תהלים פרק קל״ט

בנתה לרעי מרחוק — בנתה מרחוק למושכני אל רעותך וחבתך:

לרעי — לקרבני אליך:

ארחי ורבעי זרית — דרכי ורבצי ושכני סבבת מחיצה שאין לי לעשות דבר בלא ידיעתך, זרית לשון זר זהב סביב (שמות כה) וכן חברו מנחם, ורבותינו דרשו על טיפת תשמיש שהולד נוצר מן הברור שבה ופירושו זרית לשון זורה התבואה לברור את הפסולת שבה:

הסכנתה — למדת:

אחור וקדם צרתני — פני ואחורי:

כפכה — אכפך ורדוייך דישטרוי"ט בלעז:

פליאה דעת וגו' — מכוסה ונעלם ממני מקום לברוח מפניך (מצאתי):

ואציעה — מצע ומשכב:

אשא כנפי שחר — אם אשא לי כנפים כשחר הזה המבהיק לפי שעה מסוף העולם לסופו כן אמהר לעוף עד אשר אשכון באחרית ים:

ואמר אך חשך ישופני — אם אמרתי אהיה נסתר במחשך והחשך יחשיך עלי ולא תראני, ישופני לשון נשף:

ולילה אור בעדני — והלילה יהי מאפיל לנגדי, אור זה לשון אופל הוא כמו (איוב לז, יא) יפיץ ענן אורו וכן כל ככבי אור (לקמן קמ"ח) וכן ויאר את הלילה (שמות י"ד):

גם — שם אין לי מנוס כי כל חשך לא יחשיך ממך:

כחשיכה כאורה — שניהם שוין לך:

כליותי — החושבים כל מחשבותי:

תסוכני — תסוככני:

עשיתי בסתר — בתשמיש:

בתחתיות ארץ — במדור התחתון שבמעי אמי:

גלמי ראו עיניך — מאז בראת את העולם ראו עיניך את כל גולמי הדורות הבאים:

גולמי — זהרתי ותבנית צורתי בטרם הולדי ובטרם בואי לעולם ראו עיניך:

ועל ספרך כולם יכתבו — וכל יצורי עולם כמוני כמוהם גם כלם בטרם הבראם יחדיו גלוים לפניך:

ימים יצרו ולא אחד בהם — כל מעשה האדם ותכליתיהם גלוים לפניך כאילו יוצרו כבר אע"פ שלא היה אחד מכולם ולא היה עדיין כאחד בעולם ואלו הם פלאי מפעלות אלהים ומשפט גבורתו שעתידות גלוים לפניו טרם תבאנה וכן הוא אומר בטרם אצרך בבטן וגו' (ירמיהו א׳:ה׳):

ועל ספרך כלם יכתבו — ספר תולדות אדם שהראית לאדם הראשון:

כלם יכתבו — כמו נכתבו:

ימים יוצרו ולא אחד בהם — לסוף ימים רבים היו עתידין להבראות ולא היה עדיין אחד מהם נברא בהן לפי המסורת שכתוב ולא זהו פירושו, ולפי המקרא שהוא נקרא ולו כך פירושו ימים יוצרו הראהו ימים העתידים להבראות ולחלקו בירר אחד את יום השבת ד"א זה יום הכפורים לסליחה:

ולי מה יקרו רעיך — כנסת ישראל אומרת מה נכבדו בעיני הצדיקים שבכל דור ודור:

ו מה עצמו ראשיהם חשבון ספירותיה' לשון כי תשא את ראש בני ישראל (שמות ל׳:י״ב):

אספרם מחול — אם באתי לספור את טוב מעשיהם מחול ירבון:

הקיצותי ועודי עמך — הנני באתי עתה לקץ הדורות אשר קצבת מאז עד היום ועוד דור זה עמך וביראתך ולא נטיתי מאחריך:

אם תקטל וגו' — הלואי ותקטול את עמלק הרשע:

ימרוך למזמה — מזכירים שמך על כל מחשבות רעתם ומכנים אלהותך לע"ג:

נשוא לשוא — כמו נשאו לשוא:

עריך — אויביך, נשאו לשוא אויביך את שמך:

אם דרך עוצב וגו' — אם דרך מעצבה וקלקול בי:

למנצח, בו ידבר נכבדות על הידיעה וההשגחה, ה' חקרתני ותדע, ר"ל אתה ידעת את האדם בשני מיני ידיעות אשר לפי השגת האדם יש סתירה ביניהם, ובכל זה נמצאו שתיהם אצלך, א] מצד הידיעה הקדומה שיודע את כל העתיד בידיעה קודמת חלוטה וברורה בלתי נתלית בזמן ובמקום ובצדדי האפשר, שעז"א ותדע, ר"ל שידעת מכבר, ב] שעם כל זה האדם חפשי במעשיו עד שמצד החפשיית חקרתני עתה לדעת את אשר בחרתי בבחירתי, הגם שתדע זה מכבר, ימצא בידיעתך הידיעה הקדומה עם שתשאיר אחריה טבע האפשר, שזה ענין מופלא ומכוסה מידיעת האדם:

אתה ידעת, הנה פעולות האדם יתחלקו לארבעה חלקים, א] פעולות רצוניות שעושה אותם בלא בחירת השכל כמו ישיבה וקימה, ועז"א אתה ידעת שבתי וקומי, ב] פעולות בחיריות שעושה ע"פ בחירת השכל, עז"א בנתה לרעי ומחשבותי מרחוק, שטרם שחשבתי את הרעיון הבנת אותו, ג] פעולות טבעיות כמו אכילה ומשגל, עז"א,

ארחי ורבעי זרית, שאתה מקיף אותם כזר סביב וידעת את כולם, ג] פעולות הרגליות שהאדם יעשה אותם ע"י הרגל, ועז"א וכל דרכי הסכנת, אתה למדת והרגלת אותי בהם:

כי, מוסיף שבענין הדבור שאני מדבר בעוד שאין מלה בלשוני הן ה' ידעת את כולה, כבר ידעת אתה את כל מה שאני עתיד לדבר:

אחור, ולא לבד שיש לך ידיעה בפרטי מעשי, כי גם יש לך ממשלה על כל תנועת איברי ופעולתי, עד שאני מוקף ממך מאחור ומקדם ומלמעלה, ומצייר כח ה' כמחנה כבדה המקפת את העיר הקטנה שהוא האדם, והוא במצור מכל צד שלא יוכל לברוח מפניו לא לקדם ולא לאחור, וגם כפיך נתונים עלי מלמעלה, שלא אוכל לעלות למעלה מתחת רשותך:

פליאה, כי יש שני מיני פליאה, א] פליאה שהאדם יכול עליה להשיגה והיא מופלאת רק מאיש פרטי, ועז"א פליאה דעת ממני, ב] פליאה החלטית שהיא נמנעת ההשגה כלל ולא ישיג אותה שום אדם, ועז"א נשגבה לא אוכל לה, שהוא דבר הנשגב מבינת האדם:

אנה, א] איך אוכל ללכת מן המצודה שאני בה ואנה אמצא שביל ונתיב שדרך שם אלך מרוחך ואצא מן המצור, ב] גם אם הייתי יכול לברוח מן המצור, אנא מפניך אברח, לאיזה מקום אברח ששם לא אהיה תחת רשותך: אם אסק שמים, הלא שם אתה כי שם משכן כבודך, ואציעה שאול הן גם שם הנך, הגם שאין דירתך שם הלא מלכותך בכל משלה:

אשא, ויותר מזה שגם אם יהיה לי כנפים כמו השחר, ואשא כנף לעוף עמו ביחד מן המזרח למערב ביום אחד, עד שאשא באור השחר כנפי שחר, ולא אשכן עד אגיע עמו ביחד באחרית ים, בצד המערב, ששם אשכון, גם זה לא יועיל, כי.

גם שם ידך תנחני, כי גם העפיפה הזאת הלא היא בכחך ודומה כאילו תנחני דרך הזה בידך השמאלית, ותאחזני בידך הימנית לעכבני בכל עת שתרצה:

ואומר, וגם אם חשבתי לאמר שהחשך ישוף ויחשיך אותי לבל תראני, ולילה (ישוף) אור בעדני, שמקום החשך יחשיך גם ביום ומכ"ש בלילה שאז לא תראני ושם אסתר, אבל גם זה לא יועיל, כי.

גם חשך לא יחשיך ממך, כי אתה אינך רואה בעין החושיי עד שתצטרך לאור להראות לך את המוחש, כי אצלך, לילה כיום יאיר לא זמן החשך יעכב בעדך ולא מקום אשר שם לא יבקע האור, כי אצלך כחשיכה כאורה :

כי אתה קנית כליותי, שאתה רואה אותי מצד שאתה יודע אותי מצד שקנית כליותי, עד שידעת גם את מחשבתי, שזה ע"י ידיעה בזולת מוחש, כי הלא תסוכני בבטן אמי :

אודך, אחר שבאר ההשגחה הפרטיית החופפת על האדם על כל פרטי מעשיו, בא לבאר איך האדם מצד פליאת מעשיו הוא מיוחד להשגחה זו מכל יצורי ה' בעולמו, כי ימצאו ביצירתו פלאות נוראות, וכבר בארנו במק"א כי יען ששני קצות הבריאה הרוחני והגשמיי השמים והארץ הם נפרדים בכל עניניהם, זה רוחני וזה גשמי, זה פשוט וזה מורכב, זה קיים באיש וזה במין, זה שוכן ברום עולם וזה בעמקי תחתיות, ונקל לטעות ששני מיני האומניות האלה נעשו משני פועלים מתחלפים, היה מחכמת הפועל השלם הבב"ת לעשות פעולה אחת שבו ימצאו שני מיני המלאכות האלה, שהוא האדם שהוא שייך לבני עולם השפל מצד חמרו וגויתו, ולבני אלהים הרוחנים מצד נשמתו, ובזה נדע כי כל הבריאות המתחלפות אל אחד בראם, ובזה הניח ה' חותמו על כל הבריאה לדעת כי מעשה ידיו כולם, והנה חכמת הבורא בבריאת האדם ניכר בשני אופנים, וכמ"ש העקרי', כי יש אומן העושה ציורים נפלאים מפותחים בכסף וזהב שהמתכיות האלה הם מוכנים בטבעם לקבל המלאכות הדקות האלה, ובזה לא יוכר חכמת הפועל, אבל יש יקר לכלי זאת מצד החומר שממנו נעשה הכלי כסף או זהב, ויש חרש חכם שיעשה ויפתח הציורים הדקים הנפלאים האלה בברזל או בצור החלמיש, שאין מטבעם שיעשו בהם המלאכות הדקות האלה, ואז יתנו יקר לכלי הזאת מצד חכמת הפועל, וכן בהציורים הדקים הנפלאים אשר צייר ה' בנפש האדם שהיא בטבע רוחניותה מוכנת אל זה שיפותחו עליה ציורי החכמה והבינה והדעת וכל ענינים הרוחנים, ואין ניכר בם חכמת הפועל, אך הנפש מצד עצמה יקרה מאד, אבל מה שצייר ה' ציורים הרוחנים האלה בחומר, באדם שנעשה מבשר ועצמות, וגם הוא הוכן אל פתוחי חותם ההשכלה והחכמה וההשגה, הגם שאין יקר אל הפעולה, כי הוא גוש עפר ואדמה, יש יקר מצד שניכר בו חכמת הפועל, וז"ש נפלאים מעשיך, שמצד הגוף המעשה בעצמה היא נפלאת, הגם שאין יקר להחומר שממנו נעשה הגוף, יש לו יקר מצד מעשיך, שהתראה בו חכמת הפועל, ונפשי יודעת (נפלאת) מאד, אולם נפשי היודעת הגם שבה לא נראה חכמת הפועל, היא עצמה נפלאת מאד, כי היא עצם רוחני יקר ונעלם מאד מצד עצמה, באופן שבבריאת הגוף ניכר מעלת הפועל, וביצירת הנפש ניכר בם מעלת הפעולה:

לא נכחד עצמי ממך, והנה עצמותי א"א לכחדו ממך, א"א להכחיש שלא יוצר אחד עשה שני מיני המלאכות, הגם שהם מתחלפים זה מזה לא יוכל איש לכחד ולומר שנעשו ע"י שני פועלים מתחלפים, כי אשר עשיתי בסתר רוקמתי בתחתיות ארץ, המלאכות האלה אשר נעשו בי בסתר, היינו בחלק הנפש הרוחנית שנאצלה מסתר עליון, המלאכות האלה בעצמם רוקמתי בחלק הגוף שהוא נרקם בתחתיות ארץ, כי הגוף הוא לבוש אל הנפש ונמדד כמדתה, שכל עניינים הנפשיים המתחקים בכחותיה פנימה, הם מתחקים ג"כ על הגוף, כאלו האחד דפוס לחברו, זה ציור לזה, בשגם למ"ש האלהיים שבנפש יש רמ"ח איברים רוחנים ושס"ה גידים רוחנים, ר"ל כחות מתיחסות אל איברי וגידי הגוף וכחותיה המלביש אותה, כי הלבוש עשוי ומתוקן כמדת המתלבש, וזה לאות כי אתה הפועל כולם יחד:

גלמי, מוסיף לאמר כי האדם כפי מה שהורכב מגוף ונפש, הוא העולם הקטן, שכל כחות מעשי בראשית הנמצאים בעולם הגדול כולם התקבצו ובאו באדם, עד שהוא דמות העולם הגדול וצורתו, וכמ"ש הרמב"ם (פע"ג ח"א מס' מו"נ), ובזה ישגיב המשורר הציור הגדול הזה כאלו האדם היה האנדרטא והציור של כל העולם כולו. שכמו שהבונה פלטין יהיה לפניו ציור הפלטין חדריו ואלמיו מחוקה על הגליון, שבו יביט ויעשה את הפלטין, כן הביט ה' על גולם האדם שהוא צורת העולם הגדול כולו, ועשה לפיהו את העולם הגדול, ויאמר במליצתו שהיה לפני הבונה הגדול יתברך ספר אחד שבו כתב כל מה שברא בששת ימי בראשית והוא היה פתוח אז, וגולם האדם הי' לנגדו, וה' הביט בשניהם בגולם האדם שבו חקוק תבנית העולם כולו ופרטיו, ובספר שבו נכתב כל אשר פעל בששת ימי המעשה, וראה ששניהם התדמו יחד, שכל הכתוב בספר הבריאה הכל כתוב וחרות בגולם של האדם, וז"ש שבצד אחד גלמי ראו עיניך, ראית בגולם שלי שבו ציירת צורת העולם, ובצד השני ראו עיניך על ספרך כולם יכתבו ימים יוצרו על הספר שבו נכתבו כל הפרטים אשר נעשו בימים יוצרו, היינו בששת ימי הבריאה, ואז ראית כי לו אחד בהם, שלו, היינו להגולם, יש לו אחדות והתדמות בהם, היינו עם הימים יוצרו, שכלול בתוכו כל אשר נוצר בימי הבריאה וכל כחות מעשה בראשית:

(יז-יח) לי מה יקרו, אולם על ההנחה הזאת שה' יודע כל פרטי פעולת האדם וכל מעשיו, הגם שהם אפשריים משתנים אחר שהוא בעל בחירה ע"ז טענו הפילוסופים טענות עצומות, שא"כ יתחייבו לו ריבוי ידיעות וידיעות משתנות, שזה סותר חק האחדות, שאחר שידיעתו הוא עצמותו איך נאמר שיודע דברים רבים משתנים, שא"כ יש שינוי בידיעתו שהוא עצמותו, וגם שא"כ תפול הידיעה בדבר שאין לו תכלית, שהפרטים המשתנים אין להם תכלית, וכדומה משאלות כאלה כמו שהביא כ"ז במו"נ ח"ג, והתשובה שכל ריבוי הידיעות ושנוייהם אצלנו, תשוב אצלו אל האחדות, כי הוא יודע את כולם מצד שרשם במקורם הנעלם, שהוא יתברך שורש לכל המתהוה מראש ועד סוף, ומידיעת עצמותו יודע את כל בידיעה אחת פשוטה, ודבר זה לא ישיג האדם בעודו קשור בחומר, וז"ש ולי מה, והמאמרים מקבילים, ולי מה יקרו ריעך אל אספרם מחול ירביון, מה עצמו ראשיהם הקיצותי ועודי עמך, שאומר רעיך ומחשבותיך יקרו וכבדו מאד אצלי, שלפי השגתי הוא דבר כבד ויקר מהבין את זאת, איך יתעצמו כל ידיעות אלה ברעיוניך הלא אספרם מחול ירביון, ואיך תפול הידיעה בדבר שאין לו תכלית, ואיך יצדקו ידיעות מתרבות משתנות בחק האחד אשר לא יתרבה ולא ישתנה, אולם מה עצמו ראשיהם, כשאשוב אל ראש ומקור ושורש של הרעיונות האלה הרבים, הלא שרשם הוא עצום מאד, שראשם מגיע השמימה בחקר אין סוף, שמשם שורש לכל המתהוה מראש ועד סוף, וכפי שאני וכל פעולותי ומחשבותי נמצא בעצם בראש המקור לכל המעשים, שם כולם באחדות גמור ואין בהם ריבוי ושינוי, והגם שכפי השגתי עתה שאני שכלי קשור בחומר נפרד מאתך, ואני חושב א"ע כעצם עומד לבדו, ידמה לי שפעולותי האפשריים ומשתנים הם מתרבים ומשתנים, אחרי העיון הקיצותי מתרדמת הסכלות, ואשוב אל הראש שמשם חוצבו כל המעשים, וראיתי כי עודי עמך, דבוק במקורי ושרשי, ששם ישובו כל הפעולות האפשריים ומשתנים לענין אחד כולל ואחד מכל צד:

אם, ר"ל כל השאלות האלה אשר הקשו בעיני על ידיעת השי"ת, לא יכבד עלי להשיב עליהם תשובה, וכמ"ש הרמב"ם במורה שהפילוסופים הגיעו אל השאלות האלה ע"י רוע הסדר הנראה בהנהגה שיש צדיק ורע לו, ורשע וטוב לו, שעי"כ התחילו לכפור בהשגחה, באשר א"א ליחס להשי"ת עול, ועי"ז באו לכל השאלות המחקריות שעשו להעמיד ולחזק סברותיהם, וע"כ בקש, לבד אם תקטול אלוה רשע, שלא ימצא רשע וטוב לו, וכן אם אנשי דמים יסורו ממני, ולא יוסיפו לארוב על נפש צדיק שלא ימצא צדיק ורע לו:

אשר, שהלא מטעם זה שהרשעים מצליחים והצדיקים נרדפים מאנשי דמים, עי"כ עריך יומרוך למזמה, ואתה נשוא לשוא, עי"ז שונאיך ועריך יאמרו וישבחו אותך לומר שאא"ל שאתה יודע עניני העולם ומשגיח עליהם, שזה נגד אחדותך הפשוטה הבלתי משתנית, או שאין כבודך להשגיח בשפלים, וירוממו אותך למען יעשו מזימה, באומרם לית דין וליית דיין, או שאתה נשוא אצלם על ידי טענות שוא והבל שיעשו נגד הידיעה וההשגחה, וסבת כ"ז הוא ממה שרואים שאין אתה מעניש את הרשע:

הלא משנאיך ה' אשנא ובמתקוממיך, שהם המתקוממים להכחיש אלהותך ועושים להכעיס, אתקוטט, וזה סימן האוהב ששונא את שונאי אוהבו כאלו הם שונאיו:

תכלית, ושנאתים בתכלית, עד שגם הם היו לי לאויבים, שהאויב הוא יותר מן השונא שהוא דורש רעתו, כן ידרשו להרע לי:

חקרני אל ודע לבבי, בענין המעשים ששרשם מן הלב שהוא המתאוה והמתעורר אל הפעולות, בחנני ודע שרעפי בענין האמונות והדעות:

וראה אם דרך עוצב בי אם יש בי דרך מרי ועוצב (או דרך ע"ג ועצבים) אז נחני בדרך עולם, כי טוב שאמות זכאי ואל אמות חייב, ולכן אם תראה שאני מוכן ללכת בדרך רע תקחני מן העולם: