משלי פרק כ״ט

מקשה עורף — מלשמוע:

פתע ישבר — מהר ישבר:

ורועה — מחבר לו זונות ורבותינו אמרו האומר שמועה זו נאה אשננה וזו אינה נאה לא אשננה וסיוע במקרא שאין זונות במקרא מלא אלא זה בלבד:

יעמיד ארץ — אם שופט אמת הוא יעמיד ארץ:

ואיש תרומות — איש גאות שאינו חש להיות מתון בדין ורבותינו אמרו אם הדיין דומה למי שאינו צריך לקנות אוהבים וליקח שוחד הוא יעמיד ארץ ואם דומה לכהן השואל תרומות על הגרנות הוא יהרסנה:

מחליק — מדבר חלקות:

בפשע איש רע — יבא מוקש:

וצדיק — שלא הלך בדרכיו ירון ושמח:

דין דלים — ייסורי דלים ומה הם צריכים ונותן להם לב:

יפיחו — ילהיבו כלהבת אש הנפוח ברוח:

איש חכם נשפט — מתוכח עם האויל:

ואין נחת — בין מראה לו פנים זעופו' בין שמראהו פנים שוחקו' אין נחת לא בזו ולא בזו אינו מוצא קורת רוח מצינו באמציה שהראה לו הקב"ה פנים שוחקות ומסר בידו אדום ובשובו מהכות (ד"ה ב כה) ויבא את אלהיהם ולהם השתחוה לאחז הראה הקב"ה פנים זועפות ומסרו ביד מלכי ארם ויזבח לאלהי דמשק כי אמר אלהי ארם מעזרים להם:

יבקשו נפשו — ל' חבה ונראה שכן הוא כמה שאמר דוד לאביתר (שמואל א כ״ב:כ״ג) אשר יבקש את נפשי יבקש את נפשך מי שיגמול לי חסד יגמול לך ואין הפותרים מודים לי:

באחור ישבחנה — כשיוציא הכסיל כל רוחו בא החכם וישפילנו במענה לשונו ודומה לו משביח שאון ימים (תהילים ס״ה:ח׳) בשוא גליו אתה תשבחם (שם פט):

ואיש תככים — איש מזימות בעל תורה, ורבותינו (תמורה טז ויקרא רבה פ' ל"ד) פירשו תלמיד שאמר לרב השניני פרק א' ומלמדו:

ונער משולח — ששלחו אביו ללכת בדרכי לבו סופו מביש אמו ישמעאל על שהיה רשע גרם לשרה שאמרה לאברהם גרש את האמה וגומר (בראשית כ״א:י׳):

באין חזון יפרע עם — כשגורמין ישראל שהנבואה מסתלקת מהם ע"י שהם מלעיבי' בנביאים יפרצו בם פרצו' ויוצאין לתרבות רעה:

כי יבין ואין מענה — כיון שרואהו שמוכיחו שותק והוא חוזר ומקלקל לכך צריך ליסרו במכות ועונשין ולא דבר עם עבד ממש אלא על כל הממרי' דברי השופטים:

אץ בדבריו — ממהר ונבהל להשיב:

תקוה לכסיל ממנו — יש לכסיל תקוה יותר ממנו:

מפנק מנער עבדו — יצר הרע:

מנון — שליט וכן לפני שמש ינון שמו (תהילים ע״ב:י״ז) וכן כל נין שבמקרא שהנין קם תחת אביו לשלוט בנכסיו:

איש אף יגרה מדון — כמשמעו מדון מדת הדין:

יתמוך כבוד — יקרב אל הכבוד ותומך בו תמיד:

אלה ישמע — שמשביעין אותו אם ראית פלוני שגנב לי כך וכך ומתוך שהוא חולק עמו אינו מגיד:

חרדת אדם יתן מוקש — מסורס הוא מוקש עבירה יתן חרדה לאדם ד"א כמשמעו מתוך שאדם צר עין וחרד אם יעשה צדקה יצטרך אל הבריות חרדה זו תתן לו מוקש, והראשון נוח לי:

פני מושל — לדון לפניו:

ומה' משפט איש — אם יזכה או אם יתחייב ובמושלים דבר הכתוב:

ישר דרך — אדם שהוא ישר בדרכיו:

איש תוכחות האדם ישוב מחטא, או ע"י התוכחה או ע"י יסורים, ר"ל או שיראו לו ע"י וכוח השכל שדרכו לא טובה וישוב מצד הערת השכל. או אם הוא איש תוכחות, ר"ל שמתוכח וסותר הראיות שמביאים לו ע"פ השכל, והוא עומד נגדם בוכוחים, יועילו לו היסורים וישוב מפני יראת העונש, אבל אם הוא גם מקשה עורף, שהגם שבאו עליו יסורים אינו שב מרשעו, אז פתע ישבר ואין מרפא, ר"ל ע"י שהוא איש תוכחות פתע ישבר, אמנם אם לא יקשה ערפו יהיה לו אז רפואת הנפש, שכמו שהגוף מתרפא על ידי סמים מרים כן הנפש תתרפא ע"י היסורים, אבל אם הוא מקשה עורף אין מרפא:

" ברבות צדיקים ישמח העם — כי:

* יתנהגו בצדק ובמשפט,

* ויוקל עֻלָּם,

* ויהיה שלוה בארמנותם,

* וברכת ה' עליהם.

ובמשול רשע ייאנח עם — כי:

* יכביד עֻלָּם,

* ואין משפט וצדק במדינה,

* ומארת ה' בביתם.

ואמר ברבות צדיקים ובמשול רשע,

כי הצדיק:

* אינו מושל, שהממשלה היא ביד חזקה,

* וכן אינו מנהיג לבדו, רק מתייעץ, וכולם ינחו את העם על מי מנוחות, והצדיקים מתרבים אז, אם בכמות, אם בריבוי וגדולה.

אבל הרשע:

* מושל ביד חזקה,

* והוא לבדו, כי לא ישא פני איש.

איש אוהב חכמה ישמח אביו, מדת האהבה הנטועה בנפש, אם ישתמש בה כראוי תהיה לאהבת החכמה והטוב והצדק, ואיש המשתמש במדת האהבה לאהוב חכמה הוא ישמח אביו, כמ"ש בן חכם ישמח אב, כי אח"כ תבא החכמה בלבו ויהיה בן חכם, אבל המשתמש במדת האהבה לאהוב זונות, הוא יאבד הון של אביו. וגם ידבר על צד הנמשל, אם יאהב חכמות חיצוניות שהם האשה זרה ונכריה וזונה הנאמרים בס' זה, יאבד הון הנפש אשר אספה מחקי החכמה, וחז"ל דרשו רועה זונות שמועה זו נאה וזו אינה נאה יאבד הונה של תורה, שזה על שאוהב נשים נכריות חכמות חיצוניות ולא יקבל חקי החכמה באמונה, רק חוקר עליהם משכלו ויגזור מה שהוטב בעיני שכלו מה לא, יאבד הון:

עריכה

מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה, המלך והכ"ג היו מעמידים מכונות המשפט והצדקה, ר"ל המלך הוקם על לכונן משפט בארץ בין אדם לחברו, והכ"ג היה על משמרת בית האלהים, עבודת ה', ועל הוראה בתורה ומצות להעמיד הצדקה שהיא המצות שבין אדם למקום, וכשהיו שניהם הולכים בדרך ה' היו מעמידים הארץ, ואמר שלפעמים המלך יעמיד את הארץ במשפט, והאיש תרומות יהרסנה אם הכ"ג והכהנים תחתיו אין עוסקים לישר את העם רק לקבל תרומה ולהתעשר, יהרסו את אשר יבנה המלך כי באין עבודת ה' והאמונה והצדקה, גם המשפט לא יכון ואמר הגו רשע לפני מלך ויכון בצדק כסאו:

גבר מחליק על רעהו, על הוא מענין עול, אם מחליק עול של רעהו בחלקת לשונו ויאמר לו שאינו עולה, הוא פורש רשת על פעמיו, שרוצה שיוסיף לעשות עולה עד ילכד ברשת, ודומה כהמחליק הדרך שבו תלך החיה ותיצוד ברשתו, כן יחליק רוכסי דרכי נפשו הרעים כדי שילכד ברשת העון ויכרת:

" בפשע איש רע מוקש — הפשע עצמו הוא המוקש שבו יילכד האיש רע, ואז צדיק ירון ושמח, כי אז נראה משפטי ה', כמו שכתוב (תהלים ט טז): טבעו גויים בשחת עשו... נודע ה' משפט עשה, בפועל כפיו נוקש רשע - (אז) היגיון, כי אז ילמדו מוסר לבלי לעשות רע.

יודע צדיק דין דלים, הצדיק הוא מי שעושה מעשה הצדק, הוא יודע דין דלים יש הבדל בין דין ובין משפט, שהמשפט הוא דבר שמשפטו מבואר, והדין הוא הטענות בדבר שאין משפטו מבואר, ובכ"ז יודע הצדיק דינו בידיעה ברורה, שעל ידי שעוסק בפעולת הצדק יכיר עם מי הצדק, והרשע לא לבד שלא ידע הדין, כי גם לא יבין דעת גם דבר המבורר שזה נקרא דעת, שהוא המשפט המבואר לא יבין אותו, באשר הוא ברשעו דרכו הפוך מן הצדק והמשפט, ולכן לא יבין משפט הידוע ג"כ:

אנשי לצון יפיחו קריה, אנשי לצון ע"י לצנותם יפיחו רוח חמה וסערה, ויפיחו כזבים ולה"ר ומפח נפש בעיר, אבל החכמים שמתנהגים כפי חקי החכמה ידעו להשיב אף, וגם ר"ל שעל ידי אנשי לצון יהיה פח ומוקש על העיר ומדה"ד הקשה, אבל ע"י החכמים ישוב אף ה' מעליהם אז יעוררו את העם בתשובה ויתפללו להשיב אף ורוגז ה':

איש חכם נשפט את איש אויל, האויל הוא המטיל ספיקות על חקי החכמה, ואינו מאמין בהם, והנה החכם המתוכח עם הכסיל שגדרו שיודע חקי החכמה רק נלוז מהם מפני תאותו, ירגז עליו באשר הוא חוטא מחקי החכמה בזדון, ואם יתוכח עם הפתי שהוא נוטה מחקי החכמה מפני שאינו מבין אותם, ישחק ויראה לו פנים שוחקות עד שיבינהו חקי החכמה, אבל אם יתוכח עם האויל, בצד א' ירגז, כי הגם שיבינהו חקי החכמה לא יקבלם, כי ישוב ויטיל ספיקות בהם. ובצד אחד ישחק כי אינו עושה בזדון רק מפני שמסתפק וא"א לברר ספיקותיו, כי אין על חקי החכמה מופתי הדעת, ובין כך וכך אין נחת, לא ימצא נוח להניחו בדרך החכמה, וגם על צד הנמשל, שה' כשירצה להשיב את האויל בתשובה, בין שיענישו, בין שיוסיף לו טובה כ"ז לא יועיל לו, כי ישאר בספקותיו ובלתי מאמין בשכר ועונש כלל:

אנשי דמים ישנאו תם וישרים יבקשו נפשו, לשון בקש נפשו בכל התנ"ך הוא שמבקש להרגו, ולא נמצא בשום מקום על האהבה רק פה, ולכן טוב יותר לפרש שאנשי דמים ישנאו תם וישרים, רק יבקשו את נפשו להרגו, או ר"ל וישרים (ישנאו) יבקשו נפשו, ר"ל שישנאו את האנשי דמים המבקשים נפשו לקחתה, ויאמר שאנשי דמים ישנאו את התם, ויבקשו עליו עלילות להרגו והישרים ישנאו את מבקשי נפשו ויריבו ריב התם:

כל רוחו יוציא כסיל, הרוח הוא הכח המעלה הציורים על הלב, ורוב ציורי האדם הם רעים כמו ציורי הגאוה והקנאה והנקמה וכדומה, וכשהרוח מתרחב ומעלה הציורים האלה מעומק הנפש ויסער על פני הלב אז יתעורר כח המתעורר לפעול כפי הציורים האלה, והכסיל הוא מי שנלוז מן החכמה מפני תאותו, והוא יוציא כל רוחו לחוץ, לא ישים מעצר לרוחו, רק יעלה ציוריו על הלב ועל פני הנפש, ויתנהג כפיהם, בתאוה וגאוה וכל מדות הרעות, אבל החכם הנוהג כפי חקי החכמה, הוא מושל על רוחו ולא יניחהו להתרומם מעומק הנפש ולעלות על פני הלב, רק ישבחנה, היינו ישפיל את הרוח אל אחורי הנפש, שהרוח הסוער לעלות למעלה על פני הנפש ועין הלב, ישפילהו שישאר באחורי הנפש למטה, ולא יתראה לפניה, שע"י חקי החכמה ילמד לדכא ציורים הרעים בל יעלו על הלב רק ישארו צפונים בתהום הנפש למטה:

מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים, יש למאמר זה משל ונמשל, כפי המשל, אם המושל מקשיב לדברי שקרים אז המשרתים ישתדלו לדבר לפניו שקרים ולה"ר ולהשחית רבים, וכולם רשעים, ולפי הנמשל, הלב המושל כפי חקי החכמה כן גם משרתיו צדיקים, וציורי הנפש העולים אל הלב המושל באדם, יהיו כפי ארח החכמה ויצרי רשע לא יעמדו לפני כי באחור ישבחם, אבל אם הלב המושל מקשיב על דבר שקר, אז יתרוממו המשרתים הרשעים שהם הציורים הרעים, ויעמדו לשרתו להביא לפניו ציורי תאוה ושנאה ורוח רעה, ומוסב עמ"ש כל רוחו יוציא כסיל:

רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה', יש בו משל ומליצה הנאמר במדרש שו"ט סי' ז', שהדלות בא ליכנס אל התבה ולא הניחו נח מפני שלא היה לו בן זוג, בדרך פגע את שקר הולך אל התבה ונתחתנו זה עם זה, כדי שיהיה לכ"א בן זוג, והתנו ביניהם כל מה דשקרא מוליד פחתא נסיב, שמה שירויח השקר יקח הדלות, ועל מליצה זו אמר כי רש שהוא הדלות, ואיש תככים ומרמה שהוא השקר, נפגשו ונשאו זה את זה, ותורף המליצה שכ"א בפ"ע אינו ראוי להתקיים, אולם שניהם יחד יתקיימו, שיתקיים המרמה, כדי שמה שירויח במרמה יקחהו הדלות והרישות, ועי"ז יראו אנשים יקחו מוסר שמעשה השקר והמרמה לא יצליח, וז"ש שלכן רש ואיש תככים נפגשו, שעי"כ מאיר עיני שניהם ה', עי"כ יפקחו עיניהם ולא יוסיפו לעשות מרמה, ותפר האביונה והדלות, וזה תכלית הפגשתם וחבורם וזווגם:

מלך שופט באמת דלים, כסא המלך מכוננת על המשפט כמ"ש כן לצדק ימלוך מלך, ולפעמים יש דין מרומה, וצריך המלך לחקור אחר האמת, ואז כסאו לעד יכון, כמו שהאמת הוא מהדברים הנצחיים:

שבט ותוכחת יתן חכמה, אם מכה את הנער בשבט, ומוכיחו בתוכחת השכל, זה ילמדנו לקבל חקי החכמה, כי בתוכחה לבדו לא יפעל על לב נער שציוריו רעים כנ"ל, אבל הנער המשלח ואינו מיסרו, יפריע חקי החכמה ולבסוף מביש אמו על שלא חנכתו כראוי:

ברבות רשעים ירבה פשע, כשיתרבו רשעים, בין במספר, בין באיכות בגדולה והצלחה, כן ירב פשע, כי כרובם כן יוסיפו לפשוע, אולם יש גבול לרשע וקץ לחשך, ואם ירבו פשע עד שתתמלא הסאה אז יאבדו, וצדיקים במפלתם יראו, שכבר בעת שירבה פשע יראו בעין שכלם את מפלתם הקרוב לבא, ואחריו יראו בעין החושיי:

יסר בנך ויניחך, האב שאינו מיסר את בנו לבסוף ישנא את אביו ולא יהיה לו מנוחה ממנו, וקשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם וכו', וכ"ש שלא יכלכלהו לעת זקנתו, אבל ע"י שייסר אותו לא לבד שינחהו כי גם יתן מעדנים לנפשך, שעי"כ ילך בחקי החכמה ואח"כ יוסיף אהבה וכבוד להוריו:

באין חזון יפרע עם, כשסיים חותם הנביאים את נבואתו, אמר הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וכו' זכרו תורת משה עבדי, כי כל עוד שהיתה הנבואה בישראל היו הנביאים באים במלאכות ה' להישיר את העם, אולם בעת שנסתם חזון, צריכים הם לזכור את התורה, וז"ש כי באין חזון יפרע עם ואז ושומר תורה אשרהו ישיג האושר ע"י שמירת התורה, שתעמוד במקום החזון והנבואה:

בדברים לא יוסר עבד כי יבין ואין מענה, העבד לא יקבל מוסר ע"י דברים, כי הבן חורין טבעו אנושי ויתיסר ע"י מוסר דברים, שמודיעים אותו יראת ה' וענשו, אבל העבד טבעו בהמי ששוט לסוס ומתג לחמור, לא דברים והגם שמותר לו מן הבהמה כי יבין הדבר, בכל זה אין מענה, הדבור לא יכניע אותו, רק השוט והשבט. והמליצה מי שהוא כעבד הבלתי עובד, רק מיראת עונש, לא יכנע עד יקבל עונש:

חזית איש אץ בדבריו תקוה לכסיל ממנו הכסיל יודע חקי החכמה רק התאוה תוליכהו שולל לסור מחקי החכמה, ובכ"ז י"ל תקוה אם תסור תאותו אז ישוב ויראה אשר עוות, כי דבריו הם בעצם מסודרים ויודע האמת, אבל מי שהוא אץ בדבריו ומחליט לדבר תועה על ה' והשגחתו ולבזות את החכמה, הוא א"ל שום תקוה:

מפנק מנוער עבדו, מי שמפנק עבדו בל יעשה מלאכה מנער, ע"י שהוא נער עדיין ואין בו כח, אז אחריתו יהיה מנון, יהיה לו בו אונאה, כי יהיה בטל ממלאכה תמיד, אדרבה צריך להרגילו למלאכה ועבודה מנעוריו, שאז יהיה שוה כספו שנתן בעדו. והנמשל מי שמפנק הגוף שהוא עבד של הנפש בל יעבוד ויעמול בתורה ומצות מנערותו, כן ירפו ידיו גם בבואו בשנים, כי צריך להרגיל א"ע בעמל מנערותו:

" איש אף יגרה מדון — יש הבדל בין אף ובין חמה, שחמה היא החמה הפנימית, ואף הוא החיצוני:

* מי שהוא איש אף, ואין לו חמה פנימית, ורוצה להרע לחברו, יגרה מדון, היינו יבקש דינים וטענות נגד חברו, שיהיה לו זכות נגדו להרע לו.

* אבל מי שהוא בעל חמה פנימית, לא יבקש מסוה כלל להצטדק, רק הוא רב פשע, ויעשה רע בלא דין ומשפט כלל.

גאות אדם תשפילנו, המתגאה מראה שאינו מבין ערכו שהוא ציץ נובל וכאין נחשב, וזה עצמו תשפילנו, והשפל רוח שהוא הקצה ההפך מן הגאוה, יתמוך כבוד וגם יהיה זה דרך גמול ועונש כמ"ש לפני שבר גאון וכו':

חולק עם גנב שונא נפשו אלה ישמע ולא יגיד, הגם שלא גנב בעצמו, רק שחולק עמו, ע"י שיודע מן הגנבה ואינו מגיד, ג"כ שונא נפשו, כי בעת ישמע אלה שמשביעין ומחרימין את מי שיודע מן הגניבה אז חל עליו האלה להגיד וכשאינו מגיד תחול בו האלה:

" חרדת אדם יתן מוקש — הגם שאמר למעלה (משלי כח יד): אשרי אדם מפחד תמיד, בכל זאת, החרדה, שמורה הבהלה הפתאומית, זה ייתן מוקש, וזה מורה שאינו בוטח בה'.

אבל הבוטח בה' ישוגב ולא יחרד, כמו שאמר הלל (ברכות ס, א) — מובטח אני שאינו מאנשי ביתי, שנאמר (תהלים קיב ז): משמועה רעה לא יירא, נכון ליבו בטוח בה'.

" רבים מבקשים פני מושל ומה' משפט איש, בני אדם כשיש להם משפט מות לפני המושל, הם מבקשים פניו שירחם עליהם, ויותר היה להם לבקש פני ה', כי מה' משפט איש, והכל בהשגחתו, והוא יטה לב המושל כאשר יחפץ:

תועבת צדיקים איש עול, הטוב שונא את הרע והרע שונא את הטוב, עד שלכל אחד יהיה תועבה הדרך השני.