Talmud Builders

    Commentary page

    Chullin 130b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Chullin 130b

    Chullin 130b. The full printed text of this folio side — 14 numbered segments, about 301 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    קא מעייל חולין לעזרה מידי דלא איתעביד ביה צורך גבוה:

    המזיק מתנות כהונה קודם שנתנן לכהן השליכם לאור או לים:

    דכתיב בהו זה דמשמע בעודן קיימות חייב ליתנן אבל אינן קיימות לא חייב הכתוב בהן תשלומין:

    שאין לו תובעים אין לו בעלים שיוכלו לתובעו בדין שהוא יכול לומר לו לכהן אחר אני נותנן ולא לך:

    משפט מלמד שהמתנות דין דיינין נזקקין להן להוציאן בדיינין. אלמא כהן ראשון התובען מוציאן מידו וקשיא לרב חסדא דאמר דמתנות כהונה ממון שאין לו תובעין הוא:

    לחולקן בדיינין דיינין אומרים לו לישראל לזה תן המתנות שהוא חבר ואל תתן לזה שהוא עם הארץ:

    ויאמר לעם ביהושפט כתיב בדברי הימים. סיפיה דקרא למען יחזקו בתורת ה':

    מנת חלק כהונה:

    13 more comments on this page.

    Rashi on Chullin 130b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    אי אגואי הא קא מעייל חולין בעזרה משום דכל חולין מדאורייתא אסור להביא בעזרה וכן אמר בהמוכר את הספינה (ב"ב דף פא:) גבי בכורים ולא מסתבר דהתם אגוזלות דמייתי בהדייהו קפיד דאפשר דמתני עלייהו ומביאם נדבה וכן בפ' התודה (מנחות דף פ:) גבי תודה שנתערבה בתמורות קאמר ולייתי לחם כו' הא קא מכניס חולין לעזרה ומדקאמר שאין לה תקנה ש"מ הוי מדאורייתא ותימה דבפ' כל התדיר (זבחים דף צ:) אמרינן ובכולן הכהנים רשאים לשנות באכילתן ולאוכלן צלויין שלוקין ומבושלים ולתת לתוכן תבלין של חולין ואמר בהקומץ רבה (מנחות דף כא:) יאכלוה שיאכלו עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת על השובע ונראה דדוקא חזה ושוק וכן בכורים דדרך קדושה מייתי להו דעביד בהו תנופה וכן לחם לצורך תודה שהוא הכשר קרבן יש קפידא טפי בהבאתה בעזרה שלא לצורך:

    ואב"א משום דהוי ליה ממון שאין לו תובעין ולהאי לישנא אייתר וזה יהיה לכדאמר לקמן בסמוך שמתנות דין ואין חזה ושוק דין וללישנא קמא איכא למימר דתרתי שמע מינה ודריש בסמוך מדכתביה אצל משפט דמשמע זה משפט וזה אין משפט ואיכא בין הני תרי לישני דלהאי לישנא דאין לו תובעין נהי דאין יכול לתובעו בדיינין בדיני שמים מיהא מיחייב וללישנא קמא דדריש ליה מוזה אפילו בדיני שמים נמי לא מיחייב:

    מנין שאין נותנין מתנות לכהן ע"ה כו' היינו דווקא כשיש כהן חבר אבל אי ליכא כהן חבר אלא ע"ה יתנו לו ואל ימתין עד שיזדמן לו חבר כדתנן במסכת חלה (פ"ד מ"ט) אלו נותנין לכל מי שירצה החרמים והבכורות ופדיון הבן ופטר חמור והזרוע והלחיים והקבה וראשית הגז כו' ואין לפרש לכל כהן בין לאנשי משמר בין לשאר כהנים דהא בירושלמי בפרק שתי נשים קאמר דיש מהן ניתנין לכל כהן ויש מהן ניתנין לאנשי משמר א"כ ע"כ לכל כהן דקאמר היינו בין כהן חבר בין כהן ע"ה והיינו היכא דליכא חבר או איכא ואין רוצה לקבל כדפרישית בריש כל הבשר (לעיל חולין דף קד:) אבל אין לתרץ דרבי שמואל בר נחמני דהכא כרבי יהודה דגרסינן בירושלמי ר' יהודה אומר אין נותנין אותה אלא לחבר דהתם אבכורים קאי כדאמר התם לעיל מינה רבי אדא אוסר בבכורים:

    וכשיחזור לביתו ישלם ללישנא בתרא דקאמר משום דהוי ממון שאין לו תובעין פריך שפיר דישלם משמע שיכול להוציאו בדיינין וללישנא קמא נמי דפטר משום דכתיב זה פרכינן דכיון דבמתנות פטור משום דכתיב זה מסברא אין לנו לחלק בין מתנות ללקט שכחה ופאה ולקמן בפרקין (חולין דף קלד.) פריך מספק לקט דחייב משום עני ורש הצדיקו להא דאמר אין ספק מתנות לכהן:

    אמר רבא גרס ולא גרסינן אמר ליה רבא דהוה משמע דלרב חסדא דבר ואם כן מאי קאמר לבסוף מדת חסידות שנו כאן הלא כבר שמע התירוץ ולמה חזר ואמר רב חסדא אלא רבא שמע בבית המדרש הקשיא והתירוץ בשם רב חסדא ארישא והשיב להם דארישא לא שייך לשנויי ולא לאותיב מיניה אלא מסיפא הוקשה לרב חסדא ועל זה תירץ רב חסדא וי"ס שכתוב בהן ואמר רב חסדא בוי"ו בסוף מילתיה דרבא וכן משמע דאי לרב חסדא הוה מדבר לא היה אומר ואת אמרת אלא ומר אמר מדת חסידות שנו כאן:

    תנא תני ישלם ואת אמרת כו' וא"ת והאמר בפרק קמא דב"ק (דף ז.) א"ל אביי מי כתיב ישולם ישלם כתיב מדעתו ואמר נמי פרק הפועלים (ב"מ דף צא.) גבי חוסם פי פרה ודש בה לוקה ומשלם ארבעה קבין לפרה כו' ובעי למימר משלם לצאת ידי שמים וללישנא קמא דלעיל דפטור אפילו לצאת ידי שמים פריך שפיר ומיהו לההוא לישנא נמי דאין לו תובעין דחייב לצאת ידי שמים איכא למימר דהיינו דוקא במזיק מתנות כהונה או אכלן שלקחן באיסור אבל הכא שלקחן בהיתר שהיה אז עני אפילו לצאת ידי שמים לא מחייב להכי פריך שפיר ואת אמרת מדת חסידות שנו כאן ולא מחייב אפילו לצאת ידי שמים ומיהו בסמוך קשה דקאמר טעמא דעני הא עשיר חייב ומאי קשיא אימא עני פטור אפילו מלצאת ידי שמים אבל עשיר חייב ומפר"ת דה"ק תנא תני ישלם לרבי אליעזר ורבנן פליגי עליה ואת אמרת מדת חסידות כו' דעל מדת חסידות לא הוי פליגי רבנן:

    אין לך בהן אלא משעת הרמה ואם תאמר והא קרא לאו לאחר הרמה איירי אלא בעתיד ליתרם דמפקינן מיניה בפרק [אלו] הנשרפים (סנהדרין דף פג.) דטבל במיתה חלול חלול מתרומה דדריש לא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו בעתידים ליתרם הכתוב מדבר ויש לומר דהכא דריש מדסמך ירימו אצל לה' לומר לך שאין לגבוה בהן אלא משעת הרמה אי נמי משום דקאי אקרא דסמיך ליה ואיש כי יאכל קודש דאיירי לאחר הרמה:

    Tosafot on Chullin 130b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    הזרוע והלחיים גואי קא מעייל חולין לעזרה, מכאן משמע דחולין לעזרה דאורייתא דאי לא מאי קושיא דלמא חולין חייבין בחזה ושוק מדאורייתא ומניף להו בעזרה מדאורייתא, וה"נ משמע בב"ב (פ"א ב') דפרכינן התם ודילמא לאו ביכורים נינהו וקא מעייל חולין לעזרה, וכן נמי במנחות (פ' ב') גבי תודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן חברתה אין לה תקנה דאיתמר התם אמרו למדין לפני רבי ולייתי לחם ולומר אי הנך תודה היא הא לחמה ואי לא ליפוק לחולין אמר להו וכי מכניסין חולין לעזרה, ואי מדרבנן היאך אמר אין לה תקנה, ואיכא למידק דהא בזבחים (צ' ב') משמע דאינו דאורייתא דתנן התם ובכולן הכהנים רשאין לשנות באכילתן לאכלן צלויין שלוקין ומבושלין ולתת לתוכן תבלין של חולין ואי דאורייתא היאך מביאין שם תבלין של חולין, וי"ל שלא אסרו אלא בשהביאן לעשות בהן כעין הקרבה כי הכא דמניף להו וא"נ כההיא דבכורים דמניף להו נמי, ותדע לך דהא נכנסין שם בבגדי חול, והלל שהיה מביא כשבתו לעזרה ומקדישה וסומך עליה ושוחטה, והרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות שחיטה [פ'] שני דאסור להכניס שם אפילו לחם ופירות לא נראו דבריו אא"כ דעתו לומר לחם כלחמי תודה או פירות כפירות בכורים. מנין שאין נותנין מתנות לכהן עם הארץ. איכא למידק דהא תנן במסכת חלה בפרק בתרא (מ"ט) ואלו ניתנין לכל כהן החרמין והבכורות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור והזרוע והלחיים והקיבה וראשית הגז ושמן שריפה וקדשי המקדש והבכורים רבי יהודה אוסר בבכורים, אלמא המתנות ניתנין לכל כהן ואפילו לעם הארץ. וכפי' רש"י ז"ל ריש פרק כל הבשר (חולין קד, ב) וכ"מ בירושלמי (פ"ד, ה"ז) וניתנת לכל כהן שירצה בין לכהן חבר בין לכהן ע"ה, ואע"פ שאמרוה בירושלמי גבי חלת נכרי בארץ (ובחלת) [ותרומת] נכרי בחוצה לארץ, מכל מקום ש"מ דכל כהן שירצה היינו בין לחבר בין לכהן ע"ה, וכן אמרו בירושלמי (שם) רבי יהודה אוסר בבכורים רבי יודה כדעתיה דאמר אין נותנין אותן אלא לחבר עיר בטובה, ותירצו בתוספות דהכא מיירי בשיש כהן חבר וע"ה ואז אסור ליתן לע"ה, וההיא דמסכת חלה בשאין שם כהן חבר דמוטב שיתנם לכהן ע"ה משלא יתנם לשום כהן, א"נ י"ל דקמ"ל דבזמן שאין שם כהן חבר א"צ לעכבן עד שימצא כהן חבר או ישכור וישלח למקום אחר.

