Talmud Builders

    Commentary page

    Chullin 37a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Chullin 37a

    Chullin 37a. The full printed text of this folio side — 11 numbered segments, about 284 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    מאי לגופיה הוא דאהני אבל דליטמי איהו אחריני לא או דלמא ל"ש:

    מתני' עד שתפרכס דאי לא מפרכס קים להו לרבנן דנטולה נשמתה קודם גמר שחיטתה כדאמרינן בגמרא:

    אם זינקה כדרך שהבהמות נופחות בגרונם והדם מקלח ומזנק בכח:

    זינוק קילוח:

    השוחט בלילה בהמה מסוכנת שצריכה פירכוס ולא ידע אי פירכסה:

    ולמחר השכים ומצא כותלי בית שחיטת הצואר מלאים דם כשרה מפני שזינקה:

    וכמדת ר"א דמכשר לה בזינוק אמרה ר"ש:

    אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה צריכות פירכוס אם היא מסוכנת:

    21 more comments on this page.

    Rashi on Chullin 37a · Sefaria

    Tosafot

    כי מהניא חיבת הקדש לפסולי גופיה השתא מסקינן דמדאורייתא קמיבעי ליה אבל מדרבנן מודו דמונין בו ראשון ושני וכן משמע נמי פרק המנחות והנסכים (מנחות דף קב:) דקאמר נותר עפרא בעלמא הוא אמאי מטמא טומאת אוכלין ומשני בחיבת הקדש תפשוט דבעי ר"ל כו' ומשני קמיבעיא ליה דאורייתא כי אמרינן דרבנן והא דאמר בפ"ק דפסחים (דף כ.) גבי מחט שנמצאת בבשר הבשר טמא האי בשר דאתכשר במאי אי בחיבת הקדש אימר דמהני חיבת הקדש לפסולא דגופיה למימני ביה ראשון ושני מי מהני וכ"ת ה"נ תפשוט הא דבעי ר"ל כו' הוה מצי לשנויי הא דר"ל מדאורייתא בעי אלא שפיר משני שם כגון שהעבירה בנהר ועוד משום דלרב יוסף דלעיל בעי נמי מיניה מדרבנן וא"ת תפשוט דר"ל מדרבי יוסי ב"ר חנינא דאמר משקי בית המטבחים אינו מכשיר ואם מהני חיבת הקדש למימני ביה ראשון ושני מנ"מ בהכשרו וי"ל דנפקא מינה לענין כמה דברים שהיו מביאים בעזרה וגם חולין היו מביאים לאכול עם המנחות והזבחים כדי שיהו נאכלים על השובע כדאמר בהקומץ רבה (מנחות דף כא:):

    השוחט את המסוכנת אפילו לכתחלה שרי ונקט לשון דיעבד משום דבעי למיתני עד שתפרכס:

    שאינה חיה לא תאכל בריש אלו טרפות (לקמן חולין דף מב.) דריש מהאי קרא דטרפה אינה חיה והיינו לפי המסקנא דשמעתין דלא מיתוקמא במסוכנת:

    השתא מחיים אסורה לאחר מיתה מיבעיא השתא סבר דסתם נבלה מסוכנת היא קודם מיתה ולהכי דייק שפיר דאי קודם מיתה אסורה פשיטא דמיתה לא שריא לה כדפירש בקונטרס ומיד הוה מצי למפרך דלמא אתי קרא לנבלה דלא מכח מסוכנת וכגון שעשאה גיסטרא אלא דנטר עד סוף המסקנא אבל אין לפרש דאפילו אפשר לנבלה שלא היתה מסוכנת מעיקרא מ"מ דייק דמדאסר רחמנא מסוכנת משום דקרובה למיתה כ"ש בהמה שמתה לגמרי דאע"ג דאסר רחמנא טרפה אפ"ה איצטריך לאסור נבלה משום דטרפה מיחסרא אין לפרש כך דא"כ אמאי פריך במסקנא דלמא אתא קרא להך נבלה דלא אתא מכח מסוכנת מעיקרא כגון שעשאה גיסטרא אלא פשיטא דאין זה קל וחומר דאיסור מסוכנת חמיר דחל מחיים כדאמר בזבחים בפרק חטאת העוף (זבחים דף ע.) דלא ילפינן נבלה מטרפה משום דחמירא דאסורה מחיים וא"ת למאי דפריך אי אמרת נמי מסוכנת שריא תקשי אמאי אצטריך קרא לאסור נבלה הא אסורה מחיים משום איסור שאינה זבוחה דרחמנא אמר וזבחת וזו לא נשחטה דממ"נ אף לאחר שנתנבלה איכא עשה דשאינה זבוחה כדמשמע בפרק כל שעה (פסחים דף לו.) ובפ"ק דנזיר (דף ד.) דר"ש אומר האוכל נבלה ביוה"כ פטור משום דאין איסור חל על איסור משמע אפילו נתנבלה ביוה"כ פטור משום דאין איסור חל על איסור והשתא כשמתה פקעה איסור אבר מן החי אמאי לא חל איסור יוה"כ עם איסור נבלה בבת אחת אלא ודאי לעולם איכא איסור דשאינה זבוחה ולהכי לא חייל עליה איסור יוה"כ דמחיים נמי הוה בה איסור זה ואכתי לא פקע ויש לומר דהוה מצי למימר ולטעמיך:

    דלמא היינו נבלה היינו מסוכנת אין לפרש כההיא דבסמוך דהשתא בעי למימר דקודם מיתה משנסתכנה קרי לה נבלה:

    השתא מסוכנת דלא מחסרא אסורה טרפה מיבעיא וכ"ת אצטריך לטרפה דלא מחסרא כגון דיתיר כיון דכל יתר כנטול דמי הא נמי מיחסר ונפלה נמי חשובה כמחסרא:

    ודלמא היינו טרפה היינו מסוכנת הא פירושו כההיא דלעיל דהשתא בעי למימר דכל מסוכנת קרי לה טרפה דטרפה לשון מסוכנת כלומר קרובה למות בין מיחסרא בין לא מיחסרא וק"ק דלעיל דפריך היינו נבלה היינו מסוכנת לא קאמר לעבור עליו בעשה ולא תעשה כדקאמר הכא:

    Tosafot on Chullin 37a · Sefaria

    Rashba

    ודילמא היינו טרפה היינו מסוכנת פירש רש"י ז"ל דטרפה לאו מחוסרת אלא בין מיחסרא בין לא מחסרא משעה שאינה ראויה לחיות קרויה טריפה, דמאי טרפה שנטרפה בריאותיה ומסוכנת ומפני שהיא קרובה למות, ואקשי אם כן נבלה דכת(י)ב רחמנא למה לי. דאי לעבור עליה בעשה דחיה אכול שאינה חיה לא תיכול ובלא תעשה דנבלה כדאמרינן לעיל, תו לא איצטריך דהשתא מחיים כי הויא מסוכנת הויא טרפה וקא עבר עליה בלאו ועשה לאחר מיתה מיבעיא, איסורא להיכן אזל, ודלמא היינו טרפה היינו מסוכנת, כלומר אפילו בנבלה שמתה לאחר שנסתכנה מצית מוקמת לה ולעבור עליה בב' לאוין ועשה, אלא מהכא (ויקרא ז, כד) וחלב נבלה וחלב טרפה וכו', ואי סלקא דעתך היינו טריפה היינו מסוכנת ומשום שהיא קרובה למות אתי טרפה וחאיל אאיסור חלב, לכתוב חלב טרפה אכול לא תאכלוהו ואנא ידענא דכל שכן חלב נבלה, דהשתא טרפה דמחיים שעדיין לא מתה מפני שהיא קרובה למות וחאיל איסורה אאיסור חלב נבלה ממש שנסתכנה ומתה לא כל שכן, וליכא למימר דצריכי כדמצרכי להו בזבחים (ע, א) דאי כתב רחמנא נבלה משום דמטמיא, ואי אשמועינן טרפה משום דאסורה מחיים דהשתא הא אמרינן דהיינו נבלה היינו מסוכנת ונבלה נמי מחיים היא, אלא מדכתב רחמנא נבלה מכלל דטרפה לאו היינו מסוכנת, דמסוכנת משרא שריא, ומאי טרפה מחוסרת, וכיון שכן איצטריך חלב נבלה וחלב טרפה דלא אתי חד מחבריה, דאיסור טרפה לאו משום מיתה, אלא משום חסרון וכדמצרכינן להו התם בזבחים, דאי כתב רחמנא טרפה משום דחסרה אסורה ואפילו מחיים, ואי כתב נבלה משום דמיטמא, ודלמא לעולם אימא לך היינו טרפה היינו מסוכנת, ונבלה הבאה מכח מסוכנת ודאי לא איצטריך קרא למיכתב, דמטרפה אתינן כדקאמר, אלא נבלה דהכא לאו דאתיא מכח מסוכנת אלא דעשאה גסטרא, וההיא לא אתיא מטרפה, דאיכא למימר כדמצרכינן לה בזבחים כנ"ל שטתו של רש"י ז"ל. [ו]בשם ר"ת ז"ל פירשו ומה מחיים אתי איסור טרפה וחאיל אאיסור חלב ואף על פי שאינה מטמאה נבלה דלאחר מיתה כלומר דמטמאה לכל שכן, ואין להשיב על זה כמו שהשיבו שם בזבחים דאי כתב רחמנא טריפה משום דאסורה מחיים אבל נבילה דלא אסורה בחיים לא, שהרי נבילה אסורה מחיים כשהיתה מסוכנת הואיל ואתה אומר בטריפה היינו מסוכנת היינו נבילה ואף על פי שניתוסף בה איסור לאו מכל מקום מצינו נבילה מחיים.

    Rashba on Chullin 37a · Sefaria

    Meiri

    המשנה השמינית והכונה בה להשלים מה שהתחיל לבאר בחלק השלישי במה שאנו צריכים אחר שחיטה לקצת בהמות ואמר על זה השוחט את המסכנת רבן גמליאל אומר עד שתפרכס ביד ורגל ר' אליעזר אומר דיה אם זינקה אמר ר' שמעון השוחט בלילה ולמחר השכים ומצא כותלים מלאים דם כשרה שזינקה כמדת ר' אליעזר וחכמים אומרים עד שתפרכס ביד או ברגל או עד שתכשכש בזנבה אחת בהמה דקה ואחת בהמה גסה בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה שאינה אלא הוצאת נפש במה דברים אמורים שהיתה בחזקת מסוכנת אבל אם היתה בחזקת בריאה אפי' אין בה אחד מכל הסימנין הללו כשרה אמר הר"מ פי' המסוכנת היא הנוטה למות ושיעור ענין זה כמו שאמרו כל שמעמידין אותה ואינה עומדת ופי' פרכוס שהיא מפרכסת וזינקה גזור מן יזנק מן הבשן והוא הקול הנשמע בנשימת בני אדם בשעת הנומה קורא אותו הדבר בערבי גטיט וכן שמו ומה שאמר והוא מה כותלים מלאים דם ר"ל צואר הנשחט והוא מה שנאמר כתלי בית השחיטה שנינו ומה שאמר שפשטה ידה ולא החזירה זהו ביד בלבד אבל אם פשטה ידה והחזירה כשרה וזו היא פסק ההלכה:

    אמר המאירי השוחט את המסוכנת רבן גמליאל אומר אסורה עד שתפרכס אחר שחיטה ביד וברגל שכל שלא עשתה כן הדברים מוכרחים בה שקודם גמר שחיטה מתה ומצד חליה ור' אליעזר מכשיר בזנוק לבד והוא נפיחת הגרון והוצאת הדם בכח אותה נפיחה אמר ר' שמעון השוחט בלילה ר"ל את המסוכנת ולמחר השכים ומצא כותלים ר"ל כותלי בית השחיטה מלוכלכים בדם כשרה שאם אין זנוק אין דם בסביבות בית השחיטה ושמא תאמר הרי אפשר שזנוק זה בתחלת שחיטה היה תדע שר' שמעון סובר שאף פרכוס שבתחילת השחיטה מציל והוא הענין שנתחדש בדבריו ואין הלכה כן וחכמים אומרים או ביד או ברגל והם מחמירים יותר מר' אלעזר ומקילין יותר מרבן גמליאל ואין אנו צריכים אלא לפרכוס יד או רגל או לכשכוש זנב בין בבהמה דקה בין בבהמה גסה ומ"מ יש חלוק בפרכוס יד בין דקה לגסה שבדקה אם פשטה ידה ולא החזירה לצד גופה אין זה פרכוס ובגסה מתוך כבדותה הרי זה פרכוס ומ"מ ברגל אף בדקה דינו בפשטה לבד שאין תנועת הרגל קלה כל כך כתנועת היד במה דברים אמורים שאנו צריכים לפרכוס במסוכנת אבל בבריאה אין אנו צריכים לכלום אלא תשחט ואם פרכסה פרכסה:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה לא נשלם ביאורו במשנה זו לאחד מן התנאים שבה ומה שנאמר בגמרא להשלמת ביאור ענין זה עם שאר דברים האמורים בה אלו הן:

    Meiri on Chullin 37a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    במשנה ר"ג אומר עד שתפרכס ביד וברגל כו' כצ"ל וכ"ה לקמן בגמרא ורש"י ותוס' ורי"ף ורא"ש אבל בדפוס חדש הגיהו גם לקמן רשב"ג ואינו נכון דא"כ מאי פריך בסוף שמעתין מאי קא משמע לן הא כולהו תנינהו כו' הא אדרבה כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב כו' ודו"ק:

    תוס' בד"ה השתא מחיים אסור כו' ואם תאמר למאי דפרישית אי אמרת נמי כו' עכ"ל כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Chullin 37a · Sefaria

    Maharam

    בגמ' לאחר מיתה הוא דקרייה רחמנא נבלה מחיים לא איקרי נבלה כצ"ל:

    [שם] חלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו כצ"ל:

    בתוס' ד"ה השתא מחיים וכו' כגון שעשאה גיסטרא וכו' אבל א"ל דאפלו אפשר לנבלה וכו' וא"ת למאי דפרישית וכו' דרחמנא אמרה וזבחת וכו' כצ"ל:

    בא"ד דאע"ג דאסר רחמנא טריפה אפילו הכי אצטריך לאסור נבלה וכו' כל זה הוא מל' הקושיא דתוס' וכן הא דקאמר אלא פשיטא דאין זה ק"ו וכו' דחל מחיים וכו' כל זה הוא ל' הקושיא ואע"ג דלקמן בדף זה ע"ב כתבו התוס' דאי מסוכנת אסורה גם איסור דנבלה מתחיל מחיים ולא שייך למפרך מה לטריפה שכן מחיים היינו כדאתית למילף נבילה מטרפה אבל אי אתית למילף נבלה ממסוכנת גופא שייך שפיר למיפרך מה למסוכנת דחל מחיים וק"ל והא דקאמרו התוס' הכי בלשון הקושיא דלעיל דאע"ג דאסר רחמנא טרפה אפי הכי אצטריך לאסור נבילה משום דטרפה מיחסרא היו יכולין לסתור זה מטעם דנבלה נמי כיון דמת אין לך חסרון גדול מזה כמו שהקשו התוס' לקמן ע"ב אלא דבלאו הכי דחי לה שפיר:

    Maharam on Chullin 37a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Chullin, daf 37, Amud Aleph, about 284 words in 11 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 11 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 118 words

      Opens “מַאי? כִּי מַהְנְיָא חִבַּת הַקֹּדֶשׁ לִפְסוּלָא דְּגוּפֵיהּ,…”

    2. Segment 248 words

      Opens “מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמְסוּכֶּנֶת, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן…”

    3. Segment 339 words

      Opens “אֶחָד בְּהֵמָה דַּקָּה וְאֶחָד בְּהֵמָה גַּסָּה, בְּהֵמָה…”

    4. Segment 423 words

      Opens “גְּמָ׳ מְסוּכֶּנֶת מִמַּאי דְּשַׁרְיָא? וּמִמַּאי תִּיסַּק אַדַּעְתִּין…”

    5. Segment 520 words

      Opens “מִדְּאָמַר רַחֲמָנָא נְבֵלָה לֹא תֹּאכֵל, מִכְּלָל דִּמְסוּכֶּנֶת…”

    6. Segment 629 words

      Opens “וְדִלְמָא הַיְינוּ נְבֵלָה הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת? לָא סָלְקָא…”

    7. Segment 715 words

      Opens “וְדִלְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: הַיְינוּ נְבֵלָה הַיְינוּ…”

    8. Segment 822 words

      Opens “אֶלָּא, מִדְּאָמַר רַחֲמָנָא טְרֵפָה לֹא תֹּאכַל –…”

    9. Segment 926 words

      Opens “וְדִלְמָא הַיְינוּ טְרֵפָה הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת, וְלַעֲבוֹר עָלָיו…”

    10. Segment 1012 words

      Opens “וְדִלְמָא הַיְינוּ נְבֵלָה, הַיְינוּ טְרֵפָה, הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת,…”

    11. Segment 1132 words

      Opens “אֶלָּא מֵהָכָא, ״וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה…”

    Sages named on this page

    • Rabban Shimon ben Gamliel [III] · Third Generation of Tannaim

      Rabban Shimon ben Gamliel III was a prominent Tanna, son of Rabban Gamliel of Yavneh and father of Rabbi Yehudah HaNasi.

      Source: Chullin 37a · Segment 2 — “…הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמְסוּכֶּנֶת, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַד…

    Original text

    מַאי? כִּי מַהְנְיָא חִבַּת הַקֹּדֶשׁ לִפְסוּלָא דְּגוּפֵיהּ, אֲבָל לְמִימְנֵא בֵּיהּ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי לָא, אוֹ דִּלְמָא לָא שְׁנָא? תֵּיקוּ.

    The Gemara asks: What is the resolution of the dilemma raised by Rabbi Shimon ben Lakish: When regard for sanctity is effective in rendering an item susceptible to impurity, is it only to disqualify that item itself, but to count the descending levels of first-degree impurity and second-degree impurity, it is not effective; or perhaps once it is rendered susceptible to impurity there is no difference whether it is rendered susceptible by means of regard for sanctity or by means of contact with liquids? The Gemara answers: The dilemma shall stand unresolved.

    מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמְסוּכֶּנֶת, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַד שֶׁתְּפַרְכֵּס בַּיָּד וּבָרֶגֶל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: דַּיָּהּ אִם זִינְּקָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה, וּלְמָחָר הִשְׁכִּים וּמָצָא כְּתָלִים מְלֵאִים דָּם – כְּשֵׁרָה, שֶׁזִּינְּקָה, וּכְמִדַּת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁתְּפַרְכֵּס אוֹ בַיָּד אוֹ בָרֶגֶל, אוֹ עַד שֶׁתְּכַשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבָהּ.

    MISHNA: In the case of one who slaughters an animal that is in danger of imminent death, Rabban Shimon ben Gamliel says: The slaughter is valid only in a case where after the slaughter it convulses with its foreleg and with its hind leg. Rabbi Eliezer says: It is sufficient if blood spurted from the neck. Rabbi Shimon says: In the case of one who slaughters at night and the next day he awoke and found walls full of blood, the slaughter is valid, as it is clear that the blood spurted, and this is in accordance with the rule of Rabbi Eliezer. And the Rabbis say: It is valid only in a case where it convulses with its foreleg or with its hind leg, or in a case where it wags its tail.

    אֶחָד בְּהֵמָה דַּקָּה וְאֶחָד בְּהֵמָה גַּסָּה, בְּהֵמָה דַּקָּה שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְלֹא הֶחְזִירָה – פְּסוּלָה, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא הוֹצָאַת נֶפֶשׁ בִּלְבָד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁהָיְתָה בְּחֶזְקַת מְסוּכֶּנֶת, אֲבָל אִם הָיְתָה בְּחֶזְקַת בְּרִיאָה, אֲפִילּוּ אֵין בָּהּ אֶחָד מִכׇּל הַסִּימָנִים הַלָּלוּ – כְּשֵׁרָה.

    This is the halakha with regard to both a small animal, e.g., a sheep, and a large animal, e.g., a cow, that is in danger of imminent death. The slaughter of a small animal that when being slaughtered extended its foreleg that was bent and did not restore it to the bent position is not valid, as extending the foreleg is only part of the natural course of removal of the animal’s soul from its body and not a convulsion indicating life. In what case is this statement said? It is in a case where the presumptive status of the animal was that it was in danger of imminent death. But if its presumptive status was that it was healthy, then even if there were none of these indicators, the slaughter is valid.

    גְּמָ׳ מְסוּכֶּנֶת מִמַּאי דְּשַׁרְיָא? וּמִמַּאי תִּיסַּק אַדַּעְתִּין דַּאֲסִירָא? דִּכְתִיב: ״זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ״, חַיָּה אֱכוֹל, וְשֶׁאֵינָהּ חַיָּה לֹא תֹּאכַל. וְהָא מְסוּכֶּנֶת אֵינָהּ חַיָּה?

    GEMARA: The Gemara asks: From where is it known that the flesh of an animal in danger of imminent death is permitted by means of slaughter? The Gemara responds with a question: And from where would it enter your mind that it is prohibited? The Gemara explains that one may have thought it is prohibited, as it is written: “These are the living beings [ haḥayya ] that you may eat among all the animals that are on the earth” (Leviticus 11:2). One might have thought that the verse is saying: Eat an animal that is fit to live [ ḥayya ], but do not eat an animal that is not fit to live. And this animal in danger of imminent death is not fit to live.

    מִדְּאָמַר רַחֲמָנָא נְבֵלָה לֹא תֹּאכֵל, מִכְּלָל דִּמְסוּכֶּנֶת שַׁרְיָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מְסוּכֶּנֶת אֲסִירָא – הַשְׁתָּא מֵחַיִּים אֲסִירָא, לְאַחַר מִיתָה מִיבְּעֵי?

    The fact that its meat is permitted is derived from the fact that the Merciful One states that you shall not eat an unslaughtered animal carcass, as it is written: “You shall not eat any unslaughtered carcass” (Deuteronomy 14:21); one learns by inference that eating the meat of an animal in danger of imminent death is permitted. As, if it enters your mind that eating the meat of an animal in danger of imminent death is prohibited, now if an animal is prohibited while alive, is it necessary to state that it is prohibited after death?

    וְדִלְמָא הַיְינוּ נְבֵלָה הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאׇכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ״, לְאַחַר מִיתָה הוּא דְּקַרְיַיהּ רַחֲמָנָא נְבֵלָה, מֵחַיִּים לָא אִקְּרַי נְבֵלָה.

    The Gemara rejects that proof. And that is not a legitimate inference, as perhaps the halakhic status of an unslaughtered carcass is the same as that of an animal in danger of imminent death, and the prohibition: “You shall not eat any unslaughtered carcass,” includes both. The Gemara answers: It would not enter your mind to say so, as it is written: “And if any animal of which you may eat dies, one who touches its carcass shall be impure until the evening” (Leviticus 11:39). This indicates that it is after death that the Merciful One calls the animal a carcass; while alive, the animal is not called a carcass.

    וְדִלְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: הַיְינוּ נְבֵלָה הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת, מֵחַיִּים – בַּעֲשֵׂה, לְאַחַר מִיתָה – בְּלָאו.

    The Gemara questions that understanding. And perhaps, actually I will say to you: The halakhic status of an unslaughtered carcass is the same as that of an animal in danger of imminent death, but if one slaughters the animal in danger of imminent death while alive, he would be in violation of a positive mitzva: “These are the living beings that you may eat” (Leviticus 11:2), whereas after its death, he would be in violation of a prohibition: “You shall not eat any unslaughtered carcass” (Deuteronomy 14:21).

    אֶלָּא, מִדְּאָמַר רַחֲמָנָא טְרֵפָה לֹא תֹּאכַל – מִכְּלָל דִּמְסוּכֶּנֶת שַׁרְיָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מְסוּכֶּנֶת אֲסִירָא, הַשְׁתָּא מְסוּכֶּנֶת דְּלָא מְחַסְּרָא אֲסִירָא, טְרֵפָה מִיבַּעְיָא?

    Rather, the fact that its meat is permitted is derived from the fact that the Merciful One states you shall not eat an animal with a wound that will cause it to die within twelve months [ tereifa ], as it is written: “And you shall not eat any animal that was mauled in the field [ tereifa ]” (Exodus 22:30). From here, one learns by inference that eating the meat of an animal in danger of imminent death is permitted. As, if it enters your mind that eating the meat of an animal in danger of imminent death is prohibited, now that an animal in danger of imminent death that is not lacking any limb is prohibited, is it necessary to state that a tereifa , an animal that was mauled and lacking body parts, is prohibited?

    וְדִלְמָא הַיְינוּ טְרֵפָה הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת, וְלַעֲבוֹר עָלָיו בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה! אִם כֵּן, נְבֵלָה דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? וּמָה מֵחַיִּים קָאֵי עֲלַהּ בְּלָאו וַעֲשֵׂה, לְאַחַר מִיתָה מִיבַּעְיָא?

    The Gemara rejects that proof. And that is not a legitimate inference, as perhaps the halakhic status of a tereifa that is lacking body parts is the same as that of an animal in danger of imminent death that is not lacking body parts, and both are included in the category of tereifa . This would render one who slaughters either to be in violation of both a positive mitzva: “These are the living beings that you may eat,” and a prohibition: “And you shall not eat any animal that was mauled in the field [ tereifa ].” The Gemara questions that understanding: If so, why do I need the prohibition that the Merciful One writes with regard to an unslaughtered carcass? If while an animal is alive one stands in violation of a prohibition and a positive mitzva, is it necessary to state that it is prohibited after death?

    וְדִלְמָא הַיְינוּ נְבֵלָה, הַיְינוּ טְרֵפָה, הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת, וְלַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין וַעֲשֵׂה!

    The Gemara objects: And that is not a legitimate question, as perhaps the halakhic status of an unslaughtered carcass is the same as a tereifa that is lacking body parts, and is the same as that of an animal in danger of imminent death that is not lacking body parts. Therefore, when the Torah writes the word “carcass,” it is the same as though it had written tereifa and the same as though it had written an animal in danger of imminent death. The Torah prohibits each, and the result will be that he will violate two prohibitions and a positive mitzva.

    אֶלָּא מֵהָכָא, ״וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכׇל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ״, וְאָמַר מָר: לְמַאי הִלְכְתָא אָמְרָה הַתּוֹרָה? יָבֹא אִיסּוּר נְבֵלָה וְיָחוּל עַל אִיסּוּר חֵלֶב, יָבֹא אִיסּוּר טְרֵפָה וְיָחוּל עַל אִיסּוּר חֵלֶב.

    Rather, the fact that the meat of an animal in danger of imminent death is permitted is derived from here: “And the fat of a carcass and the fat of a tereifa may be used for any purpose; but you shall not eat it” (Leviticus 7:24). And the Master says: In order to derive what halakha is this verse written? Would one imagine that because it is an unslaughtered carcass or a tereifa its fat would be permitted for consumption? The Torah states: Let the prohibition against eating an unslaughtered carcass come and take effect upon the prohibition against eating forbidden fat, which already exists. One who eats the forbidden fat of an unslaughtered carcass is liable for violation of both prohibitions. Likewise, the word “ tereifa ” in the verse teaches: Let the prohibition against eating a tereifa come and take effect upon the prohibition against eating forbidden fat, which already exists, so that one who eats the forbidden fat of a tereifa is liable for transgressing both prohibitions.