בדף זה נעקוב אחר תשובות על תחיית המתים ואחר שלושה ויכוחים שמנהל גביהא בן פסיסא לפני אלכסנדרוס מוקדון. נבנה מפת טיעונים מסודרת, ובסוף נפתח את שאלת האחריות של הגוף והנשמה.
לפניכם כל לשון הגמרא של הדף, מילה במילה, מחולקת לשלבי הסוגיה: משנה, שאלה, קושיה, תירוץ, ראיה ומסקנה. קראו כל שלב במקור, ורק אחר כך את ההסבר.
אֲמַרָה לֵיהּ בְּרַתֵּיה: שִׁבְקֵיהּ, וַאֲנָא מַהְדַּרְנָא לֵיהּ. שְׁנֵי יוֹצְרִים יֵשׁ בְּעִירֵנוּ: אֶחָד יוֹצֵר מִן הַמַּיִם, וְאֶחָד יוֹצֵר מִן הַטִּיט. אֵיזֶה מֵהֶן מְשׁוּבָּח? אָמַר לָהּ: זֶה שֶׁיּוֹצֵר מִן הַמַּיִם. אָמְרָה לוֹ: מִן הַמַּיִם צָר, מִן הַטִּיט לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?
העמוד נפתח בהמשך ויכוח קודם: הבת מציעה להשיב באמצעות השוואה בין יוצר במים ליוצר בטיט. יצירת האדם מן המים היא הבסיס לקל וחומר: אם אפשר ליצור כך, ודאי שאפשר ליצור מחדש מן העפר. זהו מענה לטענה שהפיכת הגוף לעפר מונעת תחייה.
דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: קַל וָחוֹמֶר מִכְּלֵי זְכוּכִית, מָה כְּלֵי זְכוּכִית שֶׁעֲמָלָן בְּרוּחַ בָּשָׂר וָדָם - נִשְׁבְּרוּ יֵשׁ לָהֶן תַּקָּנָה, בָּשָׂר וָדָם שֶׁבְּרוּחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
בבית רבי ישמעאל נשנתה ראיה בדרך קל וחומר מכלי זכוכית. כלים שנוצרים בנשימת אדם ניתנים לתיקון לאחר שבירתם; על אחת כמה וכמה אדם שחי ברוחו של הקדוש ברוך הוא. זו הוראה מצוטטת, ולא קטע משנה, והיא מוסיפה דימוי של תיקון לאחר שבר.
אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא לְרַבִּי אַמֵּי: אָמְרִיתוּ דְּשָׁכְבֵי חָיִי. וְהָא הָווּ עַפְרָא, וְעַפְרָא מִי קָא חָיֵי?! אֲמַר לֵיהּ: אֶמְשׁוֹל לְךָ מָשָׁל. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁאָמַר לַעֲבָדָיו: לְכוּ וּבְנוּ לִי פַּלְטֵרִין גְּדוֹלִים בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מַיִם וְעָפָר. הָלְכוּ וּבָנוּ אוֹתָן. לְיָמִים נָפְלוּ. אָמַר לָהֶם: חִזְרוּ וּבְנוּ אוֹתָן בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ עָפָר וָמַיִם. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ יְכוֹלִין. כָּעַס עֲלֵיהֶם, וְאָמַר לָהֶן: בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מַיִם וְעָפָר בְּנִיתֶם, עַכְשָׁיו שֶׁיֵּשׁ מַיִם וְעָפָר – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! וְאִם אִי אַתָּה מַאֲמִין, צֵא לַבִּקְעָה וּרְאֵה עַכְבָּר שֶׁהַיּוֹם חֶצְיוֹ בָּשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה, לְמָחָר הִשְׁרִיץ וְנַעֲשָׂה כֻּלּוֹ בָּשָׂר. שֶׁמָּא תֹּאמַר לִזְמַן מְרוּבֶּה? עֲלֵה לָהָר וּרְאֵה שֶׁהַיּוֹם אֵין בּוֹ אֶלָּא חִלָּזוֹן אֶחָד, לְמָחָר יָרְדוּ גְּשָׁמִים וְנִתְמַלֵּא כּוּלּוֹ חֶלְזוֹנוֹת.
מין מקשה לרבי אמי: כיצד עפר יכול לחיות, ורבי אמי משיב במשל על עבדים שבנו ארמונות בלי מים ועפר אך מסרבים לבנותם מחדש כשיש חומרים. המלך חושף את הסתירה: היכולת לבנות בלי החומרים מחזקת את האפשרות לבנות כשהם קיימים. רבי אמי מוסיף תיאורים של עכבר שחציו אדמה ושל ריבוי חלזונות לאחר גשם, כפי שהם מובאים בסוגיה, כדי להמחיש היווצרות חיים ואף שינוי מהיר; אין אלה כאן קביעות מדעיות מודרניות.
אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא לִגְבִיהָא בֶּן פְּסִיסָא: וַוי לְכוֹן חַיָּיבַיָּא, דְּאָמְרִיתוּן מִיתֵי חָיִין! דְּחָיִין מָיְתִי, דְּמִיתֵי חָיִין? אֲמַר לֵיהּ: וַוי לְכוֹן חַיָּיבַיָּא, דְּאָמְרִיתוּן מִיתֵי לָא חָיִין! דְּלָא הֲווֹ חָיִי, דַּהֲווֹ חַיֵּי – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אֲמַר לֵיהּ: חַיָּיבַיָּא קָרֵית לִי? אִי קָאֵימְנָא, בָּעֵיטְנָא בָּךְ וּפָשֵׁיטְנָא לְעַקְמוּתָךְ מִינָּךְ! אֲמַר לֵיהּ: אִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵּן, רוֹפֵא אוּמָּן תִּקָּרֵא, וְשָׂכָר הַרְבֵּה תִּטּוֹל.
מין טוען כלפי גביהא בן פסיסא: אם החיים מתים, כיצד המתים יחיו? גביהא הופך את כיוון הטענה: מי שלא היו נוצרו וחיו, וכל שכן שמי שכבר חיו יכולים לחיות שוב. כשהמין מאיים לבעוט בו וליישר את עקמימותו, גביהא משיב בהומור שאז ייחשב רופא אומן ויקבל שכר רב.
תָּנוּ רַבָּנַן: בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בְּנִיסָן אִיתְנְטִילוּ דֵּימוֹסְנָאֵי מִיהוּדָה וּמִירוּשָׁלַיִם. כְּשֶׁבָּאוּ בְּנֵי אַפְרִיקִיָּא לָדוּן עִם יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן, אָמְרוּ לוֹ: אֶרֶץ כְּנַעַן שֶׁלָּנוּ הִיא, דִּכְתִיב ״אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ״, וּכְנַעַן אֲבוּהוֹן דְּהָנְהוּ אִינָשֵׁי הֲוָה.
ברייתא פותחת בציון כ״ד בניסן כיום שבו סולקו בעלי שררה מיהודה ומירושלים. היא מספרת שבני אפריקיא תבעו לפני אלכסנדרוס את ארץ כנען, בטענה שהם צאצאי כנען. הפסוק המכנה את הארץ בשם כנען משמש בסיס לתביעתם ופותח את סדרת הוויכוחים.
אֲמַר לְהוּ גְּבִיהָא בֶּן פְּסִיסָא לַחֲכָמִים: תְּנוּ לִי רְשׁוּת וְאֵלֵךְ וְאָדוּן עִמָּהֶן לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן. אִם יְנַצְּחוּנִי, אִמְרוּ: הֶדְיוֹט שֶׁבָּנוּ נִצַּחְתֶּם, וְאִם אֲנִי אֲנַצֵּחַ אוֹתָם, אִמְרוּ לָהֶם: תּוֹרַת מֹשֶׁה נִצְּחַתְכֶם. נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּת, וְהָלַךְ וְדָן עִמָּהֶם.
גביהא מבקש מהחכמים רשות לייצג את ישראל. הוא מציע שאם יפסיד ייחשב אדם מן השורה שנוצח, ואם ינצח ייזקף הניצחון לתורת משה. החכמים מסכימים, וכך נקבעת מסגרת הייצוג לפני הצגת התשובה.
אָמַר לָהֶם: מֵהֵיכָן אַתֶּם מְבִיאִים רְאָיָיה? אָמְרוּ לוֹ: מִן הַתּוֹרָה. אָמַר לָהֶן: אַף אֲנִי לֹא אָבִיא לָכֶם רְאָיָיה אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו״. עֶבֶד שֶׁקָּנָה נְכָסִים – עֶבֶד לְמִי וּנְכָסִים לְמִי? וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהֲרֵי כַּמָּה שָׁנִים שֶׁלֹּא עֲבַדְתּוּנוּ!
גביהא מברר שהתביעה מבוססת על התורה, ומשיב מתוך אותה תורה: כנען נקרא בה עבד לאחיו. במסגרת טיעונו, מעמד העבד משליך גם על נכסיו ולכן מערער את תביעתם לארץ. הוא אף מוסיף תביעה נגדית על השנים שבהן לא עבדו את ישראל.