    לא צריכא דאתי לידיה ואקשינן אי דאתי לידיה מאי למימרא, ה"ה דהוה מצי לאקשויי א"ה אפילו חזה ושוק נמי, אלא דעדיפא ליה לאקשויי (בחזה ושוק) [במתנות] גופייהו דמיירי בהו. ופרקינן דאתי לידיה בטבלייהו וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין, איכא למידק א"ה אפילו חזה ושוק נמי, וי"ל דשאני חזה ושוק דכהנים משולחן גבוה קא זכו ולאחר הקרבה והפרשה, אבל מתנות ממון כהן הן.

    הא עשיר משלם אמר רב חסדא מדת חסידות שאנו כאן וא"ת והא משלם קאמר וכדאקשינן לעיל, י"ל דרבנן לאו משלם קאמרי אלא דמכלל דבריהם אנו אומרים הא עשיר אינו פטור אלא משלם.

    ומשום מדת חסידות ורבנן בתרתי פליגי אדר' אליעזר דבעני באותה שעה פטרי לגמרי ואפילו מדת חסידות אין בו ובעשיר אף ע"פ שעשה שלא כהוגן אין משלם בדיינין אלא נותן משום מדת חסידות.

    אין לך בהם אלא משעת הרמה ואילך איכא למידק אדרבה את אשר ירימו בעתידין לתרום הכתוב מדבר, ומינה גמרינן בסנהדרין (פג, א) דהאוכל טבל במיתה דבעתידין לתרום הכתוב מדבר ותירצו בתוספות דודאי מדכתיב אשר ירימו ולא כתיב אשר הרימו שמעינן דטבל במיתה דבעתידין לתרום הכתוב מדבר, ומיהו מדסמך אשר ירימו לה' אשמעינן דאין לגבוה, אלא משעת הרמה ואילך, וא"נ מדסמך ההוא קרא דאשר ירימו לההוא קרא דכתיב (ויקרא כב, יד) ואיש כי יאכל קדש בשגגה דההוא בתרומה מיירי דאי בטבל אינו משלם חומש. ואין זה מחוור דאם איתא ה"ל לאסוקי וסמיך ליה ואיש אשר יאכל קדש בשגגה.

    Rashba on Chullin 130b · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Ritva

    אלא לכדרב חסדא פי' הא דכתיב זה לא איצטרך אלא למעוטי דכל היכא דלא ליתנהו בעין אינו חייב לשלם וכדרב חסדא דאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור. מ"ט איבעית אימא משום דכתיב זה ואיבעית אימא משום דהוי לן ממון שאין לו תובעים פי' שלא זכה בהן שום כהן עד שיגיע לידו ובידו ליתנם לכל כהן שירצה ודוקא הוא ודכוותיה אבל המזיק הקדש עניים או שאכלו חייב לשלם דממונא הוא גמור תדע דהתם אי לאו קרא דכתיב לשמור ולא לחלק לעניים הוי מיחייב בזה שומר כפיקדון דעלמא כדאיתא בב"ק ומי שיש בידו ממון עניים הרי גזבר שלהם יכול לתובעו ממנו וה"ה כל אחד מן העניים דומיא דתרי דאית ליה ממונא בהדי חד שאם דבר המתחלק הוא כ"א תובע חלקו ואם אינו דבר המחלק נמי תובע הכל כדי להציל חלקו וזה דבר ברור והוצרכתי לכותבו מפני שטעו בו מקצת חכמים.

    מנין שאין נותנין מתנות לכהן עם הארץ פי' בשיש שם חבר אבל בשאין שם חבר נותנין לכהן עם הארץ ואינו צריך לעכב עד שימצא כהן חבר ואינו צריך לשכור ולשלוח למקום אחר שיש שם כהן חבר וראיה לדבר מדתנן במס' חלה בפ' בתרא גבי חלת חוצה לארץ ואלו נתונין לכל כהן החרמים והבכורות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור והזרוע והלחיים והקיבה וראשית הגז ושמן שריפה וקדשי המקדש והביכורים וכו' אלמא מתנות נותנין לכל כהן ואפילו עם הארץ וכדפרש"י ז"ל בריש פרק כל הבשר ובירושלמי אמרו בפי' ונתת לכל כהן שירצה בין לכהן חבר ובין לכהן עם הארץ אלא ודאי כדאמרן וכן פי' בתוס'.

    הב"ע דאתי לידו בטבלייהו וקסבר מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין ופי' ודוקא במתנות אבל חזה ושוק דקדשי מזבח נינהו וכהנים כי זכו משולחן גבוה קא זכו ולא זכו בהו אלא לאחר הפרש' והקרב' וה"ה דהוי מצי למיפרך א"כ חזה ושוק נמי אלא דהא עדיפא ליה למיפרך במתנות גופייהו: וכי אוקמוה דאתי לידיה בטבלייהו תו לא קשיא חזה ושוק מטעמא דאמרן.

    תנא תני ישלם ואת אמרת מידות חסידות שנו כאן אלא מסיפא פרכי' וחכמים אומרים עני היה באותה שעה. טעמא דהיה עני וראוי ליטול הא עשיר משלם אמאי להוי מתנות כהונה או שאכלן אמר רב חסדא מידות חסידות שנו כאן. וכ"ת והא לרבנן משלם קאמרינן הא ליתא דרבנן לא אמרינן לה בהדיא אלא דאנן דייקי' ליה מלישנא דידהו: ותו דדילמא ישלם הוא דמשמע דינא אבל משלם שפיר משמע מידות חסידות והכי משמע קצת בב"מ כדכתיבנא התם ומדלא אוקימנא לר"א דמאי משלם דמי פירות בזול דאיתנהו בהו שמעינן דלרב חסדא אינו משלם כלל ודין הוא דהא טעמא דמילתא משום דהוי ממון שאין לו תובעים כנ"ל:

    את אשר ירימו לה' אין לך בהם אלא משעת הרמה ואילך הקשו בתוספות אדרבה את אשר ירימו בעתידים לתרום משמע. ומינה גמרינן בפ' ואלו הן הנשרפין שהאוכל טבל במיתה דבעתידין לתרום הכתוב מדבר ותרצו דתרתי שמעינן מדכתיב ירימו ולא כתיב תרימו שמעי' התם דבעתידין לתרום הכתוב מדבר: ומדכתיב ירימו לה' דסמך הרמה לה' אשמעינן דאין לגבוה בהם אלא משעת הרמה ואילך:

    Ritva on Chullin 130b · Sefaria · Edition: Chiddushei haRitva, Lemberg 1861 · Public Domain

    Meiri

    המזיק מתנות כהונה כגון שהשליכן לאור או שאכלן פטור מלשלם משתי סבות אחת שהרי כתוב זה כלומר כשהם בעין ועוד שהרי ממון שאין לו תובעין הוא וכשכהן זה תובעם יכול לומר לכהן אחר אני רוצה ליתנם וכן הדין אם מכרם לאחר והקונה אותם אע"פ שאינו רשאי לקנות הואיל וקנאן מ"מ רשאי הוא למכרן:

    מתנות אלו אין נותנין אותם לכהן עם הארץ שנאמר משפט הכהנים מלמד שהמתנות דין ר"ל שראוי לעיין בהם מי ראוי ליטלם וכן כתוב ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת לכהנים הלויים למען יחזקו בתורת י"י המחזיקים בתורת י"י יש להם מנת שאין מחזיקין בתורת י"י אין להם מנת:

    יש שואלין והלא במסכת חלה פרק אחרון אמרו אלו ניתנין לכל כהן החרמים והבכורות ופדיון הבן ופטר חמור וזרוע ולחיים וקיבה ראשית הגז וכו' ופירשו חכמי האחרונים על האמור כאן שהוא בשיש שם חבר ועם הארץ ומאחר שיש שם חבר ראוי לכבדו על האחרים אבל כשאין שם חבר נותנין לאותו שהוא לשם ואפי' עם הארץ ובכיוצא בזו נשנית אותה שבמסכת חלה וכן הדברים נראין ומ"מ חזה ושוק אין ניתנין אלא לכהן חבר וכן תרומה טהורה כמו שכתבנו באחרון של סנהדרין:

