דניאל פרק ה׳

בלשאצר מלכא — בנו היה ומלך לאחר אויל מרודך שמלך תחת נבוכדנצר וגם (הוא) היה בנו של נבוכדנצר:

עבד לחם רב — עשה סעודה גדולה מצינו בספר יוסיפון שנלחם ביום עם דריוש המדי וכורש ונצח המלחמה ולערב עשה משתה כמו שנבא עליו ישעיה ערוך השלחן צפה הצפית אכול ושתה קומו השרים וגו' שבתוך המשתה חזרו אויביו ונלחמו על העיר ולכדוה:

ולקבל אלפא חמרא — כנגד אלף איש היה שותה יין:

אמר בטעם חמרא — אמר בעצת היין שנשתכר:

להיתיה — להביא:

די הנפק — שהוציא:

שגלתה — לשון מלכא בלשון ארמי כמו (נחמיה ב׳:ו׳) והשגל יושבת אצלו:

היתיו — הובאו:

די הנפקו — שהוציאו:

נפקו — אצבען. יצאו אצבעות יד אדם מן השמים:

לקבל נברשתא — למול המנורה אשר לפני השלחן ודוגמתו במסכת יומא עשתה נברשת של זהב:

על גירא — על סיד טיח כותל הבית כמו (ישעיהו כ״ז:ט׳) כאבני גיר מנופצות והוא דומה לסיד:

זיוהי שנוהי — תאריו נשתנו עליו:

ורעיונוהי — מחשבותיו:

וקטרי חרציה משתרין — אזור חלציו נפתח שהיו מתניו מתרוקנין מחמת היראה וחגורו נפתח:

וקטרי חרציה משתרין — נתרין:

וארכובתה — וברכיו:

דא לדא נקשן — מקישות ודופקות:

בחיל — בכח:

להעלה — להכניס:

כתבה דנה — מכתב זה:

ארגונא ילבש — כמשפט הפרתמים:

והמניכא — רביד ענק:

ותלתי במלכותא ישלט — בשליש המלכות ימשול:

עלין — נכנסין:

שגיא מתבהל — הרבה מתפחד:

משתבשין — נחפזין:

מלכתא לקבל מלי מלכא — המלכה כלפי ששמעה את דברי המלך ושריו לבית המשתה באה:

איתי גבר — יש אדם במלכותך אשר רוח קדושים בו:

כחכמת אלהין — מלאכים:

הקימיה — מנהו שר על כולם:

כל קבל וגו' — כלפי אשר רוח יתירה ודעת השכל יש בו והגדת חידות:

ומשרא קטרין — סתום כל סתר נמצא בו בדניאל:

תכול — אם תוכל:

ונבזביתך — דורנותך:

לאחרן הב — לאחר תן:

די הוה צבא — למי שהיה חפץ:

הוה מחא — מחייה:

וכדי רם לבביה — וכאשר רם לבבו:

להזדה — להרשיע:

הנחת — הוריד:

העדיו מינה — הסירו ממנו:

טריד — נגרש:

כל קבל די כל דנה ידעת — כל עומת אשר כל זה ידעת שאירע לאביך והיה לך להיות ירא מלפני הקב"ה:

שליח פסא די ידא — נשלח כף יד:

וכתבא דנה רשים — וזה המכתב אשר חקק:

מנא מנא — מנה אלהא כלומר מנא זהו פירושו מנה אלהא מלכותך:

והשלמה — חשב קץ שנפסק מלכות של אביך וזרעו ומצא שכבר הושלמה:

תקל תקילתא במאזניא — תקל זהו פירושו נשקלת לפניו במאזנים ונמצאת חסר מכל צדקה:

פרס פריסת מלכותך וגו' — כלומר ופרסין משמע שני פרסין האחד פריסת מלכותך נשתברה מלכותך והשני שנתנה למדי ופרס:

השאלות — (א - ד) למה עשה אז הסעודה הלזו?, ולמה צוה להוציא כלי ההיכל באותה סעודה דוקא?, ולמה אמר תחלה לאתויי מאני דהבא וכספא ואח"כ אמר שלא הביאו רק כלי זהב?, תחלה אמר מן היכלא די בירושלים ואח"כ אמר מן היכלא די בית אלהא די בירושלים?, ולמה כפל אשתיו בהון, אשתיו חמרא?:

בלשאצר המלך עשה סעודה גדולה לאלף שריו, ולנגד אלף שתה יין, ופי' חז"ל שהיו יודעים מנבואת ירמיה שאחרי שבעים שנה תכלה מלכות בבל, וחשבו את הזמן שנשלם אז וראו שלא בא היעוד והמלכות עדן בתקפו, בשגם למה שספר ביוסיפון שלחם אז במדי ופרס שעלו עליו למלחמה והאלף שרים שלו נצחו את המלחמה, שזה סימן שמזלו עדן בתקפו, וחשב כי הע"א שלו ושרו ממעל התגברו על אל אלים, לכן עשה המשתה להאלף שרים שנצחו את המלחמה, ושתה נגדם יין, אף שהיה דרך המלכים אז שאם עשה המלך משתה לשריו ועבדיו היה אוכל ושותה בחדר מיוחד, הראה להם עתה גודל מעלתם אצלו ששתה עמהם ביחד:

בלשאצר, ולהראות שאין לחוש על יעוד ה' על ידי נביאו שתובטל מלכות בבל, צוה להביא כלי המקדש ולהוציאם לחולין, להראות שתש כח האלוה, ואין לחוש לקדושת כלי קדשו, ואמר הכתוב שבלשאצר אמר בטעם חמרא, ר"ל שדבר זה לא היה עצת מלך רק עצת היין, כי לחלל כלי קדש מאיזה אלהים שיהיה היה דבר נתעב להעמים בעת ההיא והיה דומה בעצה זו כהדיוט שותה שכור שהיין מוליך אותו שולל, וצוה להביא לכלי זהב וכסף אשר הוציא נבוכדנצר אביו מן ההיכל אשר בירושלים, וישתו בהם המלך ושריו ונשיו ופלגשיו, והיה מעלו, א] שלא אמר להביא הכלים מן ההיכל של בית אלהים כמ"ש בפסוק שאח"ז, כי לא רצה לקראו בשם אלהים כלל, והיה דומה בעיניו כהיכל הדיוטות, ב] שלכן צוה להביא בין כלי כסף בין כלי זהב, כי בהיכל ה' דהיינו כלים ששרתו בהם לפני ה' בפנים היו של זהב, וכלי ההיכל שלא נעשה בהם שירות פנימי היו של כסף, ובאשר לא נחשב אצלו ההיכל כהיכל ה', רק כבית הדיוט, השוו בעיניו כלי הזהב ששרתו בהם לה' אל כלי הכסף שנמצאו בכלל ההיכל, כי נקרא בפיו רק בשם היכלא די בירושלם, לא בשם היכל ה':

באדין, אז הביאו כלי הזהב אשר הוציאו מן בית אלהים אשר בירושלים, אמנם שריו ועבדיו, החזיקו אותו שהוא בית אלהים וידעו שה' שוכן שם, רק חשבו שע"א שלהם תקיפא יותר ממנו וגברה עליו לבטל יעודיו, ולכן לא הביאו רק כלי הזהב שבם שמשו לפני ה' בקדש להודות בהם לע"א שלהם שנצחה אותו. המעל השלישי היה ששתו בהון המלך וגדוליו ונשיו ופלגשיו, שהיה דרך נשי המלך לשבת פנימה, ושלא לבא אל משתה השרים, כמבואר בענין ושתי, והם פרעו מוסר לקרוא הנשים אל המשתה והם שתו ג"כ בכלי הקדש וכדי בזיון וקצף:

אשתיו חמרא, המעל הד' ששתו יין, שזה בזיון יותר מתשמיש אחר כי לץ היין הומה שכר, המעל הה' ששבחו לאלהי דהבא וכספא כאילו העצבים התגברו על אלהי ישראל והם השביתו דבריו ויעודיו:

השאלות — (ה) תחלה אמר שנפקו אצבעות, משמע אצבעות לבד ואח"ז אמר שראה פס ידא די כתבא, שמשמע כל פס היד?:

בה, באותו שעה יצאו אצבעות של יד אדם, וכתבו לנגד המנורה על הסיד של כותל היכל המלך, והמלך ראה פסת היד אשר כתבה. הנה לבל יאמר שזה נדמה לו בדמיון, או שחושיו טעו, או שאחד מן השרים אויב המלך כתב זה להבעית את המלך, עז"א א] שכל השרים ראו אצבעות הכותבים, ורבים לא יטעה אותם דמיון אחד מתעה, ב] שהיה נגד המנורה ששם אור ואין צל מתעה, ג] שהיה הכתב על סיד ההיכל והסיד היה למעלה ממקום שיד אדם מגעת שם, ד] שהגם שהשרים לא ראו רק אצבעות כותבות, המלך ראה כל כף היד אשר כתבה, וזה ראיה שהיה ענין נסיי אחר שראייתו היה משונה מראייתם:

אדין, ה] היה לו ראיה שאינו דמיון, כי אז המלך נשתנה זיוו מן החרדה, וכמ"ש האי מאן דמבעית אע"ג דהוא לא חזי מזליה חזי, ורעיוניו הבהילוהו, שזה ראיה שהוא מורה רע, וקשורי אזור חלציו התפתחו מעצמם, שגם זה היה לו סימן רע, כמ"ש ולא נפתח אזור חלציו, שהעמים היו מעוננים בזה סימן רע:

המלך קרא בכח להביא חכמי בבל, ואמר להם שמי שיקרא כתב זה ויגיד הפתרון ילבש ארגמן ורביד הזהב על צוארו, שזה לא הורשה ללבוש אותם רק לשרים הקרובים אל המלך, ותלתי במלכותא ישלוט, י"מ בשליש המלכות ימשול וי"א שיהיה שלישי למלך, מבואר מכ"ז שכבר עלה בלבו שהוא דבר גדול ושהגדתו קשה מאד, שלכן לא גזר עליהם מיתה אם לא ידעו לקרות כמו שעשה נבוכדנצר בחלומו, כי ידע שנמנע לקרות כתב נעלם מלאכיי:

אז נכנסו כל חכמי בבל ולא ידעו לקרא הכתב ולהגיד הפתרון, שלפעמים ידעו הכתב ולא ידעו פתרונו, ולפעמים ידעו הפתרון הגם שלא יקראו הכתב, שעל ידי קסם ואצטגנינות ידעו את הנגזר ע"פ משפטי הכוכבים והתולדות, והם לא ידעו שניהם:

השאלות — (ט) פסוק ט' כבר נאמר בפסוק ו'?:

אדין, אז המלך בלשאצר נתבהל מאד, וזיוו נשתנה [מאד], יותר ממה שנשתנה קודם, (כי מלת שגיא נמשך לשתים), ושריו נתבלבלו, ולא ידעו מה לעשות והבהלה הגדולה שנתוספה עתה, היה מג' טעמים, א] שלא ראה שום תקוה שידע את הדבר, ב] שעי"ז ראה שלא בא הדבר מאת אלהים השפלים או שדים וכד' [שבזה היו חכמי בבל יודעים לחשים וסגולות להפיק מהם רצון שיודיעו אותם את הדבר] רק שבא מאת האלהים העליון הנשגב, והוא לפ"ז ענין כולל וגדול מאד, ג] כי ההודעה אשר תבא מן השמים תהיה כדי שידעו את הרעה ויכינו א"ע להמלט ממנה ע"י תשובה מן החטא או ע"י מעשים ותחבולות, לא כן ההודעה שיבא רע ולא נודע מה, לא בא כדי להזהיר רק להפחיד ולבשר רעה אשר אין לה רפואה כלל, וכמ"ש ותבא אליך רעה לא תדע שחרה:

מלכתא, י"מ שהוא אם המלך אשת נבוכדנצר [לדעת הראב"ע שבלשאצר היה בן נבוכדנצר] או אם אמו, וי"מ שהגם שיתר נשים היו בבית המשתה האשה המיוחדת למלכה נשארה בהיכלה, ולעומת דברי המלך ושריו נכנסה לבית המשתה, ואמר המלך יחי לעולם, אל יבהלו אותך רעיונך וזיוך אל ישתנה, ורצתה להסיר מלבו הפחד שפחד מטעמים הנזכרים למעלה:

השאלות — (יא - יב) יש בפסוקים אלה כפל ויתרון ואריכות לשון?:

איתי, מה שאתה מתפחד באשר תתיאש מלדעת פתרון הדברים אחר שנעלם מן החכמים, יש איש במלכותך אשר רוח אלהים קדושים בו, ובימי אביך נמצא בו אור ושכל וחכמה כחכמת אלהים, ר"ל והגם שנעלם מחכמיך יש תקוה שהוא ידע זאת על ידי רוח אלהים אשר בו, והגם שיצא הדבר מאלהים עליון הלא נמצא בו רוח אלהים קדושים לדעת סודותיו ורזיו, ונגד מה שעתה מתפחד שע"י שבא ההודעה בענין שא"א לדעת פתרונה זה סימן שאין עוד תקוה להנצל ממנה, ולא בא ההודעה כדי להודיע שיחשבו מחשבות אל ההצלה מן הרע כי אין תקוה, עז"א המלך נבוכדנצר אביך רב החרטומים והאשפים הקים אותו המלך אביך, שהלא יש איש שידע הפתרון, וא"כ לא הודיעו הדבר באופן שלא יודע ענינו, ולא תאמר שהלא לא ידעת מהאיש, כי הוא איש נודע בשערים שהוא רב החרטומים וכל החכמים, וכשקראת את חכמי בבל היה לך לקרוא האיש הגדול מכולם, ולא תאמר שלא ידעת ממנו שהלא הקימיה נבוכדנצר אביך והיה ראוי שתדע ממנו, שהבן יודע מה שנעשה בבית אביו:

כל קבל, ולא תחשוב שהוא חכם בענינים אחרים לא בענינים כאלה, לא כן, כי לעומת שרוח יתירא [ורוח] מדע ושכל (אשר הרוח ההוא הוא) פותר חלומות ומגלה חדות ומתיר קשרים נמצא בו בדניאל אשר המלך שם שמו בלטשאצר, שמה שעשאו לרב החרטומים והאשפים היה מפני הרוח שנמצא בו, שעל ידו יוכל לפתור חלומות וחדות ודברים נעלמים, וא"כ נודע לכל שהוא הגדול מכולם לדעת תעלומות כאלה, ולא בא ההודעה מאת אלהים בענין שיהיה ערפל חתולתה, רק יודע אלהים שתשאל מאת דניאל ויגד לך, ולכן עתה דניאל יקרא ויחוה הפתרון, ובמ"ש כאן דניאל יתקרי נכלל עוד כוונה, כי נבוכדנצר שם שמו בלטשאצר כשם אלהיו, וגם המלך נקרא בשם הכבוד הזה ומאז הומלך בלשאצר לא יתכן שיקרא איש אחר בשם הכבוד של המלך, לכן אמרה שעתה דניאל יתקרי יקרא בשם דניאל לא בשם בלאשאצר, שאין זה מזיק לו לחכמתו שבכ"ז פשריה יחוה:

השאלות — (יג - יד) למה א"ל שהוא מן בני הגלות ושאביו הביאו מן יהוד?, ומ"ש בפסוק י"ד ושמעת עלך כפול עם מ"ש בפסוק ט"ו ואנא שמעית עלך?:

באדין, אז הובא דניאל לפני המלך, אמר לו המלך אנת הוא וכו', הקדים לכבדו ולהגדיל כבודו, שהגם שהיה מן הגולים שהיו בזוים ושפלים בימים ההם, היה הבדל בין הגלות שבאו בימי צדקיהו שהם היו בזוים בעיני הכשדים, ובין הגולה הראשונה שבאו בימי יהויכין שהיו בכב' ובמעלה כמבואר בירמ' (סי' כ"ד), וכמ"ש במרדכי, אשר הגלה עם הגולה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה אשר הגלה נבוכדנצר שהם היו בחשיבות שהגולה שהגלתה עם צדקיהו לא היה ע"י נבוכדנצר רק ע"י נבוזראדן רב טבחים והיו בזוים, בשגם דניאל שהוא מן הילדים שהביא המלך לעמוד בהיכלו, ועז"א אנת הוא דניאל מן בני גלותא די יהוד ואינך מבני הגולה הבזוים שהביא רק טבחים, רק מן בני הגולה שהביא אבי מיהודה שהם במעלה וחשיבות:

ושמעת, זאת שנית אתה חשוב מצד שמע שמעך הטוב שכבר שמעתי שמעך די רוח אלהין בך וכו', וכתר שם טוב עולה על כולם:

וכען, אחרי שדבר עמו דברים להגדיל מעלתו, הודיעהו המבוקש, שאחר שהובאו לפני החכמים והאשפים שיקראו כתב הזה ויודיעוני פתרונו ולא יכלו לחוות פתרון הדבר, ושמעתי עליך שתוכל לפתור פתרונות ולהתיר קשרים, ועתה אם תוכל לקרא הכתב ולהודיע הפתרון תלבש ארגמן ורביד זהב על צואריך ושליש במלכות תמשול :

השאלות — (יז) למה א"ל מתנתך לך תהוין שזה כמבזה את המלך ומנאץ מתנותיו:

אז ענה דניאל ואמר לפני המלך מתנותיך לך יהיו ובזבוזיך תן לאחרים אבל הכתב אקרא להמלך ואודיעהו הפתרון, על מ"ש לו שילבוש ארגמן ורביד זהב וישלוט שליש במלכות, א"ל שמתנה זו יהיה לו, ר"ל שהוא ימשול בכל המלכות מבלי מגרעת, ואם ירצה לבזבז ממון והון רב יתנהו לאחרים, כי לי אין מגיע שכר ע"ז כי לא אעשה דבר רשום גדול שיגיע לי שכר, כי רק הכתב אקרא והוא דבר נקל, למי שיודע צורת האותיות שבו נכתב הכתב הלז, וכשאקרא הכתב בקל אודיע הפתרון, שהפתרון גלוי ומבואר, ומתנות ויקר כזה אין ראוי בעבור דבר קטן כזה, בשגם שאני מחוייב להודיע להמלך דבר הנוגע אליו בלי בצע ושכר:

השאלות — (יח - כד) למה הקדים לאמר לו כל ההקדמה הזאת והוא לא נקרא רק לקרוא את הכתב ולהודיע הפתרון לא להוכיח את המלך בתוכחת מגולה כזו ולהזכיר לו עונותיו, והלא בקל ישפך עליו המלך כאש חמתו והכתוב אומר אל תוכח לץ פן ישנאך?:

אנת מלכא, א"ל הצעה שעל ידם יובן פתרון הכתב, הקדים לאמר שמה שהוא מלך הוא בכח אביו, ע"י שה' נתן המלוכה לנבוכדנצר ועל ידו נתן ממשלה גם לבניו אחריו, כמ"ש ועבדו אותו ואת בנו ואת בן בנו, וז"ש אנת הוא מלכא בעבור שאלהא עלאה מלכותא וכו' יהב לנבוכדנצר אביך, שע"י מלכות נבוכדנצר שהוא מה' גם אתה מלכא, ואמר שה' נתן לנבוכדנצר מלכותא ורבותא ויקרא והדרא, מלכותא הוא מה שנעשה מלך בתחלה, ואח"כ נתן לו גדולה שכבש את מלכות אשור ויתר ממלכות, ואח"כ נתן לו יקר וכבוד:

ומן רבותא, וע"י הגדולה שמלך בכפה ונתגדל מלכותו פחדו ויראו מפניו כל העמים, ובאר טעם הפחד מפני שלמי שרצה היה ממית וכשרצה החיה, וכן היה מרים ומשפיל ברצונו, ר"ל שיש מלכים שמולכים בצירוף יועצים ושרים ואין להם יכולת לעשות כל מה שירצו, אבל הוא מלך מלכות בלתי מוגבלת והיה הכל תלוי ברצונו, וכמ"ש איום ונורא הוא ממנו משפטו ושאתו יצא מכש"פ שם:

וכדי ובכ"ז ע"י שרם לבבו ולא הכיר גדולת בוראו, הורד ממלכותו ונעשה כבהמה וכו' עד שהכיר שאלהים עליון שולט במלכות בני אדם:

ואנת, ואתה שאתה בנו וידעת מכל זה והיה לך לקחת מוסר ממה שקרה לאביך, בכ"ז לא די שלא השפלת לבבך, כי עוד התרוממת על מאריה שמיא כאלו נצחת אותו וחללת כלי ביתו, וחושב כל מה שפשע בזה כמו שהתבאר למעלה (פסוק ב' ג' ד'), וביותר שנתן שבח לאלהי כסף וזהב ולא לאלהים שנשמתו בידו, וכל דרכיו מיוחסים לו:

השאלות — (כה - כח) למה כפל מנא מנא, והוא לא פתר רק מנין אחד?, ולמה המנין והמשקל?, ואיך הוציא מן פרסין פריסת המלכות וגם פרס?:

באדין, לכן מלפניו נשלח כף היד ורשם כתב הזה, ועתה זה פי' הכתב והפתרון, הכתב הוא מנה מנה, והפתרון הוא מנה אלהא מלכותך, (וע"ז אמר שנית ודנא כתבא, מגביל אל מ"ש ודנא פשריה), ור"ל מ"ש שתי פעמים מנה, מורה על שני מנינים שמנה ה', כי מפי ירמיה נאמר ועבדו הגוים האלה את מלך בבל שבעים שנה והיה כמלאת שבעים שנה אפקוד על מלך בבל (ירמיה כ"ה י"א י"ב), ועוד נאמר ועבדו אותו כל הגוים ואת בנו ואת בן בנו (שם כ"ז), ומצד המנין של שבעים שנה כלה זמן מלכות בבל, אבל מצד המנין של ימי בן בנו שצריכים לעבוד אותו, אם היה לבלשצאר זכות לחיות עוד היו צריכים הגוים לעבוד אותו ומצד זה היתה המלוכה ראויה לו, כמ"ש ועבדו את בן בנו, ומנין השני מנה אלהים מלכותך והשלמה שהמלכות הכללי השלמה כמלאת שבעים שנה, ובענין זה שהדבר שקול אם ישקיף על מנין המלכות הכללי או על מנין שני חיי המלך, צריך להניח הדבר על כפות המאזנים, ועז"א.

תקל תקלתא במאזניא, ששקל זכיותיו וחובותיו, ונמצאת חסיר כי הכריע הכף לחובה ע"י שבזה כלי בית האלהים, ולכן.

פרס, פריסת מלכותך, שבר מלכותו לשנים, שהשנים הנותרות שהיה ראוי למלוך מצד שני חייו, נתן למדי ופרס, שמלשון פרסין בל"ר לקח ג"כ מלת פרס, כי הגם שדריוש קבל המלכות תחלה לא מלך רק שנה אחת, וידע דניאל שאח"כ יירשנו כורש חתנו והמלכות תשאר ביד פרס, וע"כ אמר שמדי יקח המלכות תחלה כל ימי חיי דריוש ותשאר אח"כ ביד פרס:

באדין, בלשאצר חשב כי לימים רבים הוא נבא, ונתן לדניאל שליש המלכות, כפי הבטחתו, אבל הגזירה נתקיימה תיכף עוד באותה לילה שהרגוהו סריסיו, והודיעו הדבר לחיל מדי ופרס ויבואו העירה, ולפי ספורי דה"י קבלו אנשי בבל בעצמם את דריוש למלך עליהם, ועז"א: