תהלים פרק מ״ד

באזנינו שמענו — מכאן אתה למד שהיו מדברים בני קרח בשביל דורות הללו הבאים אחריהם שאילו בשביל עצמם לא היה להם לומר אבותינו ספרו לנו שהרי הם עצמם ראו נסי המדבר והים והירדן ומלחמות יהושע כך מפורש באגדת תהלים:

תרע לאומים — הרעות לשבעה אומות גדולות ושילחתם מפנינו ואתה בידך כחך הורשתם מתוך ארצם ותטעם לאבותינו בתוכה:

רציתם — לשון רצון:

צוה ישועות יעקב — גם לבאים אחרינו:

נבוס קמינו — נרמס ונרפוס אויבינו לשון מתבוססת בדמיך (יחזקאל ט״ז:ו׳) תבוס נופת (משלי כ״ז:ז׳) והיו כגבורים בוסים בטיט חוצות (זכריה י׳:ה׳):

אף זנחת ותכלימנו — אף אם אתה תכלימנו אנו שמך לעול' נודה:

תשיבנו אחור — לשון הוה הוא:

שסו למו — בזזו נכסינו איש לו:

זריתנו — אפנדישנו"ש בלע"ז:

כי דכיתנו במקום תנים — כי זה משמש בלשון כאשר ואף כאשר השפלתנו בארץ ערבה ושוחה מדבר מקום תנים וכסית עלינו בצלמות חשך אף בכל זאת אם שכחנו שם אלהינו הוא יחקור זאת כי הו' יודע תעלומו' וגומר:

כצאן טבחה — כצאן של טבח:

ופדנו למען חסדך — אין אנו באים בכח מעשינו אלא למען חסדך עשה:

למנצח לבני קרח, מזמור זה הוסד ג"כ על הגלות, מזכיר הנפלאות שעשה ה' להם בימי קדם ומבקש שיוסיף ידו שנית להושיעם כי רק בו בטחו, ומספר כל הצרות שעברו עליהם בגלותם, ושבכל זאת לא נסוג לבם אחור מאמונתו, וע"כ ראוי שיפדם למען חסדו, ובא אל התפלה תחלה מצד כבוד ה' לבל יחולל, ואח"כ מצד גודל אמונתם, ואח"כ ידבר מצד חסד ה', שכל השפל יותר יגדיל ה' עמו חסדו, כמ"ש כי שחה לעפר נפשנו ופדנו למען חסדך, והם הג' דברים שהזכיר לקמן סי' קט"ו כי לשמך תן כבוד על חסדך על אמתך:

אלהים, ר"ל כי דבר הנמסר לאדם ע"פ השמועה והקבלה יכול להיות שקר משני טעמים, א. אם המספר הראשון בדהו מלבו, ב. אם המספר האמצעי המספר בשמו בדה מלבו או שלא הבין דבריו כראוי, לעומת זה אמר שהקבלה שיש לנו מן הנסים שנעשו לאבותינו מימי קדם הם אמת מכל הצדדים, א. שלא קבלנו הספורים ע"י מספרים אחרים רק באזנינו שמענו, ב. שאא"ל שמורישי הקבלה הזאת בדו מלבם הדברים האלה, כי אבותינו ספרו לנו, וידוע שהאבות לא יורישו לבניהם אמונה כוזבת, וקבלה כזאת הנמשכת מאבות לבנים היא אמתיית, ובא לנו הקבלה כי פועל פעלת בימיהם, היינו שפעלת אז פעולה חדשה בלתי נתלה בסדרי הטבע וחקיה שזה קרוי מעשה, (שמעשה הוא הדבר הנגמר שהוא פעולת הטבע, ופעולה הוא העסק המתחדש עתה), רק פעלת ע"פ נס ענינים חדשים נעלים על סדרי הטבע, וזה היה בימיהם, שהם ראו זאת בעיניהם, רק שזה היה בימי קדם, כי עתה אותותינו לא ראינו - מבאר מה היה הפעל. אתה ידך גוים הורשת, מה שהורשת את הגוים ליטע שם בני ישראל לא עשית זאת ע"י אמצעי וע"י הטבע, רק אתה בעצמך, ובידך לא ע"י סדרי הטבע, והיה בזה שני ענינים, א. שגוים הורשת לטובת ישראל כדי שתטעם שם בארץ, ב. עשית זאת מפני רשעת הלאומים, שעז"א תרע לאומים שזה יען רצית להרע להם ע"י רוע מעשיהם, ועי"כ ותשלחם מן הארץ, וכמ"ש כי מרשעת הגוים ה' מורישם מפניך ולמען הקים את השבועה, ר"ל לטובת ישראל, ולהעניש את הלאומים:

כי, מבאר שדבר זה לא היה ע"פ הטבע רק אתה ידך גוים הורשת, כי לא בחרבם ירשו ארץ שלא כבשו ע"י חרבם וגבורתם, וגם זרועם לא הושיעה למו, הזרוע הוא הפרק העליון של היד, ומציין תמיד את המניע הראשון, את הכח המניע את היד, ומבואר אצלי תמיד שבכ"מ שנזכר זרוע אצל ה' יציין שגם ראשית התנועה וסבתה בא מאת ה', ר"ל כי כל המעשים שיעשה ה' ע"י זכות ישראל יצוין שנעשה המעשה בידו לא בזרועו, כי הזרוע שהניע את היד הוא הזכות, אבל המעשה שנעשה שלא בהשקף על זכות הדור וצדקתם נקרא זרוע ה', ואמר פה שלא לבד שלא בחרבם ירשו ארץ, כי גם לא היו אז ראוים לזה ע"פ מעשיהם, כמ"ש לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, עד שגם זרועם לא הושיעם למו, שלא היו גם בזכותם, רק ימינך וזרועך שהיה ע"י ימין ה' העושה נפלאות, וע"י זרועו שהוא החסד העליון הבלתי מביט על זכות כלל שלא היה בזכות הדור, ולא היו נסים נסתרים רק שהיה אור פניך שנתגלה אורך אז בגלוי בנסים גלויים, כי רציתם, ע"י הרצון העליון שאין טעם לרצון:

אתה, א"כ אחר שנפלאותיך הקדומים לא קדם להם זכות וכשרון הדור, וגם לא היית אז מחוייב לעשות זה למען כבודך כי אז עדיין לא נקרא שמך עליהם, כמ"ש בימיהם בימי קדם, כ"ש עתה אשר אתה הוא מלכי אלהים ושמך עלינו נקרא, ויש לחוס על כבוד שמך, הלא ראוי שתצוה ישועות יעקב גם עתה, ואמר שגם אם לא תושיע בעצמך כמו מקדם, עכ"פ צוה ע"י שליח:

בך, ואם לא תעשה לנו כמו בימי קדם שלא הוצרכנו למלחמה כלל, עכ"פ תהיה המלחמה ע"י עזרתך, עד שמה שננגח צרינו יהיה בך, ואם גם זאת לא תעשה לנו שתסייע לנו בעצמך כמ"ש בך, על כל פנים בשמך נבוס קמינו, תשלח עזר בשמך, מלאך הבא בשם ה', ונבוס על כל פנים את אלה הקמים עלינו לכלותנו:

כי, כי א"א שתניח אותנו אל המקרה והטבע שאנחנו בעצמנו ננצח את האויב, כי לא יושלם זה בין מצד הפועל בין מצד הפעולה, שמצד הפועל אנכי לא בקשתי אבטח, שאין אנו מלומדים עוד להלחם בקשת, ולא מצד הפעולה כי חרבי לא תושיעני, שהחרב היא מתנגדת לנו כי לא נתן ליעקב ברכת חרב:

(ח-ט) כי הושעתנו, מביא ראיה לזה שאין אנו מוכשרים להלחם ולנצח בכחנו, כי בכל עת שהושעתנו מצרינו באלהים הללנו כל היום, ולא יחסנו התשועה לעצמינו, כי ידענו שלפי הטבע א"א לנו לנצח רק הללנו א"ע באלהים שהוא עשה התשועה, ונודה תמיד את שמך להגדיל בזה שם ה', כי אנחנו אין לנו כח ועצה וגבורה למלחמה, סלה נשלם הענין:

אף, מעתה יתחיל לומר שלא לבד שאינך פועל ישועות כמקדם, כי עתה עברו על ראשינו המים הזדונים ובאנו מדחי אל דחי ואין מושיע, וחושב כל הצרות שעברו על ישראל ממדרגה למדרגה, תחלה זנחת אותנו ותכלימנו, במה שלא הופיע לנו אור ה' כמקדם, ואחר זה לא תצא אלהים גם בצבאותינו, בעת שנחלצנו לצבא עזבת אותנו ביד המקרה, לנצח או להנצח, ואח"כ הוספת להרע עמנו, עד שתשיבנו אחור מני צר, שגם בעת שהיינו מנצחים עפ"י הטבע עזרת אתה את הצר והשיבות אותנו אחור, ומשנאינו שסו למו את ממונינו, אח"כ גדלה הרעה יותר כי תתננו, שהיינו דומים כצאן העומדים למאכל, וזריתנו בגוים כזורה צאן מאכל בין זאבים, שכולם אכלו אותנו בכל פה, אחר כך גדלה הרעה יותר, כי תמכר עמך, שלא לבד שהיינו הפקר לבז ולמשסה, זכו בנו אדונים כאלו היינו קנין כספם, כאלו מכרת עמך, ולא שמכרת אותנו בעד הון רב שאז יחוס האדון על כספו, כי מכרתם בלא הון, וגם לא הי' זה כמו שמוכרים חפץ ולא יקחו הון רק ישאירו המעות אצל הקונה ברבית שנותן בעד המתנת המעות, כי לא רבית במחיריהם, בעד המחיר שנשאר ביד הקונה לא לקחת רבית, אח"כ גדלה הרעה יותר, כי תשימנו חרפה לשכנינו, שבאנו למדרגה כזו שגם אדונים לא מצאנו, כמ"ש והתמכרתם לעבדים ולשפחות ואין קונה, כי לא רצה שום איש או עם שנשכון אצלם, כי היה זה לחרפה מי שיהודי שכן ודר בארצו, וגם לא היה אפשר שנשכון בערים מיוחדים כי היינו לעג וקלס לסביבותינו, ולא הניחו אותנו אף לגור בסביבותם:

תשימנו, ובכל זה לא היינו כדבר בזוי שאין איש מדבר ממנו, כי היינו משל בגוים שעל ידי שהיינו נכבדים ועם ה' בימי קדם ועתה ירדנו פלאים, היינו למשל בפי כולם, והגוים הם הקבוצים, והלאומים הם האומות שיש להם דת מיוחד, היינו למשל מצד הקיבוץ, והיינו מנוד ראש בלאומים מצד הדת שלעגו על תורתנו ואמונתנו:

כל היום כלמתי נגדי, הכלימה הוא מה שמקבל כלימה מאחרים, ובושת פני כסתני הוא מה שמתבייש מעצמו, ומפרש כל היום כלימתי נגדי מקול מחרף, בדברים שבין אדם לאדם, ומגדף מצד הדת והאמונה, ובושת פני כסתני מפני אויב ומתנקם :

כל זאת באתנו ובכל זאת לא שכחנוך, ולא לבד שלא שכחנוך בלב, כי גם לא שקרנו בבריתך, שלא רצינו לשקר להפר ברית מילה ושבת בשעת השמד:

לא נסוג, והגם שלפעמים מפני כובד הגלות נטתה אשורנו מני ארחך ולא יכלנו לקיים המצות כראוי, מ"מ לא נסוג אחור לבנו, כי בלבבנו היינו שלמים עם ה' גם בעת אשר תט אשורנו מני ארחך, ולא זאת בלבד:

כי גם בעת אשר דכיתנו במקום תנים, בעת שהיינו בין אכזרים כתנים, ותכס עלינו בצלמות שהמיתו אותנו במיתות משונות וענו אותנו ביסורים קשים לצאת מן הדת, גם בעת ההיא האם שכחנו שם אלהינו הגם כי ונפרוש כפינו לאל זר, הגם שהיינו אנוסים לפרוש כפינו לאל זר היה זה רק במעשה אבל בלב גם בעת שפרשנו כפים לע"ג היה לבנו שלם עם יחוד ה' ואמונתו:

הלא אלהים יחקר זאת שהוא יודע האמת מה שהיה בלבבנו, כי הוא יודע תעלומות לב, וגם הנסיון יעיד ע"ז, כי הלא עליך הורגנו כל היום, שגם האנוסים שהמירו דתם בעת השמד נהרגו אחר כך ונשמדו, שבחנו וחקרו אחריהם ונודע להם שהם שומרים דת ישראל בסתר, א"כ עורה למה תישן ה', שאתה עושה עצמך כישן שאינו רואה ומרגיש מה שנעשה אצלו, או למה פניך תסתיר שאתה כמי שרואה ומסתיר פניו, או שתשכח לגמרי ענינו ולחצנו :

כי שחה לעפר נפשנו, הוא גלות הנפש, וגם דבקה לארץ בטננו גלות הגוף:

קומה עזרתה לנו לישועת הנפש, ופדנו מגלות הגוף, והגם שאין לנו זכות עשה למען חסדך :