    ויש מתרצים שזו של חלה פירושה שאינו צריך ליתנה לכהן שבאותו משמר וכבר הכרענו שם מצד המשנה הסמוכה לה ומצד סוגיית תלמוד המערב שאי אפשר לפרשה כן אלא על הדרך שכתבנו או שמא זו של מסכת חלה באה ללמד שנותנה אף לכל כהן שאינו אוכל חולין בטהרה ומ"מ דוקא חבר:

    זה שאמרנו שהמתנות ממון שאין לו תובעין הם הדברים אמורים אפי' באה הבהמה שלימה לידו של כהן אחר שנשחטה בתורת פקדון ואין אומרין משבאה לידו זכה במתנותיה ואם החזירה והזיקו הבעלים את המתנות שיהא יכול לתבעם אלא לא זכה בהן כלל הואיל ולא הורמו המתנות והוא ענין דאתו לידיה בטבליהו ולמדת מדברינו שאין הלכה כדברי האומר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ומ"מ הורמו המתנות ובאו לידו זכה בהן:

    בעל הבית שהיה הולך מעיר לעיר וכלתה הוצאתו ואין לו צורך הוצאה אע"פ שהוא עשיר במקומו מותר לו עכשיו ליקח לקט שכחה ופאה ומעשר עני והוא הדין לצדקה ואף לכשיגיע לביתו אינו חייב לשלם שהרי עני היה באותה שעה וכדין נטל:

    אפי' נטל דברים אלו והוא אינו צריך להם אינו חייב לשלם מן הדין ומ"מ אם רצה לצאת ידי שמים ולקיים בעצמו מדת חסידות משלם:

    בעל הבית שאכל פירותיו טבלים או בן לוי שאכל מעשרותיו בטבלן חייבין מיתה בידי שמים ומ"מ פטורין הם מן התשלומין שאין לכהן בהם כלום אלא משעת הרמה ואילך אכלה משעת הרמה ואילך יתבאר במקום אחר שאם בשוגג משלם קרן וחומש ואם במזיד אם התרו בו לוקה ואינו משלם ואם לא התרו בו משלם את הקרן לכל אפי' הופקדו הטבלים אצל הכהן לא זכה בהם הואיל ולא הורמו וכשהחזירן ואכלן בעל הבית בטבלן פטור:

    Meiri on Chullin 130b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה תנא תני ישלם כו' דעל מדת חסידות לא הוו פליגי רבנן עכ"ל קושטא למאי דמסיק בסיפא טעמא דעני הא עשיר משלם דמדת חסידות שנו כאן ע"כ לרבנן בעני אפילו מדת חסידות ליכא אבל מ"מ אי לא הוה איירי ר"א אלא במדת חסידות לא הוה להו לרבנן למפלג עליה דאין דרך תנאים לפלוג בחסידות בעלמא וק"ל:

    Chidushei Halachot on Chullin 130b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Maharam

    ד"ה אי אגואי הא קא מעייל חולין בעזרה דכל חולין מדאורייתא אסור להביא בעזרה. ר"ל דלאו דוקא שוחט חולין בעזרה וכן אמר בפ' המוכר הספינה גבי בכורים דמביא ואינו קורא ופריך והא קא מעייל חולין לעזרה דלא מסתבר דהתם אגוזלות דבהדייהו קפיד ר"ל וכ"ת דלעולם אינו אסור אלא לשחוט חולין בעזרה והא דפריך התם גבי בכורים לא קפיד אבכורים עצמם אלא אגוזלות דרך להביא גוזלות עם הבכורים ולהקריבם ועלייהו פריך והא קא מעייל חולין לעזרה דלא מסתבר לומר כן דאגוזלות אפשר להתנות עליהם שאם אין זה בכורים אזי יהיה הגוזלות קרבן נדבה:

    ד"ה תנא תני ישלם ואת אמרת וכו' וא"ת והאמר בפ"ק דב"ק וכו' ובעי למימר ישלם לצאת ידי שמים. וא"כ ש"מ דלישנא דישלם יכולין לפרש לצאת ידי שמים א"כ מאי פריך הכא נימא דהא דתנא ישלם הוי פירושו לצאת ידי שמים ומיהו לההוא לישנא נמי וכו' אכל הכא שלקחן בהיתר וכו' אפי' לצאת ידי שמים לא מיחייב. ר"ל אי מן הדין לא מיחייב לא שייך ג"כ לחייב לצאת ידי שמים אלא ודאי הא דקתני ישלם מן הדין קאמר ולהכי פריך שפיר וכו':

    [בא"ד] ומיהו בסמוך קשה וכו' ומפרש ר"ת דה"ק וכו' ר"ל דאמת הוא דיכולין לפרש דישלם הוי פירושו לצאת ידי שמים אבל הכא א"א לפרש כן דתנא תני ישלם ורבנן פליגי עליה וכו' וצ"ל לפירושו דבלצאת ידי שמים נמי לא שייך פלוגתא וכן משמע בתוס' פ' הפועלים והשתא נמי אתי שפיר הא דפריך מסיפא טעמא דעני הא עשיר חייב דהמקשה היה סבור דכיון דפלוגתא דר"א וחכמים לא איירי אלא בחייב מן הדין א"כ דיוקא נמי דמשמע מינה הא עשיר חייב מן הדין קאמר ורב חסדא השיב דאינו כן דאע"ג דפליגי בחייב מן הדין מ"מ דיוקא דמשמע מינה הא עשיר חייב מדות חסידות קאמר כן צריך לפרש ע"כ לפי' ר"ת אע"ג שנראה קצת דוחק שהמקשה והתרצן יהיו מחולקין בזה ודו"ק:

    Maharam on Chullin 130b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Gilyon HaShas

    גמ' או שאכלן פטור עי' לקמן דף קלז ע"ב תוס' ד"ה עד:

    שם מתנה לכהן ע"ה עי' מנחות דף יח ע"ב תוס' ד"ה מודה:

    Gilyon HaShas on Chullin 130b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Chullin, daf 130, Amud Bet, about 301 words in 14 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 14 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 110 words

      Opens “אִי אַגַּוַּאי – קָא מְעַיֵּיל חוּלִּין לָעֲזָרָה,…”

    2. Segment 217 words

      Opens “אֶלָּא ״זֶה״ לְמָה לִי? לְכִדְרַב חִסְדָּא, דְּאָמַר…”

    3. Segment 327 words

      Opens “גּוּפָא, אָמַר רַב חִסְדָּא: הַמַּזִּיק מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה,…”

    4. Segment 417 words

      Opens “מֵיתִיבִי: ״וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים״ – מְלַמֵּד…”

    5. Segment 548 words

      Opens “וְכִדְרַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, דְּאָמַר רַב שְׁמוּאֵל…”

    6. Segment 620 words

      Opens “תָּא שְׁמַע: רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר:…”

    7. Segment 716 words

      Opens “לְמַאי? אִילֵימָא לְחוֹלְקוֹ בְּדַיָּינִין – אַטּוּ חָזֶה…”

    8. Segment 823 words

      Opens “הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דַּאֲתוֹ לִידֵיהּ. אִי דַּאֲתוֹ…”

    9. Segment 922 words

      Opens “תָּא שְׁמַע: בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם…”

    10. Segment 1023 words

      Opens “אָמַר רַב חִסְדָּא: מִדַּת חֲסִידוּת שָׁנוּ כָּאן.…”

    11. Segment 1114 words

      Opens “אֶלָּא מִסֵּיפָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עָנִי הָיָה בְּאוֹתָהּ…”

    12. Segment 1214 words

      Opens “אַמַּאי? לֶיהֱוֵי כְּמַזִּיק מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה אוֹ שֶׁאֲכָלָן!…”

    13. Segment 1335 words

      Opens “תָּא שְׁמַע: מִנַּיִן לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁאָכַל פֵּירוֹתָיו…”

    14. Segment 1415 words

      Opens “הָא מִשְּׁעַת הֲרָמָה וְאֵילָךְ מִיהָא מְשַׁלֵּם, אַמַּאי?…”

    Sages named on this page

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Chullin 130b · Segment 5 — “וְכִדְרַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, דְּאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי…

    Original text

    אִי אַגַּוַּאי – קָא מְעַיֵּיל חוּלִּין לָעֲזָרָה, הִלְכָּךְ לָא אֶפְשָׁר.

    If it is suggested that they should be waved inside the Temple, that too cannot be correct, because one who waves them inside the Temple thereby brings a non-sacred animal into the Temple courtyard. Therefore, since it is not possible to perform the procedure of giving the breast and thigh with non-sacred animals, it is not necessary for a verse to teach that the giving of the breast and thigh does not apply to such animals.

    אֶלָּא ״זֶה״ לְמָה לִי? לְכִדְרַב חִסְדָּא, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: הַמַּזִּיק מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה אוֹ שֶׁאֲכָלָן – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם.

    The Gemara asks: But if that is so, why do I need the verse to state: “This shall be the priests’ due” (Deuteronomy 18:3)? The Gemara answers: The verse is necessary for that which Rav Ḥisda taught, as Rav Ḥisda said: One who causes damage to gifts of the priesthood, or who consumed them before they were given to the priests, is exempt from having to pay to the priest, as the verse states: “This shall be the priests’ due,” which indicates that only the foreleg, the jaw, and the maw themselves, not their replacements, are given to the priests.

    גּוּפָא, אָמַר רַב חִסְדָּא: הַמַּזִּיק מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה, אוֹ שֶׁאֲכָלָן – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. מַאי טַעְמָא? אִיבָּעֵית אֵימָא דִּכְתִיב ״זֶה״, וְאִיבָּעֵית אֵימָא מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ מָמוֹן שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבְעִים.

    § The Gemara analyzes the matter itself: Rav Ḥisda said that one who causes damage to gifts of the priesthood or who consumed them is exempt from having to pay a substitute to the priest. The Gemara asks: What is the reason? If you wish, say that it is because “this” is written in the verse, indicating that only the foreleg, the jaw, and the maw themselves are given to the priests, as explained above. And if you wish, say instead that it is because it is money that has no claimants. Since one may give the gifts to any priest, no single priest can issue a claim on them.

    מֵיתִיבִי: ״וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים״ – מְלַמֵּד שֶׁהַמַּתָּנוֹת דִּין. לְמַאי הִלְכְתָא? לָאו לְהוֹצִיאָן בְּדַיָּינִין? לָא, לְחוֹלְקָן בְּדַיָּינִין.

    The Gemara raises an objection from a baraita . The verse states: “And this shall be the priests’ due [ mishpat ]” (Deuteronomy 18:3), which teaches that the gifts given to the priests are considered a judgment, as mishpat can mean judgment. The Gemara continues: With regard to what halakha are the gifts a judgment? Is it not with regard to extracting them through judges, i.e., a priest may claim them in court and the court will order the individual to give the gifts to that priest? If so, the gifts are considered to be money that has claimants. The Gemara rejects this suggestion: No, they are a judgment with regard to distributing them through judges, i.e., the court dictates to the owner to which type of priests he should give the gifts.

    וְכִדְרַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, דְּאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִן שֶׁאֵין נוֹתְנִין מַתָּנָה לְכֹהֵן עַם הָאָרֶץ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לָתֵת מְנָת לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה׳״, כׇּל הַמַּחְזִיק בְּתוֹרַת ה׳ – יֵשׁ לוֹ מְנָת, וְשֶׁאֵינוֹ מַחֲזִיק בְּתוֹרַת ה׳ – אֵין לוֹ מְנָת.

    And this is in accordance with that which Rav Shmuel bar Naḥmani taught, as Rav Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: From where is it derived that one does not give a gift of the priesthood to a priest who is an am ha’aretz ? It is derived from a verse, as it is stated: “And he commanded the people who dwelled in Jerusalem to give the portion of the priests and of the Levites, so that they may firmly adhere to the Torah of the Lord” (II Chronicles 31:4). This indicates that anyone who firmly adheres to the Torah of the Lord has a portion, and one who does not firmly adhere to the Torah of the Lord does not have a portion.

    תָּא שְׁמַע: רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: ״מִשְׁפָּט״ – מְלַמֵּד שֶׁהַמַּתָּנוֹת דִּין. יָכוֹל אֲפִילּוּ חָזֶה וָשׁוֹק דִּין? תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֶה״.

    The Gemara suggests: Come and hear a proof with regard to the statement of Rav Ḥisda from a baraita : Rabbi Yehuda ben Beteira says that the phrase “And this shall be the priests’ due” teaches that the gifts of the priesthood are a judgment. One might have thought that the gifts of the breast and thigh are also a judgment. Therefore, the verse states: “This,” to teach that only the gifts of the foreleg, the jaw, and the maw are called a judgment.

    לְמַאי? אִילֵימָא לְחוֹלְקוֹ בְּדַיָּינִין – אַטּוּ חָזֶה וָשׁוֹק לָאו בְּדַיָּינִין מִיחַלְּקוּ? אֶלָּא לָאו (להוציא) [לְהוֹצִיאוֹ] בְּדַיָּינִין.

    The Gemara analyzes this baraita : With regard to what matter is this halakha stated? If we say that it is with regard to distributing them through judges, is that to say that the breast and thigh are not distributed through judges? These are also called a “portion” (II Chronicles 31:4), and therefore the court determines to which priests they should be given, as stated above. Rather, is it not stated with regard to extracting them through judges? If so, one can infer from the baraita that gifts of the priesthood can be extracted in court by a priest, which contradicts the statement of Rav Ḥisda.

    הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דַּאֲתוֹ לִידֵיהּ. אִי דַּאֲתוֹ לִידֵיהּ, מַאי לְמֵימְרָא? דַּאֲתוֹ לִידֵיהּ בְּטִבְלַיְיהוּ, וְקָסָבַר הַאי תַּנָּא: מַתָּנוֹת שֶׁלֹּא הוּרְמוּ – כְּמִי שֶׁהוּרְמוּ דָּמְיָין.

    The Gemara responds: Here, we are dealing with a case where the gifts already came into the priest’s possession, and the owner stole them from him. The baraita teaches that the priest may claim them in court and the court will order that they be returned to him. The Gemara asks: If this is a case where they came into his possession, what is the purpose of stating that the priest may claim them in court? That is obvious, as they already belong to him. The Gemara responds: The baraita is referring to a case where they came into his possession while they were still untithed, i.e., the priest received the entire animal before the gifts were separated, and this tanna holds that gifts that have not been separated are considered as though they have been separated. Accordingly, the gifts belong to the priest, and if the owner takes them from him against his will it is considered theft.

    תָּא שְׁמַע: בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְצָרִיךְ לִיטּוֹל לֶקֶט, שִׁכְחָה, וּפֵאָה, וּמַעְשַׂר עָנִי – נוֹטֵל, וְלִכְשֶׁיַּחְזוֹר יְשַׁלֵּם, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

    The Gemara suggests: Come and hear a proof with regard to the statement of Rav Ḥisda from a mishna ( Pe’a 5:4): In the case of a homeowner who was passing from place to place, and he ran out of money while traveling and needs to take gleanings, forgotten sheaves, pe’a , or the poor man’s tithe in order to sustain himself, he may take them, and when he returns to his house he will pay a poor person for whatever he took; this is the statement of Rabbi Eliezer. The mishna teaches that a poor person may extract payment for that which the homeowner took, despite the fact that he never had possession of the gifts. This ruling apparently contradicts the statement of Rav Ḥisda.

    אָמַר רַב חִסְדָּא: מִדַּת חֲסִידוּת שָׁנוּ כָּאן. אָמַר רָבָא: תַּנָּא תָּנֵי ״יְשַׁלֵּם״, וְאַתְּ אָמְרַתְּ מִדַּת חֲסִידוּת שָׁנוּ כָּאן?! וְעוֹד, מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לֵיקוּם וְלֹיתֵוב?

    Rav Ḥisda said: The mishna taught an attribute of piety here, i.e., strictly speaking a poor person has no right to claim any amount from the homeowner for what he took. Rava said in bewilderment: The tanna taught explicitly that he will pay, and you say that he taught an attribute of piety here? And furthermore, should one arise and raise an objection from the statement of Rabbi Eliezer? The halakha is not in accordance with his opinion.

    אֶלָּא מִסֵּיפָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עָנִי הָיָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, טַעְמָא דְּעָנִי, הָא עָשִׁיר – מְשַׁלֵּם.

    Rather, the objection is from the latter clause of the mishna: And the Rabbis say that the homeowner is not required to pay for what he took during his travels, as he was considered poor at that time. It may be inferred that the reason he is exempt from payment is only that he was considered poor at the time, but if he were considered wealthy, he would have to pay the poor people who issue a claim against him in court, as he was not entitled to those gifts.

    אַמַּאי? לֶיהֱוֵי כְּמַזִּיק מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה אוֹ שֶׁאֲכָלָן! אָמַר רַב חִסְדָּא: מִדַּת חֲסִידוּת שָׁנוּ כָּאן.

    The Gemara explains the objection: But why must he pay? Let it be considered like a case where one causes damage to gifts of the priesthood or consumes them, with regard to which Rav Ḥisda states that he is not required to pay the priest. The opinion of the Rabbis apparently contradicts the statement of Rav Ḥisda. Rav Ḥisda says: Even if the homeowner was considered wealthy at the time he is not required to pay, and the Rabbis who obligated him to pay taught an attribute of piety here.

    תָּא שְׁמַע: מִנַּיִן לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁאָכַל פֵּירוֹתָיו טְבָלִין, וְכֵן לֵוִי שֶׁאָכַל מַעְשְׂרוֹתָיו טְבָלִים, מִנַּיִן שֶׁפָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קׇדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ״ – אֵין לְךָ בָּהֶן אֶלָּא מִשְּׁעַת הֲרָמָה וְאֵילָךְ.

    The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita : From where is it derived with regard to a homeowner who consumed his produce while it was untithed, i.e., neither teruma nor the first tithe had been separated, and similarly, with regard to a Levite who consumed his tithes while they were untithed, i.e., teruma of the tithe had not been separated, from where is it derived that he is exempt from payment? The verse states: “And they shall not profane the sacred things of the children of Israel, which they set apart to the Lord” (Leviticus 22:15). This teaches that you, the priest, have rights to them only from the time of separation onward. Since the produce was eaten before teruma was separated from it, the priest cannot claim payment for it in court.

    הָא מִשְּׁעַת הֲרָמָה וְאֵילָךְ מִיהָא מְשַׁלֵּם, אַמַּאי? לֶיהֱוֵי כְּמַזִּיק מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה אוֹ שֶׁאֲכָלָן! הָכָא נָמֵי

    The Gemara infers from this ruling: This indicates that if it was consumed from the time of separation onward, the priest may in any event claim payment for the teruma in court, and the one who consumed it must pay. But why must one pay? Let it be like a case where one causes damage to gifts of the priesthood or consumes them, with regard to which Rav Ḥisda states that he is exempt from payment. The Gemara responds: Here too,