריכין עצים טעונין מלח יצאו עצים ודם:

    קומץ דמנחה מתיר שיריים ודם מתיר אימורין למזבח ובשר לכהנים:

    אי מה מנחה מיוחדת שמתרת הכי פריך או אימא כי היכי דמרבינן כל דדמי ליה בהאי צד שאחרים באין חובה להן תרבי נמי דם דדמי לה לאידך גיסא בחד צד דמתיר כמותה ואף כל למעוטי עצים הוא דאתא דלא דמי לה במידי ת"ל במיעוטא אחרינא למעוטי צד דמתיר כמותה ולרבויי דאחרים באין חובה להו אתא דליכא לפרושי (איפכא) אביא דם שמתיר ואוציא את אלו שאין מתירין דא"כ למה לי למימר מעל מנחתך נימא (אי נמי) כדאמרינן לקמן מסתברא הני הוה ליה למילף שכן אשב"נ טמ"א סימן הלכך על כרחך כולהו הוה בעי לרבויי הני בחד צד להכי איצטריך מיעוט למעוטי חד מינייהו:

    19 more comments on this page.

    Rashi on Menachot 20a · Sefaria

    Tosafot

    אימא מה הפרט מפורש שאחרים באים חובה לה וגם מתרת פירוש ונימא כללא קמא דוקא אי נמי אפילו למ"ד כללא בתרא דוקא בעינן שני צדדין כדמוכח בריש בכל מערבין (ערובין דף כח.) וצריך עיון בפרק שלשה מינין (נזיר דף לה:) ושמא יש מקומות שנים ושלשה מקומות לא חשיבי ליה להש"ס אלא בחד צד:

    מדאיצטריך מעל מנחתך מכלל דהנך כולהו מייתו בחד צד פי' כמו דם דלית ליה אלא חד צד ובסמוך מונה צדדין הרבה בדם לא חשיבי ליה הנך צדדין והא דקתני בברייתא אביא דם דמשמע לישנא דאי לא כתיב מעל מנחתך הייתי מרבה דם ואדרבה הייתי מצריך שני צדדין כדמשמע הכא התנא נקט האמת שכך היה ראוי לדרוש והש"ס טועה כאן להקשות דנבעי שני צדדין והמתרץ מוכיח לו מתוך הפסוק דממה נפשך סגי בחד צד:

    ואימא מעל מנחתך ולא מעל אבריך פי' באברים ליכא אלא חד צד שאחרים באים חובה ובדם חד צד שמתיר כמותה ומה ראית לדחות אברים ולמעט דם אימא איפכא:

    שכן אחרים באין חובה לה כו' כתוב בספרים סימן אשב"נ טמ"א ואין הש"ס מפרש אלף אחרונה ומפרש רבינו תם אוכל כמותה שרגילות למלוח אוכלין ולפי שאין זה קולא וחומרא לא חש הש"ס לפרש:

    Tosafot on Menachot 20a · Sefaria

    Rashba

    עצים נקראו קרבן, דכתיב והגורלות הפלנו על קרבן העצים ודם איקרי קרבן שהוא עיקר הזבח, ל"ה. דאלו נאמר קרבן דאפי' עצים ודם שנקראו קרבן משום דקרבן כולל כל קרבן ת"ל מנחה מה מנחה מיוחדת כו', וקשיא דאי דכתב מנחה נימא דוקא מנחה ולא שאר קרבנות דאלו נאמר קרבן לבד היה כולל כל הקרבנות ולכך כתב קרבן מנחה לומר קרבן של מנחה לבד. י"ל דא"כ דלמנחה לבד אתי לכתוב מנחתך לבד ולשתוק מקרבן ומדכתב קרבן ש"מ דמרבה כל שאר קרבנות גם שאינם מנחה ומאי דכתב מנחה כדי לומר דשאר קרבנות דמרבה להו דומיא דמנחתך כדקאמר מה מנחתך מיוחדת כו' וה"פ קרבן מנחתך קרבן דדמי למנחתך ע"כ, ומ"מ נוכל לפרשו דכלל ופרט הוא וכן פריך לקמיה מה מנחה מיוחדת שמתרת כו', ופירש"י דר"ל דגם נרבה אברים מצד דאחרים באין לה חובה: ויש להקשות, דמנא לן דהוה פריך דנרבה לאברים ודנרבה לדם מצד מתיר, דלמא ונמעט אברים דאי משום דהוה ליה לשנויי אברים אתי לרבויי טפי משום שכן אשב"נ טמ"א אימא לך דלעולם פריך ליה דנמעט אברים ולהכי לא שני ליה אברים אית לן לרבויי טפי מדם משום דהיה חושב שאם יאמר לו כן יקשה לו דלעולם נמעט אברים מצד מתיר כדפריך ליה מעיקרא, וא"ת שיש לרבות אברים טפי מדם הרי נימא דנמעט תרווייהו דנמעט אברים מצד מנחה ונמעט דם מצד אחרים משום דנימא דלא ילפינן אלא מאי דדמי למנחה בשני צדדין. ועוד כי שני מעל מנחתך ולא מעל דמך מאי פריך ואימא מעל מנחתך ולא מעל איבריך דילמא הוה פריך הכי דנימא צד מתיר ונרבה דם ונמעט אברים וכי שני ליה מעל מנחתך ולא מעל דמך ר"ל דנמעט גם אברים מאחר שהיה לו לתפוס צד דממעט ממנו א"כ נמעט ממנו אברים וגם דם לא נוכל לרבות מפני מיעוט דמנחתך ור"ל דנמעט תרווייהו וכן לפי מאי דסבר דהוה פריך דנרבה אברים מפני שני הצדדין ושני ליה דנמעט דם ממנחתך כי פריך ליה דנמעט אברים ונרבה דם ודלא נימא מעל מנחתך ולא מעל דמך שכך משמע מדשני ליה מסתברא דאברים הוה ליה לרבויי דמשמע דהוה פריך ליה דנמעט אברים ונרבה דם ואמאי הוה פריך ליה כי האי גוונא דנמעט מעל מנחתך איברים ולא דם הוה ליה למפרך דנמעט תרווייהו מעל מנחתך ודנימא מעל מנחתך ולא מעל דמך ולא מעל איבריך ויסתור סברתו ראשונה דמעיקרא דהוה פריך דנרבה תרווייהו משני הצדדים ושני ליה דלא נוכל לרבות דם משום מיעוט דעל מנחתך הוה ליה למפרך דלא נרבה לא דם ולא איברים משום דמעוט דמעל מנחתך לימעט תרווייהו: וי"ל דלהכי הוה הכרח לומר דצריך דנרבה אחד משניהם או דם או איברים מדמיון דמנחה משום דאם נמעט תרווייהו ממעוטא דמעל מנחתך א"כ קרבן דאתא לרבויי שאר קרבנות הדומות למנחה כדקאמר מה מנחה כדפרישי' לעיל למאי אתי הרי אין לנו שום דבר לרבות כי אם או איברים או דם או עצים ואם נמעט כולם עצים מצד דאחרים באים לה חובה ואיברים ודם ממעוט דכל מנחתך אין לנו עוד דבר לרבות מקרבן מנחתך הילכך צ"ל דאתא לרבויי או דם או איברים לכך לא פריך דכל מנחתך למעוטי תרווייהו וג"כ מטעם זה צ"ל לפרש דכי הוה פריך מה מנחה מתרת כו' ונרבה דם דהיה צ"ל דגם נרבה איברים מצד אחרים כו' דאין לומר דהוה פריך דנמעט איברים דא"כ הוה ליה לשנויי מסתברא איברים הוה ליה לרבויי משום שכן אשב"ן טמ"א מאחר דצריך שנרבה אחד מהן וגם כן כי שני ליה מעל מנחתך ולא מעל דמך פריך ליה שפיר ואימא ולא מעל איבריך ודנרבה דם ונמעט איברים משום דהוה ידע כי שני מעל מנחתך אינו ר"ל דנמעט תרווייהו דם ממיעוט דעל מנחתך ואיברים דמתרת משום דאי אפשר למעט תרווייהו כדפרי' הילכך הוה צריך לומר שהיה מתרץ מעל מנחתך כו' למעט דם ולרבות איברים מצד שבדרך שנרבה אחד מהם ולכך פריך ליה ואימא מעל איבריך ושנאמר איפכא דנמעט איברים ונרבה דם, והיינו נמי טעמא דהיה לנו להקשות אמאי היה ר"ל דנרבה מדמיון דמנחה בכל צד דדמי למנחה דהיינו דנרבה מצד אחרים כו' איברים ומצד דמתרת דם אדרבא לא היה לנו לרבות כי אם מאי דדמי לה בהני שני צדדין ולא במאי דדמי לה בצד אחד דבכל כעין הפרט לא מרבינן כי אם מאי דדמי לה בשני צדדין ולא בצד אחד, אלא היינו טעמא דאם באנו לומר שלא נרבה אלא מאי דדמי ליה בהני שני צדדים לא היינו מרבין כלום דמשום לבונה הבאה בבזיכין הוו תרי צדדין דקרבן דמשמע דאתא לרבויי כל מילי דקרבן הילכך צריך לנו לומר דאתא קרא דמרבה דומיא דמנחה לומר מאי דדמי לה מצד האחד מהני דמה דדמי לה בשום צד נרבהו ומ"מ כי נמצא מעוט דבא למעט אחד מהם דהיינו מעל מנחתך יבא למעט אחד מהם כדפרי' דלא בא לרבות אלא מאי דדמי לה כדפרי' אחד משניהם ולכך קאמר דיש לנו לרבות מאי דדמי ליה דהיינו מצד האחרים כו' דמרבה איברים משום דעיכובא דאיברים הוה לרבויי דדמו לה:

    יכול תהא מנחה כולה טעונה מלח, פי' גם השירים ת"ל קרבן, פי' דכתיב וכל קרבן מנחתך, ל"ה. וקשי' דהא אוקימנא קרבן לרבות שאר קרבנות דדמו כמנחה. וי"ל דאפ"ה שמעינן דבעי' דבר הקרב משום דפשיטא דקרבן משמע דבר הקרב למזבח ולא דבר שאינו קרב כגון שירים דמנחה ובשר הזבח מ"מ קאמר דגם ילפינן מקרבן כל דבר הקרב: וקשיא דאימא דכוליה קרא להכי הוא דאתא לומר דבעינן דבר הקרב במנחה ולא כל המנחה ולהכי אצטריך לכתוב קרבן מנחתך משום דאי כתי' קרבן הוה משמע כל דבר הקרב לכך כתב מנחתך לומר מנחה דוקא ודדמי לה, ואי כתיב מנחה לבד הוה אמינא כל המנחה לכך כתב קרבן ואיך חזינן לרבויי שאר קרבנות: וי"ל דאי להכי לבד אתי לכתוב תקריב במנחתך ומדכתיב לשון קרבן משמע דמרבה נמי שאר קרבנות א"כ מנחתך למאי אתא אלא לומר קרבנות דדמו למנחתך:

    והא אמרת מה מנחה מיוחדת שאחרים באים כו', פי' ומהתם אתרביא לבונה וכולהו הנך דצריכי עצים ועל כל קרבנך [תו] למה לי, ל"ה. וקשיא דבלא כך נמי תקשי ליה דהא קרבן מנחה היא ומרישא דקאמר יכול תהא כל המנחה טעונה מלח פי' גם השירים ת"ל קרבן דוקא הקרב מן המנחה ולבונה מדבר הקרב מן המנחה ומעיקרא נמי דקאמ' יכול כל המנחה טעונה מלח היה ר"ל גם הלבונה דבכלל מנחה היא וכי אמ' כל קרבן ר"ל דבר הקרב ממנה ומפיק שירים הרי נשאר לבונה בכלל הקרב ממנה וא"כ תקשי ליה לתלמודא בלא טעם דאתיא בצד באה חובה: וי"ל דלא אתא למפרך ללבונה לבד אלא גם לכל הני דאיתנהו בברייתא כגון מנחת כהנים כו' ואמורי חטאת כו' כדפרש"י שפי' בלשונו והא אמרת מה מנחה מיוחדת ומהתם איתרבי לבונה וכולהו הנך דצריכי עצים ועל כל קרבנך למה לי, משמע דאתי למפרך לכולהו ולבונה דנקט משום דרישא דמילתא היא דקאמ' אין לי אלא קומץ לבונה מניין ואח"כ מייתי להנך אחר לבונה הילכך נקט לבונה משום דרישא דמילתא היא אכן ה"ה דפריך מכולהו ומשום דבעי למפרך מכולהו נקט פירכא דשייכא לכולהו ולא נקט ללבונה פירכא דשייכא ללבונה לבד אע"ג דהוה מצי פריך לה פירכא דקיימא לה לבד כדפרי' ופריך דילפינן להו מהצד דמה מנחה אחרים באין לה חובה שהרי הכי נמי וא"כ נהי דבעינן נמי דלהוי דומיא דקרבנו דלהוי דבר קרב הכי נמי קרבן ודבר הקרב נינהו: ומ"מ נראה דוחק לומר דמשום דבעי למיפרך לכולהו שביק למפרך פירכא דשייכא לה שהרי כשכוללה עם האחרים משמע דאי ניחא מהנך ניחא נמי מינה וליכא מינה קשיא: אלא נראה לתרץ בשני דרכים. האחד דנימא דלא חשיב מנחה כ"א המנחה עצמה ולא הלבונה. וכן משמע מדקאמ' מרבה אני הלבונה שכן היא בכלי אחד משמע דלאו גופא דמנחה היא אלא שיש לרבותה בשביל שבאה בכלי אחד יש לה לתת דין מנחה עצמה אך אינה מן המנחה עצמה, הילכך פרי' אע"פי שנחשבה כאלו אינה מן המנחה למה הוצרך לרבויה משום דבאה עמה בכלי אחד דנפיק מצד דמה מנחה מיוחדת כו', וכמו כן קשיא מהנך דנרביה להו מצד דמה מנחה מיוחדת כו' ולמה לי לרבותה מעל כל קרבנך כדפרישי' ונקט לבונה וה"ה דפריך להנך כדפרי': או נוכל לתרץ כדפרי' לעיל דמן המנחה חשיב לה ומאי דקאמ' מרבה אני הלבונה שבאה בכלי אחד אינו בא לתת טעם אחר בלבונה מלבד טעם שהוא מגוף המנחה ושיש לרבותה מכלל דבר הקרב מן המנחה כדאסיק מעיקרא הילכך לא שייך למפרך למה לי טעמא דבכלי אחד תיפוק לי' דמגופה דמנחה היא שהרי היינו מה דקאמר דמפני שבאה עמה בכלי אחד דמגופה דמנחה ודבר הקרב מן המנחה, וכ"ת א"כ דר"ל דמגופא דמנחה הוא למה הוצרך להזכיר אותו טעם פעם אחרת והלא כבר אמר שכל הקרב מן המנחה טעון מלח ולבונה הוי בכלל, י"ל דאה"נ דלא בעי להזכיר טעם ללבונה ולומר שלא אמר כבר טעם זה אלא שזה שאומר מרבה אני לבונה שהיא באה עמה בכלי אחד אינו אלא באור מאמרו שהיה ר"ל מנין לרבות לבונה ולפרש דבריו קאמר מה שאני אומר מנין לרבות לבונה אין אני אומר מן הלבונה שבאה עמה בודאי מגופה דמנחה היא דמאחר דבאה עמה בכלי אחד אין לך להחשיבה דבר בפני עלמו חלוק מן המנחה הילכך ממנה אין לשאול מנין כ"א הבאה בפני עצמה. מרבה אני, דר"ל מהא אין לשאול מנין לפי שיש לרבותה בעבור שהיא כגוף המנחה אלא יש לשאול מנין מלבונה הבאה בפני עצמה ומכל הנך דחשיב בתרה, והילכך כי פריך תלמודא אין לי אלא קומץ כו' מרבה אני הלבונה כו' והא אמרת כו' רישא דמילתא דברייתא נקט והוי כאלו כתוב וכו' ולא בא להקשות אלא מלבונה הבאה בפני עצמה ומהנך דלמה צריך לרבותם מעל קרבנך דתיפוק להו מצד דמה מנחה כו' אבל לא בא למיפרך ללבונה הבאה עם המנחה למה הוצרך בה טעם שבאה עמה בכלי תיפוק ליה ממה מנחה כו' חדא שהברייתא לא בא לתת טעם בפני עצמה כדפרי' שאין זה אלא באור מאמרו לומר מזו אותיב שאמר מנין ועוד אפי' היה זה נתינת טעם אפילו הכי לא שייך למיפרך עלה תיפוק לי ממה מנחה וכו' דכיון שבא לומר שהוא מגוף המנחה לא שייך בה למיפרך למה לי אותו טעם תיפוק לי ממה מנחה שהרי כיון דנותן בה טעם הזה שהיא מגוף המנחה איך לפרוך שהיה לו לומר טעם זה ושיעזוב עיקר ויקח הטפל ולומר דמה שאנו מרבים מטעם שהיא גוף המנחה שנעזוב אותו טעם וניתן בה טעם אחר לרבותה מצד דמה מנחה, הרי זה תהיה פירכא שאינה כלום:

    מה פרט מפורש, והברייתא נוכל לפרשה כן שלקחה דרך צריכותא ומתחלה ה"ק מאחר שסופנו לרבות כל דבר שאחרים באין לו חובה בכלל ופרט וכלל לכתוב קרבן לבד ומיניה הוה ילפינן כל הני וקאמר דמקרבן הוו מתרבו נמי עצים ודם ולכך אצטריך מנחה למעוטינהו לומר דבעינן קרבן דדמי למנחה לאפוקי עצים ודם ולבסוף קאמר אין לי אלא קומץ דלא לקשי לך לכתוב קרבן מנחה לבד והוה מרבינן כל קרבן דדמי למנחה ולישתוק מעל כל קרבנך ולהכי קאמר דאי כתב קרבן מנחה ה"א דכלל ופרט ומנחה דוקא ותו לא ולהכי אצטריך על כל קרבנך לכללא בתרא והוי כלל ופרט וכלל ומרבינן דומיא דמנחה כדקאמר מעיקרא:

    אף כל עצים, פי' אף כל הצריכין עצים טעונין מלח, וקא פריך אימא לבונה, פי' אימא דאחרים באין לה חובה מאי ניהו לבונה שבאה לצורך הסולת אף כל שקרבן אחר בא לו חובה טעון מלח ואייתי דם דאיכא בהדי נסכים דנסכים יין ושמן באין חובה לזבח, ל"ה: וקשיא כיון דנוכל לומר אחרים באין לה חובה הוו עצים כמו לבונה אמאי לא נרבה דומיא דמנחה כל מי שעצים באין לה חובה הרי יש לנו לרבות מדמיון דמנחה זה כמו זה, ואין לפרש דפריך דלא נרבה אלא דומיא דמנחה שיהיו לו שני דברים באין לו חובה כמו מנחה דבאין לה עצים ולבונה חובה כמו כן נבעי קודם שנרבהו שיהיו לו שני דברים אחרים באין לו חובה ושיהיו לו עצים באין חובה וגם קרבן אחר בא לו חובה כמו קומץ דמנחה, דהא ליתא דא"כ לא היה מרבה דם שהרי דם אין עצים באין לו חובה והרי הוא בא לרבות דם כדקאמר ואימא דם וא"כ צ"ל דפריך דבדומיא דלבונה באין לה חובה לבד כדפרי' וא"כ הק"ל אמאי לא נרבה כמו כן הנך דעצים באין לה חובה כמו לבונה: ויש לומר דאה"נ דלא פריך דלא נרבה הנך דעצים באין לה חובה אלא דנרבה גם הני דקרבן כמו לבונה שבאה לה חובה שהרי יש לנו לרבות כל מאי דדמי למנחה בצד דבאין לה חובה ואע"ג שיהיה להם צד אחד באין לה חובה כמו מנחה ולא שנשאל שני דברים באין לו חובה כמו מנחה שהרי בא לרבות לעולם כל מאי דדמי למנחה בחד צד כדפי' לעיל גבי דצד דמתרת דר"ל דנדבה מאי דדמי לה לכל צד מינייהו ולא בעינן דלידמי לה בשני הצדדין והטעם הוי כדפרישי' לעיל משום דאי נבעי דדמי לה בשני צדדין לא נרבה שום דבר שלא נמצא דבר דומה לה בשני צדדין (אלא) דבאין לה חובה שיהיו לו עצים וקרבן אחר בא לו חובה וכיון דאנו מרבים דומה לה מצד אחד דעצים באין לה חובה כמו כן פרי, דנרבה מאי דדמי לה בצד אחד דקרבן אחר בא לו חובה כמו לבונה למנחה והרי משמע דממעט דם מדקאמר אי מה מנחה מיוחד' שהיא מתרת אף אני אביא את הדם ת"ל מעל מנחתך ולא מעל דמך ודממעי הדם הילכך פריך דנרבה, (ל"ה): וקשיא דאיך נוכל לרבות דם והלא כתיב מעל מנחתך ולא מעל דמך, וי"ל דר"ל דנרבה דם ומיעוט דעל מנחתך נוקי למעט איברים. וקשיא דהא קאמר בתר הכי דאיברים הוה ליה לרבויי שכן אשב"נ טמ"א, וי"ל דהיינו דוקא כי ליכא אלא חד צד לאיברים דהיינו צד דאחרים באין לה חובה ולדם נמי ליכא אלא צד דמתרת הילכך קאמר דאע"ג דנוכל למצוא לכל אחד מהם צד דדמי למנחה [הואיל] ואין לדם עדיפותא בדמיון דצד מנחה יותר מלאברים דמסתברי לרבות איברים יותר משום דדמו לה ונפישי מהנך דדם [אע"ג] דכל הני טמ"א אין בהם עיקרא כי אם צד דאחרים באין לה חובה הילכך אין לכל אחד מהם כי אם דמיון מצד אחד שהרי דמיון דטומאה ומעילה דחשיבי כדמיון [דדם] אינם (דאברים) נקראים צדדין בעבור שאין דבר ששייך בכלל זה לרבות טפי (דם) [איברים] מפני צד שלו המתדמה לצד עיקר דמנחה משנרבה [דם] (אברים) מפני צד שלו המתדמה לצד עיקר דמנחה (משום) [מ"מ] יש לרבות איברים משום דדמו למנחה טפי שיש להם דמותות יותר למנחה ממה שיש לדם דהיינו אשב"נ טמ"א מה שאינו כן לדם דהנך נפישי, אבל השתא דקיימינן דיש לדם צד דאחרים באין לו חובה כמו לאיברים נמצא שיש לדם שני צדדין מתדמין לצדדין דמנחה צד דאחרים באין לה חובה וצד דמה מנחה מתרת דאייתי מעיקרא בברייתא, ולאיברים אין להם כי אם צד אחד דהיינו צד דאחרים באין להם חובה א"כ יש לנו לרבות טפי דם דדמי לשני צדדין משנרבה איברים דלא דמו לה כי אם בצד אחד ולאוקמי מיעוט דמעל מנחתך אאיברים הילכך פריך שפיר ואייתי דם דר"ל ונמעט איברים ממיעוט דמעל מנחתך: ויש להקשות אמאי נקרא לבונה דאחרים באין לה חובה והלא מעיקר דמנחה היא כמו המנחה, וי"ל דמשמע דעיקר הקרבן הויא המנחה והלבונה טפל לה מדקאמר קרא ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה משמע שהמנחה עיקר ושהלבונה באה כדי וזהו אחרים באין לה חובה:

    אדרבא לצורך דם אתו נסכים, דהכי אורחא לאחר כפרת הדם שכפר על החטאת בא היין שמשמח אלהים ואנשים דמי שמתכפר שמח הוא, ל"ה. ואע"ג דמי שמתכפר שהוא השמח אינו שותה זה היין של נסכים שנזרק על גבי המזבח שישמח בו מ"מ בעבור שנתכפר הדם הנזרק במזבח ושמח בכפרת הדם הוא רוצה שהשמחה שהיה לו להיות לעצמו בשתיית היין שיהיה למזבח שגרם לו להתכפר ולהיות שמח בו:

    מידי אחרינא לא, ויש להקשות שמחליף שיטתו דלעיל הוה אמרי' דמרבה כל מאי דדמי למנחה בצד אחד באיזה שיהיו איברים מצד אחרים באין חובה ודם מצד דמתרת והכא קאמר דלא נרבה כי אם מאי דדמי למנחה בשני צדדין בצד דאחרים וצד דמתרת, ועוד מאי קאמר הא לא מצית אמרת מדאצטריך מעל מנחתך ולא מעל דמך כו' הא אכתי בריש הברייתא לא הוה ידע מיעוטא דמעל מנחתך מדקאמר מה מנחה שהיא מתרת כו' אף אני אביא הדם ת"ל מעל מנחתך א"כ כי קאמר מה מנחה מתרת לא הוה ידע מיעוטא דמעל מנחתך ומאי קאמר מדאצטריך מעל מנחתך ולא הוה ידע ליה עדין, וי"ל דאה"נ דצריך לומר דפירכא זו לא קיימא למאי דהוה ס"ד מעיקרא בברייתא דמעיקרא דברייתא הוה משמע ליה לרבות מאי דדמי למנחה בלא טעמא כלל ופרט וכלל אלא ממשמעות דקרבן מנחה דמשמע ליה קרבן דדמי למנחה, ולכך הוה קאמר דמרבה כל דמה דמי למנחה בכל אחד מן הצדדין שנמצאו במנחה חדא כיון דלאו בכלל ופרט הוה אתי לית לן למיבעי מה דדמי לפרט בכל צדדין דדוקא כי אתי בכלל ופרט בעינן מאי דדמי לפרט ולהכי אתיא כללא בתרא למיבעי מאי דדמי לפרט בכל צדדין למאן דאמר כללא קמא דוקא אבל כי לא מרבינן אלא מיתורא דקרבן דאתא למימר קרבן דומיא דמנחה יש לנו לומר דר"ל מאי דדמי למנחה באחד מן הצדדין שלה, ועוד טעם אחר פירשנו לעיל דלהכי לא הוה בעי דלידמי לשני צדדין שלא היו מרבים כי אם לבונה דבזיכין וקרבן דדומיא דמנחה משמע דאתייא לרבויי מילי דקרבן טובא, אבל השתא איירינן לפי מסקנת הברייתא דקאמר דכל מאי דפרכינן הוי רבויא בכלל ופרט וכלל והרי כל מאי דאתי בכלל ופרט וכלל לעולם בעינן דלדמי לפרט בכל צדדין הילכך פריך דלא היה לנו לרבות כי אם מאי דלדמי למנחה בכל צדדיה דהיינו בשני צדדין דאיברים כו' מעל מנחתך כו' ולא מעל דמך שכבר הזכירו בראש הברייתא לעשות מיעוט לדם למאי דס"ד מעיקרא דמרבינן מקרבן כל מילי דדמיא במנחה מאי דדמי לה בצד אחד, הילכך לפי מסקנת הברייתא דבכלל ופרט וכלל מתרבי נימא דלכך אצטריך על מנחתך וקרבנך כדי לעשות כללא בתרא אמרי' דמעל מנחתך אתא למימר ולא מעל דמך כדי לגלויי דלא בעינן דלדמי לפרט בשני צדדין אלא דמרבינן גם מאי דדמי ליה מצד אחד מדאצטריך מיעוט למעט דם דאתי בצד א':

    Rashba on Menachot 20a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    כְּשֵׁם שֶׁאִי־אֶפְשָׁר לְקָרְבָּנוֹת בְּלֹא כְּהֻנָּה, כָּךְ אִי־אֶפְשָׁר לְקָרְבָּנוֹת בְּלֹא מֶלַח (במדבר כה, יג). נראה לי מספר קָרְבָּן [352] ומספר מֶלַח [78] עולה ת"ל [430] כי בו יהיה מיתוק חמש פעמים שם אלקים שעולים ת"ל [ה' פעמים אֱלֹהִי־ם 86 עולים ת"ל 430] וגם הוא מספר (משלי י, כה) צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם [430] כי המביא כראוי יתכפר לו ויהיה במדרגת 'צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם' דאז ראוי שיתקיים העולם בעבורו.

    Ben Yehoyada on Menachot 20a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Menachot, daf 20, Amud Aleph, about 445 words in 24 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 24 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 133 words

      Opens “בְּרִית אֲמוּרָה בְּמֶלַח, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי…”

    2. Segment 238 words

      Opens “אָמַר רַב יוֹסֵף: רַב כְּתַנָּא דִּידַן סְבִירָא…”

    3. Segment 310 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ: וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁזָּר…”

    4. Segment 412 words

      Opens “וְאִי בָּעֵית אֵימָא, כֵּיוָן דִּכְתִיבָא בֵּיהּ ״בְּרִית״,…”

    5. Segment 525 words

      Opens “וְלָא תְּנָא בֵּיהּ קְרָא? וְהָכְתִיב: ״וְכׇל קׇרְבַּן…”

    6. Segment 616 words

      Opens “תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִנְחָה״, מָה מִנְחָה מְיוּחֶדֶת שֶׁאֲחֵרִים…”

    7. Segment 719 words

      Opens “אִי מָה מִנְחָה מְיוּחֶדֶת שֶׁמַּתֶּרֶת, אַף כֹּל…”

    8. Segment 817 words

      Opens “יָכוֹל תְּהֵא מִנְחָה כּוּלָּהּ טְעוּנָה מֶלַח? תַּלְמוּד…”

    9. Segment 918 words

      Opens “וְאֵין לִי אֶלָּא קוֹמֶץ מִנְחָה, מִנַּיִן לְרַבּוֹת…”

    10. Segment 1011 words

      Opens “מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הַלְּבוֹנָה הַבָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ,…”

    11. Segment 1123 words

      Opens “מִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וּמִנְחַת נְסָכִים,…”

    12. Segment 127 words

      Opens “תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַל כׇּל קׇרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח״.…”

    13. Segment 1329 words

      Opens “אָמַר מָר: אֵין לִי אֶלָּא קוֹמֶץ (מִנְחָה),…”

    14. Segment 1424 words

      Opens “הָכִי קָאָמַר: אֵימָא ״קׇרְבַּן״ – כָּלַל, וּ״מִנְחָה״…”

    15. Segment 1530 words

      Opens “הֲדַר אָמַר: ״עַל כׇּל קׇרְבָּנְךָ״, חָזַר וְכָלַל,…”

    16. Segment 1611 words

      Opens “אֲחֵרִים דְּבָאִין חוֹבָה לָהּ, מַאי נִיהוּ –…”

    17. Segment 1725 words

      Opens “אֵימָא (אֲחֵרִים דְּבָאִין חוֹבָה לָהּ נִיהוּ) –…”

    18. Segment 1819 words

      Opens “אֶלָּא, לְבוֹנָה בָּאָה עִמָּהּ בִּכְלִי אֶחָד, אֲבָל…”

    19. Segment 1929 words

      Opens “וְאֵימָא: מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ, שֶׁאֲחֵרִים בָּאִין חוֹבָה…”

    20. Segment 2012 words

      Opens “מִדְּאִיצְטְרִיךְ ״מֵעַל מִנְחָתֶךָ״ וְלֹא מֵעַל דָּמֶךָ, מִכְּלָל…”

    21. Segment 2113 words

      Opens “אָמַר מָר: ״מֵעַל מִנְחָתֶךָ״ וְלֹא מֵעַל דָּמֶךָ,…”

    22. Segment 229 words

      Opens “מִסְתַּבְּרָא, אֵבָרִים הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן (א״ש…”

    23. Segment 2311 words

      Opens “אֲחֵרִים בָּאִין חוֹבָה לָהּ כְּמוֹתָהּ, אִישִּׁים כְּמוֹתָהּ,…”

    24. Segment 244 words

      Opens “טוּמְאָה כְּמוֹתָהּ, מְעִילָה כְּמוֹתָהּ.…”

    Sages named on this page

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Menachot 20a · Segment 2 — “אָמַר רַב יוֹסֵף: רַב כְּתַנָּא דִּידַן סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר:…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Menachot 20a · Segment 2 — “…כָּשֵׁר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִי הָכִי, לֹא יָצַק נָמֵי…

    Original text

    בְּרִית אֲמוּרָה בְּמֶלַח, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם״ – כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקׇרְבָּנוֹת בְּלֹא כְּהוּנָּה, כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לְקׇרְבָּנוֹת בְּלֹא מֶלַח.

    a covenant stated with regard to salt, ensuring that the offerings should always be salted; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Shimon says: It is stated here: “It is an everlasting covenant of salt” (Numbers 18:19), and it is stated there, with regard to the reward given to Pinehas: “The covenant of an everlasting priesthood” (Numbers 25:13). This teaches that just as it is impossible for the offerings to be sacrificed without the involvement of the priesthood, so too, it is impossible for the offerings to be sacrificed without salt. The baraita demonstrates that the rite of salting is an indispensable requirement, despite the fact that the rite is not repeated in the verses.

    אָמַר רַב יוֹסֵף: רַב כְּתַנָּא דִּידַן סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: לֹא מָלַח – כָּשֵׁר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִי הָכִי, לֹא יָצַק נָמֵי – לֹא יָצַק כְּלָל? אֶלָּא: לֹא יָצַק כֹּהֵן אֶלָּא זָר, הָכָא נָמֵי: לֹא מָלַח כֹּהֵן אֶלָּא זָר.

    Rav Yosef said: Rav, who holds that the only sacrificial rites that are indispensable are the ones repeated in the verses, holds in accordance with the tanna of our mishna, who says: If one did not add salt, the meal offering is still fit. According to this tanna , adding salt is not indispensable. Abaye said to him: If that is so and you understand the mishna to be referring to a case where no salt is added at all, then you should also understand the mishna’s statement: If one did not pour the oil, as referring to a case where he did not pour oil at all. This cannot be, as the rite of pouring oil is repeated in the verses and is clearly indispensable. Rather, the mishna must be referring to a case where a priest did not pour oil onto the meal offering, but a non-priest did pour the oil. Here too, the tanna of the mishna means only that a priest did not add salt, but a non-priest did add salt. If no salt is added, even this tanna holds that the meal offering is unfit.

    אֲמַר לֵיהּ: וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁזָּר קָרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ?

    Rav Yosef said to Abaye: But could it enter your mind that a non-priest would approach the altar to salt the handful of the meal offering? A non-priest may not enter the area near the altar. Since it is not conceivable that this would take place, it must be that when ruling that the meal offering is fit, the tanna of the mishna is referring to a case where the salt was never added.

    וְאִי בָּעֵית אֵימָא, כֵּיוָן דִּכְתִיבָא בֵּיהּ ״בְּרִית״, כְּמַאן דִּתְנָא בֵּיהּ קְרָא דָּמְיָא.

    And if you wish, say instead that Rav holds that since with regard to the application of salt, the term “covenant” is written about it, it is considered as though it were repeated in another verse, as the term “covenant” teaches that it is an indispensable rite.

    וְלָא תְּנָא בֵּיהּ קְרָא? וְהָכְתִיב: ״וְכׇל קׇרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח״! הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: אִילּוּ נֶאֱמַר ״קׇרְבָּן בַּמֶּלַח״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ עֵצִים וָדָם שֶׁנִּקְרְאוּ קׇרְבָּן.

    With regard to the question that was raised to challenge the statement of Rav, the Gemara asks: And is it correct that the application of salt is not repeated in the verse? But isn’t it written: “And every meal offering of yours you shall season with salt” (Leviticus 2:13)? The Gemara answers: That verse does not function as a repetition, since it is necessary for that which is taught in a baraita : Had the verse stated only: And every offering you shall season with salt, I would derive that this applies to even the wood and the blood, which are also termed: An offering.

    תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִנְחָה״, מָה מִנְחָה מְיוּחֶדֶת שֶׁאֲחֵרִים בָּאִין חוֹבָה לָהּ, אַף כֹּל שֶׁאֲחֵרִים בָּאִין חוֹבָה לָהּ.

    To counter this, the verse states: “And every meal offering of yours,” to teach that just as the meal offering is unique in that other items come as a requirement for it, as the wood is required for the burning of the handful of the meal offering, so too any item that is unique in that other items come as a requirement for it requires the application of salt. By contrast, the wood and the blood do not require salting, as the wood itself requires no wood, and the blood is presented on the altar and does not require wood.

    אִי מָה מִנְחָה מְיוּחֶדֶת שֶׁמַּתֶּרֶת, אַף כֹּל שֶׁמַּתִּיר, אָבִיא דָּם שֶׁמַּתִּיר – תַּלְמוּד לוֹמַר ״מֵעַל מִנְחָתֶךָ״, וְלֹא מֵעַל דָּמֶךָ.

    The baraita continues: If that logic is employed, one could say: Just as the handful of the meal offering that is burned is unique in that it permits the remainder of the meal offering to be eaten by the priests, and it requires salting, so too, any item that is unique in that it permits other items requires the application of salt. Accordingly, I will include blood in the obligation to be salted, as its presentation permits the offering to be sacrificed and eaten. To counter this, the continuation of the verse states: “Neither shall you suffer the salt of the covenant of your God to be lacking from your meal offering,” demonstrating that it cannot be lacking from the meal offering, but not from your blood.

    יָכוֹל תְּהֵא מִנְחָה כּוּלָּהּ טְעוּנָה מֶלַח? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״קׇרְבַּן״, קׇרְבָּן טָעוּן מֶלַח, וְאֵין מִנְחָה כּוּלָּהּ טְעוּנָה מֶלַח.

    The baraita continues: One might have thought that the entire meal offering requires salting, including the remainder of the offering that is eaten by the priests. To counter this, the verse states: “And every meal offering [ korban ] of yours you shall season with salt” (Leviticus 2:13), teaching that the handful, which is burned as an offering [ korban ] on the altar, requires salting, but the entire meal offering [ minḥa ] does not require salting.

    וְאֵין לִי אֶלָּא קוֹמֶץ מִנְחָה, מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הַלְּבוֹנָה? מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הַלְּבוֹנָה, שֶׁכֵּן בָּאָה עִמָּהּ בִּכְלִי אֶחָד.

    And I have derived only that the handful of a meal offering requires salting. From where is it derived to include the frankincense, which is also burned on the altar, in the requirement to be salted? I include the frankincense due to the fact that it comes along with the handful in one vessel and is therefore included in the expression “offering.”

    מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הַלְּבוֹנָה הַבָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וּלְבוֹנָה הַבָּאָה בְּבָזִיכִין, וְהַקְּטֹרֶת,

    From where is it derived to include in the requirement to be salted the frankincense that comes by itself as a separate offering? One may accept the obligation to bring an offering of frankincense to be burned on the altar. From where is it derived that this frankincense requires salting? Moreover, from where is it derived to include in the requirement to be salted the frankincense that comes in bowls together with the shewbread, and the incense?

    מִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וּמִנְחַת נְסָכִים, אֵימוּרֵי חַטָּאת, וְאֵימוּרֵי אָשָׁם, וְאֵימוּרֵי קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, וְאֵימוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים, וְאֵבְרֵי עוֹלָה, וְעוֹלַת הָעוֹף – מִנַּיִן?

    Moreover, from where is it derived in the requirement of salting in the case of the meal offerings from which a handful is not removed, i.e., the meal offering of priests, and the meal offering of the anointed priest that is brought every day by the High Priest, and the meal offering that accompanies the libations brought with burnt offerings and peace offerings? From where is it derived in the requirement of salting with regard to the sacrificial portions of the sin offering consumed on the altar, and the sacrificial portions of the guilt offering, and the sacrificial portions of the offerings of the most sacred order, and the sacrificial portions of the offerings of lesser sanctity, and the limbs of the burnt offering, and the bird burnt offering? From where is it derived that all these require salting?

    תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַל כׇּל קׇרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח״.

    The baraita continues: Therefore, the verse states: “You shall sacrifice salt with all your offerings” (Leviticus 2:13), demonstrating that everything burned on the altar requires salting. From this baraita , it is apparent that the mitzva to apply salt is necessary in order to teach about the circumstances where salt is added, and therefore it cannot be used as an instance where the mitzva is repeated in order to teach that the rite is indispensable.

    אָמַר מָר: אֵין לִי אֶלָּא קוֹמֶץ (מִנְחָה), מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הַלְּבוֹנָה? מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הַלְּבוֹנָה, שֶׁכֵּן בָּאָה עִמָּהּ בִּכְלִי אֶחָד. וְהָא אָמְרַתְּ: מָה מִנְחָה מְיוּחֶדֶת שֶׁאֲחֵרִים בָּאִין חוֹבָה לָהּ?

    § The Gemara discusses the baraita cited above: The Master said: I have derived only that the handful of a meal offering requires salting. From where is it derived to include the frankincense, which is also burned on the altar, in the requirement to be salted? I include the frankincense, due to the fact that it comes along with the handful in one vessel and therefore is included in the expression “offering.” The Gemara asks: Why is this verse needed? But didn’t you state earlier that just as a meal offering is unique in that other items come as a requirement for it, as the wood is required for the burning of the handful of the meal offering, so too, anything that is unique in that other items come as a requirement requires the application of salt? Therefore, it is already known that the frankincense and all the other items require salting, since wood is required for their burning.

    הָכִי קָאָמַר: אֵימָא ״קׇרְבַּן״ – כָּלַל, וּ״מִנְחָה״ – פָּרַט, כְּלָל וּפְרָט – אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט, מִנְחָה – אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא – לָא.

    The Gemara answers: When the tanna says: I have derived only that the handful of the meal offering requires salting, this is what he is saying: One might understand the verse “And every meal offering of yours you shall season with salt” (Leviticus 2:13) differently and say the following exposition: The term “offering” that appears here is a generalization, while “meal offering” is a detail. According to the hermeneutical principles, in the case of a generalization and a detail, there is nothing in the generalization other than what is in the detail. Therefore, in the case of a meal offering, yes, it requires salting, but anything else does not require salting. From where, then, is the halakha of salting in all other cases derived?

    הֲדַר אָמַר: ״עַל כׇּל קׇרְבָּנְךָ״, חָזַר וְכָלַל, כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט, מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ שֶׁאֲחֵרִים בָּאִין חוֹבָה לָהּ, אַף כֹּל שֶׁאֲחֵרִים בָּאִין חוֹבָה לָהּ.

    Therefore, the verse then states: “You shall sacrifice salt with all your offerings” (Leviticus 2:13), and it then generalized again, so that the verse includes a generalization, and a detail, and a generalization, in which case according to the hermeneutical principles you may deduce that the verse is referring only to items similar to the detail. Just as the specified detail, i.e., the meal offering, is unique in that other items come as a requirement for it, so too, anything that is unique in that other items come as a requirement for it requires the application of salt. That is why the latter part of the verse is needed.

    אֲחֵרִים דְּבָאִין חוֹבָה לָהּ, מַאי נִיהוּ – עֵצִים, אַף כֹּל עֵצִים.

    The Gemara elaborates: What are the other items that come as a requirement for the meal offering? This is referring to the wood, as the wood is required for the burning of the handful of the meal offering. So too, the expression: Anything that is unique in that other items come as a requirement for it, is referring to anything that requires wood so that it may be burned on the altar.

    אֵימָא (אֲחֵרִים דְּבָאִין חוֹבָה לָהּ נִיהוּ) – לְבוֹנָה, וְאַיְיתִי דָּם, דְּאִיכָּא נְסָכִים! נְסָכִים בַּהֲדֵי אֵימוּרִין הוּא דְּאָתוּ, מַאי טַעְמָא? אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. אַדְּרַבָּה – כַּפָּרָה וְשִׂמְחָה!

    The Gemara asks: Why not say that the other items that come as a requirement for the meal offering is referring to the frankincense, which accompanies the meal offering, and therefore by means of the hermeneutical principle applying to a generalization, and a detail, and a generalization, include blood, which is accompanied by libations? The Gemara answers: The libations are not considered to accompany the sprinkling of the blood; rather, they accompany the sacrificial portions that are burned on the altar. What is the reason? It is because the burning of the sacrificial parts and the pouring of the libations are the eating and drinking of the altar. The Gemara counters: On the contrary, the libations are considered to accompany the blood, since the atonement that is effected by the presentation of the blood is followed by the joy that is displayed in the libation of wine.

    אֶלָּא, לְבוֹנָה בָּאָה עִמָּהּ בִּכְלִי אֶחָד, אֲבָל עֵצִים, כִּי הֵיכִי דְּמִתַּכְשְׁרָא בְּהוּ מִנְחָה, הָכִי (מִתַּכְשְׁרָא) [מִתַּכְשְׁרִי] בְּהוּ כּוּלְּהוּ קׇרְבָּנוֹת.

    Rather, one must say that since the frankincense comes together with the meal offering in one vessel, while the blood is not brought together with the libations in one vessel, the blood is not comparable to the meal offering. But when it is explained that the expression: The other items that come as a requirement for the meal offering, is referring to the wood, this means that just as the meal offering is rendered fit by means of the wood, so too, all offerings are rendered fit by means of the wood.

    וְאֵימָא: מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ, שֶׁאֲחֵרִים בָּאִין חוֹבָה לָהּ וּמַתֶּרֶת – אַף כֹּל שֶׁאֲחֵרִים בָּאִין חוֹבָה לָהּ וּמַתֶּרֶת, וּמַאי נִיהוּ? לְבוֹנָה הַבָּאָה בְּבָזִיכִין, דְּשָׁרְיָא לֶחֶם, אֲבָל מִידֵּי אַחֲרִינָא – לָא.

    The Gemara asks: But why not say: Just as the item mentioned in the detail, i.e., the handful of the meal offering, is clearly defined as an item for which other items come as a requirement, and in addition it renders other items permitted, so too, anything that is unique in that other items come as a requirement for it and renders other items permitted requires the application of salt. And what is included due to this derivation? Frankincense that comes in the bowls that are placed upon the shewbread, as it renders the bread permitted to be eaten. But every other item should not be included.

    מִדְּאִיצְטְרִיךְ ״מֵעַל מִנְחָתֶךָ״ וְלֹא מֵעַל דָּמֶךָ, מִכְּלָל דְּהָנָךְ כּוּלְּהוּ אָתוּ בְּחַד צַד.

    The Gemara answers: It is apparent that all other items require only the factor of having other items come as a requirement for them to be considered similar to the meal offering. This is clear from the fact that in the case of blood, which is similar to the meal offering only in that it renders the offering permitted, it was necessary to teach that salt is not placed on blood, by means of the phrase: “Neither shall you suffer the salt of the covenant of your God to be lacking from your meal offering,” from which it is derived: But not from your blood. Had it been necessary for all items to have both aspects in common with the meal offering, there would be no need for a derivation to exclude blood. By inference, these other items derived from a meal offering are similar to it in one respect.

    אָמַר מָר: ״מֵעַל מִנְחָתֶךָ״ וְלֹא מֵעַל דָּמֶךָ, וְאֵימָא: ״מֵעַל מִנְחָתֶךָ״ וְלֹא מֵעַל אֵיבָרֶיךָ?

    § The Gemara continues its discussion of the baraita : The Master said above: The verse states: “Neither shall you suffer the salt of the covenant of your God to be lacking from your meal offering,” demonstrating that salt cannot be lacking from the meal offering, but not from your blood. The Gemara asks: But since the verse does not allude to blood explicitly, why not say that the verse teaches that salt cannot be lacking from your meal offering, but not from your limbs of the burnt offering that are sacrificed on the altar?

    מִסְתַּבְּרָא, אֵבָרִים הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן (א״ש בנטמ״א סִימָן)

    The Gemara answers: It stands to reason that the limbs of a burnt offering should be included in the requirement to have salt applied, since they share many characteristics with a meal offering that blood does not. The Gemara presents a mnemonic for the characteristics that they share: Alef , shin , beit , nun ; tet , mem , alef . These are a reference to others [ aḥerim ], fire [ ishim ], external [ baḥutz ], notar ; ritual impurity [ tuma ], and misuse of consecrated property [ me’ila ].

    אֲחֵרִים בָּאִין חוֹבָה לָהּ כְּמוֹתָהּ, אִישִּׁים כְּמוֹתָהּ, בַּחוּץ כְּמוֹתָהּ, נוֹתָר כְּמוֹתָהּ,

    In the case of the limbs of a burnt offering, other items come as a requirement for it, as is the halakha with regard to a meal offering. The burnt offering requires wood in order to be burned on the altar, which is not the case with regard to the blood. The limbs of the burnt offering are burned in the fire of the altar, as is the halakha with regard to a meal offering, whereas the blood is presented on the corners of the altar. The burnt offering is sacrificed on the external altar, as is the halakha with regard to a meal offering, as opposed to the blood, which is presented inside the Sanctuary in the cases of the bull and goat of Yom Kippur. It is prohibited to partake of its leftover [ notar ] parts, as is the halakha with regard to a meal offering, which is not relevant to blood.

    טוּמְאָה כְּמוֹתָהּ, מְעִילָה כְּמוֹתָהּ.

    It is prohibited to partake of a burnt offering while in a state of ritual impurity, as is the halakha with regard to a meal offering, which is not relevant to blood. It is subject to the halakhot of misuse of consecrated property, as is the halakha with regard to a meal offering, which is not so with regard to the blood.