תהלים פרק נ״ב

מה תתהלל — ותתפאר ברעה שאתה עושה אתה הגבור בתורה:

חסד אל כל היום — להציל את הנרדף על ידך, ד"א חסד אל כל היום אילו לא נתן לי אחימלך לחם מדומה אתה שאמות ברעב, יש חסד בהקב"ה על ישראל כל היום ואם לא נתן לי יתנו לי אחרים:

מלוטש — מחודד:

עושה רמיה — חותך הבשר עם השער:

יתצך — ל' נתיצה:

יחתך — לשון שבירה:

ויסחך — ויעקרך:

ושרשך — ישרש אחריך לעקור כל השרשים דיראריצינע"ר בלע"ז:

ועליו ישחקו — וזה השחוק שיאמרו עליו הנה זה הגבר אשר לא שם מבטחו בהקב"ה ראו מה עלתה בו:

יעז בהוותו — מתגבר היה ברשעו:

ואני — הנרדף עתה בידך אהיה כזית רענן בבנים ובבני בנים בבית הקב"ה:

כי עשית — כשתעשה לי זאת וכלפי הקב"ה אמר מקרא זה:

בא דוד אל בית אחימלך, כבר בארתי (בפי' שמואל א' כ"ב) שבזה היה תלוי עיקר המלשינות כי באמת בא דוד אל בית ה' לא אל בית אחימלך, ודואג שמע שדוד אמר שהולך בשליחות המלך, ושהוא רעב שאחזו בולמוס, וששאל לו באורים דבר סתמי ולא הודיע להכהן עקר שאלתו, באמרו שהמלך צוהו להעלים הדבר, ולא בקש חרב גלית כלל רק חרב סתם, ורק מפני שלא היה בידו חרב אחרת לקח חרב גלית, מכ"ז מבואר שהכהן עשה זאת בתום לבבו ובנקיון כפו, ורק דואג שינה הדברים, ואמר בא דוד אל בית אחימלך, שמשמע שבא לביתו, וע"ז לא אמר אל בית אחימלך הכהן, כי אמר שלא בא אליו מצד כהונתו רק מצד שהוא עמו בקושרים, ועל יסוד זה הוציא כל דבתו, שנדמה לשאול שבהיותו בביתו שלא בפני דואג גלה לו סתרו כי בורח הוא, גם שינה סדר הדברים ממה שהיה (כמו שבארתי שם ששינה בששה דברים את אמתת הענין) ועי"כ נתפסו הכהנים להריגה עי"ש:

מה אתה הגבור! מה תתהלל ברעה שעשית, מה תתהלל בחסד וחרפת אל כל היום, בחילול השם שעשית להרוג את כהני ה':

הוות תחשב לשונך, הלשון שלך חשבה מחשבות לעשות הוות ושבר, עד שהיא כתער מלוטש שהיא עושה רמיה, שתחת שיחשוב להסיר בו השער והנוול חותך בו את הראש, כן תחת שרצית להסיר מכשלה מבית שאול שפכת דם נקים:

אהבת, כי לא נוכל לאמר שטעית באמת וחשבת שאחימלך אשם בדבר, כי למה אהבת את הרע מן הטוב? למה לא ספרת את הטוב? ולמה אהבת את השקר מדבר צדק, למה ספרת שקרים שבא אל ביתו וששם שאל לו באלהים, ולמה לא ספרת את הטוב ששמעת שאחימלך לא ידע דבר, ושדוד אחזו בולמוס, ויתר הענינים שבארתי בפי' שמואל שם, שבזה לא היה מאשים את הכהנים:

אהבת, לפי דברי חז"ל הגר העמלקי שהגיד לדוד ממיתת שאול ושהוא הרגו, היה דואג האדומי, וכבר בארתי בפירושי (ש"ב א') שבאמת לא הרג דואג את שאול (כמש"ש ש"א למ"ד ששאול נפל בעצמו על חרבו) והוא אמר כן שחשב שעי"כ ימצא חן בעיני דוד, ודוד אמר לו דמך בראשך כי פיך ענה בך לאמר אנכי מותתי את משיח ה', ר"ל הגם שעתה דברת שקר, עכ"פ אתה חרצת מיתה על עצמך ע"י דברי פיך, ורמז לו, שבכ"ז כבר הרג את משיח ה' שהוא אחימלך הכהן הגדול שהיה משוח בשמן המשחה ונהרג ע"י, וז"ש אתה לשון מרמה! אתה אהבת כל דברי בלע, ועי"כ תכשל בלשונך בעצמך:

גם אל יתצך לנצח, הוא מה שנהרג ונתץ בנין גופו, יחתך ויסחך מאהל, הוא איבוד כבודו, שעד עתה היה בין יושבי אהל ה' שהוא בין הסנהדרין כמ"ש חז"ל, ועתה נתן את רשעים קברו, ושרשך מארץ חיים, הוא אבוד נשמתו ושרשו מארץ החיים העליונה, סלה, סיום הענין:

ויראו צדיקים, אחר שהיה בזה עונש השגחיי מדה כנגד מדה, שדואג שהיה השליח של שאול לפגוע בכהני ה' אמר על עצמו עתה שהיה שליח מאתו להרוג את משיח ה' שנית שהוא שאול, ואמר כי אחזני השבץ שהוא חטא הריגת הכהנים לבושי תשבץ כקבלת חז"ל, והוא נהרג ע"י דוד שבסבתו הרג את הכהנים, הנה הצדיקים שיראו זאת ייראו מה', בראותם השגחתו ומשפטו, ועליו ישחקו ויאמרו בשחוק:

הנה הגבר אשר לא ישים אלהים מעוזו, רק יבטח ברוב עשרו, שחשב שעי"כ יעשרנו שאול, ומה היה סופו יעז בהותו, דבר שרצה לעוז על ידו זה היה הותו ושברו, שחשב שימצא עי"כ עוז אצל דוד ומצא הוות ושבר:

ואני דומה כזית רענן, המושרש במקום אחד, כן אני מושרש בבית אלהים, לא כדואג שישב אז נעצר בבית ה' ושרשו נטוע במקום טומאה, וכמו שהזית הוא רענן תמיד ועלהו לא יבול כן בטחתי בחסד אלהים עולם ועד, כי הטוב שיגיע לאדם מצד מעשיו וזכיותיו אינו בטוח שיתמיד לעולם כי ישתנה בהשתנות מעשיו, אבל הטוב הבא מחסד אלהים שלא עפ"י המשפט כפי המעשים טובים, הוא יהיה לעולם כי חסד ה' לא תשתנה, ודוד קבל מלכותו מצד החסד כמו שיתבאר באורך בסי' פ"ט:

אודך לעולם כי עשית, ר"ל שאתן תמיד הודאה על העבר, כי נסי ה' מתמידים וע"כ אתן תמיד הודאה חדשה על הטובה שעשה לי, וזה נגד מ"ש ואני כזית רענן בבית אלהים וגם ואקוה שמך כי טוב לעשות חסד בעתיד נגד חסידיך, שהם המוכנים אל החסד, וזה נגד מ"ש בטחתי בחסד אלהים עולם ועד: