משלי פרק י״ז

טוב פת חריבה ושלוה בה — טוב היה להקב"ה להחריב ביתו ועירו והי' בשלוה מעבירותיהן של ישראל:

מבית מלא זבחי ריב — שהיו מקריבין זבחי ריב בביתו:

עבד משכיל וגו' — על שהשכיל נ"נ לפסוע ג' פסיעות לכבודו של הקב"ה על' לגדולה ומשל בישרא' שהובישו מעשיהם וחלק נחלתם לעיניהם, ד"א גר צדיק טוב מאזרח רשע ולע"ל יחלק שלל ונחלה בתוך ב"י שנאמר (יחזקאל יז) והיה השבט אשר גר הגר וגו':

מצרף לכסף — כלי שצורפין בו כסף ועושין אותו מאפר מקלה על גבי חרס קרוי מצרף:

וכור לזהב — כלי שצורפין בו את הזהב כלי שזוקקין בו את הזהב כמו קדירה שבורה קרויה כור:

מצרף לכסף וכור לזהב — המצרף עשוי לצרוף כסף למלאכתו וכן הכור לזקק הזהב, אבל הלבבות הקב"ה זוקקן ובוחנן ויודע מחשבותן:

מרע — רשע:

מקשיב על שפת און שקר — מקבל לשון הרע ועידי שקר:

מזין — מאזין מי שהוא משקר מאזין על לשון הוות:

עטרת זקנים — כשרואי' בני בניהם הולכין בדרך טובה:

ותפארת בנים אבותם — כשאבותיה' צדיקים היא תפארת הבנים:

שפת יתר — דברי גאוה:

אף כי לנדיב — וכ"ש שלא נאה שפת שקר לנדיב:

אבן חן — כשהאדם בא לפני הקב"ה ומפייסו בדברים ושב לו, אבן חן ומרגליות היא בעיניו:

אל כל אשר יפנה ישכיל — בכל מה שיבקש ממנו מצליחו:

מכסה פשע מבקש אהבה — אם יחטא איש לאיש וזה מכסה עליו ואיננו מזכיר לו חטאתו ואינו מראה לו פנים זועמות גורם לו שיאהב אותו:

ושונה בדבר — שנוטר איבה ומזכירו כך וכך עשית לי מיד:

מפריד אלוף — אז מפריד ממנו אלופו של עולם שהוא הקב"ה שהזהירו לא תקום ולא תטור (ויקרא י״ט:י״ח):

תחת גערה במבין — תחת זו טעמו למעלה בתי"ו מה שאין כן בכל המקרא לכך אני אומר שהיא שם דבר כמו חתת, וכן פירושו הכנעת גערה ניכרת במבין יותר ממאה מכות שמכין את הכסיל:

אך מרי יבקש רע — כלומר מי שכל דבריו מרי וסרבנות הוא יבקש רע תמיד:

פגוש דוב שכול באיש — טוב לאדם שיפגע בו דוב משכל ואל יפגע בו אחד מן הכסילים המסיתים אותו לסור מה' ומתורתו:

פוטר מים ראשית מדון — המתחיל במריבה הוא כפותח חור בגדרי אגפי אמת המים והמים יוצאין בו, והחור הולך ומרחיב כן המדון הולך וגדל תמיד:

ולפני התגלע — קודם שתתגלע חרפתך נטוש את הריב:

למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה — ללמוד תורה:

ולב אין — ואין בלבו לקיימה ואינו לומד תורה אלא לקנות שם:

בכל עת אוהב הרע — לעולם הוי אוהב רעים לקנות אוהבים:

ואח לצרה יולד — לעת הצרה יולד לך הרע כאח לעזור לך ולהשתתף בצרתך:

אדם חסר לב תוקע כף — ערבות ממון, ד"א תוקע כף לרשעים כדי ללכת בדרכיהם והרי כבר עורב ערובה לפני רעהו. כבר ערב להקב"ה לשמור מצותיו:

אוהב פשע — לפשוע בחבירו:

אוהב מצה — להתקוטט ולריב:

מגביה פתחו — מדבר בגאוה כמו שמור פתחי פיך (מיכ' ז):

לב שמח ייטיב גהה — כשהאדם שמח בחלקו פניו מאירין:

שוחד מחק רשע יקח — הקב"ה מקבל דברי הכנעה ופיוס מחק הרשעי' כלומר בסתר בינו לבינם:

להטות ארחות משפט — להפוך דינו מרעה לטובה:

את פני מבין חכמה — החכמה לפני מבין הוא:

ועיני כסיל בקצה ארץ — לומר אין החכמה מצויה לפני כי רחוקה היא ממני איך אוכל לשנות סדר נזיקין שהוא ל' פרקים מסכת כלים ל' פרקים מסכת שבת כ"ד פרקים, אבל לחכם הוא דבר קל היום שונה שני פרקים ומחר שנים ואומר כך עשו אותן שהיו לפני מעולם:

כעס לאביו בן כסיל — כגון ירבעם כעס הוא להקב"ה:

וממר ליולדתו — לכנסת ישראל שהחטיא אותם:

גם ענוש לצדיק לא טוב — לא אמר הקב"ה למחות שם ישראל מעל הארץ כי לא טוב בעיניו לענוש כולם:

להכות נדיבים עלי יושר — להכות הטובים שבהם שהיו נדיבים עלי יושר שנאמר והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל (מלכים א י״ט:י״ח):

נדיבים עלי יושר — דוגמת האמור במקום אחר ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום (ישעיהו ל״ב:ח׳) נמצא נדיב על נדיבות:

חושך אמריו — מי שהוא יודע דעת אינו מרבה בדברים:

יקר רוח — מונע דברים איש תבונה:

טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב, ההצלחה המדומה אינה הצלחה אמתית, ולפעמים אנו רואים רשע מצליח וביתו מלא זבח רב, והצדיק מסתפק בפת חרבה, שאין לו לחם שלם רק פת שהוא הפרוס, ולא פרפרת אל הפת רק חרבה, ובכ"ז יהיה העני מוצלח מן העשיר, אם זה י"ל שלוה בביתו וזה י"ל ריב, אם בביתו אם עם בני עירו שזה משבית ההצלחה המדומה, שעקר ההצלחה היא השלוה הפנימית, שיהיה שקט ומוצלח בנפשו ואין לו שום משבית מרגוע הנפשיית וזה הוא המוצלח באמת הגם שאוכל פת חרבה:

עבד משכיל ימשול בבן מביש, בל תחשוב כי ההון והמשרה נחלת אבות, כי הכל תלוי בהשתדלות וזריזות, וגם העבד אם הוא משכיל ומשתדל וזריז ימשול על הבן המביש ומתאחר ועצל, ובעת חילוק נחלת האדון יהיה כאחד מבניו ויחלק נחלה, ובנמשל שהגר המשכיל נעלה על מעלת ישראל המביש, ומבני בניו של סיסרא למדו תורה ברבים, ומעשה שמעיה ואבטליון עם הכהן גדול לעד:

(ג-ד) מצרף לכסף וכו' מרע מקשיב וכו', הכסף כדי לברר ממנו הסיג צריך מצרף, והזהב היקר יותר, סיגיו דבוקים בו יותר ולהפרידם ולזקקם צריך כור, שהיא אש גדולה יותר וה' הוא הבוחן לבות, לטהרו מן הסיגים כל אחד לפי מה שהוא, שיש לב שהסיגים בלתי דבוקים בו כ"כ ונמשל ככסף, והוא החוטא בין טוב לרע במפורסמות מצד התאוה, וזה יצורף באש קטנה, ויש המעוה בעיוניות בדברים שבין אמת ושקר שהם בבינה, וזה נמשל כזהב, כי העון והשכל חשוב מן המעשה, אבל הסיגים שלו דבוקים בו יותר וצריך כור ואש גדול לזקקו ולבחנו, ומפרש שהמצרף לכסף, הוא מרע המקשיב על שפת און, ששומע לתאוותיו שהוא עץ הדעת טוב ורע, שענינו בשפה שהיא חיצונית נגד הלשון. כי ההבדל בין טוב ורע יודע ע"י החושים והדעת שהשפה רומזת על הדעת, ומי שמקשיב על שפת און שהיא התאוה בדברים המפורסמים ומחליף טוב לרע, הוא מרע, והכור לזהב הוא אל המאזין על לשון הוות, שהלשון הוא בבינה, ואם מקלקל בבינה מביא שבר וניגוד להויה ולישות, והוא שקר, כי מחליף האמת בשקר, וזה צריך כור לזהב להסיר סיגיו ותערובות המינות אשר בו:

(משלי יז ה) — לועג לרש חרף עושהו, שמח לאיד לא ינקה - כבר כתבנו בפסוק עושק דל חרף עושהו", שהעושה הדל ובראו, בוודאי הכין לו פרנסתו, והעושקו מחרף עושהו שבראו לבטלה. ופה הוסיף, שגם ה" לועג לרש מפני שהוא חלוש כוח, ואין לו מחיית ידו, חרף עושהו, שוודאי כיוון בו תכלית טוב, ואין דבר מבריותיו יונח ביד המקרה.

ויש שבא בדרך לעג, ויש שבא בדרך נקמה מפני שהיה שונאו, אומר:

* מי שבא בדרך לעג — חרף עושהו,

* ומי ש" שמח לאיד בדרך נקמה, לא יינקה מעונש, כמו שנאמר (משלי כד יז): בנפול אויבך אל תשמח וכו'.

עטרת זקנים בני בנים, האדם קיים באיש מצד נפשו, וקיים במין מצד גופו, ומצד שהוא קיים במין מתעטרים הזקנים בבני בנים, שהגם שהזקנה היא העדות שקרוב לחלוף מן העולם, ישארו בני בניו תמורתו, והבנים יתפארו בזכות אבותם שבזה הם קיימים באיש וצדקתם עומדת לבניהם אחריהם:

לא נאוה לנבל שפת יתר, הנבל הוא הפך מן הנדיב, והגם שהנבל הוא הקצה המתנגד אל הנדיבות, ואין דרכו להבטיח מתן וחסד, בכ"ז אם מבטיח איזה דבר לא לבד שלא נאוה שידבר שקר וצריך לשמור הבטחתו, כי גם צריך ליזהר לעשות כל מה שהבטיח בלא חסרון, ואם דבר שפת יתר, היינו יותר ממה שנותן, גנאי לו, כי הגם שהנבל אינו מתנדב, בכ"ז לא יעבור הבטחתו אף כי לנדיב שפת שקר, שהגנאי משלשה צדדים, אם מצד האיש שהוא נדיב, אם מצד ההבטחה שלא לבד שלא שמר כפי ההבטחה, לא שמר ההבטחה כלל ודבר שקר:

אבן חן, בא ללמד אזהרה על קיבול שוחד, כי השוחד יעור עיני חכמים, שגם אם יחשוב שלא יטה הדין וישפוט באמת ע"פ חקי החכמה, השוחד יעור עיני השכל וידמה לו שכן האמת ושאינו מטה משפט, ע"ז אמר שהשוחד דומה כאבן חן בעיני בעליו, יש אבן שיש לו סגולה להעלות חן על הנושא, ומי שנושא האבן נדמה לו בעיניו שאינו צריך לשום השתדלות כי אל כל אשר יפנה ישכיל, כי ימצא חן בכל מקום ובעיני כל איש הגם שאינו ראוי, וכן מי שנותן שוחד לא יעסוק כלל לסדר טענותיו שיזכה במשפט, כי סומך עצמו על סגולת האבן שנושא אותו שיעלה חנו בעיני השופט לעשות רצונו, והשוחד יעור עיני חכמים כמו שהאבן חן מעור עינים מבלי הבט אל הראוי, כי נושא חן בחנם:

מכסה פשע מבקש אהבה, כבר אמר שעל כל פשעים תכסה אהבה, אמר פה שה"ה בהפך שהמכסה פשע מבקש אהבה, כי זה גורם ג"כ אהבה מצד השני, אבל השונה בדבר כמו איש בושת שאמר לאבנר מדוע באת אל פלגשי אבי הפריד אלופו ומיודעו, ומרד בו ונעשה שונאו. ויל"פ עוד, שר"ל המבקש אהבה מכסה פשע אחד, אבל אם הוא שונה ופושע פשע זה שנית אז מפריד אלוף, כי אז לא יוסיף סלוח לו, וכן רומז אצל ה' שאם האדם שונה בחטא לא ימצא מחילה, ועבר ושנה נעשה לו כהיתר:

(י-יא) תחת גערה במבין וכו', אך מרי וכו', הכסיל לא תועיל לו הכאה שהוא יודע חקי החכמה רק נלוז מהם מפני שגברה עליו התאוה, וההכאה לא תועיל רק לחסר לב, כמ"ש ושבט לגו חסר לב שהוא אינו ממרה ומורד בשאט נפש רק שלבו חסר, והוא דומה כבהמה שמכים אותה בשבט להטותה הדרך, אבל להמבין א"צ הכאה כי די לו בגערה, והגערה תחת יותר במבין ממה שיכו את הכסיל מאה מכות, כי הכסיל הוא אך מרי, שהוא אך ממרה בזדון וע"י מרי ומרידה יבקש רע, כי התאוה תאלצהו למרות פי החכמה בזדון, והוא יבקש רע גם אם מלאך אכזרי ישולח בו, שלא יועיל לו שום הכאה, שאם לא היה מורד בזדון היה די לו בגערה, כי הוא מבין באמת רק מבקש רע ע"י מרי ומרידה:

" פגוש דב שכול באיש, ואל כסיל באיוולתו — הכסיל שפוגש איש עם איוולתו מסוכן יותר מן הדוב שכול:

* הדוב מסוכן לגוף, והכסיל מסוכן לנפש;

* הדוב קורע סגור ליבו להוציא הדם, והוא קורע סגור ליבו להכניס שם איוולת וספיקות;

* הדוב ינצחנו האדם לפעמים בצידו, והכסיל לא ינוצח באיוולתו;

* הדוב יניח את האדם לפעמים, והכסיל לא יניח איוולתו בשום אופן.

משיב רעה תחת טובה, ה' משלם מדה כנגד מדה, והגם כי האדם המריע יכול לשוב מדרכו, המשלם רעה תחת טובה יתן לו ה' כמדתו, שגם אם ישוב ויעשה טוב ישלם לו ה' רעה תחת טובה, והרעה לא תמוש מביתו גם בעת ייטיב מעשיו:

(יד-טו) פוטר מים וכו', מצדיק רשע וכו', המדון שהוא שיחפשו איזה עילה לדון ולהשפט, דומה כמי שפוטר מים ופותחם, שקודם שפטר את הצינור יכול לעכב שטף המים, אבל אח"כ א"א לעכבם, וכן ראשית מדון דומה כרוצה לפטר ולפתוח המים הסתומים, והעצה הוא שלפני התגלע יטוש השופט את הריב, לעשות פשר ביניהם ולהשוותם, וכמ"ש חז"ל קודם שתשמע דבריהם או משתשמע דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה יכול אתה לומר להם צאו ובצעו ואח"כ א"א יכול לומר להם צאו ובצעו, וראשית מדון הוא בטרם התחיל הדין שהוא הפסק על טענות הבע"ד והיינו משתשמע דבריהם וא"א יודע היכן הדין נוטה, וכן הריב נטוש לפני התגלע, דהיינו בעוד שלא התחיל הריב והטענות כלל, אבל אם שמעת הטענות וידעת הפסק דין מי הצדיק בדינו ומי הרשע ואתה רוצה לעשות פשרה, שאז אתה מצדיק רשע וגם מרשיע צדיק ע"י הפשר, שיקח הרשע הקצת שאין מגיע לו, והצדיק יפסיד קצת מן המגיע לו, גם שניהם תועבת ה' :

למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, יש הבדל בין הלוקח בכסף ובין הלוקח במחיר, שהלוקח בכסף נותן דבר הניתן בהוצאה, אבל הלוקח במחיר ובחליפים, מחליף ונותן בעד דבר חפץ דבר שחפץ בו, והכסיל שגדרו שאוהב תאוה וכשבא לקנות חכמה היא תעצרהו בעד תאוותיו, נדמה לו שנותן מחיר בעד חכמה, שאם יחזיק בחפץ החכמה יצטרך לתת בעדה חפץ התאוה שהוא ג"כ דבר יקר בעיניו, והוא אין לו לב שהוא כח המושל לעצור בעד תאוותיו וללכת בחקי החכמה:

(יז-יח) בכל עת אוהב הרע וכו', אדם חסר לב תוקע כף, הנה גדר הרע שיאהב את רעהו תמיד בכל עת, ושבעת צרה תגדל אהבתו יותר עד שיהיה כאח למסור נפשו בעד רעו כאלו היה אחיו, בכל זאת הגם שהריע מחויב לעשות הכל בעד רעהו אינו מחוייב לכנס בערבות ובתקיעת כף בעדו, ואם עושה כן מצד אהבתו הוא אדם חסר לב ואינו רואה את הנולד:

אוהב פשע אוהב מצה, מי שאוהב מצה שהיא המריבה הגדולה בהכאות, הוא, או ע"י שאוהב פשע כמ"ש איש חמה רב פשע, שע"י חמה ואף יבא מצה, כמ"ש רק בזדון יתן מצה, או יאהב מצה על ידי רוב גאותו, שחושב שהוא גבוה מכל העם, ואם המגביה פתחו מבקש שבר, מי שביתו בנוי במקום נמוך, רק שמגביה הפתח לבד, ישבר בדרך כניסה ויציאה, כן אם הוא איש שפל ופותח פיו בגאוה למעלה ממה שהוא, ישבר:

" עיקש לב לא ימצא טוב -

עיקש לב הוא מי שליבו (שהוא כוח המושל שבו) הולך על-פי דרכים מעוקשים, שלא על-פי דרך החכמה שהיא הדרך הנכוחה, הגם שיחפש דרך הטוב על-פי שכלו, לא ימצא טוב, כי הדרך הטוב הוא רק על-פי החכמה, שאי-אפשר למצאה מדעתו, רק על-ידי הקבלה מפי חכמים. ובכל-זאת, יוכל להיות שגם לא יעשה רע.

אבל ה" נהפך בלשונו, שהלשון מצייר הדיבור בבינה, ומי שלשונו מדבר תהפוכות, שהם היקשים מתעים וחקירות כוזבות באלהות ובאמונות, ויוצא לאפיקורסות, זה, לא לבד שלא ימצא טוב, כי גם יפול ברעה, (משלי כג כז): כי שוחה עמוקה זונה, שהיא המינות.

יולד כסיל לתוגה לו, הכסיל הוא לפעמים בעל חכמה יתירה, רק שתאותו גוברת עליו ומעורת עיניו ותוליכהו שולל, ויש כסיל מלידה שנולד בעל תאוה בטבעו, ויש כסיל ע"י הרגל ולימוד, והנה כעס לאביו בן כסיל, ובכ"ז אם אין הכסילות טבעי הגם שלא ישמח בו, לא ימלא יגון, כי מקוה שיתחנך לדרך הטוב ויעזוב את הכסילות, אבל אם יולד כסיל מצד הלידה שהוא כסיל טבעי, הוא לתוגה לו, כי אין תקוה.

ולא ישמח אבי נבל, הנבל שהוא הפך הנדיב הוא לרוב ע"פ הרגל, ויש שאביו הנבל מלמדהו ומחנכהו להיות נבל כמהו ושמח בזה, אבל לא ישמח אבי נבל, שלבסוף לא ישמח בזה כי באחרית יודע לו ששמחתו תוגה:

לב שמח ייטיב גהה ורוח נכאה תיבש גרם, כבר בארתי למעלה (ט"ו י"ג) במ"ש לב שמח ייטיב פנים ובעצבת לב רוח נכאה, שיש לב שמח ורוח נכאה, שהלב בחיצוניותו שמח בטוב העוה"ז ובהצלחה, אבל רוחו הפנימי נכאה וטוב יותר עצבת לב ושלא יהיה רוחו נכאה, ועפז"א הלב השמח רק ייטיב גהה, ר"ל גוה, שהוא הגויה החיצונית, כמ"ש לב שמח ייטיב פנים, אבל רוח נכאה תיבש את העצם, ועיקר האדם בפנימותו:

שוחד מחק רשע יקח להטות ארחות משפט, יש כמה מיני שוחד, יש לוקח שוחד משני הצדדים כדי להזדקק לדינם כמ"ש ראשיה בשוחד ישפטו, או שע"י לקוח שוחד יעשה פשרה כמ"ש כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים, או בדבר שיש בו שודא דדייני ומטה לצד אחד, אבל הרשע יקח שוחד כדי שיטה ארחות משפט, כמו במעשה דהאי צדוקי שאמר תחלה ברא וברתא כחדא ירתון, שבזה הטה הארח הכללי של המשפט, ושוחד זה יקח מן החיק בצנעה, משא"כ השוחד הראשון יקח באתגליא:

" את פני מבין חכמה, ועיני כסיל בקצה ארץ, דרכי החכמה הם קרובים לטבע נפש האדם כל זמן שלא התגאלה בתאוות העולם הזה ובפיתויי יצר הלב המתנגדים לדרכי החכמה, וכל מֵבִין יראה שהחכמה עומדת את פניו, וחקוקה בפני נפשו, שהיא צורתה האלהית, כמראות הצובאות הפנים לפנים, וכשיסתכל בפני נפשו וצורתה האמתיית, ימצא צורת החכמה חקוקה עליה.

רק הכסיל, שנפשו התגאלה בתאוות, אשר העלו חלודה על פניה ונמחקו רושמי החכמה מצורתה, כמראָה מגואלת בטיט ורפש שאין הצורות ניכרים בה, הוא מחפש את החכמה בקצה ארץ, כאילו הוא דבר רחוק מטבע נפשו הרחק רב ומתנגדת לטבעו, ושלפי דעתו מצטרך ללכת דרך רחוקה ביגיעות רבות עד ימצא אותה.

כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו, הבן כסיל חוץ ממה שהוא גורם יגון לאביו, על שרואה שיוצא לתרבות רעה, גורם לו ג"כ כעס מצד שהוא ממרר ליולדתו, שנפשו מרה על מעשיו ובזה יכעוס האב על צרת אשתו, או על ריב שי"ל עמה, ואמר לקמן הוות לאביו בן כסיל ודלף טורד מדיני אשה:

(כו-כז-כח) גם ענוש לצדיק וכו', חושך אמריו וכו', גם אויל מחריש וכו' — אמר הנה יש דבר שהוא לפי הנראה בלתי טוב וישר בהנהגה, והוא מה שה' מעניש לצדיק, ומה שמכה את הנדיבים, שמזה יולד התלונה של צדיק ורע לו, שמה שמעניש הצדיק הוא לא טוב, ומה שמכה נדיבים הוא על יושר, ר"ל הוא עול בהיושר? משיב ע"ז, מי שיודע דעת חושך אמריו ואינו שואל השאלה הזאת, אחר שיודע ע"פ הדעת שה' משגיח ושמאתו לא תצא עול כי הוא השלם בתכלית השלמות, וא"כ יודע שודאי משפט ה' אמת ולא יחקור ולא יגלה אמריו מהקושיא הזאת, ומי שהוא איש תבונה הוא מבין טעמי ההנהגה הזאת, שהוא לשלם לו איזה חטא שעשה בעוה"ז, להיטיבו באחריתו וכיוצא מהטעמים שנאמרו בזה, והוא יקר רוח, שגם ברוחו הפנימי לא תסער השאלה הזאת. אולם גם האויל והמסתפק בכל דבר, אם מחריש ואינו מתפקר בהשאלה הזאת, חכם יחשב, שבזה כבר נהג כפי חקי החכמה שלא יוציא שאלות כאלה בפיו, הגם שמסתפק בלבו, ואם אוטם שפתיו לגמרי, עד שגם בדבורו החיצוני לא ימצא איזה פקפוק בכיוצא בזה, יחשב נבון, ויחשבו שהגיע למדרגה להתבונן בה בינה, כמ"ש יקר רוח איש תבונה: