דניאל פרק ו׳

ודריוש — מדאה קבל מלכותא כבר שנין שיתין ותרתין. למה מנה שנותיו לומר לך ביום שנכנס נבוכדנצר להיכל בימי יהויקים (צ"ל יהויכין) נולד שטנו דריוש מגלות יכניה ועד כאן ס"ב שנה ואמר מר גלו בימי יהויכין בשבע לכיבוש יהויקים שהוא שמנה לנבוכדנצר נשתיירו לנבוכדנצר שלשים ושבע שהרי מ"ה מלך ושלשה ועשרים דאויל מרודך כמ"ש רז"ל במסכת מגילה ב' שעבדו לבלשצר הרי ס"ב:

ועלא מנהון — ולמעלה מהן:

די להון אחשדרפניא — שיתנו האחשדרפניא הללו עצה לשלשה האפרכים:

ומלכא לא להוא נזיק — והמלך לא יהא נפסד בשום דבר מלכות המוטל עליהם לעשות:

דניאל דנה — דניאל זה:

מתנצח — מתגבר:

ומלכא עשית — המלך היה חושב בלבו להקימו על כולם:

הוו בעין עלה — היו מבקשים עלילה למצוא לדניאל בדבר המלכות שיוכלו להלשין עליו:

די לא נהשכח — אמרו ביניהם לא נמצא לדניאל זה שום עלילה:

להן השכחנא עלוהי — אבל נמצא עליו עלילה ע"י תורת אלהיו אם נוכל לבקש מאת פני המלך שום גזירה שיגזור להעבירו על תורתו והוא לא יקיים את מצות המלך והרי העלילה:

הרגישו — משמשו על המלך:

אתיעטו — נועצו:

לקימה קים מלכא — להחזיק בדת המלך בכח לפי שמחדש באת למלוך וממדינה אחרת אתה וצריך חיזוק:

די יבעה בעו — אשר יבקש שום בקשה:

להן מנך מלכא — זולתי ממך המלך:

לגוב אריותא — לבור שאריות המלך שם:

תקים אסרא — תעמיד חק זה:

די לא להשניה — שלא לשנות כדת מדי ופרס:

די לא תעדא — שלא תעבור:

כדי ידע — וכאשר ידע:

וכוין פתיחין ליה בעליתה — בעלייתו:

נגד ירושלם — לצד בה"מ ואע"פ שחרב עשה כמו שאמר שלמה והתפללו אליך דרך ארצם (מלכים א ח):

וזמנין תלתה — ערבית ושחרית ומנחה:

ברך על ברכוהי — כורע על ברכיו:

כל קבל די הוא עבד וגו' — ככל אשר היה עושה לפני זאת:

הרגישו — משמשו ותפשו:

על אסר מלכא — על בטול אסור המלך אשר באו להלשין:

יציבא מילתא — אמת הדבר:

לא שם עלך — מלכא טעם. לא נתן לב ועצה לחוש על גזירותיך:

בעא בעותיה — מתפלל תפלתו:

כדי מלתא שמע — כאשר שמע הדבר:

שגיא באש עלוהי — הרבה הרע בעיניו שהיה אוהב את דניאל וקשה עליו מיתתו:

ועל דניאל שם בל לשיזבותיה — על דניאל שם דחוי לדחות הדבר להצילו ואמר להם איני מאמין לכם:

בל — איני יודע דוגמתו אך ענינו יורה פתרונו:

ועד מעלי שמשא — ועד בא השמש היה משתדל להצילו אבל כשהגיע זמן תפילתו כרע להקב"ה על ברכיו והתפלל תפלתו ושוב לא היה לו פתחון פה להצילו:

די מלכא יהקם — אשר המלך יגזור ויעמוד לא לאדם לשנותו:

והיתית אבן חדה — והובאת אבן אחת בכל ארץ בבל אין אבן כי אם לבנים כמ"ש הבה נלבנה לבנים (בראשית יא) למדנו שאין אבן בבבל ולפי שעה הביאוה מלאכים מא"י אם התנה במעשה בראשית על הים שיקרע לבני ישראל ועל האש שיצטנן לחנניה וחביריו ועל האריות מהזיק לדניאל לא התנה על זריקת אבן וזיין שלא יזיק באדם והמלך אמר מעם האריות אי אפשר לסלקו שכבר נגזרה גזירה אזדהר בו מהזקת אדם והנס אם יבא יבא סא"א:

ושמת על פים גובא — הושמה על פי הגומא:

בעזקתיה — בטבעתו שלא יזיזוה ממקומו וישליכו עליו אבנים להרגו:

די לא תשנא צבו בדניאל — שלא ישתנה רצונו כלומר שלא יעשו לו היזק שלא כרצונו (ס"א כרצונם):

ובת טות — לן בתענית:

ודחון — ושלחן במשנה כך פתר דונש לא הכניסו לפניו שלחן לאכול:

ושנתה נדת עלוהי — נדדה שנתו:

בשפרפרא — בעלות שחר והרבה יש בתרגום יונתן:

יקום בנגהא — עמד לאור הבוקר ולא בשלש שעות כשאר מלכים:

ובהתבהלה לגובא די אריותא אזל — ובבהלה לחפירת האריות אזל:

חבולה לא עבדת — שום דבר כיעור ושקר לא עשיתי:

שגיא טאב עלוהי — הרבה הוטב בעיניו:

ולדניאל — ואת דניאל צוה להעלות מן הבור:

די הימן באלהיה — אשר האמין באלהיו:

די אכלו קרצוהי — אשר הלשינו עליו:

ולא מטו לארעית גובא — לא הגיעו לתחתיות הבור עד שמשלו בהם האריות וכל עצמותיהם הדיקו:

באדין דריוש מלכא וכו' — די דארין בכל ארעא שדרין בכל הארץ שלמכון יסגא:

ובמלכות כורש — שמלך אחר דריוש שלא מלך דריוש המדי אלא שנה אחת ונהרג במלחמה כאשר כתוב בספר יוסף בן גוריון והמליכו את כורש חתנו עליהם בתוך החיל:

ודריוש מדאה קבל מלכותא, שקבל המלכות מידם שזה מורה שהמליכוהו ברצון אחרי כי מת מלכם, ומ"ש שהיה בן ס"ב שנים, פי' חז"ל להגיד שנולד ביום שנכנס נבוכדנצר להיכל בימי יהויקים, וגם ר"ל שע"י שהיה זקן בא בימים לא יכול להנהיג המלכות הגדולה הזה בעצמו, לכן כדי להקל העבודה מעליו:

הוטב לפני דריוש והקים על המלכות לאחשדרפנים מאה ועשרים די להון בכל מלכותא, ולמעלה מהם שלשה סרכין, אשר דניאל אחד מהם, שהאחשדרפנים אלה יתנו להם חשבון, והמלך לא יהיה נזק, חלק את מלכותו למאה ועשרים חלקים (שכן אחשורוש אחריו היה מולך על קכ"ז מדינות, ואולי השבעה הנותרים היו ממונים עליהם שבעת שרי פרס ומדי) ומינה עליהם אחשדרפנים, שהם היו קבועים לפקח בעניני המדינה מצד המלך, כי הפחות והשרים היו נבחרים מן בני המדינות, והאחשדרפנים היו נקראים אחשדרפני המלך, כי היו מצדו לעיין ששרי המדינות לא יעשו דבר נגד דתי המלך, ועל האחשדרפנים היו שלשה יועצי המלך לקחת מהם חשבון ושיתנו להם עצה מכל מעשיהם, ועי"ז לא יוזק המלך, וזה כולל שלא יוזק במדיניות, כי הממונים בכל מדינה מצדו יפקחו לטובת המלך וכן שלא יוזק בגופו ע"י טרדת המלוכה וכובד משאה:

אז דניאל זה היה מתגבר על הסרכים והאחשדרפנים, על כי רוח יתירא בו, והמלך חשב להקים אותו על כל מלכותו, שדניאל הראה לכולם הנהגה יותר מעולה מאשר הנהיגו הם, וזה ע"י רוב חכמתו, וראה המלך שטוב יותר לתת כלל ההנהגה ביד איש אחד משכיל כמוהו, כי בפשע ארץ רבים שריה ובאדם מבין יודע כן יאריך:

השאלות — (ה) למה כפל וכל עלה ושחיתא לא יכלין להשכחה, וכי שלו ושחיתה לא השכחת ביה?:

אז הסרכים והאחשדרפנים קנאו בו, ובקשו למצוא עלילה לדניאל מצד המלכות, שיראו לו שעשה דבר לא טוב בעניני הנהגת המלכות, כמו קבלת שוחד ורמיה וכדומה, אבל כל עלילה ומשחת לא יכלו למצוא (מצד המלכות), כל עומת כי מהימן הוא, ולפ"ז לא נמצא עליו לא עולה אמתית, ולא להמציא עלילת דברים שכבר הוחזק לנאמן ולא היו מאמינים עליו עלילות שקר, וכל שגיה ומשחת לא נמצא עליו, וגם חפשו איזה עון עליו בעצמו חוץ מעניני הנהגת המלכות ולא נמצא עליו שום חטא ופשע, אז אמרו שיוכלו למצוא עליו עלילה ע"י דת אלהיו :

השאלות — (ח - ט) איך קבל מהם המלך דבר סכלות כזאת לגזור שלא יתפלל איש לאלהיו, התחת אלהי' הוא?, הלא גם המלך אל אלהים יתפלל? וגם למה לא יבקשו אז דבר מאדם, ואיך יתנו בזה תוקף למלכותו?, היש עצה נבערה מזו?,

אז הרגישו השרים האלה ובאו פתאום אל מלך, ואמרו לו שכל שרי המדינות הסכימו לקיים דבר, שמי שיבקש בקשה עד שלשים יום מן כל אלהים ואדם לבד מן המלך יושלך לכבשן האש, כי בשלשים יום הראשונים שהמלך בבבל באו אליו שלוחים מכל העמים והמדינות, ואמרו שהסכימו כדי לחזק מלכותו בעיני כל העמים, שבשלשים יום אלה, יביא כל איש בקשתו אל המלך בעצמו, בין הבקשות שיש לאדם מאדם, המלך מוכן למלאות בקשת כל שואל כי חפץ חסד הוא, וידו רחבה ופתוחה למלאות בקשת כל איש, וגם כל תפלה וכל תחנה אשר יתפללו לה' יביאו אל המלך כי ידו כיד אלהים למלאות כל חפץ, ובימי חסד האלה בתחלת מלכותו ימלא כל משאלות אנשים עד שאין צריך לבקש דבר מזולתו, וכל המבקש דבר מזולתו הרי זה כמכחיש טוב המלך וחסדו, או כמכחיש יכולתו, כאילו המלך אינו חפץ או שקצרה ידו מהטיב וממלאות בקשת כל שואל, הוא מחרף את המלך ויושלח לגוב האריות, ועז"א לקימה קים מלכא, ר"ל שבזה יחזקו את המלכות שיהיה לו קיום, שבזה יטה אליו לב כל העמים, בענין שפתו אותו שהוא לטובת המלך ולחזק מלכותו, וע"כ הסכימו לתקפא אסר על העובר שיהיה דינו כמורד במלך, ובקשו, א] שהמלך יסכים על הדבר, וז"ש ובכן תקום אסרא, ב] שיכתוב ויחתמנו בטבעת המלך, כדי שיהיה כדת מדי ופרס שכתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב:

השאלות — (יא - יב) למה מסר דניאל א"ע למיתה בשביל התפלה, וחי בהם כתיב, ומן הדין אינו מחויב למסור נפש רק על ע"א וג"ע וש"ד, בפרט שהיה יכול להתפלל בלחש שלא ירגיש אדם בו ורחמנא לבא בעי, ועכ"פ בחדר חשוך מוסגר שהחלונות אין מעכבים התפלה, ומלשון הכתוב מבואר שלא נשמר כלל, וכי לא ידע כי בנפשו הוא?, ומז"ש כל קבל די הוה עבד מקדמת דנא, והלא היום כפשע בינו ובין המות?:

ודניאל אף שידע שנרשם הכתב, נכנס לביתו וחלונות פתוחים לו בעלייתו נגד ירושלם, ושלש פעמים ביום כרע על ברכיו והתפלל והודה לפני אלהיו כל עומת שהיה עושה לפני זאת, באר שאף שדניאל ידע מגזירה זאת, לא בטל תפלותיו ג' פעמים ביום ולא התחבא להתפלל בבית אחר שלא ידעו היכן הוא, או בביתו במקום מוצנע, רק נכנס לביתו ועלה אל העליה שהיו חלונותיה פתוחים לצד דרום שהוא לצד ירושלים, והתפלל בכריעה, בענין שכל השכנים יכלו לראות דרך החלונות הפתוחים שהוא כורע על ברכיו ומתפלל, אולם למה עשה כן, והלא לא היה מחוייב למסור נפשו בעבור מ"ע, בפרט לדעת הרמב"ן שתפלה דרבנן, והמלך לא נתכוין להעביר על דת, ולמה הכניס את עצמו בסכנה זו, מפרש כל קבל די הוה עביד מן קדמת דנה, ר"ל שדת המלך לא היה להעביר על דת, ולמנוע שום אדם מעשות חובתו המצווה עליו מאת ה', וטעם הגזרה לא היה רק שמי שירצה לבקש בקשה חדשה פרטית יבקשנה מן המלך והוא יעשה בקשתו, וא"צ לבקש מאלהים ואדם, אבל אין בכלל זה התפלה התמידית שאינו מבקש בקשה חדשה רק מודה לה' ומשבח ומתפלל עניני הכלל, כמו על החיים ועל סליחת עון וכדומה, שאין זה ענין אל המלך כלל, זה לא היה בכלל הדת לפי התכלית שניתן הדת הזה שהיה ענינו להגיד שהמלך מוכן למלאות בקשת כל שואל, וז"ש אחר שנודע לכל שדניאל מתפלל תפלה כזאת בכל יום שלשה פעמים תמיד מצד דתו, ועל זה אינו מוזהר מן המלך שלא כיון לזה כלל לבטל מצוה ולהעביר איש ממצות אלהיו ובהגזרה כתוב די לא יבעא בעו, דהיינו שלא לבקש בקשה, ובדניאל כתוב מצלא ומודה, והבדל גדול יש בין מתפלל ובין מבקש, שהתפלה לא תהיה רק לאלהים, ולא נמצא מאדם לאדם בשום מקום ששופך נפשו להשם לבד, וזה אינו כלל בכלל הפקודה, ועל זה בטח דניאל ולא התירא:

אדין, אז באו האנשים ברגש ומצאו לדניאל מבקש ומתחנן לפני אלהיו, שינה הלשון שמצאו אותו מבקש, שהם היה דעתם להלשין עליו שבקש בקשה פרטית בתפלתו ועבר על מצות המלך:

השאלות — (יג) מז"ש על אסר מלכא, הלא אסר רשמת, מה רצו בשאלה זאת, והלא הדת כתובה בדתי פרס ומדי, והי"ל רק לאמר שדניאל התחייב מיתה כי עבר על הדת?:

באדין קריבו ואמרין קדם מלכא, ר"ל באשר ידעו שיש להצדיק את דניאל כנ"ל, והתיראו שהמלך כשיודע לו כונתם יפרש פירוש אחר בפקודה זאת לזכות את דניאל, לכן באו כשואלים על אסר מלכא, היינו שי"ל שאלה בזה, והא הלא אסר רשמת די כל אנש דיבעא, שאלו אם הוא איסור כולל על כל איש ואיש ועל כל מיני תפלה, כי הם מחליטים שהיא גזרה כוללת על כל איש וכל מיני בקשות, ועז"א המלך אמת הדבר כדת מדי ופרס שלא תשוב, והודה לדבריהם:

באדין, אז מצאו מקום להלשין על דניאל, שלא נתן לב לשמוע להמלך ולאסורו:

השאלות — (טו) באיזה אופן רצה המלך להצילו וכי לא ידע כי כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב?:

באדין, אז כאשר שמע המלך את הדבר מאד הורע בעיניו, ועל דניאל שם בל להצילו, פי' שאז חזר המלך מדבריו ואמר שגזרה זאת לא חלה על דניאל, באשר הוא מתפלל תפלה קבועה ג"פ בכל יום מצד דתו, לא בקשה חדשה על ענין פרטי, ואין ראוי להעביר על דת, ואין בכלל הפקודה התפלה הכוללת שאינה בקשה פרטית, [ומלת בל, כמו בלי ובלתי, שהוא מלת השלילה] אמר שדניאל אינו בכלל הגזרה ובל חלה עליו, ובזה השתדל עד בא השמש להציל אותו:

באדין, אז רעשו על המלך ואמרו דע שדת מדי ופרס הוא, שכל איסור שיקים המלך לא להשניה, ר"ל שאין לעשות בו שנוים רק לקיימו כפי פשוטו, ולא לעשות בו פירושים ולשנות ענינו לומר שאינו חל על איש או ענין פלוני, ובזה נצחו את המלך:

אלהך, המלך החזיק שאינו חייב מיתה ע"פ הדין, מפני שהוא מתפלל תמיד תפלה קבועה וזה אינו בכלל האיסור, ורק הם מטים משפטו, וע"כ אמר שמצד זה שאת פלח ליה בתדירא ואתה זכאי בדינך אלהים יצילך:

והיתית, והובא אבן אחת והושמה על פי הגוב ויחתמה המלך בטבעתו ובטבעת שריו שלא ישתנה רצונו בדניאל, ר"ל שלא יהרגוהו אויביו ע"י אבנים, או שישחקו וילעיגו לו באונאת דברים, וכן נחתמה בטבעותיהם בל יאמרו שנתנו לאריות בשר הרבה, ועי"ז הניחו את דניאל:

אדין, אז הלך המלך להיכלו, ובת טות, לן בתענית, ודחון, פי' ושולחן לאכול, וי"מ חדוה וי"מ פלגשיו, לא הובא לפניו ושנתו נדדה ממנו :

אז המלך קם בשחר כשהתחיל להאיר קצת, [עמ"ש ישעיה (ט' א') על אור נגה עליהם], והלך בבהלה לגוב האריות לדעת מה נעשה בדניאל:

וכאשר קרב אל בור זעק לדניאל בקול עצב, ולא ענהו דניאל מפני שלא הכיר את הקול שהיה עציב, ענה המלך ואמר לדניאל, דניאל עבד אלהים חיים האלהים אשר אתה עובד אותו תמיד היכול להצילך מן האריות, ר"ל אחר שהוא אלהים חיים יודע את עבדיו, ואחר שאתה עובד אותו תמיד בודאי רצה להצילך, נשאר השאלה על היכולת אם יכול להצילך:

אז דבר דניאל עם המלך, אלהי שלח מלאכו וסגר פי האריות ולא חבלוני, יען שנמצא לי זכות לפניו, שלפניו היה לי זכות מה שהתפללתי, כי לא עברתי בזה מצות המלך, שהפקודה לא היה לבטל מצות ה', וז"ש ואף קדמך חבולה לא עבדת, לא עשיתי דבר נשחת, כי לא עברתי דבריך בזה, כאומר שאם הייתי עובר מצות המלך לא היה לי בזה זכות לפני ה' שצוה לירא את ה' ומלך, וגם ר"ל שהזכות עצמו שנמצא לי לפני ה' הוא היה המלאך שהצילני מן האריות, כמ"ש אם יש עליו מלאך מליץ להגיד לאדם ישרו, שמדבר מן הזכיות שהם מלאכים הפודים מרדת שחת:

אז הוטב מאד [התשובה הזאת וההצלה] אל המלך, ואמר להעלות לדניאל מן הבור ולא נמצא בו שום חבורה, ובאר שהיה לו זכות מפני אמונתו שהאמין בה', ובזכות האמונה נעשה לו הנס הזה:

השאלות — (כה) למה צוה להשליך את האנשים לגוב האריות והלא לא באו בעלילות שקר והוא נתחייב מיתה כדין, ואם ניצול בנס בעבור זה לא נתחייבו המה מיתה, והלא נבוכדנצר לא צוה להשליך לכבשן את האנשים שהלשינו על חנניה מישאל ועזריה הגם שגם המה נצולו בנס?:

וצוה המלך והשליכו את המלשינים אל הבור והאריות הדיקו את עצמותיהם, ובזה מבואר שהיו רעבים מאד ובכ"ז לא נגעו בדניאל וזה מגדיל הנס:

מן קדמי, נתן פקודה שייראו את אלהי דניאל, כי כל אלה אלילים אין בם חיות כי הם כחות טבעיות בלי חיות ושכל, והוא חי וקים, הכוחות הטבעיות שייחסו להם העכו"ם אלהות, כמו האש שעבדו אותו הפרסיים בימים ההם יתגברו עליהם כחות אחרות מנגדות להם, המים מכבים את האש, ואינם מתמידים לעולם כי כל כח טבעי יש לו סוף, אבל מלכותו די לא תתחבל ע"י כח נגדי לו, ושלטנה עד סופא שהוא נצח:

משיזב ומציל, וגם עושה אתין ותמהין ונפלאות למעלה מן הטבע כמבואר מן הנס שהציל לדניאל, שהיה על צד הפלא:

ודניאל דנה הצלה וכו' ובמלכות כרש, ולמעלה [א' כ"א] אמר ויהי דניאל עד שנת אחת לכורש, ופי' הרי"א לפמ"ש היוסיפון שאחר שהושלך לגוב האריות בקש רשות להתפטר מעבודת המלך וללכת לשושן, והשיג רשות, וזרובבל נכנס בהיכל המלך במקומו, ובתוך כך מת דריוש ומלך כורש במקומו, ונתעכב שם עד עליית בני הגולה לירושלים, וגם כתב שהאגרת ששלח דריוש לכל העמים היה הקדמה אל חפצו ואל נדרו שנדר הוא וכורש לשלח רצונים חפשים לבנות בית ה', וע"כ הודיע גדולת מעשיו ונפלאותיו, למען ייראו את ה' אלהי ישראל: