בדף זה נעקוב אחר שיחות רבי ואנטונינוס, יישוב סתירות בפסוקים וראיות לתחיית המתים. נבנה את מפת הסוגיה צעד אחר צעד, ונבחין בין שאלה, תשובה וראיה.
לפניכם כל לשון הגמרא של הדף, מילה במילה, מחולקת לשלבי הסוגיה: משנה, שאלה, קושיה, תירוץ, ראיה ומסקנה. קראו כל שלב במקור, ורק אחר כך את ההסבר.
בַּכּוּרוֹת נָאוֹת, וְהוֹשִׁיב בּוֹ שְׁנֵי שׁוֹמְרִים: אֶחָד חִיגֵּר וְאֶחָד סוֹמֵא. אָמַר לוֹ חִיגֵּר לַסּוֹמֵא: בַּכּוּרוֹת נָאוֹת אֲנִי רוֹאֶה בַּפַּרְדֵּס. בֹּא וְהַרְכִּיבֵנִי וּנְבִיאֵם לְאׇכְלָם. רָכַב חִיגֵּר עַל גַּבֵּי סוֹמֵא, וֶהֱבִיאוּם וַאֲכָלוּם. לְיָמִים בָּא בַּעַל פַּרְדֵּס. אָמַר לָהֶן: בַּכּוּרוֹת נָאוֹת הֵיכָן הֵן? אָמַר לוֹ חִיגֵּר: כְּלוּם יֵשׁ לִי רַגְלַיִם לְהַלֵּךְ בָּהֶן? אָמַר לוֹ סוֹמֵא: כְּלוּם יֵשׁ לִי עֵינַיִם לִרְאוֹת? מָה עָשָׂה? הִרְכִּיב חִיגֵּר עַל גַּבֵּי סוֹמֵא, וְדָן אוֹתָם כְּאֶחָד.
הדף נפתח באמצע משל המשמש תשובה: החיגר רואה את הפירות והסומא נושא אותו, וכך הם אוכלים יחד. כשבעל הפרדס חוזר, כל אחד טוען שאינו מסוגל לקחת פירות לבדו. בעל הפרדס מרכיב אותם שוב ודן אותם כאחד, משום שהמעשה נעשה בשיתוף.
אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא נְשָׁמָה וְזוֹרְקָהּ בַּגּוּף, וְדָן אוֹתָם כְּאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ״. ״יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל״ – זוֹ נְשָׁמָה, ״וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ״ – זֶה הַגּוּף.
הנמשל הוא שהקב״ה מחזיר את הנשמה לגוף ודן אותם יחד. הפסוק הקורא לשמים ולארץ נדרש על הנשמה ועל הגוף. כך המשל מקבל עיגון בפסוק, והאחריות המשותפת מתבררת.
אֲמַר לֵיהּ אַנְטוֹנִינוּס לְרַבִּי: מִפְּנֵי מָה חַמָּה יוֹצְאָה בַּמִּזְרָח וְשׁוֹקַעַת בְּמַעֲרָב? אֲמַר לֵיהּ: אִי הֲוָה אִיפְּכָא נָמֵי הָכִי הֲוָה אָמְרַתְּ לִי. אֲמַר לֵיהּ, הָכִי קָאָמֵינָא לָךְ: מִפְּנֵי מָה שׁוֹקַעַת בַּמַּעֲרָב?
אנטונינוס שואל מדוע השמש יוצאת במזרח ושוקעת במערב. רבי משיב שגם אילו הכיוונים היו הפוכים, אפשר היה לשאול אותה שאלה. אנטונינוס מחדד: שאלתו היא על משמעות השקיעה דווקא במערב.
אֲמַר לֵיהּ: כְּדֵי לִיתֵּן שָׁלוֹם לְקוֹנָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים״. אֲמַר לֵיהּ: וְתֵיתֵי עַד פַּלְגָא דְרָקִיעַ, וְתִתֵּן שְׁלָמָא, וְתֵיעוֹל! מִשּׁוּם פּוֹעֲלִים וּמִשּׁוּם עוֹבְרֵי דְרָכִים.
רבי מסביר את השקיעה במערב כנתינת שלום לבורא, ומביא פסוק על השתחוויית צבא השמים. אנטונינוס מקשה: מדוע השמש אינה מגיעה לאמצע הרקיע, נותנת שלום ונעלמת שם? התשובה מתחשבת בפועלים ובעוברי דרכים, הזקוקים למהלך היום ולסימני סיומו.
וְאָמַר לוֹ אַנְטוֹנִינוּס לְרַבִּי: נְשָׁמָה מֵאֵימָתַי נִיתְּנָה בָּאָדָם, מִשְּׁעַת פְּקִידָה אוֹ מִשְּׁעַת יְצִירָה? אָמַר לוֹ: מִשְּׁעַת יְצִירָה. אָמַר לוֹ: אֶפְשָׁר חֲתִיכָה שֶׁל בָּשָׂר עוֹמֶדֶת שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּלֹא מֶלַח וְאֵינָהּ מַסְרַחַת? אֶלָּא מִשְּׁעַת פְּקִידָה. אָמַר רַבִּי: דָּבָר זֶה לִמְּדַנִי אַנְטוֹנִינוּס, וּמִקְרָא מְסַיְּיעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי״.
אנטונינוס שואל אם הנשמה ניתנת משעת פקידה, ראשית ההיריון, או משעת יצירת הגוף. רבי מציע תחילה שעת יצירה, אך אנטונינוס טוען שבשר אינו מתקיים בלי שיירקב אם אין בו כוח מחיה. רבי מקבל שהנשמה ניתנת משעת פקידה, ומביא סיוע מן הפסוק ״ופקודתך שמרה רוחי״.
וְאָמַר לוֹ אַנְטוֹנִינוּס לְרַבִּי: מֵאֵימָתַי יֵצֶר הָרָע שׁוֹלֵט בָּאָדָם, מִשְּׁעַת יְצִירָה אוֹ מִשְּׁעַת יְצִיאָה? אָמַר לוֹ: מִשְּׁעַת יְצִירָה. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, בּוֹעֵט בִּמְעֵי אִמּוֹ וְיוֹצֵא! אֶלָּא מִשְּׁעַת יְצִיאָה. אָמַר רַבִּי: דָּבָר זֶה לִמְּדַנִי אַנְטוֹנִינוּס, וּמִקְרָא מְסַיְּיעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ״.
בשאלה מקבילה, אנטונינוס בודק מתי מתחילה שליטת יצר הרע: ביצירה או בלידה. רבי מציע יצירה, ואנטונינוס מקשה שאילו כך היה, העובר היה בועט ויוצא ממעי אמו. רבי מקבל את התשובה ״משעת יציאה״, ומסייע לה מן הפסוק ״לפתח חטאת רובץ״.
רֵישׁ לָקִישׁ רָמֵי: כְּתִיב ״בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּיו״, וּכְתִיב ״אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה״. הָא כֵּיצַד? עוֹמְדִין בְּמוּמָן וּמִתְרַפְּאִין.
ריש לקיש מעמת פסוק המתאר עיוור ופיסח עם פסוק שבו הפיסח מדלג והאילם מרנן. היישוב מבחין בין שני שלבים: המתים קמים במומם ואחר כך מתרפאים. אין צורך לבטל אחד מן התיאורים; מציבים אותם בסדר זמנים.
עוּלָּא רָמֵי: כְּתִיב ״בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה׳ דִּמְעָה מֵעַל כׇּל פָּנִים״, וּכְתִיב ״כִּי הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד עוּל יָמִים״. לָא קַשְׁיָא: כָּאן – בְּיִשְׂרָאֵל, כָּאן – בְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם. וְאוּמּוֹת הָעוֹלָם מַאי בָּעוּ הָתָם? הָנָךְ דִּכְתִיב בְּהוּ ״וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם״.
עולא מציב סתירה בין ביטול המוות לנצח לבין תיאור מיתה בגיל מאה. הגמרא מייחסת את ביטול המוות לישראל ואת המיתה לאומות העולם. לשאלה מדוע אומות העולם נמצאות שם, היא מפנה לפסוק המתאר זרים כרועי צאן, איכרים וכורמים.
רַב חִסְדָּא רָמֵי: כְּתִיב ״וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה כִּי מָלַךְ ה׳ צְבָאוֹת״, וּכְתִיב ״וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים״. לָא קַשְׁיָא: כָּאן לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, כָּאן לָעוֹלָם הַבָּא.
רב חסדא מעמת את בושת השמש והירח עם הבטחה שאורם יגדל מאוד. היישוב מבחין בין תקופות: ריבוי האור שייך לימות המשיח, ובושת המאורות שייכת לעולם הבא. כאן ציר הזמן הוא היסוד המיישב את הסתירה.
וְלִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר: אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁיעְבּוּד גָּלִיּוֹת בִּלְבַד, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּמַחֲנֵה צַדִּיקִים, כָּאן בְּמַחֲנֵה שְׁכִינָה.
לפי שמואל, ההבדל בין העולם הזה לימות המשיח הוא רק ביטול שעבוד המלכויות, ולכן היישוב הקודם טעון התאמה. הגמרא מבחינה בין מחנה צדיקים למחנה שכינה. ריבוי האור מתייחס למחנה צדיקים, ובושת המאורות למחנה שכינה, שאורם אינו נחשב לעומת זוהרה.
רָבָא רָמֵי: כְּתִיב ״אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה״, וּכְתִיב ״מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא״. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַה שֶּׁאֲנִי מֵמִית – אֲנִי מְחַיֶּה, וַהֲדַר מַה שֶּׁמָּחַצְתִּי – וַאֲנִי אֶרְפָּא.
רבא מציב זה מול זה את ״אני אמית ואחיה״ ואת ״מחצתי ואני ארפא״ ומברר את היחס בין החייאה לרפואה. התשובה מסדרת אותם בשלבים: תחילה הקב״ה מחיה את מי שהמית, ואחר כך מרפא את הפגיעה. כך מתחזק המבנה שכבר ראינו: קימה ואחריה רפואה.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה״ – יָכוֹל שֶׁתְּהֵא מִיתָה בְּאֶחָד וְחַיִּים בְּאֶחָד, כְּדֶרֶךְ שֶׁהָעוֹלָם נוֹהֵג? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא״ – מָה מְחִיצָה וּרְפוּאָה בְּאֶחָד, אַף מִיתָה וְחַיִּים בְּאֶחָד. מִיכָּן תְּשׁוּבָה לָאוֹמְרִין אֵין תְּחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה.
ברייתא בוחנת אם ״אמית ואחיה״ פירושו שאדם אחד מת ואחר חי, כדרך העולם. ההשוואה לפגיעה ולרפואה מלמדת ששני המעשים מתרחשים באותו אדם. מכאן הברייתא משיבה לטענה שאין תחיית המתים מן התורה.
תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מִנַּיִין לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה׳״. ״שָׁר״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״יָשִׁיר״ – מִכָּאן לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר, אַתָּה אוֹמֵר: ״אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה׳״. ״בָּנָה״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״יִבְנֶה״ – מִכָּאן לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה.
בברייתא, רבי מאיר דורש את ״אז ישיר משה״ כלשון המצביעה על שירה עתידית, ולא רק על שירה שכבר הייתה. דרשה דומה מובאת על ״אז יבנה יהושע״. שתי הדרשות מוצאות בלשון העתיד בסיס לתחיית המתים.
אֶלָּא מֵעַתָּה, ״אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב״, הָכִי נָמֵי דְּיִבְנֶה? אֶלָּא מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ בָּנָה.
הגמרא בודקת את הדרשה באמצעות ״אז יבנה שלמה במה לכמוש״: האם גם כאן נדרוש בנייה עתידית? התשובה היא שהכתוב מעלה על שלמה כאילו בנה את הבמה. כך מתברר שלא כל הופעה של ״יבנה״ מחייבת אותה דרשה.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִנַּיִין לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה״. ״הִילְּלוּךְ״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״יְהַלְלוּךָ״ – מִכָּאן לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הָאוֹמֵר שִׁירָה בְּעוֹלָם הַזֶּה זוֹכֶה וְאוֹמְרָהּ לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה״.
רבי יהושע בן לוי לומד תחיית המתים מן הלשון ״עוד יהללוך״, ולא ״היללוך״. מאותו פסוק הוא לומד גם שמי שאומר שירה בעולם הזה זוכה לאומרה בעולם הבא. הראיה לתחייה מתרחבת כאן לקשר בין שירת ההווה לשירת העתיד.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִין לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ וְגוֹ״. ״רִינְּנוּ״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״יְרַנֵּנוּ״ – מִכָּאן לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עֲתִידִין כׇּל הַנְּבִיאִים כּוּלָּן אוֹמְרִים שִׁירָה בְּקוֹל אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ״.
רבי חייא בר אבא מוסר בשם רבי יוחנן ראיה מן הלשון ״יחדיו ירננו״, ולא ״ריננו״. הוא מוסיף שכל הנביאים עתידים לומר שירה בקול אחד. המילה ״ירננו״ משמשת לדרשת התחייה, ו״יחדיו״ מדגישה את השירה המשותפת.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל הַמּוֹנֵעַ הֲלָכָה מִפִּי תַלְמִיד, כְּאִילּוּ גּוֹזְלוֹ מִנַּחֲלַת אֲבוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב״. מוֹרָשָׁה הִיא לְכׇל יִשְׂרָאֵל מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית. אָמַר רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: כׇּל הַמּוֹנֵעַ הֲלָכָה מִפִּי תַּלְמִיד, אֲפִילּוּ עוּבָּרִין שֶׁבִּמְעֵי אִמָּן מְקַלְּלִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֹנֵעַ בָּר
רב יהודה בשם רב מלמד שהמונע הלכה מתלמיד כאילו גוזל ממנו נחלת אבות, שהרי התורה היא מורשה לכל ישראל מששת ימי בראשית. רב חנא בר ביזנא בשם רבי שמעון חסידא מוסיף שאפילו עוברים מקללים את המונע. זהו מעבר לאחריות על מסירת התורה; הקטע הנתון מסתיים בתחילת הפסוק המובא כראיה לדברי החכם השני.
דף צ ע״א: העולם הבא, תחיית המתים ומידה כנגד מידה המשנה פותחת בכלל על חלקם של ישראל בעולם הבא, ומונה חריגים ודמויות מסוימות, תוך מחלוקת על מנשה. הגמרא מסבירה את שלילת החלק בתחיית המתים מן הכופר בה באמצעות מידה כנגד מידה. דברי אלישע לשליש מספקים בסיס מקראי לעיקרון: לראות את הטובה שנשללה באמירתו, אך לא ליהנות ממנה.
דף צ ע״ב: תחיית המתים, תרומה ודרכי הדרשה הדף בונה ראיות לתחיית המתים מתוך דיוק בפסוקים, ובוחן אותן מול קריאות חלופיות. הדיון בתרומה מדגיש את האחריות הכרוכה בנתינתה, והדיון בכרת מברר את משמעות הכפילות ואת מקומה של תשובה. בסוף הדף שאלת קיסר נשארת פתוחה להמשך.
דף צא ע״א: תחיית המתים, טענות האומות ודין גוף ונשמה התשובות על תחיית המתים נשענות על ההשוואה בין יצירה ראשונה לחידוש החיים ועל משל התיקון. בוויכוחי גביהא, התורה שהתובעים מביאים נעשית גם יסוד התשובה להם. העמוד מסתיים בפתיחת דיון על גוף ונשמה, לפני השלמת משלו של רבי.
דף צא ע״ב: גוף ונשמה, תחיית המתים ומורשת התורה הדף קושר בין אחריות הגוף והנשמה לבין תחיית המתים, הרפואה והשירה לעתיד. בניין הטיעון נשען על משלים, סברה וקריאה מדויקת בפסוקים. בסיום מתחיל דיון באחריות למסור תורה, שהיא מורשה לכל ישראל.
הכינו טבלה לקטעים 8–11: בכל שורה רשמו את שני תיאורי העתיד, את הסתירה ביניהם ואת ההבחנה המיישבת אותה; ציינו כיצד שיטת שמואל משנה את היישוב.
הדף קושר בין אחריות הגוף והנשמה לבין תחיית המתים, הרפואה והשירה לעתיד. בניין הטיעון נשען על משלים, סברה וקריאה מדויקת בפסוקים. בסיום מתחיל דיון באחריות למסור תורה, שהיא מורשה לכל ישראל.
בדקו את עצמכם לפני שתסמנו את השיעור כהושלם.
מדוע בעל הפרדס דן את שני השומרים כאחד?
