Commentary page
Chullin 123a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerChullin 123a
Chullin 123a. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 285 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
איבו אמרה להא שמעתא משמיה דריש לקיש והשומע טעה בין איבו לאבהו:
וארבעי אמר בה וארבעה דברים היה אומר בה בשיעור ד' מילין:
עבודה האי כדי עבודה דמתניתין:
ליגיון גדוד העוברים להלחם על בית מלחמתם:
קרקפלין עור ראש אדם מת וזה למכשפות במלחמה:
מתני' המפשיט בבהמה ובחיה בטהורה שחוטה והוא טמא או בטמאה נבלה והוא טהור אם מפשיטו לעשות מן העור שטיח למטה ושלחן דמפשיטו פשוט כדרך שאנו עושין:
כדי אחיזה הוי חבור יד להוציא טומאה מן הנבלה אם נוגע בו ולהכניס טומאה לבשר אם טהורה היא וטפי מהכא לא הוי יד להכניס ולהוציא טומאה. ולקמן מפרש כמה כדי אחיזה:
ולחמת אם מפשיטו כפול לצורך חמת כעין אותן שעושין לצורך דבש ומתחיל מפיה והופכו כלפי זנבה:
16 more comments on this page.
Rashi on Chullin 123a · Sefaria
Tosafot
טהור המופשט למאי דפירש בקונטרס דסבר רב דכל יד שאין מטלטלין בו את האוכל אינו יד תימה דאמאי עד כדי אחיזה חשיב יד טפי ונראה משום דבכדי אחיזה ואילך יכול לאחוז בבשר עצמו ולטלטלו אי נמי משום דכל זמן שלא הפשיט כדי אחיזה הוא קשה להפשיטו ופעמים שמניחו כך וצריך לו לטלטלו ממקום למקום אבל משהפשיט כדי אחיזה שוב אין קשה להפשיט ואין זז משם עד שיפשיט כולו וכן בחמת עד שיפשיט את החזה לפי שהחזה קשה להפשיט ולכך לפעמים מניחו כך שעה אחת ותוך כך יצטרך לטלטלו אבל משהופשט החזה אין דרך להניחו כך ועוד יש לפרש טעמא דרב דאמר מכאן ואילך טהור המופשט מפני שכדי אחיזה צריך העור להיות יד לצורך הפשטה אבל ביותר מכדי אחיזה לא לפי שאם מחזיק בשפת העור אין יכול למשוך בכח ולהפשיט ובכדי אחיזה סמוך לבשר אין יכול להחזיק בידו העור היטב ולמשוך הלכך עד [כדי] אחיזה יכול להחזיק ולמשוך בשפת העור טפי לא כדפי' הקונט' גבי הא דמשני בסמוך ההוא בטפח ראשון שכשהפשיט שלשה טפחים שאין יכול להחזיק לא בשפת העור ולא באמצע העור וי"מ כולה מתני' משום שומר דעד כדי אחיזה הוי חבור וכ"ש פחות אם נגע שרץ בעור המופשט מכניס טומאה לבשר משום שומר ואע"ג דאמר לעיל (חולין דף קיח.) דעור כנגד הבשר דוקא הוי שומר הכא חשיב כנגד הבשר כיון דחשיב הכל כמחובר וכן לחמת כל זמן שהחזה מחובר חשיב הכל מחובר אבל משום יד אין לפרש דלרב אסי דאמר טפח סמוך לבשר טמא משום יד דלחמת אמאי כל העור חבור לא היה לטמא אלא טפח הסמוך לחזה דמאי שנא בין חזה לשאר אברים אלא ודאי משום שומר הוי דחשיב כל העור מחובר וכן לשון דהרי זה חבור משמע דהוי משום שומר דביד מה שייך לשון חבור והכי מוכח בת"כ דתניא התם בנבלתה ולא במפשיט לשטיח כדי אחיזה ולחמת עד שיוציא כל החזה יכול שאני מוציא פחות מכשיעור ת"ל יטמא אלמא דטעמא דשטיח כדי אחיזה הוי משום שומר דהא מיטמא דרשינן לעיל (שם) שומר דנבלה ויד דריש לעיל מלכם כך פי' הרב רבינו יעקב מאורלינ"ש ואין הגי' כן בת"כ ולפי פירושו לא מטמא בת"כ וגם בשמעתין אלא עד כדי אחיזה ולא כדי אחיזה בכלל דהיינו פחות מכשיעור שמזכיר לשם:
בפירוש ר"ח גרסינן בטפח הסמוך לבשר טמא ופריך לרב דאמר טהור המופשט ומשני הכא במאי עסקינן בטפח ראשון פירוש טפח ראשון כשמתחיל להפשיט העור עד כדי אחיזה וטפח הוי טפח כפול כמו שמפרש בסמוך ופרושי קא מפרש עד כמה כדי אחיזה היינו טפח סמוך לבשר:
טלית שהתחיל בה לקורעה כו' פר"ת כיון שנקרע רובה הויא טהורה למפרע מתחלת קריעה ולשון שהתחיל לקורעה משמע כפירושו ומה שקשה לפירוש הקונטרס מפורש בפרק בהמה המקשה (לעיל חולין דף עב: ד"ה בשעת):
Tosafot on Chullin 123a · Sefaria
Rashba
טלית שהתחיל בה לקרעה כיון שנקרע רובא שוב אינה חבור וטהורה פירש רש"י ז"ל וטהורה לגמרי ואפילו הקרעים יתרים (על) שלש על שלש שראויין עדיין לקבל טומאה, ושנינו ג' על ג' שנקרע טהור מן המדרס, אבל טמא מגע מדרס ומייתי' לה לעיל פרק בהמה המקשה (חולין עב, ב) דאלמא כל היכא דחזי למגע מדרס לא פקעה טומאה מיניה, התם שתי טומאות נינו, אבל הכא חד שמא הוא, דכולה טומאה דשלש על שלש, וקריעה מהניא לבטולי שמא מיניה, ותו לאו פש עליה מידי. ומדבריו ז"ל נראה דכל שנטמא טומאת מדרס אף ע"פ שקרע אכתי טמא טומאת מגע מדרס, והוא שנשתייר בו כדי מגע מדרס. והרמב"ן ז"ל פירש דאפילו במדרסות נמי אמרינן הכי, וכדאמרינן בסמוך בעור טמא מדרס כיון שנתן בו איזמל טהור, ואפילו לרבנן כשממעטו מחמשה דלא חזו למדרס טהור לגמרי ולא מטמי' לה משום מגע מדרס. וההיא דפרק בהמה המקשה כשנקרע מעצמו, וכדקתני שלשה על שלשה שנקרע, אבל הכא קורעה קתני, שהוא קורע במתכוין, [ד]כיון לטהרה ולבטל שם שעליה, הלכך אפילו מגע מדרס אין בו, וזה נ"ל נכון, שאם לא כן תיפוק לי דמשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן, דתני' עלה דההיא דשלשה על שלשה שנחלקו א"ר יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה לימא שאם נגע בו זב יהא טמא מגע זב, ואיתמר עלה אמר עולא לא שנו [אלא] בשלשה על שלשה שנחלקו, אבל שלש [על שלש] הבאות מבגד גדול בשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן, וטלית טלית גדולה משמע.
חדא שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה פרש"י ז"ל והלכך על כרחין מתני' לאו בשקרעה ביום טבילה, אלא בשלא הוטבלה כל עיקר וקרעה ביום המחרת לטומאתה שהרואה אומר שנטבל מאמש, והרמב"ן ז"ל הקשה אי איכא למיחש לעולם גזרינן כדאמרינן בפרק קמא דשבת (טז, ב( חזרו לטומא(ת)[ה] ישנה משום שמא יאמרו טבילה בת יומה עולה, ולא מפלגין בין הוטבלו ללא הוטבלו, משום דזמנין דמשתמש בהו ביום טומאה, ולא הבנתי קושייתו דהתם דוקא בשרתכן, אבל בשלא רתכן טהורין, ולא גזרי', וטעמא משום דזימנין דמשתברין ביום טומאתן ומרתכן ביומה, (ואמרי') [ויאמרו] אף בטבילה טהרו ביומן, אבל הכא גזירה אחריתי הוא, דאף בשעת חלוקתו אי אטבליה ביומיה מימר אמרינן דלא מחמת קריעתו אלא מחמת טבילתו וגזירה קרובה היא, אבל בשלא הטבילו מאי איכא למגזר, דהתם ננמי בששברן ביום טומאתן ונשתמש בהן מיד לא גזרו משום טבילה בת יומה. והוא ז"ל פי' דה"ק (רב האי) [רבה אי] בשאינה טבולת יום טמאה אף בטבולת יום ליגזור שמא יאמרו לא קריעה מטהרת, אלא לאו ליכא למיגזר כלל משום דקריעת טלית מילתא דלא שכיחא היא, ועוד מילתא דמנכרא היא ואינה חוזרת לקדמותה, וכל שאין לו תקנה לא גזרו כלל.
Rashba on Chullin 123a · Sefaria
Meiri
המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי באלו שאין עורותיהן כבשרן ומחוברין בבשר על איזה צד מטמאין ועל איזה צד אין מטמאין ואמר על זה המפשיט בהמה וחיה טמאה וטהורה דקה וגסה כדי לשטח כדי אחיזה ולחמת עד שיוציא את החזה המרגול כלו חבור לטומאה לטמא וליטמא עור שעל הצואר ר' יוחנן בן נורי אומר אינו חבור וחכמים אומרים חבור עד שיפשיט כלו אמר הר"ם פי' אמרו בנבלתה ולא בעור יכול אפי' בשעת חבורן ת"ל טמא וכפי העקר הזה נאמר בכאן שהמפשיט בהמה אם קרע העור מזנבה עד צוארה והתחיל להפשיט העור מעל הבשר שכן היו מפשיטין אצליהם כשהיו רוצים לעשות מן העור מצע לשבת עליו והוא הנקרא שטיח וקודם שיפשיט ממנו כדי אחיזה הוא חבור ואם הפשיט ממנו כדי אחיזה ושיעורו שני טפחים אינו חבור ואם נגע אדם בשני טפחים הללו או יותר ממה שנפשט אינו מטמא אם היתה הנפשטת נבלה ואם היתה שחוטה ונוגע אדם דרך משל העור הזה שיש בה כדי אחיזה אין הבשר מטמא וזהו ענין מה שאמרנו לטמא ולטמא כל מה שנגע בו חבור או אינו חבור והמלאכה השנית בהפשט הבהמה שקורע העור בין שני רגליה מרגל לרגל ואח"כ חותך מכל צד בסכין או בידו עד שיצא כל העור שלם בהקפו וכן מפשיט מי שירצה לעשות חמת ולפיכך אמר שהוא עד שיוציא כל החזה והמלאכה השלישית בהפשטה והוא זר מאד שיוציא כל הכבש עד מקום רגלו בלבד וזהו הנקרא מרגיל מן רגל ומוציא העור כלו שלם אין בו חתך ולא קרע עד שאם תקשור מקומות הידים והרגלים מן העור ומקום הצואר ותפיח בו ינפח כלו וכן מפשיטין אצלנו הרוצים לעשות ממנו נאד להכניס בו מים ואמרו שזה חבור עד שלא ישאר בו עד כלום מהבשר ואע"פ שהופשט העור מהבשר:
אמר המאירי המפשיט נבלת בהמה או חיה טהורה או טמאה דקה או גסה שהטמאה שמתה אף היא בתורת נבלה אם הוא מפשיטה לעשות מן העור שטיח למטה או לשלחן ונמצא שמפשיטו פשוט כדרך שהטבחים עושין שיעורם כדי אחיזה ר"ל שעד שלא הופשט מן העור כדי אחיזה והוא שני טפחים הנוגע אף באותו שהופשט טמא כאלו נגע בבשר שהכל נחשב עדיין כמחובר אבל משהופשט כדי אחיזה הנוגע באותו שהופשט טהור אע"פ שטומאה זו מן התורה ר"ל טומאת נבלה ואין צריך לומר בטומאת סופרים כגון טרפה במוקדשין הפשיטה כדי לעשות מן העור חמת כאלו שמפשיטין בשלימות עגולו דרך הפוך ומתחילין מצד הראש והופכין כלפי זנב הרי העור כדבוק לבשר והנוגע אף במה שהופשט טמא עד שיפשיט את כל החזה שהוא קשה להפשיט ולא נקרא הפשט לענין עד שיופשט החזה המרגיל וכו' והוא המפשיט לצורך חמת גם כן אלא שמתחיל מצד הרגלים והופך כלפי הראש הרי כלו חבור עד שיופשט כלו ואפי' עד הצואר חבור אע"פ שהוא מופשט בנקל ור' יוחנן בן נורי חולק בזו ואין הלכה כדבריו לטמא וליטמא כלומר כשם שאמרנו בעור שהוא מטמא כך הוא חבור להטמא ר"ל שאם היתה שחוטה ונגעה טומאה בעורו הרי הוא חבור לטמא את הבשר על הצדדין שביארנו:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:
טלית שהיא טמאה במדרס הזב והטבילה וקודם שיעריב שמשה הוא צריך לטהרות על כל פנים ורוצה לטהרה בקריעה כדין כלי הנשבר והתחיל לקרעה מכיון שקרע רובה הרי היא כמי שנקרעה כלה וטהורה ואין גוזרין שמא יאמרו טבילה בת יומה עולה ר"ל בלא הערב השמש ומפני שרואין אותו משתמש בה קודם הערב שמש והם אין יודעין בקריעתו אלא כיון שנקרעה טהרה ואפי' נשתייר באותו מיעוט כדי מעפורת ר"ל סודר ולא נשתייר בה שום טומאה ויראה לי שאין זה דומה לחתיכת שלש אצבעות על שלש אצבעות הבאה מבגד גדול שאע"פ שנפקעה מטומאת מדרס נשאר בה טומאת מגע מדרס כמו שביארנו בפרק בהמה המקשה שהדברים אמורים שם בבגד שאין כאן אבדת השם אבל בזו כבר נפקע בקריעה זו שם טלית מעליה במה דברים אמורים בשהטבילה כמו שביארנו שיש לנו לומר מכיון שלא חס על קלקול שמחמת טבילתה ודאי על טהרה הוא מחזר ואינו חס שלא לקרעה ברובה אבל לא הטבילה ורוצה לטהרה בקריעה לא טהרה אלא בקריעת כלה שמא יחוס ולא יקרע ברובה:
Meiri on Chullin 123a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בפרש"י בד"ה עור שעל הצואר כו' אינו חיבור לעשות המופשט כו' עכ"ל ולקמן בשמעתין מוכח דעור הצואר גופיה אינו חיבור ולא הוי שומר כיון דעשוי לינתק ודו"ק:
בד"ה חדא בטבולת כו' בשלא הוטבלה כל עיקר וקרעה ביום המחרת כו' עכ"ל ולולי פירושו היה נראה לפרש דטבילתה מידע ידיע שרואין אותם אחרים ולא טומאתה דהשתא בשלא הוטבלה וקרעה בו ביום ליכא למגזר מידי ודו"ק:
תוס' בד"ה טהור המופשט כו' אבל משום יד אין לפרש דלרב אסי כו' דמ"ש בין חזה לשאר אברים כו' עכ"ל אבל לרב לא תקשה להו נמי דלחמת אמאי כל העור חיבור לא היה לטמא אלא כדי אחיזה דאיכא למימר כפרש"י דלא חשיב יד אלא א"כ מטלטלין בו ולחמת אפשר דבעי לטלטולי בכל העור עד החזה וק"ל:
בא"ד ולפי פירושו לא מטמא בת"כ כו' אלא עד כדי אחיזה כו' עכ"ל לפי מה שהביאו הת"כ ודאי דכן הוא ומפי' (רש"י) [ר"י] נמי בשמעתין משמע הכי דכדי אחיזה הוי חיבור וכ"ש פחות דמשמע דכדי אחיזה גופה לא הוה בפחות מכדי אחיזה אלא ר"ל לפי פירושו וגירסתו בת"כ ליכא לפרושי בע"א מיהו תחילת דברי ר"י מאורליינ"ש אינו מדוקדק לפי זה שכתב דעד כדי אחיזה הוי [חבור וכ"ש פחות דמשמע דכדי אחיזה הוי] כפחות ודו"ק:
Chidushei Halachot on Chullin 123a · Sefaria
Maharam
ברש"י ד"ה ועוד שעל הצואר וכו' כדרך שהחזה עושה דהא דכולו חבור דקתני לאו דוקא וכו'. מתוך לשון זה של רש"י משמע שהוא מפרש דבבא זו דעור שעל הצואר שהיא פלוגתא דר' יוחנן בן נורי וחכמים קאי אבבא דלעיל מיניה המרגיל כולו חבור וקאמר ר' יוחנן בן נורי דהא דקתני המרגיל כולו חבור לאו דוקא הוא אלא ר"ל עד החזה הוה העור המופשט חבור אבל לאחר שהופשט החזה ולא נשאר כי אם העור שעל הצואר אינו חבור לעשות המופשט הראשון חבור כדרך שהחזה עושה כו' משום דעור של הצואר מעצמו נפשט וחכמים ס"ל דעור של הצואר הוה נמי חבור והא דקתני המרגיל כולו חבור הוי דוקא אבל לא משמע כן לקמן בשמעתין דמסיק דבשומא העשוי לנתק מאליו קמפלגי ורש"י בעצמו פי' שם בענין אחר דלא איירי לענין עור הנפשט אלא דהנוגע בעור של הצואר נגד הבשר אינו טמא לר"י בן נורי:
ד"ה טלית שהתחיל בה לקרעה וכו' אעפ"י שיש בשיריה שלש על שלש ועדיין ראויה לקבל טומאה טהורה מטומאתה ראשונה וכו' כצ"ל והכל דבור אחד הוא:
בסוף א"ד שמע מינה דתו לא פש עלה מידי כצ"ל:
בתוס' ד"ה טהור המופשט וכו' ונראה משום דבכדי אחיזה ואילך יכול לאחוז בבשר עצמו וכו'. לפי טעם זה לא יתיישב אמאי בחמת הוי יד עד שיפשוט את החזה ובמרגיל כולו חבור והא יכול גם כן לטלטל בבשר עצמו ואפשר דמשום זה כתבו התוס' טעמא אחרינא וקאמרו אי נמי משום דכל זמן שלא הפשיט וכו' וסיימו בדבריהם וכן בחמת עד שיפשיט את החזה וכו' כאילו אמר דלפי טעם הראשון לא יתיישב הא דחמת אבל לפי טעם השני יתיישב שפיר וק"ל:
בא"ד וי"מ כולה מתניתין משום שומר כו' וכ"ש פחות וכו' ר"ל לאפוקי אי הוי הטעם משום יד הוי כדי אחיזה דוקא דפחות מכדי אחיזה לא מקרי יד כלל:
בא"ד אבל משום יד א"א לפרש דלרב אסי דאמר טפח סמוך לבשר וכו'. ר"ל דבשלמא לרב דמטהר כל המופשט יש ליישב כטעם השני דלעיל לאחר שהפשיט כדי אחיזה שוב אין קשה להפשיט וכו' ולכך אין דרך לטלטלו ולהכי שוב אין תורת יד עליו אבל בחמת עד שיפשיט החזה דפעמים שמניחו כך וצריך לטלטלו ולכך כל המופשט יש לה תורת יד דע"י כולו הוא מטלטל אבל לרב אסי דאמר דטפח הסמוך לבשר טמא ש"מ דאיהו ס"ל דלא מקרי יד אלא הטפח הסמוך לבשר משום דעל ידה הוא מטלטל ולכך בכדי אחיזה הוי (הוא) הטפח הסמוך לבשר ולהכי מקרי יד אבל מכאן ואילך משהופשט יותר לא מקרי הראשון יד דאין צורך בו לצורך הטלטול אלא אותו הטפח הסמוך לבשר א"כ גבי חמת נמי נימא הכי כיון דאין צורך בעור לצורך הטלטול כי אם אותו טפח הסמוך לחזה דמאי שנא בין חזה לשאר אברים וכו' אבל אי הוי הטעם משום שומר יתיישב שפיר גם לרב אסי דבחמת עד החזה מקרי הכל שומר ובמפשיט פשיט הוא דאע"ג דלאחר שהופשט כדי אחיזה לא מקרי שומר מ"מ אותו טפח הסמוך לבשר טמא משום יד וק"ל:
בא"ד הר"ר יעקב מאורלינש ר"ל זהו פירושו של הר"ר יעקב מאורלינש:
[בא"ד] ולפי פירושו לא מטמא בת"כ ר"ל לפי פירושו של הר' יעקב דאורלינש ולפי גירסתו שגורס בת"כ וק"ל:
1 more comments on this page.
Maharam on Chullin 123a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Chullin, daf 123, Amud Aleph, about 285 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 18 words
Opens “אַיְבוּ אַמְרַהּ, וְאַרְבְּעֵי אֲמַר בַּהּ, וַחֲדָא מִינַּיְיהוּ…”
- Segment 232 words
Opens “אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: לֹא שָׁנוּ…”
- Segment 330 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: לִיגְיוֹן הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְנִכְנַס…”
- Segment 49 words
Opens “מַתְנִי׳ הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בַּטְּהוֹרָה וּבַטְּמֵאָה, בַּדַּקָּה…”
- Segment 53 words
Opens “לְשָׁטִיחַ, כְּדֵי אֲחִיזָה.…”
- Segment 66 words
Opens “וּלְחֵמֶת – עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת הֶחָזֶה.…”
- Segment 725 words
Opens “הַמַּרְגִּיל – כּוּלּוֹ חִבּוּר לַטּוּמְאָה, לִיטַּמֵּא וּלְטַמֵּא.…”
- Segment 84 words
Opens “גְּמָ׳ מִכָּאן וְאֵילָךְ מַאי?…”
- Segment 911 words
Opens “אָמַר רַב: טָהוֹר הַמּוּפְשָׁט, רַבִּי אַסִּי אָמַר:…”
- Segment 1020 words
Opens “מֵיתִיבִי: הַמַּפְשִׁיט כְּשִׁיעוּר הַזֶּה, מִכָּאן וְאֵילָךְ, הַנּוֹגֵעַ…”
- Segment 1128 words
Opens “תָּא שְׁמַע: בְּעוֹר שֶׁכְּנֶגֶד הַבָּשָׂר – טָמֵא.…”
- Segment 1218 words
Opens “תָּא שְׁמַע: הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בַּטְּהוֹרָה וּבַטְּמֵאָה,…”
- Segment 135 words
Opens “הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּטֶפַח רִאשׁוֹן.…”
- Segment 148 words
Opens “תָּנָא: כַּמָּה כְּדֵי אֲחִיזָה? טֶפַח. וְהָא תַּנְיָא:…”
- Segment 1512 words
Opens “אָמַר אַבָּיֵי: טֶפַח כָּפוּל. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי:…”
- Segment 1614 words
Opens “תְּנַן הָתָם: טַלִּית שֶׁהִתְחִיל בָּהּ לְקוֹרְעָהּ, כֵּיוָן…”
- Segment 1713 words
Opens “אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ:…”
- Segment 1824 words
Opens “דְּמִיגּוֹ דְּלָא חַס עֲלַהּ וְאַטְבְּלַהּ, לָא חָיֵיס…”
- Segment 1915 words
Opens “אָמַר רַבָּה: שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר: חֲדָא –…”
Sages named on this page
- Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im
Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…
Source: Chullin 123a · Segment 3 — “…שֶׁהֲרֵי קַרְקִפְלוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מוּנָּח בְּרֹאשׁ מְלָכִים.”
- Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…
Source: Chullin 123a · Segment 2 — “…אֶחָד אֵינוֹ חוֹזֵר. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר, וּמִינַּהּ:…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Chullin 123a · Segment 15 — “אָמַר אַבָּיֵי: טֶפַח כָּפוּל. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כַּמָּה כְּדֵי…”
Original text
אַיְבוּ אַמְרַהּ, וְאַרְבְּעֵי אֲמַר בַּהּ, וַחֲדָא מִינַּיְיהוּ עֲבוֹדָה.
It was Aivu who said this statement in the name of Reish Lakish and not Rabbi Abbahu, and he said four halakhot , not three, with regard to the measure of four mil , and the fourth one of them is the halakha mentioned in the mishna: Skins that one spread on the ground and trod upon for the period required for tanning, i.e., the amount of time it takes to walk four mil , are no longer classified as flesh and are ritually pure.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְפָנָיו, אֲבָל לְאַחֲרָיו – אֲפִילּוּ מִיל אֶחָד אֵינוֹ חוֹזֵר. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר, וּמִינַּהּ: מִיל הוּא דְּאֵינוֹ חוֹזֵר, הָא פָּחוֹת מִמִּיל – חוֹזֵר.
Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: With regard to prayer and washing one’s hands, the Sages taught that one must travel four mil to find a synagogue or water only if the synagogue or the water is ahead of him, in the direction that he is traveling. But if it is behind him, he need not return even one mil . Rav Aḥa bar Yaakov said: From this statement one may infer that it is specifically a mil that one need not return; but one must return for a synagogue or water that is at a distance of less than one mil .
תָּנוּ רַבָּנַן: לִיגְיוֹן הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְנִכְנַס לְבַיִת – הַבַּיִת טָמֵא, שֶׁאֵין לָךְ כׇּל לִיגְיוֹן וְלִיגְיוֹן שֶׁאֵין לוֹ כַּמָּה קַרְקִפְלִין. וְאַל תִּתְמַהּ, שֶׁהֲרֵי קַרְקִפְלוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מוּנָּח בְּרֹאשׁ מְלָכִים.
§The mishna states that the skin of a human corpse is impure like its flesh. The Sages taught in the Tosefta (8:16): In the case of a legion traveling for warfare from place to place, and one member of the legion enters a house, the house is impure, as there is no legion that does not have several scalps that its soldiers carry around for witchcraft. And you should not be surprised that they do so, as the scalp [ karkefal ] of Rabbi Yishmael was placed on the heads of kings.
מַתְנִי׳ הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בַּטְּהוֹרָה וּבַטְּמֵאָה, בַּדַּקָּה וּבַגַּסָּה –
MISHNA: The halakhic status of the hide of an animal after it was flayed is no longer like its flesh in terms of becoming impure and imparting impurity. Nevertheless, in the case of one who flays either a domesticated animal or an undomesticated animal; a ritually pure animal that was slaughtered properly and afterward came in contact with impurity, e.g., the one flaying it is impure, or a ritually impure unslaughtered carcass; a small animal, e.g., sheep, or a large animal, e.g., cattle; and even after flaying the animal’s hide is still partially attached to the flesh, the hide’s halakhic status remains that of flesh in some circumstances.
לְשָׁטִיחַ, כְּדֵי אֲחִיזָה.
These circumstances are: If he is flaying the animal for the purpose of using the hide as a carpet, a tablecloth, or to drape over a couch, in which case he would cut the hide along the length of the animal from head to tail and then remove the hide from both sides, its halakhic status remains that of flesh until he has flayed the measure of grasping the hide, i.e., two handbreadths.
וּלְחֵמֶת – עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת הֶחָזֶה.
And if he is flaying the animal for the purpose of crafting a leather jug, in which case he cuts a circle near the animal’s neck and removes the hide in a downward movement, its halakhic status remains that of flesh until he flays the animal’s entire breast.
הַמַּרְגִּיל – כּוּלּוֹ חִבּוּר לַטּוּמְאָה, לִיטַּמֵּא וּלְטַמֵּא. עוֹר שֶׁעַל הַצַּוָּאר – רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: אֵינוֹ חִבּוּר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חִבּוּר עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת כּוּלּוֹ.
In the case of one who seeks to fashion a jug and begins flaying from the legs, until he removes the animal’s hide in its entirety, the entire hide is considered as having a connection with the flesh and its halakhic status remains that of flesh with regard to impurity, i.e., with regard to becoming impure and with regard to imparting impurity. If one removed the entire hide except for the hide over the neck, Rabbi Yoḥanan ben Nuri says: It is not considered to have a connection to the flesh, and the Rabbis say: It is considered to have a connection to the flesh until he removes the animal’s hide in its entirety, including the neck.
גְּמָ׳ מִכָּאן וְאֵילָךְ מַאי?
GEMARA: The mishna teaches: If one flays an animal for the purpose of making a carpet out of it, the halakhic status of the hide remains that of flesh until he has flayed the measure of grasping the hide. The Gemara asks: From that point forward, i.e., when one has flayed more than the measure of grasping of the hide, what is the status of the hide?
אָמַר רַב: טָהוֹר הַמּוּפְשָׁט, רַבִּי אַסִּי אָמַר: טֶפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר טָמֵא.
Rav says: The entire section of the hide that has been flayed is pure because it no longer serves the flesh as a handle. But the hide that is still attached to the flesh serves the flesh as protection, and therefore it transmits impurity to the flesh and from the flesh, and joins together with the flesh to constitute the requisite measure to impart the impurity of food. Rabbi Asi says: One handbreadth of the flayed hide that is next to the flesh is susceptible to impurity. Since the one who flays the hide holds this handbreadth of the hide while flaying, this section of the hide serves the flesh as a handle.
מֵיתִיבִי: הַמַּפְשִׁיט כְּשִׁיעוּר הַזֶּה, מִכָּאן וְאֵילָךְ, הַנּוֹגֵעַ בַּמּוּפְשָׁט טָהוֹר. מַאי לָאו אֲפִילּוּ בְּטֶפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר? לָא, לְבַר מִטֶּפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר.
The Gemara raises an objection to the statement of Rabbi Asi from a baraita : In the case of one who flays an unslaughtered animal carcass, once he has cut the hide along the length of the animal from head to tail and then removed this measure of the hide from both sides, then from that point forward, a person who touches the flayed hide is pure, because the flayed hide does not impart impurity of a carcass. What, is it not discussing even the handbreadth of hide next to the flesh, contrary to the opinion of Rabbi Asi? The Gemara answers: No, there is no proof from this baraita , as it may be discussing the flayed hide except for the handbreadth next to the flesh.
תָּא שְׁמַע: בְּעוֹר שֶׁכְּנֶגֶד הַבָּשָׂר – טָמֵא. עוֹר שֶׁכְּנֶגֶד הַבָּשָׂר – טָמֵא, הָא בְּטֶפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר – טָהוֹר. תָּנָא: כׇּל טֶפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר, עוֹר שֶׁכְּנֶגֶד הַבָּשָׂר קָרֵי לֵיהּ.
Come and hear a refutation of the opinion of Rabbi Asi from a baraita : Once an animal carcass has been flayed more than the measure of grasping the hide, if one touches the hide opposite the flesh before that hide was flayed he is impure. This statement indicates that the attached hide opposite the flesh is impure, but one handbreadth of the flayed hide that is next to the flesh is pure, contrary to the opinion of Rabbi Asi. The Gemara answers: There is no proof from this baraita . The tanna who taught this baraita was referring to the entire handbreadth of flayed hide next to the flesh by calling it the hide opposite the flesh.
תָּא שְׁמַע: הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בַּטְּהוֹרָה וּבַטְּמֵאָה, בַּדַּקָּה וּבַגַּסָּה, לְשָׁטִיחַ – כְּדֵי אֲחִיזָה, וְטֶפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר – טָהוֹר.
Come and hear a refutation of the opinion of Rabbi Asi from a baraita ( Tosefta 8:18): In the case of one who flays a domesticated animal or an undomesticated animal, a ritually pure animal or a ritually impure unslaughtered carcass, a small animal or a large animal, if he is flaying the animal for the purpose of using the hide as a carpet, the halakhic status of the hide remains that of flesh until he has flayed the measure of grasping it, and one who touches one handbreadth of the flayed hide next to the flesh remains pure, contrary to the opinion of Rabbi Asi.
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּטֶפַח רִאשׁוֹן.
The Gemara answers: Here we are dealing with the first handbreadth of hide that is flayed in addition to the measure of grasping. In a case where only one handbreadth of hide has been flayed in addition to the measure of grasping, it is more comfortable for the one flaying the hide to grasp the edge of the hide rather than the handbreadth of hide that is nearest to the flesh. Furthermore, the most comfortable way to continue flaying is to do so with a knife without grasping the flayed hide at all. Therefore, Rabbi Asi concedes that the hide in this case does not serve the flesh as a handle and consequently does not impart impurity. But afterward, when one has already flayed more than three handbreadths of hide, one holds the handbreadth of hide next to the flesh while continuing to flay the animal, and since it serves the flesh as a handle it imparts impurity.
תָּנָא: כַּמָּה כְּדֵי אֲחִיזָה? טֶפַח. וְהָא תַּנְיָא: טִפְחַיִים!
§The mishna teaches that the hide’s halakhic status remains that of flesh until he has flayed the measure of grasping the hide. It was taught in a baraita : How much is the measure of grasping? It is one handbreadth. The Gemara asks: But isn’t it taught in another baraita : The measure of grasping is two handbreadths?
אָמַר אַבָּיֵי: טֶפַח כָּפוּל. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כַּמָּה כְּדֵי אֲחִיזָה? טֶפַח כָּפוּל.
Abaye says: The first baraita is referring to one who grasps a double handbreadth by folding the first two handbreadths together and grasping them. This explanation of Abaye is also taught in the Tosefta (8:18): How much is the measure of grasping? It is a double handbreadth.
תְּנַן הָתָם: טַלִּית שֶׁהִתְחִיל בָּהּ לְקוֹרְעָהּ, כֵּיוָן שֶׁנִּקְרַע רוּבָּהּ – שׁוּב אֵינוֹ חִבּוּר, וּטְהוֹרָה.
§The Gemara discusses a matter similar to the previous discussion of a partially flayed hide. We learned in a mishna elsewhere ( Kelim 28:8): A ritually impure garment that tears is rendered pure because it is no longer considered a useable garment. In the case of a ritually impure garment that one began to tear, once the majority of the garment is torn, the two sections are no longer considered as having a connection, and since it is no longer considered a useable garment, it is pure.
אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּטַלִּית טְבוּלַת יוֹם.
Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: The Sages taught this halakha only with regard to an impure garment that was already immersed in a ritual bath that day, but one must wait until nightfall for the purification process to be completed in order to wear the garment while eating ritually pure food. In such a case, tearing the majority of the garment renders it pure, and the Sages did not apply the requirement that the entire garment be torn.
דְּמִיגּוֹ דְּלָא חַס עֲלַהּ וְאַטְבְּלַהּ, לָא חָיֵיס עֲלַהּ וְקָרַע לַהּ רוּבַּהּ. אֲבָל טַלִּית שֶׁאֵינָהּ טְבוּלַת יוֹם – לָא, גְּזֵרָה דִּלְמָא לָא אָתֵי לְמִיקְרְעַהּ רוּבַּהּ.
This is because the reason for this rabbinic decree is lest one tear only half of it out of concern for the damage to the garment. And since in this case, the owner of the garment showed that he was not concerned about damage to the garment by immersing it in a ritual bath, an act which damages the garment, so too he is presumably not concerned about the garment with regard to tearing it, and he will certainly tear the majority of it. But a garment that was not immersed that day is not rendered pure by tearing the majority of the garment due to a rabbinic decree lest one come to not tear the majority of the garment but only half of it.
אָמַר רַבָּה: שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר: חֲדָא – שֶׁמָּא יֹאמְרוּ טְבִילָה בַּת יוֹמָא עוֹלָה, וְעוֹד –
Rabba said: There are two refutations of this statement. One is that the decree should apply even to a garment that was immersed that day, lest people who see one eating ritually pure food while wearing such a garment say that immersion of a garment on the same day is sufficient for the garment to be worn while eating ritually pure food, and there is no need to wait until nightfall. And furthermore, if a garment that was not immersed that day is rendered pure only by tearing the entire garment and not by tearing merely a majority of the garment, due to a decree lest one tear less than a majority of the garment,