אָמַר לָהֶם אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מַלְכָּא: הַחְזִירוּ לוֹ תְּשׁוּבָה! אָמְרוּ לוֹ: תְּנוּ לָנוּ זְמַן שְׁלֹשָׁה יָמִים. נָתַן לָהֶם זְמַן. בָּדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ תְּשׁוּבָה. מִיָּד בָּרְחוּ, וְהִנִּיחוּ שְׂדוֹתֵיהֶן כְּשֶׁהֵן זְרוּעוֹת, וְכַרְמֵיהֶן כְּשֶׁהֵן נְטוּעוֹת. וְאוֹתָהּ שָׁנָה שְׁבִיעִית הָיְתָה.
אלכסנדרוס דורש מן התובעים להשיב, והם מקבלים שלושה ימים לחפש תשובה. כשאינם מוצאים מענה, הם בורחים ומשאירים שדות זרועים וכרמים נטועים. המספר מציין שהשנה הייתה שביעית; זהו סיום הסיפור הראשון, לא פסיקה בדיני שביעית.
שׁוּב פַּעַם אַחַת בָּאוּ בְּנֵי מִצְרַיִם לָדוּן עִם יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן. אָמְרוּ לוֹ: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״וַה׳ נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם״. תְּנוּ לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁנְּטַלְתֶּם מִמֶּנּוּ.
בני מצרים מעלים תביעה חדשה לפני אלכסנדרוס. הם מצטטים את הפסוק על נתינת החן והשאלת הרכוש ביציאת מצרים, ודורשים להשיב את הכסף והזהב. זו הטענה שמולה ייבנה המענה הבא של גביהא.
אָמַר גְּבִיהָא בֶּן פְּסִיסָא לַחֲכָמִים: תְּנוּ לִי רְשׁוּת וְאֵלֵךְ וְאָדוּן עִמָּהֶן לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס. אִם יְנַצְּחוּנִי, אִמְרוּ לָהֶם: הֶדְיוֹט שֶׁבָּנוּ נִצַּחְתֶּם, וְאִם אֲנִי אֲנַצֵּחַ אוֹתָם, אִמְרוּ לָהֶם: תּוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ נִצְּחַתְכֶם. נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּת וְהָלַךְ וְדָן עִמָּהֶן.
גביהא שוב מבקש רשות מן החכמים ומציג את אותה חלוקה בין הפסד אישי לניצחון התורה. הם נותנים לו רשות והוא יוצא לדון. החזרה מדגישה שהמענה אינו יוזמה בלי אישור, ושמקור כוחו המוצהר הוא התורה.
אָמַר לָהֶן: מֵהֵיכָן אַתֶּם מְבִיאִין רְאָיָיה? אָמְרוּ לוֹ: מִן הַתּוֹרָה. אָמַר לָהֶן: אַף אֲנִי לֹא אָבִיא לָכֶם רְאָיָיה אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה״. תְּנוּ לָנוּ שְׂכַר עֲבוֹדָה שֶׁל שִׁשִּׁים רִיבּוֹא שֶׁשִּׁיעְבַּדְתֶּם בְּמִצְרַיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.
לאחר שבני מצרים מאשרים שהם נשענים על התורה, גביהא מצטט את הפסוק על ארבע מאות ושלושים שנות מושב בני ישראל במצרים. הוא דורש שכר עבודה לשישים ריבוא על התקופה הזאת, כפי שנוסחה התביעה בסיפור. כך דרישת החזרת הרכוש נענית בתביעה נגדית על העבודה; אין כאן בירור נפרד של חישוב שנות השעבוד.
אָמַר לָהֶן אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן: הַחְזִירוּ לוֹ תְּשׁוּבָה! אָמְרוּ לוֹ: תְּנוּ לָנוּ זְמַן שְׁלֹשָׁה יָמִים. נָתַן לָהֶם זְמַן. בָּדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ תְּשׁוּבָה. מִיָּד הִנִּיחוּ שְׂדוֹתֵיהֶן כְּשֶׁהֵן זְרוּעוֹת, וְכַרְמֵיהֶן כְּשֶׁהֵן נְטוּעוֹת, וּבָרְחוּ. וְאוֹתָהּ שָׁנָה שְׁבִיעִית הָיְתָה.
גם כאן אלכסנדרוס דורש תשובה ונותן לתובעים שלושה ימים. בני מצרים אינם מוצאים מענה ובורחים, תוך השארת שדות זרועים וכרמים נטועים. שוב נמסר שהשנה הייתה שביעית, ונוצרת הקבלה ברורה לסיום הוויכוח הקודם.
וְשׁוּב פַּעַם אַחַת בָּאוּ בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וּבְנֵי קְטוּרָה לָדוּן עִם יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן. אָמְרוּ לוֹ: אֶרֶץ כְּנַעַן שֶׁלָּנוּ וְשֶׁלָּכֶם, דִּכְתִיב ״וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם״ וּכְתִיב ״אֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם״.
בני ישמעאל ובני קטורה תובעים שותפות בארץ כנען, ולא בעלות בלעדית. הם נשענים על פסוקים המייחסים גם את ישמעאל וגם את יצחק לאברהם. מוקד הטענה הוא שמוצא משותף מאברהם מקנה זכות משותפת בארץ.
אָמַר לָהֶן גְּבִיהָא בֶּן פְּסִיסָא לַחֲכָמִים: תְּנוּ לִי רְשׁוּת וְאֵלֵךְ וְאָדוּן עִמָּהֶם לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן. אִם יְנַצְּחוּנִי אִמְרוּ: הֶדְיוֹט שֶׁבָּנוּ נִצַּחְתֶּם, וְאִם אֲנִי אֲנַצֵּחַ אוֹתָם אִמְרוּ לָהֶם: תּוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ נִצְּחַתְכֶם. נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּת, הָלַךְ וְדָן עִמָּהֶן.
גביהא מקבל שוב את רשות החכמים לנהל את הוויכוח. גם בפעם השלישית הוא תולה ניצחון בתורת משה, ואילו הפסד ייוחס לו כאדם מן השורה. התבנית הקבועה מכינה אותנו לבדוק לא רק מי צאצא של אברהם, אלא מה התורה מספרת על חלוקת רכושו.
אָמַר לָהֶם: מֵהֵיכָן אַתֶּם מְבִיאִין רְאָיָיה? אָמְרוּ לוֹ: מִן הַתּוֹרָה. אָמַר לָהֶן: אַף אֲנִי לֹא אָבִיא רְאָיָיה אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק. וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת״. אָב שֶׁנָּתַן אֲגִטִּין לְבָנָיו בְּחַיָּיו וְשִׁיגֵּר זֶה מֵעַל זֶה, כְּלוּם יֵשׁ לָזֶה עַל זֶה כְּלוּם? מַאי מַתָּנוֹת? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: מְלַמֵּד שֶׁמָּסַר לָהֶם שֵׁם טוּמְאָה.
גביהא מביא את הפסוקים שלפיהם אברהם נתן את כל אשר לו ליצחק, ולבני הפילגשים נתן מתנות. הוא מדמה זאת לאב שחילק רכוש לבניו בחייו באמצעות שטרות והפריד ביניהם, ולכן אין לאחד תביעה על חלק האחר. לאחר הראיה בא בירור נקודתי: מה היו המתנות, ורבי ירמיה בר אבא מפרש שמסר להם שם טומאה, כלומר שם הקשור לכוחות טומאה. אין כאן תיאור של תגובת התובעים.
אֲמַר לֵיהּ אַנְטוֹנִינוּס לְרַבִּי: גּוּף וּנְשָׁמָה יְכוֹלִין לִפְטוֹר עַצְמָן מִן הַדִּין. כֵּיצַד? גּוּף אוֹמֵר: נְשָׁמָה חָטָאת, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁפֵּירְשָׁה מִמֶּנִּי הֲרֵינִי מוּטָּל כְּאֶבֶן דּוּמָם בַּקֶּבֶר. וּנְשָׁמָה אוֹמֶרֶת: גּוּף חָטָא, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁפֵּירַשְׁתִּי מִמֶּנּוּ הֲרֵינִי פּוֹרַחַת בָּאֲוִיר כְּצִפּוֹר. אֲמַר לֵיהּ: אֶמְשׁוֹל לְךָ מָשָׁל. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס נָאֶה, וְהָיָה בּוֹ
אנטונינוס מציג לרבי קושי בעניין הדין: הגוף והנשמה יכולים לכאורה להטיל את אשמת החטא זה על זה. הגוף מצביע על חוסר תנועתו לאחר המוות, והנשמה על פריחתה באוויר לאחר הפרידה מן הגוף. רבי מתחיל להשיב במשל על מלך ופרדס נאה, אך הקטע מסתיים באמצע פתיחת המשל; התשובה עדיין לא הושלמה בעמוד זה.
בנו טבלה לשלוש התביעות לפני אלכסנדרוס: מי תובע, מה הוא דורש, על איזה פסוק הוא נשען וכיצד גביהא משיב מאותו מקור סמכות. הוסיפו עמודה לתוצאה, וציינו במפורש כאשר לא מסופר כאן על תגובת התובעים.
התשובות על תחיית המתים נשענות על ההשוואה בין יצירה ראשונה לחידוש החיים ועל משל התיקון. בוויכוחי גביהא, התורה שהתובעים מביאים נעשית גם יסוד התשובה להם. העמוד מסתיים בפתיחת דיון על גוף ונשמה, לפני השלמת משלו של רבי.
בדקו את עצמכם לפני שתסמנו את השיעור כהושלם.
מהו יסוד הקל וחומר במשל כלי הזכוכית?
