דניאל פרק ט׳

בשנת אחת לדריוש בן אחשורוש — לא זהו אחשורוש שבימי המן כי הוא מלך פרס היה וזה דריוש המדי אשר הומלך על מלכות כשדים כשנהרג בלשצר כמו שכתוב למעלה ודריוש מדאה קבל מלכותא:

בינותי בספרים — נסתכלתי בחשבונות:

מספר השנים וגו' — הייתי מחשב חשבון השנים שהייתי סבור על מה שניבא (ירמיה כט י) כי לפי מלאת לבבל ע' שנה אפקוד אתכם דמיתי שהפקידה הזאת היא בנין הבית ושבעים שנה כלים בשנת אחת לדריוש המדי משפשטה מלכות בבל יד על ישראל שכבש נבוכדנצר יהויקים להיות לו עבד והיא היתה שנה שניה למלכו' נבוכדנצר דאמר מר שנה ראשונה כבש נינוה שנה שני' עלה וכבש יהויקים צא וחשוב מאותה שנה ועד כאן ותמצאם, ואף במשנת סדר עולם נמצא החשבון הזה ושנינו שם בשנת מות בלשאצר הרי שבעים שנה מיום שמלך נבוכדנצר שבעים חסר אחת מיום שכבש יהויקים ועוד שנה אחת לבבל עמד דריוש והשלימה ובראותי כי עדיין אין הגאולה ממהרת לבא הבינותי ונתתי לב לספירת החשבון וידעתי שלא היה לי למנות לפי כבוש יהויקים אלא למלאות חרבות ירושלים כשימלאו שבעים שנה לגלות צדקיהו שבו חרבה ירושלים ועוד יש שמנה עשר לבא שהגלות הזאת היתה בי"ח שנה לכבוש יהויקים כמו ששנינו בסדר עולם גלו בז' גלו בח' גלו בי"ח גלו בי"ט ופירשו רז"ל במס' מגילה גלו גלות יכני' בשבעה לכבוש יהויקים שהוא שמנה לנבוכדנצר גלו בשנייה בשמנה עשרה לכיבוש יהויקים שהיא תשע עשרה לנבוכדנצר:

ואתודה — על חטאת עמי:

האל הגדול והנורא — ולא אמר גבור אמר עובדי כוכבים משתעבדים בבניו ואיה גבורותיו:

וסור — והלכנו הלוך וסור ממצותיך טילנ"ש בלע"ז:

לך אד' הצדקה — כלומר משפטיך ופורענות שהבאת עלינו הדין והצדק עמך:

ולנו בושת הפנים — כדי אנו להתבייש על המאורע לנו כי אנחנו גרמנו לעצמנו:

כיום הזה — כאשר אנחנו רואים היום:

לאדני אלהינו הרחמים — שלא כלינו בעונותינו כי מרדנו בו:

ותתך עלינו — ותגיע עלינו כמו לא נתך ארצה (שמות ט׳:ל״ג) ותרגם אונקלוס לא מטאת לארעה:

האלה והשבועה — אלות הברית אשר השבעתנו בחורב והיה אם לא תשמעו וגומר, כל הקללות הכתובות שם:

כאשר נעשתה בירושלים — חרב הרג ושרפת העיר ונשים ענו ושבו בקולרין:

כאשר כתוב בתורת משה — רמז שהעיד בנו שאם נעבור על השבועה תבא עלינו כל הרעה הזאת:

וישקוד — וימהר:

כי צדיק — כי הדין עמו ורבותי' פי' צדיק הקב"ה וצדקה היא עלינו שמיהר והקדים שתי שנים למנין ונושנתם כדי שלא תתקיים בנו כי אבד תאבדון ונושנתם בגי' שמונה מאות וחמשים ושתים והם גלו לסוף ח' מאות וחמשים לביאתם לארץ:

ועתה אד' אלהינו — מתודים אנחנו כי חטאנו ורשענו:

לחרפה — לגדוף:

לכל סביבותינו — לכל שכנינו כולם מחרפים אותנו:

למען אד' — למען שם הקדוש הנקרא על ב"ה שנאמר מקדש ה' כוננו ידך (שם טו):

וראה שוממותינו — ושיממות העיר אשר נקר' שמך עליה כי לא על משענת צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו להטיב לנו כי על רחמיך באנו:

אד' שמעה — אל תחנונינו:

אד' סלחה — לחטאתינו:

אד' הקשיבה — אזנך לצעקתינו:

ועשה — את בקשתינו ואל תאחר:

על הר קדש אלהי — בעד הר בית אלהים שיבנה:

בתחילה — בימי בלשצר כמו שכתוב למעלה:

מועף ביעף — היה מועף אלי בפריחה ובטיסה:

ויבן — ויבינני:

בתחילת תחנוניך יצא דבר — אמת מאת הקב"ה אלי להגיד לך:

כי חמודות אתה — דברי חמד יש לך להקב"ה:

ובין בדבר — ותן לב להבין בדבר:

שבועים שבעים נחתך — על ירושלים מיום חורבן ראשון בימי צדקיהו עד שיהיה בשניה:

לכלא הפשע ולהתם חטאת — שיקבלו ישראל את גמר פורענותם בגלות טיטוס ושעבוד וכדי שיכלו פשעיהם ויתמו חטאתם ויתכפר עונותם כדי להביא עליהם צדק עולמים ולמשוח (עליהם) קדש קדשים. הארון והמזבחות וכלי הקודש שיבואו להם ע"י מלך המשיח ומנין שבועים ארבע מאות ותשעים שנה, גלות בבל ע' ובית שני ת"ך:

ותדע ותשכל מן מוצא דבר — מתוך מוצא דבר זה שיצא בתחלת תחנוניך להגיד לך תדע להשכיל להשיב ולבנות ירושלים:

עד משיח נגיד — זמן תנתן מיום החורבן עד בא כרש מלך פרס שאמר הקב"ה עליו שהוא ישוב ויבנה עירו וקראו משיחו ונגידו שנא' כה אמר ה' למשיחו לכורש וגו' הוא יבנה עירי וגלותי ישלח וגו':

שבועים שבעה — שבע שמטות שלימות יהיו בגולה קודם שיבא כורש ועוד היו יותר שלש שנים אלא מתוך שלא שלמה השבוע לא נמנה בשנת אחת לדריוש המדי שהיה דניאל עומד בה כשנא' לו החזון הזה כלו שבעים לכבוש יהויקים צא מהן י"ח שנה שקדמה כבוש יהויקים לחורבות ירושלים נשארו נ"ב שנה היא ששנו רבותינו נ"ב שנה לא עבר איש ביהוד' הם נ"ב שנה אשר מיום החורבן עד שחזרו בימי כורש הרי ז' שמיטות ושלש שנים:

ושבועים ששים ושנים תשוב ונבנתה — העיר ברחובתיה ובחריצותיה:

וחרוץ — הם חריצים שעושין סביב החומה לחזוק העיר שקורין קאבה בלע"ז:

ובצוק העתים — ואותן העתים יהיו בצוק ובצרה כי בשעבוד מלכי פרס ועובדי כוכבים יהיו מטריחים עליהם בשעבוד קשה ואע"פ שהם ס"ב שבועים ועוד ארבע שנים שנותרו מן השבוע השמיני' שהיתה תחלתו נבלעת ג' שנים בתוך נ"ב של המשך הגולה לא נמנו כאן אותן ד' שנים לפי שלא מנה כאן אלא שבועים והרי אתה מוצא שמתחילה התחיל למנות שבועים ע', ובסוף כשפירש עתיהם ומשפטיהם לא מנה אלא ס"ט, אלא שבוע א' נחלק מקצתו לכאן ומקצתו לכאן והוא לא הזכיר אלא השבועים השלמים:

ובצוק העתים — בצוקה יהיו אותן העתים:

ואחרי — אותן שבועים:

יכרת משיח — יהרג אגריפס מלך יהודה שהי' מושל בימי החורבן:

ואין לו — כמו ואיננו:

משיח — אינו אלא ל' שר וגדול:

והעיר והקדש — והעיר והמקדש:

ישחית עם נגיד הבא — עליהם הוא טיטוס ואוכלוסיו:

וקצו בשטף — וסופו לקללה ואבדון שישטיף כח מלכותו ע"י משיח:

ועד קץ מלחמ' — גוג תהא העיר:

נחרצת שוממות — חרץ של שוממות:

והגביר ברית לרבים שבוע אחד — לרבים לשרים כמו וכל רבי המלך בס' ירמיה נ"ב:

והגביר — טיטוס ברית לשרי ישראל:

שבוע אחד — יבטיחם בהגברת ברית ושלוה עד ז' שנים ובתוך השבוע יפר את בריתו:

ישבית זבח ומנחה — וזהו שאמר בחזיון הראשון ובשלוה ישחית רבים מתוך ברית שלוה ישחיתם:

ועל כנף שקוצים משומם — כנוי של גנאי עכו"ם הוא כלומר ועל מושב גובה בין שקוצים ותיעוב יניח את השומם את העכו"ם שהיא נאלמת כאבן דומם:

כנף — ל' גובה ככנף עוף הפורח:

ועד כלה ונחרצה תתך על שומם — ותתקיים ממשלת השקץ עד יום אשר תתך עלי' כלה ונחרצה הנגזור עליה בימי מלך המשיח:

תתך על שומם — תגיח ותרד כליון תרוץ על העכו"ם ועל עובדיה:

מזרע מדי, להבדילו מן דריוש האחרון שהיה ג"כ בן אחשורוש, אמר שהיה מזרע מדי, ושהוא דריוש הראשון שתפס מלכות כשדים מיד בלשאצר:

השאלות — (ב) מ"ש בינותי בספרים למ"ש המפרשים שהוא על נבואת ירמיה, למה אמר ספרים והוא ספר אחד?, ואיך אמר למלאת לחרבות ירושלים וזה לא נזכר בנבואת ירמיה, ששם כתוב לפי מלואת לבבל שבעים שנה, ויש הבדל רב בין שתי הלשונות כמבואר?:

בינותי בספרים, מפני שבירמיה [סי' כ"ה] אמר שיעבדו את מלך בבל שבעים שנה ואח"כ אפקד על מלך בבל, ויעוד זה נתקיים אז, ועוד אמר [שם כ"ט], כי לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקד אתכם, להשיב אתכם אל המקום ההוא, ויעוד זה לא נתקיים, וע"ז התבונן בספרים, ומצא בספר אחד שהיה כתוב בו, כי מספר השנים אשר היה דבר ה' אל ירמיה, [אינו כפי שכתוב בספר ירמיה שבידינו לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקד אתכם, רק היה כתוב בו] למלאת לחרבות ירושלים שבעים שנה אפקוד אתכם, שהיא נוסחא אחרת והיה הספר ההוא ג"כ מיוחס לירמיה, ויש הבדל בין שני הנוסחאות, שלפי הכתוב בספר ירמיה נחשב זמן הפקודה משעה שמלך נבוכדנצר שבשנת מות בלשאצר כלו השבעים שנה כמו שפרש"י בכאן ע"פ סדר עולם, אבל לפי נוסחת הספר שמצא דניאל שכתוב לחרבות ירושלים שזה היה בשמונה עשר לנבוכדנצר יהיה זמן הפקידה ח"י שנה אחר זה, ובאמת היה גם נוסחא זאת מקובלת מירמיה ואין סתירה ביניהם, שפקודה השניה הוא על בנין הבית שלא היה עד ח"י שנה אחריו, ודניאל חשב שהיעוד הראשון תלוי במעשיהם אם יזכו, והיעוד השני תלוי בזמן, כמ"ש חז"ל זכו אחישנה לא זכו בעתה, וע"כ נתן פניו לתפלה למהר את הזמן ע"י זכות ותפלה, והרי"א פי' שבאשר הראו לו לדניאל בחזון הקודם שתארך הגלות אלפים שלש מאות שנה, חשב שחזר ה' מיעוד הטוב שיעד על ידי ירמיה, ע"י רשעת העם ופשעיהם, כמ"ש וצבא תנתן על התמיד בפשע, ולכן התפלל ויתודה להשיב חמה ולהחזיר את הגזירה.

השאלות — (ג) למה כפל ואתנה פני לבקש תפלה, ואתפללה ואומרה?:

ואתנה את פני, באשר רצה להתפלל בעד הכלל, היה צריך להכין א"ע לזה שיהיה ראוי לזה שיקובל תפלתו בעד כלל ישראל, ותחלה הכין א"ע אל התפלה, והיה זה בשני דברים, אם בתחנונים שבקש מה' שיתן לו מענה לשון, כמו שיעשו שלוחי צבור שראשית בקשתם היא זאת, כמ"ש ה' שפתי תפתח וכו', וז"ש ואתנה את פני אל ה' לבקש תפלה ותחנונים, היינו לבקש מאת ה' מענה לשון ודברים, שבם אדבר תפלה ותחנונים, וגם הכין א"ע ביתר הכנות בצום ושק ואפר :

ואתפללה, ואח"ז התפללתי בעד עצמי, ואתודה את עוני, שכ"ז מתנאי הש"ץ שיזכה א"ע תחלה, ואחר ההכנות האלה התחיל התפלה בעד הכלל, ואמרה אנא ה' האל הגדול והנורא, בל יאמר שמסתפק ביכולת ה' לגאול אותם בזמן המיועד, או שמסתפק ביעודיו וברצונו הטוב, עז"א נגד היכולת ידעתי שאתה הגדול והנורא, ששם גדול מורה שהוא ראשית כל המסובבים ואחריתם, ושם נורא מורה על השגחתו הפרטית ויכלתו בכל דבר כמ"ש בכ"מ, ונגד הרצון ושמירת ההבטחה אמר ידעתי כי אתה שומר הברית והחסד ולא תשנה הבטחתך, אבל זה רק לאהביו ולשמרי מצותיו, רק להם ישמור בריתו וחסדו, לא כן אנחנו אשר.

חטאנו, ויוכל להיות שהחטאים יגרמו שלא יבואו יעודיו הטובים ונגד החטאים במצות שבין אדם למקום אמר חטאנו ועוינו, החטא הוא מצד התאוה, והעון הוא מצד עוות השכל והכפירה, ונגד החטאים במצות שבין אדם לחברו, אמר והרשענו, שהרשע כולל לרוב בין אדם לחברו, ולא עשינו זה כמומר לתיאבון רק ומרדנו במרד ובמעל, ומפרש נגד חטאנו ועוינו אמר וסור ממצותיך, שהם מצות שבין אדם למקום, ונגד והרשענו אמר וסור ממשפטיך, שהמשפטים הם בין אדם לחברו, ונגד מרדנו אומר.

ולא שמענו אל עבדיך הנביאים, וזה מרידה אחר שהנביאים דברו בשמך, ודבריהם באו לכללות העם, בין למלכינו ושרינו, בין לאבותינו בדורות הקודמים, ובין לכל עם הארץ, בענין שהיו שלוחים בכל הדורות ולכל פנות העם לגדולים ולקטנים, ואחר שהיו שלוחים דוברים בשמך ולא שמענו ה"ז כמורד במלך בפניו, כי שלוחו כמותו:

השאלות — (ז - ט) כפל לנו בושת הפנים וכל הלשון כפול, ואיך יחייב רחמים וסליחות כי מרדנו בך שזה מתחייב שלא יסלח ולא ירחם?:

לך, אומר הנה מצד העונש שבא עלינו לך ה' הצדקה, היה העונש בצדק, ולנו בשת הפנים בכל הארצות שבכל הארצות שהודחנו שם בגלות, אחר שיושבי הארצות ידעו שהיה הגלות במעלם אשר מעלו בך היה לנו בושת הפנים מצד יושבי הארצות על העונש, וזאת היה כולל בין לאיש יהודה שהוגלו בימי יהויכין, בין ליושבי ירושלים שהוגלו בימי צדקיהו, בין לכל ישראל, שהם עשרת השבטים שהוגלו בימי סנחריב, הקרבים והרחקים בין אלה שהגלו למקום קרוב שהם יהודה וירושלים, ובין עשרת השבטים הרחוקים, היה להם בושה בארצות על ענשם, אבל.

ה'! לנו בשת הפנים אשר חטאנו לך, אנחנו בעצמנו לא על העונש אנו בושים רק על החטא, זה עקר הבושה לנו מה שחטאנו לה' ובושה זו כוללת גם למלכינו ושרינו שחטאו ג"כ, וגם לאבותינו הגם שהם לא השיגם העונש, יבושו על חטאם לה':

לה' אלהינו הרחמים והסליחות, עתה אומר, שהרחמים והסליחות שנבקש אין אנו ראוים להם עד שיהיו הרחמים והסליחות מתיחסים אלינו, רק לה' יתיחסו כי מרדנו בו, שמי שחוטא בשגגה ונענש ירוחם באשר נענש שלא כמשפט, וכן יסלחו חטאו שהיה בשגגה, כמ"ש ונסלח לכל עדת בני ישראל כי לכל העם בשגגה, ואז יהיו הרחמים והסליחות מצד הנענש, אבל אנחנו מרדנו במרד ובמעל ואין אנו ראויים לרחמים וסליחות, ומה שירחם ויסלח לנו אינו בעבורנו רק בעבור כבוד שמו ובעבור ה' אלהינו לא בעבורנו:

ולא, וגם אח"כ ששלח נביאים מזהירים שנשוב אל דרך הטוב לא שמענו בקול ה' וכו' ביד עבדיו הנביאים:

השאלות — (יא - יג) למה כפל האלה והשבועה אשר כתובה בתורת משה וכו' כאשר כתוב בתורת וכו' וכל הענין כפול בלי צורך?:

וכל, ולא יחידים לבד, כי זה נעשה מכל ישראל בין המרידה שכולם עברו תורתך, בין מה שלא שמעו לקול הנביאים, שעז"א וסור לבלתי שמוע בקולך. ותתך, מוסיף לבאר איך פקרו לגמרי, כי הנה התוכחה כפולה בתו"כ ובמשנה תורה, והקללות שבמ"ת הם כפולים מן הקללות שבתו"כ, וכבר בארתי במקום אחר שהקללות שבתו"כ נאמרו על העתיד, אם בחקותי תמאסו, ואם עד אלה לא תשמעו לי, ואם גם בזאת לא תשמעו לי, שמביא עליהם התוכחה כדי להחזירם בתשובה ומביא המכות אחת אחת כמ"ש ויספתי ליסרה, אף אני אעשה זאת לכם, והקללות שבמשנה תורה הם הבאים להעניש על העבר, שאחר שהביא עליהם קללות שבתו"כ אחת ואחת, והם הקשו ערפם ולא רצו לשוב, אז יביא התוכחה שבמש"ת שכולם באים בפעם אחת למרק חטא העבר לכלא פשע ולהתם חטאות, מבואר שבעת יביא ה' התוכחה השניה שבמ"ת זה עדות שהעם הקשו עורף ולא רצו לשמוע על כל התוכחות שהביא עליהם אחת אחת כפי הכתוב בתו"כ, כי פקרו לגמרי ותלו הכל במקרה, כמ"ש ואם תלכו עמי קרי, וז"ש ותתך עלינו האלה והשבועה אשר כתובה בתורת משה עבד האלהים שהם הקללות שבמש"ת שהם באו באלה ובשבועה, [כמ"ש ארור האיש וכו', ונאמר לעברך בברית ה' ובאלתו, משא"כ קללות שבתו"כ לא באו באלה ובשבועה] והקללות האלה אמרם משה מצד שהוא עבד האלהים דהיינו שאמרם מפי עצמו, [ועז"א ותתך עלינו, שבאו כולם בפעם אחת כיוצק דבר בפעם אחת], כי חטאנו לו, כי הקללות האלה באו על חטא העבר:

ויקם, וזה הקים את דברו אשר דבר עלינו ועל שופטינו, שהוא הקללה שכתוב במשנה תורה יוליך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך, וזה דבר עלינו ביחוד בימי יאשיה שמצאו הספר תורה נגללת בפסוק זה וה' דבר ביד חולדה הנביאה שיביא עלינו הרעה הזאת:

כאשר, ר"ל וא"כ ממה שבאו עלינו הקללות שבמשנה תורה מבואר שהקללות שבתו"כ שהם באים על העתיד להחזירם בתשובה כבר באו ולא הועילו, וז"ש כאשר כתוב בתורת משה היינו הקללות שבתו"כ, את כל הרעה הזאת באה אלינו, הם כבר באו שבע ושבע שבעה פעמים עד גמירא, ולא חלינו את פני ה', שהקללות האלה תכליתם אינו להעניש רק להחזירם בתשובה, ואנחנו לא שמנו לב לחלות את פני ה' לשוב מעונינו ולהשכיל באמתך, כי הלכנו עמו קרי ותלינו הכל במקרה ולא השכלנו שהיא תוכחות על עון, וע"כ יצא הקצף מלפני ה' להביא את הקללות השניות שבמש"ת שבאו להעניש על העבר, וז"ש:

וישקד ה', כי התוכחות הראשוונת שבתו"כ אינם באים במהירות רק אחת אחת, אבל אחר שלא שמענו בקולו ובאו התוכחות השניות הם באו בשקידה ובמהירות כולם בפעם אחד, כי צדיק ה' על כל מעשיו אשר עשה, אחר שעשה כל מעשיו וכל ההשתדלות להחזיר אותנו בתשובה ולא שמענו בקולו, וא"כ צדיק הוא במה ששקד על הרעה כדי שנכיר ענשו והשגחתו:

ועתה ה' אשר הוצאת, עתה שכבר קבלנו העונש ואנו בגלות החיל הזה, הלא גם במצרים לא היינו ראוים להגאל מצד מעשינו שגם שם היינו חוטאים רק הוצאת אותנו ביד חזקה בלא זכות וכשרון רק למען שמך הגדול לבל יתחלל, [כמ"ש בס' יחזקאל, שהמרו בו בארץ מצרים ויעש למען שמו], וז"ש שהוצאת ביד חזקה ותעש לך שם כהיום הזה, שעשית זאת למען שמך, הגם שאנחנו חטאנו רשענו גם במצרים, וכ"ש שראוי שתעשה זה עתה שכבר נתפרסם שמך יותר, כמ"ש ותעש לך שם כהיום הזה:

השאלות — (טז - יט) כל הענין ארוך וכפול?:

ה' ככל צדקותיך, כמו הצדקה שעשית לנו מקודם הגם שלא היינו ראויים, רק עשית מצד הצדקה העליונה, שגדרה שלא תשקיף על המעשים והזכות, כן ישב נא אפך וחמתך, א] תעשה זאת למען ירושלים והר ציון, וז"ש מעירך ירושלם והר קדשך כי הלא בחטאינו ירושלם ועמך לחרפה ויש חילול השם:

ועתה, ב] תעשה זאת מצד תפלת עבדך ותחנוניו, ג] למען המקדש, וז"ש והאר פניך על מקדשך השמם, וגם זה תעשה למען ה' ששכן שמו בבית הזה ויש חילול השם:

הטה, נגד מ"ש שמע אל תפלת עבדך אמר הטה אלהי אזנך ושמע, ונגד מ"ש שיעשה למען ירושלים והמקדש אמר פקח עיניך וראה שוממתינו והעיר אשר נקרא שמך עליה, ויש חילול השם, כי לא, עתה מסיים תחלת דבריו מ"ש לה' אלהינו הרחמים והסליחות, שהרחמים והסליחות יתיחסו אליו לא אלינו כמו שבאר כ"ז בתפלתו באורך, אמר נגד הרחמים כי לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך, עד שיהיו הרחמים מתיחסים אלינו, כי על רחמיך הרבים אחר שאין לנו צדקה וזכיות, ונגד הסליחות אמר.

ה' שמעה ה' סלחה, שתסלח למען ה', וגם אל תאריך זמן הגלות על ידי הפשע והעון [שע"ז בא להתפלל], ועז"א הקשיבה ועשה תיכף ואל תאחר את הזמן הקבוע מפי ירמיה, [שגדר האיחור הוא שמאחר זמן קבוע], וכ"ז תעשה למענך אלהי כי שמך נקרא על עירך ועל עמך, שתחלה אמר על מקדשך השמם למען ה', ואח"כ הוסיף העיר אשר נקרא שמך עליה, ועתה הוסיף שגם על עמך נקרא שמך בענין שבין להמקדש בין להעיר בין להעם צריך לעשות מפני כבוד שמו:

השאלות — (כ - כא) ועוד אני מדבר ומתפלל ומפיל תחנתי, ועוד אני מדבר בתפלה כפל מבואר?: ועוד אני מדבר, תפלות אחרות שלא נזכר פה, והיה בתפלתו ג' סדרים, א] תפלה שגדרו שפיכת הנפש והדבקה באלהים, ועז"א מדבר ומתפלל, ב] ווידוי ומתודה, ג] תחנה שהיא בקשה פרטית, עז"א ומפיל תחנתי שהיא התחנה הפרטית בעבור הר קדש של אלהי שזה היה עקר תחנתו:

ועוד אני מדבר בתפלה, שאחר שהשלים הסדר השני תפלה ווידוי ותחנה, שב להתפלל בשלישית כסדר הזה, וכשהתחיל בתפלה שהיא הראשונה בכל סדר, נגלה אליו המלאך והאיש גבריאל מועף ביעף, שעף מן השמים לבא אלי, וחז"ל אמרו שעף בשתי עפיפות כי גבריאל בשתים, שתחלה עף למעלה לקבל השפע מאשר עליו שהוא מיכאל, (שעז"א מיכאל באחת) ואח"כ עף למטה להשפיע הנבואה למטה:

ויבן, נדמה לו שעף בעפיפה לדרכו כאילו אינו יודע מקומו של דניאל, רק כשנגע בו הבין שדניאל עומד שם, והתעכב שם לדבר עמו, יצאתי להשכילך בינה, נגד מ"ש דניאל בינותי בספרים, אמר לו המלאך שלא הבין הדבר כראוי, והוא ישכילהו איך יבין לפי האמת:

בתחלת, בל תאמר שנשתנה הדבר ע"י תפלתך, כי תיכף בתחלה יצא דבר זה, ואני באתי להגיד שיען שאיש חמודות אתה נשלחתי לבא עד אליך, לא להשפיע אליך הנבואה מרחוק בחלום או במחזה, רק שתראני פנים אל פנים שזו מדרגה גדולה, ובין בדבר פי' רי"א שתבין היטב דברי ירמיה שלא הבנת אותם כראוי, ועל זה אמר בדבר, שהוא דבר הנבואה, וגם הבן במראה מה שאראך עוד נוסף על זה:

שבעים שבעים נחתך, הודיע לו שהגזר שנחתך ונגזר על ישראל שיהיו בגלות שבעים שנה, הם שבעים שמטות, כי השבעים שנה היו בעון השמטות, כמ"ש אז תרצה הארץ את שבתותיה ואתם בארץ אויביכם וגו' (ויקרא כ״ו:ל״ד), וכן אמר בסוף ד"ה למלאת דבר ה' בפי ירמיה עד רצתה הארץ את שבתותיה, והיה הגלות לכפר על עון השמטות, ומסתמא חטאו באותם השנים גם בשאר עבירות, וא"כ חטאו במשך שבעה פעמים שבעים שנים שהם ת"ץ שנים, רק שעל יתר עבירות לא הוצרכו להיות דוקא בגלות, כי ע"ז סבלו עונשים אחרים כל ימי משך בית שני, שהיו כבושים תחת שלשה מלכיות, תחלה מדי ופרס ואח"כ יון ואח"כ רומי, שכולם הכבידו עול עליהם, וזה היה לכפר יתר עונות שחטאו בת"ץ שנים הללו, [שאף שרש"י (ביחזקאל ד') עשה חשבון השמטות בצירוף היובלות, אין הדברים מוכרחים, כי בל"ז לר' יהודה שסובר ששנת היובל עולה למנין שבוע אאל"כ, ובפשוט ידענו מעדות הכתוב פה שחטאו ת"ץ שנים, כי החשבון שעשה שם בימי השופטים שלא חשב רק ימים שבין שופט לשופט אינו מוכרח, שגם אל שופטיהם לא שמעו כעדות הכתוב, וחטאו לפעמים גם בחיי השופטים] וכבר התבאר ששיבת בית שני לא נחשב לגאולה המיועדת, כי הגלות הוחל מזמן גלות הראשון בימי נבוכדנצר וימשך עד הגאולה העתידה, ושיבת ישראל בימי בית שני וישיבתם שם נחשב מן הגלות, שלא היה להם נביאים ושכינה ואורים ותומים ומלך מבית דוד ולא התקבצו האובדים והנדחים, כי כל משך בית שני נדחו ונתפזרו עוד יותר בארצות שבים כנודע בדה"י לימים ההם, רק שהיה תנאי אם היו שבים אז בתשובה שלימה היה ממהר את הקץ אז, וכשלא זכו נחשך הלילה עוד יותר ולא ישובו עד קץ הפלאות, וזה הודיע המלאך לדינאל שנחתך ונגזר זמן שבעים שבעים, לכלא פשע שהוא פשע בין אדם לחבירו וחטא לה', ולכפר עון, העון הוא על ידי עוות השכל והכפירה שהוא חטא ע"ג, ולהתם חטאת, שהוא החטא ע"י התאוה שהוא ג"ע שחטאו במשך זמן בית ראשון, ולהביא צדק עולמים, שאם היו שבים בתשובה והיה בא זמן הגאולה בסוף הת"ץ שנים היה מביא צדק עולמים, שכל בני העולם יכירו את האמונה האמתית ויצדקו בצדק במשפט, ולחתום חזון ונביא, שאז היו מקויימים נבואת כל הנביאים והחזון אשר חזו על הגאולה העתידה, והיו כולם מחותמים בטבעת המלך בחותמו של אמת, וגם ר"ל שאז תשוב הנבואה שנית כמ"ש אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם (יואל ג׳:א׳), ולמשוח קדש קדשים הוא הבנין השלישי שימשח ע"פ נביא שהמשיחה מורה על רוב קדושתו, (משא"כ הבית השני לא נמשח כי חסרו בו ה' דברים והיה עתיד ליחרב), וע"כ נחתך עונש ת"ץ שנים אם יזכו, ועונש ארוך וגלות כבד אם לא יזכו, וכבר באר מהרי"א, שאחר שהגאולה העתידה תביא צדק עולמים שכל בני העולם יכירו האמונה האמתית צריך לזה זמן יותר ארוך מגליות הקודמות, עי"ש:

השאלות — (כה) מ"ש ושבועים ששים ושנים תשוב ונבנתה רחוב וחרוץ, לא היה כן שהבית לא עמד רק ת"ך שנה שהם רק ששים שבועות, לא ששים ושנים?, וגם שפתח בשבועים שבעים ופרט רק שבעה וששים ושנים וחסר שבוע אחד?:

ותדע ותשכל מן מצא דבר, עפ"ז באר לו פרטי החשבונות מה שצריך להיות בשבעים שמטות הללו שנחתכו על עם ה', להשיב ולבנות ירושלם, ר"ל מן החורבן עד זמן שינתן להם רשות שישובו ויבנו את ירושלים, שזה היה בשנה הראשונה שמלך כורש שנתן רשות ע"ז שישובו בני הגולה, ושבו מהם רבים, ומשם עד משיח נגיד, ר"ל על משך הזמן שהמשיח יהיה נגיד ומושל, ר"ל כל ימי בנין הבית שהיה להם משיח, כ"ג שנמשח בשמן או נשיא ומלך שנקראו משיח, והוא יהיה נגיד ומצוה, הזמן הזה יתארך שבועים שבעה, ושבועים ששים, ועוד [שבועים] שנים, [אשר] תשוב ונבנתה רחוב וחרוץ, ר"ל שבועים שבעה שהם שבעה שמטות ימשכו עד להשיב ולבנות ירושלים, היינו מזמן חורבן הבית עד שנתן כורש הפקודה להשיב ולבנות ירושלים שהיה בשנת אחת למלכו, וכבר פירש"י שהיו שלש שנים יותר, [כי בשנת אחד לדריוש שהיה דניאל עומד בה כשנאמר לו החזון הזה כלו שבעים לכיבוש יהויקים צא מהם י"ח שנה שקדם כיבוש יהויקים לחורבן ירושלים נשארו נ"ב], אלא מתוך שלא שלמה השבוע לא נמנה, ושבועים ששים יתארכו עד משיח נגיד, ר"ל עד זמן החורבן שעד שם המשיח מישראל יהיה נגיד ומושל בם, ושני שבועים יתארכו עד שתשוב ונבנתה רחוב וחרוץ, ר"ל מן הזמן שבטל הבנין בשנה הא' של כורש שכתבו שטנה ונבטל הבנין עד שתים לדריוש, שהגם שהיו י"ח שנה הלא לא חשיב רק מנין שמטות, ולא היה שם יותר מב' שמטות, לכן לא נמנה רק לשתים כמו שפרש"י למעלה, ובפרט שלפי מה שמבואר בעזרא החלו בבנין בשנה השנית בחדש השני, ואז כתבו צרי יהודה שטנה ועד שהלכו ובאו האגרות בחזרה לבטל הבנין לא בטל עד סוף שנת ב' או תחלת שנת ג' לכורש, ולפ"ז הראה לו ג' מנינים, מנין א' שבעה שבועים עד שיתן כורש הפקודה לבנות, ואז נתקיים מ"ש ירמיה שבמלאות שבעי' של בבל אפקד אתכם, שזה היה הפקודה הראשונה בימי כורש תיכף כשנחרבה בבל, מנין הב' שתי שמטות (ועוד איזה שנים שלא חשב שהם פחות משבוע), עד שהתחילו שנית לבנות ממש בימי דריוש, ובזה נתקיימה הנבואה השניה שמצא דניאל בספרים שכתוב למלאת לחרבות ירושלים שבעים שנה, שזה נחשב מגלות צדקיהו שהיה י"ח שנה אחר גלות יהויקים, וזה תשובה על ספק א' של דניאל, ובית שני עמד ת"ך שנים, שהם ששים שבועים, שעז"א עד משיח נגיד שמשל על ישראל משיח ומושל מקרבם, ובצוק העתים, ר"ל שכ"ז בית שני יהיו בצוק העתים, כי היו תחת המלכיות, והיה להם צרות וצוקות לכלא פשע ולכפר עון מבית ראשון, וזה תשובה על הספק השני שהיה לדניאל ע"מ שראה שיהיה עוד שעבוד גליות:

ואחרי השבועים ששים ושנים, שיהיה משיח נגיד ומושל עליהם מבני עמם, יכרת משיח ואין לו, שהמלך האחרון שהוא אגריפס נהרג ברומי, וכן הכ"ג האחרון נהרג ולא היה לו עוד מלך וכ"ג מעמו, והעיר והקדש ישחית עם נגיד הבא שהוא עם הרומיים, כי השחתת המקדש לא היה ברצון טיטוס רק עם הרומיים עשו זה מעצמם, כמ"ש. ביוסיפון, וקצו בשטף, וע"י השטף הזה יהיה קץ להקדש, שיהיה הבהמ"ק חרב עד עת מלחמה, ר"ל עד שיגיע עת מלחמת גוג ומגוג (ועד עת) נחרצת שוממת, עד העת שנחרץ ונגזר שיהיה שומם וחרב:

והגביר, ספר איך יהיה ענין החורבן, ששבוע אחד בקש טיטוס מהם שישלימו אתו ורצה לכרות עמהם ברית ושלא יקבל מהם אף מס, בלבד שיכנסו עמו בברית שלום, וז"ש שיגבר ברית לרבים שבוע אחד, וחצי השבוע ג' שנים קודם החורבן ישבית זבח ומנחה, בטלו הזבחים על ידי המלחמות ועל כנף, ע' שנה אחר החורבן העמיד אדיאנוס את צלמו במקום המקדש, על כנף של שקוצים, וזה ימשך עד שתתך כלה ונחרצה על שומם היינו על המחריב ששומם אותו והחריבו: