תצורת מילים — צירופיות, מוכפלות, מתחלפות, מתנשאות ומתפרקות

חלק גדול מהמילים שנראות "קשות" בגמרא אינן מילים חדשות כלל, אלא צירוף של מילית קטנה עם מילה מוכרת. ברגע שמפרקים את הצירוף לגורמיו, המילה נקראת מעצמה. זו המלאכה הראשונה בפיענוח שורה: לחפש את התפר.

בארמית ההכפלה אינה קישוט. היא נושאת משמעות: חזרה, הדרגה, ריבוי או הדגשה. הכפלה יכולה להיות של מילה שלמה (קִמְעָא קִמְעָא) או של שורש בתוך המילה (טִלְטֵל, גִּלְגֵּל).

מילים ארמיות רבות הן מילים עבריות מוכרות שבהן אות אחת התחלפה באופן שיטתי. החילופים אינם מקריים — הם קבועים, ולכן ניתן ללמוד אותם כטבלה אחת ולפענח בעזרתה מאות מילים.

לשון הגמרא היא לשון דיבור, ולשון דיבור בולעת אותיות. נ׳, א׳ ו־ה׳ נופלות, שתי אותיות נדבקות לאחת, וקיצורים נעשים מילה. מי שמכיר את מקומות הבליעה, מזהה את המילה השלמה מתחת לצורה המקוצרת.

יש מילים בגמרא שאינן "ארוכות" אלא בנויות שכבות: תחילית על תחילית, ואחריהן סיומת של כינוי או של גוף. המילה מתנשאת — מוסיפה קומה על קומה על גרעין אחד קטן. הקורא שמזהה את הקומות אינו נבהל מאורך המילה, אלא קורא אותה מבחוץ פנימה.

הקומה הבאה אחרי ההתנשאות היא הפירוק. מילים מסוימות בגמרא אינן מילה כלל אלא משפט שנדחס לצורה אחת: נושא, פועל ומושא בתוך רצף אחד של אותיות. מי שמפרק אותן לשלושת חלקיהן מגלה שהמשפט הקשה כבר תורגם — בידיו.