Chullin 42a

מהו דתימא כלומר ואיצטריך רבי אלעזר לאשמועינן דכי יש לו אשה פסולה אף על גב דאמרה רבי אלעזר לעיל גבי תמורה:

מהו דתימא אם איתא דילדה קלא הוה ליה ומידע ידעי דמשקר:

קמ"ל ר' אלעזר דאימר אפולי אפיל:

לישנא אחרינא הא דר' אלעזר ור' אבהו לא גרסינן וה"ג לאתויי עולת יולדת מהו דתימא אימא ילודי יליד קמ"ל דאם איתא דאוליד קלא אית לה - ובשיש לו אשה מתוקמא מתניתין ואיצטריך לתנא למתנייה בזה הכלל דמהו דתימא ניחוש לה למאן דחזי סבר בצינעא אוליד קמ"ל. זה שמעתי ועיקר הוא חדא דהא לא אמרו והאי מהו דתימא בכל הנך שמעתתא דאמוראי דלא שאנו דלעיל אמתניתין דזה הכלל קמא אמרו מהו דתימא ואורחא דגמרא למימר מהו דתימא אכלל דמתניתין ועוד בשאין לו אשה למה ליה למתנייה זה הכלל לאתויי פשיטא למאי ניחוש לה:

מתני' אלו טריפות כל נקב במשהו:

פסוקה לרחבה ברובה:

לבית חללו ואם לא הגיע לחלל קתני סיפא דכשרה:

נשברה השדרה ונפסק החוט חדא היא וטרפות דידה משום חוט הוא ונשברה השדרה דקתני אורחא דמילתא נקט דפסיקת החוט ע"י שבירת שדרה היא:

מתני' אלו טרפות אי גרסינן אלו ניחא ואי גרסינן ואלו יש לפרש דקאי אפלוגתא דר' ישבב ור' עקיבא והודה לו ר' עקיבא דנבלה או קאי אכל הני שחיטתו פסולה דלעיל דהוה פסול שאירע בשחיטה והוי נבלה וקאמר הכא ואלו הן טרפות:

ניקב הלב לבית חללו בשאר נקובי לא איצטריך למיתני לבית חללו שהן דקין ופשיטא שאין נקב חשוב בהם כלל אם לא ניקב לבית חללו אבל לב שהוא עב ס"ד שאם ניקב בעומק שהוא חשוב נקב וניטל הלב והריאה והדקין לא איצטריך למיתני דבכלל נקובים הוא דאף על גב דבטחול אמר בגמרא דניטל כשר וניקב טרפה בכל הני נקובים דתנא פשיטא דכל שכן ניטל וניקבה המרה נמי נראה דכ"ש ניטל דטריפה ומ"מ ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום איצטריך דאפשר להיות דניטל כל הכבד ולא המרה שניטל כל בשר הכבד ונשאר המרה דבוקה בגידי הכבד והסמפונות והא דתנן (לקמן חולין דף נד.) גבי ואלו כשרות ניקב הלב ולא לבית חללו צריך לומר דמהכא לא הוה שמעינן דהוה אמינא ה"ה סמוך לבית חללו דסופו לינקב עד בית החלל והא דקתני ניקבה הגרגרת כשרה היינו משום דבעי למיתני נסדקה ונשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה איצטריך דאי מהכא ה"א או הא או הא אי נמי ה"א דבעיא תרתי קא משמע לן דבחוט תלי מילתא וניטל הכבד ולא נשתייר הימנה כזית פריך בגמרא (לקמן חולין מו.) רישא לסיפא:

או שחסרה מפרש בגמרא או שחסרה מבפנים ולמ"ד חסרון מבפנים לא שמיה חסרון מפרש ניקבה לרבנן או שחסרה לר"ש דאמר עד שתינקב לבית הסמפונות ובחסרון כל שהוא מודה:

דרוסת הנץ גבי טרפות עוף הוא שייך למיתני אלא משום רבי יהודה תנא ליה הכא:

דרוסת הנץ גרסי' בתוספתא [פ"ג] ובערוך [ערך נץ ד'] וכן יסד הפייט בסליחות תוחלת ישראל מדרס הגס ונץ אפרוחים קרוצים וטעמא לא משום דסופו לינקב דא"כ בכלל נקובה היא ומהאי טעמא לא תני במתניתין דמיא לדיותא ודמיא לבישרא אלא טעמא דדרוסה שהארס שורף וסופה למות:

זאת החיה מלמד שתפס הקב"ה כל מין ומין והראה למשה והא דלא חשיב ליה בהקומץ רבה (מנחות דף כט.) גבי שלשה דברים שנתקשה משה מנורה ראש חדש ושרצים ולא חשיב נמי הא דאמר במדרש כמין מטבע אש הראה הקדוש ברוך הוא למשה דכתיב זה יתנו שמא לא חשיב אלא מידי דנתקשה אבל הני אע"פ שהראהו לא נתקשה בהן אלא שתמה על הדבר מה יוכל אדם ליתן כופר נפשו הראהו הקב"ה להבחין היטב ולהודיע לישראל וכן הכא להראות לישראל איזו היא אסורה ואיזו היא מותרת:

אלו טריפות נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת אסקה ר' יוחנן בפרקין דלעיל דמשנה זו קודם חזרה נשנית ומשנה לא זזה ממקומה. אבל ודאי נבלה הויא בהכין, שהרי חזר בו רבי עקיבא והודה לו לרבי ישבב שנפסלה בשחיטתה היא. וקשיא לי אי הכי שחיטה דמכשרי היכי משכחת לה, וכי מתה עומד ושוחטה, וכדאקשיה רבא בפרק קמא (כא, א) לדברי זעירי וכי מתה עומד ומולק, ולא אשכחן לה פירוקא עד דאסיקנא דאימר כך הוא עושה חותך שדרה ומפקרת בלא רוב בשר עד שמגיע לושט או לקנה הגיע לושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו, וכיון דאסיקנא דברוב גרגרת או במיעוט וושט הויא נבילה אתכי (תטהר) [תהדר] קושיית (ל)רבא לדוכתיה, ורש"י ז"ל פירש שם (כ)[ב]דברי רבא, בשלמא אי אמרת טריפה הוית אבל חיות מיהא אית בה, משום הכי הויא מליקת סימנים מליקה וטריפות ליכא למימר שזה דרך השחיטה, אלא לזעירי דחשיב ליה מתה וכי מתה עומד ומולק. ודברי רש"י ז"ל נוחין אם איתא דבדרך השחיטה ליכא אלא מעשה טריפות לבד, אבל השתא דאסיקנא דמעשה נבילה איכא מאי איכא למימר. ואם תאמר דהכי קשיא ליה לרבא התם משום דמתה קודם שיגיע לסימנין, אבל בשחיטה כל שעתא מתעסק הוא בהכשר הסימנין, הא ליתא, דמליקה נמי כשהוא חותך מפרקת ובשר מתעסק בהכשר מליקה הוא ושברית מפרקת ובשר [ב]מליקה (ב)[כ]חתיכת סימנין (מ)[ב]שחיטה, ועוד מדקא מקשה ליה לאביי ותיקשו לך עולת העוף לרבנן, כלומר אפילו תאמר דליתא לזעירי עולת העוף, מיהא לרבנן דבעינן שני סימנים גמורים תקשי לך וכי מתה עומד ומולק מיעוט סימנין, אלמא אף בסימנין עצמן איכא למיפרך הכי, ויש לומר דזעירי דאמר נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבילה משעת שבירת מפרקת ובשר הכי קאמר נבלה [כ]לומר שהיא נקראת נבילה ומטמאה במגע ובמשא אף על פי שמפרכסת, וכדשמואל דאמר נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמא באהל, ומשום הכי קשיא ליה לרבא דכיון דכמתה גמורה חשבת לה מעתה אם כן אחר שמתה הוא עומד ומולק ומליקה אחר מיתה גמורה מי מהניא, אבל שחיטה נהי דמעשה נבילה קא עביד דאי שהה בה ואחר כך חזר ושחט אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה מכל מקום אינה מטמאה במגע ובמשא עד שתמות לגמרי או שיתיז ראשה לגמרי, וכדתנן לקמן (חולין קיז, ב) השוחט בהמה טמאה לנכרי ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות עד שתמות או עד שיתיז את ראשה, והיינו דמקשינן ליה אביי מעולת העוף לרבנן ולא מקשי ליה משחיטה, ואפילו לרבנן דהשוחט מתוך הטבעת אליבא דמאן דמפרש דרבנן כולהו סימנין קא בעו בשחיטה, ולית להו הא דתנן (לעיל חולין כז, א) רובו של אחד כמוהו, כנ"ל.

נקובת הוושט כלומר לחללו, כדאסיקנא בגמרא (מג, א) שני עורות יש לו לוושט נקב זה בלא זה כשרה, ואף על גב דלא מפרש במתניתין כדמפרש בלב שנקב לבית חללו, משום דלב שהוא עבד איצטריך לאשמועינן דלא מיטרף עד דאינקיב לבית חללו, אבל בושט וקרום של מוח וריאה ואינך דמטרפי בנקב דקלישי לא איצטריך כלל דפשיט(ין)[א] דלא מיטרפי עד דמנקבי לחלל, אי נמי יש לי לומר דאתא לאשמועינן דלא[י]זה חלל שנקב בין לחלל גדול בין לחלל קטן, דאי אמר סתם ניקב הלב הייתי סבור לומר עד שינקב לחלל גדול שהוא העיקר, קא משמע לן לחללו לאיזו חלל שיהיה בין לגדול בין לקטן כדאיתא בגמרא. כל הני דקתני בהו במתניתין נקבו טריפה כל שכן אם נטלו לגמרי, וכן כתבו רבותינו בעלי התוס' ז"ל, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהל' שחיטה ה"כ) והוא הדין להיתר דכל יתר כנטול דמי, וזהו שלא שנינו נטל הלב נטלו הדקין כמו ששנה נטלו הכליות ונטל הטחול, ומיהו בטחול בלבד הוא דאמרי שאם נטל כשרה, אף על גב דאסיק בגמרא דאם נקב בסמוכים טרפה, והרמב"ם ז"ל (שם הי"ט) נתן טעם לדבר לפי שאין נקובתו כשאר הנקובים דבטחול מפלגינן בין נקב לסומכיה לנקב בקולשיה ועוד שאם נשתייר ממנו כעובי דינר זהב אפילו בסומכי כשרה ובתוס' אמרו דהתם שאני דאיתפרש בהדיא וניטלה המרה גם כן טריפה אף על פי שמצינו בני יונה שאין להם מרה כלל וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם הי"ז) בין בבהמה בחיה בעופות ובה"ג האי ריאה דלית בה מרה טעימני לה בדוכתא אי מריר כשרה דבלועה היא במקומה בכבד ואי לא מריר טריפה דלא הוה בה מרה מעולם והיכא דאיכא תרי מרירתא ומחזיאן כחדא בזעינן לה אי שפכי להדדי חדא מרה היא וכשירה ואי לא טריפה דכל יתר כנטול ממקומה דמי והויא אידך מרה נקובה וטריפה.

גמרא חיה אכול שאינה חיה לא תיכול מכלל דטריפה לא חיה. ונפקא מינה לספק טריפה שאם נתקימה י"ב חדש אין חוששין לה וכשירה מעתה.

פרק שלישי בעזר הצור:

אלו טרפות בבהמה וכו' כונת זה הפרק לבאר ענין הדברים הפוסלין את הבהמה הטהורה שלא מחמת שחיטה וכן הסימנין הפוסלין בהמה חיה ועוף ודגים למי שאינו מכיר איזה מהן טהור ואיזה מהן טמא ורוב הפרק יסוב על חמשה ענינים הראשון לבאר טרפות שבבהמה השני לבאר כשרות שבבהמה אע"פ שלקתה בהם והשלישי לבאר טרפות שבעוף הרביעי לבאר כשרות שבעוף על הדרך שאמרנו בבהמה החמישי לבאר סימני בהמה וחיה ועוף ודגים איזה מהן טהור ואיזה מהן טמא זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו הרבה ענינים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר טרפות שבבהמה והוא שאמר אלו טרפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת נקב קרום של מוח ניקב הלב לבית חללו נשברה השדרה ונפסק החוט שלה ניטלה הכבד ולא נשתייר ממנה כל שהוא הריאה שניקבה או שחסרה ר' שמעון אומר עד שתינקב לבית הסמפונות נקבה הקיבה נקבה המרה ניקבו הדקין הכרס הפנימית שניקבה או שנקרעה רוב החיצונה ר' יהודה אומר הגדולה בטפח והקטנה ברובה המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ נפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה ודרוסת הזאב ר' יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת ארי בגסה ודריסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה אמר הר"מ פי' הושט יש לו שני קרומין אם נקב אחד מהן בלבד כשרה ואם ניקבו שניהם ואפי' במשהו ואפי' נקב הקרום הזה שלא כנגד הקרום האחר הרי זו טרפה וגרגרת היא קנה הריאה אם נפסק רוב גבהה ברוחב היא טרפה ויש למוח שתי קרומות אחד מהם דבוק לעצם הגולגולת אם ניקב אותו קרום והשני הסמוך למוח קיים כשרה ואם ניקב התחתון הסמוך למוח ואפי' העליון קיים טרפה ואע"פ שלא ניקב העצם ויש ללב שני חללים האחד גדול מחברו והגדול של שמאל כשנקב גוף הלב והגיע לאותו החלל הימין או של שמאל טרפה ואפי' היה הנקב קטן כל שהו וגם אם ניקב בגוף הסחוסי שיש בראש הלב שהוא כמין ביב ונקרא קני הלב הרי זו טרפה ושדרה היא חוליות השדרה וחוט שלה הוא החבל היורד מן המוח ויש לו קרום מקיף אותו וכשיפסק רוב גבהו של קרום זה לרחבו טרפה וכשישתייר מן הכבד כזית במקום מרה וכזית במקום עורק הגדולה צומח מן הכבד שממנו יפרדו הורידין בכל הגוף מותרת ואם נשתייר פחות או נשתייר שלא באלו השני מקומות טרפה ויש על הריאה שני קרומים בתכלית הדקות אם ניקב אחד מהם כשרה ואם ניקבו שניהם והגיע הנקב לגוף הריאה טרפה ואע"פ שהנקב קטן כל שהוא וכן קני הריאה כל מה שהוא ממנו בין שני חלקי הריאה בשעת נפיחתה דינם כדין הריאה ואם ניקב במשהו טרפה ואם חסר מגוף הריאה כל שהוא טרפה ואפי' נפחה ולא יצא הרוח ממנה וענין החסרון הזה שאזני הריאה שלש מן הימין ושנים מן השמאל ואם חסר מנינם הרי היא טרפה וסמפונות הם קני הריאה והם הגופים הנבובים הסחוסיים העוברים בגוף הריאה ודע שאם נקב סמפון אחד מהם והגיע לחברו הרי היא טרפה וקיבה ידועה ומרה כיס המרה ודקין המעיים וכרס הפנימי ידוע רוב החיצונה ר"ל רוב הכרס בחיצונה והוא מה שתחת העור כשנקרע יצא הכרס ושיעור קריעה במה שאמרנו כל שנקרע בה טפח ולא הביא רובה זו היא ששנינו ובקטנה רובה הרי ידעת שלעולם היא טפח או פחות מטפח ואם נפסק ממנה עגולה כשיעור סלע או יותר הרי היא טרפה ועגול הסלע הוא כמו הדק שיהיה והגדול שבדינרין המצריים בקירוב ומסס הוא האבר שהוא כדמות רמון ובתוכו קרומין והוא מלא מן הזבלים ובית הכוסות הוא המכסה שבכרס כדמות כיס ויש בו גומות וצורתו מפורסמת אצל כל הטבחים ודע שאלו הנקובות כלן במשהו נפלה מן הגג זו מכלל הטרפות ויש לה תנאים ודינים והם שאם נפלה היא ואחר נפילתה הלכה מותר לשחוט אותה מיד וצריך בדיקה ואם לא עמדה משהין אותה מעת לעת עשרים וארבע שעות ואז שוחטין אותה וצריך גם כן בדיקה והבדיקה הזאת תהא בכל הבטן ובחזה מבפנים ובמוח מבפנים ואם נמצא שום דבר מאלו הטרפות או נמצא אבר מאיברים הללו רצוץ ומרוצץ הרי היא טרפה ואע"פ שלא אירע בה נקב ולא פסוק ולא שבור אלא רסוק שריסוק איברים מכלל הטרפות על מנת שאירע מחמת הנפילה ובית הרחם אין משגיחין על רסוקו ורסוסו וכן הסימנין אין צריכין בדיקה וכבר ידעת שהצלעות בבהמה י"א מכל צד לפיכך היו רוב צלעותיה שש מכאן או שש מכאן או הצד האחד כלו וצלע אחד מהצד השני על מנת שתהא שבירתם במחצית הסמוך לחליות ובצלעות שיש בהן מוח והוא שאמרו רוב צלעות גדולות שיש בהן מוח מן המיעוט שנשתבר אינו טרפה ודרוסה הוא שדרסה אותה אחת מן החיות שטורפות בידיה בלבד לא ברגלה על מנת שתכניס צפרניה בבשרה לפיכך צריכה בדיקה בפנים אם נמצא בשרה שנשתנה דבר סמוך לבני מעין הרי זו אסורה ודע שהזאב ומי שלמעלה ממנו עושה בהמה דקה הגדולה במינה דרוסה וגדיים וטלאים ואפי' מי שלמטה מן הזאב כגון החתול והנמיה כשדורסין אותה עושין אותן דרוסות וצריכות בדיקה ומה שאמר זה הכלל כדי שיכלול עם הטרפות שמוטת הירך ושנתעפשה כל הכוליא שלה עד שנפסד הלובן שבכוליא מבפנים ושנקב הטחול על מנת שינקב במקום העבה ממנו ונכנס הנקב בגופו עד שלא ישתייר ממנו אלא פחות משיעור עובי דינר זהב אבל נשתייר ממנו שיעור עובי דינר זהב ולא הגיע בו הנקב הרי היא כשרה וכן אם נתדלדלו רוב הסימנין וזה אינו העקור וכן אם נעקרה צלע מעקרה ר"ל שתסור חולייתה מתוך חוליות השדרה הרי זו טרפה וכן אם נתמצמצה גולגולת הראש אע"פ שאין שם נקב על מנת שתרוצץ רובה וכן בשר החופה את רוב הכרס אם נקרע כמו שביארנו ואחרים מלבד אלה הטרפות שיתבארו כמו חתיכת הרגליים והגלודה ממה שמנו אותם הכל נכלל במה שאמר זה הכלל ואין הלכה כר' שמעון והלכה כר' יהודה:

אמר המאירי אלו טרפות בבהמה וכו' א' נקובת הושט ושיעורו במשהו ובלבד שיהו שני עורות שלו נקובים כמו שיתבאר ב' פסוקת הגרגרת פי' מצד רוחב עגולה ושיעורה ברובה ומתוך שנפסקה ברובה כשהבהמה מושכת צוארה תמיד שמא תפסק אבל נסדקה לארכה אפי' ברובה כשרה כל זמן שישתייר משהו מכאן ומשהו מכאן ג' ניקב קרום של מוח פי' קרום התחתון שבו המוח מונח אבל העליון הדבק בגלגלת אינו נפסל בנקב ושיעורו של זה התחתון במשהו ד' ניקב הלב לבית חללו פי' כל הנקובים ודאי אינם קרויים נקב אלא אם כן עבר הנקב לחלל ולא הוצרך לפרש כן בלב אלא להודיע שלא סוף דבר לחללו הגדול אלא אף לחלל קטן והענין הוא ששלשה חללים יש לו אחד באמצע והוא הגדול ושנים קטנים אחד מימינו ואחד משמאלו וכל שהגיע בו הנקב לאיזה חלל שבו טרפה מצד עצמו הא אם ניקב שלא בחללו מחמת מחט או קוץ אנו טורפין אותו לפעמים לא מצד עצמו אלא שאנו אומרים דרך הדקין עבר המחט ונקב עד שהגיע שם כמו שיתבאר ואם ניקב הלב וטרפשא דלבא סותמו אין זה סתימה אע"פ שחלב טהור סותם הרי הוא עומד ככובע ואינו מהודק עליו כמו שיתבאר ה' נשברה השדרה ונפסק חוט שבתוכה כלומר שאין שבירת השדרה טרפות בפני עצמו עד שיפסק החוט ולא היה צריך להזכיר שבירת השדרה כלל אלא מתוך שאין דרך להפסק החוט שלא על ידי שבירת שדרה הוא מזכיר בה שבירת השדרה ושיעור פסוקת החוט ברובו ופרשו בו בגמרא רוב עורו אבל מוחו לא מעלה ולא מוריד וקצת גאונים כתבו בה שאם נסדק לארכו כשר ואין צריך לומר ניקב בכלל טרפות זה נתמסמס המוח שבתוך החוט או נתמרך כמו שיתבאר ו' ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום ופירשו בגמרא שלא נשתייר הימנה כזית במקום מרה וכזית במקום חיותה הא אם נשתייר בה כן כשרה ז' הריאה שניקבה בקרום הדק שעליה שהוא לבן כשאדם קולפו ובקרום שני שתחת הקרום הראשון שהוא אדום אבל זה בלא זה כשרה כמו שיתבאר ח' או שחסרה פרשו בגמרא שלא על חסרון שבפנים אינו חסרון אלא בחסרון בחוץ ולא הוצרך לומר כן שאם בניקבה פסולה כל שכן בחסרה ולא הוזכר חסרון בריאה אלא על דעת ר' שמעון שהיה מכשיר בנקב עד שתנקב לבית הסמפון הגדול ששם שופכין כל הסמפונות שבה ואמר עליו שמודה הוא בחסרון שהיא טרפה אע"פ שאינו מגיע לבית הסמפון ומ"מ אין אנו צריכין לכך שאין הלכה כר' שמעון אלא כל שניקב הקרום העליון עם התחתון טרפה ואין צריך לומר בחסרה ט' ניקבה הקיבה פי' נקב מפולש המגיע לחלל שבה י' ניקבה המרה פי' באותו הצד שאינה סמוכה לכבד הא אם היה בצד שהיא סמוכה לכבד כבד סותמתה וכשרה י"א ניקבו הדקין פי' במקום שאין סביב הנקב מעי אחר דבק בו שיגין עליו כגון שניקב בעליונות הדקין הא אם ניקב מן הצדדין במקום שדקין אחרים מקיפין אותו כשר שחביריו מגינים עליו ויש מפרשים ניקבו הדקין במקום שאין כנגד הנקב שומן הדרא דכנתא הנקרא אינטיריל שבזו מיהא כשרה דחלב טהור סותם י"ב הכרס הפנימי שניקב ושיערו בגמרא שהוא בכדי טפח בעליונות הכרס הסמוך לושט וקוראו כרס פנימי מפני שבכדי שיעור זה הוא נכנס בתחום החזה וסגור בתוך דפי החזה ושאר הכרס עומד ברוחב בתחום בטן הבהמה וכן שיעור נקב זה במשהו ובלבד שיעבור בחלל הכרס י"ג או שנקרע רוב החיצונה פי' שאר הכרס העומד ברוחב בתחום הבטן הוא קורא חיצון מפני שיצא לו מפנימיות דפי החזה ואם ניקב אינו מעלה ולא מוריד אבל אם נקרע רובו אע"פ שלא חסר טרפה וחלק ר' יהודה לומר שלא נאמר רובו אלא בקטנה שאין שיעור טפח ברובו אבל בגדולה שיש ברוב הכרס יותר מטפח שיעורו בטפח והלכה כדבריו ויש מפרשים כרס פנימי וחיצון בדרך אחרת כמו שיתבאר י"ד המסס שניקב לחוץ והמסס הוא הענין שקורין לו צאנפאגץ ובית הכוסות הוא כעין כובע בסוף הכרס ואף הלועזות קורין לו בלעז קאפיל והמסס מחובר לבית הכוסות ויש דופן ביניהם ומאמצעיות שבה שופכין זה לתוך זה ומאכל נכנס מבית הכוסות למסס וממסס לקיבה ומקיבה לדקין וכשניקבו המסס או בית הכוסות שלא במקום דבוקן טרפה הן שניקב המסס הן שניקב בית הכוסות וניקב בנקב מפולש כשאר הנקבים שבדקין והוא הנקרא לחוץ כלומר לצד החיצון שבהם שהרי רחוקים בו זה מזה הא אם ניקבו זה או זה במקום חבורן הרי דופן המסס מגין על נקב בית הכוסות ודופן בית הכוסות מגין על נקב המסס וכשרה וכן פירשו בגמרא בעובי בית הכוסות והוא סמיכות שתי דפנות ונקראים בלשון לעז דובלא שאם ניקב זה בלא [זה] כשר ולא תפש לשון לחוץ אלא כאלו אמר לצד שהם חיצונים זה מזה או להוראה שעבר הנקב מעבר לעבר ומתוך שעור זה גס ואפשר שניקב מקצתו ולא עבר לחלל תפש לשון זה ומ"מ אף שאר הדקין בדין זה שאם לא ניקבו לחללן אין זה כלום ואע"פ שיש חולקין בזו אל תחוש לדבריהם כלל ט"ו בית הכוסות וכבר פירשנו ענינו י"ו נפלה מן הגג [ונשחטה] פי' נשחטה לאלתר בלא שהייה מעת לעת או שלא הלכה מלא קומתה ואיסורה משום ריסוק איברים כמו שיתבאר בגמרא י"ז נשתברו רוב צלעותיה שזהו י"ב צלעות שהרי כ"ב צלעות יש בה י"א מכאן וי"א מכאן ופרשו בגמרא דוקא שנשברו מחצין כלפי שדרה אבל מצד התחתון שכלפי החזה לא נפסלה י"ח ודרוסת הזאב פי' שהכה הזאב את הבהמה במקום שהנקב או הפחת פוסל בפנימיות שכנגד המכה כגון שהכה בראשה או בצוארה או בבטנה ודוקא ברגליו הראשונים שהוא מטיל בהם ארס חם ושורף ונוקב ואפי' בדקנו אם הכה אותה בבטנה שלא ניקבו בני מעין הואיל ונתאדם בשר שכנגדם טרפה הא אם לא נתאדמה כשרה אחר שבדקה בכל פנימיות שכנגד המכה ואם לא נודע מקום דריסתה בודק את כלה בכל מקום שמיטרפת בו ור' יהודה בא לפרש דברי חכמים לומר שאין דריסת הזאב פוסל בגסה אלא בדקה שאין כח בארס שבו לשרוף בגסה ודרוסת הארי הוא שפוסל בגסה וכשם שהוא מחלק בין גסה לדקה כך הוא מחלק בעופות בין גס לדק שהדקין כגון יונים וכיוצא בהם דריסתם אף בנץ אע"פ שהנדרס גדול מן הדורס והוא הנקרא אשפרוייר אבל גסים כגון אווזים ודומיהם דריסתן בגס והוא עוף הנקרא פלקו ויש אומרים אווצטנר אע"פ שהנדרס גדול מן הדורס אבל שאר עופות הדורסים שיעורן בעצמן שדריסתן פוסלת בשכמותן אבל לא בגדולים מהם וכן יתרחבו הדברים בגמרא בשאר הדורסים כגון חתול וחולדה ודומיהן ויש מפרשים בעוף הגס שאינו עוף ידוע אלא דרך כלל עוף שהוא גס יותר מן הנץ דריסתו דריסה בכל עוף הגס ואין זה כלום שהמשנה כוונה ליעד דורס בבהמה לדקה ולגסה וכן בעוף ולא עוד אלא שבמשניות מדויקות נמצא עוף הגז באות זיין:

זה הכלל כל שאין כמוה וכו' כלומר כל בהמה שנשחטה ומצאנו בה עילה שאם נמצאת כמותה בבהמה שלא נשחטה היא מתה מחמת אותה עילה טרפה ומפני שלא נמנו במשנה זו כל הטרפויות ולא אפי' חציין הוצרך לפרש כן:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא אלא שהדברים צריכים הרחבה בכל אחת מהן ודברים שבאו בגמרא להרחבת ביאור ענין אלו שהוזכרו במשנה עם שאר טרפויות שלא נזכרו כלל במשנה זו ועם שאר דברים שבאו שם על ידי גלגול אלו הן:

מסורת בידינו מיד חכמי התלמוד שאין הטרפה חיה שנים עשר חדש ואם היא נקבה אינה מתעברת ואם נקבה של עוף היא אינה טוענת מעתה באה לידינו ספק טרפה כגון ספק דרוסה וכיוצא בה ואי אפשר לנו לבדקה רואין אם שהתה שנים עשר חדש או בנקבה אם אחר הספק נתעברה וילדה או בנקבת עוף אם אחר הספק טענה ופלטה כשרה ומ"מ אין משהין אותן לכתחלה שמא יכשל בהם כמו שנתבאר והדבר ידוע וברור שלא נאמר היתר בשהיית שנים עשר חדש אלא בספק טרפה אבל טרפה ודאית כגון אלו שהוזכרו במשנה וחברותיהן אפי' חיתה שנים עשר חדש טרפה שאין הענין אלא אקראי בעלמא וסבה נסתרת ואנו על הרוב אנו דנין ויש מקילין בזו ואל תחוש לדבריהם כלל:

תוס' בד"ה אלו טרפות אי גרסינן כו' והודה לו ר' עקיבא דנבילה כו' עכ"ל ואלו טרפות דקאמר הכא בנקובת ושט ופסוקת גרגרת היינו קודם חזרה דלאחר חזרה הודה לו ר' עקיבא דנבילה הוי כדמסיק לעיל:

ע"'א ברש"י ד"ה זאת החיה קרי ביה זאת חיה נ"ל דכתב כן משום דלא מתיישב לישנא החיה בה"א על דרוש דהיה אכול וכו':

בתוס' ד"ה ניקב הלב וכו' ה"א או הא או הא ר"ל דה"א דהא דקתני במתני' דהכא נשברה השדרה ונפסק החוט הוי פירושו או שנפסק החוט ובאחת מהן לבד טריפה אפילו נשברה השדרה לבד ולא נפסק החוט או ה"א דכמו שאין נטרפת בשבירת השדרה בלא פסיקת החוט ה"נ אינה נטרפת בפסיקת החוט לבד בלא שבירת השדרה קמ"ל בסיפא דבנשברה השדרה ולא נפסק החוט הוא דכשרה אבל נפסק החוט אפילו לא נשברה השדרה טריפה:

בא"ד פריך בגמרא לקמן (חולין דף מ"ו) רישא לסיפא דהא הכא ברישא משמע דדוקא לא נשתייר מן הכבד כלום טריפה הא נשתייר ממנה משהו כשרה ובסיפא קתני דוקא נשתייר ממנה כזית הוא דכשרה:

ד"ה או שחסרה בגמרא מפרש או שחסרה מבפנים משום דאי מבחוץ היינו ניקבה היינו חסרה עיין בגמ':

ד"ה דרוסת הנץ וכו' אלא משום ר"י תנא ליה הכא ר"ל משום דכולא מלתיה דר"י היא ור"י איירי בתחלת דבריו בדרוסת בהמה דשייך למיתני הכא ואגב זה נקט נמי סוף דבריו דאיירי בעוף:

ד"ה דרוסת הגס וכו' ומהאי טעמא לא תני במתניתין דמיא לדיותא וכו' במראה דריאה איירי וטעמא דהריאה נטרפת במראות הללו הוא משום דסופה לינקב:

"זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ", מְלַמֵּד שֶׁתָּפַס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכָּל מִין וּמִין, וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה, וְאָמַר לוֹ: זֹאת אֱכֹל, וְזֹאת לֹא תֹּאכַל (ויקרא יא, ב). המאמר הזה יפלא מאד למה תפס מין ומין, יאמר בהמה פלונית אכול ובהמה פלונית לא תאכל? ועוד היכן תפסם, בשמים או בארץ? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער טעמי המצות פרשת עקב) בסוד הכתוב וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְכָל הַחַיָּה (בראשית ב, כ) כי ענין קריאת השמות אינו אלא תיקון ממש וכמבואר בזוהר רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל (שמות לא, ב) וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל בביאורו על התורה בפרשת בראשית על פסוק וַיִּקְרָא אֱלֹקִים לָאוֹר יוֹם (בראשית א, ה) וַיִּקְרָא אֱלֹקִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ (בראשית א, י) והענין הוא כי הוא בירר כל חלקי נפשות בעלי חיים כולם שהיו בסיגים וזהו הטעם של קריאת השמות שקרא אדם הראשון לבהמה ולחיה ולעופות כי בקריאתו שמות להם עשה להם תיקון וזה הטעם שנאסר לאדם הראשון אכילת בשר בעלי חיים כי האכילה היא לצורך הבירור כדי לברר הטוב שבמאכל ההוא ולהעלותו מן הקליפה והסיגים שמעורב בהם וכבר היו כל הבעלי חיים מבוררים כשקרא להם שמות ולכך לא הותרו לו באכילה ובזה תבין גדולת אדם הראשון קודם שחטא. והנה אחר שחטא אדם הראשון חזרו כל הבחינות להתקלקל שבחינת נשמות בני אדם ובחינת נפשות בעלי חיים אשר שתי בחינות אלו היו מבוררים כבר חזרו וירדו בעמקי הקליפות ונתערבו עם הסיגים והקליפות טוב ברע כבתחלה קודם שהובררו ועד נח ובניו לא היה בהם כח לברר הבעלי חיים על ידי אכילה ובבא נח ובניו דכתיב ביה אִישׁ צַדִּיק וכו' (בראשית ו, ט) הותר לו אכילת בעלי חיים אשר נתקלקלו בחטא אדם הראשון והיו צריכין להתברר על ידי אכילה והיו נח ובניו ראויים לבררם על ידי אכילתם ומאז ואילך הותר אכילת הבשר כמו שנאמר כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל וכו' (בראשית ט, ג). אבל דע דאף על פי שאנחנו מבררין אותם על ידי אכילה וחוזרין להיות חלק אבר האדם ממש עם כל זה אין מתבררין בגמר הבירור הראוי להם שאין האכילה בירור גמור ככל צורך מדרגתם כמו שהיה על ידי אדם הראשון קודם שחטא ולא עוד אלא שאין בנו כח לברר אפילו זה הבירור הגרוע אלא בבהמות הטהורות אשר הקדושה שבהם מרובה על הקליפה אבל מן הבהמות הטמאות אין בנו כח לברר כלל ועיקר ולכן נאסרו באכילה כי לא די שלא יוכל האדם לבררם על ידי אכילתו אלא שאדרבה תתאחז קליפת הטומאה המעורבת בהם ותתדבק באדם האוכל אותם ויסתלק ממנו כל הקדושה אשר בו עד כאן דבריו זלה"ה עיין שם. ועתה בדברים היקרים הנפלאים האלה בִּין תָּבִין מאמר רבותינו ז"ל הנזכר לנכון דאמרו ' מְלַמֵּד שֶׁתָּפַס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכָּל מִין וּמִין ' כלומר שתפס הנפשות של כל מין ומין מבעלי חיים 'וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה' שמותם ברוח הקודש באין אומר ואין דברים שלא הוזכר לו שמותם בפירוש אלא אמר לו 'זֹאת אֱכֹל וְזֹאת לֹא תֹּאכַל' והיינו שלא רצה הקדוש ברוך הוא לקרא אותם בשמותם יען כי קריאת השם הוא עושה תיקון ובירור וכמו שאמר רבינו ז"ל בשם זוהר הקדוש ובשם הרמב"ן ז"ל ואם היה קורא אותם בשמותם היו נתקנים ונבררים בידי שמים ורצה הקדוש ברוך הוא שיהיה תיקונם וברורם על ידי בני אדם לזכותם דהא אפילו אדם הראשון עשה להם תיקון ובירור בקריאת השמות וכמו שאמר רבינו זלה"ה וכל שכן אם היה קורא אותם הקדוש ברוך הוא, על כן מה עשה תפס נפשות של כל מין ואמר לו זה אכול וזה לא תאכל וכאשר כתב משה רבינו ע"ה את שמותם בתורה של הטהורים ושל הטמאים נגלו אליו שמות כל אחד ואחד ברוח הקודש ולא יצא דבור מפיו יתברך בקריאת שמותם אלא כיון ברוח הקודש שאותם בעלי חיים שאמר לו הקדוש ברוך הוא אכול כך וכך שמותם ואותם בעלי חיים שאמר לו 'לא תאכל' כך וכך שמותם. ודבר זה יש לו הכרח גדול מדברי רבינו ז"ל שהביא מזוהר הקדוש ומן הרמב"ן ז"ל דבקריאת שמות שקורא הקדוש ברוך הוא עושה בירור ותיקון וכמו שאמרו על פסוק רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל ופסוק וַיִּקְרָא אֱלֹקִים לָאוֹר יוֹם וַיִּקְרָא אֱלֹקִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וכנזכר לעיל ודברים ברורים לנכון בעזה"י.