Chullin 14a

מתני' ביום הכפורים מתחייב כרת:

גמ' אסורה באכילה משום שחיטת שבת:

ליומא ואפילו בא לאכול בשר חי:

ונסבין חבריא בני הישיבה עלה על דעתם לומר דמתני' דפירשה רב דאסורה באכילה ליומא משום דקסבר מתני' רבי יהודה היא ודייק טעמא לקמן מדקתני שבת דומיא דיום הכפורים אלמא אסורה באכילה ליומא ס"ל לתנא דמתניתין:

הי רבי יהודה מאיזו משנת רבי יהודה שמע רב דאסורה באכילה ליומא:

את הדילועין התלושין:

ואת הנבלה אפילו מתה היום בשבת:

שאינה מן המוכן אתמול כשקדש היום לא היתה עומדת למאכל כלבים:

השוחט בשבת כו' אפילו במזיד בעי לאוקומי תימא אי במזיד היאך שחיטתו כשרה והא מומר לחלל שבתות אסור לאכול משחיטתו כדמוכח לעיל (חולין דף ה.) ועוד דבגמ' בעי לאוקומי במזיד ורבי מאיר ורבי מאיר אית ליה בפ' עד כמה (בכורות ל.) ובפ' זה בורר (סנהדרין דף כז.) דמומר לדבר אחד הוה מומר לכל התורה כולה וי"ל דהתם בפרהסיא והכא בצינעא ומיהו למאי דמוקי כרבי מאיר קשה ועוד י"ל דמשום פעם אחת לא חשיב מומר וכן משמע בפרק ב' לקמן (חולין דף לט.) דאמר השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים ר"ל אמר מותרת ופירש בקונטרס מותרת באכילה והתם גברא בר קטלא הוא כדאמרינן בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף סא.) דמודה ר"ל דבר קטלא הוא מידי דהוה אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף ועוד אמרינן לקמן בסוף פרק שני (חולין דף מא.) אפי' למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"מ עובד כוכבים אבל ישראל לצעורי בעלמא קא מכוין ופריך מב' אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה ומשני הכא במאי עסקינן בישראל מומר והשתא כיון דמומר הוא בלא שום אחד מכל אלו תיפוק ליה דפסול אבל אי בחדא זימנא לא איתסר שחיטתו ניחא:

אמר רב הונא דרש חייא בר רב משמיה כו' תימה דבכל דוכתי משמע דרב הונא היה גדול ממנו בפ' יש בערכין (ערכין דף טז:) דהוה מצער ליה רב הונא לחייא בר רב ובפ' הלוקח בהמה (בכורות דף כב.) דא"ל חייא בר רב לרב הונא רבי פרש את דבריך:

ונסבין חבריא למימר רבי יהודה היא אבל לרבנן שרי באכילה אפילו בו ביום וא"ת והא אין יכול למולחה בשבת וי"ל כגון שעבר ומלחה אי נמי בלא מליחה נמי שריא באומצא אע"ג דאיכא לאו בדם הנבלע באברים כדאמר בפרק דם שחיטה (כריתות דף כא:) ה"מ היכא דפירש לחוץ אבל כל זמן שלא פירש מותר כדמוכח בפ' כל הבשר (לקמן חולין דף קיא.) שהיו אוכלין כבד עד שלא נפלט דמו דחלטי ליה בחלא ואיהו שרי וחלייה דאי חלייה אסור איהו נמי אסור דכי היכי דפליט הדר בלע ואמר נמי התם ככר שחתך עליה בשר אסור לאוכלה אבל הבשר עצמו מותר ובפרק מפנין (שבת דף קכח.) גבי בשר תפל אסור לטלטלו אמרינן דבר אווזא שרי משום דחזי לאומצא ולקמן בשמעתין אמר השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא ומתוך כך נראה דבשר לצלי לא בעי מליחה כלל דדם האברים שלא פירש שרי וכן אומר ר"ת ולא מבעיא כשנצלה הבשר יפה ונפלט כל הדם מן הבשר דשרי אלא אפי' לא נצלה כ"כ מותר ואע"פ שנפלט מבפנים מצד זה לצד זה אינו אסור עד שיפרוש לחוץ כדאמרינן (כריתות דף כא) גבי ככר שחתך עליה בשר דאפי' מאן דאסר הככר שרי הבשר אע"פ שלא יצא דמו עדיין והא דאמרינן בפ' כל הבשר (לקמן חולין דף קיג.) גבי רב ששת דמלח גרמא גרמא תרי מ"ט לא משום דפריש מהאי ובלע האי חדא נמי פריש מהאי גיסא ובלע בהאי גיסא התם פריש לגמרי לחוץ מהאי גיסא קאמר והא דאמרינן בפ"ק דביצה (דף יא.) ושוין שמולחין עליו בשר לצלי לא משום דליתסר בלא מליחה אלא מנהג הוא למלוח בשר לצלי ובהקומץ רבה (מנחות דף כא.) דאמר מולחו והופכו וחוזר ומולחו גרסינן אמר רבה וכן לקדירה ולא גרסינן וכן לצלי:

מחתכין את הדילועין לפני הבהמה אומר ר"ת דמיירי כשנתלש מן המחובר בשבת דומיא דנבלה שנתנבלה בשבת וצ"ל לפירושו דאיירי' בענין שאין לאסור הדילועין לא משום שמא יעלה ויתלוש ולא משום דלהוי כגרוגרות וצימוקין דתרי טעמי איכא לאסור דבר הנלקט מן המחובר דבריש ביצה (דף ג.) אסרינן פירות הנושרין משום שמא יעלה ויתלוש ובריש אין צדין (ביצה דף כד:) גבי עובד כוכבים שהביא דורון לישראל אם יש מאותו מין במחובר אסור ופי' בקונטרס דאפילו רבי שמעון מודה דהוי כגרוגרות וצימוקין דמדלא לקטן מאתמול אקצינהו וכן נראה דבספק מוכן איירי כולה שמעתתא ואיירי הכא כגון שיש לו בהמה דהוי מוכן לבהמה אפילו במחובר והא דאמרינן בפ' כל כתבי (שבת דף קכב.) דלא יעמיד אדם בהמתו על גבי מוקצה פי' עשבים שנתלשו בשבת הא פירש בקונטרס התם כגון שהיו עומדין בחיבורן במקום שלא היתה הבהמה יכולה לבא שם אי נמי הכא איירי ביושב ומצפה מתי יתלשו ובהמה נמי איירי ביושב ומצפה שמא ישחטנה חש"ו ואחרים רואין אותם וכן צ"ל על כרחך דהא בריש המביא בביצה (דף ל:) מוכח דכל היכא דאין יושב ומצפה אית ליה לרבי שמעון מוקצה וליכא למיחש נמי שמא יתלוש אלא בפירות האילן שהם קלים להשיר ועוד דאדם מתאוה להם ושוכח וכן במשקה שמא יסחוט שקל לסחוט אבל בדבר דבעי מרא וחצינא לא וכן דגים שנצודו בי"ט דאסירי לא משום שמא יצוד אלא משום מוקצה כגרוגרות תדע דהא עובד כוכבים שמילא מים לבהמתו דסוף כל כתבי (שבת דף קכב.) ועשה כבש לירד בו לא אסרינן לישראל גזרה שמא יעשנו ומה שמדמה לקמן שמא ישחוט לשמא יסחוט אפרש לקמן בע"ה ועוד יש לפרש דאיירי בנתלשו מע"ש וכי תימא מאי למימרא קמ"ל דשרי למטרח באוכלא או לשוייה אוכלא לרב הונא כדאית ליה בפרק בתרא דשבת (דף קנה.) ולרב יהודה כדאית ליה והא דלא תנא ליה התם גבי פקיעי עמיר ואינך דלעיל משום דמילי דחיתוך תני בהדי הדדי:

אם לא היתה נבלה מע"ש גרסינן ולא גרסינן מעיו"ט כדמוכח בריש מס' ביצה (דף ב.) דקאמר גבי שבת סתם לן תנא כר"ש דתנן מחתכין את הדילועין כו' והא דקרי ליה מוכן לאדם לא שהיה ראוי לשוחטה אלא כלומר עומדת לאדם ואם תאמר בפ"ק דביצה (דף ו.) גבי אפרוח שנולד בי"ט רב אמר אסור וקאמר התם אמרו לו מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה שתיק רב ופריך אמאי שתיק רב לימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים ומשני השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דתנן אם לא היתה נבלה כו' מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם והשתא אמאי לא מפרש טעמא משום דהוי מוקצה מחמת איסור וכי תימא בעוף וטלה שראוי ליתנו חי לפני נץ וארי למה ליה לאוקמיה בכי האי גוונא לוקמה דאין ראוי להאכילו חי דהוי מוקצה מחמת איסור ומפרש ה"ר יוסף דממשנה יתירא דייק דכיון דתנא אסור למה ליה למתני תו לפי שאינו מן המוכן אלא משמע דאי ליכא טעמא דמוקצה מחמת איסור כגון בדבר שראוי להאכילו חי או בי"ט אסור מטעם שאינו מוכן ועומד למה שהיה עומד בתחלה:

בהמה לרבי יהודה בי"ט היכי שחטינן משמע דקסבר אביי דסתמא לאכילה עומדת וגבי תרנגולת אמר אביי בריש ביצה (דף ד.) דעומדת לאכילה ועומדת לגדל ביצים:

מדתניא הלוקח יין לא גרסינן דתנן דבמשנה לא תני אלא מילתיה דרבי מאיר וכולה ברירה מפורש בפרק כל הגט (גיטין דף כה.) ובמרובה (ב"ק דף סט:) ובפרק בכל מערבין (עירובין דף לו:):

מתניתין השוחט בשבת וביום הכפורים אף על פי שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ואם תאמר והא קיימא לן דמומר לחלל שבתות בפרהסיא הוי מומר לכל התורה כולה, ושחיטתו נבלה, וכדתניא (לעיל חולין ה, א) חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא, ואסיקנא לעיל הכי קתני חוץ מן המומר לנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא. פירשו בעלי תוס' ז"ל דבפעם אחת לא הוי מומר לפסול אותה שחיטה, ומנא תימרא מדתנן לקמן (חולין פא, ב) השוחט ונמצא טריפה והשוחט לע"ז רבי שמעון פוטר וחכמים מחייבין, וקאמר עלה בגמרא אמר ריש לקיש לא שנו אלא ששחט ראשון לע"ז ושני לשלחנו וכו', ואמר ליה רבי יוחנן זו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, אלא פעמים שאפילו שוחט ראשון לשלחנו ושני לע"ז חייב, והיכי דמי כגון דאתרו ביה באותו ואת בנו ולא אתרו ביה משום ע"ז, והלכך לרבנן דסברי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה חייב שני, ואיכא למידק והלא שחיטת מומר היא, ואמאי מחייבי רבנן, דהא לאו שחיטה כלל הוא, אלא נחירה בעלמא, דלא מיקרי שחיטה שאינה ראויה אלא בששחט ישראל ודבר אחר גורם לה להפסל. אלא ודאי משמע שאין שם מומר עליו אלא מאותה שחיטה ואילך. ולי נראה דהכא אין צריך לכל זה, למסקנא, דהא אוקימנא לה בגמרא למתניתין בשוגג, ורבי יהודה דמבשל היא ואף על פי שמתחייב בנפשו קתני. הכי קאמר אף על גב דאלו מזיד מתחייב בנפשו הכא בשוגג שחיטתו כשרה, וכיון שכן לאו מומר הוא אלא אנוס, וישראל מעליא הוא אף על פי ששחט במקום רואין ובפרהסיא.

מחתכין את הדלועין לפני הבהמה פירש רש"י ז"ל (שדלועין) [בדלועין] התלושין היום. וקשה לפירושו, דהא משמע בפרק קמא דביצה (ג, א) דפירות הנושרין לכולי עלמא אסורין גזירה שמא יעלה ויתלוש, ולכולי עלמא מחתכין אותן לפני הבהמה, דגרסינן התם אמר רבי יוסף היינו טעמא דביצה גזירה משום פירות הנושרין, והוינן בה פירות הנושרין טעמא מאי שמא יעלה ויתלוש, היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזר גזירה לגזירה, ומדפריך ליה הכי שמע מינה דרב יוסף אפילו כר"ש אמרה לשמעתיה, דאילו לרבי יהודה פירות הנושרין לאו משום גזירה שמא יעלה ויתלוש אסורין אלא משום מוקצה, כדמקשינן בפסחים (נו, ב) גבי של בין הכיפין והא מוקצות נינהו, אלא ודאי משמע דר"ש אית ליה נמי איסור פירות הנושרין משום גזירה שמא יעלה ויתלוש. אלא נראה לפרש בדלועין שנתלשו מאתמול, והא קא משמע לן דמטרח באוכלה טרחי', ואי נמי דשווי אוכל' משוי' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בפרק בתרא דשבת (קנה, ב) והא דאמר רב פפא במסכת ביצה (כד, ב) הילכתא נכרי שהביא דורן לישראל אם יש מאותו המין במחובר לקרקע אסורין ולערב בכדי שיעשו, לר"ש דלית ליה מוקצה הוי טעמא משום גזירה שמא יעלה ויתלוש, אי נמי איכא למימר דבמוקצה דמחובר אף ר"ש מודה בו, והכי משמע טפי, דכולה שמעתא דפרק אין צדין דמייתי עלה הא דרב פפא בספק מוכן מיירי דעלמא משום מוקצה הוא, ובפירות הנושרין תרתי אית בהו, מוקצה וגזירה שמא יעלה ויתלוש, וכן כתב רש"י ז"ל שם בפרק אין צדין דר"ש מודה במוקצה מחמת מחובר דמדלא ליקטן מערב שבת אקצינהו מדעתיה ואינו יושב ומצפה אימתי יתלשו, והוי להו כגרוגרות וצמוקים, וכן דעת רבותי הצרפתים ז"ל. ואם תאמר אם כן מאי קא נסיב לה תלמודא בריש פרק קמא דביצה (ג, א) טעמא דפירות הנושרין משום גזירה שמא יעלה ויתלוש, ותקשי ליה היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה, הא משום מוקצה הוא וליכא אלא חדא גזירה. תירץ הרב נ"ר ז"ל משום דקא סבר דאי ליכא בפירות הנושרין אלא משום מוקצה, א"א דגזרינן ביצה משום לתייהו דשאינן מוקצה אטו מוקצה לא גזרינן, והכי קא פריך אף כשתמצא לדמותה לפירות הנושרין ולרבות איסור בפירות הנושרין מאי איכא למימר דאית בהו גזירה שמא יעלה ויתלוש, אפילו הכי אין טעם האיסור מספיק לאסור ביצה שנולדה, דהיא גופה גזירה ואנן נגזור גזירה לגזירה, אלא שיש לעיין בדברי רש"י ז"ל ששם פירש דמודה ר"ש במוקצה דמחובר, וכאן פירש דלועין שנתלשו בו ביום ורחוק הוא להפריש בין פירות האילן לדלועין.

ואת הנבלה לפני הכלבים אפילו נתנבלה בו ביום, ומנא תימרא מדקתני סיפא ר"י אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה, אלמא שמעינן לתנא קמא דשרי אפילו נתנבלה בו ביום, ואוקימנא להא סתמא בריש ביצה כר"ש דלית ליה מוקצה, ובמסכת ביצה (כז, ב) פליגי אמוראי בדר"ש, דמר בר אמימר משמיה דרבא אמר מודה היה ר"ש בבעלי חיים שמתו שאסורין, ומר [בריה ד]רב יוסף משמיה דרבא אמר חלוק היה ר"ש אף בבעלי חיים, ולמר מר אמימר דאסר, מוקי הא בנבלה דמסוכנת מערב שבת דדעתיה עליה מאתמול לחתכה לפני כלבים היום, ולמר רב יוסף דשרי, מיירי הא דנבלה אף בבריאה מערב שבת דקסבר מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים, ולא תקשי ליה למר רב יוסף הא דתניא בשבת (מד, א) אבל כוס וקערה ועששית לא יזיזם ממקומן, ומוקי' לה בפרק כירה (שבת מו, ב) אפילו לר"ש, דשאני התם דדחינהו בידים ובשעת דחיתו לא היה יושב ומצפה לכבייתן, ואף על גב דלית ליה לר"ש מוקצה מחמת איסור, ואף על גב דדחייא בידים, כגון נר שהדליקו בה באותו שבת, כדאיתא בשילהי מסכת שבת (קנז, א) שאני כוס ועששיית דמתוך גדלן אינו יושב ומצפה לכבייתן, אבל נר תמיד מצפה אימתי יכבה ויטלטלנו.

א"ל אביי מי דמי התם מעיקרא מוכן לאדם השתא מוכן לכלבים, הכא מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לאדם. ומוכן לאדם דקאמר לא שראוי לשחיטה קאמר, אלא לומר דמעיקרא עומדת לאכילת אדם והשתא ראויה לאכילת אדם. ואם תאמר מכל מקום כיון דאית ליה מוקצה לרבי יהודה, היאך אפשר לומר דלית ליה האי מוקצה, שהרי על כרחין בשבת זו לא היתה מוכנת לאדם כיון דאיסור שחיטה רכיב עליה. פירוש רבינו נ"ר ז"ל דסבירא ליה לאביי דאין מוקצה אלא מה שמקצה האדם מדעתו, והקצאת בהמה בחייה אינה באה מדעת האדם, אלא דאריא דאיסורא רכיב עלה, וכיון שנשחטה הותרה, וכדדחי אביי לקמן (חולין סו, א) גבי נר שהדליקו בו באותה שבת שאני התם דדחייה בידים.

אי הכי בהמה לר"י היכי שחטיה קשה ודלמא כגון שזימנה מערב יו"ט. ונראה לי דהכי קאמר בהמה שלא זימנה מערב יו"ט היכי שחטיחה, ושמעינן ליה לר"י דשרי במסכת ביצה (טו, א) דתנן אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתות, וההיא רבי יהודה היא, דאלו לר"ש אף המדבריות שוחטין, וכדאיתא בשלהי מסכת שבת (קנז, א).

דתנן הלוקח יין מבין הכותים משנה היא בדמאי (פרק ז, משנה ד) לא מסיים בה דברי רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ור"ש אוסרין, ואורחא דתלמודא הוא, דכל ברייתא דאית ליה עיקר במשנה אמרינן עלה דתנן, ומהכא משמע דרבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון סבירא להו גירי אמת הן. ואיכא למידק דבמנחות (סו, ב) פרק רבי ישמעאל סברי דכותים גירי אריות הן, דתנן התם תורמין משל ישראל על של ישראל ומשל כותים על של ישראל וכו' ומשל כל על של כל דברי רבי מאיר, ר"י ור"י ור"ש אומרים תורמין משל ישראל על של ישראל ומשל גוים על של כותים ומשל כותים על של גוים אבל לא משל ישראל על של נכרים ושל כותים ולא משל נכרים ושל כותים על של ישראל, משום דמירוח הנכרי פוטר, (דלמא) [דאלמא] גירי אריות הן, ואם כן יינן יין נסך ופירותיהן אין צריך לעשר, ואין לומר דלדידהו ודאי גירי אריות נינהו, ולטעמא דרבי מאיר קא אמרי ליה לדידן גירי אריות נינהו ויינן יין נסך ופירותיהן פטורין מן המעשרות, אלא לדידך דחשבת להו גירי אמת ובני עשורי נינהו לית לך שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע, אי נמי יש לומר דלאו משום כותים נחלקו עליו, אלא משום דמיהא נפקא לעם הארץ. והא דנקט כותים ולא נקט עם הארץ, לפי שבא ללמדנו דכותים חשודין אף אתרומה גדולה מה שאין כן בעם הארץ כדאמרינן (יומא ט, א) שלח בכל גבול ישראל ומצא שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד, אבל כותים חשודין על הכל. ואי קשיא לך הא דאמרינן בברכות הני כותאי עשירי מעשרי כראוי דבמאי דכתיב באורייתא מיזהר זהירי. ויש לומר דודאי מאי דאכלי אינהו מעשרי שפיר, אבל למכור לאחרים אינו חושש לעשר, דלית להו לפני עור לא תתן מכשול כדאמרינן לעיל (חולין ד, א) בריש פרקין.

הא דאמרינן אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש וכו' מיחל ושותה מיד קשה לי דהא בעי למימר לצפונו או לדרומו, כדתנן בפרק ג' דתרומות (מ"ה) האומר תרומת כרי זה בתוכו ומעשרותיו בתוכו ותרומת מעשר זה בתוכו, ר"ש אומר קרא שם וחכמים אומרים עד שיאמר לצפונו או לדרומו, אלמא בעי למימר לצפונו או לדרומו, והכי קאמר מה שאני עתיד להפריש, ועוד דבמדת הלח אפילו לצפונו או לדרומו לא מהני', דהא משקה מעורב הוא, וכדתנן במסכת תרומות (??) [וכדתניא בתוספתא: דמאי פ"ח הלכה י"א] קרא לה שם מפיה לא ישתה משוליה משוליה לא ישתה מפיה. וכתב הרמב"ן ז"ל בשם גאון ז"ל דלמאן דאמר יש ברירה באומר שאני עתיד להפריש מהני, דכשהוא מפרישו הוברר הדבר למפרע שעל מה שהפריש חל המעשר, ושיריה ניכרין הן למפרע, אף על פי שלא היו ניכרין בשעת קריאה ובשעת שתיה, והא דבעינן לצפונו או לדרומו בקורא לה שם מעתה, וכדתנן במסכת דמאי (פ"ז ה"א) המזמין את חבירו והוא אינו מאמינו על המעשרות אומר מערב שבת מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר וכו', מזגו לו את הכוס אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו, וזה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו, ומעשר שני בפיו, ומחולל על המעות, וגרס בירושלמי (ה"ב) עלה דההיא אם באומר מכבר משקה מעורב הוא, ואם באומר לכשישתה למפרע טבל שתה, אלא (כן) [כי] אנן קיימין באומר מכבר לכשישתה. ומיהו לכאורה בעירובין (לו, ב) לא משמע הכין, דגרסינן התם בפרק בכל מערבין גמרא מתנה אדם על עירובו דתניא (שם לז, ב) הריני מערב לשבתות של כל השנה כולה רציתי אלך לא רציתי לא אלך רצה מבעוד יום עירובו עירוב משחשכה ר"ש אומר עירובו עירוב וחכמים אומרים אין עירובו עירוב, קשיא דר"ש אדר"ש, כלומר דאסר גבי נוד דאלמא לית ליה ברירה, ופרקינן אמר רבא התם היינו טעמא דבעינן שיריה ניכרין, כלומר לעולם אית ליה לר"ש ברירה, והתם גבי נוד היינו טעמא דאסר, משום דבעינן שיריה ניכרין בשעת קריאת שם ובשעת שתייה, ואקשינן עליה אביי (והתניא) [והתנן] (תרומות פ"ג מ"ה) תרומת הכרי הזה בתוכו ומעשרותיו בתוכו ותרומת מעשר בתוכו ר"ש אומר קרא השם, ופרקינן שאני התם דאיכא סביביו, אלמא משמע דאפילו למאן דאית ליה ברירה בעלמא גבי נוד לא קריא ליה שיריה ניכרין, כיון דאין ניכרין בשעת קריאה ובשעת שתייה, וא"ל דמסקנא בהכי סלקא דאמרינן התם ואי בעית אימא כדקתני טעמא א"ל לר"מ אי אתה מודה שמא יבקע הנוד, כלומר אי איכא מאן דאית ליה ברירה שיריה ניכרין למפרע, וכשמפרש למחר מן הדין מתוקן [מה ש]שתה למפרע, אלא דלכתחלה אסור לעשות כן, גזירה שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע, דהא לא איתבררא ליה התרומה מיניה ואפילו לבסוף [ד]לאו לכלל תרומה אתיא.

המשנה הרביעית והכונה בה להשלים ביאור מה שהתחיל בשלפניה בענין באיזה זמן שוחטין ואמר על זה השוחט בשבת וביום הכפורים אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה אמר הר"מ פי' אמרו השוחט בשבת אם היה שוגג ולפיכך שחיטתו כשרה ומה שאמר אע"פ שמתחייב בנפשו כך סדר התלמוד אע"פ שבמזיד מתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשרה הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטה ואם שחט אחר כן שחיטה שנייה שיהיה אסור דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מן הוושט והגרגרת ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הרי זה פסול ודע שזה שישחוט בשבת בשוגג שאמרו שמותר באכילה אין מותר עד מוצאי שבת אבל השוחט לחולה בשבת מותר לו לאכל ממנו חי בשבת אבל מן המבושל לחולה בשבת אינו מותר לבריא לאכל ממנו אלא למוצאי שבת כמו שהתבאר בשביעית:

אמר המאירי השוחט בשבת וביום הכפרים אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה בדיעבד משנה זו לא התבאר ענינה כל הצורך ובגמרא פרשוה בששחט בשוגג ואע"פ שנאמר עליה שנתחייב בנפשו פי' הדברים אע"פ שאם עשה כן במזיד מתחייב בנפשו שחיטתו כשרה והכריח דבר זה מפני שמתוך שאמר שחיטתו כשרה אלמא אף לשוחט ואלו שחטה במזיד אסורה לשוחט לעולם ואע"פ שמתפרשת בשוגג אסורה היא ליומה כר' יהודה שסובר בזו קנסינן שוגג אטו מזיד והוא ששנה שחיטת שבת בדמיון שחיטת יום הכפרי' שהרי יום הכפרים אסור לאכול בו ביום נמצא שענין המשנה על דרך פסק כך הוא השוחט בשבת וביום הכפרים שלא לצורך חולה בשוגג אע"פ שאלו עשה כן במזיד מתחייב בנפשו שחיטתו כשרה בין לו בין לאחרים לערב בכדי שיעשו ומ"מ אסורה ליומה בין לו בין לאחרים וכן הלכה ויש מי שאומר שמותרת לערב מיד שלא נאמר דין שהיית בכדי שיעשו אלא בדבר הנעשה על ידי גוי שהדבר קל בעיני ישראל ואינו מדקדק שלא לומר לו לך והבא לי וכן באיסור קל הנעשה אף על ידי ישראל כמה שאמרו במקום אחר באשה שמלאה קדרה עששית ותורמוסין מערב שבת לאוכלן למוצאי שבת אבל באיסור חמור הנעשה על ידי ישראל אין הדבר מצוי לחטוא ומותר לערב מיד:

וזהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה להשלמת ענין זה עם שאר דברים שנתגלגלו בהם אלו הם שחט בשבת במזיד שלא לצורך חולה אם עשה כן בפרהסיא שחיטתו פסולה ונבלה לדעת קצת כדין מה שנתבאר במחלל שבתות בפרהסיא ואם עשה כן בצנעא שאינו משומד עליה אסורה לשוחט עצמו לעולם ולאחרים מותרת לערב בכדי שיעשו וגדולי הדור מתירין אף מיד על הדרך שביארנו:

בתוספות כתבו שבשחיטה ראשונה אף בשוחט בפרהסיא כן שלא נקרא משומד גמור בשחיטה ראשונה שאינה לשחיטה ליעשות עליה משומד אלא בסוף ר"ל גמר השחיטה והילכך הראשונה כשרה וממנה ואילך פסולה ואם כן זו שאמרו במזיד מותרת לאחרים פירושה אף בפרהסיא בשחיטה ראשונה ומביאים ראיה ממה שאמרו בפרק אותו ואת בנו השוחט לע"ז ר' שמעון פוטר משום אותו ואת בנו ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה וחכמים מחייבין ואמרו עליה לא שאנו שחכמים מחייבים אלא ששחט ראשון לע"ז ושני לשלחנו אבל ראשון לשלחנו ושני לע"ז פטור דהא חיוב ע"ז ואותו ואת בנו באין כאחד וקם ליה בדרבה מניה ואי לא אתרו ביה לע"ז חייב משום אותו ואת בנו והלא כמשומד לכל התורה הוא ושחיטת נכרי היא אלא אינו נעשה משומד גמור בראשונה והוא הדין לחלול שבת בפרהסיא וכמה קשים דברים אלו לפרש שהרי בהדיא אמרו היתה בהמת חברו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה והשוחט לשם הרים שחיטתו פסולה וודאי בראשונה קאמר וההיא דאותו ואת בנו מ"מ יש לתרץ בה דהואיל ושחיטת ישראל משומד היא לא יצאה מכלל שחיטה שאינה ראויה וכל שכן לדעת האומרים ששחיטת משומד לע"ז מטהרת מידי נבלה ואחר שכן ודאי זו שאמרו במזיד מותרת לאחרים דוקא בצנעא או שמא אף בפרהסיא אלא שאינו עושה כן דרך חלול שבת אלא שמזיד בהוראה לדון בחולה מי שאינו חולה של סכנה וכיוצא בזה כך נראה לי ועקר לא סוף דבר במה שאסרנו שחיטות אלו ליומן בששחט דבר שהיה מוקצה בין השמשות כגון שלא היה לו חולה בין השמשות כלל שתהא דעתו עליה מאתמל אלא אף אם היה לו חולה בין השמשות שהוכנה בהמה זו על ידו הואיל והבריא משקדש היום והוא שוחט אחר שהבריא אסור כדין מה שביארנו:

היה לו חולה בין השמשות ועדין הוא חולה בשבת ושחט לו מותר לבריא בו ביום הן לשוחט הן לאחר שהרי בהיתר גמור נשחטה ולשמא ירבה בשבילו אין לחוש ששחיטה לאחד שחיטה למאה אלא שאין בריא אוכל ממנה אלא באומצא ר"ל בשר חי בלא בשול ובלא מליחה שהמליחה אסורה בשבת ולאיסור דם אינו צריך לחוש שהדם הנבלע באיברים מותר אא"כ יש שם ורידים מלאים דם שאין עקר מליחה אלא בבשול שמא יתן הבשר במים קודם שיהו רותחים והדם נפלט במים פושרין ומ"מ היו נוהגים לאכלה בחומץ כדי לעכב את הדם ומכל וכל עד שמתוך כך מפרשי' באומצא כן ויש מי שאוסר לכבשה בחומץ בשבת ומפרשים באומצא כמו שביארנו ומצד מה שאמרו כבוש כמבושל ויש אוסרים לאכול בלא מליחה מפני שכשהוא כוסס הבשר בשניו הדם פורש ונשאר בפיו וכן אוסרין מליחה וכבישה בחומץ בשבת וזה שאמרו מותר לבריא באומצא פירושו שאם עשאוה לחולה באומצא מותר לבריא ור"ל כבישה בחומץ ואין חוששין שמא ירבה בשבילו שמאחר שהוא דבר שאינו מצוי כבשול גמור לא גזרו ביה רבנן או שמא הואיל ואיסור כבישה אינו אלא מדרבנן וכמו שאמרו כובשין כבשים במועד אף שלא לצורך המועד לא גזרו בו ויש מפרשים אותה בסמוך לעצם שאין בו דם ואיני יודע מהיכן בא להם לא היה זה חולה בין השמשות וחלה בשבת ושחט לו יש מי שאוסר לבריא בו ביום מטעם מוקצה ואע"פ שאין מוקצה מחמת הכנה בשבת ומוקצה מחמת איסור אין כאן שהרי בהיתר היא נשחטת הם אומרים שמודה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו ואין הדברים נראין כמו שפסקנו במסכת ביצה והילכך אף בזו מותרת לבריא בו ביום:

המבשל בשבת שלא לצורך חולה אף דבר המוכן מבעוד יום בשוגג דינו כדין שוחט ואסורה ביומה בין לו ובין לאחרים כר' יהודה ויש פוסקים להתירה אף בו ביום ואף לשוחט עצמו כר' מאיר אלא שהרבה סוגיות מצינו כר' יהודה כמו שביארנו בשלישי של שבת ולערב מותרת בין לו בין לאחרים בכדי שיעשו ויש אומרים מיד ובמזיד אסורה לו לעולם ומותר לאחרים לערב ואין צריך לומר שכן במבשל דבר המוקצה וכן הדין במי שבשל לחולה שהיה חולה מבעוד יום והבריא בשבת אם שחט לו אחר שהבריא אע"פ שאין כאן מוקצה ואם בשל לחולה שהיה חולה בין השמשות והוא חולה עדיין אסור לבריא בו ביום אף בדבר המוכן שמא ירבה בשבילו ולערב מותר אף למבשל ואף מיד:

קצץ לו דלעת הואיל והיתה מחוברת בין השמשות אסורה ביומה לכל אדם משום מוקצה ולערב בכדי שיעשו ויש אומרים מיד וכן הדין שכל שנעשה בהיתר אין צריך בשש:

מחתכין את הדלועין התלושין לפני הבהמה בשבת אע"פ שנתלשו בשבת על ידי גוי או על ידי איזו סבה וכן מחתכין את הנבלה לפני הכלבים אע"פ שנתנבלה בשבת אע"פ שלא היה דעתו של אדם על אלו מערב שבת שאין איסור מוקצה מחמת הכנה בשבת ומוקצה מחמת איסור שחיטה ותלישה אין כאן שהרי אף כשהבהמה חיה ראויה לכלבים אלו נתנוה לו וכן בדלועים המחוברים הרי היה יכול להעביר בהמתו על המחובר וביום טוב מיהא אסורים מחמת מוקצה של הכנה ויש חולקין בזה בקצת דברים וכבר כתבנו הענין במסכת יום טוב פרק ראשון:

בד"ה אם לא היתה נבילה כו' אמאי לא מפרש טעמא משום דהוה מוקצה מחמת איסור כו' עכ"ל ובשמעתין דקאמר מי דמי התם כו' הכא מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לאדם אע"ג דמ"מ הוי מוקצה מחמת איסור דרך דחייה קאמר הכי דילמא לית לי' לר' יהודה הכא מוקצה מחמת איסור כדדחי לה נמי לקמן שאני התם דהוא דחי לה בידים וטעמא דר"י בהך דנבילה משום דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים שאינו מוכן ועומד למה שהיה עומד בתחילה וק"ל:

בגמ' א"ל אביי מי דמי התם מעיקרא מוכן לאדם וכו' הכא מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לאדם. ואע"ג דמוקצה מחמת איסור הוא דהא אסור למשחטיה בשבת השתא ס"ד דמוקצה מחמת איסור לא מיתסר ועיין בסמוך בסוף דף זה ע"ב בגמרא ובתוספות:

בתוס' ד"ה השוחט בשבת וכו' וי"ל דהתם בפרהסיא וכו' ור"ל הא דאמרינן לעיל דמומר לחלל שבתות אסור לאכול משחיטתו איירי שמחלל בפרהסיא כדאיתא לעיל (חולין דף ה') בהדיא אבל ההיא דר"מ משמע דאינו מחלק אלא סתמא קאמר דמומר לדבר אחד הוה מומר לכל התורה:

ד"ה מחתכין את הדלועין וכו' ובהמה נמי איירי ביושב ומצפה וכו' והא דקאמר גמרא אלמא כיון דלא איתקן מאתמול וכו' היינו משום דלא היה יושב ומצפה אלא שמא ישחטנה ויאכלנה ולא שיהא נבלה לכלבים:

תוס' ד"ה השוחט וכו' ור"מ אית ליה וכו' עי' תשובת מהרי"ק שורש קס:

ד"ה ונסכין וכו' אבל כל זמן שלא פירש עי' תוי"ט פי"א מ"ז דמנחות ד"ה אוכלים:

בא"ד והא דאמרי' כו' גבי רב ששת דמלח גרמא גרמא תמיה לי כיון דדנין דבלע מהאי גיסא ולא יצא ע"י מליחה מה בכך דהוי עתה דם שלא פירש מ"מ איך מבשלין אותו דאז יהיה פרוש וצ"ע: