תהלים פרק קכ״ד

בחרות אפם בנו — כשחרה אפם בנו. בחרות. כמו בעשות:

נחלה — לשון חולי:

נפשינו [כצפור] נמלטה — מהם כצפור אשר נמלטה מפח יוקשים:

שיר המעלות, ספר איך חסד ה' הצילם משני מיני האויבים, אויבי הגוף ואויבי הנפש, לולי ה', ר"ל שני דברים היה לנו למעוז, א. מה שאנחנו היינו לה', ב. מה שה' היה לנו ר"ל התנאי האחד לתשועתינו היה מה שאנחנו נשעננו בכל לב על ה' ולא שכחנו שמו ותורתו, ועז"א לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל, לולא מה שאנחנו אמרנו שה' לנו ובטחנו בו, ב. התנאי השני מה שעי"כ באמת היה ה' לנו, ועז"א.

לולי ה' שהיה לנו באמת בקום עלינו אדם, שע"י שאנחנו בטחנו עליו כן היה גם הוא לנו למושיע, ולולי שני אלה הדברים אז אבדנו בין בגוף בין בנפש, נגד אבדת הגוף אומר.

אזי חיים בלעונו בחרות אפם שאז בקום עלינו אדם בחרות אפם בנו להאבידנו היו בולעים אותנו חיים, ונגד אבדת הנפש אומר.

אזי המים שטפונו שאז בעת שלא חרה אפם בנו לכלותנו רק בהפך היו רוצים לקרב אותנו להיות עמם לעם אחד, אז היו המים שוטפים אותנו, ומבאר כי הנחל מים הזה היה עובר על נפשנו, לא על הגוף רק על הנפש, ומפרש כי

אז היה עובר על נפשנו הקדושה המים הזידונים, שהמים המליציים כיון בהם על הזדון וכפירת הדת, והדברים מוגבלים נגד מ"ש לולא ה' שהיה לנו שלא שכחנו שמו היו מכלים את הנפש ע"י המרת הדת, ולולא ה' שהיה לנו להושיענו היו מאבדים את הגוף:

ברוך ה', על מה שהושיעם מאבדת הגוף אמר ברוך ה' שלא נתננו טרף לשניהם ובאר שמה שהצילם מאבדת הגוף היה מפני שהיה ה' להם והחזיקו בדתו ותורתו, שעל ידי מה, שנפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים, כי במה שרצו לצוד נפשנו לכפירות הדת נדמינו כצפור שפורשים לפניו כל מיני מאכל לצודו עי"כ בפח, ונפשנו נמלטה ולא נכנסה אל הפח ועמדנו בנסיון, עי"כ הפח נשבר, נשברו האויבים ונשמדו, ואנחנו נמלטנו מידם, ומבאר כי:

עזרנו הוא בשם ה', מה שאנחנו בוטחים בה' ומחזיקים בו הוא עזרנו, מצד שהוא עושה שמים וארץ, ר"ל שמנהיג הטבע ואשר למעלה ממנה ולכן היה עזרנו השגחיי נסיי לא טבעי: